עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר
סימן א
אל כבוד הרב הגאון וכו': מכתבו הגיעני בשאלתו ע"ד אשה א' שיש לה בעל ועזבה דת כו' והבעל משתדל לגרשה בג"פ כדת והיא אינה מרוצה לקבל גיטה בשום אופן וצווחת שאינה חפיצה בזכות הגט העושים בב"ד ישראל ומבואר ברמ"א סי' א' סעי' יו"ד דבעזבה דת מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת כו' אכן בנ"ד דצווחת ואומרת שאינה חפצה כלל בזכות זה של הגט הא אין מזכין בע"כ וכמש"כ השבות יעקב ח"א סי' ק"כ בכעין זה א"כ אין עצה להבעל לזכות לה הגט ולעשות היתר ע"י מאה רבנים זהו דבר הנמנע במדינתם ודרש כת"ר ממני לחוות דעתי בזה:
ענף א
א
תשובה בקצרה והוא כי ראיתי בשבות יעקב שם שכתב דהיכא דאינה מרוצה לקבל גיטה אין לזכות לה הגט כו' וכן מוכח מהא דכתובות ד' י"א הגדילו יכולין למחות דאע"ג דזכין שלא בפניו מ"מ במידי שהוא צווח ומוחה ודאי אין יכולין לזכות לו כו' לכן נכון דילך לביתה ולזרוק הגט לתוך ביתה או חצרה כו' עכ"ל וכעין זה ראיתי בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע' בד"ה ומה ששאל אם יש לזכות לה רשות ולזרוק לתוכו הגט נלע"ד שאי אפשר כו' דמן הסתם זכות הוא לה אבל אם צווחת שאינה רוצה גט אין מזכין לה בע"כ עכ"ל הנו"ב. ולפי דבריהם יפה כתב כת"ר דאין לזכות לה הגט לפי דלא יהי' שום תועלת מזה כלל אכן לענ"ד יש לדון בדבריהם הרבה והוא דז"ל הרשב"א בחי' לקידושין ד' כ"ג בזכיית שטר שחרור לעבד ע"י אחרים דאין יכול העבד למחות משום דשאני מתנה דלאו זכות גמור הוא מצד עצמו ואדרבה חוב הוא לו משום שונא מתנות יחי' אבל גט שחרור זכות גמור הוא מצד עצמו דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו בע"כ ובטלה דעתו אצל כל אדם והוכיח כן מפ"ק דגיטין ע"ש הרי דס"ל להרשב"א לדינא דבזכות גמור מזכין בעל כרחו ואינו יכול למחות ולבטל להזכיי' וכן נראה מלשון הרשב"ם בב"ב ד' קל"ח ד"ה כאן בצווח מעיקרא שכתב דאין מזכין לו בע"כ משום שונא מתנות יחי'. הרי דזכות גמור מזכין בע"כ וכן מוכח מהר"נ דקידושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' קידושין ד' מ"ה דכתב דיכול האב למחות משום דלא הוי זכות גמור כ"כ שהרי בתו יוצאה מרשותו לכמה דברים ומשמע מדבריו דהיכא דהוי זכות גמור אינו יכול למחות אף שצווח בעת ששמע הזכיי' ומתנה שאני דכתיב שונא מתנות יחי' וכמש"כ הרשב"א והרשב"ם:
ב
ומכבר הבאתי ראי' דזכות גמור שאני בזה מסוטה דף כ"ה דאיבעי' להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא ופשטו מהא דב"ד מקנין למי שנתחרש ונשתטה והי' חבוש בבית האסורים כו' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי' תו איבעי' להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא ופשטו מהא דאלו ב"ד מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחול כו' עכ"ל הגמ' ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי' א"כ כיון דקודם דמסקי בש"ס שם להתירוץ דסתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד הב"ד א"כ אף דנימא דלא מצי למחול קנויו עכ"ז תקשה דהא מה דב"ד מקנין להם הוי זה בתורת זכות ואף דדרשינן לרבות זה מן איש איש אפ"ה אין זה רק מצד זכות וכפירוש רש"י שם דכי חבין לאדם כו' ובד"ה עבדי מילתא כו' וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ה' מזה ע"ש ואי נימא דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות וכמו בכל זכות דאם צווח בעת שנודע לו מהזכיי' דמבטל להזכי' וכמבואר בח"מ סי' רמ"ה ובשא"ד תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי' להו הנ"ל דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכיי' א"כ איך ב"ד מקנין להם והא איכא זילותא דבי דינא וכפי' רש"י שם:
ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דאתי הבעל ומחיל וע"כ מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי'. וי"ל דהתם הוי פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור א"כ מוכח מסוגיא דסוטה זו כסברת הרשב"א והרשב"ם והר"נ דמחלקים דזכות גמור שאני:
ג
והא דכתובות דף י"א דאמרו הגדילו יכולין למחות. י"ל דאף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין כו' שהוא זכות גמור מ"מ כיון דמצינו שם בגמ' דאמרו דסד"א דבהפקירא ניחא לי' א"כ לא הוי זכות כ"כ ולכן אף אליבא דהאמת מ"מ יכול למחות עכ"פ מחמת זה הסברא דאולי בהפקירא ניחא לי' ואדרבה מסוגיא זו דאמר רב יוסף הגדול יכול למחות מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות דאל"כ קשה מאי אשמועינן רב יוסף הא אמרו בב"ב דף קל"ח ות"ק אף עומד וצווח בלשון בתמי' אלמא דפסיקא להו דבצווח לא קני ויכול למחות על הזכי' ועוד קשה דהא בכתובות שם מקשה רבא על רב יוסף הנ"ל ממשנה דאלו נערות וקשה הא מצינו לרבא גופא דאמר בב"ב שם דבצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי כו' אלמא דרבא גופא ס"ל דיכול למחות על הזכות. א"כ מאי מקשה שם לרב יוסף דאי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס כו' הא איהו לנפשי' ה"ל להקשות לשיטתו גופא מהך משנה דאלו נערות הנ"ל. ודוחק לומר דבתר דתירצו לי' הך דאלו נערות שם אמר להך דב"ב אע"כ מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ורבא דמקשה על רב יוסף שם ס"ל דקטן דמטבילין אותו הוי זכות גמור וכמש"כ התוס' התם אך רב יוסף ס"ל דאפ"ה לא הוי זכות גמור כ"כ וע"ז מקשה רבא מאלו נערות ואף די"ל דלמא זה גופא אשמועינן רב יוסף דאף בזכות גמור יכול למחות אפ"ה הא מרבא מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ולכן אין לנו לאפושי פלוגתא כידוע ולכן י"ל דדוקא התם ס"ל לרב יוסף כן משום דהי' פסיקא לי' דלא הי' זכות גמור כ"כ ואפשר דניחא לי' בהפקירא משא"כ היכא דהוי זכות גמור כ"ע מודו לרבא דס"ל דיכול למחות וכמו שהוכחתי מסוטה הנ"ל ואפשר דזה שיטת הרי"ף דלא הביא לרב יוסף כמבואר ברא"ש שם דסמך על הסוגיא דסוטה הנ"ל ולא ס"ל חילוק שכתבתי:
ד
וידעתי כי מהראיות הללו אין מקום להוכיח רק על היכא דבעת הזכיי' לא היו לפנינו מחאה מן הזוכה שאינו רוצה בזה רק לאחר הזכיי' כשנודע לו מהזכיי' צווח ע"ז בזה יש להוכיח שפיר דבזכות גמור לא מהני מחאתו משא"כ היכא דנודע מקודם הזכיי' שאמר שאינו רוצה כלל בענין הזכי' שיזכו לו בזה י"ל דכה"ג גרע טפי ואינן יכולין לזכות לו בע"כ אף בזכות גמור כן הי' מקום לחלק אבל עכ"פ מוכח מן הראיות הללו דיש מקום לחלק בין זכות גמור לזכות שאינו גמור והוי מזה סייעתא לדברי הרשב"א והר"נ והרשב"ם דמחלקים בזה ומן הרשב"א והרשב"ם מוכח להדיא דבזכות גמור מזכין בע"כ אף דאומר בפירוש בעת הזכיי' דאינו רוצה בהזכי' אפ"ה בטלה דעתו כו' ואף דלדינא קיי"ל דיכול העבד למחות ולבטל הזכיי' של השטר שחרור שעל ידי אחרים וכשיטת הראשונים החולקים על הרשב"א. מ"מ י"ל דזהו דוקא בשטר שחרור דזהו לא הוי זכיי' גמורה וכדמצינו לר"מ דס"ל דאין זכות לעבד שיצא מת"י רבו לחירות ובהפקירא ניחא לי' אבל היכא דהוי זכות גמור לא מצינו דפליגי על הרשב"א בזה ולכן י"ל אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין יכול העבד למחות ולבטל להזכיי' י"ל דהרשב"א מסתפק שם לומר דשמא לא הוי זכות גמור כ"כ וכמו שכתבתי משא"כ היכא דהוי זכות גמור ודאי אינו יכול למחות כלל ואף בע"כ מזכין לו וכמש"כ הרשב"א והרשב"ם ואין לנו להרבות במחלוקת ביניהם כידוע:
ה
ולפ"ז י"ל בנ"ד דאף דאומרת שאינה רוצית בהגט כלל עכ"ז הא זה מקרי זכות גמור במה דעי"ז לא יהי' דינה כמו א"א החמור רק כפנוי' ומשום סברא דמים גנובים הא קיי"ל דלא אמרינן כן וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' א' ס"ק ל"ב ועיין באה"ע סי' מ"ב ב"ש ס"ק כ"א וקצרתי א"כ בכה"ג ודאי מקרי זכות גמור אלי' דהוי לה טובה גדולה ע"י זכוי הגט ואין שום קצת חובה לה ע"י הגט ע"כ שפיר יש תועלת מן הזכוי של הגט אף היכא דצווחת ע"ז וזולת זה יש לומר דאף היכא דלא מהני זכוי הגט עבורה דג"כ יש להתיר להבעל לישא אחרת בכה"ג ע"פ דברי החמדת שלמה בסי' ד' ובשם המהרי"ק שורש קמ"א שכתב דהיכא דנאסרה עליו אין זה בכלל שתי נשים ואין בכה"ג גזירת ר"ג כיון דאינה אשה ראוי' לו בודאי לא גזר בכה"ג ע"ש. ע"כ בודאי בנ"ד דנאסרה עליו מה"ת דאף דנימא דלא מהני זכוי הגט כיון דצווחת דאינה רוצית בהגט דמ"מ אין זכוי הגט לעיכובא רק היכא דאפשר שאני וגם השבות יעקב במה שנתן עצה לזרוק הגט לרשותה י"ל דאין זה לעיכובא רק היכא דאפשר שאני:
ענף ב
ו
והנה בעיקר מילתא דאמרו לזכות הגט בעזבה דת נלע"ד די"ל הטעם בזה עפ"מ דיש לדון בדברי הש"ך ביו"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב דבא"י ועוזב דתו אין חיוב להפרישן מאיסור והדגול מרבבה כתב דהא אע"פ שחטא ישראל כו' ע"ש ואפשר לומר בכוונתו דהא עיקר הפרשת חבירו מן האיסור זהו משום מ"ע הוכח תוכיח את עמיתך. ע"כ אינו מצווה עליו להוכיחו ולאפרושי מאיסורא. ויש לדון עפ"ז בכמה דוכתי ואכמ"ל בזה. אך בעיקר דברי הש"ך במה שהחליט דבעוזב דת אין חיוב להפרישו מאיסור יש להעיר דיהי' חייב להפרישו כדי שלא יענשו עבורו משום ערבות דהא כל ישראל ערבין זה בזה וכמבואר בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט ואפשר דהש"ך ס"ל דבעוזב דת לא שייך ערבות דאע"פ דאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ כיון דאינו בן ברית כמבואר בתוס' סנהדרין דף ע"ב ע"ב. וכמש"כ הב"ש באה"ע סי' קמ"א ס"ק מ"ז בשם דברי תוס' הללו דעוזב דת אינו נעשה שליח מה"ט וכ"כ המג"א בסי' קפ"ט ס"ק א' ויש מקום לדון לפ"ז דכיון דלא מקרי בן ברית ודינו כא"י. ע"כ ממילא ה"ה לענין ערבות דלא שייך דין ערבות עבור עוזב דת משום די"ל דלא נתערבו רק עבור בני ברית כדמשמע בפרשה נצבים וכש"כ לשיטת הסוברים גבי חליצה וכדהובא שיטתם באה"ע סי' קנ"ז סעי' ד' ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ז' א"כ ה"ה הכא דדרשו כן בסנהדרין ושבועות שם על הפסוק וכשלו איש באחיו דערבין זה בזה א"כ י"ל דעוזב דת אינו בכלל הערבות שנתערבו וע"כ שפיר כתב הש"ך שאינו חייב להפרישו כן י"ל בסברת הש"ך:
ז
אכן לדינא יש מקום לדון דלא כשיטת הש"ך בזה דהא שיטת רוב פוסקים באה"ע סי' קנ"ז גבי חליצה דעוזב דת זוקק לחליצה משום דמקרי אחיו וכן הא הביא הב"ש בסי' קמ"א ס"ק מ"ז לשיטת כמה פוסקים דס"ל דמקרי בן ברית ועיין מזה בגט מקושר בסדר גט ראשון אות ז' מש"כ בזה ובגבעת שאול סי' ע"כ הדעת נותנת דגם בשביל העוזב יהי' ג"כ דין ערבות עבורו ואין לחלק ביניהם ומכבר העירותי בהך דשבת ד' ד' הדביק פת בתנור כו' מתקיף ר"ש וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך כו' התירו לו לרדותה כו' וקשה הא כיון דיש על חבירו דין ערבות בשביל החוטא א"כ אין זה מקרי חטא בשביל שיזכה חבריך אלא חטא אתה בשביל שתזכה אתה להציל א"ע מן עונש ערבות בעון החמור ועיין במנחות דף מ"ח ובתוס' ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת כו' ואפשר דכיון שכתבו התוס' בשבועות דף ל"ט ע"ב בד"ה התם שהיו בידם למחות ולא מיחו כו' דאין עונש זה חמור כל כך וכדמסיק הש"ס התם וקאי שם על הא דאמרו שם וכשלו איש באחיו שכל ישראל ערבין וכו' וכיון דעונש ערבות אין זה עונש חמור כ"כ ע"כ שפיר אמרו הכא בשבת ד' ד' הנ"ל וכי אומרים חטא בשביל שיזכה חבריך. דלא קרינן בזה חטא בשביל שתזכה אתה דהא אין הזכות בזה רב כ"כ וכדאי שיחטא אף באיסור קל דאין זה מקרי הצלה כ"כ כיון דאין עונשו חמור כ"כ. וגם הא בשביל הערבות נענשין כולם עבור החוטא ואז העונש קל למאוד על א' דהא העונש נחלק על כ"א ואחד וע"כ אין לו לחטא בעצמו אף באיסור קל משום זה דהא העונש בא עליו לעיקר כי הוא עיקר החוטא והעונש של החוטא עצמו אף באיסור קל הוא רב ביותר מן העונש הערבות שמגיע על כל א' וא' מן האחרים שלא חטאו בזה רק משום עונש ערבות נענשין ומתחלק לכולן ובח"מ סי' קל"ב סעי' ג' דיש סוברים דאינו גובה מערב א' רק מחצה מזה ומחצה מזה וכן הוא בסי' ע"ז סעי' ג' רק באין לא' מהם במה לשלם גובה מהשני ועפ"ז כתבתי לדון בסוטה דף ל"ז ע"ב ערבא וערבא דערבא וקצרתי לפי דבלא"ה א"ש]:
ח
וכן יש להעיר במע"ש פ"ה משנה א' דכרם רבעי מציינין כו' בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כו' וכן הוא בב"ק דף ס"ט וכן פסק הרמב"ם ה' מע"ש פ' ט' והובא בתוס' יו"ט שם ולכאורה יש לדון דיהי' חייב להפרישו לחבירו מן איסור וכן להקל האיסור במה דאפשר ולהנצל מן עונש הערבות כנ"ל אך באמת אין זה קשה לפי די"ל במה דהחיוב עליו להפריש חבירו מאיסורא לפי דכל ישראל ערבין זל"ז וע"כ מחוייב להפריש לחבירו לפי דזהו הצלת עצמו שלא יענשו בשביל הערבות ואמרו בסוטה בירושלמי פ"ז ה' ה' והובא בתוס' סוטה דף ל"ד בד"ה עודם בירדן כו' בשם הירושלמי אמר ר"ל בירדן קבלו את הנסתרות כו' תדע לך שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה כו' א"ר לוי ביבנה הותרה הרצועה יצתה ב"ק ואמרה אין לכם עסק בנסתרות עכ"ל ולפ"ז יש להסביר דלכן אמרו במע"ש וב"ק שם דא' רשב"ג בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע ואין עליו חיוב להשתדל ולהפריש את העוברי דרכים מן האיסור לפי דזהו ענין נסתרות דהא אינו יודע מי הם הנוטלים את הפירות וע"כ הוי זה בשם נסתרות. ולאחר שיצתה הב"ק ואמר אין לכם עסק בנסתרות אין עליו עונש כלל ע"ד הערבות והך משנה דמע"ש הי' אחר שיצתה ב"ק הזה. וע"כ אין עליו חיוב להשתדל ולהפרישם מאיסורא והא דבשביעית מציינין שא"ה דאף דלא שייך ערבות כנ"ל מ"מ בעי ציון כמבואר במועד קטן דף ה' הטעם ע"ז אך בשארי ימות השנה דבלא"ה אסור משום גזל דלא שייכי הטעמים דשם ע"כ דיינינן בזה להלעיטהו כו' כיון דלא שייך ערבות בזה:
ט
ובעיקר הענין דאמרו הלעיטהו לרשע כו' גבי כרם רבעי בשאר ימות השנה יהי' מזה סייעתא לדברי הדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א על הש"ך ס"ק ו' שכתב דברוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אין ישראל אחר מחוייב להפרישו כו' ע"ש דלפ"ז א"ש מה דאמרו הלעיטהו כו':
משום דאין עליו חיוב להפרישו בעובר במזיד רק בשביעית דהוי בשוגג בזה חייבין להפרישו ולציין אכן לפי מה שכתבתי לדון ענין ערבות ע"כ הדין נותן דבנגלות יהא חייב להפרישו אף בעובר במזיד כדי שלא יענשו משום ערבות והוי זה בכלל הצלה כנ"ל ודלא כדברי הד"מ בזה והנה בדמאי פ"ג משנה ה' הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה כו' א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ופסקו שם דלא כר' יוסי והתוס' יו"ט שם הביא לפי' רש"י בחולין דף ו' בדברי הת"ק דר' יוסי שם דלטובה היא מתכוונת ולפ"ז א"ש דאף ת"ק דר' יוסי ס"ל דאין אנו אחראין לרמאים דהכי אשכחן לרשב"ג בפ"ה מן מע"ש דס"ל הלעיטהו כו' וכן פסק הרמב"ם פ"ט ה' מע"ש והביא להירושלמי דמע"ש ובפרקין דר' יוסי ורשב"ג אמרו דבר א' כו' מסתברא ר' יוסי יודה כו' ורשב"ג לא יודה כו' משמע כדעת התוס' דת"ק ס"ל דאנו אחראין לרמאין כו' עכ"ל התוס' יו"ט וכן ראיתי בחוות יאיר בהשמטות לדף נ"ב שהקשה על הרמב"ם פ"ט דמע"ש שפסק כרשב"ג דאמרינן הלעיטהו כו' ואילו במשנה דמאי פ"ג משנה ה' הנותן לפונדקית כו' דפסק כת"ק דר' יוסי דמעשר את שנותן לה ובאמת י"ל דהרמב"ם יפרש כפי' רש"י דחולין דף ו' או כפי חילוק של הירושלמי וכפי שכתב התוס' יו"ט כנ"ל אכן לפי מה שכתבתי לפרש דשאני הך דכרם רבעי דהוי זה כעין נסתרות א"כ לפ"ז יש לחלק עוד בינייהו דשאני הך דנותן לפונדקית כו' דזה הוי כעין נגלות דהא כיון דחשדינן לה שתחליף ע"כ ס"ל לת"ק דר' יוסי דמקרי נגלות ושייך ע"ז דין ערבות ע"כ מחוייב להשתדל ולעשר כדי להציל מן הערבות משא"כ בהך דכרם רבעי דמקרי נסתרות דהא אינו יודע מי מהאורחים שיטלו את הפירות ולא שייך בכזה דין ערבות ע"כ משום הלעיטהו כו' אמרו דאין עליו חיוב להשתדל להצילן מן האיסור כנ"ל ובמק"א כתבתי לפרש דלא תקשה ע"ז מירושלמי דמאי ומע"ש שהובא בתוס' יו"ט שם כנ"ל והנה בהך מילתא דערבות אמרו בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט דזהו ביש בידם למחות וכו' וי"ל דה"ה היכא דיש בידו להשתדל אחר איזה עצה להצילן מן מכשול איסור דג"כ זהו בכלל חיוב הערבות אף היכא דאין בידו למחות בהם שלא יעשו כן אך זהו בנגלות אבל בנסתרות דיצתה ב"ק ואמר ר' לוי ביבנה דהותרה הרצועה ואין לכם עסק בנסתרות כדאמרו בירושלמי סוטה ובתוס' שם דמשמע דעל נסתרות הותרה לגמרי דין ערבות וע"כ אין בנסתרות שום חיוב כלל אף להדר אחר איזה עצה כדי להפרישן מאיסור וע"כ שפיר כתבתי כן לעיל לחלק בזה בין נגלות לנסתרות:
ענף ג
י
ובעיקר הדבר שכתבתי לעיל לדון דבעוזב דתו לא שייך ערבות נלע"ד להוכיח דגם בי' שייך ערבות והוא דאי' בסנהדרין דף מ"ד דמעת שעברו הירדן נענשו עבור עכן וכמבואר שם בכולי סוגיא ואמרו שם דעכן עבר על חמשה חומשי תורה ע"ש ומבואר בחולין ד' ה' וכפי שכתב התבואות שור בסי' ב' ס"ק כ"ג ובשמלה חדשה אות ט"ו דמי שעובר על רוב המצות הוא מומר גמור משום דרובו ככולו ע"ש. הרי דאף עבור מומר ג"כ יש דין ערבות דנענשו עבור חטאו ומשמע שם דנענשו בשביל מה שעבר על חמשה חומשי תורה והחרמים דהא אמרו שם חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא כו' וגם עברו את בריתי גם לקחו מן החרם גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם כו' מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה שנא' חמשה גם דמשמע מזה דנענשו כל ישראל עבור מה שעבר עכן על כל חמשה חומשי תורה וגם עבור מה שחטא בחרם והא הי' לו דין מומר כיון דעבר על חמשה חומשי תורה והמהרש"א שם פירש דעבר על רובו של תורה ע"ש וכבר נתבאר דבזה הוי הדין דרובו ככולו וכמש"כ התב"ש. ואפ"ה נענשו עבור מה שעבר עכן על החרם ואין סברא לומר דמה שעבר על החרם ושמו בכליהם הי' זה מקודם דעבר על רוב חומשי תורה דאין זה במשמע הכתוב כמבואר שם וי"ל דזהו כוונת המאמר שם דאע"פ שחטא ישראל הוא דהכוונה הוא דאע"פ שחטא עכן מ"מ מקרי בשם ישראל דשייך דין ערבות על כל ישראל שיענשו לפי דגם עברו בריתי גם לקחו מן החרם כו' וגם שמו בכליהם דזהו קאי על כל ישראל ומשום הערבות ומוכח מזה דגם במומר גמור שייך דין עונש ערבות ואין סברא לחלק בזה דשאני היכא דלא נתפרסם חטאו במה שעבר על רוב התורה והמצות. דמה בכך לענין הערבות בעונש דין שמים וקמי שמיא גליא האמת שהוא מומר וע"כ מוכח מזה דגם בעוזב דת שייך דין ערבות דאע"פ שחטא ישראל הוא ולפ"ז הדין נותן דגם בעוזב החיוב להשתדל ולעשות עצות איך להפרישו מאיסור כדי שלא יענשו עבורו ואף דמבואר בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט דהך כל ישראל ערבין אינו רק היכא שיש בידו למחות כו' עכ"ז יש לומר דה"ה היכא דיש בידינו לעשות איזה עצה שע"י זה יופרש מהאיסור דודאי החיוב עלינו להשתדל ולעשות כן דגם זה בכלל יש בידינו למחות דמ"ש וז"ל הרא"ש ברכות פ"ג סי' י"ג בסוף הסימן דין הוא שיפטור אחרים כו' שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון וכו' עכ"ל ומשום הסברא הזאת עלינו החיוב להשתדל בעצות כדי להצילן מן העון כדי שלא יענשו אחרים בשבילו ומה דיש להעיר לפי מה דאמרו בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט ושבת דף נ"ה דדוקא ביש בידם למחות וכו' אף בנגלות כו' והא ר' יהודא ס"ל בסנהדרין דף מ"ג דנענשו משום ערבות גם על נסתרות מקודם שיצתה הב"ק ביבנה עיי' מזה במהרש"א בחדושי אגדות לסנהדרין דף מ"ג ע"ב שהעיר בזה וכתב דדוחק לומר דההיא סוגיות אתי' כר' נחמי' ולא כר' יהודה ע"ש והדברים ארוכין וקצרתי:
יא
נחזור לענינינו במה דכתבו לזכות גט לעוזבת דת ברוצה לישא אחרת דבאמת י"ל דהעיקר כסברת המהרי"ק דהיכא דנאסרה עליו דאין זה בכלל נושא שתי נשים וע"ז לא גזר ר"ג וכמש"כ החמדת שלמה והא דהצריכו לזכות הגט י"ל דעיקר טעמם הוא דעלינו החיוב להשתדל ולהצילה מן עון החמור בזנות דא"א דכל יום ויום עושית חטא חמור. ולהציל אותו מן עונש הערבות. ואף דיש לדון בזה הלעיטהו לרשע וכמו בהך דב"ק ד' ס"ט. עכ"ז הא נתבאר דיש לחלק דשא"ה דהוי כעין נסתרות דאין ערבות ע"ז מן עת דיצתה הב"ק ביבנה. אבל בהך דעוזבת דת דהוי בשם נגלות ויש ערבות ע"ז ע"כ החיוב להשתדל בעצה ולהצילן מן עונש ערבות במה דאפשר וזהו בכלל דיש בידם למחות כנ"ל מה שא"כ בנסתרות כיון דאמרו בזה דהותרה הרצועה ואין לכם עסק בנסתרות א"כ הותרה לגמרי ואין לנו להדר אחר עצות ע"ז וכמו בהך דכרם רבעי דמע"ש וב"ק הנ"ל דאמרו הלעיטהו לרשע כו' ולפ"ז היכא דאומרת העוזבת דת דאיזה חפיצה בגירושין כלל דאף דנימא דאין מזכין הגט בע"כ וכמש"כ השבות יעקב. דמ"מ יש להתיר להבעל לישא אחרת וכסברת המהרי"ק והח"ש כנ"ל דהך זכוי הגט הוי רק לטובתינו להנצל מן הערבות באם האפשריות לזכות לה הגט אבל היכא דאין האפשריות לעשות הזכוי באופן המועיל אין זה לעיכובא דעכ"ז יכול לישא אשה אחרת:
יב
ולכאורה יש לומר ולדחות לכל מה שכתבתי ע"פ דברי הרא"ש לברכות פ"ג דין י"ג דנשים אינן בכלל הערבות וכיון דנשים לא נתערבו עבור האנשים ה"ה דאנשים לא נתערבו עבור הנשים א"כ ממילא נדחה מש"כ הטעם דמזכין גט לעוזבת משום להצילנו מהערבות. דהא ז"א כיון דלא נתערבו עבור הנשים. משום דהם הוי לגבי זה כעם בפני עצמן ועיין שבת דף ס"ב ואפשר לומר דנהי דנשים אינן בכלל הערבות עבור אנשים משום דהוי כמו עם בפני עצמן גבי זה. עכ"ז נתערב הנשים עבור נשים וכ"א עבור שאר הנשים. ע"כ שפיר יש לדון להך זכוי הגט לעוזבת כדי להציל לכל הנשים שלא יענשו משום הערבות אך זה דוחק ולכאורה יש להעיר בזה מהך דביצה דף למ"ד דאמרו הני נשי דשקלן חצבייהו כו' ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח כו' מוטב שיהי' שוגגין כו' הרי דגם בנשים הדין הוא דהחיוב עלינו להשתדל להפרישן מאיסורא אבל באמת אין זה ראי' כלל דשא"ה דמיירי בשוגגין משא"כ בהנידון דמיירינן בעברה במזיד דיש לומר בזה הלעיטהו לרשע וכמו הך דמע"ש פ"ה וב"ק דף ס"ט הנ"ל ואנכי כתבתי לעיל לחלק דשא"ה בכרם רבעי דזה הוי כעין נסתרות דבטל הערבות מנסתרות לאחר דיצתה הב"ק ביבנה א"כ בנגלות דשייך ערבות דעתי בזה דהחיוב עלינו להשתדל להפרישן מאיסור למען הצלתינו מעונש הערבות. לכן עדיין יש לדון דגבי נשים אין עלינו להשתדל בזה לפי דאינם בכלל הערבות לפי דברי הרא"ש בברכות וע"כ ממילא דיינינן בהו להך דהלעיטהו לרשע וכו':
יג
ומה"ט אין להעיר מהך דשו"ע או"ח סי' ש"ו סעי' י"ד מי ששלחו לו כי הוציאו בתו בשבת כו' דשם הא מיירי שהוציאוה באונס וע"כ אין שייך בזה לדון הלעיטהו כו' וכן היכא דשייך לדבר על לבה ולהחזירה כו' שאני בזה דלא שייך התם לומר הלעיטהו כו'. ועיין באו"ח סי' ש"ה בבאר היטב ס"ק ה' מה שהביא בשם נחלת שבעה וקצרתי:
יד
אכן באמת אין מזה שום דחיי' כלל למה שכתבתי משום דבתשובת ר"ע איגר זצ"ל בסי' ז' כתב בכוונת הרא"ש לברכות הנ"ל דרק במה שאין מצווין הנשים בזה לא נכנסו בערבות אבל במה שמצווון הנשים הם ג"כ בכלל הערבות א"כ לפ"ז שפיר כתבתי לדון די"ל במה שהצריכו לזכות גט לעוזבת דזהו העיקר כדי להצילנו מערבות דבזה גם נשים הם בכלל הערבות ובפרט לפי שיטת התוס' בברכות דף כ' ד"ה נשים בברכת המזון כו' בקושייתם כהנים ולוים נמי תיבעי כו' משמע דלא ס"ל לדברי הרא"ש דמחלק דשאני נשים דלא נתערבו אלא כולם נתערבו. ועיין בצל"ח ברכות שם ובקידושין דף ע' בתוס' שם וקצרתי לפי דהעיקר כדברי ר"ע איגר הנ"ל. וע"כ אין מהצורך להאריך בזה יותר:
טו
סיומא דפסקא בקצרה דעתי כן והוא כי זכוי הגט לעוזבת דת אף דאומרת דאינה רוצית כלל בהגט עכ"ז יש לזכות עבורה את הגט לפי דיש לומר דבזכות גמור מהני הזכות אף באומרת שאינה חפיצה בזה וגם נ"ד הוי בשם זכות גמור כמו שנתבאר. וזולת זה הא נתבאר בשם המהרי"ק דהיכא דנאסרה עליו דאין זה בכלל נושא שתי נשים וכמו שכתב החמדת שלמה. וזכוי הגט אינו רק לרווחא דמילתא היכא דאפשר אבל אין זה לעיכובא וגם נתבאר דיש לדון דעיקר מה שמצריכין לזכות הגט לה דזהו רק לטובתינו להצילנו מן הערבות וע"כ יכול כת"ר לזכות עבורה הגט גם בנ"ד ולהתיר לבעלה לישא אשה אחרת אף בלא היתר מאה רבנים. וה' יהי' בעזרינו להצילנו מן עון ומכשול ושלום על ישראל:
טז
וזה מקרוב נשאלתי מן רב גדול בדבר אשר איש א' מעירו נסע למרחקים לחו"ל ויש לו אשה הדרה בעירו וזינתה ברצון וכפי הגב"ע כד"ת ונאסרה על בעלה והבעל רוצה לישא אשה אחרת במדינתו ואשתו אינה רוצה בשום אופן לקבל גט מבעלה ודרשו ממני לחוות דעתי אם להתיר לו לישא אחרת בלא היתר מאה רבנים ואם ישליש גט או דאין תועלת כלל מן השלשת הגט וזכוי הגט כיון דאין רצונה להגט. גם חשש כת"ר להא דמבואר ביבמות דף ל"ז וביומא דף י"ח ובאה"ע סי' ב' סעי' י"א דלא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זל"ז כו' וע"כ כאן דיש לו בנים מכבר מן אשה בעירו וכשישא אשה במדינה אחרת יכול להיות אח נושא אחותו וביקש כת"ר ממני להשיבו איך דעתי בזה:
יז
וזה אשר השבתי לו כי לפי מה שהעליתי בקונטריס להשיג על השבות יעקב שכתב דלא מהני זכוי הגט היכא דאינה חפיצה בהגט והעליתי דיש לדון דכיון דהוי זכות גמור מזכין לה בע"כ וע"כ יש להתירו לישא אחרת במדינתו לאחר שיתרו אותה שתקבל גט ואם לא תתרצה ישליש גט ובתורת זכוי עבורה וכמש"כ בקונטריסי בארוכה ובאמת אף דנימא דלא מהני זכוי הגט כלל היכא האומרת בפירוש דאינה רוצית כלל בהגט מ"מ יש להתירו לישא אחרת אף בלא היתר מאה רבנים וכפי סברת המהרי"ק והח"ש שהובא לעיל דעיקר תקנת ר"ג לא הי' רק באשה המותרת לו אבל בנאסרה עליו אין זה בכלל שתי נשים ואין זה בכלל תקנת ר"ג ומש"כ כת"ר לחוש להך דלא ישא במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת. אין לחוש לזה הלא כבר כתב הבית מאיר בסי' ב' סעי' י"א דהך דלא ישא במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת היינו בנושא אשה על אשתו ולא במתה או נתגרשה אף דיש לו בנים ממנה במדינה זו דלא גזרו בכזה וה"ה בנ"ד דכיון דמזכה לה גט בתורת זכיי' כנ"ל דינה ככל גרושה דלא אסרו לו לישא אשה במדינה אחרת וגם אף דנימא כהשבות יעקב דלא מהני זכוי הגט כלל עבורה בע"כ שלה. מ"מ כיון דע"פ דין אינו אסור לישא אשה אחרת משום חדר"ג לפי דלא הוי אשה הראויה לו וכסברת המהרי"ק והחמדת שלמה כנ"ל ע"כ מה"ט אין בזה איסור משום דלא ישא במדינה זו וילך וישא כו' דלא אמרו זה רק באשה הראויה לו אבל באשה האסורה עליו אין עליו איסור זה וכעין סברת המהרי"ק הנ"ל ודינו כמו דאין לו אשה דמותר לו לישא אשה במדינה אחרת אף דיש לו בנים במדינה זו וגם י"ל בזה להסברא דכיון דזנות לא שכיח וכעין דברי התוס' בכתובות דף ב' ע"א ד"ה שאם היה לו כו' בסה"ד בתי' השני דכל זנות לא שכיח. ודלא כדברי התוס' בגיטין דף י"ז ע"ב דדוקא זנות בעדים ובהתראה כו' וכמש"כ התוס' כאן בכתובות בתי' קמא א"כ יש לדון בזה לסברת הבית מאיר בסי' ב' דבמילתא דלא שכיח לא גזרו בזה. וכן הנהוג להתיר בזה ולא לחוש בכה"ג להך דלא ישא במדינה זו כו' וע"כ אין להחמיר בנ"ד כלל:
סימן ב
א
מה שהשבתי לרב גדול א' בענין מה שנהגו להשליש גט בהיתר נשתטית שישא אשה אחרת והמ"ל בפ"ו ה' גירושין דין ג' כתב בשם חכמי קושטאנטינא דאסרו מלסמוך על הגט הזה לכשתשתפה מטעם דכל מידי דלא מצי עביד לא משוי שליח וכן כתב הנו"ב במ"ק סי' ג' שהביא לדברי המל"מ הנ"ל וכת"ר כתב להחמיר בזה עוד מטעם אחר דהוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כמו פסול מחובר. וכש"כ בשוטה דהוי מחוסר מעשה רבתי של שיפוי' כדאי' בגיטין ד' ע' והאריך כת"ר בזה והנני להשיבו דלדעתי ברור ופשוט דאין זה מקרי מחוסר מעשה כיון דאינו מחוסר מעשה בגופו של גט וכמש"כ הר"נ בפ"ב דגיטין במשנה דהאשה כותבת את גיטה כו' ובעינן דוקא דומיא דקציצה דהוי בגופו של גט:
וכן מוכח מהא דיבמות ד' נ"ב דאמרו לאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ליבמתו מהו כו' והתוס' בנזיר ד' י"ב ד"ה באשה שאין לה בת כו' כתבו בסה"ד להוכיח מהך דיבמות דאף דבידו לבא עלי' בע"כ ולגרשה מ"מ כיון דהשתא מחוסר מעשה אינו יכול לעשות שליח דזהו בכלל מידי דלא מצי עביד לא משווי שליח ועיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' קמ"א ויש להאריך הרבה בדברי התוס' הזה ואכ"מ ועיין מזה במל"מ פ' ט' ה' אישות ה' ו':
ב
וחזינן דהתוס' בנזיר כתבו דהך דיבמות מקרי מחוסר מעשה כ"ז דלא בא עלי' וכן הוא מסברא דודאי זהו הוי בשם מחוסר מעשה רבתי ואמרו התם ביבמות ד' נ"ב לאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה וקשה הא אף בלא הטעם דאין בידו כו' יפסול הגט משום מחוסר מעשה הקידושין בין כתיבה לנתינה וכן ביבמתו יהי' פסול בפשיטות משום שמחוסר מעשה הביאה בין כתיבה לנתינה ובמה דאמרו למפסל משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה הא בזה אף מידי דהוי בידו ג"כ פסול מחובר דמפסל משום מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה אף דהוי בידו לתלוש כמו דאמרו בקידושין ד' ס"ב ע"א. דכל שבידו לתלוש לאו כמחוסר מעשה דמי ואפ"ה בפסול מחוסר מעשה הקציצה בין כתיבה לנתינה אמרו דפסול אף דבידו לתלוש וע"כ מוכח דמה דאינו מחוסר מעשה בגופו של גט לא פסלו משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וכן מוכח מן מש"כ התוס' שם ביבמות ד' נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה בעלמא אינו גט כו' דכתבו דזהו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל:
אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני לוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו כו' וגט אשה וגט שחרור שווים לכל דבר כו' ואי נימא דזה מקרי מחוסר מעשה למפסל משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה א"כ קשה דאף למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל יהי' פסול משום מחוסר מעשה הקידושין בין כתיבה לנתינה וכן בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך כו' יהי' פסול השחרור משום מחוסר מעשה הקני' של העבד בין כתיבה לנתינה והא גם בגט שחרור מיפסל אם הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כמו דאמרו בגיטין ד' ט' דמיפסל מחובר בשיחרור ג"כ. וע"כ מוכח מזה דמה דלא הוי מחוסר מעשה בגופו של גט לא מיפסל משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ושפיר הא דחזינן דלא חשו האחרונים לחומרא זו:
ג
ויש לי עוד מה להאריך ולהוכיח כן אך באמת אין אנו צריכין לראיות בזה כי ברור ופשוט דמה דלא הוי בגופו של גט אין זה מיפסל משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וכמש"כ הר"נ בלשונו בפ"ב דגיטין כנ"ל וע"כ לא כתבו האחרונים להחמיר מטעם זה רק דהחמירו בזה משום דמה דלא מצי עביד לא מצי משווי שליח וכמש"כ המל"מ והנו"ב ולפ"ז יש לדון לכאורה בזה דיהי' מצי השליח למסור לה הגט כשתשתפה בתורת זכי' דהא אומדנא דמוכחא הוי דוודאי רוצה הבעל שיגרשה השליח בתורת זכי' כדי דלא יהי' נכשל בחדר"ג על שתי נשים וכן דיהי' מיפטר ממזונותי'. וגם הא לא גרע השלשת גט מן גילוי דעתו דמבואר כה"ג באה"ע סי' ל"ה סעי' ד' דאם גילה בדעתו שהוא חפץ באשה פלונית והלך השדכן וקידשה לו דהרי זו מקודשת א"כ כש"כ בנ"ד דהוי לכה"פ גילוי דעתו דרוצה בנתינת הגט לידה וגם הא הוי זכות לגבי' שלא יכשל בחדר"ג ע"כ וודאי יש לדון במה דיתן השליח הגט לה בתורת זכיי' אף דלא הי' מצי עביד אז הבעל וכמש"כ כה"ג הדגול מרבבה ליו"ד סי' ש"ה סעי' י' גבי פדיון הבן דאם עושה שליח לפדות בנו בתוך שלשים יום שיפדנו בזמנו דאף דלא מהני בזה דין שליח משום דלא מצי עביד השתא מ"מ יכול השליח לפדות בנו לאחר שלשים יום בתורת זכיי' דזכין לו שלא בפניו ע"ש:
הגה"ה
ובעיקר דברי הדגול מרבבה הזאת העירותי מכבר במק"א מהא דקיי"ל דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכמש"כ המל"מ בפ"ד ה' אישות דין ז' ובפרק ו' ה' גירושין דין ג' ע"ש וכעין זה מצינו בגיטין ד' כ"ט ע"ב דאמרו שם כיון דבתר תלתין יום מצי מגרש כשליח שניתן לגירושין הוא. והוא הדין בזה כיון דבתר תלתין יומי מצי לפדות ע"כ מצי עביד מקרי והטעם הוא ע"פ סברת המל"מ הנ"ל דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה הוי וע"כ מהני השליחות שיהי' יכול השליח לפדות הבן לאחר ל' יום אף דנעשה לשליח בתוך שלשים יום ודלא כהד"מ בזה והארכתי בזה במק"א ע"כ הג"ה:
ד
אך באמת הנכון עם האחרונים שתמהו על השלשת הגט הנ"ל משום דמידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משווי שליח משום דתורת זכיי' לא מהני בזה לפמש"כ התוס' בקידושין ד' כ"ג ע"ב ד"ה מהו שיעשה שליח כו'. בהא דאיבעי' להו אם עבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו או לא והא דמבואר במתניתין דשטר ע"י אחרים בתורת זכות יש לחלק דמיגרע גרע היכא שבא בתורת שליחות וא"ל לך וקבל גיטי כו' ע"ש וכוונתם משום דדוקא היכא שלא א"ל שיעשה שליחותו אז שפיר מצי זכי עבורו בתורת זכות אבל היכא שא"ל בפי' שיעשה שליחותו אז הוי כמו קפידא דיהא חל בו דיני שליחות ולכן בא"ל לך וקבל גיטי דאי נימא דלא מצי משווי שליח אז אינו מועיל תורת זכיי' בזה וכה"ג כתבו התוס' בגיטין ד' ס"ו ע"ב ד"ה הא כתב ידן כו' דאף דמכשיר ר"מ במצאו באשפה עכ"ז בעשאום שלוחים לכתוב הגט אינן יכולין לצוות לאחרים לכתוב משום דמילי לא ממסרי לשליח שזה גרע ממצאו באשפה משום דכיון דציוה לכתוב צריכים לעשות ציווי שלו עכ"ל התוס' ועפ"ז מתורץ מה שהקשה הקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ה' על מש"כ ביו"ד דיכולים להפריש חלה בלא רשות הבעה"ב משום תורת זכיי' דא"כ קשה על מש"כ התוס' בנזיר ד' י"ב לדון בהא דאשה עושית שליח להפריש חלה והא הוי דשלב"ל כיון דעושית שליח מקודם הלישה כו' ואי נימא דלא בעינן דעת הבעה"ב כלל רק בתורת זכות אתו עלה כו' א"כ לא גרע מה שעושית שליח מאילו לא עשתה שליח כלל אע"כ מוכח דלא כסברת התה"ד כו' עכ"ד הקצה"ח:
ה
אכן לפי מש"כ בשם התוס' קידושין ותוס' גיטין הנ' מתורץ קושיות הקצה"ח הנ"ל משום דשאני היכא דעשתה לשליח בפי' אז גרע וע"כ שפיר הקשו התוס' בנזיר על הפרשת חלה דאיך יכולה לעשות שליח לחברתה מקודם הלישה והא הוי דשלב"ל ודין זכיי' לא שייך בזה כיון שציוותה בתורת שליחות ע"כ מיגרע גרע ועיין במל"מ פ"א ה' שלוחין ה"א ובנתיבות סי' קפ"ב ס"ק י' וקצרתי. וכן מוכרח מן הא דאה"ע סי' ל"ה סעי' ו' דס"ל לחד דיעה דאין שליח עושה שליח בקדושין וקשה דיהא מועיל שליחות השני בתורת זכיי' כמש"כ שם לעיל סעי' ד' דאם גילה בדעתו כו' והלך השדכן וקידשה כו' כנ"ל אכן לפמש"כ א"ש דהיכא דבא בתורת שליחות אז גרע דאם אינו מועיל ע"פ דיני שליחות כן לא מהני בזה ע"פ דין זכיי':
ולפ"ז מוכח דלא כמש"כ הדגול מרבבה דאף דאינו מועיל שליחותו במה שעשה לו לשליח בתוך שלשים יום לפדות בנו דמ"מ מהני בזה בתורת זכיי' דלפמש"כ הא מוכח דהיכא דעשהו לשליח בפירוש אז אינו מועיל בזה דין זכיי' כלל ולפ"ז הנכון עם דברי המגי' במל"מ פ"ו ה"ג שכתב בשם חכמי קונשטאנטינא לאיסור משום מידי דלא מצי עביד לא מצי משווי שליח ובתורת זכיי' לא מהני בזה כיון דעושהו לשליח ע"כ גרע דכיון דלא מהני בזה תורת שליחות ע"כ לא שייך בזה דין זכיי' כלל ועכ"ז י"ל עצה בזה דנכון להתנות בפי' עם הבעל דיאמר בפיו בפירוש דאף דלא שייך בזה דין שליחות מ"מ מגלה דעתו דרוצה דיזכה לו השליח את נתינת הגט לידה לאחר שתשתפה בתורת זכיי' דבזה לא שייך להחמיר ע"פ הסברא שכתבתי דהיכא דאתי עלה בתורת שליחות אז גרע דהוי כמו קפידא דהא חזינן דאומר בפי' דאינו מקפיד בזה ואדרבה רוצה בכך ע"כ שפיר יש לדון בזה דין זכיי' וכל זה אמרתי מכבר:
ו
שוב ראיתי דיש להעיר בזה אי נימא דמן דין שליחות לא שייך בזה רק בתורת זכיי' אתינן עלה. דלפ"ז יהי' גט מוקדם כשימסור לה השליח לאחר שתשתפה לאחר זמן דדוקא בגט ע"י שליח לא חשו לגט מוקדם כמבואר בגיטין ד' י"ח. ואף דגם בנ"ד שייך סברת הש"ס בגיטין שם דהנהו קלא אית לי' מ"מ וודאי לא מחלקינן כן אם לא הוי ע"י דין שליח אך אפשר גם עצה לזה דיכתבו שבוע או שנה דבכה"ג כשר הגט ולשי' רש"י אף לכתחילה כשר לכתוב כן ולשי' הרמב"ם דמשמע דרק בדיעבד כשר אבל לא לכתוב לכתחילה כן וכמש"כ הגט פשוט בסי' קכ"ז ס"ק כ"ג בשם הב"י ע"ש:
עכ"ז י"ל דבנ"ד גם להרמב"ם הי' מותר לכתוב לכתחילה כן. וכעין זה כתב הב"ש בסי' קל"ו ס"ק ז' וע"ש ובמג"א סי' של"ט ס"ק ט' והנה המרכבת המשנה בפ"ו ה' גירושין הביא בשם גדול א' דכתב לדון דין זכיי' גבי השלשת גט בנשתטית ודחה זה המרכבת המשנה משום דלא מצינו דין זכי' רק במזכין חפץ לפלוני אבל להוציא חפץ מרשות הנותן לא דיינינן לפי דזכין מאדם לא אמרינן עכ"ל בקצרה ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' העליתי בעז"ה להוכיח דגם דין זכי' להוציא החפץ מרשות הנותן ג"כ דיינינן דגם זכין מאדם אמרינן שם בספרי ע"כ שפיר יש לדון דין זכי' בהך דהשלשת גט וכפי שכתבתי להסביר זה בטוב טעם כי המרכבת המשנה קיצר בזה ולפי מה שכתבתי לא מהני הזכי' אם לא יתנה הבעל בפיו בפירוש כן. אלא יתנה הבעל בפירוש בעת השלשת הגט ויאמר דאף דלא יהי' מועיל דין שליחות דמ"מ מסכים הוא על הזכיי' דיזכו עבורו למסור לה הגט כשתשתפה וכנ"ל:
ז
אכן בעיקר מילתא דנא במש"כ לדון דין זכי' בזה דז"א אלא לפי שיטת התו' דס"ל דלכן אם כתב גט לאשה דעלמא פסול משום דמה דלא מצי עביד עכשיו לא מצי עביד שליח אבל לפי דברי הרמב"ם פ"ג ה' גירושין דין ו' שכתב דלכן באמר כתוב גט לכשאשאנה אגרשנה אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין אז ונמצאו שנכתב גט זה שלא לשם גירושין עכ"ל ועיין מזה במל"מ פ"ט ה' אישות ה' ו'. ובמל"מ פ"ו ה' גירושין ה' ג'. ולפי טעמו דהרמב"ם הדין נותן גם בכתב גט לאשתו שוטה דאף דנשתפית לאח"ז דפסול הגט דכיון דלא היתה בת גירושין בעת שנכתב ע"כ הוי כמו שנכתב שלא לשם גירושין ולפ"ז לא מהני זכוי של הגט למסור לה הגט בתורת זכות להבעל כשתשתפה כיון דנכתב הגט בעת שהיתה שוטה ואין לנו להכריע נגד דעת הרמב"ם בטעמו:
ח
ולענ"ד יש לדון באשה היודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה דבזה כשר הגט אף. לפי טעם הרמב"ם הזה דהא שיטת הרמב"ם בפ' יו"ד ה' גירושין ה' כ"ג דביודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה דבדיעבד ה"ז מגורשת וכמש"כ הראב"ד שם וגם הרמב"ם ס"ל כן וכמש"כ המ"מ שם וכן פסק המחבר באה"ע סי' קי"ט סעי' ו' ולפ"ז לא שייך בזה סברת הרמב"ם שכתב הטעם דהוי כמו דנכתב שלא לשם גירושין דהא כיון דדיעבד מגורשת א"כ לא שייך למידן בזה להך סברא:
וידעתי למש"כ המל"מ ה' ביאת מקדש פ"ב ה' ו' דבמידי דרבנן אף במה דלא מצי עביד דמצי משוה שליח אך לפי דהמל"מ לא כתב זה בהחלט רק בלשון אפשר ע"כ אין אני רוצה להכניס ולדון ע"פ סברא זו וע"כ אבאר באופן אחר בהך דיודעת לשמור גיטה וא"י לשמור א"ע בענין נתינת הגט לידה מן השליח לכשתשתפה. והוא דיש להוכיח דהיכא דבדיעבד מהני אף אם אסור לכתחילה באיסור תורה דמ"מ מקרי בידו והא אי' ביבמות דף צ"ב ע"ב דהוכיחו מקודם דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק מהא דתנן האמ"ל לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת ודחי' לי' דמתניתין ר"ע כו'. וקשה דהא י"ל הטעם דלכן אינה מקודשת משום דכיון דאין בידו לקדשה עכשיו בהיתר דהא לכ"ע הוי יבמה לשוק באיסור לאו גם בקידושין לחודה וכמבואר ביבמות דף מ"ט בתוס' ד"ה אי כרב כו' וע"כ מוכח מזה דאף באיסור מה"ת כיון דאם עבר ועשה מועיל הקידושין ותפסי ע"כ מקרי זה לדבר שבידו ולא מקרי דבר שלא בא לעולם דמבואר בקידושין דף ס"ב דעיקר מילתא דדשלב"ל תלוי במה דהוי דבר שבידו ע"ש וע"כ שפיר הוכיחו בש"ס יבמות שם דלא תפסי קידושין ביבמה לשוק כנ"ל:
ט
וכעין זה אי' בגיטין דף פ"ד ע"א וברש"י שם ד"ה אמר לך רבא כו' דבשר חזיר בידה לקיימו באיסור ומוכח דאף במה דאסור מה"ת מקרי דבר שבידו:
וכש"כ באיסור מדרבנן היכא דמועילים מעשיו דמקרי זה בשם דבר שבידו ועפ"ז כתבתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף ה' לתרץ דברי הרמב"ם שפסק גבי הדס בענבי' מרובה מעליו דעבר ומיעטן כשר ולא מחלק בין אשחור מעיו"ט או לא ע"ש והא דכתבו התוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב ד"ה כל שבידו כו' דענבים מרובים מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט כו' והובא בספרי שם יש לחלק וקצרתי ועיין בקידושין דף ס"ד דאמרו שם והרי בידו להשיאה לממזר ופי' רש"י דביד האב להשיאה לו בעבירה כו' ובכל הסוגיא שם והדברים ארוכין ולפ"ז ברור דאיסור דרבנן מקרי ודאי דבר בידו וממילא מקרי בשם מצי עביד אף דאסור לו לעשות מדרבנן דכיון דדיעבד מהני מעשיו. וע"כ מצי עביד שליח באשה היודעת לשמור גיטה וא"י לשמור עצמה למסור לה הגט לכשתשתפה ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דבעבר וגירשה מגורשת אף לשיטת התוס' דאתו על הך דיבמות משום מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח. וכש"כ לטעם הרמב"ם בפ"ג ה' גירושין ה' כ"ג דזהו מפני דנכתב הגט שלא לשם גירושין כנ"ל. דהא כיון דביודעת לשמור גיטה כו' אם עבר וגירשה מגורשת לשיטת הרמב"ם עצמו ובוודאי דמקריא בת גירושין ע"כ הגט כשר אף לכתחילה שיתן לה השליח אחר שתשתפה:
י
ואף דיש סוברים גם ביודעת לשמור גיטה כו' דאף בדיעבד אינה מגורשת וכמבואר שיטתם בסי' קי"ט סעי' ו' בהרמ"א שם ואף דלפ"ז יש מקום לדון ולהחמיר דגם בכה"ג מקרי לא מצי עביד דאף דאינו רק מדרבנן מ"מ כיון דגם בדיעבד לא אהנו מעשיו לכן מקרי גם כזה בשם לא מצי עביד ואינו יכול לעשות שליח דהא גם המל"מ בפ"ב ה' ביאת מקדש ה' ו' לא כתב להחליט בזה וכמש"כ לעיל מ"מ הא העליתי לעיל דבתורת זכוי עבור הבעל יכול השליח למסור לה הגט כשתשתפה אך העליתי דצריך הבעל להתנות ע"ז בפירוש שמסכים על הזכוי וכמש"כ לעיל ועיקר מה דיש להחמיר בזה הוא לפי דברי הרמב"ם בטעמו על הך דיבמות דף נ"ב דלכן אינו גט לפי דהוי כמו דנכתב שלא לשם גירושין ע"כ ביודעת לשמור הגט וא"י לשמור עצמה יכול השליח למסור לה הגט כשתשתפה בתורת זכות עבור הבעל היכא שהתנה הבעל בפירוש שמסכים על הזכוי ואינו מקפיד על השליחות דוקא וכנ"ל ועיקר החומרא מה דיש להחמיר בזה הוא לפי שיטת הרמב"ם בטעמו דנכתב שלא לשם גירושין הא לשיטת הרמב"ם דס"ל דעבר וגירשה מגורשת ביכולה לשמור גיטה א"כ לא שייך להחמיר מטעם זה ע"כ יכול השליח למסור לה הגט כשתשתפה כנ"ל:
יא
ויש לדון דהשליח יכול למסור לה הגט אף בע"כ של האשה לאחר שנשא הבעל בהיתר אשה אחרת דבכה"ג אין בזה חרדר"ג ואף להנו"ב דחידש לדון דאף בזמן הש"ס אינו יכול השליח למסור לה הגט בע"כ של האשה דה"ל כמו תופס לבע"ח במקום דחב לאחרים. לפי דבכה"ג גם הנו"ב מודה דמצי השליח למסור לה בע"כ דכיון שנשא כבר אשה אחרת בהיתר ע"כ בעמוד והוצא קיימא הך איתתא:
וגם הא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ד סוף ענף ה' הוכחתי דלא כהנו"ב וכן מוכח מן הר"נ בפ"ק דגיטין במשנה דזו מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' גבי עבד שפעמים שהאדון שולח לו בע"כ כו' דמוכח מזה דאין זה בכלל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכמש"כ הקצה"ח בסי' קפ"ב סוף ס"ק ב' לבאר זה בטוב טעם ע"ש וכן יש להוכיח מן ב"מ דף ק"א ע"ב בעובדא דההוא דזבן ארבא דחמרא כו' אזל קדשה יהבה לי' דוכתא כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי אפיקתי' כו' א' רב הונא ברי' דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו כו' ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא עכ"ל הגמ' ואי נימא דבעל אינו יכול לעשות שליח לגרש בע"כ וכמש"כ הנו"ב משום דה"ל כמו תופס לבע"ח כו' והא רב הונא ברי' דרב יהושע ס"ל בכתובות דף פ"ד ע"ב דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כדקיי"ל וכיון דהשליח לא היה יכול למסור לה הגט בע"כ רק מרצונה. ע"כ אין סברא לומר בזה דדמית עלי כארי' ארבא דהא בלא רצונה לא הי' יכול למסור לה הגט ע"י השליח ואי דנתרצית א"כ לא שייך לומר בזה כאשר עשה כו' ויש לומר דלכן שלח לה הגט ע"י שליח משום דהא בלתי רצונה לא יהי' יכול ליתן לה הגט ולכן פשט הסוגיא מורה דאף בע"כ יכול השליח למסור הגט ודוחק לומר דאף בנתרצה לקבל הגט שייך לומר דדמית עלי כי אריא כו' כיון דבדעתו לגרשה אם תתרצה דזהו דוחק. וכן יש לדון בזה לפי מש"כ הנו"ב במ"ת סי' ק"י דארוסה שאני ע"ש. א"כ י"ל דשא"ה בהך דב"מ דהוי בארוסה. וקצרתי לפי דאין זה שייך כ"כ לענינינו:
יב
והנה הנו"ב במ"ק סי' ג' כתב דצריך הבעל ליתן גט חדש להאשה בעת שתשתפה כי אינה רשאה להנשא ע"י סמך גט המושלש רק כן הי' תקנת רגמ"ה שלא להתירו לישא אשה רק ע"י השלשת גט ע"ש ובאמת אינו מובן דאיזה תועלת יש לנו מן הגט המושלש כיון דלדינא אין לסמוך עליו א"כ למה הצריכו להשליש הגט אבל לפי מה שנתבאר דביודעת לשמור גיטה וא"י לשמור א"ע דיכולה להתגרש ע"י הגט המושלש א"כ שפיר מה דהתקינו להשליש הגט בעת ההיתר לפי דרבותינו הגאונים ז"ל השתדלו בעצת מי שנשתטית אשתו שלא יכשל באיסור שתי נשים וכמש"כ הב"ש בסי' א' ס"ק כ"ג דאחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים. ובכל רגע ורגע מיד שתהי' ראוי' לקבל הגט מוזהר הבעל להשתדל בכל האפשרות לפקח שלא יעמוד אף רגע א' באיסור חר"ג ואם לא הי' משליש הגט מוכן והיה צריך לכתוב גט חדש וצריך הכנה וזמן לזה וגם אולי יארע איזה סיבה שלא יהיה אז ביכולתו לזה וע"כ התקינו שיהיה הגט מוכן ביד השליח למסור לה הגט בעת שתהיה ראוי' ע"פ דין לקבל הגט משום דכ"ז דאינה ראוי' ע"פ דין לקבל הגט אז אין לנו שום עצה והוי אנוס דרחמנא פטרי']. ולא יתמהמה כלל וכל מה דאפשר להשתדל בתקנתו להצילו ממכשול איסור חר"ג עבדינן כל טצדקי דמצינו למיעבד:
ולכן הצריכו שיהי' גט כתוב וחתום ביד השליח שימסור לה מיד שתתרפא וגם בע"כ יכול למסור לה כנ"ל ואף דבאשה שא"י לשמור גיטה נתבאר דאינה ניתרת לשוק ע"י גט המושלש מ"מ לא חילקו בזה בתקנתם להצריך להשליש הגט כיון דיהיה תועלת עכ"פ אם יודעת לשמור גיטה ודעת ר' שמחה דהובא בחלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק י"ג דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילתא כולי האי כו' ע"ש ושייך בגזירתם ג"כ לומר לא פלוג וכמו בכל גזירות חז"ל כעין זה כל זה כתבתי להסביר דברי הראשונים במה שהצריכו להשליש גט דיש מזה תועלת לדינא וע"פ תורת זכות שיתנה בפירוש דאף דלא יהיה דין שליחות מ"מ מסכים בדעתו על הזכיי' כנ"ל:
ולמעשה להתירה להנשא לשוק וכן לצאת מחשש חר"ג צריך הבעל לכתוב גט חדש וליתן לידה כשתתרפא וכמש"כ הנו"ב והאחרונים למעשה וגם אין לנו לזוז מן מה שכתבו גדולי הפוסקים להשליש גט ביד השליח ולהתנות עם הבעל שמסכים על הזכי' ויהיה בהסכם מאה רבנים וגם בראוים להוראה סגי וכמש"כ הנו"ב והחתם סופר:
וכעין הא דנדרים דף ח' דאמרו שם דיהי' עשרה דתני הילכתא והכא גזרו דיהיה דוקא מאה והם יהיו שלוחים להתיר לו חר"ג באופן זה:
סימן ג
נשאלתי באחד אשר תיכף אחר החופה נסע אשתו למרחקים לאחי' וזה ערך יותר משנה שלא באתה לבעלה ובעלה נסע אחרי' שמה ולא השיבה לו כלל. ויש גב"ע מע"א שהיא עוברת ע"ד משה ויצתה לתרבות רעה ומורדת על בעלה ובעלה טוען ברי שהיא מורדת עליו בלא טענה והקלא דלא פסיק הוא שיצתה לתרבות רעה ונשאלתי אם יש להתירו לישא אשה אחרת:
ענף א
א
תשובה כי ידוע שי' הב"ש בסי' ט"ו ס"ק כ' דעד אחד אינו נאמן להעיד שמתה אשתו מחמת חזקת איסורא וכ"כ הב"ש בסי' קנ"ח ס"ק א' אכן הנו"ב במ"ת סי' ח' השיג על הב"ש ודעתו להקל ע"י ע"א לפי דחר"ג אין דינו רק כדברי קבלה וספיקו להקל אכן בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' א' העליתי דספק חרם ספיקו להחמיר ודחיתי שם לראיות הנו"ב שם ובח' יו"ד סי' קמ"ו וע"כ אין רצוני להאריך כעת בפרט זה אך בקצרה דידוע מש"כ המהרי"ק והרשב"א והובאו בב"י סי' א' ובדרכי משה ובב"ש שם דאחר אלף החמישי כלה זמן החדר"ג ואינו אלא ספק תקנתא אך היש"ש כתב דלא כלה הזמן אף אחר אלף החמישי ואנכי לעצמי כתבתי בתשובה אחת דיש לדון בזה דכיון דהמחבר והרמ"א הכריעו בפשיטות דלא החרים רק עד אלף החמישי וכיון דהב"י והד"מ בשם הראשונים כתבו כן ע"כ אף דהיש"ש חולק בזה. עכ"ז לכה"פ הוי ספיקא דדינא וכן כתב הרדב"ז בח"ב סי' ת"ש להסתפק בזה גופא וכן מצאתי בתשובת מהרשד"ם סי' ע"ח שכתב לדון בספק ספיקא ולצרף זה לספק דלמא כלה הזמן כבר מחדר"ג ע"ש וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס ס"ק ט"ז דהיכא דאיכא ס"ס דמותר מה"ת אלא שאסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן שמותר כמו בספק ציר דגים אי יש בהם שמנונית כו':
ב
וכיון דהא דע"א אינו נאמן באיתחזק איסורא הוי זה ספיקא דדינא כמש"כ התוס' בריש גיטין והרשב"א והנימוקי יוסף ביבמות ר"פ האשה רבה וכמש"כ כן הנו"ב במ"ק סי' נ"ד א"כ הוי בנ"ד ספק ספיקא לצאת מחשש תורה ספק א' דלמא הדין הוא דע"א נאמן אף באיתחזיק איסורא ואת"ל דהדין הוא דאינו נאמן מ"מ ספק שמא כלה כבר הזמן דחר"ג וא"ת דלא כלה הזמן מ"מ ספק שמא הלכה כהנו"ב דחרם לא חמור כדאורייתא וספק חרם הוא להקל. א"כ הוי שלשה ספיקות בכ"ז לצאת מחשש תורה ובדרבנן הא מהני ספק א' להקל דלמא הדין הוא דע"א נאמן אף באיתחזיק איסורא ולא שייך לומר בזה דהוי ס"ס נגד חזקה דידוע דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמש"כ הפוסקים האחרונים ואכמ"ל:
ג
ועוד י"ל דאף להב"ש דהחמיר בזה מ"מ י"ל דמודה בנ"ד להקל ע"פ מה שאומר הבעל ברי לי שהיא מורדת גמורה נגדי וידוע דבמורדת לא תיקן ר"ג לעגנו כמבואר בסי' ע"ז. והנה מבואר בפ' הנזקין ובפ' האומר בתוס' וברא"ש שם וביו"ד סי' קכ"ז גבי נתנסך יינך דאף דאין עתה בידו מ"מ כיון שהי' בידו למפרע נאמן בזה. ואף בע"ד נאמן באיסורין בכה"ג א"כ ה"ה בנ"ד דהא ידוע דהבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן במיגו דבידו לגרשה וכן קיי"ל באומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה וקשה לכאורה לפמש"כ הר"נ סוף נדרים דאשה אינה נאמנת לומר טמאה אני מצד דמשועבדת לבעלה א"כ הא בעל נמי משועבד לה כדאמרו בכתובות ד' ע' כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ואמאי נאמן לאוסרה וע"כ מוכח דשאני בעל בזה כיון דבידו לגרשה שאני לגבי זה והא דכתובות דף ע' דאמרו כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר כו' ע"כ מוכח לחלק וקצרתי וידוע שיטת הפוסקים בסי' קע"ח דבזה"ז אינו נאמן הבעל לומר דמאמין לדברי העד שזינתה וכן א"נ לומר דמאמינה וזהו שיטת המהרי"ק. וי"א דכופין לו ומשמש עמה בשם מרדכי ועיין בתשובת נו"ב במ"ת סי' י"א דהגאון ר' טבלי ז"ל מליסא כתב דבאומר שראה שזינתה כ"ע מודו דאינו נאמן והנו"ב חולק עליו והביא שם להרמ"א בתשובה דלא ס"ל כן ובתשובת ר"ע איגר סי' פ"ח הביא בשם המרדכי פ' האומר והגהות מיימוני והרשב"א והרמב"ן דס"ל דאף באומר שראה שזינתה אינו נאמן לומר שטמאה היא בתר חדר"ג ע"ש:
ד
ולכאורה יש להעיר דמוכח כהסוברין דבאומר שראה שזינתה נאמן אף בתר חר"ג דהא מבואר בסי' קי"ט באה"ע דאם עבר וגירשה בע"כ דמהני הגט אף בתר חר"ג וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' קכ"ט דבדיעבד הגט כשר ופי' שם למש"כ בתשובת מהר"ם מרוטינבערג בסופו ומהר"ם מינץ וכיון דבדיעבד הגט כשר א"כ אף בזה"ז הא איכא מיגו דבידו לגרשה דאף במקום איסורא אמרינן מיגו דבידו כמבואר בקידושין דף ס"ד דאמרו והרי בידו להשיאה לחלל וממזר דיהיה נאמן האב במיגו דבידו אף דהוי ע"י איסורא ועיין בהר"ינ שם וכעין מש"כ התוס' קידושין דף ס"ד ע"ב ד"ה ר' סבר כו' דכיון דדיעבד מהני חשוב שפיר מיגו ע"ש ושם הוא איסור דרבנן. ובאמת מוכח מיבמות דף צ"ב ע"ב דאף מה דבידו לעשות ע"י איסור מה"ת ג"כ מקרי בידו לעשות דהוכיחו שם מהא דהאומר התקדשי לי לאחר שיחלוץ לך אינה מקודשת דקידושין אין תופסין ביבמה הא י"ל דאף אי קידושין תופסין ביבמה מ"מ אינה מקודשת משום דאין בידו לקדשה עכשיו בהיתר דהא לכ"ע הוי יבמה באיסור לאו גם בקידושין לחודה כמבואר ביבמות ד' מ"ט ע"ב ד"ה אי כרב אי כשמואל כו' ועיקר דשלב"ל תלוי במה דלא הוי בידו כדאמרו בקידושין דף ס"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. ומוכח מזה דכיון דאי הי' תופסין הקידושין דיעבד אזי מקרי בידו לעשות עכ"פ ולכן מוכח שפיר דכיון דאמרו התקדשי לי לאחר שיחלוץ יבמיך אינה מקודשת דע"כ אין קידושין תופסין ביבמה א"כ מוכח מזה דאף דבר האסור מה"ת מקרי בידו ועיין בשבת דף מ"ג דאי' שם טבל מוכן כו' וביבמות פ"ה ברא"ש סי' ה' ובזבחים דף ל"ד בתוס' שם והדברים ארוכים ואכמ"ל:
ה
וכיון דנתבאר דאף מה דאסור מה"ת מ"מ כיון דדיעבד מהני חשוב שפיר מיגו דבידו כו':. א"כ לפ"ז מוכח כשיטת הסוברים דבאומר הבעל שראה שזינתה יהי' נאמן לאוסרה עליו ואין אנו יכולין לכפותו לשמש עמה משום דהא אף בזמן הזה דיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ מ"מ חשוב זה דבר שבידו לעבור ולגרשה דבדיעבד הי' מהני כמש"כ הנו"ב הנ"ל ואף אם הי' מצטרך ליתן כתובה ג"כ חשוב בידו כעין מש"כ הרא"ש גיטין פ"ה סי' י"ג אך י"ל בשיטת הסוברים דאינו נאמן הבעל לומר שזינתה אשתו דהטעם הוא דאף דאיכא מיגו דבידו לגרשה אף בזמן הזה. מ"מ כיון דאם נימא להאמינו ע"י מיגו דבידו כנ"ל א"כ תיעקר לגמרי גזירת חר"ג דמה אהני לתקנתו הא עדיין יכול לומר דזינתה ולאוסרה עליו וע"כ וודאי הי' התקנות חר"ג דלא יהיה נאמן לומר טמאה היא ומזה הוכחתי במק"א דחר"ג שלא לגרש בע"כ לא כלה הזמן וכמש"כ הנו"ב ודלא כהב"ש סי' קט"ו ס"ק ז' והג"פ בסי' קי"ט דאל"כ תקשה איך יכולין לעקור ולומר דלא יהי' נאמן לומר דזינתה הא שוויי' אנפשי' חד"א ומצד תקנתא בעלמא ומנהג לא שייך לומר כתירוצם של הר"נ סוף נדרים ומזה מוכח דחר"ג שלא לגרש בע"כ לא כלה הזמן לכ"ע והוי דין חר"ג כדאורייתא משא"כ חר"ג שלא לישא ב' נשים והארכתי מזה במק"א להוכיח מזה דחר"ג שלא לגרש בע"כ חמור ביותר מן חר"ג שלא לישא ב' נשים ואכמ"ל:
ענף ב
ו
ולפ"ז י"ל דהיכא דהבעל אומר דיודע בבירור דאשתו היא מורדת עליו ולדבריו מותר לו לישא אחרת דהא בכזה לא תיקן ר"ג. אך דלא מהימן מצד דהא אינו יכול להפקיע לתקנת ר"ג דהא משועבד לה אבל היכא דהוי רגלים לדבר הא קיי"ל דנאמנת בזה לומר טמאה אני לך. ובנ"ד הא הוי ע"א דמעיד כן וכמבואר בסי' קט"ו ב"ש ס"ק כ"ג וביו"ד וכש"כ בנ"ד דאומדנא דמוכחא לכל דמרדה עליו וזה יותר מן שנה דעזבה לבעלה ונסעה עם אחי' שאינו הולך בדרך הטוב למדינה רחוקה ואין לנו לתלות שהלכה ברשות בעלה דהא אומדנא דמוכח לכל כי תיכף אחר החופה מקודם היחוד לא ירשה בעלה לילך ממנו למרחקים לאשתו האהובה לו ומחילה היא טענה גרוע כמבואר בח"מ ומכש"כ במחילת עונה דהוי צערא דגופא דאמרו דלא ניתן למחילה. ועיין במל"מ פ"ו ה' אישות דין יו"ד מזה ע"כ וודאי דלא תלינן במחילה א"כ הוי רגלים לדבר טובא דהיא עוברת על דת שהיא במקום ובמדינה של אנשים אינם מהוגנים כידוע לכל ומורדת על בעלה ע"כ וודאי נאמן אף האידנא לאחר חר"ג לומר שאשתו מרדה עליו ועברה ע"ד וכמו שהעיד העד:
ז
ולתלות באיזה אונס הוי מילתא דלא שכיח כידוע בכמה סוגיות דאונסא לא שכיחא וכמש"כ התוס' בכתובות דף ג' ד"ה וסברה דאניס כו' דלא חיישינן לאונס מה"ט. ומבואר בכתובות דף י"ב דאם איכא אוקי אחזקה בצירוף להברי שלו נאמן אף להוציא מחזקת ממון וכש"כ אם רובא מסייע לאמירת ברי שלו דהא רובא עדיף מחזקה וודאי דמהני רוב בצירוף ברי שלו להוציא מחזקת ממונא וכש"כ דמהני זה במקום איסורא [ובלא"ה הא רוב עדיף מן חזקה א"כ הוי כמו דלא אתחזיק איסורא דהא הרוב מבטל לחזקת איסורא ובנ"ד הא לא הי' שכיח לתלות באיזה אונס או בטענת מחילת רשות לה כנ"ל] וכן מבואר בח"מ סי' כ"א דלא מהימן לומר שהי' אנוס כ"ז דלא הביא ראי'. ועיין בשער משפט שם ובסי' רכ"ז סעי' ז' וקצרתי ע"כ וודאי נאמן לומר דמותר לו לישא אחרת כיון דלדבריו דהיא מורדת עליו א"כ לא נתקן בזה חדר"ג כלל מעולם ולא הי' עליו איסור חדר"ג וגם הא הוי בידו לגרשה א"כ הוי בידו להפקיע זכותה ואף דכעת היא מרחוק ממנו ואין יכולת בידו לגרשה בע"כ וכעין מש"כ הגט מקושר בסוף ספרו לדון במי שאמר גרשתי אשתי אם היא במרחק מקום ממנו דאז אין לו מיגו דבידה לגרשה וכן כתב הבית מאיר כה"ג בסי' קי"ט לדון הא דהיא במרחק מבעלה דאז אין יכולת ביד הבעל לגרשה א"כ איך יכול לעשות שליח הא הוי מידי דלא מצי עביד כו' ע"ש. ועכ"ז הא במקום איסור דאינו דבר בערוה הדין הוא דמהימן גם הבע"ד אף במה דאין בידו לעשות עכשיו אלא כיון שהי' בידו מתחילה ג"כ מהימן כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ובגיטין ברא"ש פ' הנזקין [ועיין בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' ח' בד"ה ואמנם כאן כו']. וכל הטעמים דנאמרו בזה שייך ג"כ בהך מילתא ועיין בחוות דעת סי' קכ"ז שכתב הטעם דלכן בדבר שהי' בידו נאמן הע"א באיסורין אף במקום דאיתחזיק איסורא משום דהוי ע"י מה דבידו לעשות כן הוי זה כמו חזקה העשוי להשתנות דלא מקרי חזקה וכמש"כ התוס' בקידושין דף ס"ד כו' ע"ש וכן יתר הטעמים דנאמרו בזה דכיון דהוי בידו הוי כבעלים דנאמן באיסורין:
ח
א"כ כל זה שייך אף בנ"ד להאמינו מה"ט דהא מתחילה בעת דהיתה אשתו עמו ביחד הי' בידו לגרשה:
ע"כ הוי זה כדבר שבידו דנאמן בזה אף באיתחזק איסורא. ודוקא בדבר בערוה אינו נאמן הבעל לומר גרשתי אשתי למפרע כיון דמיגו למפרע לא אמרינן משא"כ היכא דנוגע לאיסורא נאמן אף במה שאינו בידו כעת רק שהי' בידו למפרע וכמש"כ השב שמעתתא שמעתא וא"ו פ"א מזה ע"ש:
ועיין בנתיבות בכללי מיגו מזה ואכמ"ל ע"ש וע"כ נאמן הבעל ע"ע אף דאיתחזק איסורא משום דהוי דבר שהי' בידו מעיקרא בעת שהי' אצלה במדינתה הרחוקה אחר מרידתה ומה"ט אף שי"ל דלא רצה לגרשה דיפסיד לעולם ואולי תחזור ומ"מ מקרי זה דבר בידו עכ"פ דאין זה מן דין מיגו וגם הא הוי רגלים לדבר ואומדנא דמוכחא בזה ע"כ וודאי מותר לו לישא אשה אחרת. ובמק"א ביארתי היטב מה דאמרו יש לי בנים נאמן אף דהבעל רחוק מהאשה ואכמ"ל [והנה להפטר מן חיובי האשה על בעלה במזונות וכיוצא אף דגם בזה"ז שייך לומר בידו לגרשה כנ"ל מ"מ הא כבר כתבו דבזה"ז אף דגירשה בע"כ דלא נפטר מחיובי שלה כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' קכ"ט אך כל מש"כ הוא לענין דיהי' נאמן לישא אחרת וכן העירותי במק"א מהך דגיטין דף י"ב דאמרו שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא וכמו כן י"ל גבי אשה וביארתי היטב מה דאמרו בכולי הש"ס דבידו לגרשה וקצרתי]:
ט
ועוד דהא ידוע שיטת הרשב"א והובא בפני יהושע לכתובות דף כ"ב דכתב דמעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר משא"כ אם אומר ברי לי נגד החזקה לא שייך גבי' לומר שהוא מוזהר על הספק מחמת החזקה כיון דאומר ברי לי דמותר אני בזה ונאמן על עצמו ובמק"א הארכתי בזה ולפי שיטה זו וודאי דנאמן הבעל ע"ע בנ"ד לומר שאין עליו איסור לישא אחרת. אך היכא שאין לנו הוכחות המסייעים לדברי הבעל אין סברא להאמינו כלל משום דאל"כ תיעקר לעולם התקנה דר"ג דכל אחד יהי' יכול לומר כן אבל בנ"ד דיש לנו רגלים לדבר והוכחות המסייעים לדברי הבעל יש לדון ולצרף סברא זו להיתירא והנה עיקר האיסור שלא לישא שתי נשים הוי רק מצד הבעל שמוזהר מצד התקנה שלא לישא שתי נשים אבל על האשה שנושא אין עליו איסור בעצם ומצד לפ"ע לא שייך כיון דנאמן ע"ע כנ"ל ע"כ לא שייך לדון בזה לאו דלפ"ע דהא לפ"ז אין כאן מכשול כלל וגם יש לצרף בנ"ד מה שהי' להבעל מכתב מה שהשיב לו הגאבד"ק טעלז דאבי האשה אמר לו שהי' לו מכתב מהאשה הנ"ל כי עוד משך שנה אחת תתעכב שם וזהו שלא ברשות בעלה ע"כ הוי אומדנא דמוכחי דהיא מורדת עליו לכן יש לנו על מה לסמוך ולהתירו לישא אשה אחרת ובכזה לא תיקן ר"ג והעיקר הוא בנ"ד להיתירא דיש לנו לסמוך על הע"א והאומדנות וההוכחות הללו המסייעים לדברי הבעל האומר ברי כנ"ל:
י
וע"ד אם צריך היתר מאה רבנים הנה ראיתי בתשובת שב יעקב סי' מ"ב שכתב בשם השבות יעקב דאשה שזינתה א"צ היתר מאה רבנים דע"ז לא הי' המנהג רק בנשתטית נעשה התקנה דבעינן מאה רבנים וכה"ג כתב החמדת שלמה סי' ד' והטעם כתב בשם המהרי"ק דכיון דאסורה עליו אין זה בכלל ב' נשים ע"ש ובאמת נפ"מ רבתא בין השב יעקב ובין החמדת שלמה דאילו להשב יעקב דס"ל דהיכא דפשעה א"צ מאה רבנים א"כ אף היכא דלא נאסרה עליו מ"מ כיון דזה בא מצד פשיעתה כמו בעוברת על דת או מורדת בזה לא בעי מאה רבנים ובכה"ג לא תיקן ר"ג כמבואר בסי' קט"ו והובא דברי השב יעקב בנו"ב מ"ק סי' א' וכעת אין ספר הנ"ל ת"י ואילו להחמדת שלמה הא טעמו דכיון דנאסרה עליו אין זה אשה הראוי' לו א"כ בעוברת ע"ד היכא דלא נאסרת עליו וכמבואר בסי' קט"ו צריך מאה רבנים וכמבואר להדיא בחמדת שלמה שם:
יא
ולפ"ז בנ"ד דאף לדברי הע"א שהעיד ששחקה מהגט וכה"ג מ"מ היא לא נאסרה משום זה לבעלה אם הי' שני עדים ע"ז וכה"ג אי' בסנהדרין דף ס"א דדיבורא לאו מילתא היא וכעין הא דכתובות דף ע"ב ע"א בתוס' ד"ה אי דידע כו' וכן אמרו בח"מ סי' ל"ד גבי אלך ואמסור דוקא אם אמר כן בפרהסיא כו' די"ל דחזר בו ולא מוציאין משום זה מחזקת כשרותו ועיין באה"ע סי' ז' סעי' י"א דגם בהמירה יש מקילין דלא חיישי שמא זנתה ועיין בח"מ וב"ש שם ובנתייחדה לשם זנות ב"ש שם ס"ק ל"ה דמקילין א"כ אף דהיא עוברת ע"ד בנ"ד דמעיד דנסעה עם אחי' למדינות הרחוקות החשודים. די"ל דלא נאסרה משום זה לבעלה אף לפי דברי העד א"כ טעמו של החמדת שלמה ליתא בנ"ד וע"כ אפשר להצריכו להיתר מאה רבנים לדברי הח"ש:
ענף ג
יב
שוב ראיתי די"ל דבנ"ד אף לדברי הח"ש יש להקל דא"צ מאה רבנים דהא עיקר דברי הח"ש הוא מתשובת מהרי"ק סי' קמ"א שכתב שם סברת הח"ש דלא מקרי שתי נשים אלא כשהראשונה מותרת לו ולא כשאסורה לו כו' ובאמת לכאורה מוכח גם מהמהרי"ק דדוקא כשנאסרה לו אז א"צ מאה רבנים אבל כשלא נאסרה לו בעי להדר אחר היתר ק' רבנים אכן לאחר העיון בתשובת מהרי"ק שם משמע דבמורדת יש להקל אף בלא מאה רבנים והוא דהא קוטב דברי המהרי"ק שם הוא כן דבמומרת כיון דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלל לגזירתו ע"כ א"צ השלשת גט וממילא א"צ היתר מאה רבנים אך במקום שנתפשט המנהג דאף במומרת בעי ק' רבנים ע"כ בעי גט לזכות עבורה כדי להקל האיסור משתי נשים וכללא הוא דאם גזר ר"ג בכזה אז בעינן להדר אחר היתר ק"ר וכן אחר זכוי גט כדי להקל האיסור ואם נימא דלא גזר ר"ג בכזה כלל ולא חלה גזירתו כלל בכזה אז לא בעינן להדר אחר היתר מאה רבנים ואחר זיכוי גט כן הוא קוטב דברי המהרי"ק שם וכ"כ החתם סופר סי' ג' בכוונת המהרי"ק יעו"ש:
יג
הנה המהרי"ק כתב שם בתחילת הסי' בזה"ל דע לך שאין מנהגינו כן להשליש הגט בתורת זכי' דלמה נצרך לעשות כן דאי משום תקנת הגאונים שלא לישא ב' נשים פשיטא שלא הי' כוונתם אלא בנוהגת מנהג ישראל ודת משה ויהודית ולא לזו שהמירה בתורת משה דגדולה מזו כתב ראב"ן ומביאו המרדכי בכתובות פ' אע"פ וז"ל מורדת בבעלה דבדורות הללו שאין נושא ב' נשים דלא משהינן לי' אגיטא ואי משום שיוסרו כל הנשים קנסינין לה ושרינן לי' לישא אחרת והיא תשב ותתעגן ק"ו בזו שהמירה באביו שבשמים ואע"ג שיש קצת לדחות ראי' זו מ"מ הדעת מכרעת והסברא מוכחא שלא תקנו מעולם בכיוצא בזה ועוד דפשיטא דלא מקרי שתי נשים אלא כשראשונה מותרת לו אבל כשהיא אסורה עליו כגון זו שזינתה כו' פשיטא דאין זו אשתו לענין זה כו' עכ"ל המהרי"ק הרי דעיקר סמיכת דבריו הוא על ראייתו מהמרדכי וראב"ן הנ"ל דכתבו גבי מורדת דשרינן לי' לישא אחרת והיא תשב ותתעגן כו':
יד
וכוונתו בראי' זו דהא ע"כ מוכח בדברי המרדכי וראב"ן הנ"ל דבמורדות שרינן לי' לישא אחרת אף בלא השלשת גט כלל מדכתבו והיא תשב ותתעגן ואם הי' צריך להשליש גט א"כ לא תתעגן כלל דהא הגט הוא מושלש ת"י השליח עבורה ובכל עת שתתרצה לקבל הגט הרשות בידה אלמא דלא הצריכו לו להשליש הגט עבורה משום דבמורדת לא תיקן ר"ג כלל גזירתו וע"כ לא הצריכו להדר אחר היתר כלל משום דאם הי' גזירת ר"ג בזה ממילא היו צריכים להדר אחר איזה קולא וצד היתר היינו השלשת הגט כי במורדת כשמתירין לבעלה לישא אשה אחרת אז וודאי זכות הוא לה השלשת הגט כיון דמתירין לו לישא אחרת ובזה"ז שאסור לישא ב' נשים א"כ וודאי הוי חובה מאוד להאשה שתתעגן כל ימי' ולא תוכל להנשא לשום איש כלל כל ימי' עד שיתרצה הבעל ליתן גט ובכה"ג לא שייך טב למיתב טן דו. דהא אינה יכולה להיות תחת הבעל כלל כיון שנשא כבר אחרת ואין רשאי לדור עם ב' נשים בזה"ז כלל ואין לך חובה יותר מזה ובוודאי הוי זה זכות להשליש גט עבורה כדי שיהי' הזכות בידה בכל עת לקבל הגט וכיון דזה הוי זכות גבה א"כ הוי צד היתר על איסור ב' נשים כמו השלשת גט במומרת דהוי צד היתר מחמת הזכוי וכמש"כ המהרי"ק שם ולכה"פ הוי ספק זכות גבה בהשלשת גט ומבעי לן להדר ולהקל האיסור קצתו ומדלא הצריכו להשליש גט במורדת מוכח מזה דאינם צריכים להדר כלל אחר קולא והיתר במורדת משום דבמורדת לא תיקן ר"ג כלל לגזירתו וממילא א"צ היתר מאה רבנים להיתר בזה כיון דהכל חדא הוא וכמש"כ כנ"ל:
טו
א"כ זה ברור דבמורדת לא תיקן ר"ג כלל לגזירתו וכן אחר י"ב חודש הכריע הרמ"א כן בסי' ע"ז דמתירין לו לישא אחרת וכדברי המרדכי וראב"ן הנ"ל וחזינן דהמהרי"ק עיקר ראייתו על המרדכי וראב"ן הנ"ל להוכיח משם דכמו דבמורדת לא מהדרינן אחר איזה צד קולא על השלשת גט דה"ה במומרת וכתב שיש קצת לדחות ראי' זו וי"ל דכוונתו בזה משום דיש לחלק קצת ע"פ מה דמצינו בסי' קנ"ד סעי' א' דהובא שם פלוגתת ראשונים דחד דעה ס"ל דמומר כופין להוציא וחד דעה ס"ל דאין כופין להוציא משום דגם במומר שייך טב למיתב טן דו ואילו במורד מתשמיש הובא לעיל בסי' ע"ז סעי' א' דכופין אותו להוציא וגם הרמ"א אינו חולק ע"ז אלמא דס"ל להרמ"א דיש מקום לומר דמורד גרוע ממומר גבי זה דהא במומר אינו מורד לגבה עכ"פ ובמורד מתשמיש גרע זכותו משום דמבטל ענין אישות דהוא העיקר. אך החולקין ס"ל דבמומר גרע ממורד כמבואר הכל שם. ועכ"פ מצינו דשיטה חדא ס"ל דמורד גרע גבי זה מן מומר וי"ל דזהו כוונת המהרי"ק במש"כ דיש לדחות ראי' זו קצת. אבל עכ"פ במורדת גם המהרי"ק מודה דמוכח מהמרדכי וראב"ן דלא מהדרינן אחר היתר כלל כי בכה"ג לא גזר ר"ג כלל וקנסינן לה כמש"כ המרדכי וראב"ן כנ"ל וגם הא כתב בלשונו דיש קצת לדחות ראי' זו אלמא דס"ל לאמת דאין ממש בדחיי' זו. אך כיון דכתב דיש קצת לדחות ראי' זו ע"כ כתב המהרי"ק עוד טעם בזה כיון דנאסרה לו אין זה אשה הראוי' לו ולא גזר כה"ג אבל במורדת אף דאין שייך טעם זה אפ"ה מודה המהרי"ק דכה"ג לא גזר ר"ג כלל וכמבואר במרדכי וראב"ן הנ"ל והא אינו חולק על המרדכי בזה אלא משום דיש קצת לדחות ראי' זו כנ"ל:
טז
ע"כ ברור לדינא דמוכח ממהרי"ק דלדינא א"צ מאה רבנים והשלשת גט לזכות לאשה המורדת. וע"כ כיון דכתב החמדת שלמה דבמומרת יש להתיר בלא מאה רבנים ובלא השלשת גט והכל חדא הוא דלא מהדרינן אחר צד היתר כלל כי בלא"ה מותר לו לישא אחרת כי בכה"ג לא גזר ר"ג כלל ה"ה במורדת ואדרבה י"ל דאף להחתם סופר שכתב דהמנהג הוא שלא להתיר בלא מאה רבנים אף בנאסרה עליו י"ל דטעם המנהג הוא דס"ל כמש"כ המהרי"ק דיש קצת לדחות ראיה זו של המרדכי וראב"ן הנ"ל וכנ"ל אבל במורדת דמבואר בפי' במרדכי בשם הראב"ן כנ"ל ע"כ בזה י"ל דלא נהגו כן. וכ"ז דלא נתברר במדינתינו איך הוא המנהג ע"כ לא מבטלינן משום ספק מנהגא בעלמא להדין הברור וכמבואר בכ"ד ובפרט שהח"ש כתב להקל בפי' ומסתמא לא היה המנהג הנ"ל במדינתו וע"כ יש להקל במורדת ולהתיר אף בלא ק"ר וכש"כ כשהיא עוברת על דת ומורדת ביחד. וכן מצאתי בספר נחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסי' ה' שכתב בפשיטות להתיר בעוברת ע"ד בלא מאה רבנים כלל והסכים כן לדינא ע"כ כיון דלהמהרי"ק מבואר דבמורדת א"צ מאה רבנים עליו סמכינן ובפרט דכן פסקו השב יעקב והנחלת יעקב וכן להח"ש דסמך על המהרי"ק:
וכבר נתבאר דהמהרי"ק מודה במורדת להיתירא ע"כ אם היו ב' עדים בנ"ד היה דעתי מסכמת להתיר בלא מאה רבנים אך כיון דלא נתברר רק עפ"י ע"א ע"כ הבו דלא לוסיף עלה ובעי לכה"פ מאה רבנים שיסכימו להתיר:
יז
ויראו שהבעל ישליש בטחונות כי אולי תבא האשה למדינתינו ותתבע מן הבעל את כתובתה ושארי חיובים תברר כי לא הפסידה כתובתה והחיובים שלה באיזה טענה מעולה דאז יהי' בידם לכופו שיקיים הבעל כפי הד"ת והבטחונות ועל איזה סך כפי שיראו לעין וכפי ראות עיניהם וכן יראו שיהיה הכל ברשיון הממשלה כפי חוקי א' הקיר"ה. וידוע דבמה שנוגע לחיוב כתובה וכיוצא אין ע"א נאמן להפסידה אך לע"ע אנו מיירינן לענין להתירו לישא אשה אחרת דזהו בגדר איסורין דע"א מהימן וכמש"כ לעיל בשם הנו"ב ועיין בנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' ח' וקצרתי. ובפרט בנ"ד דיש רגלים לדבר אבל כשתבא האשה לתבוע ממנו אז יקוב הד"ת ביניהם וע"כ ישליש בטחונות כפי שיוכשר בעיניהם וישיגו רשות מן הממשלה וכעין דברי הנו"ב במ"ת סי' ז' וכנ"ל וע"פ מאה רבנים כנ"ל והנני נמנה עמהם להיתירא:
סימן ד
נשאלתי בא' ששהה עם אשתו יותר מעשרה שנים ולא ילדה כלל אם מתירין לו לישא אשה אחרת וגם אומר הבעל שידוע לו בבירור שאשתו יש לה סי' א' מן סי' איילונית המבואר ביבמות דף פ'. והבעל מוחזק לאדם כשר וי"א וגם הראו לפני כתב ע"פ בד"צ דמחנם איך שגמרה האשה הנ"ל עם בעלה זה יותר משתי שנים דאם כשתהיה עם בעלה עוד שתי שנים ולא תלד כלל אז התחייבה לקבל ג"פ מבעלה או דאז יהיה מותר לו לקחת אשה אחרת בלא מוחה כלל ועכשיו דכלו כבר שתי שנים והיא מתחרטת מכל זה ונשאלתי אם להתיר לו לישא אשה אחרת ע"פ מאה רבנים כד"ת:
ענף א
א
תשובה בעז"ה ובקצרה. והוא כי זה מבואר באה"ע סי' א' סעי' י' בהג"ה ובדרכי משה שם דהרבה ראשונים ס"ל דאף האידנא דיש חדר"ג מ"מ בשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה יש להתיר לו לישא אחרת והביא כן בשם המרדכי והריטב"א והנ"י והמהר"מ פאדוואה וראיתי בתשובת מהר"ם פאדוואה סי' י"ג שהביא שם בשם הנ"י ליבמות פ"ו על משנה דנשא אשה ושהה עמה כו' שכתב שם מתחילה דלאותן שקיבלו חדר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא נמי אינו יכול כו' ובסוף הדיבור שם כתב בזה"ל דאע"פ שהחרים ר"ג ז"ל שלא ישא אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו ז"ל, וכ"כ רבני צרפת בתשובת הריטב"א ז"ל עכ"ל א"כ סתרי דבריו מן רישא לסיפא והעלה בתשובת מהר"ם הנ"ל דבעל הנ"י חולק ע"ז אמנם בטלה דעתו נגד הריטב"א ורבני צרפת ותשובת הרשב"א כו' עכ"ל ולענ"ד אין זה קשה כלל דבתחילה מיירי הנ"י בילדה זכרים או נקבות דמדינא דש"ס אין כופין לגרשה ע"כ ס"ל דבזה שייך חדר"ג דאינו רשאי לישא אשה אחרת ובסיפא מיירי באין לו בנים כלל דכופין ע"ז לגרש ע"כ אף בזה"ז דיש חדר"ג מ"מ מותר לו לישא אשה אחרת דבמקום מצוה רבה כזה לא תיקן ר"ג א"כ ג"כ דעת הנ"י עצמו להתיר בזה וזהו ע"פ סברת התוס' דב"ב דף י"ג דפו"ר במקום דיש שבת יצרה דאין לו בנים. כלל דהוי מצוה רבה ע"כ בוודאי לא תיקן ר"ג בכזה לתקנתו. וזה פשוט למעיין בנ"י שם ואין מקום לקושיות המהר"ם הנ"ל:
ב
וכן מצאתי להרדב"ז ח"א סי' קכ"ו שכתב בפשיטות דבשהה עשר שנים ולא ילדה לא החרים ר"ג ז"ל ומותר לו לישא אחרת הרי קמן לכל הנך פוסקים דס"ל דמותר לישא אשה אחרת אף לאחר חדר"ג והד"מ והרמ"א שם כתבו בפי' דהיכא דמן הדין הוא לגרשה יש להתיר לו לישא אשה אחרת אם אינה רוצית לקבל גט. ע"כ אין לנו להחמיר בזה. אך אין להתיר בלא מאה רבנים וכמש"כ הח"מ שם ושארי אחרונים אבל ע"י מאה רבנים אין לנו להחמיר כלל וכן מצאתי להרדב"ז ח"ב סי' ת"ש שכתב כן והביא להנימוקי יוסף הנ"ל ופי' בקצרה כעין מש"כ ע"ש ואפשר לומר עדיין בזה דהא עיקר ההיתר של הדרכי משה והרמ"א שם הוא לפי שהביא שם לדברי הגהות מרדכי דכתובות שכתב דעיקר גזירת ר"ג שלא לישא שתי נשים לא הי' משום דררא דאיסורא רק משום קטטה ואינה רק תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כש"כ בתקנה בעלמא כו' וע"כ במקום ספק דפלוגתא אי תיקן ר"ג במקום מצוה יש להקל והב"ש כתב שם בס"ק כ"א הטעם משום דס"ל להבית יוסף והד"מ שם דר"ג לא החרים רק עד סוף אלף החמישי ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וע"כ במקום ספק דפלוגתא מעמידין על דין תורה אבל לפי מה דכתב המהרש"ל בתשובה סי' י"ד והיש"ש יבמות פ"ו דר"ג החרים עד עולם א"כ לפי זה יש להחמיר בספק דפלוגתא דאף דהנו"ב במ"ת סי' ח' וביו"ד סי' קמ"ו העלה דספק חרם ספיקו להקל דלא עדיף מן ספק הלמ"מ דספיקו להקל ע"ש אכן בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' א' העליתי דספק הלמ"מ וספק חרם הוא להחמיר ע"ש א"כ לשיטת היש"ש דר"ג החרים עד עולם. ע"כ כיון דפליגי בי' רבוותא וס"ל להרבה פוסקים דאף במקום מצוה תיקן ר"ג ע"כ מבעי להיות ספיקו להחמיר:
ג
אכן באמת ז"א דהא כיון דהמחבר והרמ"א הכריעו בפשיטות דלא החרים ר"ג רק עד סוף אלף החמישי וכן כתב הב"י בשם הראשונים ע"כ אף דהיש"ש חולק בזה עכ"ז לכה"פ הוי זה גופא ספיקא דדינא וכן כתב הרדב"ז בח"ב סי' ת"ש שמסתפק בזה גופא ע"ש. וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס ס"ק ט"ז דהיכא דאיכא ס"ס דמותר מה"ת אלא שאסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן דמותר כמו בספק ציר דגים אי יש בהם שמנונית כו' וה"ה בנ"ד דאף דנימא דהוי ספק השקול בפלוגתת הראשונים אי גזר ר"ג במקום מצוה או לא:
דעכ"ז הא מה"ת יש ס"ס להקל דאין בו איסור מה"ת היינו ספק שמא לא החרים ר"ג רק עד סוף אלף חמישי. ואת"ל דהחרים עד עולם אכתי ספק שמא במקום מצוה לא תיקן. א"כ הוי ס"ס להקל מה"ת וספק א' בדרבנן דספיקו להקל ע"כ שפיר יש לנו לסמוך על דברי הרמ"א להקל בנ"ד וכן מצאתי בתשובת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' ע"ח שכתב לדון ע"פ ס"ס באותן המקומות שנולד ספק אם גזר שם ר"ג כן וכתב דהוי ספק א' שמא לא החרים רק עד סוף אלף החמישי ואת"ל דגזר עד עולם אכתי ספק שמא הוא לא מאותן המקומות כו' ע"ש שכתב דאף דהאשכנזים נהגו איסור בכל מקום ובכל זמן מ"מ מידי ספק לא נפקא כו'. ע"כ שפיר יש לדון לס"ס הנ"ל ושפיר כתב הב"ש בס"ק כ"א להקל בזה משום דבמקום ספיקא מעמידין על דין תורה משום דאף דנימא להחמיר מצד ספיקא שמא עדיין לא כלה הזמן דחדר"ג. מ"מ הא איכא ס"ס מה"ת וספק א' בדרבנן דקיי"ל להקל ואף דאין זה בכוונת הב"ש למי שרואה בדבריו מ"מ לדינא נכונים דברי הב"ש וכנ"ל:
ד
ובלא"ה כיון דכללא הוא בידינו שאנו נגררין תמיד אחרי דבריהם הקדושים של רבינו ב"י והרמ"א ומימיהן אנו שותין והם תמיד לנו לעינים וכיון דהם כתבו דר"ג לא החרים רק עד סוף אלף החמישי וגם הרמ"א כתב להדיא בספרו ד"מ ובהגהות רמ"א להקל בזה בוודאי אין לנו להחמיר כלל בזה וגם הא בתשובת מהר"ם מרוטנבארג בסופו גבי התקנות של חדר"ג שלא לישא שתי נשים כתבו שם בזה"ל דאין לישא שתי נשים רק ע"י היתר מאה רבנים כו' וכשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש הרי דהתקנה היתה בפי' דאם יראו טעם מבורר להתיר דיתירו. ובנ"ד אין לך טעם מבורר יותר מזה דהא פו"ר הוי מצוה רבה וכופין עבור זה לשחרר עבדו ויעבור האדון על איסור קל בשביל שיקיים העבד מצוה רבה כש"כ דבכה"ג דזה מקרי טעם מבורר וודאי דמתירין ע"י ק' רבנים דבכה"ג לא החמירו וגם מצאתי בעז"ה בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשל"ד שכתב דשבועה חל לבטל חדר"ג מכש"כ דכיון דשבועה חל על דרבנן וכש"כ דחייל לבטל לתקנתא דר"ג אלמא דס"ל בפשיטות דחדר"ג קיל אף מכל דרבנן. ואף דבח"ב סי' ת"ש מסתפק הרדב"ז גופא אם החרים עד עולם או לא מ"מ ס"ל דזה קילא מדרבנן. ע"כ וודאי לדעתו יש להקל בספק חדר"ג ואף לשי' הר"ן בתשובה סי' ל"ח דמבואר שם דלא כהרדב"ז אלא משמע דס"ל דחדר"ג חמור יותר מן איסור דרבנן ולא חל שבועה ע"ז עכ"ז י"ל דלא כתב הר"ן כן רק גבי תקנת ר"ג שלא לגרש בע"כ אבל בחדר"ג שלא לישא ב' נשים דקילא ביותר כאשר יבואר להלן בזה אף הר"נ מודה להרדב"ז ע"כ אין לנו להחמיר בזה: