אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן סח

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן סח

סימן סז

ב"ה יום ג' ר"ח טבת תר"כ לפ"ק.

נשאלתי מרב גדול אחד ע"ד העובדא שאירע בקהלתו באחד שנשא בתולה ואח"ז נודע שזנתה מקודם שנשאה ועתה תובע החתן ממנה דמי הוצאות הנשואין שהוציא וביקש ממני להודיע את דעתי אם היא מחוייבת להחזיר לו ההוצאות שהוציא אם לא וכבוד הרב הנ"ל העלה ברוב פלפולו דפטורה להחזיר ההוצאות:

ענף א

א

תשובה בעז"ה. מקור הך דינא בח"מ סימן רל"ב סעי' כ"א במוכר חפץ לחבירו ונמצא מום במקח דאם ידע המוכר בהמום והודיע להמוכר שמוליכו במקום פלוני חייב המוכר בהוצאת הליכה למקום ההוא וכן מבואר בטור שם בשם הרמ"ה ולפ"ז ה"ה בנ"ד כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות כמבואר בכתובות די"א ואהע"ז סימן ס"ז. והוי כמו מום במקח דחייבת להחזיר כל הוצאות הנשואין:

ב

אכן בעיקר הך דינא שפסק המחבר והטור בשם הרמ"ה דבמום במקח חייב בהוצאות הליכתו כבר הקשה בפרישה ע"ז דהא בב"ב דצ"ג איתא במכר זרעונים ולא צמחו דת"ק ס"ל דפטור מן הוצאות ורשב"ג מחייב בהוצאות ופסקו שם הרשב"ם והרא"ש והנמוק"י והרמב"ם וש"פ דהלכה כת"ק וכן פסק שם בטוש"ע סעי' כ' דהמוכר זרעונים ולא צמחו דמחזיר לו רק דמיו ולא ההוצאה כמש"כ שם הסמ"ע ס"ק מ"ו א"כ קשה על המחבר והטור שסתרי דבריהם אח"ז ופסקו דמחויב בהוצאות הליכתו למקום פלוני והרמ"ה אפשר שפוסק כרשב"ג אכן על הטור והש"ע קשה ואפשר לומר דהא דפסקו בזרעונים דפטור מהוצאות מיירי בלא ידע המוכר שאינם ראוים לזריעה עכ"ל הדרישה ופרישה בשנוי לשון קצת וכן מצאתי בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ל"ה שכתב ג"כ דס"ל להמחבר והרמ"ה דהא דקי"ל כת"ק דפטור משום דת"ק מיירי בלא ידע המוכר ומיפטר כמו כל דינא דגרמי דקי"ל דפטור אם לא כיוון להזיק ובידע המוכר מהמום גם הת"ק מודה דחייב כמו כל דינא דגרמי וכן ראיתי בלבוש שכתב דלכן פטור מהוצאות זרעונים משום דלא ידע המוכר שאינם ראוים לזריעה עי"ש ואפשר דזה תלוי בפלוגתת ראשונים שהובא בש"ך ח"מ סימן שפ"ו בארוכה דעת הרמב"ן דד"ג חייב מה"ת ולכן אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם והכרעת הש"ך שם דד"ג אינו אלא מדרבנן ולכן אינו חייב בשוגג:

ולפ"ז שפיר י"ל דהא דפטר הת"ק מיירי בלא ידע בהמום. אבל לשיטת הסוברים דד"ג חייב אף בשוגג בע"כ מוכח מזה דחזינן דס"ל לת"ק דפטור מהוצאות היינו משום דסבירא ליה דזה לא מקרי גרמי רק גרמא בעלמא משום דלפי מה שמבואר עיקר החילוק בין גרמי לגרמא דגרמא מקרי מה שאין ההיזק נעשה מיד כמו שכתב הרא"ש בב"ק פ"ט סימן י"ג והתוס' ב"ב דכ"ב. א"כ הכא ג"כ אין ההיזק נעשה מיד בעת שמכרו רק אחר זמן נעשה ההיזק לכן אין זה מקרי גרמי רק גרמא בעלמא לכן ס"ל לת"ק דמיפטר וי"ל דזהו מוכרח לשיטתם דאל"כ הו"ל להתחייב אף בשוגג כמו כל דד"ג ובע"כ מוכח דאין זה נכלל בכלל גרמי כנ"ל. ורשב"ג דמחייב י"ל בטעמו דקנס אף על שוגג כמש"כ הרשב"ם והנמוק"י שם דרשב"ג לאו דינא קאמר אלא קנסא בעלמא לכן אף דלא הוי רק גרמא בעלמא וגם לא הוי אלא בשוגג מ"מ החמירו עליו בזה וחייבוהו לשלם וכן מוכרח דלרשב"ג אין החיוב מדינא אלא קנסא בעלמא דאל"כ תקשה שם דמבואר התם בנותן חטים לטחון ועשאן סובין בהמה לטבח וניבלה דחייב מפני שהוא כש"ש ורשב"ג מחייב ליתן דמי בושתו ובושת אורחיו ומוקמינן בב"ק דף צ"ט דמיירי בנוטל שכר והובא בתוס' שם ד"ה חייב מפני כו' וכתבו שם דזהו הוי שוגג קרוב לאונס וע"ז קאמר רשב"ג דחייב בבושתו ובושת אורחיו וקשה הא מבואר בב"ק דף פ"ו דבושת אינו חייב עד שיהיה מתכוין א"כ קשה דלא יהיה עדיף מאם היזק בידים בלא כונה דפטור על בושת וכש"כ בגרמא בעלמא וגם הא מבואר בטור ח"מ סי' ש"ח בשם הרמ"ה דכתב דעל גרמי אינו מחויב כי אם נזק ולא ארבעה דברים והובא בקצה"ח סי' ש"ח ס"ק ב' וסימן של"ג וכש"כ בושת דאינו חייב אף בנזק ממש בלא כונה א"כ תקשה אמאי מחייב רשב"ג בבושת אורחיו ובושתו ואין לחלק דבשכר שאני גם לענין ד' דברים דהא לא עדיף מגרמי במזיד ועי' בקצה"ח סימן של"ג ס"ק ב' וג' וע"כ מוכח דלא מן. הדין קא מחייב רשב"ג שם אלא מקנסא בעלמא כמו כן יש לומר בחיוב הוצאות דמחייב רשב"ג בשוגג דזה אינו רק מצד הקנס בעלמא ואנן דפסקינן כת"ק דפטרי ה"ה בזה דפטור מהוצאות הליכה אפי' במזיד דלא הוי גרמי וכנ"ל:

ג

והרמ"ה דמחייב בהוצאות הליכה י"ל דס"ל דהסוגיא דב"ב דפוטר ת"ק מיירי בלא ידע המוכר וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל והא דפטור משום דסבירא לי' להרמ"ה דד"ג דחייב אינו אלא מדרבנן ומיפטר בשוגג ואזיל הרמ"ה לטעמיה דהא כבר לעיל הבאתי דברי הרמ"ה בטור סי' ש"ח שפסק דאף אי מחייבינן בדד"ג אינו חייב אלא בנזק לבד ולא בארבעה דברים כנ"ל בשם הקצה"ח שם. ונלענ"ד דזהו תלוי אם נימא דד"ג חייב מה"ת אז חייב גם בארבעה דברים כמו מזיק ממש אך מאן דסבירא לי' דד"ג אינו אלא מדרבנן אז מיפטר מד' דברים משום דלא תקנו חז"ל אלא על עיקר תשלומי היזק כדי שלא ירגילו ולא על הארבעה דברים ג"כ וכיון דנראה דס"ל להרמ"ה דד"ג אינו אלא מדרבנן ולכן שפיר י"ל דהך סוגיא דב"ב מיירי בשוגג ומיפטר לת"ק דקי"ל כוותי' אבל במזיד חייב כמו כל גרמי ואף דלא נעשה ההיזק מיד עכ"ז כיון דשכיחא תקנו חז"ל וכשיטת הריצב"א בתוס' ב"ב כ"ב והובא בח"מ סי' שפ"ו ס"ק ג' בהגהות רמ"א שם ועי' בש"ך ובביאור הגר"א שם ובטעמו של רשב"ג דמחייב בהוצאות י"ל עוד בזה דהוא כמש"כ התוס' ב"ב שם ואפשר דשוגג נמי קניס ר"מ כמו דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג וא' מזיד. וי"ל דכן ס"ל ג"כ רשב"ג וע"כ מחייב בהוצאות אף דהי' בשוגג:

ד

והנה חכם אחד רצה לאמר דרשב"ג ס"ל באמת בכל בושת דחייב אף בשוגג כדמוכח מהא דמחייב רשב"ג ליתן דמי בושתו ובושת אורחיו ואנן קיי"ל דלא כרשב"ג בזה. והשבתיו דע"כ ז"א כדמוכח בב"ק דף כ"ו דאמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא דלענין ד' דברים גם רשב"ג מודה דפטור בשוגג ורק לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן א"כ עדיין תקשה אמאי קא מחייב רשב"ג ליתן דמי בושתו בשוגג דהא כיון דמיפטר מד' דברים בשוגג כש"כ דמיפטר מבושת וכמבואר בב"ק דכ"ז דהלא כתבו התוס' דלכן בעי דוקא נושא שכר משום דזה הוי שוגג קרוב לאונס וע"כ מוכח כמש"כ למעלה דזה אינו רק מצד הקנס לרשב"ג וכמש"כ רשב"ם ונמוקי יוסף ובלא"ה אין סברא לאמר דרשב"ג יחלוק בזה ויסבור דבושת חייב אף בשוגג:

ה

וכבר כתבתי במק"א דיש לדון לפי מאי דאיתא בב"ב דף צ"ג דרשב"ג מחייב הוצאות ואף דהפוסקים פסקו כת"ק דפטור מהוצאות משום דזה גרע מדד"ג עכ"ז רשב"ג מחייב והטעם כמש"כ הרשב"ם דזהו מקנסא בעלמא א"כ כש"כ בדד"ג דמחייב רשב"ג א"כ קשה בסוגיא דגיטין דמ"א דרשב"ג ס"ל דהמשחרר חייב לשלם להמלוה ופליגי במזיק שעבודו ועי' בתוס' שם ד"ה במזיק שעבודו כו' שכתבו דאמאי לא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאף מאן דפטר בדד"ג מחייב במזיק שעבודו של חבירו עכ"ל וקשה הא הוי מצי למימר דפליגי בדינא דגרמי ורשב"ג לשיטתי' אזיל דמחייב בהוצאות הזריעה אף דלא הוי דד"ג ממש כש"כ בחיוב דד"ג ממש דמחייב רשב"ג וזהו עדיפא לאוקמי פלוגתייהו במאי דמצינו דס"ל לרשב"ג כן במק"א מלומר פלוגתא חדשה במזיק שיעבודו. ואין לומר דקנסא מקנסא לא ילפינן וי"ל דדוקא בהוצאות הזרעונים קניס רשב"ג כן ולא במק"א דז"א דהא רב מוקי הך דגטין דפליגי במזיק שיעבודו ולרב הא מצינו בגטין דל"ג דס"ל דקנסא מקנסא ילפינן וכן הכריע בש"ך סימן שפ"ה וריש סימן שפ"ו וכתב שם דלמאן דדן דד"ג משום קנסא ס"ל דילפינן מקנסא יע"ש וכן מורה פשטות הסוגיא ב"ב דף צ"ג דקאמרי מאן תנא די"א הוא רשב"ג דמצינו דמחייב דמי בושתו ולא קאמרינן דהא לא ילפינן קנסא מקנסא אך זה יש לדחות דכונת הש"ס כיון דמצינו לרשב"ג דקנס דמי בושתו בע"כ זהו המאן דאמר בשם יש אומרים דאל"כ מאן הוא דהא חזינן דהך תנא מחייב הוצאות וגם הא כתבו התוס' שם דקבלה היתה בידם דהך י"א הוא רשב"ג ע"כ אין זה הכרח כלל]. א"כ קשה אמאי לא מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהך פלוגתא דרשב"ג מחייב דמי הוצאות ואזיל לטעמי':

ו

ויש לתרץ והוא דמצינו לרב דאמר בבכורות דף כ"ח וב"ק דף ק' ודף קי"ז דאמרו על הך משנה דן את הדין מה שעשה עשוי וישלם מביתו דנימא תנן כר"מ וא' רב דהוא שנשא ונתן ביד אלמא דרב ס"ל דלא דיינינן דד"ג ואפשר דלכן רבה דס"ל השורף שטר של חבירו פטור אזיל בשיטת רב רבו וכמבואר בשבת ד"מ דכחומרי דרב עביד ועי' ברא"ש פ"ד דסנהדרין בסוגיא דשקול הדעת הביא בשם הרי"ף דהוכיח מזה דדיין אינו חייב בדד"ג והרא"ש דחה שם וכן הרמב"ן במלחמות דרב מוקי כן כדי דלא יהיה הכרח כר"מ דיתוקם מתניתין כרבנן עי"ש]. עכ"פ מצינו דרב מהדר לאוקמי מתני' דלא יהא מוכח כר"מ לכן כיון דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו ואי היה מוקי דלכן ס"ל דחייב המשחרר משום דאזיל לטעמי' דדן דד"ג א"כ היה מוכרח הלכה כר"מ לדון דד"ג לכן מוקי הך דרשב"ג דגטין דס"ל דמשחרר חייב הוא משום דס"ל מזיק שעבודו חייב ע"כ אין הכרח מהך מתני' דדיינינן דד"ג וכמו דמהדר רב לאוקמי משנה דבכורות דדן את הדין כרבנן ונשא ונתן ביד ועי' בגטין שם דף מ"א ד"ה בהיזק שאינו ניכר במש"כ שם דקיי"ל כרשב"ג במשנתינו והא דאמרו בכולי הש"ס דר"מ דן דינא דגרמי ולא אמרו דרשב"ג הוא דדן ד"ג י"ל דבאמת פסקו כת"ק דפוטר להחזיר ההוצאות משום דזה לא נקרא גרמי רק גרמא ואפ"ה מחייבו רשב"ג ע"כ אמרו דר"מ הוא דדן דד"ג אבל לרשב"ג מצינו דמחייב גם על גרמא לכן אמרו דר' מאיר דן דינא דגרמי:

ענף ב

ז

וכתר"ה כתב דלפמש"כ התוס' בב"ב דף צ"ב ד"ה המוכר פירות כו' דמאן דמחייב בהוצאה היינו בידע המוכר שאינו ראוי לזריעה דאל"כ אין סברה לחייבו וכיון דהתוס' ס"ל דהסוגיא קאי בידע המוכר וכל הפוסקים כתבו דהלכה כת"ק א"כ מוכח מהתוס' דס"ל גם בידע המוכר פטור מהוצאות וקשה על המחבר שלא הביא דבריהם כלל עכ"ל כת"ה יפה תמה אך במש"כ כת"ה דפשטות הסוגיא מיירי גם בידע וכמש"כ התוס' זה לא נהירא לי ואדרבה קשה לי על התוס' דכתבו דאין סברא לחייב הוצאה רק בידע המוכר דהא עיקר מימרא דרשב"ג נאמר בהמוליך חטים לטחון ועשאן סובין או בהמה וניבלה דמחייב רשב"ג ליתן בושתו ופירש הרשב"ם דכש"כ הוצאה וכיון דמבואר שם דבעי דוקא נושא שכר מוכח כמש"כ התוס' שם דזהו שוגג קרוב לאונס אלמא דאף בשוגג קא מחייב רשב"ג בושת כש"כ בהוצאה דחסרי' ממונא א"כ קשה על התוס' שכתבו בפשיטות דאין סברא לחייב הוצאה אף לרשב"ג רק בידע המוכר והוי מזיד. דהא חזינן דאף בשוגג קנס רשב"ג. ואפשר לומר דשאני בשכר דאז מחייב רשב"ג אף בשוגג משא"כ בחנם שפיר כתבו דאין סברא לחייבו בשוגג משום דס"ל להתוס' דזהו ג"כ הוי שוגג קרוב לאונס כשלא ידע המוכר מהמום דכיון דלא שכיח מום זה לכן לא מקרי אלא קרוב לאונס ומיפטר בחנם משא"כ התם בנותן בהמה לטבח דנוטל שכר מתחייב אף בקרוב לאונס או יש לומר דס"ל להתוס' דכמו דאמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג כו' משום דהו"ל לאסוקי אדעתא דמוכר דלמא יש בהם מום כן יש לומר על הלוקח דהו"ל לחקור דלמא יש בהם מום וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק ס"ז גבי הנותן מודה שטעה בחשבון דכתב המח' דחוזר וגובה אותו מהנותן. ותמה הש"ך שם דהא יכול הנותן לומר אתה גרמת לך שלא נזכרת הטעות כו' יעו"ש אך בידע שאני משא"כ התם בבהמה וניבלה וכה"ג דלא שייך בזה לומר דגם הנותן פשע דמה הו"ל לעשות ע"כ מתחייב אף בשוגג כן י"ל בכונת התוס' אבל באמת פשטות הסוגיא משמע דקאי על שוגג כמו בנתן בהמה לטבח וניבלה דקאי על שוגג כנ"ל והא דמתחייב המוכר לרשב"ג בשוגג אף דגם הלוקח פשע דהו"ל לחקור י"ל בזה דהלוקח סמך על המוכר או י"ל כמש"כ התוס' בב"ק דף כ"ג ד"ה ולחייב בעל הגחלת כו' דיותר יש ליזהר לאדם שלא יזיק משלא יוזק וכ"כ התוס' לקמן דף כ"ז ד"ה אמאי פטור:

ח

ובעיקר תמיהתו דאמאי לא הביאו שיטת התוס' דמשמע דס"ל דאף בידע המוכר מיפטר מהוצאות. נלענ"ד לומר דהא כתב הש"ך בח"מ סימן קע"א ס"ק ט' דהתוס' בב"מ דס"ט כתבו דאף בברייתא אמרו דהלכה כרשב"ג לכן אף דהתוס' ס"ל דפליגי בידע המוכר עכ"ז אין הכרח מהתוס' דסוברים לפטור די"ל דהלכה כרשב"ג דמחייב ועי' ברשב"ם בב"ב דף צ"ג שם בד"ה דמי בושתו כו' שכתב דהא לא הוזכר דברי רשב"ג דמחייב בהוצאות במשנתינו אלא בברייתא וכ"כ להדיא לקמן דקל"ח דדוקא במשנתינו הלכה כרשב"ג ולא בברייתא ועי' מזה בש"ך ח"מ סי' רמ"ה ס"ק ז' וסמ"ע שם ס"ק כ' ולכן פסק הרשב"ם וש"פ דהלכה כת"ק דרשב"ג משא"כ לשיטת התוס' י"ל דהלכה כרשב"ג דמחייב בהוצאות משום דס"ל דהלכה כרשב"ג אף בברייתא וא"כ נמצא די"ל דהתוס' לא מפליג בזה וע"כ לא הביאו ולא הזכירו משיטת התוס':

ואותו ענין הא דהלכה כרשב"ג אם הוא דוקא במשנתינו או ג"כ בברייתא הואיל דאתי לידן נימא בי' מלתא ואציג בזה מה שכתבתי בענין זה מכבר:

ט

הנה בספרי באר יצחק' חלק אהע"ז סימן ח' ענף ג' כתבתי קצת במה דכתב הש"ך בח"מ סי' קע"א ס"ק ט' דהא דקיי"ל דהלכה כרשב"ג במשנתינו דה"ה בברייתא והוכיח כן מתוס' ב"מ דס"ט ד"ה אלא כו' וכ"כ הש"ך בסימן רמ"ה ס"ק ז' ודלא כסמ"ע שם ובאמת יש לי מה להעיר בזה ונשמט מספרי שם ע"כ באתי כעת לכתוב בזה שנית והוא דהרשב"ם ב"ב דקל"ח ע"א כתב בפירוש דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו היינו משנה אבל ברייתא לא אלא הלכה כרבנן דמשנתינו מתני' משמע וכ"כ הנמוק"י שם וכ"כ בהגהות אשרי שם לב"ב וכ"כ הרא"ש לנדה פ"ג סימן ג' בזה"ל והלכה כרבנן דדוקא במשנתינו פסק ר' יוחנן כרשב"ג ולא בברייתא ומה"ט יפה כתב הכ"מ בפ"ז ה' פרה ה' י"א דבברייתא אין הלכה כרשב"ג והובא במל"מ ה' בית הבחירה פ"ב הלכה י"ח ע"ש:

י

וכן יש להוכיח מכתובות דע"ט דאמר שמואל אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו מיתיבי הרוצה שתבריח נכסי' מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים דברי רשב"ג וחכ"א רצה מצחק בה כו' וקשה דאמאי לא אמרו דס"ל לשמואל ג"כ הלכה כרשב"ג במשנתינו וה"ה בבריי' וכיון דס"ל לרשב"ג דמברחת לא קנה ע"כ שפיר פסק שמואל כרשב"ג וג"כ הוי מסתבר טעמי' דרשב"ג דהא הכריח שמואל דמברחת לא קנה ומדהקשו בפשיטות בש"ס כן מוכח דס"ל להש"ס דאין הלכה כרשב"ג רק במשנתנו דוקא ולא בברייתא ויש לדחות ראי' הזאת ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב דף קל"ג ע"ב ד"ה ת"ש דא"ל שמואל כו' דשמואל לית ליה האי כללא דהלכה כרשב"ג כו' וכ"כ התוס' בע"ז דף ל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג ועי' מזה בתשו' הרשב"א סימן מ' והובא בגליון הש"ס לע"ז שם ע"ש וכיון דשמואל לית ליה להאי כללא ע"כ שפיר מקשה הש"ס על הך דשמואל דס"ל מברחת לא קנה מהא דס"ל לחכמים דפליגי על רשב"ג דמברחת קנה דמסתמא הלכה כרבנן דהם רבים ונסתר ראי' זאת וכן מוכח בביצה דכ"ד דשמואל לית ליה הך כללא דהלכה כרשב"ג וכמש"כ התוס' בע"ז:

יא

אכן לפמש"כ הרשב"א בתשובה סימן מ' שהקשה על הא דע"ז דף ל"ב דל"ל לשמואל לאמר הלכה כרשב"ג הא בל"ז הלכה כרשב"ג במשנתנו ותירץ משום דאין הלכה כרשב"ג אלא היכא דמסתבר טעמי' וכמש"כ הרי"ף פ' ג"פ וע"כ הוצרך שמואל לאשמועינן דהכא הלכה כרשב"ג דמסתבר טעמי' עי"ש ברשב"א ולפ"ז שפיר יש להוכיח מהא דכתובות דמקשה הש"ס בפשיטות כן על שמואל ולא תירצו דשמואל ס"ל שם הלכה כרשב"ג משום דמסתבר טעמי' בזה בע"כ מוכח מזה דדוקא במשנתנו אמרו כן ולא בברייתא ועי' בש"ך חו"מ סימן שפ"ו ס"ק י"ב ועפ"ז יש לעי' בהא דכתובות דף ע"ז ע"א דמקשה הש"ס ומי אמר ריו"ח הכי כו' ויש ליישב וקצרתי:

יב

וביותר יש להוכיח כן מהא דכתובות דף ס"ז דאמר ר' יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא כשוויו מיתיבי זהב ה"ה ככלים של כסף דפחתי כו' רשב"ג אומר במקום שנהגו כו' שמין אותן כו' אלא ארישא וכתבו שם התוס' ד"ה אלא ארישא מרבנן פריך. וקשה דמאי הקשו בש"ס על ריו"ח דקאמר התם זהב ה"ה כשוויו מרבנן דברייתא הא י"ל כיון דאמרינן בכולי הש"ס דר' יוחנן ס"ל הלכה כרשב"ג ע"כ שפיר קאמר ריו"ח שם דזהב הרי הוא כשוויו:, ולכן מוכח מזה דס"ל להש"ס בפשיטות דדוקא במשנתנו אמרו הלכה כרשב"ג ולא בברייתא. וה"ה בתוספתא. והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים לכן שפיר הקשו על ריו"ח א"כ מוכח מזה דדוקא במשנתנו אמרו כן ולא בברייתא וכן ראיתי במהרש"א שכתב שם בכתובות דדוקא במשנתנו ולא בברייתא וע"כ א"ש סוגית הש"ס דכתובות שם:

יג

ועי' במ"ק דף ט"ז דקאמרי אמר אמימר הלכתא הני בי תלתא כו' אתו בי תלתא אחריני כו' והא תניא רשב"ג אומר א' מן התלמידים כו' חלקו אינו מופר כו' ואמאי לא קאמרי דס"ל לאמימר כרבנן דרשב"ג:

ומוכח מזה דס"ל דהלכה כרשב"ג אף בברייתא אבל באמת ז"א הוכחה כלל דהא לא מצינו התם דרבנן פליגי על רשב"ג בזה והא דתני התם רשב"ג אומר ולא קתני אמר רשב"ג ז"א הוכחה כלל וכמש"כ התוי"ט בבכורים פ"ג משנה ו' ובברכות משנה ה' עי"ש וכן יש להוכיח משבת ד' כ"א ע"א דא"ל אדמותבת לי' מרשב"ג סייעינהו מדת"ק כו' אלמא דבברייתא ותוספתא אין הלכה כרשב"ג אך י"ל דסוגית הש"ס התם לא ס"ל להך כללא דהלכה כרשב"ג ובפרט דהא קאמרי התם זה לאביי ולאביי י"ל ולהוכיח דלא ס"ל להך כללא וכמש"כ התוס' בע"ז דף ל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג כו' דהא אביי קאמר התם הלכה מכלל דפליגי ומשמע דלולי זה הי' ניחא מה שהוצרך לומר הלכה כרשב"ג וכמו דהקשה זה הרשב"א בתשובה סימן מ' ע"ש:

יד

וכן משמע בתוס' שבת דף י"ז ע"ב ד"ה אין נותנים עורות לעבדן כו' ובתוס' ע"ז דף כ"א ע"ב ד"ה אריסא אריסותי' קא עביד כו' שכתבו דהלכה כרשב"ג משום דסתם תנא כוותי' במתניתין ולא כתבו רמז מהך כללא דהלכה כרשב"ג במשנתנו מוכח מזה דס"ל דבברייתא לא אמרינן כן וכ"כ הרא"ש שם כנ"ל בשם התוס' וכן יש להעיר בנדרים דף נ"ד ע"ב בר"ן ד"ה ולענין הלכה קיי"ל כר"ע דכל מידי דממליך עליו שליח כו' וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ומאן פליג על ר"ע היינו רשב"ג כו' ולא כתב דהא יש לומר שא"ה דהלכה כרשב"ג במשנתנו מוכח מזה דלא אמרו זה בברייתא אך זה יש לדחות דלאו כ"ע ס"ל להך כללא דהלכה כרשב"ג וכמש"כ הבית יוסף ח"מ סימן קס"א והמג"א סימן ע' ס"ק ב' ועי' בש"ך ח"מ סימן שפ"ו ס"ק י"ב ובפלפולא חריפתא לב"ק פ"ה ס"ק כ"ג ועי' מזה בעירובין ד' ד' ע"א מזה ואף שיש לי מה להאריך בכ"ז ובשארי דוכתי מזה עכ"ז ראיתי לקצר לפי דמבואר בירושלמי ב"ב פ"י ה' ח' בזה"ל:

תמן מרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה אמרין ובלבד במשנתינו א"כ מבואר בירושלמי להדיא דהך כללא ליתא רק במשנה ולא בברייתא וכמש"כ שם הפני משה וזהו מוכרח בפי' הירושלמי דאל"כ מאי ובלבד דקאמרי בירושלמי ותמהני על הפוסקים שלא הביאו הירושלמי הזה וזהו מוכרח וכמו דאמרו בברכות דף י"ט במשנתינו קאמרינן והא ברייתא היא ועי' בשבת דף מ' דקאמר דילמא ה"מ מתני' אבל בברייתא לא:

אבל הכא אין להסתפק כלל בזה כמו דמבואר בירושלמי להדיא ועי' בירושלמי ברכות פ' מי שמתו בס"פ במפרש שם ד"ה רשב"ג אומר שלאחר המטה יקרא כו' כתב שם דהא דפסקו דלא כרשב"ג אף דקיי"ל הלכה כרשב"ג י"ל דזהו במשנה ולא בברייתא א"נ יש לומר דלא ס"ל להך כללא עכ"ל ותמהני עליו דלא הביא כל שיטת הראשונים דנתבאר דאמרו כן וכנ"ל ובפרט דמבואר בירושלמי ב"ב כן:

טו

ומש"כ הש"ך בסימן קע"א דהתוס' ב"מ ד' ס"ט ס"ל הלכה כרשב"ג אף בברייתא אין זה הוכחה דהא מבואר בב"מ דף ס"ט ע"ב במשנה דרשב"ג אומר שם שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו. ע"כ י"ל דהתוס' נתכוונו להך רשב"ג דמשנתינו ע"כ אין הכרע כלל מהתוס' דיסברו הלכה כרשב"ג בברייתא ובודאי לא נעלם מהתוס' ירושלמי דב"ב הנ"ל ויש לי עוד להאריך בכ"ז. והא דב"ב דף קל"ז ע"א דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג. ולא מקשה שם הש"ס כמו דהקשו בכתובות דף ט"ז אי נימא דבברייתא לא שייך האי כללא ניחא. אך בלא"ה יש לומר דעיקר מה דקמ"ל ריו"ח שם זהו דאפי' היו עבדים והוציאן לחירות כמבואר שם ע"כ מה שכתבתי בזה מכבר:

ענף ג

טז

נחזור לענינינו דלפי מש"כ הש"ך דלהתוס' דהלכה כרשב"ג הוא ג"כ בברייתא וע"כ אף דהתוס' ס"ל דפליגי בידע המוכר בכ"ז גם לדידהו אינו פטור בהוצאות אף דת"ק פוטר אבל הא רשב"ג מחייב והלכה כוותי' לפי שיטת התוס' דהלכה כרשב"ג אף בברייתא ואף דבעינן דוקא במקום דמסתבר טעמי' בזה הכריעו הלכה כרשב"ג כמש"כ הש"ך ח"מ סימן קע"א ס"ק ט' וסימן שפ"ו ס"ק י"ב עכ"ז יש לומר דכיון דהתוס' הכריעו דפלוגתת ת"ק ורשב"ג קאי בידע המוכר בהמום. א"כ מסתבר טעמי' דרשב"ג כיון דקיי"ל לדון דינא דגרמי לכן הלכה כרשב"ג דמחייב בהוצאות וכמש"כ הרמ"ה דחייב בהוצאות משום דד"ג וס"ל דרשב"ג מחייב מן הדין ולא כמש"כ הרשב"ם דאינו מחייב רק מקנסא בעלמא וכיון דמסתבר טעמי' דרשב"ג לכן הלכה כרשב"ג וכמש"כ הש"ך בשיטת התוס' דאף בברייתא הלכה כרשב"ג:

יז

אמנם יש להוכיח מהתוס' דב"ק דף ק' ע"א ד"ה מחיצת הכרם כו' דלא סבירא להו דהתוס' הקשו שם דמאן הך תנא דפליג אר"מ ופוטר בדד"ג יעו"ש:

ואי נימא דהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן תלוי בהך פלוגתא אי דיינינן דד"ג א"כ הו"ל להתוס' למימר דהך ת"ק דפוטר בהוצאות הוא החולק על ר"מ דדן דד"ג וע"כ מוכח דס"ל להתוס' דפלוגתת רשב"ג ות"ק אינו שייך להך דינא דגרמי:

אלא אף מאן דדן ד"ג עכ"ז מודה דפטור להחזיר ההוצאות משום דלא נעשה ההיזק מיד וכעין סברא שכתבתי לעיל. או יש לומר דאין זה מקרי הוא בעצמו עושה ההיזק וכחילוק אחר של התוס' והרא"ש ב"ק וב"ב בפירוש דד"ג דהו"ל כמו המבעית חבירו דפטור משום דאיהו הוא דאבעית אנפשי' וכעין דברי הראב"ד פ"ו מהלכות זכי' ומתנה הלכה כ"ד שהובא לקמן או משום דהו"ל להלוקח לחקור ג"כ אם יש בו מום ואיהו דאפסיד אנפשי' וא"כ אף מאן דדן דד"ג מודה בהוצאות דפטור והא דמחייב רשב"ג אין זה רק מקנסא בעלמא כמש"כ הרשב"ם והנמוק"י ולפ"ז יראה דאין הלכה כרשב"ג דהא דוקא היכא דמסתבר טעמי' פסקו הלכה כרשב"ג כנ"ל ואי נימא דרק מצד קנס דן כן רשב"ג בודאי לא מקרי זה מסתבר טעמי' והדרינן לכללא יחיד ורבים הלכה כרבים:

יח

ועוד הא כתבנו למעלה דבעיקר מש"כ הש"ך דהתוס' ס"ל דהלכה כרשב"ג אף בברייתא יש לפקפק די"ל דהתוס' ב"מ דף ס"ט שם נתכוונו להך דרשב"ג במשנתינו שם דמבואר במשנה שם רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו א"כ אין הכרע כלל מדברי התוס' האלה דהלכה כרשב"ג אף בברייתא ובוודאי לא הי' נעלם מהתוס' הירושלמי ב"ב פ"י הלכה ח' שהבאנו לעיל דמבואר להדיא דהכלל איננו רק במשנה ולא בברייתא וא"כ בהא דרשב"ג מחייב בהוצאות דבברייתא הוא דבזה ליתא להאי כללא וממילא הלכה כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ שפיר מוכח מהתוס' דס"ל לפטור בהוצאות אף בידע המוכר א"כ קשה על המחבר שלא הביא דברי' בשם י"א לכה"פ ועי' בנימוקי יוסף בריש פ"ו בב"ב שכתב ג"כ בשם הריטב"א דפטור המוכר בהוצאות הליכה אך אפשר לומר דהריטב"א והנמוקי יוסף מיירי ג"כ בלא ידע המוכר אמנם מהתוס' הנ"ל מוכח דאף בידע המוכר פטור מהוצאות:

יט

וביותר יש להוכיח כן מפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אשר הובאה בפ"ו מהלכות זכי' ומתנה הלכה כ"ד והובא באהע"ז סימן נ' סעי' ג' דפסק הרמב"ם בחזרה היא צריכה לשלם כפי מה שהוציא כפי מנהג המדינה והראב"ד הקשה עליו דהא קיי"ל המוכר זרעונים ולא צמחו דפטור להחזיר הוצאות ועי' בלח"מ שם והמ"מ תירץ דשאני היכא דעושה להשתכר וכאן אינו עושה כדי להרויח רק להתנהג כמנהג המדינה וכפי הכלל דשיטה דלא הובאה בש"ע לא קיי"ל כן לדינא ע"כ העיקר לדינא כשיטת הרמב"ם שרק היא מובאת ונקבעה להלכה בשו"ע ועי' ביאור הגר"א זצ"ל שם. ואי נימא כשיטת הפרישה והלבוש והביאור הגר"א זצ"ל דהא דפטור מהוצאות מיירי בלא ידע המוכר ע"כ פטור א"כ אין מקום לקושיית הראב"ד והמ"מ. הא יש לחלק דשאני בחזרה דהוי במזיד חייבת לשלם כמו כל דיני דגרמי משא"כ בחיוב הוצאות דמיירי בשוגג לכן פטור וע"כ מוכח דס"ל להראב"ד והמ"מ דאף במזיד פטור המוכר מהוצאות. וכיון דהתוס' והראב"ד והמ"מ ס"ל דאף במזיד פטור מהוצאות ועי' במ"מ שם דהעלה בצ"ע ע"כ קשה להוציא מהמוחזק ותקשה על המחבר שהכריע בפשיטות כהרמ"ה לחייב בהוצאות. וכן יש להעיר במש"כ הביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סימן רל"ב דהא דפטור מהוצאות זריעה מיירי בלא ידע המוכר א"כ אמאי באהע"ז סימן נ' בביאורו ס"ק ט' כתב ג"כ להקשות על הרמב"ם שמחייב לשלם הוצאות שהוציא כמנהג מדינה וכתב על תירוץ המ"מ שהוא דוחק והא לשיטתו הוי מצי לחלק בפשיטות ואין כאן קושיא כלל על הרמב"ם:

כ

ולכן נלענ"ד בזה בהקדם קושיית הראב"ד על הרמב"ם דמחייב בחזרה היא לשלם הוצאות מהא דזרעונים. ועי' בשער המשפט סימן שפ"ו ס"ק א' שכתב לתרץ וכבר הקדימו הט"ז בזה באהע"ז סימן נ' אבל הנכון עם הראשונים דלא חלקו כן וקצרתי ונ"ל לחלק בפשיטות דאינו קשה על הרמב"ם כלל דהא מבואר בח"מ סימן ש"ו סעי' ו' דשיטת הרמב"ם והרי"ף במראה דינר לשולחני דאינו חייב עד שיאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא או שיהא מוכח דסומך עליו וכמש"כ הש"ך שם ס"ק י"ב והטעם הוא דיכול לומר כמו דשאל ממני כן יחקור אצל אחר וכמש"כ האו"ת סימן קכ"ט ס"ק ג' הטעם מזה. א"כ במכר זרעים יכול המוכר לומר דלא הו"ל להלוקח לסמוך עלי רק הו"ל לחקור ולשאול אצל אחר על הזרעים ממי שהוא מבין בזה אם ראוי לצמוח או לא וגם להרא"ש דס"ל במראה דינר לשולחני דחייב אף בלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא כמבואר בח"מ שם י"ל דמודה בחיוב הוצאות דאמרינן דלא איבעי' לי' לסמוך על המוכר ולכן פסק הרא"ש בב"ב דהמוכר פטור וכת"ק דרשב"ג ומשמע דמיירי דאף בידע המוכר בהמום משום דדוקא באחר שאינו בע"ד כתב הרא"ש דלא מיבעי לומר חזי דעלך קא סמיכנא דכיון דהראה לו לא יראה שוב לשום ב"א וסמך עליו משא"כ במוכר שהוא הבע"ד לא איבעי להלוקח לסמוך עליו והו"ל לחקור ומה"ט פטור המוכר בהוצאות כיון דלא הוי רק גרמי נוכל לפוטרו מהטעם דלא איבעי להלוקח לסמוך על המוכר ובפרט שהוא הבע"ד וכמו בהא דמראה דינר לשולחני הנ"ל משא"כ התם בחזרה היא שפיר פסק הרמב"ם והמחבר באהע"ז סימן נ' דחייבת לשלם ההוצאה ולא הביא כלל שיטת הראב"ד אף בשם יש אומרים משום דבזה לא שייך לומר דהו"ל להבעל לחקור דמה יכול לעשות והי' מוכרח לעשות כמנהג המדינה ע"כ חייבת לשלם בדד"ג ואין בזה שום סתירה כלל ומיושב קושית הראב"ד והמ"מ ועי' בתשובת רע"א זצ"ל סימן קל"ד ויש לדון שם וקצרתי:

כא

ולפ"ז יש ליישב דברי המחבר במה שפסק בח"מ סימן רל"ב דבמוכר זרעונים ולא צמחו פטור המוכר בהוצאות וסתם בזה דמשמע דאף בידע המוכר במום ג"כ מיפטר וכמש"כ התוס' וש"פ כנ"ל והוא מה"ט דהא לא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא ולא עדיף ממראה דינר לשולחני דכתבו בסימן ש"ו דבעי חזי דעלך סמיכנא ואף הרמ"א דחולק שם עכ"ז הא הכריע שם בסעי' ו' דעיקר כשיטת הרי"ף והרמב"ם דבעי לומר חזי דעלך סמיכנא וגם להרא"ש כבר נתבאר לעיל דשאני במוכר דהוי בע"ד ונוגע בדבר דלא איבעי לי' למסמך עליו והו"ל לחקור משא"כ במה שפסק המחבר בח"מ סימן רל"ב שם סעי' כ"א דהמוכר חפץ ונמצא בו מום והודיעו שמוליכו למדינה פלונית דחייב המוכר בדמי הוצאות הליכתו דיש לומר דשא"ה דהוי כמאן דא"ל חזי דעלך קסמיכנא דהא מבואר בח"מ סימן ש"ו ובש"ך שם דאי מוכחא מילתא דעלי' קסמיך לא קא צריך לאודועי' ואף דלא א"ל חזי דעלך סמיכנא ג"כ חייב א"כ התם דלמה הי' צריך הלוקח להודיע להמוכר שמוליכו למדינה פלונית דמה לו למוכר למידע מזה וע"כ מוכח מזה דהודיע להמוכר שמוליכו למדינה פלונית שמראהו איך שהוא סומך עליו והוי מוכחא מלתא דעלי' סומך ולכן חייב המוכר כמו באמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ושפיר פסק המחבר לחייב המוכר בהוצאות הליכתו ולא סתרי דברי המחבר כלל אהדדי וכעין זה מצינו בב"ק דף ק"ג גבי הלוקח שדה בשם ר"ג כו' דאם א"ל ע"מ כו' לא צריכא דאמר לסהדי קמי' דידי' חזי דשטרא אחרינא קא בעינא אמרו דלכן אמר קמי' כדי דיכתוב לו שטר בשמו אלמא משום דאמר קמי' מחייבינן לי' לכתוב שטר בשמו ה"ה דמשום מה דאמר להמוכר שמוליכו למקום פלוני מחייבינן להמוכר ליתן הוצאות והוי כמאן דאמר לי' חזי דעלך קא סמיכנא כנ"ל ולפ"ז יש לומר דהא דכתב המחבר מתחלה במכר זרעונים ולא צמחו דפטור בהוצאות דמיירי בכל גווני אף דידע המוכר דהזרעונים אינם ראוים לזריעה כדסתמו בזה דאל"כ הו"ל לפרש כמו דקאמר אח"ז במוכר חפץ ונמצא מום דאם ידע המוכר דחייב בהוצאה וע"כ מוכח כמש"כ וא"צ לדחוקי בזה ומתורץ קושית הפרישה דהקשה דברי המחבר אהדדי:

כב

ולפ"ז בעובדא דידן נראה דחייבת האשה להחזיר להבעל כל הוצאות נישואין דהא בנ"ד לא שייך לומר דה"ל לחקור אח"ז. דאף אם הי' חוקר לא היה יודע כי זהו דברים שבסתר ודומה למה שפסקו באהע"ז דחזרה היא מחייבת לשלם כל הוצאות וכן דומה לפסק המחבר בהודיע לו שיוליכו למקום פלוני דפסקו דחייב המוכר בדמי ההוצאות ואף שבביאור הגר"א זצ"ל באהע"ז סימן נ' ס"ק ט' משמע דאינו מכריע כהרמב"ם וכתב אשר קושיית הראב"ד היא תמי' ותירץ המ"מ הוא דוחק אכן לפמש"כ נכונים דברי המחבר באהע"ז וכפי הכלל דבידנו דשיטה דלא הובאה בש"ע אין חוששים לה ולכן כיון דלא הובא שיטת הראב"ד בש"ע ע"כ לדינא נקטינן כפסק המחבר וכן לפמש"כ המ"מ דשא"ה בזרעונים דעשה כדי להרויח משא"כ בחזרה היא דעשה כדי להתנהג כמנהג המדינה חייבת ה"ה בנ"ד דעשה הבעל הוצאות נישואין כפי המנהג דודאי צריכה להחזיר לו דמי ההוצאות דהא קי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי ואין לה אף מנה. ושיטת התוס' בכתובות דף י' והובא בב"ש סימן ס"ח ס"ק כ"ד דמשמע מדבריהם דצריך לקדשה מחדש ולעשות נשואין ע"ש א"כ הוי כמו כל מום הנמצא במקח וחייבת להחזיר לו כל הוצאותיו והא דכתובות דף ט' ע"ב חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אף שצריכה לשלם לו ההוצאות כנ"ל בכל זאת דהא העיקר אינו מה שמפסיד הממון ורק העיקר שחס על טרחתו שטרח בהסעודה ועתה טרחתו עולה בתהו ושמחתו נהפכה לאבל ועי' בית מאיר ס"ס ס"ח ועי"ש שכתב סברא זו ועוד דהא כיון דהיא מכחישתו ודאי אינו נאמן להוציא ממנה הוצאותיו וזהו העיקר אכן אי נימא דלא נתבטלו הקדושין בזה אז אין לדמות זה למום במקח לענין חיוב הוצאות דשאני מום במקח דנתבטל המכירה בודאי:

כג

ולכאורה נלענ"ד להוכיח דאף דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות ואין לה אף מנה מ"מ הקדושין לא נתבטלו וכדמשמע דכן שיטת הרמב"ם והטור בסימן ס"ח שכתבו דאם רוצה לקיימה כו' ולא מצריכים קדושין אחרים רק לכתוב לה כתובה מנה ויכול לקיימה וראי' לזה מכתובות דף מ"ה דאמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחדוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה עי"ש בפרש"י ובתוס' ואי נימא דנמצאת בעולה הוי מקח טעות ונתבטלו הקדושין א"כ תקשה מנלן להוכיח במוציא ש"ר דחדוש הוא דלא אמרינן אשתני דינא אשתני קטלא הא כיון דנתברר לסוף דזנתה מקודם הנשואין והוי נשואי טעות ואין כאן נכנסה לחופה כלל דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקודם הנשואין ורבא ס"ל בכתובות דף י"א דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי א"כ קשה איך מוכיח רבא עצמו דמוציא ש"ר חדוש הוא כמו דאמרינן דנתבטלו הקדושין בזה ה"ה דיתבטלו הנשואין והיא עדיין ארוסה ולכן נסקלת אע"כ מוכח דלא נתבטלו הקדושין בנמצאת בעולה וה"ה דלא נתבטלו הנשואין ומזה מוכח דאף היכא דלא שייך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות ג"כ לא נתבטלו הקדושין ואף באם עוד לא בא עלי' ג"כ הקדושין לא בטלו דהא התם במוציא ש"ר לא שייך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות וגם הא מיירי התם בנכנסה לחופה ולא נבעלה ועכ"ז אמרינן דלא הוי נשואי טעות ובודאי אין לומר דמוציא ש"ר קאי בזנתה שלא כדרכה דהא פשטות דקרא מיירי בנבעלה כדרכה כדכתיב לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי ועי' כתובות דף מ"ו דאף למ"ד דמפרש התם דקאי על כשרי בתולים עכ"ז מורה דעדים מעידים עלי' שזנתה כדרכה דאל"כ לא שייך בזה כשרי בתולים דהא אף דזנתה שלא כדרכה יש לה בתולים ולכן הגמ' בכתובות דף מ"ו דפריך על ריו"ח דקאמר מוציא ש"ר אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה ויוציא ש"ר כדרכה ופרכי אי כרבנן אע"ג דלא בעל אלמא דאינו מקשה רק על מה דקאמר עד שיבעול אבל על יוציא ש"ר כדרכה אינו קשה גם אי אתי כרבנן ומה"ט הקשו התוס' בכתובות דף מ"ה ד"ה דלמא כי חדית כו' דאמאי לא מקרי בבעילה דנואף שנוי הגוף וחלקו אלמא דמיירי בנבעלת כדרכה דאל"כ אין מקום לקושייתם א"כ מוכח דלא נתבטלו הקדושין בנמצאת בעולה. ואין לחלק דשאני בנשואי טעות כיון דהקדושין לא נתבטלו התם גבי מוציא ש"ר דזנתה אחר הקדושין ובלא"ה צריכה גט ע"כ לא נתבטלו גם הנשואין דז"א סברא לחלק כמש"כ בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ג' ענף ד' בד"ה וקצת יש לחלק כו' גבי אי הוי נשואי טעות במה דנאסרה עליו והבאתי שם ראי' ג"כ מהא דכתובות דף מ"ה הנ"ל עי"ש:

א"כ מוכח בכתובות דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דלא נתבטלו הקידושין וכמש"כ הב"ש באהע"ז סימן ס"ח ס"ק כ"ד בשם הרמב"ם כן יש להוכיח לכאורה מההיא דכתובות:

כד

שוב ראיתי דז"א ראי' לדינא דהא כיון דאמרינן דמוכח מהא דנמצאת בעולה הקדושין לא בטלו א"כ מ"ט אית לי' לרבא עצמו לענין הכתובה דמקח טעות לגמרי הוא ואף מנה לית לה ואין לומר דרבא אית לי' דגם בזה איכא לספוקי כמו דאמר רבא בכתובות דף ע"ג גבי מומין תנא ספוקי מספקא לי' על סתם ב"א אם מקפידין כפרש"י שם ולכן גבי ממונא לקולא ולגבי איסורא לחומרא והוי קדושין מספק ועי' מזה במקנה בק"א סימן ל"ט סעי' ה' וקצרתי דא"כ עדיין תקשה דאיך מוכיח רבא דבמוציא ש"ר חדית רחמנא דלא דיינינן אשתני דינא כו' דהא יש לומר דשמא לכן גזרה התורה לדון מוציא שם רע בסקילה משום דבאמת הדין הוא דנתבטלו הקדושין בודאי דספיקא קמי שמיא גליא וכמש"כ התוס' ביומא דע"ד ובחולין דף כ"ב וע"כ ממילא דינה כארוסה לדונה בסקילה ועי' במל"מ פ"ט ה' אישות ה' ו' ובספרי באר יצחק חיו"ד סימן ו' ואין זה שייכות לענינינו וקצרתי:

וע"כ מוכח מזה ע"כ דמודאי הוי קדושין בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולכן שפיר הוכיח רבא דשאני מוציא שם רע דחידוש הוא וכעין זה בארתי בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ג' ענף ד' שהוכחתי שם מהך סוגיא דכתובות דף מ"ה הנ"ל דקדושי איסור או נשואי איסור לא הוי מקח טעות וכתבתי שם דמוכח לפ"ז דצריכה גט בודאי דאל"כ אה תקשה דאיך מוכיח שם מהך דמוציא ש"ר דלא אמרינן אשתני דינא בתורת ודאי עי"ש:

כה

וא"כ דודאי קדושין הוי תקשה עדיין לפי מה דס"ל לרבא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות הוי לגמרי לענין כתובה דלפ"ז הדין נותן דגם הקדושין בטלו וכדפריך הגמ' גבי נדרים ומומין לקמן דף ע"ג ע"ב, ורבא משני שם דתנא ספוקי מספקא לי' ואילו הכא גבי נמצאת בעולה אף דס"ל לרבא דאין לה כתובה כלל בכ"ז גבי קדושין מוכח מהא דכתובות דף מ"ה דהוי קדושין ודאים דהא כבר כתבתי בספרי שם דאין לחלק בנשואי טעות לקדושי טעות יעוי"ש:

כו

והנלענ"ד בזה דהא עיקר כל הדברים האלו הוא על פי שיטת רש"י בכתובות דף מ"ה שם דהא לשיטת התוס' שם בד"ה אמר רבא מוציא ש"ר כו' בפירושם בשם ר' שמואל דשאני מוציא ש"ר וכו' וזנתה אחר חופה וכו' אין שום מקום להקשות כן אך עיקר קושייתי הוא לשיטת רש"י שם דפירש דחדוש של מוציא ש"ר הוא מצד דזנתה באירוסין ועכשיו היא נשואה ואשתני דינא היום:

א"כ י"ל בזה דאתי שפיר לדברי הריטב"א בחדושיו לכתובות דף י"ב דכתב שם להקשות על מה דאמר רבא שם זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וגרס רבא' והקשה דהא רבא אמר שם לעיל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי ותירץ דבתר דאמר רב אסי שם דשאני הכא שהרי כנסה חזר רבא מדבריו ואמר דהוי מקח טעות לגמרי עי"ש. ועי' בתוס' שם ד"ה אמר רבה כו' דגרסינן רבה אבל הריטב"א גרס רבא ותירץ כנ"ל והובא דבריו בשמ"ק שם ולפ"ז יש לתרץ שיטת רש"י בפירושו לכתובות דף מ"ה דאמר רבא שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא אשתני דינא דהיא עכשיו נשואה ואף דכנסה בחזקת בתולה בעת הנשואין ונמצאת בעולה מ"מ לא הוי מקח טעות משום דרבא אמר כן מקודם דחזר בו דאז הי' ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין דינה כמקח טעות וכדקאמר להך זאת אומרת דיש לה כתובה מנה:

ואכתי י"ל דלבסוף דחזר בו רבא וס"ל דהוי מקח טעות לגמרי בנמצאת בעולה דמה"ט גם לענין קדושין דיינינן כן דנתבטלו הקידושין מצד ודאי או מצד ספיקא וכמו גבי מומין שם ואתי שפיר ואף דלפ"ז אין מקום להוכחתי לדינא עכ"ז יש לומר כן בענין בפני עצמו ולתרץ למה דהקשיתי בהסוגיא הנ"ל:

ענף ד

כז

ושיטת התוס' המובא בב"ש שם דמשמע דס"ל דנתבטלו הקדושין דלא כהרמב"ם. ע"כ בנ"ד פטורה להחזיר לו הוצאות הן לשיטת התוס' הן לשיטת הרמב"ם לכ"א מטעם אחר והוא דהא לפי שיטת הרמב"ם דפסק בחזרה היא דצריכה לשלם לו הוצאותיו כמבואר בסימן נ' באהע"ז כנ"ל וי"ל בפשטות דלכן לא חשש הרמב"ם לקושית הראב"ד מהא דמוכר זרעוני גינה משום דס"ל להרמב"ם דהך סוגיא דב"ב מיירי בלא ידע המוכר בהמום כמש"כ הפרישה והלבוש וביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סימן רל"ב אבל בידע המוכר בהמום דומה לחזרה היא דאהע"ז הנ"ל דפסק הרמב"ם דצריכה לשלם הוצאותיו או גם לפי החלוק של הרב המגיד. דהתם בא לו ההפסד משום דרצה להרויח א"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ לכאורה חייבת לשלם הוצאותיו להרמב"ם. ועכ"ז מיפטרא מטעם אחר לשיטת הרמב"ם דפסק דבנמצאת בעולה לא נתבטלו הקדושין עכ"פ מספיקא כמו שיבואר לקמן בשם הבית מאיר וא"כ לא צריך לקדש מחדש וכמש"כ הב"מ עי"ש ולשיטת התוס' דפסקו דנתבטלו הקדושין וצריך לקדשה מחדש כנ"ל עכ"ז הא פשטות הענין מורה לפי שיטת התוס' בב"ב ר"פ המוכר פירות דאף בידע פליג ת"ק על רשב"ג ופוטר מהוצאות א"כ ה"ה בנ"ד דמיפטרא ואף דכל אחד חולק על טעמו של חבירו ועי' בח"מ סימן כ"ה ס"ק י"ט עכ"ז הא ביארתי בעז"ה בספרי באר יצחק' חא"ח סימן ז' בסופו דהיכא דלדינא מסכימים כולם לדעה אחת אף דכ"א חולק על טעמו של חבירו עכ"ז סמכינן עלייהו ועי"ש וה"ה בנ"ד כיון דלכל השטות פטורה היא מחיוב הוצאות לכן אין לחייבה ההוצאות ובפרט בנ"ד דהוא להחזיק בודאי סמכינן עלי' אף בזה חולק על טעמו של זה דאין מוציאים ממון מספק:

כח

ואף לפי מה דנתבאר לעיל דגם לפי שיטת התוס' דפטרי מחיוב הוצאות במוכר זרעונים ולא צמחו עכ"ז י"ל דמודו התם באהע"ז בחזרה היא דחייבת להחזיר לו הוצאות דשא"ה בזרעים דהי' להלוקח לחקור אצל מבינים משא"כ בחזרה האשה דהי' מוכרח להתנהג כמנהג המדינה גם התוס' מודו דחייבת לשלם. וה"ה בנ"ד גם לשיטת התוס' מחויבת לשלם מה"ט. עכ"ז אין אנו יכולים לחייבה ולהוציא מהמוחזק דהא לשיטת הרמב"ם והטור דהובא באהע"ז שם דס"ל דלא נתבטלו הקדושין בנמצאת בעולה וודאי דאינה חייבת לשלם הוצאותיו א"כ אין מוציאים מהמוחזק מספיקא נגד שיטת הרמב"ם והטור ורמ"א בסימן ס"ח ובצירוף לזה שיטת הראב"ד החולק על הרמב"ם וסבירא לי' דבחזרה היא דפטורה לשלם ההוצאות וע"כ קשה להוציא מהמוחזק נגד ים האלה אמנם היכא דהבעל מוחזק במעותי' של האשה יש לאמר דיכול להחזיק מספק וקשה להוציא מן הבעל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה