אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן פ

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן פ

סימן עט

ב"ה י"ב מרחשון תרמ"ט מיטויא. כבוד אאמו"ר הגאון נ"י שלום וברכה נצח.

לגודל שמחת לבבי הגיעני מבית הדפוס העלים הנדפסים מספרו היקר עין יצחק' ובצמא הנני שותה את דברי קדשו והנני בא בקצרה להעיר קצת בדבריו הנחמדים אשר הנני פציעם לפני כ"א. ולאדוני אבי המשפט לקרבם או לרחקם:

א

מה שכתב כא"א בחלק או"ח סימן ה' דכתבי קודש שאין בהם אזכרות אין איסור מחיקתן מה"ת ומביא זה בשם התשב"ץ ולדעתי גם דעת רש"י כן ממש"כ בסנהדרין (דף קי"ג) דמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה משום קרא דלא תעשון כן וכן כתב רש"י (בדף ע"א ד"ה ואפילו) מזוזה אחת וכש"כ אחד מן החומשין או ספר מהנביאים שאזכרת השם כתובה שם הנה שפתי רש"י ברור מללו דהלאו דלא תעשון כן הוא רק על השמות אבל לא על כתבי קודש בלי אזכרות הנה אי נימא דגבי עהנ"ד אין אנו הולכין בתר דרבנן לפטור משריפה כמש"כ הראב"ד המובא בחידושי הר"נ סוף סנהדרין שם דלא גריס גבי מע"ש כגון דנפלו מחיצות ואעפ"י שיהי' המחיצות בכ"ז אין פוטרין משריפה מחמת שמחיצות אינן קולטות רק מדרבנן ואינן מפקיעין איסור תורה בודאי שייך לדון כזה גם בכ"ק דרק אם איסור שריפתן הוא מה"ת אז נפטרה כל העיר בשבילן אליבא דר"א דלא מתקיים כל שללה ושרפת כמש"כ רש"י שם (דף ע"א) אבל אם האיסור הוא רק דרבנן בודאי אינה נפטרת כל העיר בשבילן אשר מה"ת קרינן בה את כל שללה ושרפת. ולכן כתב רש"י בדיוק שרק מחמת השמות אינה נעשית העיר נדחת משום דמה"ת לא מתקיים בה כל שללה משום שאיסור שריפתן מה"ת אבל לא תוכל העיר להנצל בשביל כתבי קודש שאין בה אזכרות שאין איסור שריפתן מן התורה:

ב

ואף לדעת הר"ן בחידושיו שם דפליג על הראב"ד ודעתו דגם מחיצות דרבנן מפקיעין מחיוב שריפה וגם רש"י גריס התם כגון דנפלו מחיצות מ"מ יודו במזוזה דאם איסור שריפתה יהי' רק מדרבנן דלא תהיה כל העיר פטורה בשבילה כמו שאבאר בעז"ה הנה הר"ן כתב דלכן מחיצות דרבנן נמי שפיר מפקיעין מחיוב שריפה היינו משום דתק"ח לא גרע מדבר הרשות העושה שלא יכול השלל להיות נקבץ לתוך עהנ"ד דפטורין משריפה שהרי הן מובדלין מהעיר הזאת וכדי הוא תקנת חכמים לעשותן מובדלין מהעיר הואיל והם גזרו שיהיו המחיצות קולטות ולא יצאו משם לעולם ולפי דבריו אין אנו יכולים לדמות מזוזה שאם יהיה איסור שריפתה רק דרבנן להא דמחיצות דקליטת המחיצות מחמת התק"ח שפיר יכולה לעשות את השלל מובדלין מהעיר דלא גרעה מדבר הרשות העושה את השלל מובדלין מהעיר אבל בודאי לא נוכל לפטור את כל העיר משריפה מחמת דמדרבנן לא קרינן בה את כל שללה ושרפת הא אם איזה דברי הרשות יעכב מקצת מהשלל שרפה בודאי לא יפטרו בשביל זה יתר השלל משריפה. והי' מתקיים שפיר כל שללה ושרפת. וא"כ גם דבר דרבנן לא יכול לעכב את יתר השלל משריפה וכיון דמה"ת קרינן בה כל שללה ושרפת מחוייב יתר השלל בשריפה ואין אנו יכולין לפוטרן מחמת שמדרבנן אסור לשרוף כתבי קודש וחילוק זה הוא מוכרח דאל"כ יסתרו דברי רש"י אהדדי ומש"כ הפרמ"ג ביו"ד סי' כ"ח דאפילו טריפות דרבנן פטורין מכיסוי דאינן בכלל אשר יאכל הנה הגאון רעק"א זצ"ל בהגהותיו השיג עליו מהא דחולין (דף כ"ז ודף פ"ו) כמו שיראה המעיין בהגהותיו סוף סימן כ"ח וא"כ גם כאן אם איסור שריפת המזוזה יהי' רק דרבנן לא הי' פטורה כל העיר אחרי אשר מה"ת מתקיים שפיר את כל שללה ושרפת ולכן כתב רש"י בהמזוזה או בחומשין ונביאים דכתיב בהם אזכרות לכך פוטרין אליבא דר"א את כל העיר דלא מתקיים מה"ת את כל שללה ונראה ברור דדעת רש"י ג"כ בהכ"ק שאין בהם איסור מה"ת לשרפם. כיון שאין בהם שמות המוקדשין כמש"כ כבוד א"א בארוכה בשם התשב"ץ:

ג

וכן הנני להעיר מש"כ כ"א באות י"ח דגם השמות שבכה"ק אף דלא נכתבו בפירוש לשם קדושת השם רק דסתמא דבכתיבת כתבי קודש אין מדקדקין לכתוב השמות לשם קדושת השם. מ"מ ג"כ אסור לאבדן מה"ת משום דסתמא נמי כלשמה חשוב לדעתי מוכח ג"כ שדעת רש"י כן ממש"כ שם בסנהדרין (דף ע"א) דאחד מן החומשין או מהנביאים שיש בהם אזכרות פוטרין את כל העיר משריפה ולכאורה אך למותר לאשמעינן דגם אזכרות שבחומשין ובנביאים ג"כ פוטרין את העיר משריפה כמו השמות שבמזוזה דמאיזה מקום וסברא הי' לחלק ביניהם אלא ודאי דדעת רש"י ג"כ כדעת הסוברין אשר הביא כ"א דרק השמות שנכתבו לשם קדושת השם אסור מה"ת לאבדן ולכן היה מקום לומר דהשמות שבחומשין ובנביאים שאין המנהג לקדשן בפירוש לשם קדושת השם דלא יהיה איסור תורה לאבדן ולכן דבר גדול השמיענו רש"י דגם עליהם נאמר הלאו דלא תעשון כן דמחמת שסתמא כלשמה חשיב וכמו שביאר כ"א באות י"א את דברי הרמב"ם דמתחילה כתב שאין מוחקין השמות שנכתבו בפירוש לשם קדושת השם ואח"כ כתב דאין למחוק גם השמות שבכה"ק אשר לא נכתבו בפירוש לשם קדושת השם כן יש לפרש דברי רש"י הנ"ל כמו שכתבתי. ובכונה השמיט רש"י שם ס"ת שלמה דבוודאי פוטרות אליבא דר"א את כל העיר דבס"ת נכתבו כל השמות בפירוש לשם קדושת השם ולא נצרך לאשמועינן דבר ברור כזה שנכלל במזוזה אבל חומשין ונביאים שאין המנהג לקדש השמות הי' מקום לומר דמה"ת מותר לאבדן השמיע לנו דעתו הגדולה דגם עליהן נאמר הלאו דלא תעשון כן משום דסתמא כלשמה חשוב וזה פשוט דגם בחומשין שאין קוראין בהן בציבור דהמנהג שלא לקדש השמות בפירוש ורק בס"ת שלימה שקוראין בה המנהג לקדש ולכן כתב רש"י אחד מהחומשין ואחד מהנביאים שהרבותא בשניהם שוה ומש"כ רש"י וכש"כ אחד מן החומשין כו' דאף שבמזוזה יש לדון יותר דיהי' האיסור מה"ת משום שבה נכתבו השמות בפירוש לשמן מ"מ שייך לדון באחד מחומשין ומנביאים בקו"ח ממזוזה דבהם נמצאים שמות הרבה יותר ממזוזה ומה שבהם לא נתקדשו השמות הנה סתמן כלשמה דמי ושפיר כתב רש"י בלשון וכש"כ וזה פשוט ולדעתי מוכח מדברי רש"י השלשה דינין מחודשין אשר חידש כ"א בדעתו הגדולה והרחבה וכן ביאורו הישר באות י"ח בדברי הרמב"ם מבואר זה בכוונת רש"י כמו שביארתי נכון בעז"ה. עוד יש לי הרבה מילין בענין הזה אך בחרתי לי לבוא בקצרה רק בדברים הכרחיים. והנני בנו דוש"ת המשתוקק לשתות בצמא את דברי קדשו:

ד

מה שהאריך כ"א בחלק או"ח סימן ט"ו בענין שבת דחוי' אצל קרבנות ציבור או הותרה. הנה דעת הגר"א זצ"ל ביו"ד סימן רס"ו ס"ק כ"ה דשבת הותרה אצל קרבנות ולדעתי נראה דתליא באשלי רברבי ומחלוקת גדולי הראשונים בדבר זה. והוא דהרמב"ן בתורת האדם בענין הכהנים האריך בסוגיא דברכות (י"ט) ויצא לדון בדבר חדש בסברא נכונה דהיכי אמרינן דהוי דחוי' האיסור גבי המצוה כגון גבי סדין בציצית או עשה דפסח דאינהו גופייהו מצי למיעבד כי לא עבר עלייהו בלאו ומ"מ נדחה האיסור לגבייהו זה מקרי שפיר דחוי' אבל היכי דאי אפשר לעשות המצוה במציאות בלי לעבור האיסור כמו קבורת מת מצוה דאי אפשר בלא טומאה לעולם ומסיק התם וה"נ גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתא ללאו בהאי זהו תוכן דברי הרמב"ן שם הרי מבואר בפי' לאחד מגדולי הראשונים הרמב"ן ז"ל דס"ל דשבת לא הוי דחוי' אצל קרבנות צבור רק קרבנות הותרה בו מקרי:

ה

ולכאורה צריך ביאור סוגית הגמרא ביבמות (ה) דקא שקיל וטרי התם ונילף מתמיד דמה לתמיד שכן תדיר דסותר לכאורה דעת הרמב"ן דמשמע דפשיטא להאי סוגיא דשבת דחוי' אצל קרבנות ציבור נראה לי דאדרבה דמהאי סוגיא גופי' הוכחה גמורה לדעת הרמב"ן דהתוס' הקשו שם בד"ה ומכולהו נמי דנילף ממילה ומשארי קרבנות ופשוט נראה כוונת התוס' בקושייתם דנילף ממילה ומשארי קרבנות כגון מוספי ראש חודש או מוספי רגלים שחל להיות בשבת דאז ליכא לפירכת שכן ישנו לפני הדבור. והתוס' תירצו בדוחק משום דהוי תדיר בכל שנה אבל דעת הרמב"ן נראה לן בפירוש דדחיקא ליה לחלק כסברת התוס' דזה מקרי תדיר משום דהוי בכל שנה דא"כ נופל עיקר יסודו שהכריח סברת חילוקו מעבודה דדחיא שבת משום דליתא ללאו בהאי דאם ס"ל כסברת התוס' הא טעמא רבה אית בהו שכן תדיר. אלא ע"כ ס"ל להרמב"ן דשאר קרבנות כמו מוספי ר"ח או מוספי רגלים לא מקרי תדיר ולכן שפיר הוכיח סברת חלוקו וא"כ ממילא מוכח האי סברא לדעת הרמב"ן מסוגית הגמרא דלא תקשה לן כקושיות התוס' דנילף לפי האמת משארי קרבנות דדוחה אלא ע"כ דזה לא הוי בגדר דחי' כלל כיון דאי אפשר לעשות המצוה אם לא לעבור האיסור והא דקא שקיל וטרי בתחילה לא הוי רק אלא דרך שקלא וטריא כדרך הש"ס בכ"מ דלפי האמת אין שום ילפותא כלל גם מתמיד:

ו

ולשיטת הרמב"ן אפשר דכן דעתו בפירושו בהגמרא מפסח ותמיד שכן צורך גבוה היינו כשיטת הר"נ בביצה וסייעתו דהא דהותרו צרכי אוכל נפש ביו"ט לא מטעם דחוי' רק הותרו כמו כן צורך גבוה צורך המזבח גבי שבת מקרי דבר דלא נאסר וזהו גופי' שינוייא דקא משנינן שכן צורך גבוה ולא הוי בגדר דחי' כלל וזהו מסקנת הסוגיא כן נראה לי בדעת הרמב"ן. ולפ"ז בולטת דעת הרמב"ם אשר האריך כ"א לירד לסוף דעתו אם קרבנות ציבור הבאים לחובת היום אם דחוי' או הותרה ועתה אחרי מצינו דעת הרמב"ן דדעתו דמקרי הותרו וסברתו הוא כיון דאי אפשר המצוה בלי לעבור האיסור כמו קבורת מת מצוה אבל דעת הרמב"ם אינו כן שכתב בה' אבל פ' ב' ה' ט"ו דקבורת מת מצוה הוי דחוי' ולא הותרה וזה לשונו הטומאה לקרובים דחוי' היא היא ולא הותרה לכל א"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דקבורת מת מצוה אך דחוי' היא ולא הותרה כמו כן נמי גבי קרבנות ציבור אף דבאין לחובת היום דוקא לא הוי אלא בגדר דחוי' דוקא ולא הותרה הרי מבואר לדעתי דמחלוקת הראשונים בדבר זה. וכן הרשב"א בחדושיו לברכות (י"ט) כתב ג"כ דשבת דחוי' גבי עבודה ולא הותרה כמש"כ התוס' שם:

ז

וראיתי בפני יהושע בברכות (דף כ') שכתב דבמקום דכתיב העשה אצל הל"ת דאז אמרינן דלא נאסר האיסור כלל ואינו בגדר דחוי' כי לא נאסר מעולם ולכן בכ"ג ונזיר דכתיב ולאחותו דאמרינן אבל הם מטמאין למת מצוה דלא נאמר הלאו דטומאה עליהם במת מצוה וכן בכהן הדיוט לא נאמר הלאו דטומאה בקרובים ולפי דבריו ההקטרה בשבת תהיה הותרה משום דאמרינן בשבת (דף כ') דלא תבערו אש בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים הוא דאתא וכתבו בתוס' שם דעיקר הלמוד מכל מושבותיכם לא מבמועדו.. א"כ נאמר העשה אצל הלאו דהותרה הקטרה לגמרי ולא הוי בגדר דחוי' וכמש"כ הפ"י בטומאת כ"ג ונזיר במת מצוה כיון דילפינן מלאחותו דמטמא למת מצוה דלא נאמר הלאו דטומאה במ"מ אמנם מהא דאמר ר"ש בפסחים (ס"ח ומנחות ע"ב) דחלבים ואברים ופדרים נקטרים בשבת רק משום חביבה מצוה בשעתה. נראה ברור דשבת הוי רק דחוי' ולא מקרי ההקטרה הותרה לגבי שבת וכמו שהוכיח כ"א בבאר יצחק או"ח סימן י"ד ענף ג' מזה דשבת רק דחוי' הוי לגבי עבודה. ונראה דגם בהקטרה דילפינן ממושבותיכם דג"כ הוי רק דחוי' ולא הותרה וכמו שפסק הרמב"ם בטומאת קרובים אף דהעשה כתיב אצל הלאו ומ"מ הוי רק דחוי' ולא הותרה ודלא כסברת הפני יהושע:

ח

ובעיקר הדבר בדעת ר"ש דאמר משום חביבה מצוה בשעתה או לפי טעמא דמנחות (ע"ב) משום דדחתה שחיטה את השבת יש לעיין אם ס"ל דרשא דמושבותיכם. ויש לעיין הרבה בדברי התוס' ביומא (מ"ו) בכל הסוגיא התם וכבר האריך הרבה המשנה למלך פרק א' מה' תמידין ומוספין ה' ז' אם ישנו לפי האמת דרשא דמושבותיכם לכו"ע ולפ"ז אז לא יסתור דברי הפ"י הנ"ל דלא הוי נאמר העשה גבי ל"ת דלא תבערו וכן לפי מש"כ כ"א בבאר יצחק ח' או"ח סימן כ"ב דבהקטרה יש גם איסור בישול יתיישב דברי הפ"י ג"כ יותר נכון אף אם נימא דר"ש ס"ל נמי שפיר דרשא דמושבותיכם דלכן שפיר קאמר ר"ש דרק משום חביבה מצוה בשעתה נקטרין בשבת דבאיסור בישול לא נאמר העשה גבה דנימא דהאיסור בישול הותרה כמו איסור הבערה אמנם בעיקר חדושא שחידש כ"א דבהקטרה יש ג"כ איסור בישול לא ברירא לי דמהסוגיא דשבת (כ) ומדברי התוס' שם דעיקר היתר הקטרת אימורים בשבת ילפינן ממושבותיכם נראה דליתא איסור בישול בהם. דאם יהיה איסור בישול בהקטרתן מה מהני דהתורה התירה אצלם הבערה הא לבד איסור הבערה יש איסור בישול ואם יש לי הרבה דברים לדון בעיקר חידושא דכ"א ולהסיר בכמה אופנים את ההערה דנא אך באשר לפי ההשקפה פשוטה נראה כסתירה מהא דשבת לכן העליתי לפני כ"א וברור מפשט הסוגיא דבההקטרה ליתא איסור אחר רק איסור הבערה לחוד:

ט

ויש לי להביא כדמות ראיה דקרבנות ציבור הותרה הוי. דזה פשוט דמשום הידור מצוה לא אמרינן דדוחה ל"ת כמבואר בשבת (קל"ג) דאם איכא אחר ליעבד אחר אף שמצוה בו יותר מבשלוחו וכן ביבמות (כ"א) דדוקא אם אמרינן דחליצה לגבי יבום לא הוי מצוה כלל דאז מקרי לא אפשר לקיים שניהם. אבל אם היה חליצה ג"כ מצוה אף שיהיה יבום הדור מצוה דלא היה דוחה ל"ת ואם נימא דשבת דחויה הוי אצל עבודה א"כ אמאי אמרינן בתמיד במנחות (ס"ד) שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. איך ידחה שבת משום הידור מצוה לחוד אלא ע"כ דעבודה הותרה וליתא שם איסור כלל ומהא דקצירת העומר דאיתא במנחות (ע"ב) דאם כשר מע"ש דלא דחי שבת פשוט הוא ואין צריך לפנים דלא דמי להא דוהבא שמינה אף שכחושה כשרה בדיעבד דהתם לא דמי להא דתמיד כמש"כ התוס' שם ד"ה אמאי אבל בתמיד גופיה קשה דלמה ידחה היכי דכשר בדיעבד אלא ודאי דבעומר כיון דאין זמנו קבוע בשבת לא אמרינן בו הותרה אבל בתמיד כיון דזמנו קבוע בשבת כיון דהותרה הותרה לגמרי. וכמו שכתב כ"א בענף ב' אות זיין דדוקא במקום דהוי רק דחוי' אנו דנין להכלל דכ"מ שאפשר לקיים שתיהן אבל לא היכא דהוי בגדר הותרה:

י

ולפ"ז יש להעיר מש"כ השאג"א סימן נ' דבמילה חוזרין גם בשבת על ציצין שאינן מעכבין משום הדור מצוה וכמו דאומרין לו הבא שמינה לכתחילה:

דבאמת יש לחלק דבקרבן הוי הותרה אבל לא במילה שהיא רק דחוי' אין אנו יכולין לחלל שבת משום הידור מצוה ועלינו לדון להכלל דכ"מ שאפשר לקיים שתיהן. וכן יש להעיר מחולין (כ"ט) בהא דמרק אחר ע"י משום מצוה. למרק שבדיעבד כשר הא מבואר בכמה אחרונים בשם הפרמ"ג בפתיחתו להל' שבת בהמית בהמה שהיא עודנה מפרכסת יש נטילת נשמה א"כ למה ממרק ועובר על אב מלאכה אלא ודאי דתמיד הותרה ולא נאסר כלל מעולם ואין לומר דכמו שמותר משום חביבה מצוה בשעתה הקטר חלבים כו' בשבת כמו כן יהיה מותר בשבת איסור דאורייתא משום הידור מצוה זה אינו דבאמת כתב הרשב"א בחידושיו לשבת (כ"ד בד"ה אי נמי) בעשה דוחה לא תעשה דמשום שיהוי מצוה נמי אמרינן דעשה דוחה ל"ת ולא משהינן למחר כמו שכתב גבי שריפת קדשים אף על גב דאפשר למחר רק כיון דאי אפשר לקיים עכשיו אי אפשר לקיים שניהם מקרי וע"כ דוקא גבי חביבה מצוה בשעתה שפיר נדחה דעיקר הטעם הדחי' לדעת הרשב"א הוא מטעם חביבה מצוה בשעתה משום דשיהוי מצוה לא משהינן במצוה שאין זמנה קבוע מכש"כ בעבודה דזמנה קבוע אבל בהידור מצוה אין סברא דידחה וכמו שביארתי לעיל מהא דשבת ויבמות. כל זה לא העירותי אלא משום דכל הדברים הנאמרים פה צריך הערה והרחקתי הפלפול והחדוד ולא כתבתי רק הדברים הנחוצים לדברי כ"א בספרו היקר ולכ"א המשפט לקרב או לרחק:

יא

מה שכתב כ"א בח' או"ח סימן כ"ו אות ל"ח לחלק בין הא דזבחים (ע"ב) דמשמע מפירכת הגמ' ניבטל ברובא דמהני ביטול ולא אמרינן כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור הרי זה איסורין אין מבטלין זא"ז. ויצא כ"א לחלק דהיכי דבידו לתקן האיסור לא מקרי זה בשם איסור להחמיר ולומר דלא מהני ביטול אבל היכא דהאיסור תלוי בזמן אשר בזמן האיסור אין תקנה להתיר להאיסור כמו בפסחים (פ"ח) חוזר האי כללא דאין איסורין מבטלין והביא להא דמנחות (ה') דיש מחוסר זמן לבו ביום ולא הוה מהמותר לישראל אף דאח"כ יהיה היתר. ויש להעיר ממש"כ השעה"מ בפרק ח' מה' לולב ה' ב' דדבר שאסור לכל לא מקרי ראוי לאכילה אף שאפשר לתקנו ולהכשירו כמו מעשר שני חוץ לירושלים שאפשר בפדיון. הרי דעתו דהא דבידו לתקנו אינו מועיל כלום להקל האיסור לדון עליו שם היתר במה דאפשר לתקן ובידו לתקנו את האיסור ולפי דבריו גם לענין ביטול בוודאי בעת האיסור אף שבידו לתקנו מ"מ קודם התיקון איסור גמור מקרי דהיכי דנתערב עם איסור אחר קיימא האי כללא דאין איסורין מבטלין וכן יש למידק בדברי כ"א בהצד השני של סברת חילוקו שכתב בפשיטות דדבר האסור לזמן כמו פסח בערב יו"ט דאז חמיר יותר למידן בה דלא מהני ביטול משום דאין איסורן מבטלין דאיסור התלוי בזמן דאז תוך הזמן איסור גמור מקרי כמו במשקה ישראל דאסור מחוסר זמן לא ברירא לי לפי מש"כ השעה"מ שם לדחות דברי הכפ"ת בסוכה ודעתו דמקרי היתר אכילה אף שאסור לאותו יום כיון דיהיה מותר באיזה זמן כמו שהביא מדמאי אף דאסור להפקיר ביו"ט וכמו שנראה מדברי רש"י בסוכה (ל"ה ע"ב) דאם היה פדיון לתרומה היה תרומה מקרי היתר אכילה מחמת פדיון אף דאין פודין ביו"ט. ולענ"ד יש להוכיח כדברי השעה"מ מסוטה (כ"ד) דמעוברת ומניקות שותות משום דיהיו ראוין לאחר זמן ראויה לאישות קרינן בה. והא דפסחים (מ"ח) דאם מוקצה דאורייתא לא היה מקרי ממשקה ישראל אף דיהי' מותר לאחר שבת. וכן למסקנת הגמ' מנחות (ה') דיש מחוסר זמן לבו ביום ואם אין אור המזרח מתיר לא היה מקרי קודם העומר ממשקה ישראל אף דיהי' מותר לאחר זמן זה דוקא בדלא נשאר בעולם דבר הנקרב למזבח ועליו בעצמו לא יבוא היתר לעולם ולא מהני מה שיבוא היתר על מינו דבעינן שיהיה מותר אותו הדבר בעצמו אשר אנו דנין עליו אבל בנידון של השעה"מ דאותו הדבר נשאר בעולם ועליו יבא היתר לאחר זמן מקרי ראוי גם קודם שבא ההיתר דזמן ממילא קא אתי. ויש לעיין בנוב"י מהד"ת ח' אהע"ז סימן נ"ד והמל"מ פ' ד' ה' אישות ה' ז':

יב

וזולת זה נראה לי לחלק מחוסר זמן דקדשים משארי מצות דבקדשים הקפידה התורה על הזמן דוקא ולכן צריכין שיהיה הדבר הנקרב ראוי למזבח בעת ההקרבה ולא מהני מה שיבא התירו לאחר זמן ורק במחוסר זמן לבו ביום יש סברא דלא הקפידה התורה ומסקנת הגמ' דגם לבו ביום יש מחוסר זמן אבל בשארי מצות לא איכפת לן אם אינו ראוי בעת עשיות המצוה ומקרי ראוי גם קודם דבא זמן ההיתר דזמן ההיתר ממילא יבא ושפיר כתב השעה"מ דמקרי היתר אכילה גם אם ההיתר יבא למחר ולדעתי נראה דבמנחות (ה') בהקריב קודם העומר עיקר הפסול משום מחוסר זמן דקדשים אבל לולי זה היה מקרי משקה לישראל גם קודם שבא זמן ההיתר משום דמקרי היתר גם בתוך זמן האסור ואף שהדבר בעצמו לא ישאר בעולם שנשרף על המזבח מ"מ מקרי היתר מחמת שהמין הזה ישאר בעולם ויבא היתר עליו וכל שכן היכא דגוף הדבר אשר אנו דנין עליו נשאר בעולם וזמן היתר יבא עליו וראיה לדברי השעה"מ ממה דקרי הגמ' קודם העומר רק בשם מחוסר זמן דהפסול הזה איתא רק בקדשים אבל בשארי מצות התורה מקרי היתר גם קודם שבא זמן ההיתר דאל"כ איך היה סברא להתיר למ"ד דאין מחוסר זמן לבו ביום הא בעת ההקרבה היה איסור גמור ומה יועיל דיהיה מותר לאחר זמן אלא ודאי דהיכא דאין הפסול דמחוסר זמן בקדשים מקרי היתר גם בתוך זמן האיסור כמש"כ השעה"מ באתרוג של דמאי ותרומה דמקרי היתר אכילה אף אם לא יהיו מותרים עד למחר וע"פ דברי אלה לא זכיתי להבין את דברי קדשו מה דכתב לפלפל בשיטת אביי במחוסר זמן לבו ביום דלפי מה שכתבתי מרחק רב בין הענינים דרק בפסול דמחוסר זמן בקדשים לא מהני מה שיהיה מותר אח"כ אבל לא בשארי מצות ומקרי היתר לענין ביטול ברוב גם קודם דבא זמן היתר אכילת הפסח וזמן היתר ממילא יבא ושפיר נתבטל ברוב גם בערב פסח משום ההיתר דלילה:

יג

ומה שכתב הכפ"ת בסוכה (ל"ד ע"ב) בכוונת רש"י באתרוג של מע"ש חוץ לירושלים דאין יוצאין בה אף דיכול לפדותן אבל כיון דאסור לפדות ביו"ט לא מקרי היתר אכילה דבעינן שיהי' ראוי באותו היום ולכאורה דבריו נגד הגמ' דסוטה הנ"ל דמקרי ראוי' לאישות משום שתהיה ראויה לאחר זמן וכן נגד הגמ' דמנחות (ה') דקרי זה הגמ' רק מחוסר זמן אבל מקרי ממשקה ישראל למ"ד דאין מחוסר זמן לבו ביום וכמו שביארתי למעלה ב"ה נראה לענ"ד לומר דעיקר כוונת דבריו הוא עפ"י מה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דבאתרוג כתוב פרי ודבר שאינו ראוי לאכילה לא מקרי פרי ואף דאתרוג הבוסר הכשירו חכמים (בדף ל"ו) דמשום דגם קודם גמר בישולו ראוי קצת לאכילה ושפיר מקרי פרי גם קודם גמר בישולו ויש לעיין בח"ס א"ח סימן קפ"א אבל באינו ראוי לאכילה כלל באותו יום לא מהני מה שיהיה ראוי לאכילה ליום מחר כיון דבאותו יום לא מקרי פרי ואף כי הפוסקים וגם רש"י לא ס"ל למה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דילפינן היתר אכילה ממה דכתיב פרי ויראה כ"א מש"כ הכפ"ת (בדף ל"ד) במשנה שם וכן מש"כ הח"ס א"ח סימן ק"פ נראה לי דרק עיקר הלימוד דבעינן באתרוג שיהי' מותר גם לישראל לא ידעינן ממה דכתיב פרי אחרי שבעצם ראוי הוא לאכילה ורק לישראל קא רבע עליו איסור לא נפקע ממנו השם פרי ומשום זה כתבה התורה לכם לגלות דיהיה מותר לישראל דוקא ובזה פליגי הפוסקים על פי' המשנה להרמב"ם דהרמב"ם סובר כיון דגילתה התורה דלא מקרי פרי עד שיהיה מותר באכילה לכן מיפסיל אתרוג שאין בו היתר אכילה גם לשאר ימים והפוסקים ס"ל כיון דלא ידעינן היתר אכילה רק ממה דכתיב לכם ביום הראשון דוקא לכן לא נפסל אתרוג שאין בו היתר אכילה בשאר ימים. אבל ביום הראשון דכתיב לכם יודו ג"כ דאם לא חזי לאכילה לאותו היום לא מקרי פרי ביום הראשון:

יד

ועפ"י דברי אלה נראה לי לתרץ ב"ה מה שהקשה השעה"מ על דברי הכפת תמרים מאתרוג של דמאי דאף דאסור להפקיר ביו"ט מ"מ מקרי ראוי לאכילה משום דיכול להפקיר נכסיו למחר וכן ממש"כ רש"י בסוכה (דף ל"ה ע"ב) בתרומה טהורה דמקרי היתר אכילה אם היה יכול לפדות למחר אף דאסור לפדות ביו"ט. דהכפ"ת לא כתב רק במע"ש חוץ לירושלים דאינו ראוי לאכילה באותו היום לשום אדם מישראל ולכן לא מקרי פרי כלל באותו היום אבל בשל דמאי ושל תרומה טהורה דחזי לאכילה לקצת בני אדם דמאי קודם ההפקר חזי לעניים ותרומה טהורה קודם הפדיון חזי לכהנים שפיר מקרי פרי אף דלא חזי להבעלים ובזה רק החסרון מה דבעינן היתר אכילה להבעלים עצמן כמו שנראה מדברי הר"נ גבי תרומה טהורה דאינו יוצא בה רק כהן ולא ישראל ולא ס"ל מה שכתבו התוס' (דף ל"ה ע"ב) גבי דמאי ובזה ודאי מקרי היתר אכילה גם ביו"ט אף דאי אפשר להפקיר ולפדות אז אבל כיון דיהיה אפשר למחר מקרי היתר אכילה גם מקודם דזמן ממילא אתי וכמו כן לענין ביטול ברוב מקרי נמי היתר גם בתוך זמן האיסור כיון דזמן ההיתר ממילא יבא ואין לדחות ולחלק דהיכי אמרינן דמהני לאחר זמן דוקא בדמאי ובתרומה דקודם זמן ההיתר נמי הי' ראוי לאיזה אנשים כמו לעניים ולכהנים אבל היכא דקודם זמן ההיתר אינו ראוי לשום אדם בעולם לא מהני דיהיה מותר לאחר זמן למקרי שם היתר באותו היום קודם זמן ההיתר זה אינו דהא אנן קיימינן לדעת הר"נ דבעינן דוקא ראוי להבעלים וכיון דלהבעלים אינו ראוי השתא וא"כ אין שום נפקותא בזה מה דראוי לאחר ומ"מ מבואר דמקרי ראוי לאכילה לגבי הבעלים בזה משום שיהיה היתר לאחר זמן. הרי שפיר כתבתי בזה ורק לגבי השם פרי יש שפיר לחלק בין ראוי למקצת בני אדם לאינו ראוי כלל וכן מבואר בדברי השעה"מ גופי' שם:

אף דמחלק תחילה בין ראוי לאיזה בני אדם בעולם ובין היכי דלא חזי כלל כמש"כ התוס' בעירובין מ"מ הקשה על דברי הכפת תמרים מדמאי ולא מחלק לתרץ דשאני דמאי דחזי לאחריני בו ביום לכן אמרינן דאי בעי מפקיר למחר אלא בודאי שהבין כמו שכתבתי דבמחוסר זמן אין חילוק אם ראוי באותו יום לאחרים או אינו ראוי כלל ולכן הקשה מה שהקשה ולגודל הפשיטות בזה קצרתי:

טו

ואחר העיון ראיתי כי יפה כתב כ"א לתרץ קושיית החות דעת בפסחים (פ"ח) אליבא דאביי דאליבא דידיה שפיר יש לומר דפסח בארבעה עשר מקרי בשם איסור ואינו בטל ברוב משום דס"ל בפסחים (פ"ד ע"ב) בשבירת עצם בארבעה עשר למ"ד ראוי לאכילה השתא לאו בר אכילה הוא אלמא דס"ל דמקרי אינו ראוי לאכילה גם אם האיסור תלוי רק בזמן וההיתר יבא ממילא ולכן שפיר מקרי בשם איסור גם לענין ביטול ברוב ומהא דרב פפא דפליג התם וסביר דמקרי ראוי לאכילה משום הסברא דלאורתא מיחזי יש סעד גדול למה שכתבתי ב"ה למעלה דדוקא בהקרבת קדשים הקפידה התורה גם על מחוסר זמן לבו ביום ולכן אין להקשות מה דסביר כאן היפך ממה דס"ל במנחות (ה') דיש מחוסר זמן לבו ביום דיש לומר דרק בהקרבת קדשים סביר כן אבל לא בשארי דברים ולזאת שפיר אמר דפסח בארבעה עשר מקרי ראוי לאכילה משום דההיתר יבא ממילא לאורתא אבל אליבא דאביי מקרי פסח בארבעה עשר אינו ראוי לאכילה ומתורץ היטב קושית החו"ד כמו שכתב כ"א בתורתו הנפלאה והנשגבה. וכן ראיתי כי יפה כתב כ"א לדון בזבחים (דף ע"ב) דבהמה בחייה לא מקרי בשם איסור לענין ביטול ברוב משום דבידו לתקן האיסור דנראה ברור כן מהא דאמר רב נחמן בר יצחק בפסחים שם דיש שבירת עצם בנא דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכל ליה אלמא דמקרי ראוי לאכילה משום הסברא דבידו לתקן האיסור וכן לענין ביטול ברוב מקרי בשם היתר וכן מוכח ממש"כ התוס' זבחים (מ"ו ע"ב) דה"מ אחת לכלל כו' דאי כתב רחמנא כל טהור ולא כתב יקרב הו"א דקודם זריקה חשוב ניתר לטהורים כיון דיכול לזרוק לכתחילה להכי איצטריך יקרב ליש לו מתירין דאינו חייב קודם שהקריבו המתירין אבל בלתי קרא מפורש היינו אומרים דגם קודם זריקה חשוב ניתר לטהורים משום הסברא דבידו להתיר ויש לעיין בזבחים (ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה בשר פסח שלא הוצלה כו') וקצרתי וכעין זה כתבו התוס' ישנים ביומא (ד' ס"ג בד"ה מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה כו') בשם הר' אלחנן דלכן ס"ל לרב חסדא בפסחים (ד' ס"ב) דערל מקרי בר כפרה הואיל דאי בעי מתקן נפשי' משום שבכל שעה ושעה בידו לתקן עצמו וכו' הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה. וכמו כן י"ל גבי בע"ח אשר עומדים לשחיטה ובידו לשוחטן בכל עת שירצה מקרי בשם היתר גם קודם שנשחטו וכעין הא דקידושין (דס"ב) דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה [ומש"כ המל"מ בפ"ד ה"א ה' ז' גבי מחוסר זמן דזמן ממילא קא אתי כו' אין זה שייכות לענינינו בנ"ד וקצרתי]. והא דזבחים (ד' ק"ה) דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה יש לדון בזה להא דאמרו איסור מטומאה לא גמרינן משום דהלכות טומאה חידוש הן וגם יש לחלק בין הנושאים הללו ומוכרח אנכי לקצר בכ"ז ולכאורה יש מכאן סתירה לדברי השער המלך פ"ח מה' לולב ה' ב' מה שהבאתי למעלה דמעשר שני חוץ לירושלים לא מקרי ראוי לאכילה אף שאפשר לתקן האיסור ע"י פדיון ואין כאן המקום להאריך ולחלק בין הנושאים אשר יש לחלק ביניהם בכמה אופנים ובאתי רק להעיר כי תורת אמת היתה בפי קדשו והדברים ראויים להדר גאונו וקדושת תורתו:

טז

ומש"כ כ"א בחלק אורח חיים סימן כ"ח אות י"ח להוכיח מיבמות (דף ל"ו) דרוב מהני אף בלהבא מהא דאמרו שם וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' דמשמע דאם הי' הולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם היתה מותרת להנשא בשביל רוב שיהי' הולד בן קיימא הנה הרשב"א ביבמות (קי"ט) כתב לחלק דלשמא תפיל חיישינן ולשמא הפילה לא חיישינן כדאסקינן דשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות תנאי הרי שפתי הרשב"א ברור מללו דגם רוב לא מהני להבא. ולפי דבריו מוכרחין אנו לומר מה דאיתא ביבמות שם לר"ל דאם נלך אחר רוב נשים תהי' מותרת להנשא היינו משום דבא לפרש לכו"ע אף למ"ד דלא חייש לשמא ימות מ"מ לא תנשא משום שאין הולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם. אבל למ"ד דחייש לשמא ימות דלדידי' גם לשמא תפיל חיישינן דלדידי' אף בלא טעם שאין הולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם אסורה להנשא משום דרוב לא מהני בלהבא ורק ר"ל לרוחא דמילתא קא מפרש לכו"ע אף למ"ד דלא חייש לשמא ימות כיון דס"ל דלא חיישינן לשמא ימות היינו משום דס"ל דחזקה מהני בלהבא דאפשר דכש"כ דרוב מהני לדידי' והיינו דוקא למ"ד דלא חייש ועוד י"ל דאף למ"ד דחיישינן לשמא ימות מ"מ מוכרח לר"ל טעמא דאין הולד פוטר לענין לאוסרה להנשא קרוב לזמן לידת הולד דקיי"ל דאף למ"ד דחייש לשמא ימות היינו דוקא לזמן מרובה אבל לזמן מועט לא חייש ובודאי חששא דשמא תפיל אף לדעת הרשב"א לא חמירא לן מחששא דשמא ימות כיון דכל עיקר החששא דלהבא מינה ילפינן וא"כ בודאי לשמא תפיל לזמן מועט נמי לא חיישינן. וא"כ לולא הטעם דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם היינו מתירין אותה להנשא משום דלא חיישינן לשמא תפיל לזמן מועט לכן צריך ר"ל לטעמא דאין הולד פוטר וא"כ אין ראי' ממילא לרוב דמהני בלהבא דהא דלא חיישינן לשמא ימות לזמן מועט לא מטעם חזקה אתינן דהא אף מאן דחייש לשמא ימות דלדידי' לא מהני חזקה בלהבא מ"מ מודה דלזמן מועט לא חיישינן אלמא דלאו מטעם חזקה. כמו כן נמי אין ראי' בולד לענין רוב אמנם במקום אחר הוכחתי דלדעת הרשב"א דחייש לשמא תפיל אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט קודם זמן לידת הולד משום שגם ברגע האחרון קודם הלידה יש ספק שמא ימות ביציאתו מבית הרחם א"כ מוכרחין לומר בדוקא דר"ל בא לפרש אליבא דכו"ע אף למ"ד דלא חיישינן לשמא ימות לזמן מרובה ג"כ דלדידי' מהני חזקה ורוב בלהבא וכמו שביארתי בתחילה ומה דלא חיישינן למיתה לזמן מועט אין ראי' דרוב מהני בלהבא דזה לא שכיח כלל:

יז

ובעיקר הדבר אם רוב מהני בלהבא נראה מבואר דעת הרא"ש דדעתו דרוב מהני להבא מהא דכתב הרא"ש פ"ב דקדושין סימן ו' דאם הי' רוב דאין האב מוחה בנשואי בתו דאז היתה מותרת לאכול בתרומה וגם הי' מותר אפילו ליטמא לה ולא היינו חוששין לשמא יבא האב וימחה. והרי התם כל עיקר החשש מחמת דחיישינן לשמא ימחה כמו דחיישינן לשמא ימות ומ"מ כתב דאם הי' רוב לא היינו חוששין לשמא ימחה הרי מבואר דעתו בפי' דרוב מהני גם בלהבא ובתשובתי ע"ד נשתטית אשר שלחתי לכ"א בחורף העבר הארכתי הרבה בדברי הרא"ש. אבל זה ברור בדעת הרא"ש דרוב מהני בלהבא ואפשר דכתב כן לשיטת הסוברים דחזקה מהני להבא ולא מחלקי בין עבר ובלהבא בזה וכן מוכח מדברי התוס' חולין (צ"ה ד"ה ובנמצא) שכתבו בבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לא"י דילמא אתי לזבוני לישראל אע"ג דמן הדין לא הוה לן למיחש דאזלינן בתר רובא הרי דהתוס' כתבו מפורש דסמכינן מן הדין על רוב גם בלהבא אך אפשר דכתבו כן לשיטת הסוברים דגם חזקה מהני להבא ואין לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן משום דבענין רוב להבא אין סברא לחלק בזה וכן נראה מהא דקיי"ל דאפילו נחש כרוך על עקבו שלא יפסיק בתפילה משום שרוב פעמים נחש אינו נושך אלמא דרוב מברר גם בחשש דלהבא כי כאן החשש על להבא הוא שמא ישכנו נחש בסוף. והרע"ב בריש פ"ה דברכות כתב בנחש שרוב פעמים אינו נושך ובאמת כן הוא שזה רק רוב ואף דלפעמים הוא נושך מ"מ סמכינן על רוב הרי דסמכינן על רוב ג"כ בדבר דלהבא ואין פה המקום לפלפל בהא דהאריכו הפוסקים אם בפקו"נ אנו הולכין גם אחרי מיעוט להקל ולא באתי רק להעיר בחשש דלהבא במקום שיש רוב ואף שמה שכל אחד מחוייב לשמור עצמו שלא להכניס במקום סכנה כמו דאין נכנסין לחורבה משום מפולת וכדומה דטעמא משום דונשמרתם לנפשותיכם דנימא דהוי מה"ת כמו דנראה לכאורה מע"ז (כ"ה) דפריך שם הגמרא ותפ"ל משום דמים דאי נימא דזה הוי רק דרבנן לא הי' הגמרא למיפרך דאיסור יחוד הוא דאורייתא ואכ"מ להאריך עכ"פ מבואר מכאן דגם בדאורייתא אנו סמכינן על רוב בחשש דלהבא:

יח

וכן יש מקום להוכיח דרוב מהני בלהבא מהא דאי' בטור יו"ד והובא בשו"ע סי' של"ב דהאידנא אין נוהגין במתנות עניים משום שהרוב כו' ומקורו מהא דחולין (דף קל"ד כו') ויש לי הרבה להאריך בראי' זו ולפלפל בביאורי הגר"א שם אך מפני יראת האריכות קצרתי ולפי דעת הרשב"א שהוכחתי דלא מהני רוב בלהבא יתיישב קושיות העולם שהקשו בהא דריש ב"מ במשנה דשנים אוחזין דאיך שייך לדון להא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הא הרא"ש מפרש התם דהמשנה מיירי בעיר שרובא כו':

וא"כ אינו חב לאחרים דאם הוא לא יגביה יגביה א"י אבל אם לא מהני רוב בלהבא אין מקום כלל לקושייתם דלא מהני לזה מה שרוב העיר א"י כיון דבעת ההגבהה ספק בלהבא עבור המיעוט. ומהא דע"ז (כ"ג) דמחלק רבינא בין לכתחילה לדיעבד לכאורה נראה דחששו למיעוטא בלהבא. אכן גזירת חכמים שאני ואדרבה יש להוכיח מהתם דלא חיישינן למיעוטא בלהבא מהא דפריך הגמרא (דף כ"ב) על הא דאין מוסרין בהמה לרועה לימא דמתיירא משום הפסד שכרו ובודאי דגם זה רק רוב ומ"מ פריך הגמרא דלא נחוש למיעוטא גם להבא אבל לפי מה שביארתי במק"א דחזקה הבאה מכח סברא מהני גם בלהבא יש לומר דזה ג"כ חזקה הבאה מסברא דאין אדם מפסיד ממונו ואין כאן מקומו להאריך ועפ"ז יש להעיר בדברי כ"א בתשובותיו עין יצחק חלק או"ח סימן י"ז אות ד' ובמק"א כתבתי לבאר דעת הרשב"א דמש"כ ביבמות דחיישינן לשמא תפיל זה דוקא ברוב הבאה מכח חזקה והרשב"א מפרש הא דרוב נשים וולד מעליא ילדו זה רוב הבאה מכח חזקה וכמש"כ הנתיבות בסי' רכ"ג ס"ק ג' דגם לעובר יש חזקת חיים ואכ"מ וכן יש להעיר בזה מן השמ"ק כתובות (דף י"א) שכתב דסמכינן התם על רוב דלא שכיח שיחזור ע"ש והתם הא הוי בענין דלהבא ואפשר דכתב כן לפי שיטת הסוברים דגם חזקה מהני על להבא ג"כ וקצרתי:

וכן הוא בשמ"ק לכתובות (דף ג' ע"א ד"ה כל דמקדש כו') דכתב דהא דמחייבינן מיתה בבא על א"א ולא הוי התראת ספק שמא יבא דבר שיעקרו הקידושין מעיקרו. דזה הוא משום דאזלינן בתר רובא דלא מפקעי קידושין דידהו כדאמרינן בפ' סורר ומורה דאזלינן בתר רוב בד"נ עכ"ל. והתם הא הוי בלהבא וכעין דברי התוס' גיטין (דף ל"ג ד"ה ואפקעינהו כו') ואפשר דכתב כן לפי שיטת הסוברים דגם חזקה מהני בלהבא ג"כ:

והנני בנו ותלמידו השותה בצמא את דברי קדשו צבי הירש.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה