עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן עב
נשאלתי ע"ד אשה א' שהודית לבעלה כהן בדרך תשובה שזינתה בשוגג והבעל האמין לה ואח"כ אומר שאינו מאמין לה על בעילה בהעראה. רק על בעילת נשיקה מחמת שהי' ישן אצל מיטתה. ולפי דעתו לא הי' יכול להיות בעילה ממש ומתחילה סבר שבנשיקה לבד מיתסרא כן הוא אמתלא שלו וגם הבועל הודה ע"ז אך לא פירש דבריו אם לא הי' רק נשיקה או ביאה גמורה:
ונשאלתי לחוות דעתי בזה:
א
תשובה בעז"ה והוא כי בעיקר מילתא אם אינה נאמנת לומר טמאה אני לך אף היכא דלא שייך עיני' נתנה באחר כבר האריכו האחרונים מזה הנו"ב בסי' ע' והשעה"מ פ"ט ה' א' והעלו דלפי טעם הר"נ דאינה נאמנת משום דמשועבדת לבעלה ע"כ אינה נאמנת בכל גווני ואנכי לעצמי אמרתי להוכיח דגם הרמב"ם ס"ל הך טעם דמשועבדת דבמקום שעבוד לא מצית לאסור על נפשה בחד"א. והוא דהרמב"ם ה' נערה בתולה פ"ג ה' ד' במוציא שם רע בכהן דאינו יכול להחזיר בגירשה דלוקה על גרושיה אלמא דס"ל דגם בכהן המוציא שם רע שייך דין דלו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה וקשה הא הרמב"ם פסק שם הלכה ו' דעיקר הוצאת ש"ר שיבא לב"ד ויאמר בעלתי ולא מצאתי בתולים כו' וע"ז נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזימו עדי הבעל כו' וקשה הא באמת כהן באומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו כמבואר בכתובות דף ט' משום דשווי' אנפשי' חד"א ואסורה עליו א"כ לא מצי לקיים בכהן המוציא ש"ר העשה דלו תהי' לאשה ולאו דלא יוכל לשלחה ובש"ס במכות דף ט"ו לא מצינו רק באונס שגירש דבכהן לוקה ואינו מחזיר אבל במוציא ש"ר כהן לא מצינו כן בגמרא רק הרמב"ם דפסק כן בכהן מוציא ש"ר תקשה כנ"ל:
ב
ואפשר לומר בזה לפי המבואר בכתובות דף מ' גבי אונס שותה בעציצו דאם אינה ראוי' בישראל אינו רשאי לקיימה משום שנאמר לו תהי' לאשה בראוי' לו ומקשו בגמ' דניתי עשה ודחי לל"ת ותי' משום דאם אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופירש התוס' שם דכיון דהאשה מוזהרת על האיסור ועל העשה דלו תהי' לאשה לא נצטוית ע"כ לא מצי עשה דילי' לדחות ל"ת שלה. א"כ ז"א שייך רק היכא דאסורה לו בוודאי משא"כ באומר פ"פ מצאתי והאשה מכחישתו א"כ ליכא על האשה שום איסור כלל רק על הבעל מוטל איסור משום שווי' אנפשי' חד"א. א"כ בזה שפיר מצי אתי עשה דלו תהי' לאשה ודחי לל"ת דסוטה ע"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם אבל עדיין ז"א לפי מה דהעלה המל"מ פ"א ה' אישות ה' ח' דבאשה שזינתה איכא עשה דונטמאה. וה"ה באשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה כמבואר ביבמות דף נ"ו ועיין בכתובות דף מ' בתוס' ד"ה ניתי עשה כו' שכתבו להדיא כן ועיין בתוס' סוף גיטין ואכמ"ל בזה א"כ הא אין עשה דוחה עשה ע"כ נסתר תירוץ זה:
ג
ולכן העיקר בזה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מש"כ הר"נ בנדרים דף צ' דלכן אינה נאמנת לומר טמאה אני לך ע"פ דין משום דמשועבדת לבעלה והא דנאמן לומר פ"פ מצאתי הטעם דהא בידו לגרשה משא"כ באשה דאינה בידה להפקיע א"ע מבעלה ושעבודה שמשועבדת לבעלה הוי שעבוד אלים ע"כ אינה נאמנת אף על עצמה לעשות עלי' חד"א ולכן במוציא ש"ר דמחוייב להיות עמה ואינו רשאי לגרשה ולהפקיע שעבודה ע"כ לא קרינן בזה בידו לגרשה ועיין במל"מ פ"ג ה' יבום ה"א לכן אינו נאמן במוציא ש"ר לשווי' אנפשי' חד"א דהא משועבד לה:
דהתורה שעבדו לה בדין מוציא ש"ר ואתי שפיר דברי הרמב"ם וכן מוכח מהא דמכות דף ט"ז גבי אונס שגירש דאמרו שם דלא משכחת בזה בטלו דבהדירה ע"ד רבים הא לדבר מצוה יש לה הפרה וקשה הא משכחת לה באומר שראה אשתו זינתה דמהימן לאסור ע"ע בחד"א וגירשה משום זה דאף באמתלא אינו נאמן לחזור כיון דעשה מעשה דגירשה כמבואר כ"ז באה"ע בסי' קט"ו סעי' ח' ובתשובת שיבת ציון סי' ע"ד ואף באומר שזינתה ביום פ' ובשעה פ' ויש עדים המכחישין אותו ע"ז ג"כ מהימן לאסור ע"ע בחד"א כידוע וע"כ משכחת שפיר אונס שגירש דלוקה ואינו יכול להחזירה לאחר הגירושין אף ע"י אמתלא משום דביטלו להעשה דלו תהי' לאשה משום שווי' אנפשי' חד"א ולוקה משום לאו דלא יוכל לשלחה דהא איכא עדים המכחישין אותו בפירוש וגם בלא עדים הדין נותן דלוקה וקשה דאמאי קאמרי בגמ' שם בפשיטות דבאונס שגירש לא משכחת בי' בטלו אכן לפי שיטת הר"נ ניחא בפשיטות דבמקום דהתורה שעבדי' בע"כ לא מצי לאסור ע"ע בחד"א וזהו ראי' לסברת הר"נ הנ"ל:
ד
שוב ראיתי דיש לסתור כ"ז ע"פ מש"כ הנו"ב במ"ק בסופו לבאר דברי הרמב"ם פ"ו ה' יבום היתה היבמה אסורה על היבם באיסור עשה כו' דהא דאין עשה דוחה עשה אין זה רק משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכן אם בעל קנה ועפ"ז נכונים הם דברי הריב"א שכתב דאם עבר על זה אינו לוקה על הלאו דהלאו כמאן דליתא דנדחה מהאי העשה ונשאר רק עשה ועשה ואמרינן מאי אולמא ושפיר מיחשב קיום המצוה ולא מיחשב מצוה הבא בעבירה וכמו בכל עשה דוחה ל"ת כו' עכ"ל הנו"ב:
ודברי טעם המה ולפ"ז י"ל דשא"ה באונס שגירש או במוציא שם רע דאף היכא דאומר הבעל פ"פ מצאתי או באומר שראה אשתו זינתה והיא מכחישתו דבזה כופין לו להיות עמה משום דאתי עשה דלו תהי' לאשה ודחי לל"ת דסוטה:
ועל האשה ליכא איסור כלל לדברי' דמכחישתו ואיהו לא נאסר רק משום שווי' אנפשי' חד"א ולא שייך בזה לומר סברת הגמ' דכתובות דף מ' דאי אמרה לא בעינא מי אי' לעשה כנ"ל ואף דאיכא עשה דונטמאה עכ"ז הא בזה מהני סברת דמשועבד לה לכ"ע וכעין סברת הר"נ דכתב דהיכא דמשועבד לא מצי לאסור ע"ע בחד"א ולהיות חב לאחרים ואף להחולקים על סברת הר"נ הנ"ל ולא ניחא להו בתי' הר"נ הנ"ל היינו משום דאוסר ע"ע בחד"א והוי זה כמו איסור ברור לגבי' דנאמן ע"ע ע"כ לא מהני מה דמשועבד לאחריני משא"כ היכא דבאמת לאחר דעבר ובא עלי' אין בזה שום עבירה כלל כמו בהא דאין עשה דוחה עשה רק משום מאי אולמא כו' דינו להיות בשב ואל תעשה וכמש"כ הנו"ב כנ"ל ע"כ אין זה שייך רק היכא דלא משועבד לאחריני משא"כ היכא דמשועבד לאחריני בזה לא שייך לומר מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דהא משועבד לאחרים ואין אתה יכול לחוב לאחרים ע"י סברת מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דהא משועבד הוא לאחרים ושפיר הוי אולמא כו' ודוקא במקום יבום דאפשר לו בחליצה ולא להיות משועבד לה יותר אמרו דחולצת ולא מתייבמת משום מאי אולמא כו' אבל לא במקום שעבוד גמור דאינו בידו להפקיע שעבודה כלל ובזה כ"ע מודו לסברת הר"נ דכיון דמשועבד לה לא מצי לאסור ע"ע בחד"א כנ"ל:
ה
וראי' לזה מהא דפ"ג דבכורים משנה י"ב דבכורים כנכסי כהן ובע"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה וס"ת ג"כ גובין ממנו בע"ח בחובו כמבואר בטור ח"מ סי' צ"ז בשם הבעה"ת וש"פ דפירשו להמשנה הנ"ל דס"ת בע"ח וכתובת אשה גובין ממנו וכן פסק המחבר סעי' כ"ג וקשה לפי מש"כ התורת חיים בסנהדרין דף כ"א דמי שכתב ס"ת ונגנבה או נאבדה דצריך לכתוב אחרת לקיים כתיבת ס"ת. א"כ לפ"ז קשה איך מגבין לבע"ח בחובו מן ס"ת והא משמע דאף דאין לו ס"ת אחרת ג"כ גבינן מיני' ועיקר גוביינא ממטלטלי דאף דלאו בני שעבוד הוי ולכמה פוסקים אף מה"ת לא משתעבדי ואין זה רק מצד מצות עשה דפריעת בע"ח והא כשיגבו מהס"ת אז דינו כמו נאבדה ונגנבה ממנו דצריך לכתוב ס"ת אחרת כמש"כ התורת חיים א"כ קשה דמאי אולמא האי עשה דפריעת בע"ח מצוה מן עשה דמצות כתיבת ס"ת והא אין עשה דוחה עשה אך לשיטת הרמב"ם דנשים פטורות ממצות כתיבת ס"ת אתי שפיר משום דעשה דפריעת בע"ח ה"ל עשה השוה בכל ועשה דכתיבת ס"ת ה"ל עשה דאינו שוה בכל ובריש יבמות מבואר דעשה השב"כ דוחה לעשה דאינו שוה בכל אבל להשאגת ארי' סי' ל"ה דחולק על הרמב"ם והעלה דגם נשים חייבות במצות כתיבת ס"ת ואכמ"ל א"כ תקשה כנ"ל וע"כ מוכח דכיון דבכל בע"ח יש עליו שעבוד הגוף לשלם לחבירו כידוע. ובמקום שעבוד של חבירו לא אמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה להיות חב לאחרים וכנ"ל והדברים ארוכין ולא באתי רק בקצרה:
ו
ובאמת כבר כתבו כל הפוסקים בתשובות דאף להתירוצים דלא ניחא להו בסברת הר"נ שכתב דמשום דמשועבדת לבעלה אמרו דאינה נאמנת ג"כ הדין נותן דאף היכא דהודית דרך תשובה לא מהימנא משום דחיישינן דאיערומי קא מערמת ועיני' נתנה באחר. ע"כ מצד הודאתה אין לנו לאוסרה על בעלה אך מה שיש לדון בזה הוא מצד דהאמין לה הבעל מתחילה הא כיון דאמר בסוף האמתלא דמתחילה סבר דבנשיקה מיתסרא ובסוף כשנודע לו הדין דבעי ביאה ממש אינו מאמין לה שהי' העראה דכיון דהי' על הבועל אימת הבעל דהי' ישן אצל אשתו כפי דבריו ע"כ אינו מאמין לה ע"ז א"כ זהו אמתלא נכונה וגם אף דנימא דמספקא להבעל אם הי' ביאה בהעראה ולא אומדנא ברורה ע"ז ג"כ אפשר לומר בזה דכיון דאף היכא דמאמין לאשתו אין כופין לו להוציא בדיני אדם אלא בדיני שמים חייב לגרשה כמבואר ברמב"ם פ' כ"ד ה"א הלכה י"ח ובאלפס והרא"ש קידושין ס"ו אלמא דאין זה דבר ברור דהיכא דמהימן לי' דתהי' אסורה עליו בוודאי:
אלא דינו כמו ספק וגרע מן ספק דהא בכל ספק כופין לו ע"ז כידוע ולכן היכא דנצטרף עם הספק הנ"ל דאם יש ממש בהנאמנות שלו או לא ונולד לנו עוד ספק אם הי' ביאה גמורה או לא הוי זה ספק ספיקא גמור וזה מהני אף באשה שזינתה כמבואר בכתובות דף ט' בסוגי' דפ"פ דס"ס מהני ואף דאינו מתהפך ושם א' עכ"ז הא דינו כמו ספק על הארי ואת"ל על שמא לא דרס וכמבואר בש"ך סי' ק"י ובחוות דעת בכללי ס"ס דהיכא דהוי ספק בעיקר הריעותא אז לא בעינן ס"ס מתהפך ושם א' וידוע מש"כ הנו"ב במ"ת להכריע בסי' כ"ג דלא מקרי כו' ואכמ"ל ולא שייך בנ"ד לומר דהא סגי משיראו כמנאפים דזהו משום דאמרינן וודאי גמר תאוותו וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' י"א דהיכא דנבעלת באונס וכה"ג לא שייך כלל זה וכמש"כ כת"ר בארוכה מזה:
ז
אך מה שנלע"ד לחוש בנ"ד לפי המבואר בסי' קט"ו סעי' ו' דבמקום רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך' א"כ בנ"ד דאף דאינו מאמין לה רק על ביאת נשיקה ולא על הכנסת עטרה מ"מ כיון דהי' עכ"פ ביאת נשיקה והי' עמה במטה לכה"פ א"כ הוי זה כרגלים לדבר דבכה"ג נאמנת לומר טמאה אני לך. וכמש"כ הנו"ב כה"ג במ"ק סי' ע' דכיון דהבועל הי' עמה במטה מקרי רגלים לדבר ע"ש ונ"ד הוא כש"כ דהי' ביאת נשיקה עכ"פ וגם הודאת הנואף מצטרפת לא מבעיא דרך וידוי ואף בלא דרך ווידוי כמש"כ הב"ש בשם הרש"ל סי' קט"ו דבמקום דיש ע"א המסייע לה נאמנת האשה לומר טמאה אני לך משום רגלים לדבר ואף דשיטת הרשב"א דבאומר אני דניתי עם אשתך לא פלגינא דיבורא בזה. עכ"ז הא ידוע מש"כ הנו"ב בסי' ע"ב. ואף דהנואף לא פירש דבריו עדיין אם הי' בעילה גמורה או לא. מ"מ רגלים לדבר הוי זה הודאת הבועל והאשה שמאמין לה הבעל במקצת:
ח
ובאמת יש מקום לומר דעיקר מה דאמרו דבמקום דיש ע"א המסייע לה וכה"ג דכיון דהוי רגלים לדבר נאמנת אז האשה. די"ל דלתי' הר"נ דמסיק דמשום דמשועבדת ע"כ אין להאמינה א"כ לפ"ז אף במקום ע"א המסייע לה וכה"ג הדין נותן ג"כ דאינה נאמנת דהא בממונא במקום דחב לאחרים כמו בהא דכתובות דף י"ט וח"מ סי' מ"ז דאינו נאמן לומר אמנה במקום דחב לאחרים:
וודאי דאף דיש ע"א המסייעו אינו נאמן משום דאין ע"א קם בממון רק לשבועה והיכא דהעד והבע"ד מודים דחבירו אינו יודע כלל אין מקום לחייבו שבועה ולדון מתוך שאין יכול לישבע משלם כמבואר בסי' ע"ב וע"כ כיון דהא דאינה נאמנת זהו משום דמשועבדת לבעלה ואינה יכולה להפסיד לאחרים ע"כ אף היכא דע"א מסייע לה הדין נותן דאינה נאמנת ובאמת עיקר המקור דברגלים לדבר היא נאמנת מקורו הוא מן תה"ד סי' רכ"ב ושם מבואר בזה"ל דכיון שכתבו התוס' והרא"ש ביבמות דף כ"ה דלכן אינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דרוב נשים האומרות כן משקרות לכן נראה לחכמים להתירן כו' ע"כ היכא דאיכא רגלים לדבר דליכא בזה רוב משקרות נאמנת מן הדין ע"ש:
א"כ עיקר הדין דרגלים לדבר תלוי בפלוגתת התירוצים הנ' דלהר"נ אינה נאמנת אף בע"א מסייע לה וכה"ג:
ט
וכן לתירוץ הרב ר"א דהובא בתוס' נדרים שם. וכמבואר בארוכה פירושו ברשב"א וכמש"כ כת"ר בארוכה לבאר היטב שיטה הנ"ל דכיון דהוא לא מוזהר בזה ע"כ אינה מוזהרת עליו ובאמת נלע"ד דשיטת הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ל ג"כ כעין שיטת הרב ר"א הנ"ל והוא דלכאורה קשה מן מש"כ הרא"ש בפי' המשנה לנדרים דף צ' עלה דהאומרת טמאה אני לך כו' דהאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה כו' ומשמע מזה דס"ל דמן הדין לא מיתסרא על בעלה ולא מצי לשווי' נפשי' חד"א וזהו כסברת הר"נ דמשום דמשועבדת לבעלה לא מצית לעשות א"ע בחד"א. ואילו ביבמות דף כ"ה כתב שם הרא"ש דלכן לא מצית לאסור על בעלה משום דרוב נשים משקרות לפיכך נראה לחכמים להתירן כו' משמע דמן הדין מיתסרא משום חד"א רק מצד תקחז"ל לא מיתסרא א"כ סתרי דברי הרא"ש אהדדי. וידעתי מה דיש לדחוק בזה אבל העיקר מה שנראה לי לומר דהרא"ש ס"ל כסברת הרב ר"א הנ"ל דשאני איסורי כהונה דהתם דמיירי דאומרת טמאה אני באונס דכיון דאיהו לא מיתסר ע"פ אמירתה ע"כ לא שייך בזה חד"א להיות מיתסרא:
לכן כתב שם בפירוש המשנה דהא דאומרת טמאה אני לך נאמנת למשנה ראשונה אין זה אלא מצד תקחז"ל משום דמן הדין לא שייך בזה לדון שווי' אנפשי' חד"א כנ"ל אבל בהנך עובדות דסוף נדרים דהובא ברא"ש ביבמות ד' כ"ה דמיירי בטמאה אני ברצון דלא שייך תי' הרב ר"א הנ"ל:
ע"כ הוכרח הרא"ש לפרש דבאמת מן הדין מצית לשווי' אנפשי' חד"א. רק לפי דרוב נשים משקרות נראה לחכמים להתירן ולכן הביא הרא"ש שם ראי' לזה מהא דאוכלת בתרומה וכמו שהקשו התוס' בסוף נדרים מזה על הא דתי' הר"א כנ"ל משום דמהמשנה דסוף נדרים אינו ראי' די"ל בזה כתי' הר"א הנ"ל. ואתי שפיר דברי הרא"ש הנ"ל דלא סתרי אהדדי וקצרתי בכ"ז:
י
וכיון דנתבאר דגם הרא"ש ס"ל כתירוץ הרב ר' אליעזר הנ"ל ע"כ שפיר יש לסמוך באשת כהן דמיתסר באונס דבזה אף במקום רגלים לדבר לא תהי' נאמנת דעיקר הכלל דרגלים לדבר לא שייך אלא היכא דמן הד"ת מצית לשווי' נפשי' חד"א רק מצד תקחז"ל אינה נאמנת בזה אמרו דבמקום רגלים לדבר נאמנת כיון דלא שייך בזה התי' דרוב נשים משקרות כנ"ל אבל באשת כהן באונס או בשוגג כיון דמן הדין אינה נאמנת בזה הדין הוא דאף במקום רגלים לדבר אינה נאמנת וכיון דהרא"ש ס"ל ג"כ כתי' הר"א הנ"ל ע"כ יש לנו לצרף זה לספק ספיקא דפלוגתא בזה. היינו ספק א' דילמא הלכה כתי' בתרא דהר"נ דמשום דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר נפשה בחד"א לעולם ואז אף במקום רגלים לדבר אינה נאמנת כלל ואת"ל כהחולקין דאף במקום שעבוד נאמנת ע"ע בחד"א עכ"ז ספק דילמא באשת כהן באונס לא שייך למיסר א"ע בחד"א דדילמא הלכה כהר"א והרא"ש הנ"ל ובזה אף במקום רגלים לדבר ג"כ אינה נאמנת וידוע דס"ס דפלוגתא עדיף טובא וקצרתי:
יא
ומשום חומר הענין דעתי מסכמת שאין להתירה לבעלה רק באופן שיחקרו היטב את הבועל ובאיום כראוי עליו ואחר כ"ז יאמר הבועל שלא הי' ביאה בהכנסת עטרה אז יש להתירה אחר שיאיימו גם על הבעל שאינו מאמינה ובאם שמאמינה אסורה עליו וכמש"כ כה"ג הנו"ב במ"ק סי' ע' וגם הא כתב כת"ר דהאשה חוזרת עתה מדברי' הראשונים רק דאינה נותנת אמתלא נכונה לזה ואחר כ"ז דעתי מסכמת להיתירא וכמש"כ כת"ר בארוכה בטוב טעם להיתירא: