עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן עט
ב"ד מיטויא. כבוד א"א מו"ר הגאון נ"י:
שאלה מה שהיתה להלכה ולמעשה בדין קבלת עדות שלא בפני בעל דין והיה לי משא ומתן בהלכה זו עם שני רבנים גדולי הזמן יחיו והנני לפני כ"א את דברי תשובתי בזה ואבקש את כ"א אשר יואיל בטובו להודיעני דעתו הגדולה בזה ותורה היא וללמוד אני צריך והנני להעתיק את אשר ערכתי בתשובתי בדין זה:
א
הנה מה שכתב כת"ה לדון בארוכה להלכה דלגבי קבלת עדות בפני הבעל דין סגי באם נתקבל העדות בפני אחד מהבע"ד הנוגע ויש לו חלק בהדבר אשר אנו דנין עליו ומקצת בעלים מהני בזה והביא ראי' מב"ק (ק"ח ע"ב) בתבעו שומר והודה ותבעו בעלים וכפר דאם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת השומר הא בהודאת קנס למיפטר בעינן דוקא שיודה בפני הבעלים ובכל זה מהני הודאתו בפני השומר דמשום דגם השומר מקרי מקצת בעלים ואם כן נמי גבי קבלת עדות מהני באם נתקבל בפני אחד אשר יש לו שייכות במקצת החפץ אשר אנו דנין עליו ולדעתי אין מזה שום ראיה דהתם הוי הטעם משום שליחות דאם באמת נשבע נעשה השומר לשלוחו של הבעלים לתבוע עבורו מהגנב ושלוחו של אדם כמותו בכל מקום ולכן מהני הודאת הגנב בפני השומר. וכן לענין קבלת עדות שלא בפני בעל דין כתב השמ"ק ב"ק (קי"ב) דמועיל שליח והעיר מהא דינאי וגם הבית יוסף ח"מ סימן שפ"ח כתב דמקבלין עדות בפני השליח כמו דמקבלין בפני אפוטרופוס וקצת ראיה לענית דעתי מהא דאמרו בירושלמי סנהדרין פ"ב ומובא בטור ח"מ סי' קכ"ד וימנה אנטלר:
ולדעתי תלוי זה בשני הטעמים בתוס' ב"מ (צ"ו ע"א ד"ה שליח כו') דמה שבשאילה בבעלים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו דלחד טעמא משום דכתיב תרי זימני בעליו וא"כ גבי קבלת עדות דכתיב רק חד זימנא בעליו מועיל גם שליח אבל להטעם השני דבכל מקום דכתיב בעליו משמע דוקא הוא ולא שלוחו א"כ גם גבי קבלת עדות דכתיב והועד בבעליו לא יועיל שליח וראיתי בש"מ שם שכתב הטעם משום דכתיב תרי זימני בעליו ולשיטתו שפיר כתב בב"ק (קי"ב) דמקבלין עדות בפני השליח. אמנם הרמב"ם בפ"ב מה' שאלה ה"ה כתב הטעם דמשום שנאמר בעליו דוקא הוא ולא שלוחו והלח"מ כתב שם דהרמב"ם סובר כתירוצא בתרא שתירצו התוס' ב"מ ד"ה שליח כו' וראיתי בסמ"ע סימן שמ"ו ס"ק ח' שהביא רק לתירוץ ראשון של התוס' ואין פה המקום להאריך בזה. ושפתי השמ"ק ברור מללו דמקבלין עדות גם בפני השליח:
ועוד יש לומר דלכן מהני הודאת הגנב בפני השומר עפ"י מש"כ הקצה"ח סימן פ"א ס"ק י' דלכן בעינן גבי קנס שיודה דוקא בפני הבעל דין דמשום שאינו מתחייב בקרן בהודה שלא בפני בעל דין ואם כן באם הודה בפני השליח מתחייב בקרן כמש"כ שם הקצה"ח ולכן מהני הודאתו גם לפוטרו מקנס וכן יש לומר גבי הודה בפני אחד מהשותפין מה שמביא כ"ת דברי הקצה"ח סימן ש"ן דג"כ מהני מפני הטעם הזה הא להתחייב בקרן מהני אם הודה בפני אחד מהשותפין כמש"כ המחבר בח"מ סי' קע"ו סעי' ל"א וא"כ אין דמיון מזה לקבלת עדות שלא בפני בעל דין:
ב
ומה שרצה כת"ר לחדש בהא דמעמידין אפוטרופוס להעיד בפניו בשור של חרש שוטה וקטן דמשום שנעשה למקצת בעלים על השור לדעתי לא יתכן זה לומר. הא האפוטרופוס משלם ממעות היתומין ואיך שייך בזה לומר דנעשה בעלים על ממון אחרים ואין שום סברא לומר דנעשה בעלים משום המתנת המעות מה שממתין עד שיגדילו. ויראה כ"ת בהשמ"ק ב"ק (קי"ב) דמדמה שליח לאפוטרופוס אלמא דטעמו גבי אפוטרופוס משום שליחות והא דהעיר כת"ה דאיך נעשה שליח לחובת היתומים הנה כבר האריכו הראשונים וגם האחרונים שבדבר אשר עיקרו הוא זכות אף אם יסתעף ממילא איזה חובה מ"מ מקרי זכות לענין זכין לאדם שלא בפניו כמו דמזכינן קרקע להלוה לכתוב עליו פרוזבול וכמו שהאריך בזה כא"א בספרו באר יצחק סי' א'. ועיקר העמדת האפוטרופוס לטובת היתומים לפקח על נכסיהם והוי זה זכות ולא אכפת לן אם יסתעף מזה איזה חובה להם והשמ"ק ב"ק (ל"ט) העיר מגיטין דאין האפוטרופוס רשאי לחוב בנכסי היתומים ומחלק דהכא החובה אתא עלייהו ממילא ואף למ"ד דמעמידין אפוטרופוס לגבות תם מגופו יש לומר גם כן דעיקר הדבר זכות להיתומים דישגיח על כל נכסיהם ועל יתר עניניהם והוי זה חובה דאתא ממילא והרשב"א ב"ק (קי"ב) כתב טעם חדש על מה דמעמידין אפוטרופוס בשור של יתומים ויעיין כ"ת שם אבל אין שום מקום בזה לומר דנעשה למקצת בעלים על השור הא לא משלם האפוטרופוס מאומה מכיסו רק מגופו של שור ואיך יכול למקרי בעלים אף במקצת על שור של אחר ויראה כת"ה בקהלת יעקב להגאון מהרי"ט אלגאזי זצ"ל באות אפוטרופוס מה שהביא כל דברי גדולי הראשונים בעיקר הטעם דהעמדת אפוטרופוס ולפי דבריהם ידו כיד היתומים מן התורה לכל מילי ואף דאין שליחות ליתומים קטנים מכל מקום מהני כל מעשה האפוטרופוס מן התורה אף בדברים שצריכים שליח ממש ולפי זה אין שום ראיה מזה לקבל עדות בפני אחד שיש לו איזה שייכות בהחפץ הא האפוטרופוס הוי בעלים לגמרי וידו כיד היתומים לכל מילי ועפ"י הדברים האלה אין גם ראיה מאפוטרופוס לשליח דעלמא אבל השמ"ק הנ"ל מדמה שליח לאפוטרופוס ואין עיתותי בידי להאריך בזה:
ג
ומה שכתב כת"ר דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי נעשה הבעל שואל ונשאל אף דגם להאשה נשאר גוף הקרקע ונראה מזה דמהני אף מקצת בעלים. ומחלק משותפין דעלמא עפ"י דברי התוס' גיטין (מ"ב ד"ה בעבד של שני שותפים) ולדעתי ברור דשותפות כזאת גרע משותפין דעלמא ואדרבא מדברי התוס' הזה ומדברי רש"י ב"ק (צ' ע"א ד"ה לא עשו ולא כלום) ומדברי התוס' שם ד"ה איש ואשה מוכח להדיא דבשותפות כזאת אין להבעל הכח כמו שיש כח לשותף דעלמא בהמחצה שלו. ובאמת נראה ברור דאם קנין פירות כקנין הגוף דמי שייך הכל להבעל ואין להאשה כלום וכן נראה מכל הסוגיא ב"ק (צ' ובב"ב נ'.) ורק לגבי שן ועין שם מפלפלים התוס' דלמה אינו יוצא לאיש וביותר מוכח כן מגיטין (מ"ח) דלר"מ קנין הפירות כקנין הגוף דמי ובמיתת אבי' לא ירית ולא מידי אלמא דאם קנין פירות כקנין הגוף לא נשאר להבעלים שום זכות ומזה יש להעיר על דברי התוס' ב"ב (נ' ד"ה קסבר כו') דכתבו דלא דמי קנין פירות דהבעל שלא היה לו בהגוף כלום מעולם לקנין פירות דהמוכר עבדו על מנת שישמשנו שלשים יום אשר מתחילה היה הכל שלו הא הכא בגיטין לא היה להבן מתחילה כלום בגוף הקרקע רק הפירות מ"מ אמרו דלא ירית ולא מידי אלמא דקנין פירות מבטל בכל אופן את קנין הגוף לגמרי וכן מוכח מהא דבכורים דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מביא וקורא הא אם יש לו שדה בשותפות אינו מביא וקורא כמו שהאריך השאגת אריה בסימן צ' כמו שיראה המעין שם והשמ"ק שם בב"מ כתב דהכי מבעיא לן קנין פירות כקנין הגוף דמי וכששאל לבעלה או נשאל לו בעלה הרי כאן כולו שואל וכולהו בעלים או דלמא לאו כקנין הגוף דמי ואין כאן אפילו חצי שואל וחצי בעלים ויש שפירש דהא קיימא לכשת"ל דלא בעינן אלא פלגא דשואל ופלגא דבעלים קנין פירות כקנין הגוף דמי והרי הבעל ואיכא מיהת פלגא או דלמא לאו כקנין הגוף דמי וליכא אפילו פלגא דשואל ופלגא דבעלים והראשון יותר נכון הנה השמ"ק כתב מפורש דאם קנין פירות כקנין הגוף דמי הוי הבעל הבעלים לגמרי ולא האשה כלום וכן שפתי השמ"ק ברור מללו דאם נימא דיש להאשה שייכות מחמת שהגוף שלה האיבעיא רק לכשתמצי לומר דלא בעינן אלא פלגא דבעלים וזה לא כדברי כת"ה אשר רצה לחדש דזה עדיפא משאר שותפות מחמת שיש להבעל שייכות בכל הבהמה:
והא דהביא כת"ר ראיה דמהני אף מקצת בעלים לקבלת עדות שלא בפני בעל דין מהא דגומרין דינו של שור ברשות הגזלן אף שלא בפני הבעלים דמשום שסגי בהמקצת בעלים אשר מקרי הגזלן על השור ולדעתי אין מזה שום ראיה הנה לפי שיטת הרשב"א המובא בנוב"י מהדורא קמא סי' ע"ב דגם בדיני נפשות מקבלין עדות שלא בפני בע"ד במקום אונס א"כ נוכל לומר דמיירי הכא דלא באו הבעלים לב"ד או שהלכו למדינת הים ואף להחולקין וסוברין דאינו מועיל בדיני נפשות אונס ובכל אופן אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הא שפיר מפרש הגאון ר"צ מגלוגא זצ"ל בשו"ת רע"א סי' ק"ד דמיתת העבד הוי רק דיני ממונות ולא דיני נפשות א"כ בודאי במקום אונס מקבלין עדות גם שלא בפני הבעלים דמיירי שהבעלים אינם בעיר או אונס אחר ולגבם הוי מיתת השור כדיני ממונות דמקבלין במקום אונס שלא בפניהם ואף אליבא דרשב"א אין לתרץ זה הא לדעתו מיתת השור הוי נפשות והגמר דין מוכרח להיות בפני הבעלים אף במקום אונס. אך י"ל דמיירי שהנגזל היה קטן שאין לו אפוטרופוס או חרש שגומרין דינו של השור שלא בפני הבעלים ואח"כ בא לתבוע שורו ואכמ"ל:
ד
ומה שהעיר כת"ה מקטנה שזינתה דנאסרה לבעלה כהן ואיך מקבלין עדות בקטנה. אלא משום דמקבלין עדות בפני הבעל לא בעינן לקבל גם בפני האשה ובאחד מהם סגי הנה באמת נוכל לומר דמיירי שקיבלו העדות בעת גדלותה או במקום שנודע להבעל שזינתה. אמנם הנני לבאר קצת הנראה לענ"ד בזנות קטנה דנקבל עדות גם בקטנותה כמו שאבאר בעזה"ש:
ה
הרמב"ם פ"ב מה' סוטה כ' דמקנין לקטנה לא להשקותה רק להפסיד כתובתה הנה להפסיד כתובתה יכולין לקבל גם בעודה קטנה כדאי' בח"מ סי' ק"י דלהחזיק מקבלין עדות בקטנים וכמבואר בח"מ סי' כ"ח אשר להחזיק מקבלין גם שלא בפני בע"ד ובזה לא זכיתי להבין את דברי הנוב"י סי' ע"ב בסתירת היתר אחד דמביא בשם הרב"צ אשכנזי דצריכין תמיד לקבל בפני האשה משום הפסדת כתובתה הא להחזיק מקבלין גם שלא בפני בע"ד אבל בהא שמפרש שם בהלכה ב' דלכן אין משקין את הקטנה משום דכתיב והביא את אשתו למעט קטנה. לכאורה קשה הא גם בלא קרא אין אנו יכולין להשקותה משום דבלתי אפשר לקבל העדות מהעדי סתירה. ואף אם נאמר דעדי טומאה דסגי באחד מקבלין גם שלא בפני האשה ודמי למש"כ התוס' סוטה (ד' ל"א ע"ב ד"ה הא חד) דלא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אבל עדי סתירה בודאי בעינן שיגידו בפני האשה ולא מהני אם הגידו שלא בפני' וכן יש לדון בחרשת דנתמעטה משום דאינה בואמרה. וראיתי בירושלמי סוטה ריש פ"ב וחרשת אין את יכול משום דכתיב ואמרה האשה ומפרש הקרבן עדה דמיירי באינה שומעת ואינה מדברת משום דלאו בת דעה היא. הא בלאו הכי אין אנו יכולין להשקותה משום דבלתי אפשר לקבל עדות מהעדי סתירה ונראה ברור דמיירי בחרשת שהסתירה היתה אחר שנתחרשה. ובזה אין אנו יכולין לתרץ דמיירי שידוע להבעל או דנתקבלו העדות בשעה שנתגדלה או שנתפקחה. והא דקדושין (דף י"ט) דממעט קטן. ובכתובות (דף מ' וד' מ"ד) גבי מוציא שם רע על הקטנה שפיר יש לפרש דקבלת עדות היתה בשעה שנתגדלה אבל לא שייך זה גבי סוטה קטנה וחרשת:
ו
ואנכי לעצמי הייתי אומר דיכולין לקבל העדות בקטנה שזינתה גם בעודה קטנה דעיקר הטעם דבעדי נשים אין מקבלים עדות שלא בפני האשה דמשום דדמי לדיני נפשות וכמש"כ הרמ"א בשו"ת סי' י"ב כמו שיראה המעיין שם והנוב"י סי' ע"ב כתב דבעדי כיעור או הודאה דליכא דיני נפשות דמי לדיני ממונות והברית אברהם אהע"ז סי' צ"ב אות י"א כתב כן לענין מעוברת אך העיר מהא דפסק הרמב"ם דחיישינן ללעז שמא יבואו אח"כ עדי זנות ובזה אתי שפיר הא דסוטה דכיון שלא יהי' לעולם בקטנה וחרשת דררא דנפשות וגם השקאת סוטה נראה לענ"ד שזה לא הוי כדיני נפשות כמו שאבאר להלן ב"ה ומזה מוכח דלא מקרי זה נפשות דאי נימא דיהיה זה כדיני נפשות לא היינו צריכין לקרא דלא נשקה את הקטנה וחרשת הא בלאו הכי לא היו שותין משום דלאו בנות עונשין נינהו וא"כ שפיר נוכל לקבל העדות בעודה קטנה משום דליתא בזנות קטנה דררא דנפשות ולא יכול לבוא לידי זה לעולם ובמקום דלא יכול לבוא לידי דררא דנפשות קילא טפי מממון ומקבלין למען אפרושי מאיסורא ושפיר כתב הרמב"ם דמקנין לא להשקותה רק להפסיד כתובתה דלולי המיעוט היינו מקבלין העדות אבל אחרי שנתמעט מקרא אין מקנין אותה אלא להפסידה מכתובתה. ולהחזיק לא בעינן הקבלת עדות בפני הבע"ד ויש לדון גם בסוטה גדולה דנקבל גם העדי סתירה שלא בפני האשה דליתא בזה דררא דנפשות ודמי למה שכתב הנוב"י בעדי כיעור אבל בגדולה י"ל דניחוש ללעז שמא יבואו עדי זנות כמש"כ הברית אברהם אבל בקטנה לא שייך זה:
ז
וראיתי בתשו' רע"א סי' רכ"ב אות י"ח שהקשה אמאי לא מוקי הגמ' ביבמות (דף נ"ח) דבא היבם שני פעמים כל פעם בפני עד אחד דלענין אישות לא מהני עדות מיוחדת וכתב אולי יש לומר דגם לענין השקאה הוי כדיני נפשות וא"כ למה לן קראי למעט קטנה וחרשת שאינן שותות הא בלתי אפשר לקבל העדות מהעדי סתירה וממילא לא נוכל להשקותן אמנם באמת נוכל לומר דאם לא יועיל העדות לעשותה לאשתו של היבם משום דעדות מיוחדת לא מהני גבי אישות לא היה מועיל עדותן גם לענין זה שיוכל היבם להשקותה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכעין זה כתב כבוד א"א מו"ר הגאון נ"י בספרו נחל יצחק סי' כ"ח וסי' ל"ג וזולת זה ראיתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכ"ח שהקשה דלמה לא מוקי הגמ' ביבמות שבא עלי' שלא בעדים ומתרץ דביבום לא בעינן עדות וכן כתב הגר"א בביאורו לאהע"ז סי' קס"ו ס"ק ט'. וכן י"ל דלכן לא מוקי הגמ' דהעידו העדים שלא בפני האשה שהיבם בא עלי' דלהחזיקה לאשתו גמורה דודאי בעינן בפני האשה והיבם בעצמו אינו נאמן כמש"כ הרשב"א והגרע"א ולהשקותה מהני גם שלא בפני האשה משום דליתא בזה דררא דנפשות דיש לומר דאם לא יועיל קבלת עדות שלא בפני האשה לכל מילי לא יועיל גם להשקותה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש א"א הגאון נ"י בסימן כ"ח וסי' ל' ובאמת מוכח מדברי הכ"מ והירושלמי דממעט חרשת משום שאינה בואמרה. דהשקאת סוטה לא הוי כדיני נפשות דאל"כ ממילא ידעינן דקטנה וחרשת לאו בת עונשין נינהו וכן מוכח מהא דס"ל לר"א דמשקין לה ע"פ אחד וע"פ עצמו ואי היה זה כנפשות היה שני עדים גם מוכח מסוטה (כ"ו) דממעטינן לשקינא לה דרך אברים דאינה שותה. אף דבקפידא דבעל תליא רחמנא ואי נימא דהשקאת סוטה הוי דיני נפשות איך היה הסברא להשקותה במקום דהתורה פוטרתה מעונש מיתה. וכי הקפידא דבעל יכול לחייבה מיתה או עונש אחר אלא ודאי דהשקאת סוטה לא הוי כדיני נפשות והשתיה לא מיחשב לאיזה עונש רק התורה הטילה עליה לברר הדבר אם טהורה היא או טמאה היא. וכן מוכח דזה לא הוי ד"נ מהא שחקר המ"ל בפ"ד מה' סוטה דאשת כהן גם אם היא אנוסה המים בודקין אותה ואחרי שהשקאת סוטה לא הוי כדיני נפשות שפיר נוכל לומר דלכן צריכין למעט קטנה וחרשת דלא ישתו משום דבקטנה לא יבא לעולם לדררא דנפשות ובזה מקבלין עדות גם בקטנותה ובא הקרא למעט דאינה שותה ומהא דמעלין את הסוטה לב"ד הגדול שבירושלים אין ראיה דזה הוי ד"נ דזה הוא רק גזירת הכתוב ולפי דברי התוס' סוטה (דף ז' ע"ב ד"ה מה להלן בב"ד של ע"א כו') שכתבו דאינו מעכב האיום בדיעבד ומהא דקיבלו עדי קינוי וסתירה בב"ד שבעירו ולא לפני הסנהדרין מוכח דלא הוי זה דיני נפשות דהא בנפשות צריכין העדים להעיד בפני סנהדרין כמש"כ הרמב"ן עה"ת פ' שפטים והובא בפ"י למכות (דף ה' ומה שכתבו התוס' סוטה (י"ז ע"ב ד"ה מה משפט ביום דדין סוטה ביום דומיא דד"נ כו' עיי"ש י"ל דזהו רק לענין עצם הדין מחמת הגז"ש דועל המשפט ולא ביתר הדברים ועיין בטורי אבן מגילה (כ"א ע"א ד"ה מה משפט ביום):
ח
אך יש לדון דלא לקבל העדות מהעדי סתירה בקטנה שזינתה להפסיד כתובתה אף דלהחזיק מקבלין שלא בפני הבעל דין הנה הש"ך ח"מ סי' כ"ח ס"ק כ"ט כתב דאם יפסול בהגדת העדים השטר אשר בידי התובע מקרי זה להוציא שאין מקבלין העדות שלא בפני התובע כמבואר סי' ק"ח סעי' ט"ז ואולי יש לומר דמיירי הרמב"ם במקום שאין כותבין כתובה או אף במקום שכותבין כתובה כונתו דמפסדת הכתובה שאינה גובה. אבל אין קורעין ג"כ את השטר עד שתגדיל וכדאי' בסימן ק"ח סעי' ט"ז הנ"ל אמנם המהרי"ט בח' ח"מ סי' ל"ב כתב ומובא בש"ך ס"ק הנ"ל דמה שמקבלין עדות לפטור גם שלא בפני התובע היינו דוקא במקום שיש תביעה אבל במקום שבא הנתבע לפטור א"ע מחיובו בלי תביעת התובע אין מקבלין שלא בפני התובע אף לפטור והנתיבות בסי' כ"ח בחידושים ס"ק ל"ג כתב דקטנים הוי כמו שלא תבע אדם וא"כ בנ"ד בודאי מיירי בנשואה דאי בארוסה וכתב לה כתובה לא היה להרמב"ם להזכיר מה שאין משקין אותה דכל ארוסה אף גדולה אינה שותה וא"כ שייך כתובתה לעצמה ולא לאביה. ולפי זה בלתי אפשר לקבל העדות אף לפטור אותו הא אין מי שיתבע ממנו ואולי סובר הרמב"ם כשיטת הרשב"א המובא בתומים סי' ק"י ס"ק כ"ט דאם העדים רדופים להלוך למדינת הים מקבלין עדותן גם נגד קטנים:
ט
ונלע"ד לומר בעזהשי"ת דלכן מקבלין העדות בקטנה שזינתה להפסיד כתובתה מהא שפסק הרמב"ם פ"ג מה' עדות הלכה י"א דמקיימין שטר שלא בפני בעל דין וכן פסק המחבר בח"מ סי' מ"ו סעי' ה' והסמ"ע שם ס"ק י"א כתב דגם נגד קטנים מקיימין השטר. ויעיין כת"ה מש"כ הש"ך שם ס"ק ו' והתומים ס"ק ה'. והכ"מ הלכה י"א הנ"ל כתב מפורש הטעם משום שקיום שטרות הוי רק מדרבנן ובמילתא דרבנן אין אנו צריכין לקבל העדות בפני הבעל דין ולא הביא הטעם דמשום שלא על מנה שבשטר הם מעידין וא"כ רואין אנחנו דבמילתא דרבנן מקבלין העדות גם שלא בפני הבע"ד. והב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"א מביא בשם המהרי"ק דמש"כ הרמב"ם דקטנה שזינתה מפסדת כתובתה היינו רק עיקר הכתובה אבל אינה מפסדת נכסי מלוג ונכסי צ"ב שלה שאינם בעין וא"כ מה שמפסדת עיקר הכתובה הוי זה רק מילתא דרבנן כמו שפסק הרמב"ם בכמה מקומות בה' אישות שכתובה היא דרבנן ובדבר שהיא מדרבנן מקבלין העדות גם נגד קטנים ואף שיש לדון דמפסדת התוספות כמו שראיתי במהרי"ק סי' פ"א וזה הוא דבר מה"ת כדאי' בשו"ע אהע"ז סי' ס"ח סעי' ח' דלכן אינו נאמן אם טוען פ"פ מצא להפסידה התוס' דנוכל לומר דמיירי הרמב"ם בה' סוטה הנ"ל במקום שאין לה תוספות רק עיקר כתובה. ובמקום שיש לה גם תוספות אולי לא יהיו נאמנים גם על עיקר כתובה משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמש"כ א"א הגאון נ"י בנחל יצחק סי' כ"ח וסי' ל"ג ומה שתפסיד המזונות ומזונות הוי מה"ת כמו שפסק הרמב"ם פרק י"ב מה' אישות נוכל לקבל העדות גם בקטנה הא בידי הבעל לגרשה ויפטור ממזונות בלי הגדת העדים וגם באם יש לה אב אינה יכולה קטנה לקבל גיטה לפי דעת רש"י בגיטין (ס"ד ע"ב) ג"כ יכול הבעל לגרש לה ע"י אביה ויפטור עצמו בלי הגדת עדים ממזונותי'. וביותר י"ל לפי אשר כתב כא"א הגאון נ"י בסוף ספרו נחל יצחק ח' א' בקונטרסו על סי' ע"ז מאהע"ז דמה שחייב הבעל במזונות אשתו מה"ת משום דאגידא בי' ומעוכבת בשבילו להנשא ובמקום שרוצה לגרשה והעיכוב אינו בשבילו אז פטור ממזונותי' מן התורה רק חייב משום תנאי כתובה דכל זמן אשר לא שילם לה כתובתה מחויב במזונותיה וא"כ שפיר מקבלין העדות מעדי סתירה גם בקטנה להפסיד מזונותי' דהא במקום שרוצה לגרשה אין מחויב במזונותיה מן התורה ועיקר החיוב משום תנאי כתובה ולדעת הרמב"ם המובא בשו"ע אהע"ז סי' צ"ג סי' ט' באם מחלה לו הכתובה אין לה מזונות משום דאין לה עיקר הכתובה אין לה גם התנאי כתובה א"כ כיון דעל עיקר הכתובה מקבלין גם נגד קטנה משום דבמילתא דרבנן לא בעינן שיהי' הקבלת עדות בפני הבע"ד וא"כ אחרי שיועיל עדותן לפוטרו מעיקר הכתובה יפטור ממילא ממזונותיה:
י
אמנם יש לדון ולומר דאם חייב לה מזונות מימי הסתירה עד הגדת העדים דאז לא נוכל לקבל העדות בקטנה שזינתה דבזה לא יועיל מה שרוצה לגרשה עתה דאינו מיפטר מהמזונות שלעבר וא"כ מפסדת המזונות מימי הסתירה רק ע"י הגדת העדים אבל נוכל לומר דהרמב"ם בה' סוטה מיירי במקום שנותן לה מזונות עד הגדת העדים ויפטור רק עתה אחרי הגדתם ולזה אינו צריך להגדת העדים כמש"כ למעלה וגם יש לדון ולומר דקטנה שזינתה אינה מפסדת מזונותי' לפי דברי המהרי"ק הנ"ל שכתב לדעת הרמב"ם דקטנה שזינתה אינה מפסדת רק עיקר הכתובה והתוספות אבל לא יתר הדברים ונכלל בזה גם מזונות ואף די"ל דגם באשה שזינתה שייך הטעם דבעמוד והוציא קאי כמו שאמרו ביבמות (פ"ה) גבי פסולי כהונה וא"כ גם קטנה שזינתה מפסדת ג"כ מזונות דזה אינו שייך לומר רק ביושבת עמו אבל לא במקום שהוציא אותה מביתו כמו גבי סוטה שמפרישין אותה מבעלה עד אחר שתיתה וביותר מוכח כן מדברי הרמב"ם פ' כ"ד מה' אישות ה' ו' שכתב דאשה שזינתה אין לה כתובה ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה ולפי דברי המהרי"ק הנ"ל דלבד הכתובה והתוס' אינה מפסדת שום דבר מתנאי כתובה משום דקטנה לאו בת קנס היא א"כ אין מעשיה גרמו לה להפסיד שום דבר מהתנאי כתובה אשר בהם גם מזונותיה. ולכן אין בהגדת העדים נפקא מינה למילי דאורייתא ורק להפסיד כתובתה שהיא מדרבנן. ובזה מקבלין עדות גם נגד קטנים כמו בקיום שטרות. אמנם י"ל דמה שכתב הרמב"ם וכן בכל המקומות שנזכר דכתובה היא דרבנן רק טרם שכתב לה אבל אחרי שכתב לאשתו כתובה התחייב לה כמו התוספות שהיא מה"ת:
יא
וראיתי בפני יהושע אשר איני זוכר כעת מקומו:
דאם ארוסה לית לה כתובה והבעל כתב לה מעצמו דאז אינו זוכה אבי' בהכתובה משום דהוי כמתנה:
אשר אינו זוכה האב במה שנותנין לה במתנה וכן כתב בגיטין (ל"ה ע"א ד"ה אי) משום שאם כתב לה או שיש לה ע"פ תנאי ב"ד לא גרע משאר חוב ונראה מדבריו דהוי דאורייתא ויש לעיין בח"מ וב"ש סימן ל"ז ס"ק א' ובפסק הרמב"ם פ"י מה' אישות ה' י"א דאין לארוסה כתובה רק בדכתב לה ומ"מ פסק בפ"ג ה' י"א דהכתובה לאב אבל מדברי הפ"י כתובות (דף מ"ג ד"ה רבה ורב יוסף) נראה ברור דאם כתובה מדרבנן אז גם בכתב לה הבעל כתובה לא הוי רק דרבנן. והאב זוכה בהכתובה מדרבנן ולא דמי לארוסה דלית לה כלל ומה שנותן לה מדעתו דמי למתנה אבל היכא שמחויב בדרבנן ונתן לה נתן רק לצאת ידי חובתו ועיקר חיובו אינו אלא מדרבנן ומדברי הרמב"ם פ' כ"ד ה' ג' מה' אישות ומדברי המחבר סי' ס"ח סעי' ח' ומכתובות (דף ק"י) ומדברי הרמב"ם וכל הפוסקים בהענין דנשא אשה בא"י נראה ברור שגם אם כתב לה כתובה לא הוי אלא דרבנן וכן נראה מדברי הט"ז אה"ע סי' צ"ו ס"ק ט"ו דאף בכתב לה לא הוי רק דרבנן, וכן יש להעיר דכל דבר שהאשה מפסדת אם זינתה לא הוי רק קנס דרבנן ומה"ת אינה מפסדת מאומה ולכן בקטנה שזינתה לא תפסיד מידי כמש"כ המהרי"ק דקטנה לאו בת עונשין היא הנה התוס' סוטה (דף כ"ז ע"א ד"ה איש איש כו') כתבו דלפוסלה מכתובתה לא צריך קרא דכתובה לא הוי רק דרבנן דלכאורה י"ל דהנ"מ לענין מזונות שזה מה"ת כמו שפסק הרמב"ם פ' י"ב מה' אישות ה' ב'. אלא ודאי דלזה אין אנו צריכין לקרא דהא בידי הבעל לפטור את עצמו באם רוצה לתת לה גט וממילא יופטר ממזונותיו כמש"כ למעלה אבל יכול להיות דלותה ואכלה או שתובעת ממנו מזונות מהימים שאחרי הסתירה דבזה לא יכול למיפטר נפשו במה שרוצה לגרשה עתה. וכן באם התחייב לתת לה כתובה מעצמו או שיש לה נכסי מלוג וצ"ב שאינם בעין וצריכין קרא לכל אלה אשר תפסיד האשה. וכעין זה כתבו התוס' גיטין (דף מ"ז ע"ב ד"ה ולביתך כו') וראיתי בפני יהושע אשר שכחתי כעת מקומו שכתב אשר אף בזמן התורה דלא הי' הבעל חייב בכתובה אבל אם כתב אז מעצמו הי' מחויב לשלם לה ככל חוב שמתחייב מעצמו ובכל זה אין לנו פסוק מיוחד להפסיד לאשה שזינתה איזה דבר שבממון ממה שהבעל מחויב לה:
וא"כ מה שמפסדת הדברים המבוארים בשו"ע אהע"ז סי' קט"ו הוי רק משום קנס חכמים וקטנה לאו בת קנסא היא והא דמפסדת הכתובה והתוספת זה לאו משום קנסא כמו שיראה המעיין במהרי"ק סי' פ"א:
יב
ולדעתי העני' יש להעיר בדברי הנוב"י סי' ע"ב בסתירת היתר ד' שכתב דלכן אינם יכולין העדים להעיד רק בפני האשה משום דפתוך דררא דממונא דהפסד כתובתה ולפי מה שכתבתי למעלה הוי הפסדת כתובתה רק מילתא דרבנן שאינן צריכין להעיד ע"ז בפני האשה וגם במה שמפסדת המזונות ג"כ אינם צריכין להעיד בפניו דכיון שמפסדת כתובתה ממילא תפסיד מזונותיו לדעת הרמב"ם דאם מחלה הכתובה אין לה גם מזונות דכיון שעיקר כתובה אין לה הפסידה גם המזונות שיש לה מחמת תנאי כתובה ואף לדעת הפוסקים בסי' צ"ג דבמוחלת כתובתה יש לה מזונות בחיי' זה משום דאגידא בו ומעוכבת להנשא בשבילו וכמו שהבאתי בשם כבוד א"א הגאון נ"י אבל היכא דרוצה לגרשה ומהכתובה פטור מחמת הגדת העדים מיפטר גם ממזונות ודוחק לומר דהסוגיא בסנהדרין (דף מ"א) אזלא אליבא דמאן דאמר דכתובה דאורייתא לא אליבא דהלכתא. וכן דוחק לומר דכיון שבאשה שיהי' לה נכסי מלוג וצ"ב או תוספת כתובה צריכין לקבל בפניו לכן צריכין להעיד בכל מקום בפני האשה כמו שכתבו גבי ארוסה הא בכל מקום שנזכר ד"ר. ד"מ בעדי נשים כמו בסוף יבמות זה רק משום הכתובה ולא מחמת הנכסי מלוג וצ"ב והתוספת כתובה דליתא זה בכל הנשים ודברי הנוב"י צריך עיון גדול בעיני וראיתי בברית אברהם ח' אהע"ז סי' צ"ב אות י"ד שכתב דלכן מקבלין עדות לפטור הבעל מחדר"ג משום דבדרבנן מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד ושמחתי מאוד מה שמצאתי ראי' לדברי מדברי הגאון הזה ובסוטה כ"ז אין שייך לדון דלכן לא צריך קרא לפטור הבעל ממזונות מחמת שבידו לגרשה הא חרש ושוטה לאו ב"ג נינהו וכן חבוש בבית האסורים אין בידו לגרשה ובכ"ז אין לנו קרא מיוחד להפסיד נשותיהן ממזונות. ושפיר הוכחתי דכל מה שאשה מפסדת אם זינתה הוא רק קנס דרבנן:
יג
והנני לשוב לתחילת דברי מה שכתבתי דלכן מקנין לקטנה לאוסרה על בעלה כמש"כ הרמב"ם בפ' ב' מה' סוטה דמשום דבזנות קטנה לא יבא לעולם לדררא דנפשות ולכן מקבלין עדות עלי' גם בקטנותה מה"ת ולהפריש בעלה מאיסורא הקילו שגם מדרבנן לא בעינן קבלת עדות בפני הבע"ד הנה ראיתי בנוב"י סי' ע"ב שכתב לבאר דעת הרמב"ם דסובר דאין שום חילוק בין ממון לנפשות לענין קבלת עדות שלא בפני הבע"ד דלכתחילה בעינן מה"ת גם בממון קבלת עדות בפני הבע"ד וא"כ אף דליכא בזנות קטנה דררא דנפשות יש ללמוד דבר דבר מממון וכמו שראיתי בשו"ת מוהר"ב אשכנזי ולפי פשטות לשון הרמב"ם פרק ב' מה' סוטה הנ"ל נראה ברור דמיירי לענין דלכתחילה וביותר מה שהביא מקרא דכתיב אשה למעט קטנה בודאי מיעטה התורה דלכתחילה לא תשתה הא בלתי הקרא ג"כ לא היתה יכולה לשתות משום דלא נוכל לקבל העדות בקטנה משום דילפינן דבר דבר מממון הנה לדינא לדעת הרשב"א דבממון אין צריך מן התורה קבלת עדות בפני הבע"ד ורק לאסור אשה על בעלה צריכין דוקא בפני הבע"ד משום דאיתא בזה דררא דנפשות כמו שכתב הרמ"א בשו"ת סי' י"ב אם כן בקטנה דליכא דיני נפשות וכן באופן אחר דליתא בו דררא דנפשות כמו בענין שמיירי הברית אברהם שפיר יש לומר דנקבל גם שלא בפני האשה דדמי לדיני ממונות ובמקום דליכא דיני נפשות מקילינן יותר בעדי נשים משום לאפרושי מאיסורא אבל לדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן ואם כן תשאר קושייתי דאיך מקנין לקטנה לאוסרה על בעלה וביותר דלמה להרמב"ם להביא מקרא דאינה שותה. הא בלתי אפשר לקבל העדות מהעדי סתירה ואף לדעת הסוברים דגם בקטנים מקבלין עדות אם העדים היו חולים וכדומה אין לתרץ דמיירי הרמב"ם במקום אונס ולכן איצטריך לן קרא שלא להשקותה הא לפי דעת רוב הפוסקים הא דמקב"ע בד"מ במקום אונס זה רק משום הפקר ב"ד ובהשקאת סוטה ליכא הטעם הזה וגם לדעת הנוב"י סימן ע"ב דגם בנפשות מהני אונס תשאר הקושיא אליבא דהסוברים דבקטנים לא מהני אונס. וביותר אם נאמר דהשקאת סוטה היא ד"נ:
ולהגמ"ד בנפשות לא מהני אונס בוודאי לא צריך קרא שלא להשקות את הקטנה:
יד
ולחומר הקושיא על דברי הרמב"ם פ"ב ה"ב מה' סוטה הייתי אומר דמה שאמרינן דקטנים כמאן דליתא דמי לענין קבלת עדות עליהם דזה הוי רק מדרבנן ומן התורה מקבלין עדות גם נגד קטנים כמו שאבאר בעזה"י הנה בנפשות בעינן לכל הדיעות לקבל העדות מן התורה דוקא בפני הבעל דין ולפי דברי הנתיבות סי' כ"ח ס"ק י' הוי זה גזירת הכתוב בלי שום טעם. ובמיתת השור בעינן ג"כ שיהי' בפני השור משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור וגם באין לו בעלים ה"ז נסקל כמש"כ הרמב"ם ה' נזקי ממון פ' יו"ד ה"ו ואם כן רואין אנחנו דהתורה הצריכה שיהי' הקבלת עדות דוקא בפני הנידון ואף בשור דלאו בר טענתא הוא ואינו מרגיש מאומה מכל מקום התורה שיהי' דוקא בפניו ומה שאינו מרגיש מאומה לא אכפית לן מאומה וסגי במה שנעשה הדבר בפניו וכמו שכתב הנתיבות אף דבשור אינו שייך הטעם דלא יוכלו העדים להעיז מכל מקום גזרה התורה שיהי' דוקא בפניו:
ואם כן למה יגרעו קטנים משור לגבי זה דכיון שיגידו העדים בפניהם אין לנו לראות מה שהמה לאו בני דעה נינהו ואינם יודעים מה להשיב להעדים והגזירת הכתוב נתקיים במה שהעידו בפניהם ואין שום סברא לחלק משום דקטנים יבאו לכלל דעת לכן הצריכה התורה להמתין עד שיגדילו ויש לעיין בקצה"ח סימן י"ג ויש לעיין בנדה מ"ו דלר"ה מה"ס ל"א דאם הקדיש ואכל לוקה וראיתי בספר מי נדה דכתב להוכיח מהתוס' שם ע"ב ד"ה כגון דלוקין אותו בקטנותה וא"צ להמתין עד שיגדיל ולפי דבריו מוכח דמה"ת מקבלין עדים גם בקטנים:
טו
ולכן נראה לענית דעתי לומר דמה שאמרו לגבי קבלת עדות קטנים כמאן דליתא דמי זה הוא רק מדרבנן ומן התורה מתקיים והועד בבעליו גם באם העידו בפני קטנים כמו דנתקיים בשור הנסקל עד עמדו לפני העדה למשפט ורק מתקנת חז"ל צריכין להמתין בהגדתם עד שיגדילו וא"כ שפיר יש לדון דלא תיקנו רק בממון אבל לא במקום דצריכין להפרישם מאיסורא ולכן שפיר צריכין קרא למעט קטנה וחרשת דאינן שותין וכן מה שמקנין לקטנה לאוסרה על בעלה נוכל לקבל העדות גם בקטנותה ויש לעיין בדברי הנ"י ב"ק המובא בשו"ת רע"א סימן ק"ה דסובר דקטנים גרעי טפי משלא בפני בעל דין דמשום דהתם יש בעל דין בעולם ובקטנים ליכא בעל דין בעולם ולפי מה שכתבתי עדיפי קטנים משלא בפני בעל דין ולפי מה שכתבתי לפרש טעם הרמב"ם דלכן מפסדת כתובתה משום דבמילתא דרבנן מקבלין עדות גם בקטנותה אם כן נראה דלא גרעי להרמב"ם קטנים משלא בפני בעל דין וכמו שכתב בפ' י"ב מה' מלוה ה"ז דגם נגד קטנים מקיימין השטר ודעת הרמב"ם כדעת הרשב"א המובא בשו"ת רע"א סי' הנ"ל שאינו מחלק בין קטנים לאין הבעל דין בפני העדים:
טז
ויש להעיר מגיטין (דף ע"ח) דמקיש הוי' ליציאה גבי ד' אמות דהוי רק מדרבנן וא"כ נימא גם בהגז"ש דבר דבר מממון דגם מה שאין מקבלין עדות נגד קטנים לא הוי זה רק דרבנן ויש ללמוד מממון גם לענין זנות כמו דגבי ממון אין מקבלין עדות נגד קטנים כמו כן לא נקבל העדות לאוסרה על בעלה משום הגז"ש ואין מקום לחלק בזה בין היקש לגז"ש אבל באמת אין הענינים שוים וכמו שאמרו בידים פ"ג משנה ב' דאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ובמקום דאיכא צד לאפרושי מאיסורא העמידו על דין תורה ולא הצריכו לקבל העדות אחר שתגדל. ואין לומר כיון דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וקטנים לאו בני שמירה נינהו לכן אמרינן דקטנים כמאן דליתא דמי דאי נימא כן לא יהי' שום משמעות מקרא זה להצריך בכל דבר שלעבר עדות בפני הבע"ד ויש לעיין ברשב"א ב"ק (דף קי"ב) מש"כ בזה:
אך יש לסתור דברי מה שכתבתי דמן התורה מקבלין עדות על הקטנים דלא גרעו משור הא הרמב"ם בפ' ו' ה' יו"ד מה' גירושין כתב דלכן קטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דיעה גמורה. וא"כ רואין אנחנו שדעת הרמב"ם דמה שאינן מקבלין עדות נגד קטנים זה מה"ת וביותר יש לתמוה דאיך כתב הרמב"ם בה' סוטה דמקנין לקטנה הא הקינוי צריך להיות דוקא בפני עדים כמו שפסק כר"י בסוף ה' סוטה ולפי דבריו בה' גירושין הנ"ל דאין מעידין על הקטנה, א"כ איך יכול לקנאות קטנה בפני עדים דמ"ש מהא דאינה יכולה לעשות שליח לקבלה משום דלא יוכלו העדים להעיד על זה:
יז
ורציתי לומר אולי כוונת הרמב"ם דהאשה בעצמה צריכה להזמין העדים על מה שעושה שליח לקבלה. ואם העדים ראו מעצמן תוכל לומר דלא כיונה לגירושין אף שהעדים שמעו איך שאמרה להשליח להיות לה שליח לקבלה והוי זה כמו בקידושין דאם לא ראו את העדים תוכל לומר דלא כיונה לקידושין כמבואר באהע"ז סי' מ"ב. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהזמנת קטנה להעדים לא מיחשב לכנוס. אבל בדבר שאין הבע"ד צריך להזמין להעדים מעידין מה"ת על קטנים הנה לבד אשר לשון הרמב"ם אינו מורה כן וביותר אשר אם היתה כוונתו משום דאין דעת לקטנה להזמין העדים היו לו לומר הטעם שכתב הראב"ד דבעינן בשליחות שיהי' המשלח בן דעה ולמה לו לכתוב הטעם הזה גבי הזמנת העדים וכן מוכח מגיטין (דף ס"ג) ומדברי השו"ע אהע"ז סי' קמ"א סעי' ח' דלא בעינן בשליח קבלה שהאשה תזמין דוקא בעצמה את העדים וסגי אם העדים שומעים אף אם האשה לא ראה אותם:
יח
ויש לפלפל בדברי הברית אברהם ח' אהע"ז סי' צ"ב אות ט' מה שכתב שם דהיכא שעיקר העדות רק לברר אמיתת הדבר סגי בעדות מיוחדת ורק בקדושין לא מהני עדות מיוחדת משום דתוכל לומר דלא היתה כוונתה לקדושין אם לא ראתה את השני עדים ביחד וכפי הנראה ברור גם בשליחות לקבלה עיקר העדות הוי רק לברר אמיתת הדבר וסגי גם בעדות מיוחדת לדברי הברית אברהם הנ"ל ונוכל לומר דאף לדעת הרא"ש המובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק י"א דעד אחד אינו מצטרף להשליח ובעינן שני עדים לבד השליח משום דהשליח במקום האשה מ"מ יודה הרא"ש דסגי אם השני עדים לא היו ביחד ואחד שמע מחדר זה והאחר שמע מחדר אחר וכן לא שייך בזה הסברא דתוכל לומר דלא כיונה לגירושין ויש לדמות זה לבימל הבעל את הגט דמהני אף אם ביטל זה שלא בפני זה כמש"כ הב"ש סי' קמ"א ס"ק צ"ד ולא יוכל הבעל לומר דלא כיון לבטל באמת משום דלא ביטל בפני שני עדים וכמו כן אינו שייך לומר במינוי השליח לקבלה דיהי' העדים דוקא מזומנים מהאשה וא"כ בודאי נראה מדברי הרמב"ם דלא מהני הגדת עדים על קטנים, בכל דבר משום דקטן כמאן דליתא דמי:
יט
ואולי נוכל לומר פשוט דמה שכתב הרמב"ם כוונתו דלא ישקו אותה אף אחר שנתגדלה לכן כתב לכן אין משקין לקטנה משום דכתיב אשה והתורה הצריכה שיהי' בידי הבעל להביאה אל הכהן להשקותה תיכף אחר הקינוי אבל היכא שאינה ראוי' לשתי' אחר הקינוי מחמת שהיא קטנה אינו יכול להשקותה גם אחר שנתגדלה ודמי זה למש"כ הרמב"ם בפ' ב' ה' י"א מה' סוטה באילונית אם לא היתה ראוי' לשתות אחר הקינוי כבר נידחת מלשתות לעולם וכמו שכתב שם המשנה למלך בפשיטות דאם לא היתה בת שתי' מן התורה אחר הקינוי אינה שותת לעולם וא"כ קטנה דאינה בת שתי' משום דכתיב אשה ולא קטנה ואינה שותה אף אם נתגדלה בין קינוי לסתירה וי"ל דכוונת הרמב"ם במה שכתב דאין משקין לקטנה משום דכתיב אשה למעט אפילו בנתגדלה בין הקינוי לסתירה וא"כ שפיר יכולין לקבל העדות מהעדי סתירה ואינה שותת רק משום דכתיב אשה למעט אם היתה קטנה בעת הקינוי ויש לעיין למה בארוסה אם נסתרה אחר שנשאת דשותה הא לא היתה ראוי' אחר הקינוי ואין פה המקום להאריך בזה:
ובאמת מוכח דכוונת הרמב"ם למעט קטנה גם היכא דנתגדלה בעת השתי' דאם היתה גם אז קטנה ממילא אינה שותת משום דלאו בת שבועה היא ואין נותנין שבועה לקטנה ואף למה שכתב כבוד א"א הגאון נ"י בספרו נחל יצחק סי' ז' דעונש שבועה יש גם על קטנים. אבל לכתחילה בודאי אין משביעין קטנים גם מן התורה ואין פה המקום להאריך בזה:
ומה שממעט הירושלמי חרשת דאינה שותת ולפי דברי הקרבן עדה שם מיירי באינה שומעת ואינה מדברת. נוכל לומר דמיירי בנתקבל העדים בעת שהיתה פקחת ואח"כ נתחרשה והיתה ראוי' לשתי' אחר הקינוי והסתירה ואין בזה קבלת עדות שלא בפניו הא נתקבלו העדות בעת שהיתה פקחת ואינה שותת רק משום דלא תוכל לישבע שאינה בואמרה וזה פשוט:
כ
אמנם בקטנה יש לומר דלא היתה צריכה לשתות גם אם נתגדלה בין קינוי לסתירה הא אין מקנין לאשה רק עפ"י שני עדים כמו שהבאתי למעלה וא"כ ממילא לא תוכל לשתות דאין העדים דקינוי יכולין להגיד על הקינוי וכמו שכתב הרמב"ם בשליח לקבלה דאין מעידין על הקטנה ולפי הנראה מדבריו דאין מעידין על מעשה קטנים אף אחר שנתגדלו וא"כ תחזור הקושיא לדוכתי' דלמה למעט קטנה דלא תשתה מקרא. הא אי אפשר לקבל עדות מהעדי קינוי על הקטנה אף אם נתגדלה קודם הסתירה ודוחק לומר דהרמב"ם בה' סוטה מיירי במקום שהקינוי והסתירה היו בפני ב"ד ולכן נצרוך לנו קרא למעט קטנה משתי' וכמש"כ הרשב"א והשמ"ק דאם הב"ד ראו את המעשה יכולין לדון גם בקטנים דלבד אשר זה דוחק גדול הנה נראה ברור מדברי הרמב"ם ה' ג' דגם אם ב"ד ראו לא מהני בקטנים דאל"כ היתה קטנה יכולה לעשות שליח קבלה בפני ב"ד:
אמנם קשה מאוד לומר דכונת הרמב"ם דעדים לא יוכלו להעיד על מעשה קטן אף אחר שנתגדל הא מעידין על קטנים אחר שנתגדלו כדאי' בח"מ סי' ק"ח סעי' ג' וכן מוכח מקדושין (דף י"ט) מה שאמרו איש פרט לקטן ולפי דברי הרמב"ם דאין מעידין על מעשה קטן א"כ ממילא קטן פטור ממיתה הא בלתי אפשר לקבל עדות עליו אף אחר שנתגדל ודוחק לומר דנצרך לנו המיעוט היכא דהב"ד ראו את המעשה ולפי מש"כ למעלה לא מהני זה בקטן וכן קשה דאיך פסק הרמב"ם דקטנה שזינתה אסורה לבעלה. ונראה מפשטות הלשון שנאמר אף אם לא ראה הבעל בעצמו רק נודע לו עפ"י עדים. הא אין מעידין על מעשה קטנה אף אחר שנתגדלה וא"כ איך יכולין לאסור קטנה לבעלה ע"י הגדת עדים. ולפי דברי הרמב"ם בה' גירושין הנ"ל לא תועיל הגדת העדים אף אם יעידו אחר שנתגדלה וכן יש להעיר עפ"י דברי הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ז' שכתב דעדי שליחות לקבלה אינו צריכין להגיד דוקא בפני ב"ד וכן לא בעינן בזה עדות שאין אתה יכול להזימם משום דע"י הגדתם לא נעשה מאומה רק גילוי מילתא בעלמא ודמי לעדות על איסורין דמעידין גם שלא בפני בע"ד ולמה לא יעידו על מעשה קטנה הא דומה לאיסורין שאינם צריכין להעיד בפני הבע"ד והאחרון הכביד מה שהקשה הפני יהושע גיטין (דף ס"ה) במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' דלפי דברי הרמב"ם איך קטנה מתגרשת הא בעינן עדי חתימה או עדי מסירה ואין עדות לקטן:
כא
ולדעתי העני' נראה לומר דכוונת הרמב"ם בה' גירושין מה שכתב דקטנה אינה עושה שליח לקבלה אף עפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה. חלמא דגם בקטנה יש דין שליחות כמש"כ המגיד משנה והלחם משנה שם מ"מ אינה עושה שליח לקבלה מפני שש"ק צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דיעה גמורה זה דוקא במקום שצריכין לדעת בבירור איך היתה דעת הקטן בעת המעשה הנה אף שהעדים יעידו דעשתה אותו לשליח לקבלה בכ"ז אינם יכולים לדעת מחשבתה ודעתה בעת מינוי השליחות ואף שחצר יש לה משום דחצר נעשה לשלוחה ממילא בלי דעתה ומחשבתה אבל מינוי שליח לקבלה צריך להיות דוקא בדעתה ומחשבתה. היהיה פי' ולבה שוים. ולכן אינם יכולין העדים להעיד על מעשה הקטנה דאף אם שמעו ממנה מפורש שמינתה אותו לשלוחה אינם יכולין לדעת אם עשתה זאת בדעה גמורה דקטן אינו בן דעת גמור להגיד עליו בבירור שעשה את הדבר בדעה מיושבה וברורה הנה בגט קטנה שהעדי חתימה או עדי מסירה אינם צריכין לדעת רק דעת הבעל ולא דעת האשה בודאי לא איכפית לן מה שמעידין על הקטנה הא אין מעידין עליו כלל:
כב
ולכן מתורץ קושיות הפנ"י דאין שום דמיון בעדות על מינוי השליח שהעיקר בזה דעת האשה לעידי חתימה או מסירה אשר העיקר בזה דעת הבעל. ואינם צריכין לדעת מאומה את דעת האשה בזה וכן אין קושיא דלמה קטנה שזינתה אסורה לבעל אף אם אינו יודע רק עפ"י עדים. דאשת כהן שנאסרה אף באונס בודאי אין שייך לדון להא דאין מעידין על הקטנה:
הא בזה אין העדים צריכים לדעת את דעתה ורצונה רק לראות את המעשה ולא יותר ושפיר יכולין להעיד אחר שנתגדלה מה שראו מה שעשתה בקטנותה. ואף לפי דעת הרמב"ם דפיתוי קטנה רצון ונאסרה אף לבעלה ישראל ולדעתי הקלה למד הרמב"ם דיש רצון לקטנה מהא דקדושין (דף י"ט) דממעט קטן מהא דכתוב איש אבל בלתי המיעוט היה מחוייב העונש ואי אמרינן דאין רצון לקטנים למה לן למעטי מקרא הא ממילא ידעינן דפטור הוא וע"ז לא שייך תירוץ התוס' שם ד"ה איש איש וכו' וכן יש להעיר בעירובין (דף ג' ע"א) מה דמיעטו קטן מכרת בנכנס בטומאה למקדש דנראה מזה אשר יש רצון לקטן ואם לא היה רצון לקטנים ממילא ידעינן דפטור הוא מכרת ולא שייך בזה תירוץ התוס' שם ד"ה למעוטי נוכל לומר דיכולין העדים להעיד אחר שנתגדלו על מעשיהם בקטנותם לגבי זנות לחייבם איזה עונש בידי אדם אחר שנתגדלו וכן לאסור הקטנה על בעלה אחרי שהעידו העדים בעת שנתגדלה אף דצריכין בזה רצון אבל לא בעינן בזה דעת כמו גבי מינוי שליח לקבלה ודעת ורצון הם שני ענינים נפרדים. ואף שיש רצון לקטנים מ"מ אין דעה להם בכל מקום שבעינן דעת העושה כמו בכל הקנינים וכדומה ולכן מה שכתב הרמב"ם דקטנה אינה עושה שליח לקבלה משום שאין מעידין על הקטן אין שום שייכות להא דאין מקבלין עדות בפני קטנים משום דלא גרע משור דגזירת הכתוב שיהיה דוקא בפני הנידון אפילו שאינו מרגיש ויודע מאומה בכל זה אין עדים יכולין להעיד אף אחר שנתגדלו על מעשי קטנים במקום שצריכין לדעת את דעתם בבירור ודברי הרמב"ם גבי שליח לקבלה והענין דאין מקבלין עדות בפני קטנים המה שני ענינים נפרדים לגמרי והא דנראה מהרמב"ם פ"ב מה' סוטה דקטנה בת התראה היא יש לומר דא"צ לשמוע רק שמבחנת בין שוגג למזיד ואם כן שפיר הביא הרמב"ם קרא למעט קטנה דלא תשתה. ומן התורה היינו יכולין לקבל העדות מהעדי קנוי וסתירה אף בעת קטנותה הא לא בעינן בזה לשמוע מהם רק המעשה וממילא אמרינן לדעת הרמב"ם דפיתוי קטנה רצון הוא ואין העדים צריכין לדעת את מחשבתה ודעתה כמו שצריכין להעיד על זה במינוי שליח לקבלה ואין סתירה לדברי מדברי הרמב"ם פרק ו' מה' גירושין הנ"ל ושפיר כתבתי לתרץ בעזהש"י דברי הרמב"ם בפרק ב' מהל' סוטה דמן התורה יכולין לקבל עדות גם בקטנותה וצריכין לקרא מפורש דלא תשתה:
כג
ואף אי נימא דמן התורה אין מקבלין עדות בפני קטנים דכמאן דליתא דמי וכדעת הנ"י דקטנים גרעי משלא בפני הבעל דין מכל מקום צריכין להקרא למעט קטנה שלא תשתה היכא שנתגדלה בין קינוי לסתירה וכמו שכתבתי למעלה והעדים שפיר יכולין להעיד אחר שנתגדלה על הקינוי כמו שמעידין בכל מקום אחר שנתגדלו הקטנים על שעשו בקטנותם. היכא דלא בעינן לדעת את רצונם ודעתם רק לדעת את המעשה והעדי קינוי אינם מעידין על האשה רק על הבעל שקינא את אשתו בפניהם ושפיר צריכין לקרא דלא תשתה אף היכא שנתגדלה אחר הקינוי קודם הסתירה והפ"י בגיטין (ס"ה) ד"ה הנ"ל כתב דלולא דברי הרמב"ם ז"ל דהא דאין קטנה עושה שליח בגיטין היינו משום דשליחות זה חוב הוא לה אלא משום דגליא דעתה דניחא לה ואין גילוי הדעת דקטן כלום דקיימא לן בפרק קמא דחולין דקטן אין לו מחשבה ומשום הכי חיישינן שמא חזרה בה בנתיים ובלאו הכי כיון שהשליחות נגמר בדיבור ואין דברי הקטן כלום כדמוכח בפרק קמא דחולין הנה קרובים דבריו לדברי אבל לפי דבריו לא יועיל שליחות דקטנה גבי גט אף אם לא היינו צריכין לעדים במינוי השליח לקבלה והרמב"ם כתב דהחסרון רק מה שהעדים לא יוכלו להעיד אבל בגוף השליחות אין חסרון מה שאין דעה ברורה לקטנה ולמד זה מחצר דקונה הגט אף לקטנה ונראה אשר בעיקר השליחות סגי גם בדעה ברורה דקטנה כמו דגדולה אך העדים אינם יכולין להעיד על זה. דהמה אינם יכולים לדעת אם עשתה השליח בדעה ברורה ומיושבה והוי זה כמו שליח שלא בפני עדים ואם לא היינו צריכין עדים בשליחות לקבלה היתה גם קטנה יכולה לעשות שליח לקבלה וכמו שחצרה נעשה לשלוחה. אך כיון דבעינן שהעדים ישמעו איך שעשתה אותו לשלוחה אמרינן דאין מעידין על הקטן שאין יודעים הדעה ברורה דקטנה ולא דמי לחצרה שאינו צריך עדים ועיקר כוונת הרמב"ם במה שכתב דאין מעידין על הקטן לחלק מהא דחצר ואין פה המקום לפלפל בדברי הראב"ד והלחם משנה שם ולא באתי רק לפרש דברי הרמב"ם וכונתו בהדין דאין מעידין על הקטן אשר לא יהי' סתירה מדבריו למה שכתב בהלכות סוטה דמקנין לקטנה דנראה ברור אשר מעידין על מעשה קטנים אחר שנתגדלו:
כד
ואחרי כל אלה אין שום ראיה מקטנה שזינתה דיהי' סגי בקבלת העדים בפני הבעל לבד אף שלא בפני האשה דבאשת כהן האסורה גם אם אמרינן דפיתוי קטנה אונס הוא בוודאי יהיה מועיל אם יגידו העדים אחר שנתגדלה וגם לדעת הרמב"ם דפיתוי קטנה רצון לאוסרה אף על בעלה ישראל גם כן יכולים העדים להעיד על המעשה וממילא אמרינן דברצון היה ולא דמי לעדי שליחות לקבלה דהתם בעינן שיעידו על דעתה ומחשבתה אשר אין העדים יכולים לדעת כן בקטנה ובכל מקום שנזכר דקטנה שזינתה אסורה לבעלה אם ידוע הדבר רק ע"פ עדים בוודאי צריכין להגיד עדותן אחר שנתגדלה ואך שמדברי הרמב"ם בהל' סוטה יש מקום להוכיח דמהני העדות בפני הבעל לבד אבל לפי מה שבארתי גם מזה אין שום ראיה ואין שום הוכחה מכל מה שהביא כת"ה דיהיה סגי בעדי זנות לאסור אשה על בעלה אם העידו בפני הבעל לבד:
כה
ולענ"ד נראה ברור דלא מהני מקצת בעלים לגבי קבלת עדות שלא בפני בעל דין מהא דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו. הא אין לנו מקצת בעלים יותר מזה אשר יש שייכות להבעלים בגוף השור ומכל מקום אין גומרין דינו בפני הבעלים לבד ואין שום מקום לחלק דלגבי הבעלים הוי רק דיני ממונות ולגבי השור הוי דיני נפשות כמו שהבאתי למעלה בשם הגאון ר"צ מגלוגא זצ"ל. ולכן אינו מועיל המקצת שיש להבעלים לגמור דינו של שור למיתה אשר זהו דיני נפשות הא בכל זה הוי בשם מקצת בעלים אלא וודאי דאינו מהני בזה מקצת בעלים וכן יש להוכיח מהא דינאי דלמה לא קיבלו העדות בפני העבד דאין לנו מקצת בעלים יותר מזה ויש לעיין בדברי התה"ד סימן קע"ו בפסקיו המובא בשו"ת רע"א סימן ק"ד א"כ רואין אנחנו דצריכין לקבל דוקא בפני שניהן ולא מהני אם נתקבל בפני אחד מהבעלים וכן נראה ברור מהרמ"א סימן י"א ס"ק ד' דבעינן שיהי' קבלת עדות בפני האיש והאשה דוקא. ולא סגי באחד מהם:
כו
ואחר כותבי כל אלה ראיתי בברית אברהם סימן צ"ד שהאריך הרבה בדין קבלת עדות אם בעינן דוקא בפני הבעל והאשה או סגי באחד מהם ומביא שו"ת הרמ"א דבעינן לקבל העדות בפני האיש והאשה ולא מהני אם קבלו בפני האשה ולא בפני הבעל ויש להעיר מסוטה (כ"ה) דב"ד מקנין לאשת חרש שוטה וכו' ואיך קבלו העדות שלא בפני הבעל ולפי מה שכתבתי למעלה דאפוטרופוס הוי כבעלים לענין קבלת עדות אם כן הב"ד הוין כבעלים. וזולת זה הא התם הבית דין מקנין בתורת זכות להפרישו מאיסור ולזכות מקבלין עדים שלא בפני הבעל דין אבל לא אבין בעניי למה לא נאמר בכל מקום לקבל עדות שלא בפני הבעל מטעם זכות כמו גבי קינוי שבית דין מקנין בתורת זכות ומקבלין העדות בתורת זכות ולכל הפחות במקום אונס כמו בחבוש בבית האסורים אולי זה דוקא בקינוי וסתירה אשר מרבינן מקרא מפורש בדף כ"ז ולא במקום אחר וכן מצאתי אחר כך בשער המשפט סי' כ"ח ס"ק ח' שהביא את דברי הר"נ סוף פרק השולח דאם נתקבל עדות לפני שותף אחד לא מהני לחייב את השותף השני וכן הביא מהא דינאי אשר לא מהני מקצת בעלים בזה וכן הביא מחלוקת הפוסקים אם מהני השליח ואפוטרופוס בזה ולא העיר מדברי התוס' ב"מ (צ"ו ד"ה שליח) אשר הבאתי למעלה וכן ראיתי בשו"ת מים חיים חלק אהע"ז סי' ח' שכתב גם כן דבעינן דוקא בפני האיש והאשה ומביא גם כן מהא דינאי הנה כל גדולי האחרונים כתבו להלכה דבעינן דוקא לקבל העדות בפני האיש והאשה ואין לנו לזוז מדבריהם:
כז
מה שכתב כת"ה לחדש דנקבל העדות בכתב ונשלח ליד הבעל המעשה ב"ד ומה שיקרא הבעל את הגדת העדים יהיה זה כקבלת עדות בפניו על פי דברי הנתיבות סימן כ"ח ס"ק ו' ולדעתי בלתי אפשר לומר זה. הנה הנתיבות כתב לתרץ קושיית האו"ת שהקשה על שיטת ר"ת דמכשיר עדות בכתב הא העדים כתבו שלא בפני הבעל דין ומתרץ הנתיבות שפיר דמה שיקרא הב"ד את כתב העדים בפני הבעל דין הוי זה כמו שהעידו בפניו. אבל לדידן דאינו מועיל עדות בכתב אינו שייך לדון ולעשות מעשה על פי דברי הנתיבות ומה יועיל את אשר יקרא הבעל את דברי העדים מה שהעידו שלא בפניו, וכבר כתב הרמ"א בשו"ת סימן י"ב דלאסור אשה על בעלה אינו מועיל גם לר"ת עדות בכתב והכנה"ג ח"מ סי' כ' האריך הרבה בזה והאו"ת סימן כ"ח ס"ק ט"ו כתב בפשיטות דאינו מועיל גם לר"ת בנפשות עדות בכתב ואם כן כמו שאינו מועיל אם העידו שלא בפניהם משום דדמי לדיני נפשות כמו כן אינו מועיל עדות בכתב לענין זה. ומה גם אשר לא קיי"ל כר"ת בוודאי לא יועיל אם העדים בעצמם ישלחו עדותן בכתב וקו"ח בן בנו של קו"ח דלא יועיל מאומה את אשר יכתבו הב"ד בשמם ויהיה זה עד מפי עד ועדות הב"ד לא יחשב לכלום וגם עדותן יהיה בכתב:
כח
ובאותו ענין כתב לי אחד מידידי רב גאון מפורסם נ"י טעמו במה שמקבלין עדות בקטנה שזינתה וזהו אשר השבתי אליו מה שחידש כת"ר באשת כהן קטנה שזינתה דנקבל העדות גם בקטנותה משום דדין אנוסה לקטנה ואיסור זונה לכהן משום הלאו דלא יקחו הוא דוקא באם היו הקדושין באיסור אבל אם היו הקדושין בהיתר ואח"כ נעשית זונה אין בזה הלאו דלא יקחו ונשאר רק האיסור טומאה והביא את דברי הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע' דהאיסור טומאה רק על הבעל ולא על האשה ולכן אינם מעידים העדים רק על הבעל ולא על האשה כלל והגדתם אינה נוגעת לה מאומה לזאת מקבלין עדות באשת כהן אנוסה גם שלא בפני האשה וכן מקבלין בקטנה בקטנותה ולא דמי לעדי זנות באשת ישראל אשר האיסור חל על האשה כמו על הבעל הנה דבר חכמה אמר כת"ר בזה אך לא אכחד מכת"ה כי לא זכיתי להבין את דברי הנוב"י כמו שאבאר:
כט
הנוב"י סימן הנ"ל כתב אם אשת כהן הודית שנאנסה לא אמרינן דשויא על נפשה חד"א כיון דבאונס בעלה לוקה רק משום טומאה ואיסור טומאה אינו בישראל אלא בכהן ומקרי זה איסור שאינו שוה בכל והאשה אינה מוזהרת ולדעתי העני' יש לדון ולומר אם נטמאה תחת בעלה באונס אסורה לכל כהן אחר מיתת הבעל ונעשית פסולה לכהונה ואם כן אם בא עליה בעלה הכהן אחר הזנות נעשית חללה כמו כל פסולי כהונה ולא שייך בזה לומר דשם טומאה פוסל בישראל ותהיה כמו ח"ל האסורות גם לישראל דאינה נעשית חללה ואיסור זונה ליכא באונס לכן אינה נעשית חללה אף אם בא עליה בעלה אחר הזנות. הא לפי דברי הנוב"י אשר האיסור טומאה מקרי שאינו שוה בכל ולא אמרינן דשם טומאה הפוסל בישראל יעשה אותו לאיסור השוה בכל. בודאי הוית האנוסה רק כאשה מפסולי כהונה ונעשית חללה ואיסור חללה חל על האשה כמו על האיש כמבואר ביבמות (פ"ד) ואם כן גם אשת כהן שויה על נפשה חד"א. אם אומרת אנוסה היא הא תהיה אסורה להיות עם בעלה הכהן מחמת איסור חללה ואולי כונת הנוב"י לפרש במקום שהבעל והאשה יודעים שלא היה עמה אחר שזינתה לכן בעת הגדתה ליכא איסור חללה ומה שיהיה האיסור זה אחרי שיבוא עליה לא עשתה בזה חד"א על נפשה. וכמו שהאריך הברית אברהם חלק יו"ד סי' ג' אות י"א דשויה אנפשה חד"א אינו שייך רק באיסור שנתהווה תיכף בעת ההגדה אבל לא בדבר שיתהווה האיסור רק לאחר זמן:
ל
ולענ"ד יש להוכיח דגם באיסור שיתהווה רק לאחר זמן אמרינן גם כן דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא מהא שכתב הרמב"ם והובא בשו"ע אהע"ז סימן ו' דאשת כהן האומרת שנאנסה אף שאינה נאמנת לבעלה. אבל אסורה היא לכהן אחר שנתאלמנה משום דשויה על נפשה חתיכא דאיסורא ודעת הרמב"ם שם מפורש דגם באונס נעשית זונה והאיסור חל על האשה כמו עליו כמבואר ביבמות (פ"ד.) אבל בוודאי בעת הגדתה אינו חל האיסור זונה וטומאה על איסור א"א וכמו שכתב המהרי"ט בחידושיו בקידושין (ע"ז) בבא על אחותו כו' ומה שמתרץ שם בשם הרא"ש אינו שייך כאן. ומה שמתרץ שיהי' הנ"מ אם יתרו בו רק מחמת האיסור זונה ואז לוקה משום זה נוכל לומר כן גם בנידן דידן דשויה על נפשה חד"א אם יתרו בה משום זונה לכהן. ולא אמרינן בזה אין איסור חל על איסור אבל השעה"מ פרק י"ז הלכה ח' מאי"ב השיג על דברי המהרי"ט וכן כתב שם דקל על חמור אינו חל גם בכולל ומה שכתב שם דלכן בחזר ובא על אחותו לוקה משום זונה דהוי זה איסור דנתוסף על האשה איסור לכ"ג אחר. זה הוא דוקא לגבי האיש אבל לגבי האשה לא מקרי זה איסור מוסיף רק כולל ובכולל אינו חל קל על חמור בכ"ז כתב הרמב"ם דאסורה לכהן אחר שנתאלמנה משום דשויה על נפשה חד"א אף בעת הגדתה לא היתה אוסרת עצמה לכהן אחר רק שהאיסור חל עליו לאחר זמן ואולי יהיה הנ"מ לקוברה בין רשעים גמורים כדאיתא ביבמות (ל"ג) ולכן משוית על נפשה חד"א גם בעת שהיא א"א ולכן אין ראיה מזה לסתור דברי הברית אברהם הנ"ל וא"כ גם דברי הנו"ב כנים ואמיתים דאינו שייך לומר דשויה אנפשה חד"א באשת כהן שנאנסה הא בעת הגדתה לא עשתה על נפשה חד"א מאיסור חללה קודם שבא עליה אחר הזנות. ומה שיתהווה לאחר זמן לא איכפת לו כדברי הברית אברהם אבל בקטנה שזינתה תיכף אחר הגדת העדים תהיה אסורה להשאר תחת בעלה לא מיבעי לשיטת הסוברים בחזר ובא על אחותו דנעשית זונה בגמ"ב. וכן דעת הב"ח בריש פרק יש מותרות באלמנה לכ"ג באיסור חללה אם כן הדבר נוגע לה תיכף אחר הגדת העדים שתהיה אסורה להיות עם בעלה והאיסור יהא גם עליה בגמ"ב ואף לשיטת הריטב"א בקידושין (ע"ז) החולק ע"ז ג"כ הדבר נוגע לה כמו להבעל שהעדים מטילים בהגדתם איסור חללה עליה דתהיה אסורה להיות עם בעלה אחרי שיבוא עליה פ"א אחר הזנות. ולענין זה אין שום מקום לחלק אם האיסור יחול עליה תיכף אחר הגדת העדים או לאחר זמן והגדת העדים נוגעים גם לה כמו להבעל ובודאי בעינן לקבל העדות בפני האשה כמו בכל עדי זנות:
לא
ומה שכתב כת"ה דהלאו דלא יקחו אינו רק באם הי' הקידושין באיסור אבל אם נאסרה עליו אחר הקידושין ליכא הלאו דלא יקחו ומביא זה בשם הריטב"א המובא במקנה קידושין (ע"ח ד"ה רבא אמר) הנה המקנה השיג שם על זה וכתב בפשיטות לדינא דחייב על כל ביאה משום דעיקר החיוב על כל ביאה בדרך אישות וגם מדברי הריטב"א אחרי ראיתי את דברי קדשו אין הכרע לענ"ד שלא יהי' הלאו דלא יקחו אחר הקידושין בכל ביאה וביאה וכונתו שם לומר דבשעת ביאה חל האיסור מהקדושין למפרע אבל לא כתב שם שפטור הוא בביאה שאחר קדושין כמו שיראה המעיין שם ולדעתי יש לדמות זה לנזיר שנכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דחייב משום ביאה ומשום טומאה כדאי' בנזיר (ד' מ"ג) וגם התם לא ידע בשעת הכניסה של היתירא דיבוא חבירו ויגרום לו איסור כמש"כ השאג"א בסי' ל"ב וכמו כן בהלאו דלא יקחו אף בשעת הקדושין לא עשה שום איסור מ"מ בבא עלי' אחר שנאסרה עליו עובר על הלאו דלא יקחו במה שבא עלי' דרך אישות. ולדעתי זה כש"כ מהא דנזיר דהתם הוא אנוס וכאן הוא עושה הדבר מרצונו בודאי חל עליו הלאו דלא יקחו גם אם הי' הקדושין בהיתר ואין לזוז מדברי המקנה שחייב על כל ביאה שאחר הקדושין ואין חילוק בין הי' הקדושין באיסור או בהיתר:
לב
ולדעתי הקלה יש להביא ראי' דהלאו דלא יקחו איתא תמיד גם אחר קדושין של היתר. מהא דקיי"ל דגרושה וחללה אינם מתיבמות לכהן כדאיתא ביבמות (ד' ך') ובפ' יש מותרות והטעם מבואר ברמב"ם פרק ו' ה' יבום הך דרבא (ד' כ') גזירה ב"ר אטו ב"ש ולדעת הרמב"ם פ' י"ז מה' אי"ב ה' ב' הלאו דלא יחלל נאמר רק בכ"ג אבל לא בכהן הדיוט ואינו עובר לא על חילול דידה ולא על חילול זרעו כמש"כ המ"מ שם בארוכה וכן נראה ברור דעת הרמב"ם אשר העשה דקדושים יהיו אינו בהשלשה נשים הפסולות לכהונה מדלא כתיב כאן בפ' י"ז דעובר הכהן גם על עשה דקדושים יהיו ודעתו כדעת רש"י ביבמות (פ"ד ע"א ד"ה והא כולי' פרקין) וכמש"כ שם הב"ח על הגליון ואף דבטומאת מת יש העשה דקדושים יהיו והתוס' ב"מ (ד' ל') כתבו לחלק מאלמנה לכ"ג דמשום דלא קאי אלא אמאי דכתיב בהאי פרשה והב"ח רצה מתחילה ג"כ לחלק חללה מאלמנה לכ"ג מטעם הזה:
וא"כ דבהשלשה נשים כתיב העשה בהאי פרשה א"כ לכאורה יש העשה דקדושים יהיו כמו בטומאת מת אבל באמת יש לחלק דבטומאת מת כתיב קדושים יהיו אחר האזהרה וכאן כתיב קודם האזהרה ולא קאי על מה שכתוב אחריו:
לג
וביותר מוכח מדברי הרמב"ם פ' ו' מה' יבום מש"כ בהלכה י"א שם באלמנה לכ"ג מהנשואין יש עשה ול"ת לפיכך גם בדיעבד לא קנה ומדלא חשיב התם גם גרושה וחללה לכהן הדיוט נראה ברור דליתא בהם העשה דקדושים יהיו ואינם מתיבמות לכתחילה רק משום גזירה דב"ר אטו ב"ש וא"כ ביבום יהי' הקדושין של היתר מטעם דעשה דוחה ל"ת. ואין לנו לגזור גם משום ב"ש. הא תהי' מותרת לו תמיד מטעם שע"י קדושין בהיתר ליכא הלאו דלא יקחו אלא ודאי דאין שום חילוק בין אם הי' הקדושין באיסור או בהיתר ותמיד איתא הלאו דלא יקחו בבא עלי' דרך אישות כמש"כ המקנה הנה לשיטת רש"י קדושין (דף ע"ח) דגם בכהן הדיוט איכא הלאו דלא יחלל דילפינן מכ"ג אין ראי' מזה הא יהי' בב"ש הלאו דלא יחלל אבל לדעת הרמב"ם דהלאו דלא יחלל נאמר רק בכ"ג ולא בהדיוט זו ראי' שאין עלי' תשובה בעזה"ש והא דאיתא ביבמות (דף ס"א) בכהן הדיוט שאירס את האלמנה ונעשה כ"ג דלמדו מקרא שמותר לכונסה אין להוכיח דאיכא האיסור דלא יקח גם בקידושין של היתר הא בכ"ג איכא הלאו דלא יחלל גם לדעת הרמב"ם ולכן צריכין לקרא דיהא מותר לכונסה ולא יעבור על הלאו דלא יחלל וכן על העשה דבתולה מעמיו יקח אשר מזה למדו דאזלינן אחר האירוסין:
לד
וביותר מוכח דהלאו דלא יקחו איכא גם אם הי' הקידושין בהיתר מהא דיבמות (דף נ"ו) דללישנא קמא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום זונה ואף אליבא דאיכא דאמרי סבר רבא דליתא הלאו דלא יקחו באשת כהן שנאנסה משום דלא נעשית זונה באונס אבל אם זינתה ברצון נראה ברור דלבד האיסור סוטה בעלה הכהן לוקה גם משום הלאו דלא יקחו וא"כ רואין אנחנו דהלאו דלא יקחו איתא גם בקידושין של היתר ולא כמו שרצה כת"ה להעמיס בדברי הריטב"א אשר סובר דאם הי' הקידושין בהיתר אינו עובר אח"כ על הלאו דלא יקחו איך יפרש דברי הגמרא יבמות הנ"ל וגם מדברי הריטב"א ביבמות (דף נ"ו) נראה ברור דהלאו דלא יקחו איתא גם אחר קידושין של היתר ולא אבין בעניי למה לא הביא המקנה ראי' מזה דאיכא אליבא דרבא הלאו דלא יקחו באלמנה לכ"ג בכל פעם שיבא עלי' אף אחר הקדושין כמו דאיכא אליבי' בכהן הדיוט הלאו דלא יקחו אף אחר הקדושין וגם אם הי' הקדושין בהיתר מ"מ חייב משום זונה בבא עלי' דרך אישות ואף להגורסין ביבמות (דנ"ו) רבה. מוכח ג"כ אליבא דדינא דהלאו דלא יקחו איכא בכל פעם אחר שנאסרה עליו:
לה
ואחרי שהוכחתי דאיכא הלאו דלא יקחו גם אם הי' הקדושין בהיתר בודאי אין מקום לדברי כת"ה אשר כתב לתרץ דלכן נוכל לקבל עדות בקטנה שזינתה משום דאין על האשה שום איסור כמש"כ הנוב"י דהאשה אינה מוזהרת על איסור טומאה. הא איכא תמיד על האשה הלאו דלא יקחו אשר היא מוזהרת כמו הוא כדאי' ביבמות (פ"ד) והנוב"י כתב רק לתרץ את דברי התוס' סוף נדרים דס"ל כלישנא בתרא ביבמות (דף נ"ו) אבל הרמב"ם פסק בפרק י"ח ה' ח' מה' אי"ב כלישנא קמא דגם באונס איכא הלאו דלא יקחו וכמש"כ שם המ"מ דעיקר המלקות משום שהיא זונה ולא משום טומאה שהוא לאו שבכללות א"כ גם אם הי' ס"ל להרמב"ם דפיתוי קטנה אונס הוא ואינה נאסרה רק על בעלה כהן ג"כ אין אנו יכולין לקבל העדות בקטנותה כמו בכל עדי זנות שצריכין להעיד בפני האשה. וע"י הגדת העדים חל האיסור זונה על אשת כהן שנאנסה אליבא דידן דנקטינן כלישנא קמא ביבמות (דף נ"ו) וכמו שפסק הרמב"ם ה' הנ"ל ובסוף פ"א מהלכות אי"ב וכמו שהאריך שם המ"מ:
לו
ואין פה המקום לפלפל במחלוקת הרז"ה והרמב"ן ויתר הראשונים המובאים בשעה"מ ה' אי"ב פ' י"ב ה' ב' אם באונס נעשית זונה אז אסורה לכהן אחר מיתת בעלה רק מטעם ובת כהן כי תהי' לאיש זר אבל לפי הלישנא קמא ביבמות (דף נ"ו) ולפי דברי הרמב"ם פ' י"ח מה' אי"ב ה' ז' וה' ט' אסורה מטעם זונה כמש"כ המ"מ שם ה' ז' ובסוף פ"א מה' אי"ב א"כ אין שום ספק דהלאו דלא יקחו איתא גם לאחר קדושין של היתר ולפי פסק הרמב"ם דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה גם משום הלאו דלא יקחו והאשה מוזהרת כמו האיש לא שייך לדון בקטנה שנאנסה עפ"י דברי הנוב"י אשר הוא כתב לפלפולא בעלמא רק לתרץ קושיתו על דברי התוס' אבל לא אליבא דדינא:
לז
ולבד כל אלה נראה לי דאף אם נימא כדעת הנוב"י דהאיסור טומאה אינו על האשה משום שאינו שוה בכל מ"מ האיסור דלפ"ע יש גם עלי' כמש"כ הרמב"ן ביבמות (פ"ד) דעיקר הקרא בא לחייב גם אותה מלקות אבל הי' עליו האיסור בלפ"ע גם אם לא הי' כתוב תרי זימני לא יקחו ומה שמתרץ שם דבאיסור שאינו שוה בכל ליכא האיסור דלפ"ע כבר האריכו גדולי האחרונים דגם בזה יש האיסור דלפ"ע כדעת התוס' ב"מ (דף יו"ד) והנוב"י כתב שפיר בהאומרת טא"ל דעל הבעל ליכא שום איסור שאינה מהימנת נגדו ולכן אין גם עליו האיסור דלפ"ע כמש"כ השמ"ק סוף נדרים ויעיין כת"ה בח"ס ח"ב אהע"ז סי' צ"ח וסי' ק"ד ואם איסור טומאה ליתא על האשה אין עלי' שום איסור במה לעשות על נפשה בהגדפה חד"א אבל במקום דעדים מעידין עלי' ונאסרת על הבעל. אף אם לא יהי' האיסור טומאה רק על הבעל ולא עלי' כלל. מ"מ יחול גם עלי' איסור דלפ"ע ע"י העדים והדבר נוגע לה כמו להבעל ולכן בודאי צריכין שיעידו העדים בפני' כי היא בע"ד גמור כמו בכל עדי זנות:
לח
ומה שכתב כת"ה דגם בקטנה אשת ישראל שזינתה לדעת הרמב"ם והשו"ע סי' קע"ז דפיתוי קטנה רצון הוא ונאסרה לבעלה מ"מ לא הוית בע"ד משום שקטנה לאו בת איסור היא ולכן יכולין לקבל העדות גם בקטנותה. הנה לדעתי יש לדון הרבה בזה במשכנות יעקב ח' אהע"ז סי' מ"ז כתב דאיסור רמיא על קטנים ורק התורה פטרן מעונש כמו שאמרו בסנהדרין (דף נ"ה) כיון דמזידה תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ולפי דבריו אתי שפיר מה שהעיר המ"ל בה' נערה פ' ג' על דברי התוס' כתובות (דף מ') דלמה לא הביאו להוכיח דיהי' חיוב מש"ר גם בקטנה אף שלאו בת עונשין היא מהא דאמר רבא בעירוכין (דף ט"ו) כי הוציא ש"ר על ש"ר שהוציא דלכאורה בקטנה שאינה עושית שום איסור אינו מוציא עלי' ש"ר ולא שייך בקטנה הא דאמר רבא בגדולה דבת איסורים היא ואולי י"ל בסנהדרין (דף נ"ה) דקודם דמתרץ הגמ' דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מ"מ הי' הטעם דקלון. א"כ נראה דקלון איתא גם אם הי' אמרינן דקטנה לאו בת איסור היא וא"כ איכא הוצאת ש"ר עלי' מחמת קלון כמו על גדולה אבל לפי דברי המשכנות יעקב בודאי יש הוצאת ש"ר על קטנה כמו בגדולה ויפה העיר המ"ל על דברי התוס' כתובות (דף מ') מהא דאמר רבא בעירובין (דף ט"ו:):
ונ"ל בעזה"ש להביא ראי' לדברי המשכנות יעקב דגם קטנה בת איסורים היא ורק התורה פטרתה מעונשין. בסנהדרין (דף ס"ו) סבר ר"מ דבא על הקטנה פטור מסקילה וחייב חנק מהא דכתיב לבדו ומפרש שם רש"י ד"ה ונימא לו כו' דלא בא למעט לדידה דהא בהדיא כתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא להביא את הבא על הקטנה מדעתה ואע"ג דפטור דידה לאו משום אונס אלא משום קטנות דאיהי לאו בת עונשין לגמרי איהו מיהא מחייב ולבד אשר מלשון הזהב של רש"י נראה ברור דקטנה בת איסורים ורק לאו בת עונשין היא הנה פשט הסוגיא מורה ברור ג"כ כזה. דאי נימא דקטנה לאו בת איסור היא לא הוי לר"מ לרבות את הבא על הקטנה למיתה מהא דלבדו. דהא ידעינן מקו"ח מאנוסה. הא אנוסה בת איסור היא ורק האונס פוטרתה מקטלא ומ"מ הוא לא נפטר וא"כ פשיטא בבא על הקטנה שהיא אינה עושה שום איסור רק הוא לבדו עושה האיסור בודאי לא נפטר אלא ודאי גם קטנה בת איסורים היא וחמורה מאנוסה שהיא מזידה ורק התורה פטרתה מעונש. וה"א כמו שהתורה חסא עלי' כן חסא עליו ויהי' גם הוא פטור אצטריך לן הא דלבדו שהוא חייב:
לט
וכן יש להוכיח מסוגיא זו דפיתוי קטנה רצון. דאי נימא דאונס הוא א"כ דמיא לגמרי לאנוסה ולמה לר"מ להביא קרא מיוחד לחייב את הבא על הקטנה הא היינו יודעים זה מאנוסה. אלא ודאי דפיתוי קטנה רצון הוא וה"א דכמו שהתורה חסא עלי' כן חסא גם עליו ואיצטריך לן הא דלבדו לחייב אותו ושפתי רש"י ברור מללו דפטור דקטנה לאו משום אונס אלא משום דלאו בת עונשין היא:
ועפ"י דברי רש"י כאן בסנהדרין שפיר הוכחתי למעלה דיש רצון לקטנים מהא דקדושין (ד' י"ט ועירובין ד' ג') דאם אין לקטנים רצון לא היינו צריכין למעט אותם מאיזה עונש אף במקום שהי' סברא לחייבם. הא אונס רחמנא פטרה מהא דלנערה לא תעשה דבר אלא ודאי דיש רצון לקטנים ומה שהתורה פטרתם מעונשין לאו משום אונס אלא משום קטנות אבל במקום דאיכא סברא לחייבם היינו מחייבים גם קטנים ופטור דידהו אינו בא מהקרא ולנערה לת"ד ומירושלמי כתובות (פ"ד ה' ה') נראה דפטור דקטנה משום דלאו בת התראה היא אבל מהא דקדושין (יט) וכן ממה שמקנין לקטנה נראה דגם קטנה בת התראה היא ויש לעיין בהראב"ד פ"ב מה' סוטה ה' ד':
מ
ומאותה הסוגיא דסנהדרין (ס"ו) יש להעיר על מה שכתב המשכנות יעקב בסימן הנ"ל דאם פיתוי קטנה רצון או אונס תלוי בפלוגתא ר"מ ורבנן בכתובות גבי קטנה לקנס דלרבנן קטנה בכלל נערה הכתוב בקרא ולדידהו הך חילוקא דאיתא בהאי פרשה בין אונס למפתה יש גם בקטנה דפיתוי' רצון ולאו אונס אבל ר"מ דס"ל נערה מלא דיבר הכתוב ובכל מקום שנזכר נערה אין קטנה בכלל וא"כ רק בנערה חילקה התורה בין אונס לרצון אבל קטנה אין לה רצון כלל ובזה מתרץ מה שהקשו על הרמב"ם מכמה מקומות אשר אמרו פיתוי קטנה אונס הוא:
וכתב דכל זה אליביה דר"מ אבל הרמב"ם פסק כרבנן ולכן פיתוי קטנה רצון הוא הנה הסוגיא זו בסנהדרין (ס"ו) מיירי אליבא דר"מ ובכ"ז נראה ברור מפשט הסוגיא. וביותר מדברי רש"י דפיתוי קטנה רצון הוא ודברי המשכנות יעקב צע"ג בעיני וגם יש לעיין באו"ח קידושין (י"ט) ודבריו צע"ג ויעיין כ"א בספר נחל יצחק בסימן ז' מש"כ שם כא"א הגאון נ"י דבעריות יש איסור גם על קטנים ורק פטורים מהעונש וא"כ באיסור סוטה דטומאה כתוב בה כעריות בוודאי יש איסור גם על קטנה ואף לפי דברי כבוד א"א הגאון נ"י עיקר טעמו בעריות משום דגם ב"נ מוזהרים על זה ואם כן לכאורה איסור סוטה דליתא בב"נ לא יהיה האיסור על קטנה אמנם נראה ברור כיון דטומאה כתיב בה כעריות הוי איסור סוטה כמו כל איסורי עריות שהאיסור יש גם על קטנים ופטורים המה רק מעונש ואחרי כל אלה יראה כת"ה כי גם קטנה שזינתה הוית בע"ד וצריכין לקבל העדות דוקא בפניה כמו בכל עדי זנות:
מא
ולבד כל מה שכתבתי להוכיח דהאיסור חל על הקטנה כמו על הגדולה הנה גם מצד הפקעת כל החיובין שיש לה על בעלה בוודאי בעינן שיעידו העדים בפניה ולכן אין לנו דרך אחרת לתרץ מה שנראה מכל המקומות שהבאתי למעלה שמקבלין עדי זנות בקטנה שזינתה גם בקטנותה. רק על פי מה שכתבתי בעזהש"י לחדש דהא מה שאין מקבלין עדות בפני קטנים זה הוא רק מדרבנן ובקטנה דלא יבוא לעולם לדררא דנפשות העמידו על דין תורה משום לאפרושי מאיסורא ובזה אתי שפיר שם בכתובות (ד' מ' ע"ב) דפריך הגמ' גבי מוציא שם רע על הקטנה הא קטנה לאו בת עונשין היא דלמה לא פריך הגמ' דבלא"ה לא נצרך למעטה מקרא הא אי אפשר לקבל עדות על הקטנה וקשה שם לומר דכונת הגמרא למעט היכא דנתקבל העדות אחר שנתגדלה הא המעיטו קטנה מהקרא. ונתנו לאבי הנערה אשר נתינת הכסף לא יכול להיות קודם שנתקבל העדות כמש"כ רש"י בסנהדרין (ח' ע"ב) וא"כ נראה דמן התורה מקבלין עדות בפני קטנים ויש מקום לפלפל ולומר דהגם בכתובות גבי הוצאת ש"ר בקטנה קאי אליבא דחכמים דפליגי על ר"מ התם וסברי בכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע רק גבי מוציא ש"ר כתוב נערה מלא. וסתם חכמים דר"מ הוא ר' יהודה ור"י סבר בכתובות (ד' מ"ג) דהשיאה וגירשה או נתאלמנה כתובתה של אבי' וא"כ האב הוא הבעל דין ושפיר יכולין לקבל העדות מעדי הבעל בפני האב ואף דר"י סבר בכתובות (ד' נ"ו) דכתובה היא דרבנן ראיתי ברמב"ן בפירושו על התורה בפ' כי תצא שכתב דעיקר חיוב המאה כסף בעבור שרצה להפסיד את כתובתה ואף שהכתובה רק מדבריהם מ"מ המנהג הי' לכתוב מוהר הבתולות וא"כ שפיר צריכין קרא אליבא דר"י למעט קטנה ומה שנאסרת על הבעל ומפסדת המזונות ויתר החיובים שיש להאשה על בעלה וא"כ לא יהיו נאמנים העדים גם להפסיד הכתובה להאב מטעם עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה כמו שהבאתי בשם כא"א הגאון נ"י אבל גבי זה לא בעינן קבלת עדות בפני' כמ"ש למעלה. הא בידי הבעל לגרשה ויפטור מכל החיובים שלו ממילא:
מב
ושמחתי מאוד אשר מצאתי מפורש בדברי הרמב"ן פ' הנ"ל שכתב דאם לא היתה כתובה להאשה הזאת למה ישים עלי' עלילת דברים יכתוב לה גט ויפטור ממנה הנה רואין אנחנו דהיכא שביד הבעל לפטור את עצמו מחיובי' אינו צריך להביא עדים וכן י"ל גם לענין סוטה כמש"כ למעלה ויש לעיין בדברי הירושלמי המובא בתוס' סוטה (ד' ג') דה"מ ר"י אומר. וקרובים דברי הרמב"ן לדבריהם שם ומה דבעינן קבלת עדות בעדי זנות לאוסרה לבעלה בפני האשה רק משום דדמי לד"נ אבל בקטנה דלא יכול לבוא לדררא דנפשות אינן צריכין מה"ת לקבל העדות בפני' ומה גם עפ"י מש"כ למעלה באם הבעל רוצה לגרשה והעיכוב אינו מחמתו פטור הוא מה"ת ממזונות ומיתר החיובין שיש להאשה עליו ואף קודם שאמרה הגמ' דממילא ידעינן דקטנה אינה במוציא ש"ר משום דלאו בת עונשין היא לא הי' שום סברא לחייב קטנה סקילה אם הביא הבעל עדים שזינתה אחר שנתארסה. רק הגמ' פריך דלמה לו למעט מהא דכתיב ונתן לאבי הנערה הא ממילא פטור משום דלאו בת עונשין היא וא"כ אין בהוצאת ש"ר על הקטנה דררא דנפשות ורק דררא דממונא מה שמפסדת כתובתה ונאסרת על בעלה ומה שרוצה הבעל לגרשה אינו צריך כלל להעדים לפי דברי הרמב"ן הנ"ל:
וא"כ בהוצאת ש"ר על קטנה אם הכתובה שייך לאבי' בודאי אין צריכין מחמת שום דבר לקבל העדות דוקא בפני האשה. וסגי מה שמקבלין בפני האב לענין הכתובה אשר זה עיקר החיוב מה שרצה הבעל להפסיד כתובתה:
מג
אך באמת לפי הנראה ברור דעיקר הוצאת ש"ר תמיד אחר הנשואין כמש"כ רש"י בכתובות (ד' מ"ה ד"ה סוקלין אותה ע"פ בית אביה כו') וכן איתא בירושלמי כתובות (פ"ד ה' ד') דאינו חייב עד שיכנוס ואמרו שם לקחתי פרט לארוסה וכן כתב שם השמ"ק וכן משמע מרש"י סנהדרין (י' ע"א ד"ה ומשלמין ממון כו') ואליבא דדינא דאחר שנישאת אין כתובתה לאבי' רק לעצמה בלתי אפשר לומר דנתקבל העדות בפני האב מחמת הכתובה והרמב"ם הביא רק המיעוט דנערה אלא למעט קטנה וכמש"כ הכ"מ והמ"ל שם דהרמב"ם סבור דאף אם לאו בת עונשין היא הי' הבעל חייב בלתי הקרא ולפי דעת הרמב"ם לא נוכל לומר דקבלו העדות בפני אבי' מחמת הכתובה הא פסק דבנישאת אין הכתובה לאבי' אף שהיא קטנה:
וגם אליבא דר"י דסבר דאם כתב לה כתובה דשייך לאבי' אף בנישאת. הנה לפמש"כ למעלה בשם הפ"י דאם מה"ת אין כתובה לאשה והבעל כתב רק מעצמו הוי כמתנה שאין האב זוכה בזה וא"כ בודאי אינו שייך לתרץ במוציא ש"ר על הקטנה דיהי' האב הבע"ד מחמת הכתובה. הא אינו שייך אליו אף אם הבעל כתב לה כתובה כדברי הרמב"ן וע"כ לנו לומר דמה שאין מקבלין עדות בפני קטנים זה הוא רק דרבנן ומה"ת קטנים לא גרעו משור דנתקיים בו ועמדו לפני העדה למשפט אף שאינו יודע ומרגיש מאומה וא"כ שפיר הצריכו קרא למעט מש"ר בקטנה אליבא דהרמב"ם אף דסבר דאף בממון בעינן מה"ת קבלת עדות בפני הבע"ד ובעדי נשים ילפינן דבר דבר מממון אף במקום דליתא דררא דנפשות ולכן גם הגמ' לא פריך מהא דבלתי אפשר לקבל העדות בקטנה כמו דפריך הא לאו בת סקילה היא:
מד
וכן יש להעיר לבד דבעינן קבלת עדות בפני הבע"ד ובהוצאת ש"ר בקטנה אינם יכולין העדים להעיד בקטנותה הנה בהוצאת שם רע בעינן דוקא שהבעל יטעון טענתו בפני האשה כמבואר בספרי ומובא ברש"י פ' תצא ומלשון הרמב"ם פ' ג' ה' ו' מה' נערה שכתב שיבא לב"ד ויאמר נערה זו וכו' נראה ג"כ שזה לעיכובא וא"כ איך משכחת לה הוצאת שם רע בקטנה הא קטנה כמאן דליתא דמי אלא ודאי דמן התורה סגי במה שאמר בפני האשה אף אם היא קטנה כמו שמקבלין עדות מן התורה לפי אשר כתבתי נגד קטנים ואולי התם הטעם משום דאסור לבע"ד להשמיע טענתו להדיין קודם שבא בע"ד חבירו ומה שמשמיע טענתו בפני הקטנה סגי בזה הנה אם הי' זה רק משום האזהרה הזאת לא הי' מעכב לדעתי בדיעבד ובאמת אין הוכחה ברורה מהגמ' מה דהמעיטו קטנה מוכתנו לאבי הנערה דמיירי דוקא בהביא הבעל העדים בקטנותה דשפיר נוכל לומר דהבעל בא לב"ד בעת שנתגדלה והביא אז העדים ופטור הוא משום שכתוב בתורה ונתנו לאבי הנערה דתהי' נערה בעת שאמר הבעל עלי' שזינתה אבל אם היתה אז קטנה פטרתו התורה לשלם הקנס אף אם בא לב"ד בטענתו ונתקבל העדות אחר שנתגדלה משום שהתורה כתבה ונתנו לאבי הנערה שתהי' דוקא נערה בעת הזנות אבל מפשטות הגמ' נראה יותר דהמעיטו קטנה היכא שבא לב"ד בטענתו וקבלו העדים בעת שהיתה קטנה ומוכח מזה דלא אמרינן מן התורה קטן כמאן דליתא דמי:
מה
והנני פה להעיר דלכאורה יש להוכיח דמה שאין הב"ד יכול לגמור הדין דקטנים זה מה"ת מהא דמרבינן מקרא בב"ק (ד' מ"ד) שור היתומים ושור האפוטרופסים דיהיו בסקילה וכפי הנראה מדברי הרמב"ם פ' י' ה' ו' מה' נזקי ממון הרבותא בזה מה שנגמר דין השור לא בפני הבעלים ולכן צריכין לרבות מקרא שור חשו"ק ואי נימא דמה"ת גומרין דין דקטנים א"כ לא הי' לנו לרבות חיוב סקילה בשור חשו"ק הא בכל מקום יכולין לגמור דינם בפניהם כמו שגומרין דינו של שור בפניו:
אבל באמת אף לדברי הרמב"ם שם עיקר הרבותא בשור חשו"ק דלא אמרינן בהם כמיתת בעלים כך מיתת השור כמו דאמרינן גבי שור של אדם טריפה וה"א דכמו שהבעלים חשו"ק אינם בני עונשין כן יהי' שורם פטור לכך מרבינן מקרא דהשור חייב ועפ"ז אין ראי' דאפוטרופוס לא יהי' במקום הבעלים לענין קב"ע בפני הבע"ד מהא דצריכין ריבוי שיכולין לגמור דינו של שור בפניו דבזה הי' אמרינן ג"כ כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואף שהאפוטרופוס נכנס תחת הבעלים לכל מילי בכ"ז לא היינו מחייבין שור של חשו"ק מיתה משום דהבעלים לאו בני עונשין נינהו והי' מדמינן לשור של אדם טרפה דלא קרינן בו וגם בעליו יומת: