עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן עו
נשאלתי מכמה רבנים ע"ד דנהגו בבתי דינים דאם נתפשרו אבי הבעל המגרש ואבי האשה המתגרשת לשלם משלהם להסופר והעדים שכרם בעד כתיבת וחתימת הגט ואין מי שיפקפק על זה והתורת גיטין סי' ק"כ סעיף ב' כתב אם אבי הבעל ואבי האשה פרע שכר הסופר בלא הקנאה להבעל אינה מגורשת:
ענף א-ב
א
תשובה בעז"ה הנה מתחילה נבאר דברי הנימוקי יוסף בב"ב פ' גט פשוט על הא דאי' שם דף קס"ח והבעל נותן שכר מ"ט אמר קרא וכתב ונתן והאידנא דלא עבדי הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכא דלא לישהיי' וע"ז כתב הנמוקי יוסף וז"ל וכתב ונתן משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו והשתא שהאשה נותנת השכר כי היכי דלא נשהיי' ליתן לה הגט בשביל שכר הסופר ובין כך תתעגן והא דכתיב וכתב ונתן לא קשיא דצוואת כתיבה קאמר עכ"ל והובא בגט פשוט סימן ק"כ ס"ק ה' וכתב דדברי הנ"י צ"ע דמשמעות הגמ' דתק"ח הוא עכ"ל הג"פ וכן תמה בזה התו"ג סימן הנ"ל ס"ק ו':
ב
ונלענ"ד לתרץ דברי הנ"י והוא דהתו"ג שם הקשה על מש"כ רש"י בגטין דף כ' על מה דאיתא בגמ' התם אר"ח יכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מאי טעמא אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבה לי' דלמא אקנויי אקני לי' רבנן. ופי' רש"י בד"ה איהי כתבה ליה נותנת שכר הסופר כדאמרינן בג"פ דקס"ח משום תק"ע והקשה התו"ג דלמה לא כתב רש"י להביא המשנה דגטין דף כ"ב דהאשה כותבת גיטה יע"ש בתו"ג והאמת פשוט הוא דמן המשנה הנ"ל אין להוכיח כלל משום די"ל דשא"ה דהא אמרינן לקמן דכ"א דרב אשי פשט מהמשנה הנ"ל דאשה ידעה לאקנויי כו':
ועיקר קושיית הש"ס הכא בגטין דיכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא כמש"כ התוס' בגטין דף כ"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כו' דאונתן סמיך כו' והכא אף נכתב בצוויו לא יהיב לה מידי דשלה הוא עכ"ל התוס' שם. א"כ בהא דאשה כותבת גיטה כיון דמסקינן דידעה לאקנויי הוי שפיר של הבעל וקרינן ביה ונתן משא"כ אם האשה אינה נותנת הקלף שלה אלא נותנת מעות להסופר שיתן הגט להבעל בזה לא שייך לומר דידעה לאקנויי משום דאף דנימא דהקנתה להבעל עכ"ז לא מהני משום דהאשה לא קנתה מעולם להקלף והדיו מהסופר דהא קיי"ל מעות אינו קונה רק למי שפרע והאשה לא עשתה לקנין משיכה כלל וקיי"ל בב"ק דף ק"ב דהמוכר מקנה החטים לבעל המעות דהוא המשלח ולא להשליח וכדאיתא בח"מ סימן קפ"ג כש"כ היכא דהקונה נותן המעות בודאי מקנה המוכר למי שנותן המעות וכיון דהאשה היא נותנת המעות השכר להסופר א"כ הסופר מקנה לה הגט ולא להבעל וכיון דהאשה לא עשתה לקנין משיכה א"כ לא נקנה הקלף לה. וע"כ אף דנימא האומדנא דאח"כ כשמסר הסופר הגט להבעל אז הקנתה האשה הגט להבעל מ"מ זה לא מהני דאיך יכולה להקנותו מה שלא קנתה האשה גופא מעולם כיון דמחוסר קנין משיכה להאשה וע"כ הוכרח רבא לומר דאקנויי אקני ליה רבנן ופי' רש"י ואז כיון דהקנו חז"ל המעות להבעל א"כ הוי הבעל בשם בעל המעות על דמי הסופר וכיון דהסופר מקנה להבעל המעות א"כ מקנה הסופר הגט להבעל ומהני שפיר וכ"ז אי נימא דאקנויי אקני ליה רבנן אבל אי לא נימא אקנויי אקני ליה לא מהני משום דהאשה לא קנתה מעולם להקלף כיון דמחסרא משיכה ועכ"ז לדידן דקי"ל כריו"ח דד"ת מעות קונה יש לדון דאף דלא נימא אקנויי אקני ליה רבנן ג"כ הגט כשר משום דהא כיון דהסופר הקנה הגט להאשה ממילא קנתה ע"י קנין מעות כיון דד"ת מעות קונה ואף לדידן דקי"ל דמעות אינו קונה רק למי שפרע מ"מ הא היכא דהתנו דמעות יהיו קונה אז קונה קנין גמור כמבואר בסי' קצ"ח סעי' ה' ואף דהש"ך הקשה על הרמ"א שם עכ"ז האמת דהעיקר הוא כדברי הרמ"א דשאני הך קנין מעות דכיון דמה"ת הוא קונה רק חז"ל תקנו לטובת הלוקח דלא יקנה ע"כ יכול הלוקח לומר אי אפשי בתק"ח ולאוקמי על דאורי' כידוע וכן כתב הב"ח והובא בנתיבות בחדושים סעי' ה' עי"ש וכיון דמהני התנו לקנות במעות א"כ הא כבר כתבתי במק"א להוכיח כשיטת מהריב"ל דהובא במל"מ פ"א הלכות מכירה דבמקום איסור הוי כמו פריש משום אומדנא דאנן סהדי דלא יעבור על איסור ואי נימא דהוי כמו פריש אז לא יעבור על איסור ע"כ י"ל דהוי כמו אומדנא דנתכוין דיהיה כמו פריש כדי דלא יעבור על איסור וכמו דמצאתי במהרי"ט דאיסור הוא כמו פריש ע"כ במקום איסורא דא"א כמו בגט דאי נימא דלא הוי כמו פריש אז הוי הגט פסול. ע"כ בשביל אומדנא שלא תכשל באיסור א"א ע"כ מבעי לן לומר דהוי כמו דפרשה האשה לקנות להקלף והדיו של הסופר ע"י הקנין מעות דע"י תנאי קנתה וכיון דבמקום איסור הוי כפריש ע"כ נימא אומדנא דהוי כמו פירשה לקנות במעות דקנתה מהסופר ואח"ז שפיר הקנתה להבעל כמבואר בגטין דף כ"א דמסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי והוי הגט כשר ולא תהי' נכשלת באיסור א"א ואינם צריכים כלל למה דחדשו בגטין דאקנויי אקני לי' רבנן כי אף בל"ז שפיר הגט כשר:
ג
ולבד זה י"ל דאף דנימא דהתנו לקנות במעות לא מהני כשיטת הש"ך בסימן קצ"ח ובאמת י"ל לפמש"כ המרדכי והובא באו"ח סי' ק"ב דאינו יכול לאמר א"א בתק"ח להוציא וכן מבואר בתשו' מיימוני לספר קנין סי' י"ד, א"כ ה"ה בהך קנין מעות דעקרו חז"ל אינו יכול הלוקח לעשותו לקנין ולהוציא מן המוכר וכיון דכ"ז דלא שקלי' הלוקח בידו לא קנהו א"כ לא מהני מה דהקנתה האשה להבעל כיון דהיא בעצמה לא קנתה. עכ"ז יש לומר בפשיטות לפי מה דמצינו בסוגיות רבות דבמקום מצוה העמידו חז"ל על ד"ת דמעות קונה כמבואר בחולין דף פ"ג דבד' פרקים העמידו על ד"ת דמעות קונה וכעין המבואר בח"מ סי' קצ"ט סעיף ג' ברמ"א שם ובעירובין דף פ"א וכש"כ במקום דלא יהיה מכשול באיסור א"א בוודאי העמידו חז"ל על ד"ת דמעות יהי' קונה כדי דלא יופסלו כמה גיטי דעלמא ולא נצטרך עדיין לומר דאקנויי אקני ליה רבנן כפי' רש"י אלא בקצרה י"ל דכה"ג אוקמי על דאורי' כיון דראינו בגמ' ע"ז דאקנויי אקני ליה רבנן והפקר ב"ד כו' משום דזהו מקום מכשול ע"כ הצריכו לעשות כן וכמבואר ברשב"א גיטין שם ע"כ מכש"כ דיכולים לאוקמי בזה אדאוריי' כדי שלא יצטרכו לבא להך כו' וכן משמע באהע"ז סי' ק"כ ב"ש ס"ק ב' דקנין מעות מהני בגט יע"ש והטעם בע"כ כמש"כ למעלה:
ד
ולפ"ז יש לומר דהך סוגיא דגטין דף כ' דאמרו אקני ליה רבנן וזולת זה הי' מקום לפסול כל גיטי דעלמא משום די"ל דהא רבא קאמר התם הך דאקנויי אקני כו' ואילו לשיטת רבא מצינו בב"מ דמ"ח דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ומזה הוכיחו הפוסקים דס"ל לרבא כשיטת ר"ל ועיין בתוס' ע"ז דף ע"א ד"ה רב אשי כו' ובבכורות דף י"ג ד"ה רב אשי כו' ובתוס' ב"מ דף מ"ח ד"ה נתנה לסיטון כו':
וע"כ לר"ל דס"ל דמעות אינו קונה מה"ת רק בעי משיכה אז שפיר יכולים למיפסל לכולי גיטי דעלמא משום דהא הסופר מקנה הגט להאשה דהיא נותנת לו המעות אבל הא מחסרא משיכה א"כ לא קנתה מעולם וע"כ אף דרוצית בהקנאת הגט להבעל עכ"ז הא לא מהני הקנאתה כיון דהיא בעצמה לא קנתה להגט וע"כ הוצרך רבא לבא לסברא דאקנויי אקני ליה רבנן ועפ"ז מדוקדק מה דקאמר רב חסדא יכילנא למפסל כו' וקשה דמשמע דלא אמר זה רק לחדודא בעלמא ובאמת הא חזינן דלא פסלו לגיטי דעלמא וגם לא אמר זה המימרא בדרך קושיא רק בתורת מאמר לבד דיכילנא כו' ולפמש"כ ניחא דהא חזינן דס"ל לר"ח בב"מ דף מ"ז דתקנו משיכה בלקוחות וס"ל כריו"ח דד"ת מעות קונה ואילו בע"ז דס"ג מצינו דקאמר ר"ח גופא בלישנא קמא שם דבזונה כותית לא קניא במשיכה אלמא דר"ח גופא מהדר לתרוצי אליבא דר"ל ואמר שם בע"ז אליבא דר"ל אף דס"ל בעצמו כריו"ח כמבואר בתוס' ע"ז שם ד"ה בזונה כותית כו' ובתוס' ב"מ דף מ"ח ד"ה נתנה לסיטון כו' א"כ גם הכא בגטין י"ל דר"ח דקאמר יכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא כונתו אי נימא כשיטת ר"ל דבעי משיכה מה"ת דאז יש מקום לפסול להגיטי אבל באמת לדינא לריו"ח אין מקום לפסול וכן אף לשיטת התוס' דרבא גופא ס"ל לדינא כריו"ח ואפ"ה כיון דמצינו דקאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל אלמא דקאמר מימרא דמסתברא לכאורה כר"ל ואליבי' הרי הוצרך לומר דאקנויי אקני לי' רבנן ושפיר י"ל דהך דשקל וטרי רבא הכא בגטין היינו לר"ל אבל לדינא אין מקום כלל לפסול לגיטי דעלמא משום דאף דלא נימא אקנויי אקני לי' רבנן עכ"ז הא האשה קנתה ע"י קנין כסף להגט היינו הקלף והדיו של הסופר או משום דבמקום איסורא הוי כפריש כנ"ל או משום דבזה אוקמי אדאוריי' כנ"ל:
ה
והנה בעיקר הך מלתא דאמרי בגמ' דאקנויי אקני ליה רבנן נלענ"ד בזה דתלוי במה דהבאתי בספרי באר יצחק חאהע"ז סי' י' ענף א' בשם היש"ש יבמות שכתב דאם יכולים חז"ל להקנות לא' בלא קנין או רק יכולים להפקיר וממילא בעי קנין כמו כל זוכה מן הפקר דזה תלוי בפלוגתת הש"ס בגטין דף ל"ו ויבמות דף פ"ט דר' יצחק יליף הפקר כו' מן יחרם כל רכושו ור"א יליף אלה הנחלות כו' יע"ש וכ"כ בחדושי רשב"א גטין והריב"ש סי' שצ"ט א"כ למ"ד דיליף מן אלה הנחלות ומה אבות מנחילין כו' א"כ יכולים חז"ל להקנות את דמי השכר הסופר שנותנת האשה להסופר יכולים להקנותו להבעל אף דלא עבד הבעל שום קנין בהמעות א"כ ממילא הוי הבעל בשם בעל המעות על הפשיטי דספרי ואז אמרינן דהסופר מקנה הקלף והדיו להבעל דהוא מקרי בעל המעות ולפי הכלל שכתבתי מקודם דהמוכר מקנה לבעל המעות א"כ ממילא קנה הבעל להגט מיד הסופר אבל אי נימא דילפינן דהפקר ב"ד כו' מן יחרם כל רכושו א"כ לא מהני בזה לומר דאקנויי אקני לי' רבנן משום דאף דהפקירו חז"ל לדמי הסופר עכ"ז לא קנה הבעל להגט דהא לא קעבד שום קנין בהמעות ואף דהמעות הוי הפקר מ"מ הא כיון דהאשה נותנת בידים את המעות להסופר א"כ הא לא הוי הבעל בשם בעל המעות דנימא דהקנה לו דהוא בעל המעות כיון דהוי המעות הפקר א"כ כיון דשקל הסופר להמעות מיד האשה מסתמא מקנה להאשה ודוקא היכא דמסר השליח מעות של המשלח בזה אמרו בב"ק דף ק"ב דמקנה לבעה"מ כנ"ל ולא היכא דלא הוי המעות של הבעל רק הוי הפקר ועי' בגט פשוט בס' ק"כ ס"ק ה' שכתב מסברא דנפשי' דאיך יקנה הבעל המעות האלו הגם שהם הפקר אם לא שיזכה בהם הבעל תחלה דלא מצינו בשום דוכתא דיש כח לב"ד לאוקמי ברשות אדם דבר שאינו שלו ולא החזיק עדיין עי"ש ונעלם ממנו דברי הרשב"א גיטין דל"ו הנ"ל והיש"ש יבמות שכתבו דתלוי זה בפלוגתת הש"ס אי ילפינן מן יחרם כל רכושו או מן אלה הנחלות א"כ אי נימא דילפינן מן יחרם כל רכושו וכמבואר במו"ק דט"ז דלא הביאו שם רק הדרש דיחרם רכושו וכן מבואר בשקלים פ"א ה"ד א"כ לא שייך בזה לומר אקנויי אקני לי' רבנן להכשיר גיטי דעלמא ובמק"א כתבתי דאינו ראיה מהא דמ"ק ושקלים הנ"ל די"ל דהתם לא מיירי רק מנ"ל דמפקרינן לנכסיו ולא מיירי התם להיכא דרוצים להקנות לא' ע"כ לא הביאו שם הדרש דאלה הנחלות. ולעולם יש לומר דהיכא דרוצים להקנותו לאחר בזה שפיר ילפינן מן אלה הנחלות והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל]:
ו
וע"פ מש"כ ניחא מה דאמר רבא בלשון ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן וכתבו הריטב"א והרשב"א והר"ן בפסקיו ובחדושיו דהא דנקט רבא בלשון ודלמא זהו מפני כבוד של ר"ח אבל באמת לדינא ס"ל לרבא בפשיטות דאקנויי אקני ליה רבנן יע"ש ולפמש"כ י"ל דזהו גופא מספקא לרבא דהא מצינו בגטין דף ל"ו דאמר רבא הפקר כו' דא"ר יצחק כו' יחרם כל רכושו ר' אליעזר אמר מהכא אלה הנחלות כו' וי"ל דרבא אמר שם בשם שניהם ר' יצחק ור' אלעזר להך מלתא והוי ספק לרבא כמאן הלכתא ע"כ אמר הכא בזה"ל ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן משום דמספקא ליה להך מלתא אי הלכה כר"א דאז שפיר יכולים להקנותו להבעל דמי הסופר בלא שום קנין וע"כ הוי הגט של הבעל משום דהוא בעל המעות או דלמא הלכה כר' יצחק דיליף מן יחרם כו' ואז לא מהני בזה לומר דאקנויי אקני ליה רבנן והוי עדיין הגט של הסופר ולא הוי שלו:
ולכן בגטין דף נ"ה גבי גנב והקדיש וטבח דתני עלה דענוש כרת ואמר רבא שם דאוקמוה רבנן ברשותו כפרש"י ולא אמר רבא שם בלשון דלמא אוקמוה רבנן ברשותו:
אלא בתורת ודאי משום דשא"ה דהקרבן הוא ברשות הגנב א"כ קנהו בקנין להקרבן וזכהו מן ההפקר ע"כ לא הוי בזה שום ספק כלל. אבל הכא בגטין גבי הגט דלא קעבד בהמעות שום קנין ע"כ שפיר מספקא לרבא אי שייך בזה לומר אקנויי אקני ליה רבנן בלא שום קנין או לא משום דזה הוי תלוי בהך פלוגתת רי"צ ור"א ומספקא לרבא בזה וע"כ קאמר בלשון דלמא כו' וי"ל באמת למאן דס"ל דילפינן מן יחרם כל רכושו מוכרח לומר אליבי' דלכן עבדו חז"ל דהאשה תשלם שכר הסופר משום דס"ל כריו"ח דד"ת מעות קונה א"כ שפיר קנתה האשה כנ"ל ויכולה להקנות להבעל אבל מאן דס"ל כר"ל מוכרח לומר דס"ל כר"א דיליף מן אלה הנחלות כו' ור"ח דקאמר יכילנא למפסל כו' כוונתו למאן דס"ל כר"ל וע"ז קאמר ליה רבא דאפשר דס"ל להך מ"ד כר"א דיכולים להקנותו לדמי הסופר א"כ ממילא הוי הבעל בשם בעל המעות וקונה שפיר להגט משום דהוא מקנה לבעה"מ כנ"ל א"כ לדינא דלית לן רק הדרש דיחרם כל רכושו וכמש"כ הרמב"ם פכ"ד הלכות סנהדרין ובכ"מ שם וכמש"כ במק"א ובספרי שם בשם כמה גאונים שם ע"כ לית לן למימר הך סברא דאקנויי אקני לי' רבנן. ע"כ העיקר דלכן אינו פסול הגט אף שנותנת האשה שכר הסופר כדתקנו רבנן כמבואר בב"ב משום דלדידן דקיי"ל מעות קונה ד"ת א"צ כלל להך דאקנויי אקני ליה רבנן כנ"ל משום דהאשה קנתה מן הסופר ואח"ז הקנתה להבעל כנ"ל:
ז
ולפ"ז אתי שפיר דברי הנ"י בב"ב שכתב מתחלה שם וכתב ונתן משמע שהבעל מכתיבו ופורע שכרו והשתא האשה נותנת השכר כדי שלא תתעגן והא דכתיב וכתב ונתן לא קשיא דצוואת כתיבה קאמר עכ"ל. כוונתו הוא דלכן מחויב הבעל ליתן שכר הסופר כשהסופר תובעו לדין משום דכתיב וכתב ונתן והבעל מכתיבו היינו לפי דהבעל מצוה להסופר לכתוב כדי שיהיה לשמה או משום שליחות לשיטת כמה פוסקים וע"כ מחויב הבעל לשלם להסופר כמו כל שכירות פועל דמי ששוכרו מחויב לשלם לו ואח"כ מסיק דהתקנה היה שהאשה מחוייבת לשלם שכר הסופר כמש"כ הב"י בשם הרמב"ם בסי' ק"כ דהתקנה היתה שהיא מחויבת לשלם שכר הסופר והובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ב' אך א"כ הא אין הבעל מכתיבו ע"ז מסיק הנ"י דל"ק משום דצוואת כתיבה קאמר וכיון דהבעל מצוה להסופר לכתוב סגי בזה ולא בעינן הך דינא שכתב התו"ג דיהיה הבעל מכתיבו. ובאמת הך סברא שכתב התו"ג דבעי דיהא הבעל מכתיבו זה לא מצינו בשום מקום והא דלא כתב הנ"י להך סברא דאמרו בגיטין שם דאקנויי אקני ליה רבנן י"ל דס"ל להנמוק"י דדוקא למאן דאית לי' כר"ל דמעות אינו קונה ע"כ אין שום עצה להכשיר לגיטי דעלמא רק דנימא אקנויי אקני ליה רבנן אבל לדידן דאית לו כריו"ח דמעות קונה ד"ת א"צ לזה רק דאמרינן דהסופר מקנה להאשה וקנתה ע"י קנין מעות ובמקום איסור העמידו על ד"ת ובאמת בעיקר הכלל דאקנויי אקני ליה רבנן אין זה ברור לדינא דהא רבא גופא לא קאמר אלא בלשון דלמא אקנויי כו' ובהך פלוגתא דאי ילפינן דהפקר ב"ד הפקר מן יחרם כל רכושו ואפי' נימא דאין ראי' מהתם וכמש"כ לעיל עכ"ז כיון דאין הכרע ביניהם בהך פלוגתא ע"כ עדיף לומר דאין בזה שום ספיקא כלל לפי מה דפסקינן כריו"ח דד"ת מעות קונה כנ"ל וע"כ לא הביא הנ"י להך דאקנויי אקני ליה רבנן כלל ואתי שפיר דברי הנמוק"י בעז"ה ומתורץ תמיהת הג"פ והתו"ג הנ"ל:
ענף ג
ח
ואחר דנתבאר דברי הנמוקי יוסף על נכון בעז"ה נחקור בענין השאלה דשאילנא קמן על מה דנהגו בבתי דינים דאבי האשה או אבי הבעל פורע שכר הסופר ובאמת יש לדון בזה הרבה דהא אמרו בגיטין דף כ' דיכילנא למיפסל לגיטי דעלמא אלא דאקנויי אקני ליה רבנן א"כ לא מצינו זה רק היכא דהאשה משלמת שכר הסופר בזה היתה התקנה דהקנו לו רבנן משא"כ אם אחר משלם להסופר בזה לא היה תקנה הנ"ל א"כ יש לפקפק בזה ואף דאנן נהגינן להקנות להבעל הקלף והדיו מקודם הכתיבה עכ"ז יש לדון הרבה לפמש"כ הגט פשוט סימן ק"כ ס"ק ט' דאף בהקנה להבעל הקלף והדיו רק דלא פרע להסופר בעד שכר כתיבתו דזה תלוי בפלוגתא אי אומן קונה בשבח כלי או לא בח"מ סי' ש"ו ובאהע"ז סימן כ"ח ואף בקלף ודיו של הבעל ג"כ שייך אומן קונה בשבח כלי ואין זה דומה להא דב"ק דף צ"ט דבצבע וסמנין דבעה"ב לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי משום דהיכא דעושה מעשה גדול אז אמרינן אומן קונה שבח כלי אף בזה וכמו דנתן לאומן עצים לעשות שידה תיבה ומגדל דאמרו בזה אומן קונה בשבחם משום דזהו מעשה גדול:
וא"כ ה"ה בכתיבת הסופר להגט דזהו מעשה גדול דשייך בזה אומן קונה שבח כלי עי"ש בג"פ שהאריך בכ"ז ולפ"ז מוכרח לומר בהא דב"ק דף צ"ט דאמרו כיון דרככי' היינו שבחי' דזהו ג"כ מעשה גדול וחשוב א"כ לפ"ז יש לדון בנ"ד דכיון דהסופר קנה ליה השבח בהגט בעד כתיבתו להסוברים אומן קונה שבח כלים וכיון דאבי הבעל או אבי האשה הם המשלמין להסופר בעד טרחתו א"כ לכאורה יש להחמיר בזה כמבואר בגטין הנ"ל אמנם לפמש"כ לדידן דקי"ל כריו"ח דד"ת מעות קונה אז אין מקום לפסול לפי דאף דנימא דהסופר מקנה את השבח כלי לאבי האשה דהוא הבעל המעות א"כ קנה אבי האשה בקנין מעות לפי דהסופר מקנה לו את השבח ומעות בכה"ג קונה דבמקום איסורא העמידו על ד"ת כנ"ל ואח"ז שפיר קנהו הבעל להשבח וכמו בטבלא דאמרו בגטין דגם איתתא ידעה לאקנויי וה"ה באבי הבעל והאשה ידעי לאקנויי להבעל להשבח. וכ"ז לריו"ח אבל לריש לקיש דס"ל משיכה מפורשת מה"ת אכתי יש לדון כמבואר בסוגיא דגטין דף כ' דיכילנא למיפסל לגיטי דעלמא וכמו דביארתי דקאי התם לר"ל כנ"ל א"כ לפי מה דמבואר ביו"ד סי' ש"ך גבי בכור דהחמירו הפוסקים הראשונים לחוש דלמא הלכה כריש לקיש דס"ל משיכה מפורשת מה"ת וע"כ החמירו בקנין בכור לעשות שני קנינים א"כ מה"ט יש לחוש ג"כ גבי גיטי דעלמא היכא דאבי האשה משלמת עבור שכר הסופר דדלמא הלכה כר"ל. ולדידי' הלא לא קנו אבי האשה או אבי הבעל את השבח מעולם כיון דלדידי' אין שום קנין במעות כלל מה"ת. ואיך יכולים להקנות להבעל כיון דהם לא קנו מעולם השבח דהם לא עשו שום קנין משיכה בשבח הכלי וא"כ ליכא מאן דיקנה להבעל השבח וחסר כוונת המקנה על השבח וכמו שכתבתי לעיל לפרש לכוונת הגמ' דיכילנא למיפסל לגיטי דעלמא וכנ"ל:
ט
ובתורת גיטין סימן ק"כ לאהע"ז ס"ק ו' כתב להשיג על הג"פ והעלה דלא שייך אומן קונה שבח כלי היכא דהקלף והדיו הוא של הבעל וכמו דאמרו בגמ' דבצמר וסמנין דבעה"ב ל"ש בי' אומן קונה שבח כלי יע"ש דהביא בשם הרשב"א בב"ק דף צ"ט דכתב בשם הראב"ד לחלק דשאני נתן עצים לעשות תיבה דקונה האומן בשבח כלי אף דאומן אין לו אלא שכר ידיו דשאני צמר דסמנין הוא דעבדי לי' להשבח ואומן לא קנה בה ולא מידי משא"כ עצים דלא צריכי לסמנין רק לאומנתו של אומן אומנתו זהו הסמנים עכ"ל הראב"ד א"כ ה"ה בהדיו דהדיו עבדי לי' להשבח והסופר אגר ידיו שקיל כמו בסמנין דצבע א"כ שטת הת"ג דלא שייך כלל אומן קונה בשבח כלי גבי גט היכא דהקלף והדיו הוא של הבעל וכן כתב הנתיבות בסימן ש"ו ס"ק ג' שכתב לתרץ קושיית האחרונים והקצה"ח דאיך חש"ו הגט הא חרש שוטה וקטן לא ידעי לאקנויי את השבח כלי למ"ד אומן קונה בשבח כלי ותירץ הנתיבות דאם הדיו של הבעל אז הוי כצמר וסמנין דבעה"ב דלכ"ע אין אומן קונה שבח כלי רק דהצבע אגר ידיו הוא דשקיל ואם הדיו של הקטן אף אין אומן קונה קשה דאיך יכולים להקנות הדיו אך ג"ז לא קשה דאפי' נייר וקלף יכול לקנות מקטן שהגיע לעונת הפעוטות דכיון דמקחו מקח מדרבנן הפקר ב"ד הפקר ונקנה לו הנייר ובלא הגיע לפעוטות באמת אסור לקנות ממנו שום דבר לצורך הגט לא נייר ודיו רק הכתיבה מותר בדיו של הבעל דרק אגר ידיו דשקיל עכ"ל הנתיבות ואזיל הנתיבות לטעמי' דס"ל בתו"ג דלא כהג"פ:
והנה בדברי הנתיבות הנ"ל דיכול לקנות מקטן שהגיע לעונת הפעוטות יש לדון דזה לא שייך רק להך דיעה דס"ל בא"ח סימן תרנ"ח דבהגיע לעונת הפעוטות יכול להקנות להאתרוג לצאת בו אף ידי חובה מה"ת אבל להסוברים בדיעה קמייתא שם דאף שהגיע לעונת הפעוטות לא מהני הקנאתו לצאת חובת אתרוג מה"ת משום דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא א"כ לפ"ז לא מהני מה דקנה הנייר והקלף הקטן שהגיע לעונת הפעוטות דאינו אלא קנין דרבנן ולא מהני בדאורי' וכמבואר כ"ז באהע"ז סימן כ"ח ואכמ"ל ובעיקר הכלל של התו"ג והנתיבות יש לעיין הרבה כאשר יבואר לקמן אשר העיקר כשיטת הג"פ דגם בקלף ודיו של הבעל שייך אומן קונה שבח כלי א"כ תקשה עדיין קושיית האחרונים הנ"ל:
י
והנלענ"ד בעיקר קושיא הנ"ל ע"פ דברי הש"ג דהובא בש"ך סימן ש"ו ס"ק ג' בסופו דהיכא דקבל האומן שכרו בודאי חייב לשלם אם הזיק האומן להכלי וליכא למ"ד שלא יתחייב לשלם דמי השידה כו' וכמש"כ הנתיבות שם הגירסא בש"ג ע"ש. והנתיבות שם פירש כוונתו משום דכיון דלא שייך בזה נשרפו חטיך כו' דכל האומנים ש"ש הן ע"כ מעות קונה להשבח דאף דהי' של האומן לגמרי הי' קונה במעות יע"ש. ולפענ"ד לא נראה לפרש בדברי הש"ג כן דהא זה לא שייך רק למ"ד מעות קונה ד"ת אבל לריש לקיש דס"ל משיכה מפורשת מה"ת א"כ לא קנה ע"י מעות כלל אף היכא דלא שייך נשרפו חטיך כו' כידוע א"כ איך כתב הש"ג דליכא למ"ד שלא יתחייב לשלם דהא להך דס"ל לריש לקיש בודאי לא קנה הבעה"ב את השבח למאן דס"ל אומן קונה שבח כלי ודוחק לומר דכונת הש"ג לפי מה דקי"ל כריו"ח דמעות קונה מה"ת דבזה כ"ע אף מאן דס"ל אומן קונה שבח כלי דזהו דוחק דעכ"ז לא שייך לומר דליכא למ"ד כו':
יא
והנראה לענ"ד בכ"ז דהא מצינו בב"מ דף ט"ו בסוגיא דשבח בגזל או בקנה שדה גזולה והשביחה דאינו נוטל רק הוצאה מן הנגזל אבל גוף השבח שייך להנגזל ומשמע דבין נטע אילנות או בנה וגדר בה וכיוצא בזה ג"כ הדין כן וקשה דאמאי לא אמרינן בזה אומן קונה בשבח כלי רק דיינינן דאינו נוטל השבח רק ההוצאה והנה ביורד שלא ברשות מבואר בסימן שע"ה דאינו יכול לומר עצי ואבני אני נוטל משום דאמרינן דאדעתא דהכי בנאו וממילא קנתה לו חצרו וכמש"כ הסמ"ע סימן שע"ה אבל בקנה שדה שהיא גזולה והשביחה אדעתי' דנפשי' א"כ אמאי נוטל הבעה"ב את השבח דהא לא השביחה אדעתי' דנגזל ועוד דהא הוי חצר שאינו משתמרת לגבי הנגזל כיון שנגזלה כבר ואינה משתמרת לגבי'. והנתיבות בסימן ש"ו כתב דגם בקרקע שייך אומן קונה שבח כלי ומשמע דאף בשבח מעשה אומנות מדלא חלקו בזה ולשיטת הג"פ במידי דמעשה חשוב אף בסממנין דבעה"ב אמרו אומן כו' וכן יש להעיר בהא דב"ק דף צ"ה ובח"מ סימן שנ"ד דגנב פרה ופטמה דאינו קונה הגנב והגזלן להשבח רק מפני תקנת השבים דאמאי לא יקנה מן הדין להשבח למאן דס"ל אומן קונה שבח כלי והא הוי זה כמו צמר דבעה"ב וסממנין דאומן ומיהו אפשר לומר ג"כ דשאני מפטם להבהמה דכיון דהוי מידי דאכילה א"כ נתעכל ובעת שנתפטמה ונשבחה אינו כבר בעולם מידי בעין של המפטם א"כ כיון דאינו מעשה אומן וחשוב א"כ הוי כמו צמר וסממנין דבעה"ב דלא אמרו בי' אומן קונה כו' וכן יש להעיר לכאורה בפלוגתת תנאי בשקלים פ"ד משנה ו' אם הקדש מתחלל על מלאכה או לא ופסקו שם כבן עזאי דאין הקדש מתחלל על מלאכה ועיין ברע"ב ותוס' יו"ט שם ואי נימא דאומן קונה שבח כלי א"כ השבח שבנו הפועלים בהקדש הא שייך השבח להאומנים ולא שייך לומר בהקדש דחצר דהקדש קנה דהא שיטת הפוסקים דאין חצר בהקדש וכמש"כ המג"א בסימן קנ"ד ס"ק כ"ג ובקצה"ח ונתיבות סימן ר' ומקורו בב"ב דף ע"ט גבי הקדיש בור ושובך ובתוס' שם ד"ה ואין מועלין במה שבתוכו כו' ואף דהגוף הוא של הקדש עכ"ז הא אי נימא דאין מעילה בגדולין א"כ יכול האומן לקנות השבח ומעורב חלק שיש להאומן בהשבח עם גוף השייך לההקדש ואח"כ יכול להתחלל שפיר על מעות הקדש ואמאי אמרו דאין הקדש מתחלל על מלאכה ומשמע אף היכא דאיכא שבחא ומעשה חשיב וגדול מדסתמו בזה ולא הובא הך פלוגתא דתנאי אי הקדש מתחלל כו' בהסוגיא דאומן קונה שבח כלי ויש לדחות זה דהא אף למ"ד דאין מעילה בגדולין עכ"ז הא מדרבנן לכ"ע אסור ליהנות מן גדולין. א"כ אסור לו ליהנות מהשבח וע"כ ממילא לא קני שבחא ועיין בסימן רנ"ז סעי' א' גבי מקדיש קרקע מהיום ולאחר שלשים כו' וקצרתי וידעתי מה די"ל בגזל או בקנה קרקע הנגזלת אולי חסר בזה הכוונה לקנות אבל ז"א ברור כל כך וקצרתי:
ענף ד
יב
והעיקר מה שנלענ"ד לומר בזה דלא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי רק באם הבעה"ב נותן חפצו וקרקעו להפועל לתקנו אז אמרינן אומדנא דדעת הבעה"ב הוא דרוצה שיזכה האומן בשבחו ואין שייך בזה לומר אין אדם מקנה דשלב"ל משום דאומדנא זו אמדו חז"ל דלעולם דעת הבעה"ב הוא שיהי' קנוי השבח להאומן וגם בעת שמשגיח האומן להכלי דנולד אז השבח דאמידנא אז דעת הבעה"ב דרוצה שיקנה אז האומן להשבח. והוי כעין הא דשמיט ואכיל לא מפקינן מיני' כמבואר בב"מ דס"ו והכא עדיפא לפי דהאומדנא הוי אז גופא בעת שנולד השבח. א"כ זה לא שייך רק היכא דאיכא דעת בעלים אבל בלוקח מגזלן או גזלן גופא וכמו כן בפועל בהקדש דאין כאן דעת הבעה"ב כלל דהא בהקדש אמרו דדעת שכינה מי איכא להקנות להאומן השבח. וע"כ כיון דאין כאן דעת הבעלים שיקנו לו לכן אין לו יד לזכות מעצמו ואמרינן דגוף החפץ אשבחי' וארעאי אשבח וכמו דאם נתייקר החפץ והשביח מאליו דשייך השבח לבעל החפץ ה"ה באם האומן השביח. רק בנותן להאומן לעשות מלאכתו אז אמדו לדעת הבעה"ב דרוצה להקנות להשבח כדי שלא יתחייב האומן לשלם אם הזיקו וכן שיהי' לקנין לו עד שיפרע לו שכר מלאכתו ויהי' בטוח במעותיו ולא יצטרך לילך לב"ד להגבות לו בעד שכירות כי הקנין שיש לו בשבח הכלי הוא עדיף מקניית משכון כאשר יבואר להלן ולפי דאליו הוא נושא את נפשו ועיקר השבח הוא ע"י האומן אמדו חז"ל אומדנא זו דרוצים הבעלים להקנות לו השבח אבל בגזלן או בלוקח מגזלן כיון דאין כאן דעת הבעלים להקנותו לא קנה האומן וגם ביורד שלא ברשות והשביח נכסי חבירו אף דאומר בפירוש דמשביח אדעתא דנפשי' שיהי' לו חלק בהשבח ולא להבעלים ג"כ אין לו שום חלק בשבח רק ההוצאה בלבד וכמו דחזינן בגזלן דאינו נוטל השבח רק מפני תקנת השבים ומשמע אף היכא דיש אומנות גדולה בהשבח אפ"ה אינו נוטל השבח ע"פ דין אף דודאי אינו רוצה להקנות להבעלים וכדמשמע בכולי פ' הגוזל דב"ק ובח"מ סימן שנ"ד וסימן שס"ב ועי' בב"ב דף קכ"ו דרב אסי ס"ל בענבים ובצרום אבל דרכום לא כו' וברשב"ם ותוס' שם דדוקא אי שנוי קונה אבל לא אתי עלה משום אומן קונה שבח כלי אף דרב אסי ס"ל אומן קונה אך ז"א משום דזה דומה להך דב"ק בצמר וסמנין דבעה"ב וכו' ובאמת אין אנו צריכים לזה הראי' דהא פשוט מכמה דוכתי דגנב וגזלן אין לו חלק בשום שבח כלל ע"פ דין אף דמשביח אדעתא דנפשי' וגם פשוט מסברא בזה דאיך יהי' שייך השבח בלא הסכם הבעלים וכיצד עושה סחורה בנכסי חבירו וע"כ הדבר מוכרח דעיקר הך דאומן קונה בשבח כלי הוא לפי דאמדינן דעת הבעלים דהקנה להאומן כדי דיהי' בטוח בשכרו ולא יתחייב לילך לב"ד שיגבו לו בעד שכירותו וכן כדי שלא יצטרך לשלם אם הזיקו וע"כ שפיר כתב הש"ג בקדם ופרע שכרו דאז אינו זוכה בשבח לפי דעיקר הקנאת השבח אליו זהו כדי שיהי' בטוח במעות ולא יצטרך לגבית ושומת ב"ד דלא נימא בהשבח מאן שם לך כיון דקנוי לא בדין קנין א"כ ז"א שייך רק בלא פרע שכרו אבל בקדם ופרע שכרו דאז אין הבעלים מקנים לו השבח כיון דעיקר הקנאת השבח הוא כדי שיהא בטוח במעותיו וע"כ בקדם ופרע לו שכרו אז לא הקנה לו מעולם השבח כלל וכעין זה ראיתי בקצה"ח סימן ש"ו ס"ק ד' שכתב מטעם אחר דאם קבל דמי שכירותו דחייב אם הזיק להכלי וכן כתב בעושה בחנם דבהזיקו חייב לשלם ולא אמרינן עכ"פ נימא להאומדנא דהקנה להאומן כדי שלא יתחייב לשלם אם הזיקו משום דעיקר ההקנאה הי' על שכרו שיהי' בטוח וממילא הקנהו כדי שלא יתחייב לשלם בהזיקו וע"כ היכא דלא הי' הקנאה על גוף השכירות ממילא לא דיינינן להקנאה על השבח כדי שלא יתחייב לשלם בהזיקו כן מוכרח לומר לפי דברי הקצה"ח שם וכן הוא לפי הטעם שכתבתי בעז"ה. ולכן אתי שפיר מה שכתב הש"ג דבכה"ג ליכא למ"ד שלא יתחייב לשלם דמי השידה כו' דאילו לפירוש הנתיבות דזהו מצד קנין מעות א"כ לר"ל הא לא שייך לומר כן אכן לפמש"כ אתי שפיר דהא אין בזה שום קנין מעולם להאומן לכ"ע כיון דקדמו ופרעו שכרו וכיון דהאומן לא קנה ממילא שייך השבח לבעל החפץ דחפצו השביח וכנ"ל:
יג
וראיתי להקצה"ח סימן ש"ו ס"ק ד' שכתב להחליט לדינא דהא דאומן קונה שבח כלי הוי בגדר בע"ח קונה משכון וכמש"כ שם בשם הרמב"ן והר"ן. ולכן כמו במשכון דאם פורע לו דאז ממילא שייך גוף החפץ להבעלים בלא קנין כלל וה"ה בהך אומן קונה שבח כלי דאם פורע לו ממילא שייך החפץ לבעה"ב וכעין זה כתב הנתיבות בס"ק ג' וד' ולדעתי אין זה ברור לדינא דהא מבואר ביו"ד סימן ק"כ סעי' יו"ד דכמה פוסקים ס"ל בנתן כלי לא"י לתקנו דצריך טבילה משום דאומן קונה שבח כלי והוי כמו דקנאו דצריך טבילה ואי נימא דאם פרע לו שכירותו נתבטל ממילא השיעבוד שלו ואין כאן קני' חדשה א"כ אמאי הצריכו טבילה לשיטת הני פוסקים דהא הממשכן לא"י ופדה ממנו א"צ טבילה וכמבואר שם סעי' י"א ועיין בתוס' ע"ז דף ע"ה ד"ה אי משום דקסבר כו' ואי דנחלק דשאני נכרי מישראל דלא קני משכון א"כ אמאי באומן קונה שבח כלי אמרו כן אף בא"י דהא הצריכו טבילה אי נימא דהך קנין אומן קונה שבח כלי אינו אלא כמו משכון וכמש"כ הקצה"ח והנתיבות וקשה לדחוקי ולחלק בזה וכן מוכח מרש"י ב"מ דף קי"ג ד"ה אומן קונה שכתב דכשמחזירו ה"ה כמוכר לו שבח שהי' לו בתוכו וכ"כ הר"ן בפ"ב דקדושין עי"ש. וכ"כ רש"י בקדושין דף מ"ח ע"ב ד"ה והכא באומן כו' דכשמחזירו הרי הוא כמוכרו וכ"כ רש"י בב"ק דף צ"ט ד"ה אמאי הא זבוני מזבני' לי' הרי מבואר דס"ל דמה דאמרו חז"ל אומן קונה שבח כלי דיש להאומן קנין בהכלי וקשה לדחוקי בכ"ז. וע"כ העיקר הוא דהא דאמרו חז"ל אומן קונה שבח כלי דיש לו קנין עד דמחזיר להבעה"ב וכשמחזיר לבעה"ב אז הוי כמכירה חדשה מהאומן לבעה"ב ומ"מ אינו יכול האומן לחזור ולעכב השבח לעצמו משום אומדנא דאנן סהדי דהוי כמו דהתנה עם האומן שיקנה לו השבח ע"מ להקנות לו בחזרה את השבח אם יסלק לו שכירותו וכדמצינו בא"ח סימן תרנ"ח סעי' ה' דנתנו לו סתם הוי כמתנה על מנת להחזיר לו הרי דמצינו לאומדנא כזו דאמרינן דהוי כמו דהתנה מתנה ע"מ להחזיר לי. ה"ה י"ל בהא דאומן קונה שבח כלי דהוי האומדנא דהקנה לו השבח כדי שלא יתחייב לשלם אם הזיק להכלי ויהי' בטוח בשכרו שלא יצטרך לילך לב"ד שיגבו לו כמו כל בע"ח אלא יהי' בידו בתורת קנין גמור וזה רק כ"ז דלא פרע לו שכירותו אבל בפרע לו אז ממילא מחוייב להחזיר להבעלים אם הוא בעיני' משום דקנייתו להשבח הוי בתורת ע"מ להחזיר להבעלים אם יפרעו לו וכמו כל מתנה ע"מ להחזיר לי וע"כ מחוייב להחזיר ולמסור להבעלים השבח דאל"כ בטל קנין של האומן להשבח מעיקרא דהא לא הקנה לו רק על מנת שיחזור ויקנה בחזרה השבח לבעה"ב אם יהי' בעיני' אלא דאם הזיקו להשבח אז אף דלא יחזור ויקנה לו ג"כ קני האומן להשבח לפי דעיקר השבח עשהו האומן ע"כ אין סברא דיתחייב לשלם וכן הקנהו את השבח כדי דיהי' בטוח בשכרו והא דעשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך ג"כ הא כתבו התוס' בב"ק שם דאינם חלים הקדושין עד שיומסר לידה ובידם לחזור מקדושין ע"כ הוי ג"כ אומדנא זו דרוצים שיהי' בטוח בשכרו אם לא תתרצה להתקדש לו אבל כ"ז דיהי' בעיני' אז מחויב להחזיר לבעה"ב כשסלק לו שכרו דאם לא יתרצה לזה אז נתבטל המכירה מעיקרא וידעתי דיש מקום לומר דאתינן עלה בתורת חיוב כי הוי בודאי כאילו אמר האומן שיתחייב בתורת חיוב עליו לחזור ולהקנות לבעה"ב כמו כל חיוב מחדש דמועיל אבל לפ"ז הי' צריך לבא לב"ד שיורידו אותו בתורת גוביינא ובאמת זה לא שמענו מעולם דיצטרך לילך לב"ד להגבותו בתורת חוב ע"כ העיקר כמש"כ דזהו הוי כמו מתנה ע"מ להחזיר וכמבואר בכעין זה בקצה"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ז גבי הנייר דהלוה נותן להמלוה דאמרינן דהוי במתנה להחזיר יע"ש וכ"ה בנ"ד:
ענף ה
יד
ולפ"ז ניחא קושיית האחרונים על הא דחש"ו כותבין הגט דהא אומן קונה שבח כלי ואינם בני הקנאה דלפמש"כ ניחא דהא עיקר קניית האומן להשבח זהו בתורת קני' ע"מ להחזיר וברשות והקנאת בעה"ב ואף דנותן סתם לכתוב עכ"ז הא היכא דהוי אומדנא הוי כאילו התנה כמבואר כעין זה בא"ח בסימן תרנ"ח גבי אתרוג דאם נתן לו סתם הוי כאילו התנה ע"מ להחזיר דכיון דצריך האתרוג לעצמו אמרינן דלא הקנהו לחלוטין רק להחזירו א"כ ה"ה בנתן גט לכתוב דצריך להגט ע"כ אמרינן דנתן להם ע"מ שיחזירו לו כשישלם להם השכירות וכמו בכל פועל ואומן דכשפורעו השכירות מחויב להחזיר להשבח כנ"ל וכיון דקטן אין לו יד להקנותו בחזרה ע"כ לא קנה כלל מעולם כיון דלא הקנה להם רק באופן שיחזירו ויקנו לו אח"ז וכיון דהאופן לא יוכל להתקיים ע"כ נתבטל זכות וקניית האומן מעיקרא להשבח. ולא שייך בזה לומר מה דקיי"ל בכל דיני תנאי דתנאי שאי אפשר לקיימו דהתנאי בטל והמעשה קיים משום דדוקא בהתנה בדרך תנאי אמרינן כן משא"כ בלא אמר בלשון תנאי כדמוכח בגיטין דף ע"ה דאמרו שם הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת ואילו בע"מ שתחזיר לי הנייר מגורשת והתנאי בטל משום דהוי תנאי דסותר להמעשה ע"כ התנאי בטל והמעשה קיים משום דבלשון תנאי ילפינן מב"ג וב"ר ע"כ בעי דומיא דב"ג וב"ר משא"כ היכא דלא אמר בלשון תנאי ע"כ לא בעינן בזה דיני תנאי וכמש"כ הה"מ כעין זה בפ"ו ה' אישות ה' י"ד וכמש"כ מזה בספרי באר יצחק חי"ד סימן י"ד דגם בתנאי דא"א לקיימו אם לא הי' בדרך תנאי אז אף דהוי דבר דא"א לקיימו מ"מ אם נתבטל התנאי אז נתבטל המעשה יעו"ש ובנתיבות ריש סימן ר"ז ע"ש. ע"כ בנידון האומדנא דאמרו דדעת הבעה"ב הוא להקנות להאומן השבח באופן שיחזור ויקנה לו בחזרה את השבח דעיקרו הוא בשביל הבעה"ב לכן היכא דאין יכול לקיים התנאי כמו בהא דחש"ו כותבין הגט כיון דאינן יכולים לחזור ולהקנות להבעל כדין הקנאה ע"כ ממילא בטל זכות וקניית החש"ו להשבח דמשביחין בכתיבתן להגט דלא קנאוהו כלל והא דאמרי' בסוכה דף מ"ו דלא ליקני לוליבא לינוקא משום דינוקא מיקנא קניא ולא מצי להקנות אלמא דאף דלא הוי בר הקנאה בחזרה לקיים התנאי אפ"ה לא נתבטל זכייתו מעיקרא י"ל דשא"ה דמיירי בהתנה בפי' ע"מ להחזיר א"כ הי' בדיני תנאי וכן משמע הלשון של הרמב"ם בה' לולב דהביא להך דינא על מש"כ שם מעיקרא בנותן לולב לו ע"מ להחזיר יעו"ש וע"כ בעינן דיני תנאי כיון דהתנה בלשון תנאי ומה"ט כתב הר"ן בסוכה שם דזה מקרי תנאי דא"א לקיימו משום דאינו יכול לקיים התנאי והוא נתן לו ע"מ להחזיר משום דמיירי באמר לשון ע"מ להחזיר לפי דבלא אמר בפירוש בלשון תנאי לא דיינינן בזה להאומדנא דבסתם הוי כמו דאמר ע"מ להחזיר כיון דקטן אינו יכול לקיים התנאי דע"מ להחזיר דלאו בר הקנאה הוי א"כ אם נידון להך אומדנא א"כ לא קנהו הקטן מעולם כיון דאין יכול לקיים התנאי וממילא יתבטל מעשה הקנין להקטן ובאמת הא אמר בפירוש דהוא מקנה להקטן וכדאמרו לא ליקני לוליבא לינוקא ואם נידון האומדנא מדעתנו כ"ז דלא התנה בלשון תנאי הא יהי' לבטלה למה שהקנה להקטן בפירוש ע"כ לא דיינינן שם להך אומדנא כלל וממילא חל המתנה להקטן ובע"כ מוכח דמיירי שם באמר בפירוש דמקנה להקטן בלשון תנאי דע"מ להחזיר וע"כ שפיר פסקו שם ובש"ע סימן תרנ"ח דלא ליקני לוליבא לינוקא כו' דכיון דאמר בפירוש אליו בלשון קנין ע"מ להחזיר הא אין יכול לקיים התנאי ויתבטל התנאי והמעשה יהי' קיים וע"כ פסקו דלא ליקני משא"כ באומן קונה שבח כלי דהא לא אמר בפירוש בלשון קנין להאומן רק מצד אומדנא אמדינן לדעתי' דבעה"ב דהקנהו להשבח כלי כדי שיהי' בטוח בשכירותו ביותר וע"מ שיחזיר לו אם יהי' בעיני' כשישלם לו שכרו וע"כ אם הזיקו מיפטר דהא לא הוי בעיני' וכעין במתנה ע"מ להחזיר דח"מ סימן רמ"א סעי' ז' בקצה"ח ונתיבות שם דמחלקי בין היכא דאיכא בעיני' להיכא דליכא בעיני' לגבי חזרת דמיו ולא גוף החפץ וה"ה הכא גבי חיוב תשלומין אם יזיק האומן להשבח כלי דאינו מחויב רק אם יהי' בעיני' ואף דאינו דומה כ"כ החלוק עכ"ז הא מצינו עכ"פ חילוק כעין זה וכיון דעיקר הך דאומן קונה שבח כלי אינו רק מצד אומדנא ע"מ להחזיר. משום דודאי לא נתן להאומן את השבח לחלוטין ע"כ בקטן כיון דאי נימא דקנה להשבח לא יהי' יכול לחזור ולהקנותו להבעה"ב. ע"כ ודאי לא הקנה לו מעולם השבח ולכן שפיר יכול קטן לכתוב הגט משום דמיירי בקלף ודיו של הבעל וכיון דאם יקנה להשבח אז לא יהי' יכול לחזור בחזרה את הגט להבעל ויופסל הגט ע"כ בזה ודאי לא הקנה לו מעולם את השבח דהא עיקר הקנאת השבח להאומן אינו רק ע"מ להחזיר ומתורץ שפיר קושייתם:
ענף ו
טו
ויש להעיר בהא דיו"ד סימן ש"כ גבי בהמה מבכרת אם נתן לעכו"ם לפטמה ואין לו חלק בולדות דאינו' פוטר מבכורה וקשה אי נימא אומן קונה שבח כלי א"כ הא הוי זה כמו שותפות עכו"ם במקצת דפוטר מבכורה אף בדבר שאין החיות תלוי בו א"כ יש לדון בזה ג"כ דהוי עכ"פ ספק בכור דהא יש פלוגתת הפוסקים אי האומן קונה שבח כלי כפי מה דהעלה הש"ך בח"מ סימן ש"ו דהוי ספיקא דדינא בזה וגם יש סוברים דאף בא"י שייך אומן קונה שבח כלי וכדאיתא ביו"ד סימן ק"ך. ואפשר דכיון דאין לו חלק רק בהשבח ולא בגוף הבהמה כמו דהעלה הקצה"ח בסימן ש"ו ס"ק ד' בשם התה"ד סימן ש"ט דאינו קונה רק השבח ולא בגוף הכלי יעו"ש א"כ אין זה פוטר מבכורה דדוקא באם יש לו חלק בגוף הבהמה או באבר שאם יחתוך יפסול ויהי' בע"מ בזה פוטר מבכורה כמבואר בסימן ש"כ סעי' ד' ועיין בכורות ד"ג דכתבו התוס' שם דסגי אף באזנה ובט"ז וש"ך ס"ק ג' וזה לא שייך במפטם להבהמה דהא אף בלא פטומה האברים הם בשלימותם ויש לדון בזה הרבה. אמנם לפמש"כ בשו"ת מוהר"ש הלוי דע"י השבח זוכה בגוף הכלי דנתהפך החומר אל הצורה והובא בקצה"ח שם א"כ ה"ה במה דמפטם להבהמה א"כ יש לו חלק בגוף הבהמה אך יש לחלק דשאני בפטום להבהמה דעיקר הצורה כבר נגמרה מברייתה וע"כ אף דמפטם משלו אין לו חלק בגוף הבהמה להיות פוטר מבכורה אף דיהי' קונה בהשבח דפיטמה וכן יש לחלק דשאני הא דמפטמה דכיון דבעי סממנין דהאומן ובמידי דאכילה כבר נתעכל ואינו בעולם. וכמו שכתבתי לעיל מזה:
טז
ועוד יש לדון בכל הנ"ל לפי מה דראיתי בשיטה מקובצת לב"ק דף צ"ט דאומן קונה שבח כלי משום דקניא בשנוי מעשה יע"ש א"כ י"ל דזהו דוקא בשנוי דלא הדר אבל בשנוי דהדר לא שייך אומן קונה שבח כלי. כמו דכתב שם דמיירי בנתן לאומן עצים שלא היו חקוקין וחקקן דקנאן בשנוי וזה הוי שנוי דאינו חוזר וע"כ במפטם בהמה דהוי שנוי דהדר לא שייך בי' אומן קונה שבח כלי:
יז
ויש להעיר בהא דאמרו בירושלמי פאה פ"ב במשנה ז' בשדה שקצרוה נכרים פטורה דה"מ כשקצרוה לעצמם אבל אם קצרוה לישראל חייבת והנה בירושלמי ב"ק פ"ט ה' ד' איתא דס"ל אומן קונה שבח כלי א"כ כיון דטרח וקצר יש לנכרי קנין במקצת בהשבח דמשביח הו"ל כשותפות נכרי דפוטר כמבואר בחולין דף קל"ו וי"ל דזה לא חשיב שנוי גמור וא"כ לא שייך בזה אומן קונה שבח כלי כיון דלא מקרי שנוי גמור כדמוכח בסוכה ר"פ לולב הגזול גבי לא תגזזוה כו' וכמש"כ התוס' בסוכה שם ד"ה שנוי החוזר כו' ובב"ק דף צ"ז האי מאן דקטל דיקלא כו' מעיקרא דיקלא קרי לי' אך בלא"ה שא"ה דהוי כמו צמר וסמנין דבעה"ב דלא שייך בי' אומן קונה שבח כלי וגם זה הא הוי כמו נתן לאומן תיבה ומגדל לנעץ בהם מסמר ונעץ בהם ושברן דב"ק דף צ"ט דכ"ע ס"ל דלא שייך בזה אומן קונה שבח כלי וכמו דהסביר לנו הג"פ בסימן ק"כ ס"ק ט' לפי דלא הוי מעשה חשוב וגדול וכנ"ל ולפי סברת המוהר"ש הלוי דהובא בקצה"ח שם דע"י השבח נתהפך החומר לצורה כנ"ל יש להסביר כ"ז ביתר ביאור וקצרתי ועיין בגיטין דף מ"ז גבי דגנך ולא דגון עו"ג וס"ל דמירוח נכרי אינו פוטר ובב"ק דף צ"ד גבי עד שלא מירחו כו' ופרש"י דמירוח לא חשיב שנוי וקצרתי:
יח
ולפי דבדברי השיטה מקובצת הנ"ל יש לדון ולבאר כמה חדושי דינים ע"כ אביא לשונו הטהור וז"ל בב"ק דף צ"ט על הא דאמרו שם ל"ש דחייבין לשלם דמי שידה אלא שנתן להאומן שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן אבל נתן עצים לעשות שידה תיבה ועשה מהן כו' פטור וכתב הש"מ וז"ל כלומר שלא עשה האומן שום שבח שנוכל לומר שקנאו בשנוי מעשה שהרי עשויין ומתוקנים הי' מתחילה כו' אבל בנתן להם עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן אשתכח דקנאו בשנוי מעשה אם שברן לא משלם כו' שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו ה"ר יהונתן ז"ל עכ"ל הרי דכתב הש"מ דלא שייך אומן קונה שבח כי אם היכא דאיכא שינוי מעשה והסביר היטב כוונת הגמ' הנ"ל ואף דמבואר בב"מ דף קי"ז ובתוס' שם ד"ה בשלשה מקומות כו' וב"ק דף צ"ו ובתוס' שם דהיכא דאינו מתכוין לקנות אינו קונה האומן אף ע"י שינוי זהו רק בגוף הכלי אבל השבח דהשביח הוא בעצמו מסתמא מכוין לקנותו וממילא קנאו ע"י שינוי מעשה. ולפ"ז יש לדון דקרקע ל"ש לומר אומן קונה בשבח דהא בקרקע לא שייך שנוי מעשה בגזילה ג"כ כידוע אפשר לומר דלא קנה השבח אך יש לחלק דשאני היכא דהוי מן דין גזילה דקרקע אינה נגזלת משא"כ בשבח דקנאו אינו מצד גזילה אלא משום דאיהו עביד לי' כולי שבחו ע"כ ה"ה אף בשבח דקרקע וכמו שפסק הנתיבות דגם בקרקע שייך אומן קונה שבח ועיין בתוס' בר"ה פ"א דף י"ג בד"ה ולא קציר עו"ג כו' דאף דירושה הוא להם ואין אדם אוסר דשא"ש כו' מ"מ יש לו חלק במה שזרע כו' יש לעיין אי נימא בזה אומן קונה שבחו דיש חלק בהשבח וכמש"כ בזה בספרי באר יצחק חי"ד סימן למ"ד בד"ה ולולי דברי התוס' עי"ש אך כבר כתבתי לעיל דהיכא דאינו מדעת הבעלים לא שייך בזה אומן קונה שבח כלי א"כ הא דר"ה הא לא הוי ברשות הבעלים אלא הא"י מעצמם עשו כן וקצרתי:
יט
ולדינא יש לדון במה שכתבתי דמשמע מן השמ"ק דדוקא בשינוי שאינו חוזר אמרו אומן קונה שבח כלי דהא אמרו בב"ק ד' צ"ג ע"ב גבי שינוי קונה בגזלן דדוקא עצים ושיפן אבל עצים משופין ועשאן כלים זהו שינוי החוזר וכדפסקו בח"מ סימן ש"ס א"כ מדקאמרו בב"ק דף צ"ט דאם נתן עצים לעשות תיבה כו' ועשאן דאומן קונה שבח כלי ומשמע אף בעצים משופין מדלא חלקו בזה גופא רק אמר ל"ש אלא שנתן שידה כו' אבל נתן עצים לעשות כו' הרי משמע דאף בשינוי החוזר אמרו אומן קונה שבח כלי וכן משמע ביותר מהא דקפריך שם תנן נתן לאומנין וקלקלו חייבים לשלם מאי לאו דיהיב להו עצים לא שידה תיבה הא מדקתני סיפא שידה כו' מכלל דרישא עצים כו' אמרי פרושי קא מפרש כו' תנא סיפא לגלויי רישא כו' ואי נימא דהך אומן קונה שבח כלי אינו רק בשנוי שאינו חוזר כו' א"כ הא הוי מצי לפרושי דרישא דמתניתין מיירי בנתן עצים משופין וע"כ לא קני האומן להשבח משום דהו"ל שינוי החוזר ותני סיפא לגלויי רישא ולאשמועינן דע"י שינוי החוזר לא קני אומן להשבח וגם אשמועינן דשנוי החוזר אין שם שינוי עליו כלל גם בגזלן ולא איצטריך לדחוקי דפרושי קא מפרש ומוכח מזה לכאורה דאף בשנוי החוזר אמרו אומן קונה שבח כלי ויש לדון בזה הרבה ובאמת מלשון השמ"ק שנקט בנתן להם עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן וכמו שנוי קונה בגזלן מורה דשנוי החוזר סבירא לי' דלא קנה האומן השבח בזה ויש להאריך בזה עוד וראיתי בדורש לציון סימן ח' דכתב דהך מילתא דאומן קונה שבח כלי תליא בהא דשינוי קונה בגזלן ולא הביא לדברי השמ"ק הנ"ל:
ענף ז
כ
ולפי מה שנתבאר לעיל דקניית האומן להשבח זהו משום דהבעלים הקנו אליו שיהיה בטוח על שכרו וע"מ להחזיר כשיסולק לו שכרו כנ"ל בארוכה נראה ברור דבפועל בחנם אזי לכ"ע חייב לשלם דמי השבח להבעה"ב אם קלקלו דהא גוף החפץ שייך לבעלים וממילא אף השבח ג"כ שייך לבעל החפץ דחפצו השביח וכמו בחפץ גזול דהשביחו הגזלן דשייך גוף החפץ עם השבח להבעלים מן הדין אלא דאומן שאני דאיכא אומדנא דבעה"ב רוצה להקנותו את השבח כדי דיהי' בטוח בשכירותו וממילא מה"ט פטור אם הזיקו להשבח כיון דאינו בעיני' כנ"ל ולכן בסילק לו שכירותו ממילא שייך השבח לבעה"ב וכמש"כ הש"ג ע"כ באומן בחנם שייך ממילא גוף השבח מיד דאשבחי' לבעה"ב וכן ראיתי להקצה"ח שם ס"ק ד' דבאומן בחנם לכ"ע לא קנה האומן את השבח רק כתב טעם אחר בזה ולפמש"כ הוא מטעם אחר משום דהוי כמו דהתנה ע"מ להחזיר כשיהיה בעיני' אם יסולק לו שכרו אבל בחנם דאינו מגיע לו שכירות א"כ לא קנה מעולם להשבח לכ"ע:
כא
שוב ראיתי דיש לסתור לכאורה לכל מה שכתבתי והוא דז"ל הרשב"א בב"ק דף צ"ח בד"ה מ"ט אומן קונה שבח כלי וכתב דאומן קונה כל שבחו ובמקלקלו לאחר שהשביח לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אע"פ שלא קלקלו. אבל לכ"ע כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבחו של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחה עכ"ל הרשב"א והובא בנתיבות סימן ש"ו ומן דבריו נראה דס"ל דעיקר הך מילתא דאומן קונה שבח כלי אינו מדעת הבעלים רק האומן מעצמו מצי קני לשבחא רק בלא קלקלו דעתו ליתנו להבעלים ומשמע דבלא רצון האומן לא מצי בעה"ב לקנותו ולדעתי זה צ"ע דא"כ תקשה בכל גזלן ולוקח מגזלן דיהיה שייך השבח להגזלן ולהלוקח ממנו דהא אינו מתקנו רק בשביל עצמו ובאמת משמע מכולי דוכתי דכ"ז דלא היה באופן שינוי המועיל אינו קונה שום שבח רק מפני תקנת השבים וגם בקרקע הדין כן] ובקרקע הא לא שייך שינוי כלל וכן ביורד שלא ברשות אף דאמר בפירוש דאינו מקנה השבח להבעה"ב עכ"ז אין לו חלק בגוף השבח ואינו נוטל רק ההוצאה יכול לומר עצי ובניני אני נוטל אבל היכא דלא שייך לומר כן אין לו בשבח משום דאין סברא כלל דיהיה לאיש אחר זכות בחפץ של אחר בלא רצון הבעלים וכמש"כ לעיל וע"כ דעתי בכוונת הרשב"א דבמש"כ הרשב"א לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו וכן דעתו להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו היינו דדעת ורצון האומן הוא כן וכיון דאליו הוא נושא נפשו אמדו חז"ל דעת הבעלים דמסכימים למלא רצון האומן ומקנין לי' את השבח שיהי' קנוי לו ע"מ להחזיר כשיסולק שכרו וכשיהיה בעיני' ואם לא יהי' בעיני' מיפטר וזהו כדי שלא יתחייב לשלם אם הזיקו וכמו שכתבתי לעיל בכונת הש"ג והעיקר תלוי רק בדעת הבעלים רק אמדינן דכיון דהאומן רוצה כן ממילא הסכים הבעה"ב לדעתו:
כב
ומה דמסיים הרשב"א בחידושיו לב"ק שם ובלא קילקל אינו קונה כל שבחו לפי שעל דעת שיהיה שבחו של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחה. יש לפרש כוונתו כן. דהא חזינן דאף היכא דתיקן האומן את הכלי של הבעה"ב במה שהוסיף עוד איזה ענין להכלי והוסיף לה נופך משלו דאינו יכול האומן לומר שלי אני נוטל וכעין הך דסימן שע"ה סעי' ז' דאומר עצי ובניני אני נוטל והנה שם מבואר דאינו יכול לומר עצי ובניני אני נוטל לפי דהא בנאו אדעתא דהבעלים וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ד וע"כ היה סברא לומר גבי אומן דהיכא דהיה השבח שלו באופן שאם יטלנו למה שהוסיף להכלי דלא יקולקל הכלי והוי אמינא דהיה יכול לומר שיחזור ויטלנו מן הכלי ולעצמו משום דבמאי קני לי' הבעלים ע"ז כתב הרשב"א דבלא קילקל שבחא דהבעה"ב ואינו יכול האומן ליטול זה לעצמו משום דהא אדעתא דבעלים הוא מתקנה וממילא קנהו הבעלים וכעין דברי הסמ"ע בסימן שע"ה ס"ק י"ד הנ"ל אבל היכא דהוא באופן שאינו יכול האומן ליטלו מהכלי רק דרוצה שיהיה לו חלק בהשבח או מעות בעד דמי השבח זה פשוט דאין אנו צריכים בזה לדעת ורצון האומן וכמש"כ דאינו נוטל בע"כ בנכסי חבירו וגם י"ל דכוונת הרשב"א הוא בזה עוד דלא נימא דבאמת הבעלים הקנו את כל השבח להאומן בלא שום תנאי דע"מ להחזיר רק דאמרינן מצד אומדנא דהאומן התחייב בחיוב ע"ע להחזיר את השבח להבעה"ב כשיסולק לו שכרו ע"ז אמר דודאי כוונת הבעלים רק בהקנאה אליו ע"מ להחזיר כדי דיהיה גוף השבח בידם ולא יצטרך לבא בזה לב"ד שיגבו לו רק אמדו דעתם דבלא קילקל שבחא הוא משום דאם לא ירצה להקנותו להבעה"ב אז ממילא יתבטל מעיקרא עיקר הקנאת הבעה"ב להאומן לכן אמדינן דעת הבעה"ב דהיה בדעתו כן ואין סתירה מן הרשב"א לדברינו:
כג
וע"פ מש"כ אתי שפיר דברי הרא"ש בתשובה שהובא בקצה"ח ונתיבות סימן ש"ו שכתב דאין האומן יכול לאסור על בעל הכלי אף למ"ד אומן קונה שבח כלי כו' והנתיבות כתב דטעמו דס"ל דהא דאומן קונה שבח כלי דאינו רק קנין שיעבוד כו' אכן לפי מש"כ א"ש בפשיטות משום דעיקר זכות האומן הוא משום דאמדינן דהבעה"ב הקנה לו במתנה ע"מ להחזיר לו וע"כ אינו יכול האומן לאסור על הבעה"ב דהא אז אינו יכול לחזור ולהקנות לבעה"ב ואינו מקיים התנאי ע"כ ממילא בטל המתנה אליו וכמו בכל מתנה ע"מ להחזיר לו כמבואר בח"מ סימן רמ"א סעי' ז' וקצרתי ומש"כ הקצה"ח בסימן ש"ו ס"ק ב' להקשות עלה דקונם שאני עושה לפיך כו' וכתב דזהו מצד אומן קונה שבח כלי יש לי מקום בעז"ה לתרץ קושיתו אך מפני האריכות לא כתבתי כעת מזה:
ענף ח
כד
נחזור לענינינו במש"כ לעיל לדון במה דחזינן בכמה גיטי דעלמא דאבי הבעל או אבי האשה מתפשרים שהם ישלמו להסופר והעדים עבור טרחתו בהגט דיש לחוש דלמא הלכה כריש לקיש דבמעות אין כאן קנין כלל א"כ לא קנה האבי האשה מעולם וע"כ אף דנהגינן להקנות הקלף והדיו להבעל מקודם הכתיבה כמבואר בסדר גיטין ובסימן ק"כ סעי' א' יע"ש מ"מ הא האומן היינו הסופר קנהו להשבח של הגט וכוונתו להקנות השבח לבעה"מ ואבי האשה הוא המקנה להבעל וכיון דאבי האשה לא קנהו מעולם דהא קנין מעות לא מהני לר"ל א"כ אין בעלים להקנותו בשלמא בכל כותבי גיטין היכא דהבעל מצוה להסופר לכתוב אמרינן דמן הסתם כשמסר הסופר את הגט להבעל היה מכוין להקנותו להבעל וממילא קנהו הבעל הן בשכר והן בחנם ומה דהוי מחוסר הקנאה להשבח וכמו בכל אומן כשמחזיר החפץ לבעה"ב בין כתיבה לנתינה זה לא מקרי מחוסר כו' כיון דאינו מחוסר מעשה בגופו וכמש"כ הר"נ והובא בב"ש סימן קכ"ג ס"ק ב' ועיין בסימן ק"כ בחמ"ח ס"ק ב' אבל הכא דלא מכוין רק להקנות לבעה"מ וכיון דבעה"מ גופא לא קנהו א"כ חיישינן כמו דחששו בש"ס גיטין דף כ' גבי כל גיטי דעלמא וכמו דפרשתי לעיל והא גבי איסור בכור חששו להסתפק דילמא הלכה כרש"י וש"פ דס"ל כריש לקיש כידוע וה"ה באיסור א"א מבעי לן לחוש כן וכשיטת רש"י הנ"ל:
ואף דלסברת התורת גיטין דבקלף ודיו של הבעל לא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי כנ"ל עכ"ז הא הגט פשוט דעתו אינה כן כמש"כ בס"ק ט' דזה תלוי רק במעשה החשיבות דאזי אף בכל החפצים שהם של בעה"ב ג"כ שייך אומן קונה שבח כלי וע"כ גם בקלף ודיו של הבעל ג"כ שייך לומר אומן קונה בשבח הכלי וא"כ לכאורה יש להחמיר בנ"ד:
כה
אמנם לפי מה שהעליתי דעיקר מילתא דאומן קונה שבח כלי זהו רק בעושה בשכר אז איכא אומדנא דהבעלים הקנו לו כדי שיהיה בטוח בשכרו:
א"כ בנ"ד דגוף הקלף והדיו הוא של הבעל כפי הנהוג דמקנו לו מקודם ואף דאבי האשה ואבי הבעל שכרו להסופר מ"מ כיון דהבעל לא שכרו ולא נתחייב מעולם לשכרו ואין על הבעל שום חיוב הגוף על השכירות ואינו יכול לתבוע השכירות מהבעל והוי כמו אומן העושה בחנם דלא שייך בי' אומן קונה שבח כלי ואינם יכולים אבי האשה והבעל להקנות להסופר חפצו של אחר בלא דעת הבעלים וכיון דלא חל בזה הקנאה שלהם ממילא שייך השבח לבעל הכלי דחפצו השביח וכמו שנתבאר לעיל [ומה"ט אף בלא שילמו להסופר ג"כ נראה לענ"ד דהגט כשר] וע"כ אין לערער על מה שנהגו דלא קפדינן במה דהקרובים משלמין להסופר ולא חשו כלל בזה וכן נראה מן ב"מ דף קי"ח ע"א גבי השוכר את הפועל לעשות עמו כו' וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו והתניא שומעין לו ל"ק כאן בשל הפקר ופי' רש"י ולא דמי לשל חבירו דהתם ליכא למימר זכי בי' את כו' עכ"ל רש"י ומשמע דאף היכא שבחא אמרו כן. וכ"ז הובא בטושו"ע סי' של"ו בלא שום חולק כלל שם אף בש"ך שם ומשמע דאף הסוברים אומן קונה שבח כלי דיינינן דאינו יכול לומר בשל חבירו טול מה שעשית בשכרך אף אם הפועל מתרצה לקבלו בשכרו ולכאורה היה מקום לומר דיכול לומר לו זכי את בשבחא אם הוי מעשה חשובה ואומנות כדסתמו שם ומוכח מזה דכיון דלא שכרוהו הבעלים של החפץ רק אחר שכר אותם ע"כ אין ביד האחר להקנותו את השבח וע"כ לא כתבו שם כלל לדון בזה אומן קונה שבח כלי ולא נזכר שם ובכל הפוסקים והאחרונים מן הך דאומן קונה שבח כלי ויש להאריך בזה עוד. אך באמת אין אנו צריכין לראיות כי באמת ראי' זו יש לדחות דהא בשכרו בשלו דיש לדון בזה אומן קונה שבח כלי ואפ"ה סתמו דאינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך משום דמיירי שם בע"כ של הפועל ונדחה ראייתי זאת דכבר נתבאר דהעיקר הוא דהך אומן קונה שבח כלי זהו מצד הקנאת הבעה"ב להאומן ע"כ שפיר אין להחמיר בנ"ד:
כו
שוב ראיתי דיש להוכיח דלא כמו שכתבתי והוא דבירושלמי ב"ק פ"ט ה' ד' איתא אמר רב הונא והוא שקבע בו מסמר כדי לזכות לכליו אז מתחייב בנתן לאומנין תיבה ומגדל וקלקלו:
משום דס"ל אומן קונה השבח כלי וכמש"כ הפני משה רק הא דב"ק מיירי בנתן לאומן שידה תיבה לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן כמבואר בש"ס דילן ומדנקט וכיוון לזכות לכליו. משמע דלפי דזהו מעשה שאין בו חשיבות כפי' הג"פ או לפי שאין בו שינוי כפי' השיטה מקובצת אז אמרינן מסתמא דנתכוין לזכות לבעל הכלי אבל במעשה של חשיבות כו' אז אמרו האומדנא דלא נתכוין לזכות לבעל הכלי והאומן קני שבח כלי ואילו לפמש"כ הא העיקר תלוי בהקנאת ודעת הבעה"ב להאומן ואם הבעה"ב לא נתכוין להקנות להאומן לא קנה האומן וכמש"כ וע"כ מוכח מירושלמי הנ"ל דלא כמש"כ ומוכח מירושלמי כדעת הנתיבות דכתב דעיקר הך מילתא דאומן קונה שבח כלי זהו משום דאמרינן דלא הקנהו לבעה"ב וביד האומן תלוי דבר זה וכפי פשטות כוונת הרשב"א בב"ק שם דהובא לעיל בארוכה ואפשר לומר דכוונת הירושלמי שכתבו וכיוון לזכות לכליו זה קאי על גוף המסמר שנתן האומן בכלי של בעה"ב דעל גוף המסמר לא שייך לומר דיזכה בו בעל הכלי בלא דעת והקנאת האומן כי אם מצד דעת והקנאת האומן ע"כ אמרו וכיוון לזכות לכליו של בעה"ב ולכן חייב בקלקלו:
אבל היכא דליכא שום עצם ודבר ממש בעיני' מן האומן כי אם מצד מעשה חשובה וכמו שכתב הג"פ. וכן בנ"ד של כתיבת הגט דהוי הכל על הקלף והדיו של הבעל לפי מה דנהגינן. רק מעשה חשוב וגדול אמרו דאומן קונה שבח כלי ובזה בוודאי אינה זוכה האומן כי אם מצד הקנאת הבעה"ב אליו משום דבלא דעת הבעה"ב שייך גוף השבח בזה לבעל הכלי משום דחפצו השביח וכעין זה כתבתי לעיל בכוונת הרשב"א לב"ק וע"כ אין הכרח מן הירושלמי לסתור לכל מה שכתבתי בעז"ה:
כז
ובאמת כל מש"כ אינו רק להרוחה משום דגם בל"ז ג"כ אין מקום להחמיר לדינא בנ"ד דהא יש לנו בזה ספיקות להקל ספק א' דלמא הלכה כריו"ח דמעות קונה דבר תורה וכמבואר בסימן קצ"ח וכשיטת רוב הפוסקים והא דהחמירו גבי קנין בכור אינו אלא מצד החומרא וכמו דהארכתי במקום אחר וא"כ לפ"ז ממילא קנו אבי הבעל והאשה את השבח בקנין מעות משום דבמקום מצוה העמידו על ד"ת או לפי סברת הנתיבות בסימן ש"ו דכיון דליכא בזה לאמר נשרפו חטיך דמעות קונה בכה"ג וממילא קנה הבעל מהם דאקנויי אקנו לי' אבי הבעל והאשה וכמש"כ לעיל. וספק ב' דלמא הלכה אין אומן קונה שבח כלי א"כ אין שום מקום להחמיר כלל כיון דהקלף והדיו הוא של הבעל וספק ג' דלמא כהתו"ג דהביא בשם הרשב"א דכיון דקלף והדיו של הבעל לא שייך לומר קונה שבח כלי וכפרט דבשבח כלי של הגט דלא חזי לשאר אינשי דלא שייך בו שבח כלי כל כך וכמש"כ הג"פ סברה זו בסימן ק"כ ס"ק ט' וכן הגט מקושר בס"ק י"ז א"כ יש לנו בנ"ד יותר מג' ספיקות להקל ובס"ס דדינא סמכינן אף באיסור א"א כידוע ונתבאר דאין לנו להחמיר במה דמשלמין אבי האשה או אבי הבעל להסופר ובעדים כבר כתב הג"פ סימן ק"כ ס"ק ט' דלא שייך בזה קונה שבח כלי עי"ש אך גם בסופר ג"כ אין לחוש מצד אומן קונה שבח כלי דיש לסמוך להקל כנ"ל בעז"ה:
ענף ט
כח
והנה התו"ג סימן ק"כ ס"ק ו' העלה להחמיר אף בדיעבד היכא דאבי הבעל או אבי האשה פורעין שכר הסופר בלא הקנאה דאינו מגורשת כמש"כ שם בחדושים ס"ק ב'. דאף דשיטת התו"ג דלא שייך בקלף ודיו של הבעל אומן קונה שבח כלי. עכ"ז העלה להחמיר מטעם אחר דהא הנמוק"י בפרק ג"פ גבי הבעל נותן שכר הסופר כתב דכתיב וכתב משמע דהבעל מכתיבו ונותן שטר הסופר כו'. וכן הוכיח ממש"כ רש"י בגיטין (דף כ') וז"ל איהי כתבה לי' כדאמרינן בפרק ג"פ כו' ואמאי לא הביא ממשנה דלקמן דאשה כותבת גיטה כו'. ומזה הוכיח התו"ג כלל מחודש דבעי שיהא הבעל מכתיבו וישלם שכר הסופר דאם אינו משלם שכר הסופר מקרי אין הבעל מכתיבו ואין הגט גט. א"כ ה"ה בשלמו אבי האשה או אבי הבעל להסופר דפסול הגט עכ"ד התו"ג. הנה כתב התו"ג דבר חדש לפסול משום דבעינן דיהא הבעל מכתיבו. וזה לא נהירא לי דמנלן לחדש כן דמדברי רש"י הנ"ל אין ראי' כלל כמש"כ לעיל. די"ל דלכן לא הביא המשנה דהאשה כותבת גיטה משום די"ל דהא מסקנת הגמ' לקמן (דף כ"א) דאיתתא ידעה לאקנויי וא"כ הא הוי של הבעל ע"כ הביא רש"י דהקושיא הוא מב"ב דהאשה משלמת שכר הסופר דבזה אף דנימא דידעה לאקנויי עכ"ז הא לא הוי מעולם שלה כיון דלא קנתה מעולם וא"כ איך תוכל להקנות להבעל דבר שאינו שלה א"כ בזה שפיר אמר דיכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא א"כ אין שום ראי' כלל מדברי רש"י הנ"ל. ובלא"ה אין ראי' מדברי רש"י דמביא ההיא דב"ב משום דהא קאמר יכילנא למיפסל לכולי גיטא דעלמא. וההיא דאשה כותבת גיטה לא דכל גיטי דעלמא כותבת נשים. רק דמתני' אשמועינן דהאשה יכולה לכתוב הגט ולכן מביא ההיא דב"ב דמבואר שם דמשום תק"ע עבדינן דהאשה משלמת שכר הסופר ולזה אמר למיפסל לכולי גיטי דהנהוג דהאשה משלמת וכב"ב הנ"ל. וכן מה שהביא בשם הנ"י ג"כ אינו ראי' די"ל דכונתו דכיון דכתיב וכתב לכן הבעל מחויב ליתן שכר הסופר כשהסופר תובעו לדין משום דכתיב וכתב והבעל מכתיבו היינו שמצוה להסופר לכתוב או משום לשמה או משום שליחות לשיטת כמה פוסקים וע"כ מחויב הבעל לשלם שכר הסופר משום שכירות כמו כל שכירות פועלים דמי ששוכר הפועל מחויב לשלם לו. וכמו שבארתי לעיל כוונת הנ"י על נכון. א"כ אינו ראי' כלל מן רש"י והנ"י להכלל שכתב התו"ג דבעי שיהא הבעל מכתיבו. וכשאינו משלם שכר הסופר מקרי אין הבעל מכתיבו.
כט
וראי' ברורה להיפוך מתוס' גיטין ד' כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כו' שכתבו והא דאמר לעיל יכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא הא איהי כתבה לי'. התם אונתן סמיך דבעי שיכתוב בצוויו ויתן והכא אפי' נכתב בצוויו לא יהב לה מידי דשלה הוא עכ"ל התוס'. וכן כתב הרא"ש והר"ן שם ולא כתבו דלכן פסול משום דבעי שיהא הבעל מכתיבו להגט וכיון דהיא פורעת שכר הסופר א"כ מקרי אין הבעל מכתיבו. ומדלא כתבו כן אלא כתבו דאונתן סמיך מוכח דס"ל דגם היכא דאינו פורע שכר הסופר מקרי וכתב כיון דנכתב בצוויו ובלא"ה אין לדבריו הבנה דהא מבואר בתוס' גיטין דף כ' ע"ב ד"ה אשה לא ידעה כו' וא"ת וכי לא ידע מתני' דאשה כותבת את גיטה וי"ל דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה וכו' עכ"ל התוס' וכן כתב הר"ן בחידושיו שם ולדברי התו"ג הא עדיין לא הי' בזה הדין דיהא הבעל מכתיבו דהא בזמן המשנה לא היה התקנה דאקנויי אקני לי' רבנן המעות של שכר הסופר והתוס' כתבו זה כאשר איבעי' להו אם אשה ידעה לאקנויי, והקשה בזה הא אכתי אין בזה דהבעל מכתיבו, וזולת זה דעיקר דבריו מוקשים מאד מהא דהאשה כותבת גיטה אפי' בקלף שלה וידעה לאקנויי הא אכתי אין הבעל מכתיבו מקרי כיון דבעת הכתיבה שלה הוי ולא היה אז הבעל מכתיבו בעת כתיבת הגט, ואין לדחוקי בזה יותר.
ל
וזולת כל זה, הנה עיקר סברת חומרת התו"ג מוקשה במה שכתב דכיון דהבעל לא התחייב לו שכירותו לא מקרי הבעל מכתיבו. דהא אף לשיטת הסוברים דבעינן שליחות בכתיבת הגט. עכ"ז הא חזינן בשליח להולכה דהבעל עושה אותו לשליח להוליך גט לאשתו ומעשים בכל יום דהאשה פורעת שכר השליח ומתחייבת לו שכירות שישתדל לקבל גט מהבעל ובדין שליח להולכה ולדברי התו"ג יש להעיר בזה דהא לא קרינן בזה ונתן כלל כיון דהאשה הוי בע"ד של השליח על שכירותו וע"כ מוכח דאף דהיא פורעת שכרו של השליח עכ"ז קרינן בי' שפיר ונתן. וה"ה בכתיבת הגט דכתיב וכתב דאף להסוברים דבעי שליחות מ"מ אף בפורעת שכר הכתיבה או דאיש אחר התחייב לו שכרו דג"כ קרינן בי' וכתב דהא עכ"פ נכתב בשליחות הבעל דגם בזה הוי שלוחו כמותו וקרינן שפיר וכתב:
לא
וראיתי להבית יוסף אה"ע בסי' ק"כ בד"ה ולדברי המצריכים להקנות כו' שכתב בשם הרא"ש בסדר הגט שכתב והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעיא וכתב ונתן שיהא הגט שלו עכ"ל הרא"ש כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו עכ"ל הבית יוסף ודבריו אינן מובנים דלפי דברי הב"י בכוונת הרא"ש שכתב דבעיא וכתב כו' דמשמעו הוא דבעינן דיכתוב על שלו כדרך ב"א שכותבין על דבר שלו דלפ"ז תקשה הא דתנן האשה כותבת גיטה לפי דידעה לאקנויי הא בעת כתיבת הגט לא הוי של הבעל וע"כ הוא דלא בעינן דיהי' של הבעל בעת הכתיבה אלא העיקר הוא דיהיה שלו בעת נתינה. וזולת זה הלא מפורש בהרא"ש גיטין פ"ב סי' כ"ד דהביא להך דגיטין דף כ' דיכילנא למיפסל לגיטי דעלמא משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבה לי' דלאו משום וכתב קאמר אלא משום דכתיב וכתב ונתן כו' דיהא שלו והכא לא יהיב לה מידי דשלה הוא עכ"ל הרא"ש הרי להדיא דלא כהבית יוסף בסברתו שכתב דוכתב משמע שיהיה שלו כדרך ב"א שכותבין בדבר שהוא שלהם דא"כ לא היה צריך הרא"ש לומר דלאו משום וכתב קאמר כו' דהא לדברי הב"י א"ש בפשיטות כוונת הש"ס בגיטין שם דאמרו משום דכתיב וכתב והכא כו' ולא הי' צריכין לדחוקי וכמש"כ כן שם גם התוס' והר"נ כנ"ל ובאמת כוונת הרא"ש בסדר הגט שכתב דיתן הקלף והדיו במתנה להבעל דבעיא וכתב ונתן כו' דנתכוין ג"כ כמש"כ הרא"ש בפסקיו דכוונת הגמ' הוא משום דאונתן סמוך כו' אף שלא נזכר בש"ס שם רק וכתב לחוד כל שכן בלשון הרא"ש בסדר הגט הנ"ל דהזכיר וכתב ונתן ע"ש ודברי הבית יוסף הללו מוקשים וברור ופשוט דלא כתב כן הב"י לדינא רק עיקר הטעם דהצריך להקנות קודם הכתיבה זהו משום טעם של הב"י שם דחשו לכתחילה דשמא לא ימסרנו אח"כ דישכח הסופר להקנותו וכמש"כ כן הג"פ בסי' ק"כ ס"ק ג' בשמם ע"ש וכן יש לתמוה על הפני יהושע גיטין ד' כ' ד"ה א"ל רבא מ"ט כו' דהביא לדברי הב"י הנ"ל ומסיים דבעי שיהא שלו בעת הכתיבה וכבר נתבאר דאינו כן וקצרתי:
לב
נחזור לענינינו דנתבאר דאין שום מקום לחומרת התו"ג דפסל הגט אף דיעבד היכא דאבי הצדדין משלמין להסופר דנתבאר ב"ה דכיון דנהגינן להקנות הקלף והדיו להבעל קודם הכתיבה דשפיר נהגו להכשיר הגט ואין שום מקום חשש לפוסלו רק לכתחילה כיון דיצא להחמיר מן הגאון בעל תו"ג יש לנו להדר לכתחילה להקנות המעות מקודם הכתיבה להבעל אבל בדיעבד לאחר שנכתב אין לנו להחמיר כלל:
שמעתי מקשין על מש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף א' דבמכירת חמץ שאנו מקבלין מעות או"ג מן הקונה דזה הוי מן דין ערבות וכמו תן מנה לפלוני וע"ז הקשו מן התוס' והרא"ש בקידושין דף י"ט בד"ה אומר אדם לבתו כו' דכתבו דלא שייך התם דין ערבות כיון דלא דיבר למקדש אלא לבתו כו' א"כ ה"ה במכירת חמץ הא לא דיברו המוכרים עצמם עם הקונה אלא עם הב"ד ובאמת יש לחלק בין הנושאים הללו בפשיטות וזולת זה אין זה קשה כלל דהלא שיטת הראב"ד והרמב"ן והריטב"א דכיון דאומר לה צאי קבלי קידושיך ה"ל כאומר מי שיתן לך ה"ל כאילו נתן לי ומן דין ערב והובא דבריהם באבני מלואים סי' ל"ז ס"ק ג' ובמקנה בק"א סי' ל"ז סעי' ז' ע"ש וכיון דיש בזה פלוגתת ראשונים ע"כ שפיר כתבתי בספרי כיון דעיקר קושיתי שם הוא לחד שיטה ע"כ שפיר יש לתרץ כפי שכתבתי שם כיון דלחד שיטה שייך דין ערבות אף היכא דלא דיבר להקונה עצמו וידוע דאין להקשות מן דברי התוס' אהדדי:
ובעיקר פלוגתת הפוסקים הללו נראה לענ"ד להוכיח דשייך דין ערבות אף דלא דיבר עם הבע"ד עצמו והוא דבעו"ג דף ס"ג ע"ב אמרו שם ועוד חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד והאמר רבא האומר לחבירו תן מנה לפלוני כו' קנה מן דין ערב א' א' רבא ל"ש מקיפו ול"ש שאין מקיפו אע"ג דמשעבד ליה כו' הרי להדיא דאף דלא דיבר לחנוני עצמו רק לחמריו ולפועליו דג"כ יש בזה דין ערבות א"כ לפ"ז מוכח כהסוברין דשייך דין ערבות באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך אף דלא דיבר עם המקדש עצמו אלא עם בתו. ולכן ה"ה במה שהעליתי בספרי באר יצחק דיש לסמוך במעות או"ג שמקבלין מן הקונה דזה מהני מן דין ערבות אף דלא דברו הבע"ב עם הקונה ואחר כותבי זה מצאתי ראיתי במחנה אפרים ה' ערב סי' ג' שהביא ג"כ להוכיח כן מן עו"ג דף ס"ג הנ"ל וע"כ הנכון כפי שכתבתי בעז"ה ויש לי עוד מה להאריך בזה רק אין העת גורם לזה וקצרתי: