אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן ע

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן ע

סימן סט

נשאלתי בעובדא דאשת כהן זינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא ובאמת היה אחר ואסורה לבעלה:

אם יש לה כתובה או לא משום דיש לומר בזה אדם מועד לעולם בין שוגג וכו':

ענף א

א

תשובה בעז"ה הנה כת"ה כתב להוכיח לכאורה מהר"נ נדרים דף צ"א בד"ה ההיא איתתא כו' שכתב דלפי דברי' דסבורה שהיא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל משרי שרי כו' מדקרי ליה אונס משמע דס"ל דבזנתה בטעות דסברה שהוא בעלה וכעין עובדא דהתם אונס מקרי וממילא יש לה כתובה כדין אונס דהא כתב בלשון ואין אונס גדול כו':

אבל באמת לאו דוקא הוא הא דנקט הר"ן כן בלשונו דהא מצינו ביבמות דף ל"ג ע"ב בשנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה כו' דמותרות לבעליהן ישראל וחייבות קרבן ועיין ברש"י שם בד"ה שש עשרה חטאות כו' ובתוס' ב"ק דף ל"ב ד"ה איהי קעביד מעשה כו' הרי דזנתה בטעות שסברה על אחר שהיא בעלה חייבת ואי הוי נחשב לאונס לא היתה חייבת קרבן כידוע דקרבן חטאת אינו אלא על השוגג ולא על אונס אלא שוגג הוי בכה"ג ואפ"ה מותרות לבעליהן ישראל כמבואר בסוטה דף כ"ח דסוטה לא עשה בה שוגג כמזיד והא דיבמות דף פ"ז ודף צ"א בניסת בע"א דאסורה לחזור מבואר ביבמות דף צ"ד דזהו מדרבנן כמבואר שם דהיכא דבמזיד מיתסר מה"ת בשוגג גזרו בה רבנן ופרש"י שם בד"ה דבמזיד מתסרא כו' דבשוגג ע"פ ב"ד גזרו בה רבנן וכן בניסת בשני עדים דאמרו דמת בעלה דהקשה הב"ש בסוף סי' י"ז דהא זהו מקרי אונס ואמאי אסורה כבר מבואר זה בירושלמי ר"פ האשה דזהו בתורת קנס דקנסו שתהא בודקת יפה יעו"ש ובמל"מ פ"י ה' גרושין הלכה ד' אלמא דכ"ז הוא רק דרבנן אבל מה"ת לא נאסרה בכל הנך משום דלא עשה בה שוגג כמזיד ועיין באהע"ז סי' י"ז סעי' נ"ח ובב"ש שם וסי' ל"א בב"ש ס"ק י' וביבמות דף נ"ו והדברים ארוכים]. א"כ דלא הוי רק שוגג ג"כ לא מיתסרא לישראל וכמש"כ הרא"ש בנדרים שם דזה מקרי שוגג ועיין בתוס' נדרים שם. ומוכח דלאו דוקא נקט הר"ן כן בלישני' וע"כ יש להסתפק בכה"ג דשמא אין לה כתובה משום דהא עיקר דאשה שזינתה היכא דנאסרת לבעלה ישראל אין לה כתובה משום דמעשי' גרמו להאסר על בעלה כמש"כ הרמב"ם פכ"ד ה' ו' א"כ הך טעמא שייך גם באשת כהן דזנתה בשוגג דמעשי' גרמו להאסר כיון דאיבעי לעיוני דאדם מועד לעולם בין שוגג:

ב

הנה באשה שזנתה שסברה דמותרת לזנות דבזה אסורה גם לבעלה ישראל כמבואר במהרי"ק שורש קס"ח ובאהע"ז סי' קע"ח סעי' ג' בזה בודאי אין לה כתובה דאף דקיי"ל דאומר מותר שוגג הוי מ"מ אסורה לבעלה משום דמעלה בו מעל כל שמתכוונת למעול בו אסורה וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' והב"ש שם. וא"כ ממילא לית לה כתובה דהא היתה מתכוונת למעול בו מעל וא"כ ל"א בזה נסתחפה שדהו הא דנדרים דף צ"א ופירש הר"ן שם דקדושת כהונתו גרמה לו ומזלו גרם. אבל הכא בא האיסור על ידי המעל שמעלה היא דבזה גם לישראל מיתסרא וראיה לזה מהא דנדרים שם דאמרו שם, מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' ומדלא מוקי בטא"ל ובאשת ישראל ובאומרת מותר דמיתסרא מוכח דאין לה כתובה בזה וכנ"ל:

ג

אכן באשה שזנתה בשוגג היכא דלא נתכוונה למעול שסברה על אחר שהוא בעלה בזה יש להסתפק כיון דבזה מותרת לישראל א"כ אית לה כתובה גם אם היא אשת כהן משום דשייך בזה נסתחפה שדהו דכיון דלישראל מותר א"כ רק קדושת כהונתו גרמה או דלמא יש לנו לאמר דאין לה כתובה משום די"ל דמעשיה גרמו דאיבעי לה לעיוני והנה לפמש"כ התוס' בכתובות דף ס"ג ד"ה אבל אמרה מאיס כו' ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה איכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר אבל היכא דיוצאת בלא כתובה לא כו' עכ"ל התוס' א"כ שיטת התוס' היכא דאבדה כתובתה נאמנת לאמר טמאה אני לך ולא חיישינן בזה שמא עיני' נתנה באחר א"כ אי אמרינן דזנתה בשוגג דסברה שהוא בעלה מפסדת כתובתה תקשה אמאי אמר רב נחמן בההיא עובדא דאהלויי ונפטויי שמא עיני' נתנה באחר כיון דמפסדת כתובתה הא שוגגת הוי דסברה שהוא בעלה אע"כ מוכח לפי דברי התוס' הנ"ל דבשוגג דסבורה שהוא בעלה לא אבדה כתובתה וע"כ שפיר אמרו בההיא עובדא שמא עיני' נתנה באחר ועיקר דברי התוס' הנ"ל הם נגד הירושלמי סוף נדרים וכמו שמצאתי בבית מאיר סימן קט"ו ועיין בנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' י"ב ולפענ"ד נראה עוד להוכיח דדברי התוס' הם נגד הירושלמי דסוטה פ"א במשנה דאלו אסורות בתרומה האומרת טמאה אני לך דהקשו הא אינה נאמנת לאמר טמאה אני לך ותי' דשא"ה דאיכא רגלים לדבר והובא בתוס' סוטה דף ו' ד"ה האומרת טמאה כו' ואי נימא דהיכא דאומרת דזנתה ברצון נאמנת לומר טמאה אני לך כיון דמפסדת כתובתה ל"ח בזה לשמא עיני' נתנה באחר א"כ אין מקום לקושיית הירושלמי דהא ברצון כיון דמפסדת כתובתה נאמנת דאילו לא אמרה טמאה היתה שותת ולא היתה רוצית להפסיד כתובתה בשקר ומוכח מירושלמי דגם באומרת ברצון אינה נאמנת וכמו שפסקו באהע"ז סי' קט"ו והדברים ארוכים]. ומוכח דהתוס' ס"ל דבשוגג דסבורה שהוא בעלה אינה מפסדת כתובתה אף דמיתסרא לבעלה:

ד

ולפי שיטת התוס' דכתובות הנ"ל דהיכא דמפסדת כתובתה ל"ח לעיני' נתנה באחר א"כ יש לאמר, דהר"ן שנקט בלשונו בנדרים דצ"א שם בד"ה ההיא איתתא כו' דסבורה שהיא בעלה אין לך אונס גדול מזה כו' שכיוון בזה לאמר דמיירי באמת באופן שמקרי אונס. דמשום דס"ל בשוגג בכה"ג דסבורה שבעלה הוא מפסדת כתובתה וא"כ אי מיירי הכא בשוגג איך אמרו בזה שמא עיניה נתנה באחר וע"כ כיוון הר"ן בלשונו שנקט. דהמעשה היה באופן שמקרי אונס די"ל דדוקא היכא דטעתה ולא שאלה להבועל וגם לא בדקה אותו בקול אז מקרי שוגג וחייבת קרבן אבל היכא דבדקה את הבועל בקול כמבואר בחולין דף צ"ו דהיאך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהן אלא בטב"ע דקלא ובוודאי היכא דבדקה אותו בקול והכירתו ע"י קול דזהו אך אח"כ נתברר דקול הבועל היה כקול בעלה א"כ בכה"ג מקרי אונס ופטור מקרבן דמה הוי לה למעבד כעין דאמרו בשבועות די"ח פרט לאנוס שלא בשעת וסתה ובתוס' יבמות דף ל"ה ד"ה ונמצאת מעוברת כו' ובכה"ג מקרי ג"כ אונס לענין כתובה דאינה מפסדת כתובתה ושייך בזה שמא עיני' נתנה באחר וכוונת הר"ן באמת דמיירי בכה"ג דזה אונס הוי ולא שוגג א"כ לפ"ז הרי לכאורה מדברי הר"ן להיפוך ודלא כמש"כ כת"ה רק דאי היה בשוגג שסבורה שהיא בעלה לא היתה נוטלת כתובתה משום דאדם מועד לעולם:

ה

אבל באמת זה ליתא דהא מבואר בהר"נ באלפס כתובות פ"ה בסוגיא דמורדת דאם טוענת מאיס עלי לא כפינן לגרשה משום דאמרינן עיני' נתנה באחר דאף היכא דמפסדת הכתובה ג"כ דיינינן דעיניה נתנה באחר הרי דס"ל להר"נ דלא כדברי התוס' בכתובות הנ"ל ע"כ מוכרח לומר דדברי הר"נ בנדרים הם שלא בדקדוק לכן אין מקום להוכיח מהר"נ כלל ולפי מה דכתבתי דיש מקום לומר דהנך עובדא דסוף נדרים באהלויי ונפטויי לפרש דהיה בדרך אונס גמור דבדקתו בקול וכיוצא. ע"כ נדחה ראייתי מן התוס' כתובות הנ"ל דיש לומר דמיירי התם באופן דיש לה כתובה וע"כ שפיר חשו דעיני' נתנה באחר והש"ס שם קיצר בהעובדות דשם:

ענף ב

ו

ובאמת עיקר שאלה דנא מבואר ברמב"ם הלכות אישות פכ"ד הלכה כ"ג וז"ל הרמב"ם שם אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר כו' ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך עליו יוציא ויתן כתובה עכ"ל הרי שכתב להדיא שאמרה שגגתי דיתן כתובה אך לא הביאו שם נושאי כליו שום ראי' ומקור לזה ונלענ"ד להוכיח דאף אם זנתה דחייבת קרבן דעכ"ז לא הפסידה כתובתה מהא דגטין דף י"ב דהובא שם ברייתא דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב לזונה ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בדלא ספקה והובא כן ברמב"ם פ"ז הלכות רוצח. והא זה ברור דאשה אינה יכולה לכוף לבעל ליסע עמה מעיר לעיר וכש"כ מכרך לעיר כמבואר באהע"ז סימן ע"ה ואם נוסעת למקום אחר בלתי רשותו אין לה מזונות וכעין זה אי' באהע"ז סי' קנ"ד סעי' ח' וט' וביאור הגר"א שם. והכא בגלתה לערי מקלט בודאי אינה יכולה לכופו להבעל שיסע עמה ג"כ שמה ועיין במכות דף י' ע"א וברמב"ם פ"ח ה' רוצח ה' ח' דערי מקלט עושין אותן עיירות בינונים ולא כרכים עי"ש ורק בתלמיד שגלה מצינו במכות דף י' דמגלין רבו עמו אבל בבעל לא מצינו כן ועיין אהע"ז קנ"ד סעיף ט' כעין זה ואי נימא דהיכא דהוי שוגג ושייך ביה אדם מועד לעולם והו"ל לעיוני הפסידה כתובתה משום דגם בזה אמרינן דמעשיה גרמו לה כנ"ל. א"כ ה"ה במזונות דהוי מן תנאי כתובה כמבואר ברש"י גיטין שם ד"ה ופרכינן עבד נמי כו' שכך התנה בכתובתה כו' [ובעיקר דברי רש"י הנ"ל הארכתי במק"א וא"כ גם בזה שייך ג"כ לומר אדם מועד לעולם דאבעי לה לעיוני שלא תתחייב גלות דהא גלות ג"כ הוא ע"י שוגג והיה לה להיות זהירה שלא תבא לידי חיוב גלות שלא תוכל לדור ביחד עם בעלה ועכ"ז אמרו דחייב מזונות הרי דלא אמרינן בזה אדם מועד לעולם בין שוגג דדוקא לענין חיוב על גוף הנזק אמרו כן משא"כ במה שעיקר המעשה שלה אינה מזקת לבעלה רק שעל ידי מעשה שלה לא תוכל להיות עם בעלה הן היכא דנאסרה ע"י בשוגג וכן היכא דע"י שוגג אינה יכולה להיות אצל בעלה במקומו דכמו דלא דיינינן גבי חיוב מזונות אדם מועד לעולם לענין דתהא מורדת ה"ה דדיינינן כן לענין כתובה דהעיקר הוא דע"י שוגג לא מקרי מעשי' גרמו לזה:

ז

וכן יש להוכיח מב"מ דף ק"ד דר' יהודה ס"ל דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו מצד חיוב אחריות שכך כתב לה אחריות דאית לך כו' והתוס' שם ד"ה הכי גרסינן כו' כתבו בשם הירושלמי כתובות פ"ד ה' ח' דקתני התם אף אכלה חלב או חיללה שבת חייב להביא קרבן חטאת בשבילה ועיין באהע"ז סימן צ"א סעי' ד' ובר"ש בנגעים פ' י"ד משנה י"ב שכתב בשם הספרי זוטא והביא את קרבנה יכול אף בזמן שחיללה שבת ת"ל קרבנה כו' ומה ראית לרבות אח אלו ולמעט את אלו מרבה אני את אלו שהן באין לטהרה וממעט אני את אלו שאין באין אלא לכפרה עכ"ל הר"ש וגם בפי' הרא"ש לנגעים שם כתב ג"כ דדוקא קרבן לידה וזיבה ונגעים חייב הבעל בשבילה אבל אם אכלה חלב וחללה שבת אינו מחויב להביא עלי' אלמא דפליגי בזה רבוותא בשם הירושלמי והספרי דפליגי אהדדי באכלה חלב וחללה שבת אם מחויב הבעל להביא בשביל אשתו ובש"ע אהע"ז סימן צ"א סעיף ד' ברמ"א קהל שעשו ביניהם תקנה בקנסות ועברה אשה על התקנה בעלה חייב לשלם ויליף זה התה"ד בסימן רפ"ב מהא דאדם מביא קרבן על אשתו וכתבו התוס' בב"מ דאף אכלה חלב וחללה שבת מביא קרבן על אשתו וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים דף ל"ה ע"ב וסותר למש"כ הרא"ש לנגעים עי"ש ובאמת הך דינא דעברה על התקנה דומה לאכלה חלב דהקרבן חטאת הוא לכפרה וה"ה הקנס מכפר כמש"כ התה"ד והח"מ שם וכיון דס"ל להר"ש והרא"ש דאכלה חלב וחיללה שבת דבא לכפרה אינו חייב הבעל ורק בקרבנות שבאין להכשיר בזה חייב הבעל וכמש"כ בשם הספרי א"כ לדידהו י"ל דה"ה בעברה על התקנה אינו חייב הבעל והוי הך דינא ספיקא דדינא ע"פ פלוגתא דרבוותא הללו אך התה"ד והרמ"א ס"ל לדינא כשיטת הירושלמי וכפי שכתבו התוס' בב"מ והרא"ש לנדרים דף ל"ה ועיין בט"ז וב"ש שם וקצרתי:

ח

ואי נימא דהיכא דשגגה כיון דשייך לדון דאדם מועד לעולם דיינינן דאיבעי לה לעיוני ואיהי דאפסדה אנפשה דמיפטר הבעל מכתובה וה"ה מתנאי כתובה א"כ קשה אמאי ס"ל להירושלמי דאכלה חלב וחיללה שבת דחייב הבעל בקרבנות שלה וזהו ג"כ בתורת תנאי כתובה וכמבואר בנזיר דף כ"ד וברש"י ותוס' שם הא יש לדון דלא התחייב רק לקרבנות דאינו מצד פשיעתה אבל בקרבנות דמחוייבת מצד דשגגה אינו מחוייב משום די"ל דהי' לה לעיוני והנה בעברה על התקנה במזיד מבואר שם בח"מ והב"ש דאינו חייב הבעל א"כ י"ל דה"ה בשגגה דלא יחוייב משום הסברא דהי' לה לעיוני ויופטר. אף דלא שייך בזה הטעם של הח"מ והב"ש שכתבו בהזידה. ומוכח מזה דלא דיינינן להסברא דאדם מועד לעולם בכה"ג ואפשר לומר דשא"ה דלכאורה קשה על הא דב"מ ונזיר ושא"ד דמבואר דחיוב הבעל בקרבנות זהו משום חוב אחריות שהתחייב וכמש"כ גם התוס' יו"ט סוף נגעים ע"ש. הא בתורת כהנים נפקא לי' מקראי דזאת תורת כו' והובא בר"ש לנגעים פ' י"ד משנה י"ב ולפי מש"כ א"ש די"ל דמקראי לא ידעינן רק בקרבנות דאינן מצד שגגתה אבל אכלה חלב וכה"ג הי' מקום לדון דלא יהי' חייב מטעם דהי' לה לעיוני ע"ז מועיל התחייבות שלו דמן יתורא דלישני דרשינן דנתכוון הבעל גם לזה ואף דבהכלל אי דרשינן יתורא דלישני יש לדון הרבה וכמבואר בתשובת הרשב"א והובא בבית יוסף ח"מ סי' ס"א ובחידושי לסי' ס"א וב"ב דף ס"ט דשופרא דשטרא הוא ואכ"מ. עכ"ז חז"ל יכולים לדרוש יתורא דלישני וכפי ראות עיניהם וכמו בב"ב דף ס"ד ושא"ד. גם הי' לחלק דהי' מקום לומר דשאני קרבנות שבאין לכפרה ובמבואר בספרי זוטא שהובא בר"ש לסוף נגעים]:

ט

ולפ"ז ניחא הא דמבואר בספרי זוטא דאכלה חלב וחיללה שבת אינו חייב ובירושלמי כתובות פ"ד מבואר דחייב גם בזה ולפמש"כ ניחא דהך דספרי דהחיוב שם הוא משום דרשא דקראי ע"כ לא מצינו לחייבו רק בקרבנות לידה וזיבה ונגעים והירושלמי שם אתי עלה מצד חוב אחריות שלו ע"כ חייבו אף באכלה חלב וחיללה שבת וכמו דמשמע שם בירושלמי אך אין דעתי נוחה מזה דהא מבואר ובב"מ שם ובשא"ד בכמה ראשונים שכתבו דהחיוב אחריות של הבעל הוא מצד דבעת שמגרשה פוטרתו מאחריות דאית לה עליו א"כ לפ"ז לא שייך יתורא דלישני כ"כ בזה:

אך איזה ראשונים כתבו שם דהאחריות הוא משום שקיבל ע"ע בעת שנשאה ועיין בריטב"א לב"מ דף ק"ד וזולת כל זה יש לומר דאין זה יתורא דלישני כ"כ וקצרתי:

י

ובעיקר קושייתי דלמה לי בזה מצד אחריות הא בספרי נפקא מהך דזאת כו' מצאתי בש"מ לב"מ דף ק"ד שהקשה כן ותירץ דזה אסמכתא בעלמא ועוד שני תירוצים והנה בספרי שם הקשה דמה ראית למעט קרבנות דחיללה שבת ולרבות קרבנות לידה כו' ואי נימא דהיכא דשגגה יכול לומר איבעי לה לעיוני ואיהי דאפסדה אנפשה א"כ ה"מ הספרי לומר דלכן ממעטינן קרבנות דחיללה שבת משום שבאין מצד פשיעתה ושגגתה ומוכח דלא מחלקינן בזה ואפשר לומר דזה באמת כוונת הספרי דמסיים דשאני קרבנות שבאין לכפרה דכוונתו דהיינו שבאים לכפרה מצד דהוי לה לעיוני כו' וע"כ מיפטר ובאמת נראה לענ"ד להוכיח מזה דלא דיינינן בחיוב תנאי כתובה אדם מועד לעולם ומה"ט מחויב הבעל בקרבנות על שגגתה ומשמע באהע"ז סימן צ"א בח"מ וב"ש שם דאף בפשיעה כיון דלא הי' במזיד דחייב הבעל ועיין בהפלאה שם ס"ק י"א וקצרתי ולכאורה יש להעיר מב"ק דקט"ז דרשאים הספנים להתנות שכל מי שאבדה לו ספינה יעמוד לו ספינה אחרת אבדה לו בכוסיא אין מעמידין ופרש"י בפשיעה ויש לחלק דשאני התם דהתנאי הי' רק על מי שאבדה ולא היתה ההתחייבות רק על אבדה ולא על פשיעה וקצרתי וזולת זה יש לחלק דשאני תנאי בי"ד וכמו שיבואר לקמן:

יא

והנה בח"מ סימן קע"ז מבואר בש"ך שם גבי רפואה בחלה א' מהשותפין דבפשיעת השותף אינו מחויב כמבואר בב"ב דף קמ"ד אבל בחיוב רפואה דמחויב הבעל לאשתו בתורת תנאי כתובה בזה חייב אף במה דפשעה אשתו יעוי"ש והנתיבות שם הביא בשם הב"ח דס"ל דאף היכא דחייב בתנאי בי"ד מיפטר היכא דפשעה והכריע כן להלכה והאמת נראה עם הש"ך דהא מצינו במזונות שחייב ליתן לה אף בגלתה לערי מקלט והא. זה בא ע"י פשיעתה ואפ"ה לא מיפטר מתנאי כתובה א"כ ה"ה ברפואה דהוא ג"כ בתנאי כתובה ואפשר לחלק דשאני בגלות לעיר מקלט דבשוגג קרוב למזיד אינו חייב גלות כמבואר בב"ק דף ל"ב וברמב"ם פ"ו ה' רוצח ה' ד' א"כ אין זה מקרי פשיעה אבל בפשיעה שפיר י"ל דמפטר מרפואה אף דהוא תנאי כתובה וכשיטת הב"ח אבל מהא דמבואר בירושלמי והתוס' וכפסק הרמ"א באהע"ז דאף הקרבנות דמחויבת משום דאכלה חלב וחללה שבת חייב הבעל. והא קרבנות חטאת חייבת אף היכא דפשעה ובשוגג קרוב למזיד וכדמצינו במכות דף ז' דאומר מותר ס"ל לרבא דפטור מגלות משום דהו"ל שוגג קרוב למזיד ואפ"ה בקרבן בכה"ג חייב כמש"כ התוס' שם ובשבת דף ע"ב בתוס' שם ובתוס' ב"ק דף כ"ו ד"ה בשגגה וכיון דאמרו סתמא דאכלה חלב חייב בקרבן משמע דאף בכל השגגות אף היכא דפשעה והו"ל שוגג קרוב למזיד ג"כ חייב הבעל דאל"כ הו"ל לפרושי א"כ מוכח מזה כשיטת הש"ך דאף היכא דפשעה לא מפטר מתנאי כתובה:

ענף ג

יב

והנה מצאתי בריטב"א כתובות דף נ"ב על מתני' דלקתה חייב לרפאותה וז"ל פירש רבינו דלהכי תני לקתה ולא תני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעה אינו חייב לרפא אותה עכ"ל והובא בש"מ כתובות דף נ"א הרי להדיא כשיטת הב"ח ודלא כהש"ך ולכאורה קשה על שיטת הריטב"א מהא דירושלמי דאף אכלה חלב וחיללה שבת ג"כ חייב הבעל בקרבנות ואפשר לומר דהריטב"א ס"ל כשיטת הר"ש והרא"ש דבאכלה חלב אינו חייב הבעל בקרבן שלה ויותר נראה לומר דהנה ראיתי בריטב"א לב"מ דף ק"ד שכתב בהא דדרש ר' יהודה לשון הדיוט על קרבנות של אשתו דבשעת נשואין מתחייב באחריות הזה שבעת שנושאה כותב לה אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא יעו"ש א"כ הא הוי זה כמו יתורא דלישנא דהא בלא"ה מחויב מדרשה דזאת תורת נגע צרעת כמש"כ לעיל וע"כ אתי הך חיוב אחריות על מה דבא ע"י פשיעתה ע"כ בחיוב קרבנות מחויב אף על מה שבא ע"י פשיעתה דהא התחייב הבעל ע"ז בעת שנשאה משא"כ בחוב רפואה דלא שייך לומר כן כן יש לחלק לכאורה:

יג

אבל באמת זה אינו דהנה הריטב"א בב"מ דף ק"ד שם הקשה ג"כ דהכא אמרו דחיוב קרבנות של אשתו על הבעל זהו מצד חוב אחריות שמתחייב והא בת"כ נפיק לי' זה מן זאת ותי' דז"א אלא אסמכתא או י"ל דלנגעים בלחוד הוא דנפ"ל התם אבל שארי קרבנות דרש לי' מלשון הדיוט ולא נהירא א"נ מה"ת בקרבנות שקודם הנשואין אינו מחויב כי אם ע"פ דרשא דלשון הדיוט כו' עכ"ל הריטב"א הרי להדיא דתירץ באופן אחר הך דהקשיתי:

ע"כ העיקר דס"ל להריטב"א כהספרי וכהסוברים דבאכלה חלב אינו מחויב בקרבנה וע"כ ממילא לא קשה על הש"ך מהריטב"א דזה תלוי בהך פלוגתת ראשונים אי חייב הבעל אף באכלה חלב כו' א"כ לפי הכרעת הרמ"א באהע"ז סימן צ"א דמשמע דאף במה דבא ע"י פשיעתה דעברה על התקנה חייב הבעל וכשיטת התוס' בב"מ וכ"כ הנימוקי יוסף בב"מ דף ק"ד שם דאף באכלה חלב חייב הבעל וכן מורה לשון הרמב"ם בפ' יו"ד ה' שגגות ה' ו' שכתב סתמא דכל קרבנות שהאשה חייבת הבעל מביא א"כ משמע דאף במה דבא ע"י שגגתה ופשיעתה ע"כ שפיר פסק הש"כ בחולי הבא ע"י פשיעה חייב הבעל ברפואה והריטב"א דלא ס"ל כן י"ל דהוא משום דס"ל כשיטת הר"ש והרא"ש בנגעים כנ"ל דבאכלה חלב אינו חייב דבזה טעמם ביארנו לעיל משום דבא ע"י מעשי' דגרמו לזה וכמש"כ לעיל בכוונת הספרי דשאני דהיכא דבא לכפרה דהו"ל לעיוני וכנ"ל:

יד

וראיתי לריטב"א בב"מ שם שכתב דלכן מיפטר הבעל ממה שלותה האשה משום דלשון אחריות דאית לי עלך כו' לא משמע אלא מה שחייבת לעשות בע"כ וחובת הגוף בין במזונות בין בקרבנות קרי אחריות עכ"ל הריטב"א לב"מ שם א"כ משמע דמה דבא ע"י פשיעתה ושגגתה דפטור הבעל מצד חיוב אחריות משום דבכה"ג לא קרינן שחייבת לעשות בע"כ דהא אם לא פשעה לא הי' עליו חיוב כלל וכש"כ בעברה במזיד על תקנת הקהל ועיין בח"מ וב"ש בסי' צ"א והפלאה שם ס"ק י"א וקצרתי] ולכן שפיר פסק הריטב"א כן ברפואתה דפטור בפשעה ויש לחלק דשאני בחיוב קרבנות דזהו משום חוב אחריות דקיבל ע"ע ע"כ פטור בזה משום דאין זה נכלל בלשון אחריות וכמש"כ הריטב"א משא"כ בחיוב רפואתה דחייב מצד תקנת חז"ל עדיין יש לדון דחייב משום תנאי ב"ד אף בפשעה וכמש"כ הש"ך. אך הריטב"א בעצמו נתבאר דס"ל דפטור הבעל בזה וכמש"כ הריטב"א בכתובות כנ"ל:

טו

ומן פסק הרמ"א באה"ע סי' צ"א דעברה על התקנה דחייב הבעל דמשמע דאף בעברה בפשיעה דג"כ חייב הבעל כל זמן דלא הזידה וכמש"כ לעיל אין מזה לסתור לדברי הב"ח גבי רפואה דפסק דמיפטר הבעל אם פשעה דיש לומר דזהו משום הסברא שכתבתי לעיל להעיר גבי חיוב קרבנות של הבעל עבור אשתו דכיון דנפק לי' זה מקראי כמבואר בת"כ ובספרי זוטא א"כ למה לי' להתחייב בחוב אחריות ומחמת יתורא דחיוב שלו אמרו דהתחייב אף על מה ששגגה ופשעה. משא"כ בחוב רפואתה דזהו רק מצד תקנת חז"ל ע"כ אמרו דבפשעה לא תקנו חז"ל וע"פ סברא זו יש מקום ליישב סתירת הרא"ש לנגעים סוף פ' י"ד שכתב שם דאכלה חלב וחיללה שבת אינו חייב הבעל ובנדרים דף ל"ה כתב הרא"ש בפירושו דגם בחיללה שבת חייב הבעל דיש לומר דבנגעים כוונתו מצד חיוב שלו מדאורייתא ע"פ דרשא דקראי כמבואר בת"כ ובספרי דזה אינו רק בקרבנות לידה וזיבה ונגעים אבל בנדרים דהוזכר שם בגמ' שהחיוב הוא בשביל שכך כותב לה ואחריות דאית לך עלי כו' דמשום החיוב שלו הוא חייב אף על חיללה שבת וכו' וזהו כעין תירוץ האמצעי של הריטב"א בב"מ דף ק"ד שהובא לעיל ואתי שפיר דלא סתרי דברי הרא"ש להדדי ויש להסביר כ"ז ביתר ביאור וקצרתי:

טז

והנה לעיל כתבתי לבאר דלא תקשה על הב"ח דס"ל לפטור להבעל מן חיוב רפואתה אם פשעה מהך דגלתה לעיר מקלט דבעלה חייב לזונה וכעת נלע"ד עוד מה שיש לחלק ביניהם והוא דשאני חיוב רפואתה דאילו לא חלתה אין עליו שום חוב כלל רק השתא דפשעה וחלתה נולד על הבעל החיוב לכן אמרו כיון דאם לא פשעה לא הי' לה שום חיוב רפואה כלל ע"כ פטרוהו משא"כ בחיוב מזונות גבי גלתה לערי מקלט דהא אף אם לא ננלית למקלט הי' עליו חיוב מזונות מקודם רק איירינן עכשיו להפסיד זכות מזונות שלה לפי שאינה יכולה לדור עם בעלה בעירו. בזה אמרו דלא מפסדינן זכותה אף דבא עלי' זה ע"י שגגתה כיון דעכ"פ לא הזידה ע"כ אין דינה כמורדת שתפסיד חוב מזונות שיש לה עליו מכבר וה"ה לגבי חוב כתובה דנ"ד וזהו סברא פשוטה ונכונה:

ענף ד

יז

והנה בעיקר הך מלתא באשה הנבעלת בשוגג דמותרת לבעלה ישראל יש לדון הרבה דמקורו הוא בסוטה דף כ"ח דאי' התם ת"ר כו' דסוטה לא עשה בה שוגג כמזיד כו' ופי' רש"י דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וה"ה לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל רש"י וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ד ה' י"ט שכתב דבשגגה או באונס מותרת משום דכתיב והיא לא נתפשה כו' ולכאורה הדבר תמוה דמנלן להש"ס למילף דשוגג מותרת ויליף זה מאונס דכתיב והיא נתפשה מותרת הא יש לחלק דשאני אונס מן שוגג דהא חזינן דשאני אונס משוגג דהא אונס א"צ קרבן כפרה משא"כ שוגג צריכה כפרה כמבואר ביבמות דף ל"ג בשנים שקדשו שתי נשים כו' והוחלפו של זה לזה דחייבות קרבן. א"כ כמו דמחלקינן בין שוגג לאונס לענין קרבן כמו כן נחלק בין אונס לשוגג לענין אם מותרת לבעלה ישראל וראיתי ברמב"ם פ' כ"ד ה' אישות ה' כ' שכתב דדין השוגגת ודין הנאנסת א' הוא שהשגגה צד אונס יש בה. בד"א בשהי' בעלה ישראל כו' הרי דהרמב"ם נתכוין לתרץ למה דהקשיתי דמנ"ל להתיר בשוגגת וע"ז כתב דהשוגג צד אונס יש בה וכוונתו משום דמצינן גבי גלות דמחלקינן בין שוגג קרוב למזיד ובין שוגג קרוב לאונס ובשני' אינו גולה כמבואר בב"ק דף ל"ב וברמב"ם פ"ו ה' רוצח הי"ד רק הורג בשגגה סתמא שאינו קרוב לא לאונס ולא למזיד ה"ז גולה וכן מצינו בתוס' ב"מ דף פ"ב ד"ה וסבר ר"מ כו' שחילקו בין שוגג קרוב לגנבה דהוי כעין אונס ובין שוגג כעין אבידה דקרוב לפשיעה וכן הוא בתוס' ב"ק דף כ"ז וב"ב דף צ"ג יעוי"ש ולפ"ז י"ל דהא דאמרו דשוגג לא נעשה בה כמזיד לאוסרה לישראל דז"א אלא בשוגג קרוב לאונס כמו דפי' רש"י בנתכוין לאשתו ונזדמנה לו זו א"כ שייך בזה מש"כ הירושלמי ר"פ האשה דהא דתנינן ביבמות פ"ג בהך דשנים שקדשו נשים והוחלפו כו' דמותרות לבעליהן משום דתנן אחרים הטעו בהן כו' א"כ היכא דהבועל הלך אצלה הן בטעות והן במזיד ועכ"פ היא לא התחילה בהטעות רק אחרים הטעוה בזה דומה לאונס קצת והוי שוגג קרוב לאונס ע"כ בכה"ג מותרת משום דכ"ז הוא בכלל והיא נתפשה כיון דהוי שוגג קרוב לאונס וכמש"כ הרמב"ם דצד אונס יש בה ובירושלמי ר"פ האשה אמרו בניסת ע"פ ע"א דאמאי אסורה לחזור הא גם בזה אחרים הטעוה ומשני דהתם קנסוה וזהו מדרבנן הרי דעדיף הטעות דבא ע"י אחרים משום דזה הוי כעין אונס קצת והוי זה בכלל ונתפשה דמותרת:

יח

ולפ"ז היכא דהטעות לא הי' ע"י אחרים רק היא אטעיי' אנפשה כגון באומר מותר וכיוצא בזה יש לדון דאסורה דזה הוי שוגג קרוב למזיד וכמבואר במכות דף ז' דהא אין בשוגג כזה שום צד אונס כלל וע"כ אין זה בכלל והיא נתפשה ועפ"ז מתורץ קושיות הב"ש באה"ע סי' קע"ח ס"ק ד' על הרמ"א שכתב בשם המהרי"ק באשה שזינתה וסברה דמותר לזנות אסורה לישראל והקשה הב"ש הא אומר מותר שוגג הוא אכן לפי מש"כ א"ש בפשיטות דלאו בכל השגגות אמרו דמותרת לבעלה כי אם בשוגג קרוב לאונס והמהרי"ק שם כתב דשאני אומר מותר משום דכתיב ומעלה בו מעל דעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל בבעלה והובא זה בט"ז ליו"ד סי' צ"ט אפשר דהוצרך לטעם זה לשיטת רב חסדא דס"ל במכות דף ט' דאומר מותר אנוס הוא א"כ הי' בזה צד אונס והוי בכלל ונתפשה ע"כ הוצרך לומר ה"ט דהי' מתכוונת למעול בבעלה ומיתסרא לבעלה לכ"ע ואפשר להעמיס כן בלשון המהרי"ק ויהי' איך שיהי' כי העיקר הוא כמש"כ וכדמוכח מלשון הרמב"ם הנ"ל וכן היכא דהאשה הלכה אל הבועל והבועל טעה דזו אשתו אז י"ל דאין זה מקרי אחרים הטעו אותה דהא אדרבה היא אטעיית' להבועל. רק היכא דהבועל הטעה את האשה וכדמשמע בפי' רש"י דסוטה שם. דסמכה א"ע עליו כיון דלא נחשד על איסור א"א ע"כ מקרי קרוב לאונס כיון דאחרים הטעו אותה וכדאמרו בירושלמי משא"כ היכא דהיא אטעיי' להבועל והוא סמך עלי' אין זה שוגג קרוב לאונס ואסורה לישראל:

יט

והא דיבמות בשנים שקידשו שתי נשים דהוחלפו וחייבות קרבן אף דזה מקרי שוגג קרוב לאונס כמבואר בירושלמי דאחרים הטעו כו' עכ"ז בקרבן קיי"ל דאף שוגג קרוב לאונס חייב קרבן דהא מצינו באשה דניסת ע"פ ב' עדים או בהוראת ב"ד ואח"כ בא בעלה דחייבת קרבן כמבואר ביבמות דף פ"ז ודף צ"א וברמב"ם פ"ה ה' שגגות ה' ה' וכן בכל יחיד שעשה בהוראת ב"ד קיי"ל דחייב כמבואר ברמב"ם פ' י"ג ה' שגגות וכן בתינוק שנשבה לבין עכו"ם קיי"ל דחייב קרבן על כל עבירה כמבואר ברמב"ם בה' שגגות פ"ב וכל הנך הוא קרוב לאונס ואפ"ה חייבות קרבן א"כ ה"ה בשתים שקדשו והוחלפו הוי קרוב לאונס דמותרות לישראל ואפ"ה חייבות קרבן:

כ

וע"פ כ"ז יש לתרץ קושיא חמורה של הפני יהושע והפלאה בכתובות דף נ"א דס"ל לרבא באשת ישראל שנאנסה אף דסופה ברצון אמרינן דיצר אלבשה והקשו מהא דשבועות דף י"ח דמוקי מתני' דנדה אפרישה דחייב קרבן ולא אמרינן יצר אלבשי' וכן הקשו מהא דכריתות דר"א מחייב על כל כח וכח ונימא יצר אלבשי' ומכבר אמרתי בכ"ז דאפשר באשה אמרו יצר אלבשה ולא באיש ועפ"ז ניחא הא דיו"ד סימן קפ"ה דמבואר שם דאשה אינה חייבת על הפרישה. וכל זה אינו ברור ויש לדבר בזה הרבה:

ענף ה

כא

והעיקר נלענ"ד בכ"ז דס"ל דשאני חיוב קרבן ממה דאמרו שוגג מותרת לישראל וי"ל דהאי יצר אלבשה אין זה אונס גמור כי אם כעין שוגג קרוב לאונס דהא מ"מ אם היתה משתדלת בכח הרבה נגד יצרה היתה גוברת עליו רק מ"מ הוי זה כעין אונס וקרוב לאונס מקרי ע"כ בקרבן דמצינו דחייב אף על קרוב לאונס ע"כ אף דיצר אלבשיה עכ"ז חייב בקרבן משום דג"ז מקרי קרוב לאונס אבל מותרת לבעלה כיון דהוי כעין אונס וקרוב לאונס הוי זה בכלל ונתפשה כיון דיש בה צד אונס כמש"כ הרמב"ם ועפ"ז יש לתרץ מה דהקשיתי לעיל במש"כ רש"י בסוטה דף כ"ח דמהא דכתיב והיא נתפשה ילפינן דה"ה לשוגג דמותרת וקשה דמנלן לדמות שוגג לאונס ואף לפמש"כ דיש בו צד אונס עכ"ז קשה דמנלן להש"ס דצד אונס דינו כמו אונס גמור לענין דתהא מותרת לישראל אמנם לפמש"כ ניחא משום דבכתובות דף נ"א אי' דתניא כוותי' דרבא והיא לא נתפשה כו' ויש לך אחרת אע"פ שלא נתפשה מותרת וזו היא כל שתחלתה באונס וסופה ברצון ועיין פרש"י שם דהיא מיעוטא הוא א"כ תקשה הא חזינן דאף דיצר אלבשה מ"מ לא מקרי אונס לחיוב קרבן ועכ"ז מיחשב זה לאונס לענין דתהא מותרת לישראל הרי דאף דלא הוי אונס גמור רק קרוב לאונס ג"כ קרינן בה והיא נתפשה ע"כ שפיר הוכיחו מזה דאף שוגג קרוב לאונס מותרת לישראל ושפיר מוכח כן מהך דקרא והיא לא נתפשה הא אם נתפשה מותרת אף דסופה ברצון ויצר אלבשה וכן הוא בירושלמי סוטה פ"ד סוף ה"ד שהביא לדרשה זו דההיא דכתובות הנ"ל וידעתי מש"כ התוס' ביבמות דף נ"ו ד"ה ואי זו זו כו' דהתם אסמכתא כו' אבל יש לדון בזה וקצרתי ומתורץ קושית הפנ"י והפלאה מהא דשבועות וכריתות דשאני חיוב קרבן. ומה דתי' הפ"י דשאני היכא דהיה התחלה באונס מהיכא דהלביש היצר מתחילה בעצמו ברצונו והוא גרם לזה בתחילה. י"ל דזה מרומז בכוונת רש"י כתובות דף נ"א שם בד"ה יצר אלבשה כו' שבתחלת ביאה דהוא באונס הלבישה הבועל יצר יעו"ש אך באמת זה ליתא מהא דשבועות דף י"ח דהי' משמש עם הטהורה ובאמצע ביאה א"ל נטמאתי דחייב קרבן על הפרישה והתם היה תחילת ביאה בהיתר וכן מצאתי בהפלאה שהקשה משבועות כן. והעיקר כמש"כ דהך דיצר אלבשה אינו אונס גמור ומה שמבואר ברש"י כתובות דיצר אלבשה מקרי אונס עכ"ז י"ל דאין זה אונס גמור רק קרוב לאונס כדמצינו במכות דף ט' דרב חסדא אמר אומר מותר אנוס הוא ובאמת הא גבי חיוב קרבן חייב לכ"ע אף באומר מותר כמש"כ התוס' במכות דף ז' ד"ה אלא פרט כו' ובשבת דף ע"ב ד"ה באומר כו' אלמא דמצינו דקרוב לאונס מקרי אונס סתמא וה"ה י"ל כן בהך דיצר אלבשה דלא הוי רק קרוב לאונס ועכ"ז מקרי אונס סתמא וע"פ מה שנתבאר דבחיוב קרבן חייב אף בשוגג קרוב לאונס משא"כ בביאת שוגג דמותרת לבעלה מתורץ עפ"ז קושיות הט"ז באה"ע סי' י"ז סעי' נ"ח שהקשה על הרשב"א דהוראת ב"ד אונס הוא ולאו שוגג דא"כ קשה למה הצריכה התורה קרבן להציבור שחטאו ע"פ הוראת ב"ד. אכן לפי דברי הנ"ל א"ש:

כב

ואחר דנתבאר דאשה שזינתה בשוגג בטעות דהטעה הבועל דאחרים הטעו אותה דזה מקרי קרוב לאונס וצד אונס יש בה כמש"כ הרמב"ם א"כ הוי זה כש"כ מן אשה שגלתה לערי מקלט דהא גלות אינו חייב כי אם בשוגג סתמא ולא בשוגג קרוב לאונס כמבואר בב"ק ד' ל"ב וברמב"ם פ"ו ה' רוצח ה' י"ד ועיין בב"ק ספ"ב ואפ"ה אמרו דחייב לזונה ולא דנו בזה להך דאדם מועד לעולם בין שוגג כו' כש"כ בשוגג קרוב לאונס כמו בנ"ד דבזה לא דיינינן לומר דאדם מועד לעולם כו' ולא הפסידה כתובתה ובפרט דבשוגג דיש בו צד אונס וקרוב לאונס כתבו התוס' בב"מ דף פ"ב וב"ק דף כ"ז ורק בשכר חייב באונס כעין גניבה ובודאי לא שייך לומר דמה דניטלת כתובתה הוי כמו בשכר עבור זה דא"כ לא הי' לו חייב לזונה היכא דגלתה לערי מקלט וע"כ מוכח דעי"ז לא מיפטר מתנאי כתובה וה"ה דלא מיפטר עי"ז מכתובתה כיון דהוטל עליו החיוב דמזונות וכתובה ולא אמרינן בזה אדם מועד לעולם היכא דלא הוי קרוב לפשיעה:

כג

וראיתי בספר בית מאיר סימן ע"ח דהא דנשבית חייב לפדותה והביא שם פסק כתוב מדיינים מומחים וגאונים באשה שנשבית בשביל שגנבה דאינו מחויב לפדותה והקשה עליה' דאטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לה עד שחלתה אטו נימא דאין הבעל מחויב לרפאותה כו' עכ"ל ותמהני עליו איך כתב זה לדבר פשוט באשה שחלתה בפשיעתה דיהיה הבעל חייב ברפואתה הא זה כבר מבואר פלוגתת הש"ך והב"ח בח"מ סימן קע"ז בחלה בפשיעה אי חייב הבעל ברפואתה או לא וב"ה מצאתי בהריטב"א לכתובות דף נ"ב דכתב בשם רבינו דאינו מחויב וכמש"כ לעיל בארוכה ועיקר דבר נלענ"ד לדון דהיכא דנשבית ע"י פשיעתה אינו חייב כנ"ל בשם הריטב"א אבל היכא דלא נשבית רק ע"י שוגג שאינו קרוב לפשיעה יש לדמות לגלות בערי מקלט דלא פקע חיוב מזונות ממנו וה"ה בחיוב פרקונה וכמו באכלה חלב דלהירושלמי דחייב בקרבן חטאתה. ועדיין יש להסתפק בזה לשיטת הסוברים דכתבתי לעיל דס"ל דבאכלה חלב אינו חייב כמבואר בספרי המובא בר"ש לנגעים ורא"ש שם כיון דאלולי אכלה חלב לא היה עליו שום חיוב קרבן ומשמע מהם דס"ל דאף באכלה חלב בשוגג שאינו קרוב למזיד ג"כ מיפטר הבעל א"כ ה"ה בחיוב פרקונה כיון דאילו לא היתה שוגגת לא הי' עליו שום חיוב פדיונה כלל ע"כ קשה להוציא ממנו חיוב פדיונה אף היכא דלא היתה שוגג קרוב למזיד אבל בחיוב כתובה הדבר ברור דזה דומה לגלות בערי מקלט דלא מיפטר מחיוב מזונות דהיה מחויב מכבר במזונות ע"י מה דשגגה דאינה יכולה להיות אצלו וה"ה בכתובה בנ"ד כנ"ל ובנידון שכתב הבית מאיר שנשבית משום שגנבה זה הוי כעין מזידה וקרוב למזיד לכה"פ דנשבית עי"ז בזה ודאי הדעת נותנת דפטור הבעל וכמו שכתבו הח"מ והב"ש בעברה במזיד על תקנת דפטור:

כד

וכעת ראיתי בנדרים דף ל"ו ע"א דקפריך הגמ' אלא מעתה יביא חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כו' אשתו שוטה היכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה כו' ופי' רש"י בד"ה אלא מעתה כו' דמשמע כל קרבנות שהיא חייבת אפילו אם אכלה חלב עכ"ל. הרי להדיא בפשט הגמ' דאף קרבן על אכלה חלב מביא על אשתו. ותקשה על שיטת הר"ש בנגעים והרא"ש שם וסייעתם דס"ל דבאכלה חלב אינו חייב הבעל ואפשר לומר דיפרשו דלפי מסקנת הגמ' דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה כו' דהוכיחו מזה דהא דאמר ר' יהודה דאדם מביא על אשתו דלא חטאת חלב קאמר אלא קרבן יולדת כו' וכמש"כ הר"נ והרשב"א לנדרים שם וכיון דמוכח מן הך דר' יהודה דלא קאי בחטאת חלב אלא בקרבן יולדת ממילא אין לנו מקום לחייבו בקרבן חלב דמנלן מסברא לחייבו שיביא אף חטאת חלב עבור אשתו כיון דר' יהודה לא מצי קאי בחטאת חלב וכפי' הר"נ והרשב"א:

כה

נחזור לענינינו במה שכתבתי לעיל דשוגג דמותרת לבעלה ישראל דז"א אלא בשוגג קרוב לאונס וכמש"כ הרמב"ם דשוגג צד אונס יש בו וכמש"כ רש"י בסוטה דף כ"ח דשוגג מותר נפקא לן מהיא לא נתפשה ובפרט דעיקר המקור הוא לזה ממשנה יבמות דף ל"ג דבשעת כניסתן לחופה הוחלפו ואמרו בירושלמי תמן אחרים הטעו אותן. א"כ אין לנו מקור להתיר בשוגג שאינו קרוב לאונס ופירשתי לעיל דיש לומר דהוכיחו כן מהא דאמרו דכל אונס הוי סופו ברצון וכפי שפרשתי לעיל לולי דברי התוס' דף נ"ו ד"ה ואי זו זו כו' שכתבו דהך דרשא דכתובות דף נ"א אינו אלא אסמכתא ואכתי יש להעיר בזה דא"כ תקשה לאבוה דשמואל דס"ל דסופה ברצון אסורה א"כ מנ"ל להתיר שוגג דהא לא שייך לומר כנ"ל ואף דאיכא למימר דהך ברייתא דסוטה דף כ"ח דלא עשה שוגג כמזיד ס"ל כהך ברייתא דתניא כוותי' דרבא דכתובות דף נ"א דסופה ברצון מותרת ויליף זה מקראי דהתם עכ"ז מה יענה בהמשנה דיבמות ספ"ג דמבואר שם ג"כ דשוגג מותר. ואפשר לומר דהך מ"ד ס"ל דהא דמתירין שוגג בזנות לישראל נפ"ל מהא דכתיב בסוטה ומעלה בו מעל כו' דמעילה אינו אלא מזיד כמש"כ התוס' בקדושין דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר לא קנה כו' והובא במהרי"ק סימן קס"ז אך לדידן דס"ל דסופה ברצון מותר נפ"ל זה מהיא לא נתפשה כנ"ל. אבל אכתי תקשה דלפ"ז יהיה נפ"מ רבתא ביני' דלמאן דנפ"ל מן ומעלה בו מעל דאין מעילה אלא מזיד א"כ בכל שוגג אף שאינו קרוב לאונס מותרת לבעלה ישראל כיון דאינו במזיד ולמאן דנפ"ל מונתפשה בעי צד קרוב לאונס כמש"כ ואפשר לומר דעיקר הך מילתא תלי' בפלוגתת ר"מ ור"י בקדושין דף נ"ג דלר"מ דס"ל התם דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אין מתחלל א"כ ס"ל דמעילה משמע אינו אלא מזיד ע"כ ה"ה הך ומעלה בו מעל דסוטה אינו אלא במזיד ונפ"ל הך דרשא מזה אבל לר' יהודה דס"ל התם דהקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אינו מתחלל א"כ משמעות הפשט דמעילה הוא על שוגג ועי' בתוס' קדושין דף מ"ב ע"ב ד"ה אמאי מעל כו' ע"כ אינו מוכח דשוגג מותר כי אם מן והיא לא נתפשה וכמש"כ וע"כ בכולי ש"ס לא נקטו רק דרשא דוהיא לא נתפשה. והא דכתיב דמעלה בו מעל דהיינו משמעו שוגג לר' יהודה היינו בשוגגת דמותר לזנות דאסור בכה"ג כנדון דמהרי"ק או באופן דלא היה השוגג קרוב לאונס לפי דברינו הנ"ל והעיקר הוא בפשטות דס"ל לי' להש"ס דשוגג כיון שיש בו צד אונס וכמש"כ הרמב"ם שפיר נפ"ל מן והיא לא נתפשה לכ"ע דהא בכולי ש"ס חזינן דאמרו אונס מותר מן והיא לא נתפשה:

כו

ובעז"ה שמצאתי ברביד הזהב פ' נשא בפסוק ומעלה בו מעל ובפסוק והיא לא נתפשה דהא דאמרו דשוגג מותרת היינו שוגג קרוב לאונס והביא שם היש"ש פ"ג דיבמות. והנה ראיתי ביש"ש שם סימן י"ז שכתב דהיכא ששגגה וסברה שלא היה לבעלה בה קדושין אפי' נבעלה ברצון הוי כאונס והביא כן בשם הרשב"א בתשו' והוכיח זה ממיכל בת שאול אך ראיתי בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ס"ס י"ז שכתב דלכן מיכל בת שאול הותרה לדוד משום דהתם טעות גמור של הוראה הי' דהורו לה בי"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה וכמבואר בסנהדרין דף י"ט ע"ב ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה אונס הוא עכ"ל הרשב"א ועדיין י"ל בזה דהיכא. דלא היה ע"י הוראת בי"ד לא הוי שוגג קרוב למזיד ומיתסרא מן הדין וכמש"כ שם הרשב"א ומובא באהע"ז סימן י"ז סעי' נ"ח דטעתה וסברה דאינה מקודשת ונישאת לאחר דאסורה ויוכל להיות שהוא מן התורה ואין ת"י תשו' הרשב"א אך פשט הלשון דז"א רק מדרבנן משום קנס ואפשר לומר דטעות כזה באשה גם זה קרוב לאונס כמש"כ החמ"ח בסימן י"ג דשוגג בע"ה כיון דלא ידע הדין שוגג גמור הוא עי"ש וכש"כ באיתתא וקצרתי בכ"ז לפי דבאמת אין כל זה נצרך לעניננו דאף אי נימא דגם בשוגג שאינו קרוב לאונס ג"כ מותרת לבעלה ג"כ יהיה מוכח דיש לה כתובה מהך דגלתה לערי מקלט דבעלה חייב לזונה כמבואר בגיטין דף י"ב וברמב"ם ה' רוצח פ"ז ה"ב ובגלות הא מיפטר בשוגג קרוב לאונס וכמש"כ פ"ו ה' רוצח ה"ג והי"ד ואפ"ה מחייבינן לבעלה לזונה דמזונות תנאי כתובה וה"ה כתובתה דיש לה בשוגג:

וכל מה שכתבתי לעיל לדון דדוקא קרוב לאונס מותרת לבעלה ישראל אינו אלא לרוחא דמלתא:

ענף ו

כז

והנה לכאורה יש להעיר בסוגיא דפ"פ כתובות ד' ט' דבאשת ישראל שקבל אבי' קדושין פחות מג' שנים ויום אחד דאינו אלא חדא ספיקא אסורה וכן הוא באהע"ז סימן ס"ח לדינא ומשמע שם דאפי' היכא דבעל זמן רב אחר החופה ג"כ הדין כן וכמבואר שם סעי' יו"ד. והנה המהרי"ק סימן קס"ז העיר שם בנ"ד דהאומרת מותר לזנות הא בנתקדשה בפחות מג' שנים ס"ס הוי ספק אונס וספק שוגג באומרת מותרת ולא הוי שם אונס חד הוא דהרי יש נפ"מ בין המתירים שהרי באונס פטורה אפי' מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן וא"כ הוי ס"ס מעליא וכמש"כ הש"ך בסימן ק"י בכללי ס"ס דהיכא דיש נפ"מ בין המתירין דיינינן ס"ס אפי' בשם אחד ומזה הוכיח דבאמת שוגגת דאומרת מותר אסורה עי"ש במהרי"ק. אבל עדיין יש להקשות דהא אכתי יש לנו ס"ס אף בנבעלה תחתיו ספק שמא באונס גמור וספק שמא בשוגג דשגגה שסברה שהוא בעלה והי' אחר ואין זה שם אונס חד הוא דבאונס פטורה מקרבן ובהוחלפו בשוגג חייבת קרבן ואיכא נפ"מ בין המתירין ועדיין תקשה קושית המהרי"ק ע"ז. ובשלמא דהא דלא מספקינן בספק לומר שמא שגגה וסברה דלא היה לבעלה קדושין יש לומר דמיירי בסתם קדושין דרחוק דיפול לה בזה שום חשש ספק שתטעה בזה אבל ספק דהוחלפו שפיר יש להסתפק ואכתי יש ספק ספיקא:

כח

ועוד דהא הקשו התוס' שם בד"ה ואי בעית אימא כו' דנוקמה בחזקת היתר לבעלה ותירצו אונסא קלא אית ליה ותקשה הא אכתי אית לן לאוקמי אחזקת היתר ולומר דשוגגת היתה דהיינו שסברה שהוא בעלה ובזה לא שייך סברת התוס' דאונסא קלא אית ליה והשתא דליכא קלא כו' וגם הא מצינו בכריתות ד' י"ב אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכל ר"מ מחייב חטאת וחכמים פוטרין משום מיגו או דאדם נאמן ע"ע:

וכן מבואר במכות דף ב' בתוס' שם גבי גלות הרי דתלינן בו יותר בשוגג מלומר במזיד משום חזקת כשרות ולכן ר"מ מחייב חטאת ולא חשש משום חולין בעזרה וטעמייהו דרבנן משום מיגו וכנ"ל והכא בכתובות לא מספקינן כלל בשוגג והדבר ביאור:

כט

אכן לפי מה דנתבאר דשוגגת בזנות אינה מותרת לבעלה ישראל רק כשהשגגה קרוב לאונס וכמו הך דהוחלפו ביבמות דזה היה טעות וכיוצא א"כ זה דומה להא דמבואר בח"מ סימן פ"א סעי' כ"ג ובש"ך שם ס"ק ס' ובשארי דוכתי דטעיתי הוי טענה גרועה יעוי"ש ע"כ לא מספקינן כלל בהא דכתובות בספק שוגג משום דזהו הוי כעין טענת טעיתי דל"ח לזה כלל דכמו דאין סברא דיפול טעות בענין ממון דיודע מזה כן מן הסברא לא תטעה בבעלה דיודעת אותו וזה עדיפא מרובא דהא מוציאין מהמוחזק אם טוען טעיתי ואינו נאמן ואילו לא היה רק כעין רוב א"כ הא אין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ מוכח דטעיתי מקרי לא שכיח כלל דכה"ג מוציאין ממון מהמוחזק וה"ה בחשש דשגגה וטעתה בין בעלה לאחר דזה הוי טעות גמור דלא שכיח כלל ע"כ לא מצרפינן זה לס"ס כלל משא"כ בשוגג דחלב וגלות דהא בחלב לא בעינן דיהיה שוגג קרוב לאונס ובכל השגגות חייב קרבן חטאת דחלב ובגלות הא פטור בשוגג קרוב לאונס כמו שנתבאר וע"כ תלינן התם בשוגג., משום דשוגג סתמא הוי דבר המצוי אבל בשוגג דזנות דאינה מותרת רק בשוגג קרוב לאונס ע"י טעות באונס קצת זה הוי כעין טענת טעיתי דהוי טענה גרוע משום דאינו מצוי כלל וע"כ לא מספקינן בי' כלל אף להצטרף לספק ספיקא ולכן אמרו בכתובות דף ט' דתחתיו לא הוי רק חד ספק ספק אונס ספק רצון וכעין זה ראיתי בנתיבות סי' כ"ה ס"ק ח' שכתב לתרץ קושיות התומים בהך דקידושין דף ע"ג דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי וליהדר ולידייני' דהקשה דנוקי דמיירי באומר דטעה בשיקול הדעת ותי' הנתיבות דטעיתי הוי טענה גרוע וה"ה טעות בשיקול הדעת:

ובחידושי לסי' כ"ה סעי' ג' ענף ג' העליתי דלא כדבריו ע"ש] אך עיקר סברתו הוא סברא נכונה וע"כ ה"ה לדון דשמא טעתה והוחלף לה איש אחר שסברה דהוא בעלה דגם זהו הוי בגדר טעיתי דהוי טענה גרוע ואין הבע"ד נאמן ע"ז כלל ולכן לא מספקינן בשוגג כזה כלל ובמק"א כתבתי להעיר בהא דמבואר ביו"ד סי' קי"ט סעי' י"ז דאינו נאמן לומר שוגג הייתי וכעין זה הוא ביו"ד סי' ב' סעי' ב' בהג"ה:

וביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב ובש"ך ס"ק כ"ה ובח"מ סי' ל"ד סעי' ה' ברמ"א בשם הרשב"א דאם יש עדים דעבר על השבועה אינו נאמן לומר שוגג או אונס הייתי ועיין בש"ך שם ויש להקשות ע"ז מהך דכריתות דף י"ב דאמרו לו שנים אכלת חלב דס"ל לר"מ דחייב חטאת דאמרינן דהיה שוגג ולא מספקינן בחשש חולין בעזרה ורבנן דפליגי הא טעמייהו משום מיגו וכו' וכש"כ היכא דאומר ברי לי דהי' בשוגג דהדין נותן דיהי' נאמן במכש"כ וכנ"ל והארכתי בזה והעליתי דמחלקינן דלאו כל הענינים והשגגות שוין וקצרתי כעת לפי שאין כאן מקומו:

ל

והנה לפי מה שנתבאר דבשוגגת דמותרת לבעלה זהו דוקא בקרוב לאונס אבל שוגגת סתמא אסורה לבעלה וכמש"כ הרביד הזהב בפ' נשא ולפי הראי' שנתבאר לעיל מגיטין דף י"ב דאשה שגלתה לערי מקלט דבעלה חייב לזונה אף דשגגה בשוגג שאינו קרוב לאונס. דבקרוב לאונס הא אינו גולה וא"כ לפ"ז הדין נותן דשגגה בזנות אף שאינו קרוב לאונס יש לה כתובה ואין סברא לחלק בין ההיא דגלתה דשגגה דלא תוכל להיות במקום בעלה לבין היכא דזנתה בשוגג דזנות דמיתסרא על בעלה לעולם דזה דוחק לאמר כן אבל לפ"ז הא יש להעיר בנדרים דף צ"א דאמרו שם על האבעיא דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או לא מתני' היא האומרת טמאה אני לך כו' אי ברצון כו' ואלא באשת כהן כו' ולפי מה שהעליתי הרי מצי הש"ס לאוקמי לעולם באשת ישראל וזנתה בשוגג סתמא דבכה"ג מיתסרא אף לישראל ובכ"ז כתובה יש לה וכמו בגלתה לערי מקלט וכנ"ל אבל באמת זה גופא תליא בהני צדדי דאבעיא דא"כ שנאנסה דאם יש לה כתובה או לא דלפי צד האבעיא דאין לה כתובה בא"כ שנאנסה כיון דמיתסרא לבעלה א"כ כש"כ בשוגג באשת ישראל דכיון דנאסרה אין לה כתובה ולהצד השני וכמו דפשטינן שם דא"כ שנאנסה יש כתובה הדין נותן דה"ה באשת ישראל בשוגג סתמא ג"כ לא מפסדת הכתובה דאמרינן בזה נסתחפה שדהו דהתורה גזרה עליו לאסור ולא קרינן בזה מעשי' גרמו לה כיון שלא פשעה במזיד וכמו שגלתה לערי מקלט דחייב לזונה ומש"כ הר"ן דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו הוא משום דמיירי באשת כהן ובאמת הוא לאו דוקא וה"ה בישראל הנ"ל ועפ"ז יש לדון בהראיה שהבאנו לעיל על נדון דמהרי"ק באומרת מותר דאסורה לבעלה דאין לה כתובה והוכחתי כן מההיא דנדרים הנ"ל והא דנקט האבעיא בא"כ שנאנסה יש לאמר דה"ה דמצי למנקט האבעיא גם באש"י שזנתה בשוגג סתם אלא אחז א"כ דהוא בכל גווני והא דלא פשיט הש"ס מן הא דגלתה דבעלה חייב לזונה זהו משום דעדיפא מינה מוכיח דהיינו ממתני' משא"כ ההיא דאינה אלא בריי':

ובאמת כל מה שהעירותי באשת ישראל דמותרת לבעלה בשוגג זה דוקא קרוב לאונס לא כתבנו כל זה רק לרוחא דמלתא דבלא"ה אתי שפיר הראי' שהבאתי לדברי הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הכ"ג דאשת כהן בשוגג דיש לה כתובה מההיא דאשה שגלתה כו' דהא אף דנימא דגם בשוגג סתם מותרת לבעלה ישראל דלפ"ז פשט דברי הרמב"ם הנ"ל בא"כ שאומרת שגגתי מיירי אף בשגגה סתמא בכ"ז שפיר יש להביא ראיה מהא דאשה שגלתה כו' דהתם הא הוי שוגג סתמא דאל"ה אינה גולה:

ענף ז

לא

אך מה דעומד לנגדינו דברי המרדכי בקדושין פ"ג סימן תק"ל שכתב שם וז"ל וקצת ראי' לדבר דהיכא דאין לה כתובה אפ"ה אינה נאמנת משום עיני' נתנה באחר מהא דהנהו אהלויי ונפטויי דמסתמא אם היה כדברי' אין זה חשוב אונס ולא יהיב לה כתובה לשון מ"י] דמשמע אין זה אונס דאם הי' כדבריה לא הוי יהיב לה כתובה ואפ"ה אמרינן שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת ומותרת לו כו' עכ"ל המרדכי הרי דס"ל דזינתה בשוגג אין לה כתובה ודלא כמש"כ לעיל דמשמע מהתוס' כתובות דף ס"ג דיסברו דיש לה כתובה בכה"ג והמרדכי יחלוק ע"ז וכן יהיה חולק המרדכי על דברי הרמב"ם ה' אישות פ' כ"ד ה' כ"ג דהובא לעיל דס"ל דבשוגג אף דנאסרת לכהן מ"מ יש לה כתובה אבל תקשה עליו מן הך דאשה שגלתה לערי מקלט כו' וכמש"כ לעיל וקשה לחלק ביניהם ואפשר דס"ל להמרדכי דשא"ה בהנך אהלויי ונפטויי דסוף נדרים דהיה שם נכרים מוכרי אהל ומוכרי נפט וכמש"כ הר"נ ורוב נכרים פרוצים בעריות והיו שם באותו חדר א"כ ה"ל זה כשוגג קרוב למזיד ואין בזה צד אונס כלל ודוקא בישראל שייך לומר אחרים הטעו אותה וכדאמרו בירושלמי ס"פ ג' דיבמות אבל בנכרים הי' לה לעיוני ונאסרת בכה"ג אף לבעלה ישראל ואין לה כתובה ובאמת מיירי הנך עובדא בבעלה ישראל לשיטת המרדכי אך לשיטת הר"נ והרא"ש והתוס' בנדרים שם שכתבו דהנך עובדות מיירי באשת כהן דבאשת ישראל לא מיתסרא עליו משום דהוי ביאת שוגג. והר"נ כתב דמקרי ביאת אונס וכמש"כ לעיל ואף דהיו נכרים שמה מ"מ ס"ל דאינה אסורה לישראל משום דגם זה מקרי שוגג קרוב לאונס דס"ל דכיון דהי' בעלה באותו החדר א"כ הוי כמו יוצא ונכנס דסברה דמסתמא יהיה מירתת אחר ולא יבעלנה וקרינן גם בכה"ג אחרים הטעו אותה כן י"ל לכאורה:

לב

והעיקר מה שנלע"ד בכוונת המרדכי והוא משום דיש להעיר בהנך שלש נשים דאמרו דיוצאת ונוטלת כתובה וא' מהן האומרת טמאה אני לך באונס וקשה דאמאי נאמנת להוציא הכתובה בשלמא במה דהימנוה למשנה הראשונה דאסורה לבעלה דס"ל דכיון דשווי' חד"א דע"פ דין נאמנת ע"ע ע"כ תצא מבעלה. אבל במה דנוטלת הכתובה קשה אמאי נאמנת להוציא מן המוחזק ואף שכתב הרא"ש שם דמשום מדרש כתובה הוא דכשתנשא לאחר כו' מ"מ תקשה דניחוש דשמא לא זינתה כלל ועיני' נתנה באחר ומפקעת מבעלה בשקר ואבדה כתובתה או דשמא זינתה ברצון אך י"ל בזה דזהו משום איני יודע אם פרעתי וברי שלה בצירוף חזקת חיוב שהיה לה על בעלה הימנוה ועיין ברא"ש לכתובות בסוגיא דפ"פ דנאמנת משום ברי וחזקת כשרות אך כ"ז בטענת נאנסתי דהא מצינו בסוגיא דפ"פ דחשש אונס מצרפינן לספק ספיקא וכמש"כ התוס' שם בד"ה ואבע"א באשת ישראל כו' דהך רוב דרצון אינו רוב גמור אכן בהנך נהלויי ונפטויי דטעתה על אחר וחשבה שהוא בעלה דזהו בגדר טענת טעיתי בממון דהוי טענה גרועה ולא מהימן בלא מיגו לכ"ע וכמבואר בסימן פ"א סעי' כ"ג ובש"ך ס"ק ס' דלכ"ע לא מהימן לומר טעיתי בלא מיגו והסברה נותנת דכמו גבי ממון וכיוצא דטעיתי הוי טענה גרועה משום דודאי יודע היטב במה שנוגע לו בעניני ממון ובודאי מעיין בזה היטב וכמו כן בבעלה דמכרת ויודעת אותו ורחוק לומר דתטעה על אחר שהוא בעלה ע"כ אחליט דעתי לומר ביסוד מוסד דבטעתה על אחר שהוא בעלה דזה הוי טענה גרועה וכמו בכל טענת טעיתי גבי ממון דהוי חשש רחוק ביותר מרובא דהא אין הולכין בממון אחר רוב להוציא ואילו בטעיתי לא מהימן ומוציאים ממון מהמוחזק היכא דאין לו מיגו לכ"ע:

לג

ולפ"ז הדין נותן דלא מהימנא לומר דשגגה דטעתה על אחר שהוא בעלה ולהוציא הכתובה מבעלה משום דלא מצינו כן רק בטענת נאנסתי דלא הוי רק בגדר רוב ובפרט דלא הוי רוב גמור וכמש"כ התוס' כנ"ל. ואף דיש לאמר דתהא נאמנת מטעם מיגו דנאנסתי דאין זה מיגו דאינה יכולה לטעון כן כיון דהבעל הי' עמה בבית וכשנאנסה היה לה לצעוק והיה הבעל שומע צעקתה וכמש"כ התוס' זו בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה מאיס כו' וע"כ יותר טענה דטעיתי דסברה שהוא בעלה. ועוד הא שיטת המרדכי דטעיתי הוי טענה גרועה מהימן אף במיגו דפרעתי וכמובא בש"ך חו"מ סימן פ"א ס"ק ס' וע"כ המרדכי לטעמי' דטעיתי הוי דבר רחוק דאף במיגו לא מהימן משום דהוי בגדר דאנן סהדי ולכן אין סברא לומר דנאמנת להוציא כתובתה דאף דבטענת נאנסתי נאמנת לומר למשנה ראשונה ומוטלת כתובתה משום דלא עבידא לבזות נפשה כולי האי וכמש"כ הר"נ הטעם למשנה ראשונה. אבל בזה הסברה דחזקה דלא מזלזלה נפשה לא מהימנינן לה רק בטענת נאנסתי דהוי בגדר רוב ובפרט לדברי התוס' דלא הוי רוב גמור אבל בטוענת דטעתה שסברה על אחר שהוא בעלה דזהו טענה גרועה דאף במיגו לא מהימן לשיטת המרדכי כנ"ל וכן הדין נותן הכא דלהוציא כתובתה בטענה שטעתה אף בחזקה דלא מזלזלה נפשה כולי האי גם כן לא מהימנא:

לד

ולפ"ז יש לומר בכוונת המרדכי דבאמת ס"ל להמרדכי ג"כ כהרמב"ם דהיכא דידוע או מאמינה דשוגגת היתה דאינה מפסדת כתובתה כמו שנתבאר ואין לנו להרבות במחלוקת וכוונת המרדכי כן הוא:

דהמרדכי מוכיח דאף במקום דאינה נוטלת הכתובה ג"כ לא מהימנא לומר טמאה אני לך והוכיח כן מן הך דאהלויי ונפטויי דאמרו שם דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך ומותרת לבעלה כהן ואף דאינה נוטלת הכתובה בטענה זו דטעתה וסברה על אחר שהוא בעלה דכן היה נראה להמרדכי דבכה"ג הדין נותן דאינה נאמנת ליטול הכתובה דטענה גרועה למאד וכמו שס"ל להמרדכי דבטענה כעין זה אף במיגו אינו נאמן וכנ"ל וכן מראה פשטות דברי המרדכי לפי גירסת המרדכי בדפוס זיטאמיר וז"ל וקצת ראיה מהני נהלויי ונפטויי דמסתמא אם היה כדברי' אין זה חשוב אונס ולא יהיב לה כתובה ואפ"ה אמרינן שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת ומותרת היא לו עכ"ל המרדכי וכוונתו דלדברי' אין זה חשוב אונס אלא בגדר טענת טעיתי ולא יהיב לה כתובה ולא נקט בלשונו אין לה כתובה ורק נקט בלישני' ולא יהיב כו' ולפמש"כ מדוקדק לשונו משום דאם היה ידוע דהאמת כדבריה באמת לא היתה מפסדת כתובתה דבכה"ג ע"פ דין יש לה כתובה רק כיון דאין ידוע מפיה אין אנו חיין בטענה זו דטעתה ליטול הכתובה וע"כ נקט ולא יהיב לה דהיינו דלא מהימנא בטענתה. ואף דיש לדון בזה דאיתתא לאו דינא גמירי עכ"ז הא מצינו זה בכה"ג בכמה דוכתי דשייך בכעין זה דידעה מזה כיון דהוא טענה רחוקה ע"פ הסברא וגם הא המרדכי נקט בלשונו דזהו רק קצת ראיה:

לה

ונתבאר דאין לנו הכרח דהמרדכי יפלוג על דברי הרמב"ם דכתב דשוגגת יש לה כתובה רק עיקר כוונת המרדכי דלא תטול הכתובה ע"פ טענת שגגתי וטעיתי. והוכיח מזה דה"ה באומרת טמאה אני ברצון דאף דאין לה כתובה לא אמרינן כיון דמפסדת עי"ז הכתובה דתהא נאמנת לומר טמאה אני ולהיות אסורה לבעלה דמהך ארלויי ונפטויי מוכח דאף היכא דלא יתנו לה הכתובה דבזה ג"כ אינה נאמנת לומר טמאה אני. ומותרת לבעלה וידעתי מה דיש לחלק עדיין בין הא דטוענת טמאה אני ברצון דאז מפסדת מיד הכתובה ואילו בטמאה אני בשוגג הא טוענת טענה דלפי דברי' מגיע לה הכתובה רק דאין מאמינים לה כו' אבל באמת זה אינו דהא עכ"פ איך שהוא דאם תהיה אסורה לבעלה ונאמינה לזה דנבעלה לאחר אז תפסדת הכתובה מחמת דאין מאמינין אותה לזה כנ"ל א"כ שייך בזה ג"כ לומר מתוך שהפסדת כתובתך כו', ואפ"ה חזינן דגם בכה"ג אמרינן עיני' נתנה באחר. ושפיר הוכיח המרדכי כן ובלא"ה הא כתב המרדכי בלשון וקצת ראיה כו' וכמש"כ למעלה:

לו

אכן שיטת התוס' בכתובות דף ס"ג דכתבו דהיכא דיוצאת בלא כתובה נאמנת לומר טמאה אני לך וע"כ מוכח דס"ל בהנך אהלויי ונפטויי דהיתה נאמנת ליטול הכתובה ולא כמש"כ לעיל בשיטת המרדכי. וי"ל דאזלי לשיטתייהו בב"ב דף קע"ה דטעיתי במיגו דפרעתי נאמן והובא בש"ך סימן פ"א ס"ק ס' ודלא כמש"כ בגיטין דף י"ד עי"ש וא"כ לא הוי טעיתי כ"כ טענה גרועה ביותר וי"ל דבצרוף הסברה חזקה דלא מזלזלה נפשה וגם בצירוף ברי שלה נאמנת להוציא מהמוחזק ועוד דיש לחלק בין טענת טעיתי בחשבון בממון לטענת טעיתי וסברתי על אחר שהוא בעלה והחילוק פשוט ביניהם:

ענף ח

לז

וכבר נתבאר לעיל דלשיטת התוס' דכתובות דס"ג הנ"ל מוכח דנבעלת בשוגג אף דמיתסרא לבעלה כהן מ"מ נוטלת הכתובה ואין סברא לאמר דמיירי דבדקה בקול וקול הבועל הי' שוה לקול בעלה וא"כ הוי ליה אונס דכל זה דוחק הוא דהו"ל לפרושי וכמש"כ הרא"ש שם דהיתה שוגגת ודברי הר"ן דכתב דמקרי אונס לאו דוקא הוא כמש"כ לעיל ולכאורה אפשר לומר בלא"ה דלכן בהנך אהלויי ונפטויי דנוטלת הכתובה משום דהאשה אינה מחלטת לדבריו דאחר היה דהא חזינן דהיא מסתפקת דהא האשה אמרה אי אנת לא דלמא חד מנהון וע"כ אינו נאמן להפסיד כתובתה בלא בירור כן היה אפשר לאמר אך מדברי המרדכי הנ"ל נראה דלא מפרש דברי הש"ס כן דלא נראה לו כן בפשט הגמרא:

לח

וראיתי בחתם סופר חאהע"ז סימן צ"ח בסוף התשובה שכתב וז"ל ואון מצאתי לי בחדושי רשב"א שלהי נדרים שכתב דבכהן איירי א"נ בישראל ולמי שרוצה להחמיר ע"ע שאין אשה נאסרת אלא בעדים או בקנוי וסתירה מבואר מדבריו דס"ל דלא מחשיב אונס דאי ס"ד דמיחשב אונס אין לומר שיהיה ראוי להחמיר על עצמו אע"כ מיחשב רצון אלא מ"מ הואיל וליכא עדים וקינוי וסתירה הי' מותרת מן התורה אפי' הוא והיא יודעים שזנתה ועמ"ש התוס' כתובות דף ט' ובזה ראוי להחמיר על עצמו וזה כוונת רשב"א ומבואר מדבריו דלא הוי אונס ומטעם שכתבתי לעיל עכ"ל הח"ס ועי"ש ובאמת לפי ביאורו לדברי הרשב"א אין הבנה לדברי הרשב"א למי שמעיין שם היטב ולפי ענ"ד נראה לפרש דברי הרשב"א על נכון והוא דז"ל הרשב"א שם הני עובדי דאמרינן הכא דלא תשגחון בה עיני' נתנה באחר באשת כהן נינהו:

ועובדא דפרטי' נואף להוצא ודסליק בכלו בבא באשת כהן נמי נינהו וא"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו כו' עכ"ל ופשט דבריו נראה דהעובדות דנהלויי ונפטויי כתב באשת כהן נינהו אך בעובדא דפרטי נואף להוצא ודסליק ע"ז מסיק הרשב"א באשת כהן א"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר כו' וכוונתו הוא כן לפמש"כ הרשב"א שם במשנה בשם הרב ר' אליעזר דמתני' דטמאה אני לך מיירי רק באשת כהן משום דאינה מוזהרת על ביאת אונס והא דנאמנת בתרומה מסיק שם דמיירי בתרומה דרבנן עי"ש א"כ הרשב"א נתכוין לתרץ לשיטת הר"ר אליעזר דלא תקשה עליו מהך סוגיא דפרטי' נואף להוצא ודסליק:

לט

והנה העובדות דאהלויי ונפטויי בודאי מיירי רק באשת כהן כיון דנבעלה בשוגג לאחר דבאשת ישראל לא מיתסרא בשוגג וכן הא דפרטי' להוצא ודסליק דהתוס' ביבמות דף כ"ה פירשו דמיירי באומרת טמאה אני לך משום דבאומרת טהורה אני בלא הני טעמי מותרת לכן פירשו באומרת טמאה אני לך ואף דאינה נאמנת עכ"ז הא היכא דיש רגלים לדבר נאמנת וכמבואר כ"ז באהע"ז סי' קט"ו ובב"ש בשם התה"ד ושיטת הר"ן סוף נדרים דאף ברגלים לדבר אינה נאמנת ע"כ כתב שם בהנך עובדות דפרטי' נואף וכו' דלולי הנך טעמי היה ראוי לבעל נפש להחמיר ע"ע כו' וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' קט"ו ס"ק כ"ה ע"ש ולפי כ"ז אתי שפיר כוונת הרשב"א דנתכווין לתרץ למה דיש להקשות על שיטת הר' אליעזר דהביא במשנה שם דס"ל דבאשת ישראל נאמנת לומר טמאה אני לך משום דעיקר דין דאמרו דאינה נאמנת זה אינו רק באשת כהן א"כ הנך עובדות דפרטי' נואף וכו' דמייירי באומרת טמאה אני לך וכשיטת התוס' ביבמות דף כ"ה הנ"ל ותקשה על הר' אליעזר דס"ל דבאשת ישראל נאמנת ואף דבפירושו של הרשב"א בהמשנה הביא שיטת החולקים על הר"א וכן דעתו מ"מ י"ל כיון דהביאו בהמשנה שם ע"כ נתכוין לומר דהנך עובדות מיירי באשת כהן כדי דלא תקשה על הר"א ומיירי באומרת טמאה אני באונס דהא בעלה אתא לביתו בסוף. ואף שכתבו התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה מאיס כו' דבהך דפרטי' נואף וכו' מסתמא ברצון היה כו' מ"מ י"ל דהרשב"א ס"ל דאין הכרח לזה כיון דבעלה בא לבסוף והבועל היה סגור עמה בבית וכפי' רש"י סוף נדרים וכן הרא"ש שם וכן י"ל בעובדא שניי' דסוף נדרים ומסיים הרשב"א וא"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר ע"ע כו' די"ל דלא מיירי באומרת טמאה אני וכמש"כ התוס' בכתובות דף ס"ג שם דעיקר כוונת הש"ס בהנהו טעמי דשם דלא נחמיר שם משום דבר מכוער דהיה שם וכמש"כ הרשב"א בחי' ליבמות דף כ"ה והר"נ בנדרים דאף בעל נפש לא יחוש לדבר מכוער דהי' שם משום הנך טעמי דהתם אבל בעובדא דמתחלה דאהלויי ונפטויי דנבעלה בשוגג לא מיירי רק באשת כהן וע"ז לא קאי הך אי נמי דמסיים הרשב"א וכמו דמסיים שם הרשב"א בדבריו ע"ז וז"ל וכבר כתבתי במס' יבמות פרק כיצד גבי הנטען מא"א עכ"ל הרשב"א ושם ביבמות כתב הרשב"א בחדושיו שם אך על הך עובדא דאתי גברא וסליק נואף כו' עי"ש וזה ברור בכוונת הרשב"א א"כ נדחה הוכחת הח"ס מהרשב"א הנ"ל ולכן שפיר כתבתי לעיל דאף דלא בדקה בקולו של הבועל ג"כ מקרי שוגג:

מ

היוצא לנו לדינא דאשה שזנתה בשוגג אף דמתסרא לבעלה כהן מ"מ לא הפסידה הכתובה כמו בנ"ד דנבעלה בטעות שסברה על אחר שהוא בעלה. וכעת מצאתי בספר בני אהובה על הרמב"ם פכ"ד הלכות אישות הלכה כ"ג שכתב לעיין ג"כ בהך דינא באשת כהן שזנתה בשוגג אם יש לה כתובה או לא והעלה דזה תליא בפלוגתת הרמב"ם והמרדכי וקיצר בזה ולא העיר בכל מה שכתבתי אכן לדעתי נתבאר דאין הכרח מהמרדכי דיפלוג על הרמב"ם ולכן ברור לדינא דאינה מפסדת כתובתה אך בנבעלת בשוגג קרוב למזיד בודאי הפסידה הכתובה כפי שנתבאר לעיל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה