עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן עח
ב"ד מיטויא יום א' כ"ג שבט תרח"ם. כבוד א"א מו"ר הגאון נ"י.
שאלה להלכה ולמעשה בדבר הנהוג להתיר להבעל להשליש גט לאשתו שיצאה מדעתה ולישא אחרת והצריכו שישליש גם כסף כתובתה כמבואר באהע"ז סימן א' וסימן קי"ט אם מחויב הוא מן הדין נשלם לאשתו החולה את כתובתה כמו שהי' מגרשה בגט גמור כיון שע"י מה שנושא אשה אחרת גורם לאשתו הראשונה שלא תשאר תחתיו ובא אז החיוב מפרעון כתובתה או דלמא כל זמן דלא נתגרשה ממנו בגט גמור ואגידא בו אינו מחויב מן הדין לשלם לה את כתובתה ורק מצד תקנה משליש הוא את דמי כתובתה. והנ"מ לענין דין קדימה אם יש להבעל בע"ח מאוחרין. דאם מחויב הוא לשלם את כתובתה מן הדין אז האשה קודמת להבע"ח של הבעל אבל אם החיוב רק מצד תקנה אז הדין קדימה להבע"ח. ושמתי עיוני בדין זה כי הדבר נוגע להלכה במעשה אשר באה לידי כעת כמו שיראה כ"א פרטי הדבר מהמכתבים אשר בידי המוכ"ז וכן אבאר ב"ה עוד הרבה פרטים הנוגעים להלכה ולמעשה כמו שיראה הקורא בתוך תשובתי מזה החלי ב"ד ומכא"א הגאון נ"י אבקש להזדקק לדבר זה ומצוה רבה להתיר להבעל מכבלי העיגון כמו שישמע מהמוכ"ז נחיצות הענין לכל פרטיו:
הנה אם היה הבעל משליש דמי הכתובה במזומנים לא היה שום עיכוב מצד הדין להתירו כמבואר באהע"ז סי' הנ"ל וכפי הנהוג מגאוני קשישאי עמודי ההוראה אבל אחרי כי אין בידו להשליש דמי הכתובה במזומנים לכן חל עלינו חובת הביאור אם יש להתירו גם באופן זה:
א
הנה במה שזיקף עליו דמי הכתובה במלוה וממשכן את ביתו לבטחונות לכאורה מיחשב זה לפרעון גמור וכמו שכתב הרשב"א ומובא בהגהות רמ"א באהע"ז סי' צ"ו סעיף א' שכל זקיפה כפרעון דמי וכמש"כ שם הח"מ ס"ק ה' שאף שלא פרע כלום ובודאי לאו דוקא זקיפה מהיורשין מיחשב לפרעון וגם מהבעל בעצמו בגרושה מיחשב זקיפה לפרעון. וכן נראה מדברי הב"ש שם ס"ק ה' מה שהביא מסי' נ"ג. וכדקיי"ל בח"מ סי' ס"ז סעיף י"ז דאם זקפתה עליו במלוה כתובתה משמטת משום דזקיפה הוי פרעון גמור ואחרי שהאשה בטוחה בכתובתה ממה שתוכל לגבות תמיד מהבית בודאי מותר להאפוטרופוס להניח המעות בידי הבעל אשר יזקיף עליו במלוה על בטחונות מהבית. ולא גרע מגברא דמשפי נכסי ומהימן כפי המבואר בב"מ ע' ובח"מ ר"צ סעי' ח' ואין משכון בטוח בעולם מהבית הממושכן עפ"י חוקי המדינה וביותר יש לדון בזה דודאי ניחא להאשה שלא יכופו קרוביה את בעלה למכור הבית ולהרוס מעמדו עי"ז ולא יהיה לו במה לפרנס את בניו שיש לו ממנה וגם בשוטה אמרינן בכתובות מ"ח דבודאי ניחא לו שיזונו בניו ובנותיו משלו. ויש לעיין מש"כ בזה הקצה"ח בסי' שנ"ח והסברא פשוטה דודאי ניחא לו שיזונו בניו ובנותיו משלו וראיתי מש"כ בזה בשו"ת מהרי"ם מבריסק בפשיטות דבודאי ניחא להאשה דהבעל יפרנס את בניו וכל אשה מרחמת על צאצאיה כמו שכתוב התשכח אשה עולה וגו' ולכן בודאי יכולין קרובי האשה להניח דמי הכתובה בידי הבעל ולזקוף עליו במלוה באופן היותר בטוח:
ב
[א] אך יש מקום בנ"ד לחוש ולדון דלא מיחשב זה לפרעון הנה כל פרעון אשר יהיה נפטר הלוה או הבעל מחיובם בודאי בעינן שיזכה המלוה או האשה את כסף הפרעון מצד הדין וכדאיתא בח"מ סי' ק"כ דאין הלוה נפטר מחובו רק עד שיגיע דמי הפרעון לרשות המלוה או ליד שלוחו ומה שנפטר בזרק לו קרוב להמלוה אף חוץ לד"א ושיכול המלוה לשמרו זה דוקא באמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין והר"ן בגיטין ע"ח כתב דכמו שחז"ל תקנו לד"א שיהיה כרשותו כן תקנו שכל מקום המשתמר יהיה כרשותו. והרשב"א שם כתב בשם הירושלמי דכיון דאמר לו זרוק לי היתה כונתו שיזרוק דוקא לרשותו היינו במה שיהיה המעות קרוב לו יהיה זה כרשותו:
[ב] וכן נראה מהא דב"מ ע"א ע"ב דאם אין שליחות לנכרי לא מפטר הלוה במה שפורע החוב לשלוחו של המלוה הנכרי משום דלא מקרי פרעון רק דוקא בבא ליד המלוה או ליד שלוחו דמועיל מדין תורה אבל במקום דלא נקנה מעות הפרעון להמלוה לא מיחשב זה פרעון אף היכא דנתן עפ"י צווי המלוה ורק באומר לו מפורש שפוטר אותו מהחוב אז נפטר הלוה אף היכא דזורק הכסף במקום שאינו משתמר:
ג
[א] ולפ"ז הנני מסופק אם מקרי פרעון מה שהאשה קודמת להבע"ח של הבעל עפ"י דיניהם. מהא דכתב הרמ"א בח"מ סי' צ"ז סעי' כ"ד דאף שבדיניהם מגבין להאשה נדוניתה תחילה אבל בדינינו הדין עם המלוה ומחויבת להחזיר לו מה שגבתה בדיניהם משום דכתובה ונדוניא לא ניתנו לגבות מחיים ובמה שמשליש הבעל את הגט לא מקרי זה גירושין לענין גביית כתובה כמו שנראה באהע"ז סי' קמ"א סעי' ח' ובסי' צ' סעיף ה' וביותר נראה מדברי הח"מ סי' קי"ט ס"ק י"ב דרק מחמת תקנה מחויב להשליש הגט והכתובה שיהיה מוכן אם תשתפה אבל לא מצד הדין ובודאי עפ"י דינינו הבע"ח קודמין להכתובה שהם נוטלין מצד דין תורה והיא רק משום תקנה וכבר האריך כא"א הגאון נ"י בספרו באר יצחק חלק יו"ד סי' י"ט ובנחל יצחק סי' פ"ו אות א' ענף ד' דדאוריתא יש דין קדימה לדרבנן. ומה גם דלהבע"ח יש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי על הלוה. ולהאשה אין כעת שום שיעבוד על הבעל רק מצד התקנה ואף לדברי הש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק י"א דהשיעבוד ומצות פריעת בע"ח חל על הלוה אף קודם שבא זמן הפרעון ולכן אם נשבע שלא לפרוע נשבע זה לבטל את המצוה הנה בכתובה דיש ספק שמא לא יתחייב הבעל כלל שמא תמות קודם בודאי לא יכול ספק חיוב לדחות לודאי חיוב:
[ב] ולענ"ד אם ילך האפוטרופוס לב"ד עם הבע"ח של הבעל בודאי היה הדין שמחויב לוותר הבפחונות שיש להאשה על הבית נגדם כפי המבואר בסי' צ"ז סעיף הנ"ל ולפ"ז הבטחונות שיש להאשה בדיניהם לא מקרי זה פרעון דבדינינו ההיפך שאין לה כלום נגד הבע"ח ובמה שהשליש שט"ח וזקף עליו במלוה פרעון הכתובה לא נוכל למיחשב זה לפרעון כיון דידעינן אשר הוא איננו בטוח כלל כעת ועיקר הפרעון הוא הבטחונות רק מה שיש להאשה על פי דיניהם דין קדימה על הבית נגד הבע"ח. אבל כיון דמצד הדין אינה יכולה לזכות בזה והוי כמו דלא נתן לה כלל כעת. ובלתי אפשר להתיר לו במקום שאין לו להשליש הכתובה או לתת בטחונות שיהיה מועיל עפ"י דינינו ודיניהם. וגם אין ידו משגת לקנות הכתובה בטו"ה כעצת הצ"צ סי' ס"ז:
ד
[א] ואולי יש לומר דאין להאפוטרופוס לחוש מה שתזכה האשה בהבטחונות שלא כדין. וכמו דאיתא בח"מ סי' ר"צ סעי' י"ב דאין האפוטרופוס יכול לחוב להיתומים ולחייבם בדין אבל לדעתי זה דוקא במקום שיש טו"ת בין היתומים ובין התובע מהם אבל במקום שידוע שהדבר גזל בידם ואין ע"ז שום טו"ת בודאי מחויב האפוטרופוס להפרישם מאיסור וכמו שתורם תו"מ להאכילם כדי שלא יכשלו באיסור טבל וכמו שאמרו בערכין כ"ג יתמי דאכלי לאו דידהו כו' וגם בשוטה העלו גדולי האחרונים דאין להאכילם דבר האיסור וכמו דאי' בסוטה כ"ה דגם שוטה מסכים על דעת ב"ד וכן נראה מכתובות מ"ח ולפי דברי הקצה"ח סי' שנ"ח הוא משום ניחותא דמצוה ובח"מ סי' ר"צ סעי' ט"ו פסק המחבר דאפוטרופוס פוסק צדקה מנכסי שוטה דודאי ניחא לו במצוה ולפי"ז מחוייב האפוטרופוס לעשות הכל לטובת האשה רק מה שיהי' כדינינו אבל אין לבקש טובתה מה שיהיה נגד הדין ולהכשילה באיסור גזל:
[ב] וגם אם הב"ד יודעין שהאפוטרופוס לא יענה לדין ולא ירצה לדון את הבע"ח בד"י ג"כ לא יוכלו להתיר את הבעל וליחשב לפרעון הכתובה מה שעשו שלא כדין דכיון שבדינינו לא זכתה האשה או האפוטרופוס בלתי אפשר למיחשב זה לפרעון כמש"ל דלא מיפטר הלוה מפרעון במקום דלא בא לרשות המלוה עפ"י דין:
[ג] והא דקיימ"ל דהלוה בעצמו יכול להתפיס לאחד מהבע"ח שלו וכן קיימ"ל דהאפוטרופוס מיחשב כהבעלים בעצמם כדאי' בח"מ סי' ק"ה זה דוקא בשאר חוב אבל לא בכתובה דלא ניתנה לגבות מחיים ולא נתחייב הבעל כלל והא דמחוייב להשליש את הכתובה מצד התקנה זה רק למען שתהיה מוכן באם שתשתפה. אבל אין עליו שום חיוב לסלק כעת הכתובה כמ"ש הבית מאיר סי' א' דאולי לא יהיה לו במה לשלם בעת שתשתפה לכן צריך כעת להשליש והאו"ת כתב באורים סי' צ"ז ס"ק ס"ד דאף במקום שצועקת דלא יהיה לה ממה לגבות הכתובה בעת זמן הגבי' מ"מ אין משגיחין בכך ונותנין להבע"ח ולא איכפת לן במה שלא יהיה להאשה בעת גביית הכתובה ממה לגבות וא"כ דמצד הדין אין חיוב כלל על הבעל לשלם כעת הכתובה ורק שאין הב"ד יכולין להתירו בלי פרעון הכתובה בוודאי הבע"ח קודמין להאשה:
[ד] ואולי יש לומר דהאפוטרופוס יכול לתפוס הנדוניא על חיוב המזונות וכמ"ש הסמ"ע והש"ך בסי'. הנ"ל דמהני תפיסת האשה אף על מזונות דלהבא אבל לפי מסקנת הש"ך דלא נהגו כותי' דהב"ח בזה. וביותר הא כאן לא תפס האפוטרופוס מאומה ורק שיעבוד בעלמא יש להאשה על הבית ובוודאי לא יכול לכתחילה לתפוס על מזונות כמ"ש הש"ך סעי' הנ"ל ואפשר י"ל דכיון שיכולה האשה להשביע להבע"ח שבאמת מגיע להם המעות מבעלה וכדאי' בח"מ פ"ב סעי' ב' דאף בשטר שיש בו נאמנות לא יפרע אלא בשבועה שישבע להבע"ח המאוחר וא"כ הוי זה כדאי' בח"מ סי' ר"צ המובא למעלה דבמקום שיש ספק באמיתת טענת התובע אין להאפוטרופוס לחוב להיתומים ולחייבם בדין הנה זה היה שייך באם היתה גרושה כדין והבעל היה חייב לשלם לה כתובתה אבל בנ"ד שאינה מתגרשת מהבעל ולכן הוי דינה כמו אשה שיושבת תחת בעלה דאין על הבע"ח של הבעל לישבע לה כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ויש לעיין באהע"ז בט"ז סי' צ"ג ס"ק א':
ה
ולענ"ד יש לחקור אם אינו חייב הבעל מן הדין לשלם לה כתובתה היכא שעושה איזה מעשה לאסור האשה עליו ותהיה מוכרחת לקבל ממנו גט ומתחילה עלינו לבאר מתי חל על הבעל חיוב הכתובה. אם בעת הנשואין ורק זמן פרעון הוא בעת מיתה או גירושין או דאינו חל עליו עיקר החיוב רק בשעת מיתה או גירושין ולא קודם לזה וכעין זה מצינו פלוגתא גבי שומרים מתי נתחייב השומר אם שעת משיכה או בעת פשיעה ולמ"ד דמשעת משיכה חל עליו תיכף החיוב ורק שהחיוב בפועל בא בעת הפשיעה ולמ"ד מעת הפשיעה לא נתחייב מקודם מאומה ובקצה"ח בסי' שמ"א השיג על דברי הכ"מ שמפרש דמ"ד משעת פשיעה מ"מ חייב למפרע מעת המשיכה דהוי זה כמו תנאי. והקצה"ח פליג ע"ז והעלה דלמ"ד משעת פשיעה לא היה עליו מתחילה שום חיוב ולא הוי זה גם כתנאי וכמו כן בכתובה ונדוניא דלא ניתנו לגבות מחיים י"ל ג"כ דקודם מיתה או גירושין:
אין על הבעל שום חיוב ואי נימא דאין על הבעל שום חיוב קודם מיתה או גירושין א"כ יש לדון היכא דאינה מגרשה בגט גמור אף שעושה איזה פעולה שתהיה האשה מוכרחת לקבל ממנו גט בכ"ז אין חל החיוב עליו קודם שמגרשה בגט גמור ותהי' מותרת להנשא לכל אדם והא דכל הכופין אותם להוציא כופין אותם שיתנו ג"כ כתובה זה משום דממילא בא החיוב עליהם בעת הגירושין אשר מחויבין לגרש מחמת הכפיה. אבל אי נימא דהבעל התחייב תיכף ורק הזמ"פ נקבע בעת הגירושין אז יש שפיר לומר מצד הסברא דזה"פ בא בעת שעשה איזה פעולה שתהיה מוכרחת לקבל ממנו גט והבעל גרם במעשיו שבלתי אפשר לה להשאר תחתיו. והתנאי כתובה מלכשתנשא לאחר הוא רק הגבלת זמ"פ:
ונכלל בזה גם איזה פעולה מצד הבעל שתהיה מוכרחת להתגרש ממנו וגם אז בא הזמן פרעון:
ו
וראיתי בפ"י כתובות פ"א ד"ה בגמ' מאן שמעת לי' וכו' דבזה פליגי אביי ורבא דלרבא אין על הבעל שום חיוב מקודם ועיקר החיוב בא רק בעת מיתה או גירושין ולאביי עיקר החיוב חל על הבעל תיכף בעת הנשואין רק זמה"פ נקבע לעת המיתה או גירושין וכתב שם דאי לא נימא כן א"כ אמאי הוי לב"ש כתובה כגבוי הא החיוב לא בא כלל טרם שנתגרשה. ומדברי, הפ"י נראה דאליבא דאביי נתחייב הבעל בכתובה בלי שום תנאי בעולם רק הזמ"פ הוגבל לעת המיתה או הגירושין. ולכן שפיר סובר ב"ש בכתובה כגבוי דמי כמו בכל חוב דעלמא דאי נימא דאליבא דאביי הוי זה תנאי דמעכשיו דנתחייב בעת המיתה למפרע תשאר הקושיא למה הוי כתובה כגבוי הא קודם קיום התנאי בוודאי אי אפשר לומר דכגבוי דמי ובכל תנאי שבקום ועשה על המקבל להביא ראיה שנתקיים תנאו ובוודאי אי אפשר לומר דכגבוי דמי במקום שאין למקבל שום זכות בהדבר טרם שהתקיים התנאי והדבר עומד בספק אם יתקיים התנאי וקשה לומר דמשום שיהיה אח"כ שלו למפרע אם יתקיים התנאי ולכן הוי כגבוי וכמו שהאריך כא"א הגאון נ"י בנח"י ס' ע"ה ובסי' ק"ג בדברי הפמ"א דאם מכר אחד דבר שיש לו על תנאי קודם קיום התנאי דחל המכירה למפרע דלענין זה אם כגבוי דמי בוודאי אינו מועיל מה שיחול אח"כ למפרע הא יש ספק אם יתקיים התנאי דיד המקבל על התחתונה ומוכח מזה דעיקר החיוב על הבעל בלי שום תנאי תיכף והמיתה או הגירושין הוי רק זמה"פ ולפי דברי הריטב"א ב"מ צ"ח ומובא בקצה"ח ש"מ ס"ק ד' שכתב דבחיוב על תנאי אם טען א"י אם פרעתי קודם קיום התנאי דפטור דלא הוי עליו חזקת חיוב קודם קיום התנאי וכש"כ דלא אמרינן כגבוי דמי אך לפי מש"כ שם הקצה"ח דבשומר אין חיוב השבה עליו כל זמן שהדבר בעין יש לחלק נ"ד מדברי הריטב"א ואכמ"ל והמעיין היטב בהסוגיא שם יראה דגם לרבא נוכל לומר דהחיוב הוא על תנאי דאם ימות או יגרשה יהיה מחויב למפרע וכן לאביי עיקר החיוב על תנאי ולכן בארוסה אינו מחויב בקבורתה דמשום דאם מתה איגלאי מילתא למפרע דלא היה מחויב לה ואינה יורשה כלל ופליגי רק ביבמה אם יבם כאחר דמי או לא דלאביי הוי כאחר ולכן מחויב בקבורתה משום דיורש את כתובתה אשר אחיו נתחייב לה לשלם אחר מותו והזמ"פ בא קודם מיתתה. ולרבא אינו יורשה כלל משום דיבם לא הוי כאחר והבעל לא נתחייב בכתובתה כ"ז שהיתה זקוקה ליבום ובמתה איגלאי מילתא למפרע דלא היה חייב לה כלל כמו בכל ארוסה ולפי"ז אנחנו מוכרחין לומר דלכן לב"ש הוי כגבוי משום דאם מת הבעל איגלאי מילתא למפרע דהיה מחויב לה מתחילת הנשואין והא דאמרינן דבכל ספק בקיום התנאי יד המקבל על התחתונה זה דוקא בספק מעבר אבל לא בספק על להבא. ולדינא חל עלינו חובת הביאור מתי חל על הבעל החיוב מהכתובה אם מזמן הנשואין או רק מזמן המיתה או הגירושין:
ז
בכתובות דף נ"ב פליגי ר"א ור"י בהמדיר את אשתו ונשבית אם מחויב בעלה לפדותה. ומסקינן בגמ' שם דלר"א אזיל בתר מעיקרא ור"י אזיל בתר בסוף היינו דר"א ס"ל כיון דבשעת התנאי קרינן באשת ישראל ואותבינך לאנתו ובאשת כהן ואהדרינך למדינתך לא איכפת לן מה שבשעת השביה לא נוכל לקרות זה ור"י ס"ל דניזל בתר לבסוף וכיון שבסוף לא קרינן את הכתוב בת"כ אינו מחויב לפדותה וכמבואר באהע"ז סי' ע"ח סעי' ה' שמשעה שהדירה מחויב לגרשה וליתן לה כתובתה וא"כ ממילא פטור מלפדותה הא משעה שהדירה לא נשאר עליו שום חיוב רק לתת גט וכתובה ורק אם הדירה אחר שנשבית חייב לפדותה משום דלא אתי לאיערומי. ואי נימא דכל החיובים שמקבל הבעל בכתובה אינם חלים רק בעת שיגיע החיוב לפועל כמו דאין עליו חיוב פדי' רק מעת שנשבית ולמה אזיל ר"א בתר מעיקרא הא בשעת התנאי לא התחייב מאומה ומה מועיל מה שבעת התנאי קרינן ואותבינך לאנתו הא בעת שחל החיוב בלתי אפשר להתקיים זה אלא ודאי דעיקר החיוב בא בעת שהתחייב בכתובתה ובכל התנאים והזמ"פ הוא בעת שיבוא החיוב לפעולה. ודמי ממש לנכסי שומר שמשעת משיכה נשתעבדו אף שבלתי אפשר שיבוא החיוב לפעולת אדם קודם הפשיעה והוי כן כי הוא מתחייב תיכף ורק אם לא יקרה איזה פשיעה אז אין להבעלים תביעה עליו וכן בפדיון דהבעל מתחייב תיכף בפדיונה ורק אם לא נשבית אין מקום לחייבו בפועל. ואף לר"י אין ראיה לומר דסובר דעיקר החיוב בא רק בעת השביה. כי אפושי פלוגתא לא מפשינן. וי"ל פשוט דר"י פוטר כיון דבשעה שנשבית שהדירה] נפקע מהבעל כל החיובים במה שהדירה ואין לחייבו יותר ממה שחייבוהו חכמים בהדירה היינו לגרשה ולשלם לה כתובתה ולא יותר אבל בהסברא דהחיוב בא תיכף לא פליג וא"כ רואין אנו דהחיובים באים על הבעל תיכף. ורק הזמן ליציאתם אל הפעל לא יוכל לבוא עד אשר יקרה המעשים הכתובים בהכתובה:
והא דאיתא בב"מ צ"ה גבי שאילה בבעלים דעיקר הפטור תלוי רק בשעת שאלה ונראה דזה גם אליבא דמ"ד דשואל משעת אונסין משתעבד ולפ"ז יש לכאו' לומר גם כאן אליבא דר"א דאזיל בתר מעיקרא אף דהחיוב אינו חל אז. אבל באמת התם הוי זה גזה"כ וז"פ:
ח
ולענ"ד יש לפרש דבזה פליגי ר"א ור"י הנה הקצה"ח בסי' שמ"א ס"ק ג' כתב ומביא דברי הריטב"א דמ"ד דנכסי שומר משעת משיכה משתעבדי. הכונה דאינו משתעבד לגמרי משעת שאלה אלא בתנאי שאם תאנס אח"כ יהיה מחויב למפרע ומתרץ בזה את דברי הרמב"ם דלכן פסק בטבח בשבת שפטור אף דנכסי שומר משעת משיכה נשתעבדו כיון דטבח בתורת גניבה הרי כלתה. שאלתו וחיוב חדש ופנים חדשים באו לכאן ולא נוכל לומר דלמפרע משעת שאלה נתחייב בגניבה זו. והרי בתורת שאלה בא לידו ובשעת טביחה רמי עליו הך חיובא דגניבה ולא משעת שאלה ומביא זה בשם השמ"ק. וי"ל דפליגי כאן ר"א ור"י בזה דר"א סבר דמה שמתחייב הבעל בפדיון אשתו מתחייב תיכף בלי שום תנאי ורק זמ"פ בא בעת שנשבית ומקודם אין לו מקום לצאת ידי חובתו שקיבל עליו ולכן אזל בתר מעיקרא ואף שהדירה קודם שנשבית מ"מ נשאר חיובו שקיבל עליו בעת כתיבת התנאי כתובה ואותבינך לאנתו. ולכן לא איכפת לו מה שבסוף נשתנה החיוב מהבעל דנפקע ממנו כל החיובים ולא נשאר עליו רק החיוב לגרשה ולשלם כתובתה ולא יותר דכיון שבשעת הנשואין נתחייב לא יכול אח"כ למיפטר בכל אופן שבעולם וכמו שכתבו התוס' בד' נ"ב ע"ב ד"ה הרי גיטה וכתובתה כו' דאינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קיבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו היינו משום אכילת פירות רמי עליו חיוב מעת הנשואין לפדותה בכל עת שתהיה שבויה ואין שום דבר בעולם יכול לפוטרו מחוב זה אשר נתחייב מעת הנשואין בלי שום תנאי והשבי' היא רק זמ"פ לחוב הזה אבל ר"י דאזל בתר לבסוף סבר דאף דעיקר החיוב בא בעת הנשואין אבל בפועל אינו בא רק בשעה שנשבית והוי זה כמו תנאי דבעת שנשבית יהיה מחויב למפרע לפדותה. ודמי להא דשומר דמשעת משיכה נתחייב בתנאי דאם יארע אונס יהיה מחויב למפרע וא"כ בהדירה ונפקע ממנו כל החיובין שיש לה עליו קודם חלות החיוב עפ"י התנאי אינו מחויב לפדותה ודמי לטבח בשבת דפטור דמשום שחיוב חדש בא עליו קודם קיום התנאי אשר גם כאן בא חיוב חדש עליו רק לגרשה וליתן לה כתובתה ונפטר מיתר החיובים המוטלים עליו לקיים ובעת חלות התנאי מחיוב הבעל נשתנה הדבר לגמרי ואף דמחיוב פדיונה אינו יכול למיפטר בהשלשת גט וכתובה בכ"ז ס"ל לר"י דקודם קיום התנאי היינו קודם שנשבית יכול לבטל את חיובו היינו במה שמדירה עשה שהתנאי שלו לא יתקיים לעולם מצדו דקודם שנשבית יהיה עליו חיוב חדש לגרשה ולשלם לה כתובתה ולא יותר ובעת שתהיה שבויה יהיה עליו חיוב חדש בפנים חדשים וכן היא לא תוכל לקיים את החיוב המוטל עליה מלהנשא לו או להדר למדינתו וממילא פטור מפדיונה וכוונת הגמ' דר"י אזיל בתר בסוף היינו דמשום שני טעמים מיפטר הבעל מפדיונה. דע"י הנדר נשתנה חיובו דאינו חייב רק לגרשה ולשלם לה הכתובה ולא נשאר עליו חיוב פדיונה וכן שהיא אינה יכולה לקיים בעת הפדיון התנאים המוטלים עליה להיות לו לאשה ובא"כ להדר למדינתה:
ט
ולפי דברי אלה י"ל דלכן פסק הרמב"ם בטבח בשבת דפטור מתשלומין משום דפסק בפי"ד מה"א ה' כ"א כר"י במדיר את אשתו דפטור מפדיונה דמשום שהחיוב בא על תנאי כמו שפרשתי למעלה וא"כ י"ל דיפרש גם להא דאמרו דנכסי שומר משעת משיכה נשתעבדו דזה הוא על תנאי וכמש"כ הריטב"א המובא למעלה. ולכן שפיר פסק בטבח בשבת דפטור דאף דנכסי שומר מעת משיכה נשתעבדו אבל בטבח נשתנה החיוב קודם חלות התנאי ולא נתקיים התנאי אבל הגמ' בכתובות ל"ד דאמרו שם דמאן דמתני ארישא כש"כ אסיפא ופליגי דר"פ קאי התם אליבא דרבא והגמ' בכתובות נ"ב רצה לאוקמי דגם רבא, יסבור כר"א דאזל בתר מעיקרא ולדידיה מוכרחין אנחנו לומר דמה שנכסי שומר משתעבד משעת משיכה זה לא הוי בתורת תנאי כמו דאזל כאן בתר מעיקרא:
ולכן שפיר אמרו דרבא פליג על ר"פ ואם סבר דמשעת משיכה אתחייב יהיה מחויב גם בטבחוהו משום דאין החיוב על תנאי ובכל אופן אתחייב משעת שאלה אבל הרמב"ם שפיר פסק בטבח בשבת דפטור כיון דטבחוהו לא נתקיים התנאי וכמ"ש השמ"ק המובא למעלה אמנם לפי מה שהבאתי למעלה בשם הפ"י כתובות פ"א דלרבא חיוב הכתובה על תנאי וכמו שאביא להלן את דברי התוס' והרא"ש פ' אע"פ דחיוב הכתובה דמי לחיוב השומרין וא"כ אף אם ס"ל דשואל משעת שאלה אתחייב סביר דחיובו על תנאי כמש"כ הריטב"א ובכ"ז אמרה הגמרא דמאן דמתני ארישא פליגי דר"פ א"כ לא זכיתי להבין את דברי השמ"ק המובא בקצה"ח סי' הנ"ל דמחלק בין מתה מאיליה לטבחוהו:
הא הגמ' מדמי להדדי ואינה מחלק כלל ביניהם אף אליבא דרבא דסבר דנכסי שומר משעת משיכה משעבדי בתנאי דאם יארע האונס יהיה מחויב למפרע אשר בזה היה לפטור בטבחוה משום דחיוב חדש בא קודם קיום התנאי לפי דברי השמ"ק וצ"ע:
י
[א] ויש להעיר בדברי המח"א בהלכות שומרים הלכה כ"א מה שחקר אם המעשה משתנה בשומרים בחליפות דברים והקשה על דברי המרדכי המובא בח"מ סס"י ק"כ מהא דאיבעי לן בפ' השואל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים כו' דנראה מהתם דהמעשה משתנה בחליפות דברים ולענ"ד אי נימא דנכסי שומר משעת פשיעה משתעבד בודאי יכול לשנות את חיובו היינו מלפוטרו משואל הא החיוב לא בא עליו כלל ולא נתחייב מאומה ולא דמי לדברי המרדכי שמיירי בלוה דהחיוב בא עליו תיכף ואף למ"ד דנכסי שומר משתעבד משעת משיכה לפי דברי הריטב"א הנ"ל דחיובו הוא על תנאי דאם יאנס יהיה מחויב למפרע י"ל ג"כ דשפיר משתנה כאן בחליפות דברים עפ"י שיטת הראשונים בר"ן ס"פ מי שאחזו דתנאי דמעכשיו יכולין שניהם לבטל המעשה קודם קיום התנאי ולכן שפיר יכול לשנות חיובו משואל לשוכר דמבטלין מרצון שניהם את המעשה היינו החיוב משואל ולא דמי להמעשה דמרדכי דהתם החיוב בא תיכף בעת שלוה המעות ונתחייב מעת ההלואה בלי שום תנאי ובחליפות דברים אין לבטל את הנעשה כבר:
[ב] אך י"ל דלגבי שואל דמתחייב באונסין מקרי זה תנאי המתקיים בע"כ ובזה כתב הר"ן דלכו"ע אינו יכול לבטל המעשה גם מדעת שניהם ולכן שפיר הקשה המח"א מהא דב"מ על דברי המרדכי ויש לעיין במה שכתב שם המח"א דפוטר אותו מחיוב השמירה ולא מחיוב התשלומין ובזה לא שייך דברי ואין כאן המקום להאריך בזה:
[ג] ונחזור לענינינו דלפי דס"ל לר"א בכתובות נ"ב דאזלינן בפדיון בתר מעיקרא נראה דחיוב הכתובה חל עליו תיכף בלא תנאי והרמב"ם דפסק כר"י ס"ל ג"כ כמותו בזה דהחיוב הוא על תנאי וכמש"כ הריטב"א בשומר ויש לעיין בהפלאה סימן ע"ח ס"ק ה' מש"כ בספק זינתה ברצון דחייב בפדיונה משום א"י אם פרעתי דנתחייב מעת הנשואין בפרקונה ולפי מה שכתבתי דהחיוב בעת הנשואין הי' רק על תנאי אין לדון בזה לא"י אם פרעתי וכמו שאביא להלן ב"ה מדברי הריטב"א ב"מ צ"ז דבחיוב על תנאי אין לדון לא"י אם פרעתי:
יא
[א] וכן יש להוכיח דעיקר החיוב מהכתובה בא עליו תיכף מהא דקיי"ל באהע"ז ק"ב דאשה קודמת בכתובתה לבע"ח המאוחרין וכן שטורפת מלקוחות כדאי' בש"ס בכמה מקומות ובאהע"ז סי' ק' ואפילו אם מכר טרם שנתגרשה כדאי' בכתובות צ"ה ע"א וכמו שכתב הגר"א זצ"ל בח"מ סי' ק"ד ס"ק ג' והביא הא דערכין כ"ג ע"א. ואי נימא דעיקר הכתובה חל על הבעל דוקא בעת הגירושין בודאי לא היה להאשה דין קדימה ולטרוף מלקוחות שקנו קודם שנתאלמנה או נתגרשה והיה דין הכתובה כמו מזונות שאין להאשה דין קדימה דמשום שהחיוב אינו חל על הבעל בחייו כמבואר באהע"ז סי' צ"ג סעי' כ"ב ולהלן אדבר מזה:
אלא ודאי דעיקר החיוב בא בעת הנשואין והוי זה כחוב בתוך זמן דיש דין קדימה היכא שזמן מהחיוב קודם לבע"ח אחר:
[ב] אבל גם אי נימא דהחיוב על תנאי ג"כ אתי שפיר מה שיש לחוב הכתובה דין קדימה וטורפת מלקוחות מהא שכתב הכ"מ ומובא בקצה"ח סי' שמ"א וכן לפי דברי הריטב"א ב"מ צ"ז הנ"ל נראה דחיוב על תנאי טורף מיורשין וממשועבדים דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דהחיוב היה חל עליו ומפורש כתב כן הריטב"א בשמ"ק ב"מ צ"ז דנ"מ למכר נכסים בנתיים דטורף המפקיד משום דהשומר התחייב על תנאי ואגלאי מלתא למפרע וכן נראה מח"מ סי' ס"א סעי' ז' וסי' ס"ו סעי' ל"ה כמו שיראה המעיין שם וא"כ אין מזה ראיה רק דלא אמרינן שעיקר החוב חל רק בעת הגירושין ולמפרע אינו חל כלל גם על תנאי:
יב
[א] וכן נראה דעיקר חיוב הכתובה חל תיכף מהא שכתב המהרי"ט בפשיטות בכתובות בהסוגיא דפ"פ דבספק אם הופקעה הכתובה הוי לו כא"י אם פרעתי דבודאי מוכרחין אנחנו לומר דהחיוב בא עליו תומ"י דאי נימא דעיקר החיוב בא רק לאחר כן בודאי לא נוכל לדון בכתובה לא"י אם פרעתי רק לא"י אם נתחייבתי וכמו שכתב הנ"י בב"מ פרק השואל בשאלה חצי היום ושכרה חצי יום דלמ"ד משעת פשיעה נשתעבד הוי זה כא"י אם נתחייבתי. והריטב"א בשמ"ק ב"מ כתב מפורש דאף אם משעת משיכה משתעבד והוי זה על תנאי ומ"מ הוי זה רק כא"י אם נתחייבתי א"כ מוכח מדברי המהרי"ט דחיוב הכתובה חל תיכף בעת הנשואין בלי שום תנאי דאל"כ לא הי' לחייב בכתובה בא"י אם פרעתי היכא דהספק נולד קודם המיתה או הגירושין ויש לעיין הרבה בדברי הקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד' מש"כ לפלפל בדברי הריטב"א הנ"ל דכל זמן שהדבר הוא בעין אין על השומר שום חיוב ואף למ"ד דמשעת משיכה אתחייב ולכן לא הוי בשומרין חזקת חיוב לחייבם בא"י אם פרעתי ויש לדון זה גם בכתובה וא"כ מוכח מדברי המהרי"ט הנ"ל דחוב הכתובה על הבעל חל בעת הנשואין בלי שום תנאי ולכן שייך בזה לומר בא"י אם פרעתי שיהיה חייב כמו בכל חוב:
[ב] וראיתי בתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב שכתב בקצרה דלכן לא הקשו בתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה אומרים דיהיה חייב משום א"י אם פרעתי דבכתובה אינו ברור החיוב ולכן אינו שייך לדון בזה לא"י אם פרעתי וזהו שלא כדברי המהרי"ט. וא"א הג' נ"י כתב בספרו נח"י סי' ס"ט ב' לתרץ התוס' סוטה דביורשין אינו שייך לדון לא"י אם פרעתי ולפי"ז אין ראי' מד' התוס' דבכתובה לא מתחייב עד שעת המיתה או הגירושין אבל לדברי הריטב"א ב"מ צ"ז נראה ברור דבחיוב על תנאי אין אנו דנין לא"י אם פרעתי וא"כ גם בכתובה כן שהחיוב על תנאי כמו שכתבתי למעלה. ובאמת מוכח זה מהא דאינו מחויב בקבורת ארוסה דמשום דלא ירית מידי ולכן דברי המהרי"ט צע"ג במה שכתב בפשיטות דגם בכתובה חייב הבעל בטוען א"י אם פרעתי:
יג
וכן יש להוכיח דעיקר חיוב הכתובה חל על הבעל תומ"י שהתחייב בעת הנשואין על תנאי שבעת המיתה או הגירושין יהי' מחויב למפרע מהא שכתב כא"א הגאון נ"י בספרו נח"י סי' ע"ה אות כ' ענף ח' דמה שאשה תוכל למכור כתובתה אף דמקרי זה ממון שא"י להוציאו בדיינים בעת המכירה משום דתקנו מכירות שטרות בכו"מ אף שאינו יכול להוציא בדיינים ואח"כ כתב דמשום זה תוכל למכור כתובתה משום דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דשלה היתה מקודם וא"כ מוכח גם מזה דעיקר החיוב חל בעת הנשואין והמיתה או הגירושין הוי זה כקיום התנאי. ובב"ק פ"ח אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה נראה דגם לרבא תוכל למכור הכתובה וא"כ מוכח דסבר בכתובות פ"א דחיוב הכתובה הוא על תנאי ומפשטות לשון הפ"י שם נראה דלרבא אין החיוב חל כלל אף בתנאי טרם המיתה או הגירושין:
יד
ולענ"ד יש להוכיח מהא דסובר הר"ן המובא בש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק א' דגם בכתובה יש בו דין דמעמ"ש. נראה דעיקר חיוב הכתובה חל תיכף בלי שום תנאי הא בדבר שלא יקנה לו עד קיום התנאי בודאי לא אמרינן דיועיל מעמ"ש ולא שייך לדון בזה דיהיה אח"כ איגלאי מלתא למפרע הא כיון דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא בודאי לא תיקנו בדבר שיש ספק אם יזכה בהדבר. ואף להסוברין דבכתובה לא תיקנו מעמ"ש זהו משום ספק אם יצטרך הבעל לשלם לה ואף שהחיוב חל עליו ובכ"ז לא תיקנו היכא שאפשר שלא יבא הדבר לידי גוביינא אבל היכא דמת הבעל או גירשה אמרינן דהי' מחויב לשלם לה בעת המעמ"ש משום שהיה החיוב ברור בלי תנאי אבל אם הי' החיוב רק על תנאי לא הי' הדין דמעמ"ש כיון שלא הי' מחויב אז כלל ויש לעיין בקצה"ח סימן קכ"ו ס"ק י"ג:
טו
[א] וכן יש להוכיח דחיוב הכתובה חל תיכף ולא בשעת המיתה או הגירושין. מהא שכתב כא"א הגאון נ"י בנח"י סי' ע"ז אות ב' לדון בארוכה דאי נימא נכסי שומר משעת פשיעה משתעבד אין חל חיוב על הערב בשומרין ולפי"ז בודאי מוכרחין אנחנו לומר דחיוב הכתובה חל תיכף דאל"כ למה אמרו בב"ב קע"ד דערב דכתובה לא משתעבד משום דמצוה קעביד ולא מידי חסרה הא בלא זה ג"כ לא היה לו להתחייב משום דאין החיוב בא רק לאחר זמן אלא ודאי דגם בכתובה בא החיוב תיכף והמיתה או הגירושין נקבעין רק לזמה"פ ויש לעיין במה שמביא שם בשם האו"ת בסי' קל"א ס"ק ט' דהעיר דלמה ערב דכתובה משתעבד הא חיובו על תנאי וכא"א הגאון נ"י מסיק דגם בחיוב על תנאי מועיל ערבות ואכמ"ל יותר בזה:
[ב] ורק הנני להעיר דלפי שהביא כא"א הגאון נ"י מהרמב"ן והנ"י דאף שסוברין דשומר משעת פשיעה משתעבד מ"מ סוברין דיש דין ערבות בשומרים. י"ל דלמדו זה מהא דנראה בב"ב קע"ד בבריה דמשה בר עצרי דאבא לגבי בריה משתעבד בערבות דכתובה ולאו דוקא קבלן וגם רבא סבר כן התם במאי דפריך לאביי והא ידירנה הנאה תנן ולפי דברי הפ"י בכתובות פ"א אינו חל אליבא דרבא חיוב דכתובה רק בשעת גירושין וכפי הנראה מפשטות לשונו דלרבא אין החיוב מקודם גם בתנאי ומ"מ מועיל ערבות גם אליבא דידיה אלמא דמהני ערבות גם במקום דהחיוב בא לאח"ז וגם לאביי מוכח מהא דאינו מחויב בקבורת ארוסה דהחיוב הוא על תנאי כמש"כ למעלה. א"כ מוכח מהא דבריה דמשה בר עצרי דערבות מהני בחיוב על תנאי ואולי י"ל גם בזה דאבא לגבי בריה שאני דבאב אין אסמכתא וקצרתי בזה:
טז
[א] וכן נראה לענ"ד להביא ראיה דחיוב הכתובה חל על הבעל גם קודם הגירושין מהא שכתב הש"ך בח"מ סי' פ"ו ס"ק י"א דשעבודא דר"נ יש גם בכתובה ואי נימא דאינו חל קודם הגירושין החיוב כלל איך שייך לומר דיהיה מחויב מדר"נ מה שאינו חייב כעת כלל. ואף לשיטת הסוברין שהביא שם דליתא בכתובה שעבודא דר"נ אין ראיה דסברי דהחיוב אינו חל על הבעל קודם הגירושין ובפירוש כתבו הטעם משום דיכול להיות שלא יבא לידי גוביינא ואף שהחיוב חל על הבעל מ"מ אינו משועבד מדר' נתן דהתורה לא אמרה ונתן לאשר אשם לו רק במקום שיבא לידי גוביינא בודאי:
[ב] וביותר יש להעיר דהר"ן סבר דמעמ"ש תיקנו גם בכתובה כמו שהביא הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק א' ובשעבודא דר"נ סבר דליתא בכתובה ולכאורה י"ל דשעבודא דר"נ עדיף ממעמ"ש ואם במעמ"ש תיקנו בכתובה כש"כ שיהיה שעבודא דר"נ בכתובה אלא ודאי דהר"ן לטעמו דסבר בסוף כתובות דשטרות לאו בני גוביינא נינהו ומדין תורה אין בידי המלוה לגבות מהם ורק התורה הטילה חובה על הלוה לשלם להמלוה מהמלוה שלו מהא דכתיב ונתן לאשר אשם לו א"כ לא הטילה התורה החיוב עליו רק דוקא במקום שהוא יהיה מחויב לשלם בודאי אבל לא היכא שאפשר להיות כי לא יצטרך לעולם לשלם להמלוה שלו כמו בכתובה דאפשר שלא יבוא לידי גוביינא לעולם והוי זה כמו דאי' בסוטה כ"ט דאמר רב גידל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא יאכל הא ספק יאכל וא"כ כיון דכתיב ונתן דוקא במקום שהחיוב לתת עלי' בתורת ודאי:
אבל לא במקום שיש ספק אם יצטרך ליתן והחוות דעת בבית הספק הביא הרבה מקומות דכל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק ומדברי הר"ן דסבר דבכתובה אי' מעמ"ש נראה דעתו דחוב הכתובה חל תיכף בעת הנשואין בלי שום תנאי כמש"ל ובכ"ז סובר דליתא שעבודא דר"נ בכתובה משום דהחוב אינו ברור וא"כ אין מדברי הר"ן ראיה דחוב הכתובה אינו חל על הבעל כלל קודם הגירושין אבל מדברי הש"ך ראיה ברורה דחוב הכתובה חל תיכף קודם הגירושין ואף שהחוב אינו ברור דלמא לא יבא לידי גוביינא מ"מ הטילה התורה החובה עליו לשלם לאשר אשם לו ולא דמי להא דרב גידל בסוטה המובא למעלה דהתם הספק בעיקר הדבר אבל הכא בעיקר החוב אין שום ספק דנתחייב בכל אופן שבעולם. רק אם היא תמות קודם לא יהיה מחויב לשלם משום שעוד לא הגיע הזמ"פ:
[ג] ואם חוב הכתובה על תנאי יש לדון ג"כ דיהיה שעבודא דר"נ משום דבעת הגירושין יחול החיוב למפרע וכמו שכתב הריטב"א המובא לעיל דבחיוב על תנאי גובה מלקוחות כן בחוב על תנאי משתעבד מדר"נ. והקצה"ח בסי' פ"ו ס"ק ד' כתב דהשומר מחויב מדר"נ אליבא הפוסקים הסוברים דשומר משעת משיכה משתעבד. ולשיטת הריטב"א וכן לשיטת הרמב"ם דפסק בטבחוה בשבת דפטור אף למ"ד דמשעת משיכה אתחייב זה על תנאי וכמו שהאריך הקצה"ח בסי' שמ"א אלמא בחיוב על תנאי משתעבד מדר"נ וא"כ אין מדברי הש"ך ראיה רק דלא אמרינן שחוב הכתובה אינו חל כלל קודם הגירושין אבל מדבריו מוכח דחוב הכתובה הוא על תנאי ואם מת הבעל או גירשה מתחייב למפרע:
יז
[א] ובכתובות מ"ג ע"ב איתא השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה. כתובתה שלה ר"י אומר הראשונה של אב ואמרו מ"ט דר"י הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב ומוכח מזה דחיוב הכתובה חל על הבעל תיכף בעת הנשואין או בעת האירוסין למ"ד דיש לארוסה כתובה ולכן שפיר זכה בהן האב דאתחייב הבעל הכתובה בשעת שהיה להאב זכיה ונתחייב להאב אבל אי נימא דאין החיוב חל על הבעל כלל קודם הגירושין או המיתה בודאי לא היה לר"י להאב זכיה אשר החיוב אינו חל על הבעל כלל קודם הגירושין ובנישאת בנתיים נפקע רשות האב לגמרי אמנם מה שס"ל לחכמים שם דגם הראשונה שלה ולא של האב נראה לכאורה דחיוב הכתובה בא רק בעת המיתה או הגירושין ומקודם אינו חל שום חיוב גם בתנאי על הבעל. דאי נימא דאתחייב למפרע בתנאי למה לא יזכה האב הא בעת שהתחייב היה שייך הכתובה להאב אך י"ל דחכמים סברי דבתר גוביינא אזלינן ובעת הנשואין מחלה להבעל את כתובתה שהיה לה מעת האירוסין וכמו שכתב שם רש"י ד"ה אחד זה כו' דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשעת הכתובה אבל היכא דלא מחלה לשעבודא אמרינן דהיה החיוב משעת הנישואין למפרע:
[ב] ולענ"ד יש לפרש קושיית רבא שם מה שהקשה על רבה ורב יוסף משום דסבר דחיוב הכתובה הוא על תנאי ולכן הקשה מהא דמודה ר"י במארס את בתו קטנה ובגרה ואח"כ נישאת שאין לאביה רשות בה אמאי ה"נ לימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב וכיון שהחיוב הוא על תנאי דאם גירשה הוא מחויב למפרע מעת האירוסין ולכן באם בגרה קודם הנשואין נפקע רשות האב קודם קיום התנאי ובעת הגירושין אין להאב רשות בהן. והוי זה כמו בטבחוה בשבת דפטור אף למ"ד דמשעת משיכה נשתעבד דמשום שחיוב חדש בא בעת הטביחה ונפקע החיוב דשאלה קודם קיום התנאי וא"כ גם בנישאת נפקע רשות האב ובעת הגירושין נפקע החיוב הראשון וחיוב חדש מהנשואין בא קודם קיום התנאי מהחיוב בעת האירוסין. ומתרץ דלכן לר"י הראשונה של אב הואיל וברשותו נכתבין ואף דבשעת הנשואין נפקע החיוב הראשון מ"מ לא נפקע רשות האב אשר זכה כל מה שנעשה ברשותו אף שהחיוב אינו חל רק לאחר שיצאה מרשותו ולפי תירוץ הגמ' הואיל וברשותו נכתבין י"ל דסבר ר"י דחיוב הכתובה אינו חל כלל מקודם שנתגרשה ובכ"ז זכה בהן האב משום דהחיוב נעשה ברשותו ואינו משגיח על חלות החיוב רק על קבלת החיוב:
ויש לעיין בשמ"ק שם וברא"ש פ"ד סי' ד' מש"כ לפרש טעמא דר"י שמצריך שיהיה נכתב דוקא ברשותו:
[ג] וראיתי בהפלאה שם בד"ה בגמ' ומגבי מאימת גביה כו' שכתב היכא דכתב לה בשעת אירוסין ולא ביטל השני את הראשון כיון שהוסיף לה י"ל נמי לגבי אב דאע"ג דפליגי רבנן על ר"י היינו כשמחלה החיוב דשעת אירוסין בעת הנשואין אבל היכא דלא מחלה לגבי עצמה ה"נ לא הפסיד האב את כחו וכי היכא דמשמע דמודו רבנן במארס את בתו ובגרה ואח"כ גירשה דהכתובה לאב דהא לא פליגי אלא בנישאת והטעם כיון דלא מחלה זכה כבר האב משעת האירוסין ומדייק זה מלשון המשנה מה שאמרו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה דהכי קאמר אם היא רוצה לגבות משהשיאה אין לאביה רשות בה אבל אם היא רוצה לגבות מזמן האירוסין מודו רבנן דהוי של אב:
ולפי דברי ההפלאה נראה ברור דחיוב הכתובה חל גם קודם המיתה או הגירושין הא רבנן אינם סוברין להסברא דהואיל וברשותו הם נכתבים. דהא במארס את בתו ובגרה ואח"כ גירשה אינו שייך הטעם לומר הואיל וברשותו הם נכתבין הא מיירי שם כל הסוגיא בדלא כתב לה כתובה ויש לה מתקנתא דרבנן כמו שמפרש שם ההפלאה וכמו שיראה המעיין שם והיכא דמחויב רק בתקנתא דרבנן ולא התחייב בעצמו לא אזיל גם ר"י בתר שעת החיוב מתקנתא דרבנן כמש"כ השמ"ק שם ובאמת זה מוכח מקנס דאם בגרה קודם שעמד בדין דקנסה לעצמה ונראה דאזלינן בתר חלות החיוב בפועל וע"כ הטעם דהואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב ואי נימא דקודם הגירושין כלל וכלל אינו חל על הבעל שום חיוב א"כ למה זכה בהן האב הא בעת חלות החיוב נפקע רשותו לגמרי ואין שייך לומר דמשעת האירוסין זכה בהן האב מה שהבעל לא התחייב כלל אלא ודאי דהחיוב חל על הבעל תיכף בעת האירוסין והגירושין הוא רק זמ"פ או קיום התנאי שהתחייב למפרע ושפיר זכה בהן האב במקום דלא מחלה בעת הנשואין את הכתובה דשעת האירוסין וגם אחר הנשואין לא נפקע החיוב הראשון משעת האירוסין הא גובית את כתובתה הראשונה ולא נשתנה החיוב קודם קיום התנאי ולדברי ההפלאה דהיכא דלא מחלה בעת הנשואין את הכתובה דשעת האירוסין דזכה בה האב וא"כ גם לענין גביה ממשעבדי תגבה מזמן האירוסין אליבא דרבנן והא דאמר רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין ולפי דברי הרשב"א בתוס' שם ד"ה מגבא מאימת גביא וכו' דאליבא דרבנן בעי זה דוקא היכא דמחלה הכתובה דאירוסין וכמש"כ רש"י בד"ה אחד זה כו' אבל במקום דלא מחלה הכתובה דאירוסין גביה ממשעבדי מזמן האירוסין לפי דברי ההפלאה דהחיוב חל על הבעל משעת האירוסין אליבא דרבנן:
יח
[א] וראיתי בפ"י בכתובות שם בד"ה גמ' ר"י אומר כו' שכתב מדמהדרינן אטעמא דר"י אלמא דטעמא דרבנן פשיטא לן וע"כ צריך לומר דהא דפשיטא לן טפי טעמא דרבנן משום דכתובה לאו למלוה דמי ולא למתנה דמי כיון שלא ניתן לגבות כלל מחיים אלא לכשתתאלמון או תתגרש ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכיה משע"ב משא"כ הכא דעיקר זכיה לא שייך אלא לבתר הכי ושפתי קדשו ברור מללו דאין החיוב חל על הבעל כלל קודם שנתאלמנה או נתגרשה ודעתו הגדולה בפשיטות לא כדעת ההפלאה ולדעתו אין אליבא דרבנן להאב זכיה בכתובתה אף היכא שלא מחלה בשעת הנשואין כתובתה הראשונה וכן הקשה בד"ה רש"י ומגבי מאימת גביא כו' דאליבא דר"י דמשעת אירוסין זכה האב איך יכולה למחול בשעת הנשואין ולהפסיד זכות האב וגם הרא"ש הקשה זה שם סי' ד'. ולדברי ההפלאה יש להקשות זה גם אליבא דרבנן:
[ב] ולפי מה שכתבתי למעלה דכל חיוב דכתובה הוא על תנאי כמו החיוב דשומרין למ"ד דמשעת משיכה נשתעבדו לפי דברי הריטב"א המובא למעלה בודאי י"ל דגם בכתובה יזכה האב תיכף בעת האירוסין הא בעת המיתה או הגירושין אתחייב הבעל למפרע ודמי זה למש"כ הפ"י שם דאם נותן לה אדם מתנה בשטר בעודה נערה דזכי בה האב אע"ג דלא מטי לידה אלא בתר נשואין וכדקתני מעשה ידיה ומציאתה אעפ"י שלא גבתה הרי הן של אחין. ואפילו אם מתה ג"כ זוכה האב דחשבינן זה כאילו עמד בדין וכמש"כ שם הפ"י ובעת המיתה איגלאי מילתא למפרע דזכי האב בכתובתה מעת האירוסין והא דיכולה למחול ולהפסיד זכות האב זה כמו בטבחוה בשבת דנפקע החיוב הראשון קודם קיום התנאי וגם כאן במה שנישאת ומתחייב הבעל כתובה מחמת הנשואין ואף אם לא היה לארוסה כתובה היה מחוייב לתת לה מחמת הנשואין וא"כ בעת הנשואין בא חיוב חדש אשר מבטל החיוב הראשון וקודם קיום התנאי לא זכה האב כלל ושפיר יכולה למחול ולעשות שיהיה נפקע החיוב הראשון בעת חלות התנאי ואם היה חיוב הכתובה בשעת האירוסין על הבעל בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין הוא רק זמ"פ בודאי לא היתה יכולה למחול ולהפסיד לאביה מה שזכה משעת האירוסין. אבל כיון שהחיוב אינו אלא על תנאי בודאי יכולה למחול קודם קיום התנאי והבעל לא התחייב לה רק בתנאי שאם לא יגרשנה קודם הנשואין ובעת הנשואין יחול עליו חיוב חדש והאב לא זכה כלל קודם קיום התנאי והחיוב דשעת הנשואין מפקיע את החיוב דשעת האירוסין שהי' על תנאי ודמי למש"כ השמ"ק בהא דטבחוה דחיוב הטביחה מפקיע קודם קיום התנאי את החיוב הראשון ולפי דברי ההפלאה ג"כ אתי שפיר מה דלא היו מהדרים לפרש טעמא דרבנן:
דהיכא דאינה מוחלת בעת הנשואין את הכתובה דשעת האירוסין גם לרבנן זוכה האב כמו אליבא דר"י ובמקום שמוחלת הדבר פשוט מסברא דקודם קיום התנאי אין להאב שום זכייה ויכולה להפקיע זכותו אבל לר"י הצריכו לפרש טעמו מה שס"ל דאם לא בגרה דזכה בהן האב אף היכא שמחלה קודם קיום התנאי ונפקע זכות האב דלכאורה גם אליבא דידיה לא היה להאב לזכות בהכתובה שיתחייב הבעל רק לבתר הנשואין וחיוב דאירוסין נתבטל ותירצו דהואיל וברשותו נכתבין ובזה פליג על רבנן וסובר דאב זוכה בכל דבר שבא לבתו בעודה ברשותו, ואף שהחיוב אינו חל כלל קודם הנשואין מ"מ זכה אחרי שזמן קבלת החיוב היה ברשותו וזה רבותא גדולה אשר היה להגמ' לאשמועינן זה מפורש:
יט
[א] ואולי י"ל דלא תוכל האשה למחול לבעלה את הכתובה דשעת האירוסין אף קודם קיום התנאי ולהפסיד לאביה דמשום שבכל תנאי דמעכשיו אין בידי שניהם לבטל המעשה גם קודם קיום התנאי וכמו שהאריך הגט מקושר בסג"ר אות רל"ד ובתנאי המתקיים בע"כ כתב הר"ן ס"פ מי שאחזו דאינם יכולין שניהם לבטל המעשה קודם קיום התנאי וכאן התנאי דאם ימות מתקיים בע"כ וביותר י"ל דאין להאשה לבטל המעשה מחיוב הבעל לגבי אביה. דאין אחד יכול למחול השייך לחבירו, וא"כ איך תוכל למחול לבעלה את הכתובה דשעת האירוסין מה שהתחייב לאביה מעכשיו:
[ב] אבל באמת במה שאינה רוצית לגבות את כתובתה דשעת אירוסין וגובית את הכתובה דשעת הנשואין לא מקרי זה ביטל המעשה ורק היא גורמת בזה דלא יתקיים התנאי מה שהתחייב לאביה בשעת אירוסין. דעיקר חיובו היה על תנאי דאם ימות או יגרשנה יהיה מחויב למפרע והיה החיוב מוטל עליו רק אם לא ישתנה החיוב הראשון אבל אם יבא חיוב חדש בעת קיום התנאי ממילא נפטר מחיובו לגבי האב ועל זה האופן לא התחייב אליו ואם האשה רוצית להשאיר חיובו הראשון בתקפו הרשות בידה אבל אם רוצית שיקבל הבעל עליו בעת הנשואין החיוב מה שחייבוהו חכמים עתה מחדש יכולה בודאי לעשות זאת ולגרום שלא יתקיים התנאי הראשון מה שהיה להבעל עם אביה ודמי ממש להא דטבחוה בשבת דהיורשים עושים שלא יתקיים התנאי מה שהיה לאביהם עם המשאיל דע"י הטביחה בא חיוב חדש מה שלא היה נכלל בהתנאי עם אביהם וגם כאן החיוב מאחר הנשואין מפקיע ממילא את החיוב דשעת האירוסין ובעת קיום התנאי חל על הבעל חיוב חדש שאין האב זכות בו:
כ
[א] ומה שכתב הפ"י דעד שנתאלמנה או נתגרשה אין הבעל מתחייב כלל בכתובה לכאורה סותר את דבריו בד' פ"א אשר הביא ראיה מהא דס"ל לב"ש דכתובה כגבוי דמו דכתובה הוי ככל חוב קודם שהגיע הזמ"פ והבעל התחייב מעת הנשואין:
[ב] אמנם באמת י"ל דהפ"י לא כתב זה רק בארוסה וכמו שכתב שם דבארוסה לא תיקנו כתובה רק כשתתאלמן או תתגרש ומקודם לא התחייב בעל כלל ומתרץ בזה את דברי הרמב"ם אשר סובר דכתובת אשה ארוסה אינה גובית ממשעבדי דמשום דבארוסה לא השתעבד כלל קודם שמת או שגירשה כמו שיראה המעיין בפ"י בד' מ"ד אבל בנשואה מתחייב תיכף והמיתה או הגירושין המה רק זמ"פ או קיום התנאי ואם נחלק בין ארוסה לנשואה י"ל דלכן באשתו ארוסה אינו מחויב בקבורתה דמשום דלא ירית מידי דאף דבנשואה התחייב הבעל בלי שום תנאי אבל בארוסה אינו מתחייב כלל קודם המיתה ולכן לא ירית מידי ולפי זה לא נהיה מוכרחין להוכיח מהא דלא ירית מידי דהחיוב הוא על תנאי דאף שבנשואה החיוב בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין המה רק זמ"פ אבל בארוסה שאני דאין החיוב חל כלל עד המיתה ואחרי שאין לנו הכרע דהחיוב בנשואה הוא על תנאי א"כ נשאר לן ההוכחה מהא דס"ל ב"ש דכתובה כגבוי דמי דהחיוב הוא בלי שום תנאי וכמש"ל דקשה מאד לומר דהחיוב הוא על תנאי דא"כ למה הוי כגבוי הא יש ספק אם יתקיים התנאי ובכל ספק בקיום התנאי יד המקבל על התחתונה שבודאי אינו שייך לומר דכגבוי דמי:
כא
והא דאיתא בכתובות ק"י ע"ב דמ"ד דכתובה דאורייתא לכן אזל בתר שעבודא ונותן לה ממעות המקום שנשא אותה וכמו שמפרש רש"י שם דבתר שעבוד אזלי כדין כל שטרי חוב ולכאורה נראה מזה דחיוב הכתובה חל תיכף אך באמת מזה אין שום ראיה דאף דנימא דעד הגירושין אינו חל שום חיוב מ"מ מחויב לתת לה ממעות המקום שנשא אותה דעל זה נשתעבד דבעת שיבא החיוב ישלם לה ממעות המקום שקיבל עליו החיוב ויש לעיין מש"כ הח"מ ס"ק כ"ז והב"ש ס"ק כ"ד באהע"ז סי' ק' ויש לעיין מה שהביא הרמ"א בסי' ק' סעי' ה' בשם הרשב"א דבנכסי צ"ב הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם והרשב"א בכתובות פ"א כתב דגם נכסי צ"ב אין להאשה לגבות עד שתתאלמן או תתגרש וקצרתי:
כב
[א] ובאהע"ז סי' צ"ג סעי' כ"ב איתא דבהניח נשים רבות אעפ"י שנשאן זאח"ז נזונות בשוה שאין דין קדימה במזונות וזה דעת הראב"ד וגם הרמב"ם ס"ל כן כמש"כ שם הב"ש ס"ק מ"א והטעם דמשום דאין השעבוד מתחיל רק לאחר מיתה ובחייו לא נשתעבד כלל והאבני מלואים שם ס"ק כ"ז כתב דחיוב מזונות שהוא תנאי ב"ד אינו חל אלא אחר מותו ואינו דומה לכתובה שהחיוב תיכף משנשאה אלא שזמנו לפרוע אחר מותו או אחר הגירושין אבל תנאי ב"ד דמזונות אינו חל כלל אלא לאחר מותו ובאמת מבואר בטור אהע"ז סי' ק"ג דחיוב מזונות אינו אלא אחר מיתה ולכן בע"ח קודם לה ושם מבואר דחיוב כתובה חל תיכף ולכן גובית מלקוחות שקנו מן הבעל והאבני מלואים שם כתב הא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם היינו ממשעבדי דאחין ויורשין דאילו מה ששיעבד בעצמו בחייו תיפוק לו דבחייו לא התחיל חיובם ולפי"ז מוכח בודאי דחיוב הכתובה מתחיל תיכף מהא דגובית מלקוחות שקנו בחיי הבעל אך מזה אין להוכיח רק שהחיוב מתחיל בחיי הבעל אבל יכול להיות שהחיוב הוא על תנאי וגם בחיוב על תנאי ג"כ גובית ממשעבדי כמש"ל בשם הריטב"א ב"מ צ"ז מש"כ בחיוב השומרין:
[ב] הנה מכל המקומות שהבאתי נראה ברור דחיוב הכתובה מתחיל תיכף ולא כדברי הפ"י בכתובות מ"ג אשר כתב דעד המיתה או הגירושין לא התחיל החיוב כלל ואף לדברי הפ"י יש לחלק בין ארוסה לנשואה כמש"ל:
[ג] ואם החיוב הוא רק על תנאי אין לנו הכרע רק ממה שאמרו בכתובות מ"ג דאינו חייב בקבורת ארוסה משום דלא ירית מידי ונראה מזה דהחיוב הוא על תנאי ולכן במתה לא נתקיים התנאי ואינו יורש מאומה ממנה ואז היה החיוב בלא שום תנאי היה יורש אותה במה שנפטר מחובו אשר היה חייב לה מתחילת האירוסין אבל אם נחלק בין ארוסה לנשואה אין לנו הכרע דגם בנשואה החיוב הוא על תנאי ואדרבא יש לנו הכרע מהא דאמרו דכתובה כגבוי דמי ונראה דהחיוב בלי שום תנאי וכמש"ל:
כג
[א] והא דכתובות מ"ג לר"י אם בגרה קודם הנשואין נפקע זכות האב משום דמחלה לבעלה כתובתה הראשונה ולפי דברי ההפלאה גם לרבנן זוכה האב משעת האירוסין ורק במחלה לבעלה נפקע זכות האב וכתבתי להוכיח מזה דהחיוב הוא על תנאי דאי היה החיוב בלי שום תנאי לא היתה יכולה למחול ולהפסיד זכות האב הנה כתבתי זה עפ"י שיטת הריטב"א דחיוב השומרין הוא על תנאי אף למ"ד דשומר משעת משיכה משתעבד. והתוס' והרא"ש ריש פרק אעפ"י מדמין חיוב הכתובה לחיוב השומרין כמו שאביא להלן אבל כמה פוסקים לא ס"ל כהריטב"א ודעתם דאם נכסי שומר משעת משיכה משתעבד החיוב עליו תיכף בלי שום תנאי וכמו שנראה מהנ"י ב"מ צ"ז והכ"מ המובא בקצה"ח סימן שמ"א ומהש"ך סי' שמ"א ס"ק ו' ואליבא דידהו אין לנו לומר גם בכתובה דיהיה החיוב על תנאי ואם אמרינן דהחיוב מתחיל תיכף מהנשואין הוא בלי שום תנאי והוי כמו כל חוב דחל החיוב גם קודם זמ"פ:
[ב] ומה שיכולה למחול ולהפסיד זכות האב כתב הרא"ש בפ"ד סי' ד' די"ל דתקנתא דרבנן בעלמא היא מה שזוכה בה כיון דאין הגבי' ברשותו ולא תקינו רבנן אלא כשלא מחלה בתו או דלמא טעמא דר"י דאמר דלית לו זכיה לאביה לא משום דמחלה לזכי' קמא לשעבודו אלא משום דלא תקינו לו רבנן זכיה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי ולפי"ז שפיר יכולה למחול גם אי נימא דהחיוב בלי תנאי דחכמים לא תיקנו רק היכא דלא מחלה מקודם ומה שזוכה משעת האירוסין זה רק תקנת חכמים ומתחילה תיקנו דתוכל למחול ולהלן אבאר קצת כוונת הרא"ש ומה שכתב הרא"ש לתרץ אליבא דר"י י"ל כן גם אליבא דרבנן לפי דברי ההפלאה דחכמים תקנו רק היכא שאינה מוחלת לשעבוד הראשון אבל לא תקנו היכא שמחלה לו קודם הנשואין ולפי זה אין הכרע גם מכאן דחיוב הכתובה הוא על תנאי וגם אם יהיה החיוב בלי שום תנאי רק כמו כל חוב דעלמא תוכל ג"כ למחול כדברי הרא"ש:
כד
ומה שהבאתי למעלה מכתובות נ"ב מה שס"ל לר"י דהדירה אינה נפדית משום דאזל בתר בסוף והוכחתי מזה דחיובי התנאי כתובה המה כשאר תנאים דעלמא שאינו מתחייב עד קיומם ולא קודם והחיוב חל עליו למפרע רק בעת שנשבית ומקודם לא היה עליו שום חיוב ולכן יכול להפקיע חיובו מקודם שנשבית אבל אם היינו אומרין דהתחייב מקודם בלי שום תנאי לא היה נפטר מפדיונה ע"י הנדר כמו שאינו יכול למפטר נפשו מפדיונה בהשלשת גט וכתובה די"ל פשוט דאף שהתחייב בלי תנאי והחיוב מהפדיון מוטל עליו מקודם בלי שום תנאי והשביה הוא רק זה"פ לחיובו כמו בשומר שמשעת משיכה נתחייב לשלם אם יארע איזה אונס ואליבא הסוברין דחיובו בלי שום תנאי מ"מ יכול למפטר נפשו בהדירה משום דבעת הנשואין התחייב מקודם רק על תנאי המוטל על האשה לקיים להנשא לו לאשה או לשוב למדינסה וחיובו למפרע רק אם תקיים האשה את התנאי המוטל עליה וכיון שהדירה ואינה יכולה לקיים התנאי ממילא נפטר מחיובו וגרם בהנדר שלא תוכל לקיים תנאה ואינו דומה למשליש גיטה וכתובתה דבידה לקיים תנאה ור"א ס"ל דאזלינן בתר מעיקרא דכיון שהיתה בידה לקיים התנאי בעת הנשואין לא אכפית לן מה שאינה מקיימת עתה ומר"א ראי' ברורה דכל החיובים חל על הבעל תיכף בלי שום תנאי והשביה הוא רק זמה"פ לחיובו. ואז היה לר"א החיוב רק על תנאי היינו רק בשעה שנשבית היה מתחייב למפרע אבל מקודם שנשבית לא היה עליו חיוב בפועל למה אזיל בתר מעיקרא דהא עד השביה לא בא החיוב בפועל ובעת חלות החיוב בפועל ע"י קיום התנאי בלתי אפשר להאשה לקיים תנאה להנשא לו או לשוב למדינתה ומה מועיל מה שהיתה יכולה לקיים תנאה קודם שבא החיוב בפועל ויש לעיין מ"ש התנאי כתובה דפדיון מהתנאי כתובה דמזונות וכתובת בנ"ד דאינו חל החיוב רק לאחר מותו ומדברי ר"י אין הכרע שאינם חלים עליו תיכף. וגם אין הכרע שס"ל דהבעל התחייב רק בתנאי וגם אם החיוב על הבעל בלי שום תנאי מעת הנשואין יכול הבעל לגרום שלא תקיים האשה בסוף את התנאים המוטלים עליה לקיים בעת השביה להנשא לו לאשה או לשוב למדינתה:
כה
[א] הנה התוספות והרא"ש ריש פרק אעפ"י הקשו דאיך יכול להתחייב בכתובה היכא שאין לו נכסים בשעת הנשואין הא אין אדם יכול לשעבד לחוב שלא יתחייב עתה. ובכתובה אינו מתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש והעלו כיון דמצינו בשומרין שיכול לשעבד נכסיו אף שאין לו עתה וגם אינו חייב לו כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחייב. הנה נראה ברור מדבריהם דאין חיוב הכתובה על הבעל קודם שימות או שיגרשה וזה לא כמו שכתבתי דהחיוב חל על הבעל תיכף והמיתה או הגירושין הוקבעו רק לזה"פ ומדבריהם נראה דאין החיוב על הבעל גם על תנאי דאי היה חיובו על תנאי בודאי היה יכול לשעבד כמו בכל חוב וכמו שהבאתי את דברי הריטב"א הנזכר בשמ"ק ב"מ צ"ח דאם נכסי שומר משתעבדי משעת משיכה זה על תנאי ואם מכר נכסים בנתיים טורף המפקיד משום דאיגלאי מלתא למפרע שהיה השומר חייב לו וכמו שיכול האדם למכור שיש לו על תנאי אף קודם קיום התנאי כמש"כ א"א הגאון נ"י בארוכה בנח"י סי' ע"ה וק"ג:
[ב] ולפי דבריהם דמדמין חיוב הכתובה לחיוב השומרים:
י"ל הא דאליבא דרבא חיוב הכתובה אינו חל רק בעת הגירושין ולא קודם כמש"כ הפ"י בכתובות המובא למעלה זה אליבא דלישנא בתרא בכתובות ל"ד דרבא סבר כר"פ דנכסי שומר משעת אונסין משתעבדי:
[ג] ולדינא תלוי זה במחלוקת הפוסקים בנכסי שומר:
ולפי שהרא"ש פסק בכתובות ל"ד כל"ב דשומר רק משעת פשיעה מתחייב. לכן שפיר כתב גם בכתובה דאין על הבעל שום חיוב גם בתנאי קודם המיתה או הגירושין. וכן י"ל דגם ר' אליהו המובא בתוס' ורא"ש פסק ג"כ כל"ב בכתובות ולכן הקשו שפיר קושייתם הנ"ל אבל לדעת הרמב"ם דפסק דשומר משעת משיכה נשתעבד בודאי גם חיוב הכתובה חל תיכף ואם חיובו זה על תנאי או נתחייב תיכף בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין המה הזמ"פ תלוי בפירושן של הראשונים בהא דנכסי שומר משעת משיכה משתעבד אם זה החיוב הוא על תנאי והנ"מ הוא לענין א"י אם פרעתי בכתובה דאם החיוב על תנאי אין אנו מחייבין בכתובה בספק בפרעון וכמ"ש הריטב"א בשומרים. ואם החיוב בלי תנאי אז בספק בפרעון הכתובה יהיה חייב כמו בכל ספק בפרעון חוב דעלמא:
[ד] ויש לעיין מש"כ כא"א הגאון נ"י בנח"י סי' ס"ט בהא דסוטה כ"ה וכולם הסכימו שגם בכתובה אמרינן שכל ספק בפרעון הוא חייב ולדעתי זה ספיקא דדינא כמו בשומרין ויש לעיין בדברי הקצה"ח סי' ש"מ בהא שחידש בחיוב השבה בשומרין:
[ה] ומהא דמהני מחילה בכתובה גם באמירה בעלמא כמו בכל חוב דעלמא וכמבואר בב"ש סי' ס"ו ס"ק ט' יש להעיר דאי נימא שאין החיוב חל כלל למפרע איך מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם. והא דאשה מוכרת כתובתה כתב א"א הגאון נ"י בנח"י סי' ע"ה לתרץ דמשום מכירות שטרות מהני בכ"מ גם היכא שאין בידו להוציא בדיינים לכן מהני מכירה גם בכתובה והטעם הזה אינו שייך במחילה וכן לפי מש"כ דמשום שדבר שיש לו לאדם על תנאי יכול למכור גם קודם קיום התנאי יש לעיין במחילה הא המחילה גורמת שלא יבא החיוב לעולם לידי קיום התנאי:
[ו] ולדעתי יש להעיר דגם אי נימא דחיוב הכתובה חל תיכף והמיתה או הגירושין המה רק זמה"פ:
ג"כ י"ל דלא יועיל המכירה והמחילה וכמ"ש א"א הגאון נ"י בסי' ע"ה הא דמהני מכירת שטרות בתוך הזמן זה משום הכלל דזמן ממילא בא אבל אינו שייך זה אם הזמ"פ תלוי במעשה:
[ז] ובאמת הא דאשה קודמת בכתובתה לבע"ח המאוחרין דבעל וטורפת מהלוקוחות שקנו מן הבעל נראה ברור דעיקר החיוב מהכתובה חל על הבעל תיכף דאל"כ מ"ש ממזונות דאין דין קדימה משום שהחיוב בא רק לאחר מותו ולדעתי העני' לא אדע איך יפרש הרא"ש את כל המקומות המבוארים בש"ס דכתובה גובית מלוקוחות ולדבריו בריש, פרק אעפ"י אין חיוב הכתובה על הבעל כלל קודם שתתאלמנה או שנתגרשה וגם נראה שאף על תנאי לא נתחייב דנוכל לומר דהתחייב למפרע:
[ח] וראיתי בב"מ סי' ס"ו שהקשה לשיטת הרא"ש איך גובה ממשועבדים ותי' בקצרה דאף שהשעבוד אינו חל עד שתתאלמן מ"מ גובה ממשועבדים כמבואר בח"מ סי' ס"א סעי' ז' וסימן ס"ו סעי' ל"ה:
ואנכי בעניי לא אבין דברי קדשו הא התם השעבוד חל מיד כמש"כ התומים בסי' ס"א ס"ק ד' אבל היכא שאינו חל השעבוד מיד בודאי אינה גובה ממשועבדים כמבואר באהע"ז צ"ג גבי מזונות ובטור שם סי' ק"ג וכמש"כ האבני מלואים סי' צ"ג דהא דתנן דאין מוציאין למזון האשה והבנות ממשועבדים זהו ממשעבדי דאחין ויורשין אבל מה שמכר בעצמו בחייו לא התחיל חיובם וממילא לא גבו והגר"א בח"מ סי' ס"א ס"ק כ"ה הביא ממזון בת אשתו זה ג"כ השעבוד חל תיכף כמו שהביא הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קס"ב וכן באכילת פירות וכל אלו חיובם על תנאי הוא כמו שיראה המעיין בח"מ סי' ס"א וסי' ס"ו הנ"ל אבל היכא דאינו חל החיוב גם בתנאי בודאי אינו גובה ממשועבדים וכן כתב המ"מ בפ"ח ה' ט' מהלכות זכיה דמה שכתובה גובה ממשועבדים משום דהחיוב חל מחיים ודברי הבית מאיר צע"ג בעיני:
כו
וראיתי בהפלאה ריש פ' אע"פ שהביא את דברי הרא"ש שכתב דאין משעבד עצמו לחוב הכתובה אלא לכשתתאלמן או תתגרש והקשה על זה דהא באמת השעבוד הוא מיד דגובה מלקוחות משעת הנשואין כדאי' בכמה מקומות וכתב לפרש כונת הרא"ש דאף דהשעבוד חל על הבעל מיד בכ"ז אינו יכול לשעבד נכסים שיקנה אח"כ משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובכל חוב אמרינן דהשטר כגבוי דמי ולכן במה שמסר לו השטר כמאן דתפס דמי ובדשלב"ל דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה אבל כתובה דאינה משתלמת רק לכשתתאלמנה או תתגרשה לא הוי כגבוי ולכן במסירת השטר לא מיחשב לתפיסה ולפי דבריו גם דעת הרא"ש דחיוב הכתובה חל תיכף על הנכסים שיש לו בעת הנשואין ולדעתי אי אמרינן דהחיוב חל על הבעל בכתובה תיכף כמו בכל חוב אין מקום לחלק לענין כגבוי בין חוב דעלמא לחוב דכתובה וכמש"כ הפ"י בדף פ"א דלמ"ד כגבוי דמי גם כתובה הוי כגבוי משום שהחיוב חל עליו תיכף והמיתה או הגירושין הוי רק כזמ"פ:
ומהסוגיא דסוטה כ"ה מוכח דאין שום חילוק לענין כגבוי בין שטר דעלמא לשטר כתובה וכן נראה מכל דברי הפוסקים מהא שכתבו דבשטר אמרינן מיגו להוציא משום דכגבוי דמו וכתבו זה גם בכתובה:
כז
[א] ומהא דמבואר באהע"ז סי' ס"ו סעי' א' דבכתובה מהני קנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד מוכח ג"כ דהחיוב חל תיכף או שחל בתנאי דמעכשיו דאל"כ לא היה מועיל הקנין כלל והדרא סודרא למאריה והפלאה והב"מ כתבו דמה שמשני הגמ' ב"מ צ"ד בקנו מידו זה אליבא דמ"ד דשומר משעת משיכה משתעבדי וא"כ מה מועיל הקנין בכתובה ובמקום שאינו מועיל הקנין מן הדין לא אמרינן דסתם קנין לכתובה עומד:
ואנכי בעניי לא אבין לשיטת הסוברים דמזונות הבנות אינו מחויב עד מותו כמבואר בח"מ סי' רנ"ב סעי' א' וא"כ איך מועיל בהן קנין כנראה מכתובות ק"ב ע"ב וגיטין נ"א ע"א הא הדרא סודרא למארי' ובמזונות בת אשתו כ' הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק קס"ב דהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו המזונות ולפי"ז היה להגמ' בכתובות וגיטין לתרץ דלהכי מהני קנין בבת אשתו שהשעבוד חל עליו משעה הראשונה משא"כ מזון הבנות דאינו חל השעבוד רק בגמר מיתתו והדרא סודרא למארי' ויש לעיין באהע"ז סי' קי"ב סעי' ח' וסעי' ט' ובח"מ ובב"ש שם וביותר יש לעיין מה שכתב השמ"ק ר"פ אע"פ דלכן יכול להתחייב בתוספת אף על מאה מנה גם באם אין לו בשעת הנשואין כלום כיון שמקנה לה בסודר הוי ליה לוקח וגבי לוקח לא דיינין לו מקנה דשלב"ל אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח הנה כולם הקשו רק אם אמרינן דחיוב הכתובה אינו חל גם בתנאי עד המיתה או הגירושין וכמ"ש הרא"ש וא"כ מה מועיל הקנין סודר בדבר דאין הקנין חל מעכשיו אבל ההפלאה והב"מ בסי' ס"ו כתבו שמשמע אשר הרא"ש מחולק עם התוס' דלהרא"ש לא חקרו כי אם בכתובה שאין החיוב חל מיד ולהתוס' החקירה אף במקום שהחיוב חל מיד:
ולפי"ז שפיר תי' השמ"ק דמתחייב בקנין סודר ואינו שייך לדון הא דהדרא סודרא למאריה ויש לעיין מש"כ שם הפ"י בדברי התוס' וקצרתי:
[ב] ולדעתי יש להוכיח דאליבא דהרמב"ם חל חיוב הכתובה מיד דאי נימא דאינו חל גם בתנאי עד שימות או יגרשה. א"כ איך יכול אדם לחייב בתוספת כתובה אליבא דידיה גם בנכסים שיש לו בשעת הנשואין מהא שכתב הש"ך בח"מ סי' מ' ס"ק ד' דהרמב"ם סובר דבכל חיוב על ספק אם יצטרך לשלם כמו בערב ושומרין לא יכול אדם להתחייב בשטר רק בקנין סודר וא"כ אין אליבא דידיה קנין המועיל בהתחייבות הבעל על התוספת כתובה הא קנין סודר לא מהני אליבא דהרמב"ם הסובר דשומר משעת משיכה משתעבד ולשיטתו אין ראי' מב"מ צ"ד דגם על חיוב לאח"ז מהני ק"ס כמש"כ הפלאה וב"מ אלא ודאי דגם חיוב הכתובה חל תיכף על תנאי ולכן מהני קנין סודר גם בתוספת כתובה ולפי דברי הש"ך גם הר"ן סובר דאינו מועיל שטר בספק חיוב ולכן גם אליבא דידיה מוכח דחיוב הכתובה חל מיד ולכן שפיר כתב דמעמ"ש איתא בכתובה כמו שהבאתי למעלה וראייתי זאת לפי דברי ההפלאה והב"מ שכתבו דהא דמשני הגמ' בב"מ צ"ד בשקנו מידו זה אליבא דמ"ד דשומר משעת משיכה אתחייב ולמ"ד דמשעת אונסין אשתעבד לא מהני קנין סודר אבל לדברי הרא"ש אין ראי' מזה ולדעתו יכול לשעבד גופו מעכשיו בקנין סודר גם על חוב שיחול רק לאחר זמן:
[ג] אמנם לשיטת הרמב"ם המובא באהע"ז סי' ס"ו סעי' ח' דגם בשעת נשואין אין צריך קנין כל מה שמתחייב הבעל לאשתו ונקנה באמירה לבד יכול הבעל להתחייב בתוספת בלי שום קנין אך לשיטת הר"ן המובא בביאורי הגר"א שם ס"ק ל"ב דדעתו כהי"ח דבשעת נשואין אינו נקנה באמירה לבד שפיר הוכחתי אליבא דידיה דע"כ סובר דחיוב הכתובה חל מיד וגם אליבא דהרמב"ם יש לעיין איך מתחייב בתוס' לגבות ממשועבדים דעל זה נצרך דוקא קנין כדאי' באהע"ז סי' נ"א ואף שכתבו שם הח"מ והב"ש והט"ז דשטר גמור מהני גם למשועבדים וכן כתב הרמב"ם מפורש בפ' כ"ג ה' י"ח מה' אשות זה דוקא בחוב ברור דמהני שטר אבל לא בחוב ספק כמ"ש הש"ך הנ"ל גבי ערב ושומרין ואין לומר דאתחייב באודיתא כמש"כ הקצה"ח סי' מ' הא בתוס' אינו שייך לשון הודאה אלא לשון מתחייב כמש"כ הקצה"ח גבי ערב ושומרין וזולת זה כתב שם הקצה"ח דהיכא דלא מהני שטר ובעינן דוקא קנין סודר כמו בערב דהחוב אינו ברור לא מהני גם אודיתא:
ולפי"ז שפיר הוכחתי גם אליבא דהרמב"ם דחיוב הכתובה חל מיד דאל"כ איך משכח"ל דתגבה התוספת ממשועבדים ובכמה מקומות בש"ס וברמב"ם מבואר דגובה מלקוחות והמ"מ בפ"ח ה' ט' מה' זכיה כתב מפורש דחיוב הכתובה חל על הבעל בחייו ולכן גובה ממשעבדי ומפרש בזה את דברי הרמב"ם שם א"כ נראה ברור דדעת הרמב"ם שהחיוב כתובה חל על הבעל מעת הנשואין:
כח
וכן מוכח דדעת הרא"ש שאין חיוב הכתובה חל כלל קודם המיתה או הגירושין מהא שכתב בפ"ד דכתובות סי' ד' דלכן לר' יהודה יכולה למחול הכתובה לבעלה ולהפסיד להאב דתקנתא דרבנן בעלמא הוא מה שזוכה בה כיון דאין הגביה ברשותו ודעתו דאין האב זוכה מן הדין בכתובתה משום דאין החיוב חל רק לאחר מיתה או גירושין וכמש"כ שם הפ"י המובא למעלה ואי נימא דהחיוב הוא על תנאי בודאי היה האב זוכה מן הדין כמו שזוכה בכל דבר מה שזכתה בתו בעודה נערה ואף היכא דלא מטי לידה אלא לאחר שיצאה מרשות האב כמש"כ הפ"י שם מהא דמעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה הרי הם של אחין וגם מה שזוכות ע"י תנאי והתנאי נתקיים לאחר שיצאתה מרשות האב נראה ברור דג"כ זוכה האב מן הדין משום דאמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דזכתה בהדבר מעת שהיתה ברשות אביה וזה מבואר בשמ"ק ב"ק ל"ג בד"ה איכא בנייהו כו' הא דתנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה והקשו שם דלמה לא נאמר דמשעת העמדה בדין זכה האב למפרע. ותירצו דאין בקנס דאונס ומפתה שום קנין קודם העמדה בדין אלמא דדבר הנקנה ע"י תנאי דמעכשיו זוכה האב אף אם נתקיים התנאי אחר שיצאה מרשותו משום דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דזכה האב למפרע הנה ממה שכתב הרא"ש דמן הדין אין האב זוכה בכתובתה כיון דאין הגבי' ברשותו נראה ברור דסובר אשר חיוב הכתובה אינו חל על הבעל גם בתנאי קודם המאוה"ג:
כט
[א] ואף שכתבתי למעלה לחלק בין כתובת ארוסה לכתובת נשואה וכמש"כ הפ"י דבארוסה לא תיקנו רק לכשימות או שיגרש ומתחילה לא נתחייב כלל ולכן לכאורה אין ראיה גם מדברי הרא"ש דיהיה סובר גם בכתובת נשואה שלא יחול החיוב כלל בעת הנשואין אמנם אליבא דהרא"ש אין לחלק בין ארוסה לנשואה בזה הנה אנכי כתבתי לחלק זה אליבא דהסוברין דארוסה אינה גובית ממשעבדי וכמו שהבאתי את דברי הפ"י בזה אבל הרא"ש פסק שם בסי' הנ"ל ובפ"ה סי' ה' דגם ארוסה גובה ממשעבדי אין לחלק אליבא דידיה בין ארוסה לנשואה ואותה הקושיא שמקשים על הרא"ש דלפי שיטתו איך גובית נשואה מלקוחות יש להקשות גם על כתובת ארוסה דאיך גובית מלקוחות אבל זה אנו רואין דהרא"ש אינו מחלק לענין גביה ממשעבדי בין ארוסה לנשואה א"כ אין מקום אליבא דידיה לחלק גם לענין חלות החיוב בין ארוסה לנשואה:
[ב] והנני להעיר דלפי מש"כ למעלה דלכן מוכרת האשה את כתובתה משום דהחיוב הוא על תנאי, וא"כ בארוסה לפי דברי הפ"י כתובות מ"ג דאין החיוב חל כלל קודם מיתה או גירושין לא היתה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה ומסנהדרין י' ע"א נראה דגם ארוסה יכולה למכור בטובת הנאה את כתובתה כמש"כ שם רש"י ד"ה ומשלמין ממון כו' וצ"ע:
[ג] והא שכתב הרא"ש שם או דלמא טעמא דר"י משום דלא תיקנו חכמים זכיה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי הנה לכאורה סובר הרא"ש דהחיוב חל תיכף דאל"כ איך שייך בזה לומר דכגבוי דמי וכמש"כ הפ"י בדף פ"א דאם אין החיוב חל עד המיתה או הגירושין אין שייך לומר בכתובה כגבוי דמי אבל באמת אין כוונת הרא"ש דיהיה כגבוי רק מפרש טעמא דר"י על מה שתיקנו רבנן זכיה להאב היכא שנכתב ברשותו ומה שכתב דקצת כגבוי דמי כוונתו דאף דאין החיוב חל כלל תיכף בכ"ז תיקנו חכמים משום שקצת הוא כגבוי לענין זכיית האב ובודאי אין כוונת הרא"ש שיהיה כגבוי גם לענין חלות החיוב תיכף. דאי היה כונתו שמשעת כתיבת הכתובה חל עליו החיוב א"כ היה נשאר קושיתו דלמה תוכל למחול את הכתובה דשעת האירוסין ולהפסיד לאביה אשר כבר זכה מן הדין מעת האירוסין אלא ודאי ברור דמש"כ דקצת כגבוי דמי זה רק שיגרא דלישנא וכונתו דאף שאינו חל החיוב כלל עד מיתה או גירושין בכ"ז אם נכתב ברשות האב תיקנו לו חכמים זכיה משום דשייך בזה קצת קנין היינו שאם ימות הבעל או יגרשה בודאי ישלם לה כתובתה והוי זה כמש"כ שם הפ"י גבי קנס דאף שעד העמדה בדין אין בו שום זכיה מ"מ שייך בו קצת זכי' משע"ב וזה פשוט בכוונת הרא"ש:
[ד] ולפי שבארתי כוונת הרא"ש דלכן כתב דמן הדין אין האב זוכה בכתובתה משום דאין הגבייה ברשותו משום דאזל לשיטתו דאין חיוב הכתובה חל כלל קודם מיתה או גירושין אבל להסוברין דחיוב הכתובה חל תיכף בודאי זוכה האב מן הדין כמו שזוכה ביתר הדברים אשר התורה זיכתה לו מבתו. וע"כ לנו לומר דלכן יכולה למחול משום שהחיוב הוא על תנאי ובמחילתה להכתובה דשעת האירוסין נפקע החיוב הראשון קודם קיום התנאי כמש"כ למעלה בארוכה ולפי"ז מוכח מכאן דגם להסוברים דחיוב הכתובה חל תיכף זה אינו אלא על תנאי שבשעת מותו או בעת הגירושין אתחייב למפרע והנ"מ יהיה לענין ספק בפרעון בכתובה וכמש"ל ולענין חלות החיוב למפרע ע"י תנאי אין מקום לחלק בין ארוסה לנשואה:
[ה] ות"ל אשר עלתה בידי לבאר כוונת הרא"ש ריש פ' אע"פ דדעתו שאין החיוב מתחיל גם בתנאי משעת הנשואין וכן דעתו בפ"ד כמו שהוכחתי. וא"כ לפי הסוברין דהחיוב מתחיל מיד מוכרחין אנו לומר דגם לרבנן בכתובות מ"ג אם לא מחלה להכתובה דשעת האירוסין דזוכה בה האב כמש"כ ההפלאה ולפ"ז יש להעיר בסנהדרין י' ע"א מה שנקט רבא דינו דעדים זוממין משלמין דמי ט"ה דכתובה להאב רק בארוסה כמש"כ שם רש"י דה"מ ומשלמין ממון כו' ולפי דברי ההפלאה משכחת לן גם בנשואה שתהיה הכתובה להאב היכא דלא מחלה בשעת הנשואין את הכתובה דהאירוסין. ויש לעיין בזה מהא שהקשה רבא בכתובות מ"ג על רבה ורב יוסף ויש לומר דרבא נקט בסנהדרין מלתא דפשיטא:
ל
ובאמת מוכח דגם בנשואה חיוב הכתובה הוא על תנאי מהא שכתבו רש"י ותוס' בכתובות מ"ז ע"ב דקבורתה תחת כתובתה הוא הנדוניא שהכניסה לו אבל אין לפרש תחת מנה ומאתים דהא אמרינן דארוסה אין לה קבורה ורואין אנחנו דגם בנשואה החיוב על תנאי וכשמתה לא נתקיים התנאי ולא ירית מידי וכן כתב השמ"ק שם בשם תלמידי ר' יונה זצלה"ה והשמ"ק כתב שם טעם אחר דלא נוכל לומר דמחויב בקבורתה תחת מנה ומאתים דזה מדידיה יהיב לה ומה הנאה מגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה ולפי"ז אין ראי' מדלא תיקנו קבורתה תחת מנה ומאתים דהחיוב הוא על תנאי. ואף דנימא דנתחייב מעת הנשואין בלי שום תנאי בכ"ז אינו מחויב משום זה ולא מיחשב זה לירושה ואנכי בעניי לא אבין איך יפרש השמ"ק לפי טעם זה את דברי הגמרא בדף נ"ג גבי ארוסה אשר מבואר שם דאם לא היה התנאי כתובה דלכשתנשאי לאחר היה מחויב בקבורתה משום דהיה יורש המנה. ומאתים וגם זה נקרא ירושה מה שנפטר מלשלם לה שהיה חייב עד כה:
לא
[א] ואחרי שבארתי בעזהש"י אשר עיקר חיוב הכתובה חל על הבעל מעת הנשואין והמיתה או הגירושין המה רק הזה"פ או קיום התנאי. ואי נימא דהחיוב חל על הבעל תיכף בלי שום תנאי והגירושין הוא רק זמ"פ. לענ"ד דהיכא דהבעל עושה פעולה שתהיה מוכרחת להתגרש ממנו אף שאינו מגרשה בגט גמור שתהיה מותרת להנשא לאחר כמו בהשלשת גט בנשתטית ונשא אשה אחרת והראשונה לא נשארה תחתיו שיהיה מחויב מן הדין לשלם לה כתובתה בעת שמשליש גיטה ומקרי זה זמ"פ. היינו שזמה"פ הוגבל בכל עת שלא תוכל להשאר תחתיו ולהיות אשתו:
[ב] ולדעתי מוכח זה מהא שכתב הש"ג בפ"ח דכתובות ומובא בב"ש סי' צ"ג ס"ק א' דשומרת יבם כ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה ואם נתן לה גט אע"ג דצריכה עוד חליצה מ"מ הואיל דאסורה להנשא לאחיו גובה כתובתה ולכאורה תמוהין דברי הש"ג אשר, חידש דכ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה הא מסקנת הגמ' דכתובות פ"א דיבם כאחר דמי ואחרי מיתת בעלה בא החיוב מכתובתה אף בעת שעודנה זקוקה ליבם ולכן היבם חייב בקבורתה דהואיל דיורש את כתובתה:
[ג] ולדעתי נראה דהש"ג סובר דכל חיוב כתובה הוא מזמן הנשואין על תנאי ובמיתת הבעל בא החיוב בפועל ע"י קיום התנאי ולענין זה אמרו דיבם כאחר דמי דהחיוב בפועל בא תיכף אחר מיתת בעלה שבמותו נתקיים התנאי ולכן במתה קודם שנתיבמה או שנחלצה מחויב בקבורתה הואיל דיורש את כתובתה אחרי שנתקיים התנאי מזמן מיתת אחיו והוי זה כמו בכל אשה דמחויב הבעל בקבורתה משום שיורש את הנדוניא שלה אשר היה מחויב לה מעת הנשואין כמש"כ הפ"י בכתובות פ"א ואף שמתה קודם שבא הזה"פ הא גם נדוניא לא ניתן לגבות בחיי הבעל כמבואר באהע"ז סי' צ"ג מ"מ מקרי זה ירושה כיון שהיה החיוב חל עליו בפועל ואף דיבם כאחר דמי שהחיוב בפועל בא אחר מיתת אחיו בכ"ז הזה"פ לא בא כל זמן שהיא זקוקה ליבם ורק החליצה או מיתת היבם או הגירושין אחר היבום נקבעו לזמי"פ. ולדעת הש"ג נשתנה יבמה בדין כתובתה משאר נשים דבשאר נשים בא החיוב בפועל עם הזה"פ יחד במיתת הבעל וביבמה בא החיוב בפועל במיתת הבעל אבל זמה"פ אינו בא רק עד אחר שיחלץ לה היבם וכל זמן שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה וכמו שכתב הטעם מפורש בפ"ח דכתובות לפי שעדיין יש ליבם בה קצת אישות כל זמן שלא תחלוץ ממנו ומסיים שם ולכן אם נתן לה גט ופסלה עליו או שנפסלה עליו בענין אחר אעפ"י שצריכה עדיין להיפטר ממנו בחליצה הואיל ואינה ראויה לו גובה כתובתה מנכסי בעלה הנה רואין אנחנו ברור דהיכא דהחליצה נקבע לזה"פ הכתובה אם עשה היבם איזה פעולה שלא תהיה ראויה לו ותהיה מוכרחת להחלץ ממנו שבא הזמ"פ גם קודם שחלץ לה א"כ אם נאמר בכל אשה דהגירושין נקבע רק לזמ"פ והחיוב בפועל היה עליו מעת הנשואין הנה בכל מקום שהבעל עושה איזה פעולה שלא תשאר אשתו תחתיו ותהיה מוכרחת לקבל ממנו גט שיהי' מחויב לשלם את כתובתה בעת עשיית הפעולה אף טרם שקיבלה את הגט והזמ"פ בא בעת עשיית הפעולה המכרחת אותה שתקבל בסוף את גיטה ממנו ואין שום מקום לחלק בזה בין זקוקה ליבם שכתובתה אינו מצד חיוב היבם ואינה גובה מנכסיו רק מנכסי הבעל לבין גרושה מבעלה אשר כתובתה מצד חיוב הבעל ומנכסיו הא היבם עומד במקום הבעל והזמה"פ לא בא על נכסי הבעל עד שיחלוץ לה היבם ומ"מ אם פוסל אותה בגט שלא תהיה ראויה אליו בא הזמ"פ קודם החליצה א"כ ה"נ בגרושה שהזמ"פ בא בעת שעושה הבעל איזה פעולה אשר תהיה מוכרחת להתגרש ממנו ולא תוכל להשאר תחתיו וזה פשוט:
לב
[א] ואולי י"ל דבזקוקה ליבם אחר שפוסל אותה בגט נפסקה הזיקה לגמרי ולא נשארה שום זיקה על היבם ולכן שפיר מחויב אז בכתובתה. אבל בנשתטית שגם אחר שנשא אשה אחרת מ"מ נשארת אשתו לכל דבר וגם לענין ירושה נראה שיורש אותה. ויש לעיין בב"מ סי' צ' סעי' ה' בהג"ה אבל באמת גם ביבמה לאחר הגט נשארת זקוקה אליו לכל דבר והגט אינו פוסל רק מדרבנן ומה"ת היא זקוקתו ולעלמא אסורה היא מה"ת ולא נוכל לקרות בה לכשתנשא לאחר מכל צד לא מצד היבם אשר היא עודנה זקוקתו מה"ת ואגידא בו ועומדת ברשותו ולאחר בוודאי אינה ראויה להנשא אשר נוכל לומר דנתקיים התנאי מלכשתנשא לאחר ואף להסוברין דהיכא שאסורה להנשא מ"מ נוטלת כתובתה. זה דוקא במקום שנפסק רשות הבעל לגמרי וא"כ לפי דעת הש"ג דכל זמן שהיא זקוקה ליבם אינה נוטלת כתובתה משום דהזמ"פ נקבע דווקא לעת החליצה ולא קודם ובכ"ז בנותן לה גט ופוסל אותה שלא תהיה ראויה אליו בא אז הזמ"פ אף שלא נפקע הזיקה מה"ת מן היבם ולעלמא אסורה ג"כ מה"ת משום דאמרינן דהזמ"פ נקבע לאו דוקא בעת החליצה היינו בעת הפקעת הזיקה לגמרי ושתהיה מותרת להנשא לעלמא אלא גם בעת שעושה איזה פעולה שתהי' הזיקה נפקעה ממנו בסוף ואף מה שאחר הגט לא תוכל להתייבם אינו אלא מדרבנן א"כ גם בנשתטית בהשלשת הגט לישא אחרת גורם ג"כ שתהיה נפקעת בסוף מרשותו לגמרי במה שלא יהיה אפשר לה להשאר תחתיו משום איסור שתי נשים ואף שעד קבלת הגט היא עודנה אשתו לכל דבר מ"מ עומדת היא לצאת ממנו כמו ביבמה שאף אחר הגט היא זקוקתו מה"ת ובכ"ז בא הזמ"פ בעת שפוסל אותה בגט ועושה שלא תהיה ראויה אליו מחמת איסור דרבנן:
[ב] ואין לומר דבנשתטית אף שנושא אחרת מ"מ יכול להיות דהראשונה תשאר אשתו אם תמות השניה או שיגרשה משא"כ ביבמה דאין אפשריות בעולם שתהי' ראויה להיבם אחר הגט ולכן שפיר בא אז הזמ"פ אבל באמת עיקר כוונת התנאי כתובה דלכשתנשא לאחר הוא על זמן הגירושין או עשיית הפעולה שתהיה מוכרחת לקבל הימנו גט ואין לנו להשים לב מה שיכול להשתנות ע"י איזה מציאות וכיון שבמה שנשא אחרת עתה אנו רואין דגורם שלא תוכל הראשונה להשאר תחתיו: