עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן סז
ב"ה כסליו תר"כ לפ"ק. אל כבוד הרב הגאון וכו'
מכתב כת"ר הגיעני וע"ד שאלתו באחד שנשא בתולה ונודע אחר הנשואין שזנתה מקודם והבעל אינו יודע גם עתה מזה ומסתפק כ"ת אם מחויבים להודיע להבעל מזה דהא קיי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות והקדושין בטלים והיא פנוי' ואף דאיסור פנוי' אינו רק איסור דרבנן בכ"ז מספקא ליה במי שעובר על דרבנן בשוגג אם מחויבים להודיעו היכא דאינו מכשילו בידים זהו תוכ"ד כת"ר ובקש ממני לחוות דעתי בזה:
ענף א
א
תשובה בעז"ה הנה בעיקר מש"כ דלבעול בלא קדושין זהו רק איסור דרבנן אין זה אליבא דכ"ע דהא מבואר פלוגתת הפוסקים בזה באהע"ז סימן כ"ו דדעת הרמב"ם דמן התורה אין לבעול בלא קדושין והראב"ד וקצת פוסקים פליגי עליו וסבירא להו דאינו אלא איסור דרבנן וכן נלענ"ד להוכיח דרש"י ס"ל ג"כ דאינו אלא איסור דרבנן דבברכות דכ"ב ע"א כתב רש"י בד"ה אותה אשה פנוי' היתה כו' וחכמים גזרו על יחוד דפנוי' עכ"ל ורש"י נתכוין בזה דהיה קשה ליה דאם א"א היתה א"כ איך נמנע בשביל תקנת עזרא דהא אם אינו חושש לאיסור א"א איך יחוש לתקנת עזרא ע"כ פירש פנוי' היתה ואינה אסורה אלא מדרבנן משום גזירה דגזרו על יחוד פנוי' ממילא נכלל בזה הגזרה שלא לבעלנה א"כ מוכח דדעת רש"י ג"כ כהראב"ד דפנוי' [אינו] אלא מדרבנן אסורה שוב מצאתי בצל"ח ברכות שם שכתב ג"כ כנ"ל להוכיח משיטת רש"י הנ"ל כן וכן נלענ"ד להוכיח מהתוס' קדושין דף ו' ד"ה לא יהא לו עסק עמהן כו' והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר על עסקי קדושין שפעמים שתהיה מקודשת באמירתם ולא יבין וקשה תינח בקידושין בגירושין מה בכך אם יסבור שאינה מגורשת ושמא איכא למיחש לכהן עכ"ל ואי נימא דאסור מה"ת לבעול בלא קידושין א"כ יהיה תקלה אם יסבור שאינה מגורשת א"כ יבא עלי' בלא קדושין מחדש דהא יסבור דהיא אשתו מכבר א"כ יעברו על איסור תורה אע"כ מוכח מקושיית התוס' דס"ל דאינו אסור מה"ת לבא בלא קדושין אלא מדרב אסור ועל חשש תקלה בדרבנן לא שייך למגזר דהוי כעין גזירה לגזירה לכן הקשו שפיר והוכרחו לתרץ דיבא חשש תקלה לכהן א"כ מוכח מהתוס' קדושין דס"ל כהראב"ד אך מש"כ כת"ה בפשיטות דאינו אסור אלא מדרבנן זה אינו לשיטת הרמב"ם ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' ב':
ב
ובעיקר הדבר בנמצאת בעולה אי צריכה קדושין אחרים או לא מבואר שיטת הרמב"ם והטור והרמ"א בסימן ס"ח סעי' ט' והובא בב"ש סימן הנ"ל ס"ק כ"ד דס"ל דאם רצה לקיימה כותב לה כתובה מנה ומשמע דא"צ לקדשה מחדש וכ"כ ההפלאה בק"א דלהרמב"ם א"צ קדושין מחדש אבל בתוס' כתובות ד"י ד"ה חזקה כו' משמע דס"ל דצריך לקדשה מחדש עי' בב"ש שם ובב"ש סי' ס"ז ס"ק ו' ולענ"ד נראה לאמר דהא דלהתוס' צריכה לקדשה מחדש זה אינו משום דהקדושין בטלו לגמרי בנמצאת בעולה מתורת ודאי דזה לא גרע ממומין דקאמר רבא בכתובות דע"ג תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא א"כ יש לומר דה"ה בנמצאת בעולה אף דאין לה כתובה כלל הוי ג"כ משום ספק ממונא לקולא ולא משום ודאי קפידא רק הוי ספק קפידא דלא גרע ממומין דהא חזינן דבמומין ס"ל לכ"ע דאין לה כתובה כלל ואילו בנמצאת בעולה ס"ל לכמה אמוראי דיש לה כתובה מנה כמבואר בכתובות ד' י"א וי"ב לכן אף לדידן דקיי"ל דאין לה כתובה כלל עכ"פ לא גרע ממומין דהתם רק ספק הוי וכמו במומין ס"ל לרבא דצריכה גט מספק וכדקי"ל באהע"ז סימן ל"ט סעי' ה' ה"ה בנמצאת בעולה צריכה גט מספק ודינה כספק נשואה ועכ"ז שפיר כתבו התוס' דזה מקרי מפסיד הסעודה ודנים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה משום דהא צריכה עכ"פ קדושין אחרים משום ספיקא דבלא זה אסור להיות עמה דאיסור פנויה מן התורה הוא וכדעת הרמב"ם. וא"כ הוי ספק דאורי' דאזלינן לחומרא ואף דהוכחנו לעיל מהתוס' קדושין דף ו' דסבירא להו דאיסור פנויה אינו רק מדרבנן מ"מ הא כבר כתב הים של שלמה בהקדמתו לב"ק דמתוס' לתוס' לא מקשינן אחרי כי היו כמה בעלי תוס' וא"כ יש לאמר אף דמתוס' קדושין נראה דאיסור פנויה מדרבנן הוא בכ"ז הכא נוכל לומר בכונת דברי התוס' דהוא משום דפנויה מדאורי' אסורה וא"כ הוי ספק דאורי' ואסור להיות עמה בלא קדושין מחדש:
ג
ועוד אפילו נימא דשיטת התוס' הכא היא ג"כ דאיסור פנוי' אינו רק מדרבנן וכמו שהוכחנו דכן שיטתם בקדושין הנ"ל וא"כ הא לפ"ז מותר להיות עמה בלא קדושין אחרים בכ"ז מקרי מפסיד הסעודה דהא כיון דהוי ספק לא יוכל לכופה להיות עמו אף אם יתרצה אח"כ ליתן לה מאתים דיכולה לאמר לו לדבריך דהוי ספק קדושין דלמא נתבטלו הקדושין ואינה מחויבת להיות עמו וע"כ מקרי מפסיד הסעודה ושייך חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ואף דהא לדברי האשה דלא מצא פ"פ מחויבת להיות עמו עכ"ז הא לדבריו אינו יכול לכופה כמו שני הודאות דסתרי אהדדי כמבואר בח"מ סי' ע"ה וסי' פ"ח דאין מוציאים מן המוחזק ועי' בקצה"ח והנתיבות שם. ועי' חלקת מחוקק סי' ס"ח ס"ק ט"ו וקצרתי והא דתנן מקחו מקח טעות אף דזהו רק מספיקא כבר כתבתי בספרי באר יצחק חאהע"ז סי' ג' ענף ג' דלשון קדושי טעות נופל על ספק קדושין ע"ש ד"ה ועוד י"ל כו':
ד
אכן מהרמב"ם והטור משמע דס"ל דבנמצאת בעולה הוי ודאי מקודשת דאל"כ איך רשאי לקיימה בלא קדושין מחדש אי איננה מקודשת רק מספק כיון דלשיטת הרמב"ם איסור פנוי' הוא מן התורה א"כ הוי ספק דאורייתא ולחומרא ויאסר מספק לבעול בלא קדושין ומוכח דלהרמב"ם הוי ודאי מקודשת אף דנמצאת בעולה ובאמת צריך ביאור דמ"ש גבי כתובה דאמרו דהוי מקח טעות ולית לה כלל וגיטא בעיא כעין קושיית הש"ס בכתובות גבי מומין דמ"ש כתובה דלא בעיא הא גיטא בעיא ומזה הוכיחו בגמ' דא"צ גט אלא מספק ויש לומר דהא רש"י פירש שם בכתובות ד"ה גט נמי לא תבעי דלשמואל פריך דלית לי' אין אדם עושה בעילתו ב"ז אלמא דלרב דאית ליה א"א עושה בעילתו בעילת זנות אינו קשה די"ל דמחמת א"א עושה בעילתו ב"ז אמרינן דנתרצה לקדשה ועכ"ז אינו מתחייב בכתובתה ע"כ י"ל דבנמצאת בעולה אחר שכנסה ובעלה דהוי ודאי מקודשת משום חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז לדידן דקי"ל כרב דאית ליה חזקה אין אדם כו' כמבואר באהע"ז סי' ל"ח סעי' ל"ה ואף דהא מבואר שם ברמ"א ובח"מ שם ס"ק מ"ט בשם כמה פוסקים דאם קדשה אחר צריכה גט משני' וכן מבואר בטור סי' ל"ט משום דס"ל דאף בבעל אינו אלא ספק דהחזקה א"א עושה בעילתו ב"ז אינו אלא מספיקא עכ"ז יש לדון דז"א אלא בקדשה על תנאי דחזינן דהקפיד מדקדש על התנאי וליכא אלא חדא ספיקא משא"כ בנמצאת בעולה או בנמצאו מומין ולא קדשה בתנאי יש לדון משום ספק ספיקא דיהיה קדושין ודאי ספק אחד דלמא אינו מקפיד על מומין דהא אמרו בכתובות דע"ג דהאי תנא מספקא ליה גבי מומין אי הוי בטול קדושין או לא וה"ה בנמצאת בעולה כנ"ל. ואת"ל דהוי קפידא עכ"ז ספק דלמא משום הך חזקה דאין עושה בעילת זנות נתרצה ומחל על מומין ואין זה ס"ס משם אחד דהא מבואר בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"ב דהיכא דיש נפ"מ בין המתירים דיינינן שפיר ס"ס משם אחד וה"ה הכא הא נפ"מ גבי כתובה דאי נימא הספק אינו מקפיד כלל ע"ז אז יש לה כתובה ואי נימא דמקפיד בודאי אך הספק משום חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז דנתרצה אח"ז בעת הביאה אז אין לה כתובה כיון דבאמת מקפיד ע"ז בודאי כמבואר בסוגיא שם דע"ג ע"כ אין זה ס"ס משם אחד והא דתקשה כיון דהקדושין אינו בעל לשיטת הרמב"ם א"כ אין מפסיד הסעודה י"ל כמש"כ הבית מאיר בפירוש חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה דלא מהפך שמחתו לאבילות יעוי"ש ועוד דהא אין יכול לכופה להיות עמו דהא אין מוציאים ע"פ ס"ס מקרי שפיר מפסיד וקצרתי:
ה
ועוד י"ל דהא אנן מיירינן לשיטת הרמב"ם. ולהרמב"ם הא מוכח דס"ל דאמרינן ס"ס משם אחד כמבואר ברמב"ם פ"ב ה' סוטה ה' ד' שפסק פתוי קטנה רצון הוא וכתב הרב המגיד והכ"מ דהרמב"ם הוכיח כן מהא דכתובות דף. ט' דהקשו התוס' אמאי לא נימא ספק בקטנותה נבעלה ואת"ל בגדלותה עכ"ז ספק דלמא באונס ותירצו התוס' דזה הוי ס"ס משם אחד אכן הרמב"ם ס"ל דאמרינן ס"ס משם אחד לכן הוכיח מסוגיא דפ"פ דפתוי קטנה רצון הוא יע"ש א"כ שפיר יש לדון לשיטת הרמב"ם הנ"ל ס"ס הנ"ל ולכן פסק שפיר בנמצאת בעולה דאם רצה לקיימה כותב לה כתובה ומשמע דא"צ לקדשה מחדש משום ספק ספיקא ספק דלמא אינו מקפיד כלל ע"ז כמו שהספק במומין ואת"ל דמקפיד עכ"ז ספק דלמא משום חזקה אינו עושה בעילת זנות נתרצה ע"ז ולכן סמכינן על ס"ס דא"צ קדושין אחרים וראיתי בתומים בכללי מיגו ס"ק י"א שכתב בפשיטות דבנמצאת בעולה צריכה להחזיר הכסף קדושין ולא הביא שיטת הרמב"ם והב"ש הנ"ל ולפמש"כ גם לשיטת התוס' א"צ להחזיר הקדושין כיון דהוי ספק ספיקא ועי' אהע"ז בסימן נ' סעי' א' ובח"מ וב"ש שם וקצרתי:
ענף ב
ו
ועפ"ז יש לדון במה שכתב המחבר באהע"ז סימן ל"ט סעי' ה' המקדש אשה ונמצא בה א' מהמומים או נדרים מקודשת מספק וכן פסק הרמב"ם פ"ז ה' אישות הלכה ח' וי"ל דז"א אלא בלא בא עלי' כדמשמע פשטות לשון הש"ע והרמב"ם אבל בבא עלי' אז צריכה גט בודאי משום ספק ספיקא הנ"ל ואף דלא משמע כן בב"ש סימן ל"ט ס"ק ט"ז עכ"ז נלענ"ד כמש"כ בעז"ה וראיתי בהמ"מ שם בפ"ז ה' אישות ה' ח' שכתב דהא דפסק הרמב"ם במקדש ונמצאו בה מומים צ"ג מספק דזהו מסוגיא דכתובות דע"ג דרבא אמר ספוקי מספקא ליה ואף לדעת רב דאמר קדשה ע"ת וכנסה צ"ג עכ"ז הובאה סוגיא זו בהלכות ופסקו כרבא עכ"ל וכתב הלחם משנה שם דכונת המ"מ היא כן דאף דלרב ה"ל לומר דצ"ג בודאי מ"מ לא הוי אלא ספק עכ"ל אלמא דס"ל דלרב אף בבעל לא הוי אלא ספק ולא כמו שכתבתי אכן י"ל דכונת המ"מ הוא כך דהא לפי מה דפסק הרמב"ם דאף בקדשה לחוד הוי ספק מקודשת וע"כ הטעם משום שיטת רבא דספק הוי אי סתם ב"א מקפידים על מומים או לא כפרש"י שם. א"כ לפמש"כ רש"י שם דמאי דפריך התם מ"ש כתובה מגט דז"א אלא לשמואל אבל לרב דאית לי' אין אדם עושה בעילתו ב"ז אינו קשה כלל קושית הש"ס די"ל דדוקא גבי כתובה אמרינן כיון דבאמת מקפיד על מומים לא רצה להתחייב לה כתובה ועכ"ז נתרצה לקדשה מחמת חזקה אין עושה בעילת זנות ומה דתקשה הא בלא כתובה יהיה עדיין בעילת זנות עי' מזה בר"ן וקצרתי ואכ"מ:
וכיון דלשיטת רב אינו קשה קושית הגמ' הנ"ל ע"כ אין הכרח לפ"ז למאי דאמר רבא דהאי תנא ספוקי מספקא ליה אי סתם אנשים מקפידים על מומין רק בכנסה שייך חזקה אין עושה בעילתו בעילת זנות לכן צריכה גט משא"כ בקדשה לחוד דלא שייך חזקה זו י"ל דאינה צריכה גט כלל כיון דמקפידים בודאי על מומין וכדס"ל לרבה שם דא"צ גט אלא מדברי' והוא מה"ט ועכ"ז כיון דהובאה שיטת רבא בהלכות אף דפסק כרב. בע"כ מוכח דקי"ל גם לדידן כרבא דהאי תנא מספקא ליה אי סתם ב"א מקפידים על מומים או לא א"כ לפ"ז גם בקדשה לחוד הוי ספק וצריכה גט מספק ואין הכרח למש"כ הל"מ דגם בכנסה אינו צ"ג אלא מספק דז"א די"ל דשייך ס"ס הנ"ל ורקו בקדשה ע"ת וכנסה סתם דלא שייך ס"ס הנ"ל אז אינן צ"ג אלא מספק כמש"כ הרמ"א בסימן ל"ח וכדמשמע מלשול הרמב"ם פ"ז מה"א הלכה כ"ו שכתב דחיישינן שמא ביט התנאי כשבעל סתם או כנס סתם אבל בקדשה וכנסה סתם ונמצאו בה מומים או נמצאת בעולה הוי ס"ס וצ"ג בודאי:
ז
ולפ"ז דגם התוס' בכתובות דף י' דמשמע דס' דצריך לקדשה מחדש כמש"כ הב"ש בשמם. וכבר כתבתי דלשיטת התוס' ג"כ צ"ק מספק עכ"ז י"ל דלדינא מודים למש"כ לדון ס"ס הנ"ל אך התוס' הא קאי התם אליבא דשמואל דאמר שם נאמן להפסידה כתובתה ופירש רבא אליבי' חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ושמואל הא לית ליה כלל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ אין שייך לדידי' ס"ס הנ"ל והוי רק ספק מקודשת אבל לדידן דקי"ל כרב דאית ליה חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז שפיר יש לדון ס"ס הנ"ל וא"צ לקדשה מחדש כשירצה לדור עמה אך לכופה להיות עמו אפשר דאינו יכול לדון ע"פ ס"ס לשיטת הפוסקים דאין מוציאים ממון ע"פ ס"ס כמו דאין הולכים בממון אחר הרוב וה"ה דאינו יכול לכופה להיות עמו משום דהאשה מוחזקת בעצמה אך לשיטת הב"ש דס"ל דמוציאים ממון ע"פ ס"ס י"ל דיכול לכופה להיות עמו ויש להאריך בפרט זה הרבה ולפ"ז יש לדון לדינא לדידן דקיי"ל הך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות דלפ"ז הוי ס"ס הנ"ל א"כ לא שייך חזקה אין א' טורח בסעודה ומפסידה ואינו נאמן לפמש"כ הב"ש בשיטת התוס' דזה תלוי במה דצריך קדושין אחרים אך אפשר לדון דכיון דאינו יכול לכופה להיות עמו כנ"ל דהא אין מוציאים מהמוחזק ע"פ ס"ס כנ"ל א"כ שפיר שייך חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
ח
אמנם הר"ן בכתובות דע"ג בסוגיא מבואר דס"ל דאף בקדש וכנס ונמצאו בה מומים או נדרים ג"כ צ"ג מספק ומשמע דלא ס"ל הס"ס שכתבתי לשיטת הרמב"ם הנ"ל ואפשר דטעמו משום דס"ל דזה הוי ס"ס משם אחד כמש"כ לעיל:
ובעיקר מש"כ להרמב"ם הך ס"ס הנ"ל יש להעיר דהא מבואר בי"ד סוף סי' ק"י דס"ס לא מהני אלא בנולדו שני הספקות ביחד אבל בנולד ספק א' מקודם לא מהני א"כ הא ספק הראשון דלמא אינו מקפיד בעצם על המומים נולד תחלה ושוב אח"כ בעת הבעילה נולד הס' הב' דלמא בעיל לשם קדושין משום דא"א עושה בעילתו ב"ז א"כ לא נולדו ב' הספקות ביחד ולא מצטרפי הספקות לדון ס"ס וא"כ לפ"ז הרי אינו מה דכתבתי להרמב"ם דס"ל דלכן בנמצאת בעולה מותר לקיימה דטעמו משום ס"ס הנ"ל הא הב' ספקות לא נולדו ביחד יש לומר דסבירא ליה דלא בעינן שיהיו נולדו ביחד או די"ל דהתם במש"כ הרמב"ם בסוף פי"א ה"א דבטוען פ"פ אם רצה לקיימה מקיימה דמשמע דא"צ קדושין מחדש כנ"ל הא מיירי התם בטוענת דלא נבעלה כלל רק דנמצאת בתולה א"כ לדברי' בלא"ה מותרת לבעלה בלא קדושין מחדש ורק לגבי הבעל דטוען דנמצאת בעולה ולו הלא נודעו ב' הספקות ביחד בעת הבעילה דהעיקר תלוי רק בהידיעה כמבואר ביו"ד שם דאף דלא נולדו ביחד הספקות עכ"ז כיון שלא נודע ספק תחלה רק נודעו ב' הספקות ביחד שפיר דנים בזה ס"ס. א"כ ה"ה הכא הא לא נודעו להבעל הספקות כי אם אחר הנשואין בעת דנמצאה בעולה נודעו לו ביחד השני ספקות והוי שפיר ס"ס. ואף דהאשה יודעת בעצמה דזנתה א"כ אצלה הלא נודע ספק הראשון קודם בכ"ז אינה נאסרת לפי דברי' דמכחישתו ואומרת דנמצאת בתולה ואין לומר דהא גם להבעל מבעי להיות אסור משום לפני עור דהא לדבריו דמצא פ"פ א"כ נודע אצלה ספק א' מתחלה ואין אצלה ס"ס גמור די"ל דהא מצינו בנדרים ד"צ בתוס' ד"ה חזרו לאמר אינה נאמנת כו' שכתבו בשם הרב ר' אליעזר דלכן אינה אסורה באומרת טמאה אני דשווי' אנפשי' חד"א משום דאיהי אינה מוזהרת כו' עכ"ל ועדיין קשה נימא שווי' חד"א ואסורה לדברי' משום לפ"ע דמכשילתו להבעל וע"כ מוכח דכיון דלהבעל באמת מותר דהא אינו חושש לדברי' ואף דלפי דברי' אסורה על הבעל משום לתא דידי'. עכ"ז אין בזה משום לפ"ע ה"ה בזה דנמצאת בעולה לדבריו דטען פ"פ כיון דלדברי' מותרת היא לו כיון דמכחישתו ואומרת ברי ואדם נאמן על עצמו רק לדברי הבעל אסורה אין שייך בזה לפ"ע כיון דלדבריה מותרת היא לו בלא קדושין מחדש והיא נאמנת על עצמה ויש לחלק קצת דשא"ה בטמאה אני לך דלדברי האשה ג"כ אינו יודע הבעל להאיסור משא"כ הכא לדברי הבעל יודעת האשה מהאיסור כיון דאצלה נודע ספק אחד מתחילה ויש לדחות זה וקצרתי:
ט
ועוד יש לאמר דלכן דיינינן לס"ס הנ"ל אף דאצלה נודע ספק אחד תחלה דהא יש לדון לפמש"כ הרמב"ם דבבעל וכנס דאמרינן חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז היינו דאמרינן דמחמת חזקה זו מוחל התנאי וקדושין הראשונים חלין וא"צ עדי יחוד וכמש"כ הב"ש בסי' ל"ח ס"ק נ"ט א"כ אין זה מקרי נודע ספק אחד מתחלה דהא עיקר הטעם דמחמרינן בנודע ספק א' מתחלה זהו משום דאמרינן דכיון דנודע ספק א' מתחלה ואז בשעת לידת הספק אם היה בא לשאול הדין היינו מורין ליה דאסור משום ספק דאורי' א"כ אף כשבא ספק ב' ג"כ נשאר באיסור וא"כ י"ל בנ"ד דזה מקרי כמו שנולדו שני הספקות ביחד דהא לעולם מספקא לן כשתבעל לו ואז יבא ספק השני דמשום חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז נתרצה וא"צ עדי יחוד וכנ"ל והוי כנודעו ביחד דהא לעולם לא היינו מורין דאסורה לו להבעל משום ס' דאוריי' בלא קדושין מחדש דהא כיון דתבעל לו אז ממילא יבואו שני ספקות והוי ס"ס. וכה"ג כתב המג"א סי' תל"ט ס"ק ג' גבי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו והקשה הא אין חל שני ספקות ביחד ותירץ כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' הוי כנודעו ביחד ע"ש א"כ בנ"ד כיון דהעיקר מה שאנו דנים זהו אם אסורה להבעל לו ואז יבאו שני ספקות ביחד וע"כ הוי ס"ס מעליא:
י
גם י"ל לדברי הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס דהיכא דספק א' הוא ספיקא דדינא אז סמכינן על הס"ס אף דלא באו ביחד וה"ה בנ"ד כיון דרבא אמר תנא ספוקי מספקא אם סתם אנשים מקפידים על מומין הוי ג"כ כעין ספיקא דדינא דסמכינן אף דלא באו ביחד הספקות:
יא
ובאמת י"ל דגם הר"נ דכתב דקדש וכנס סתם צ"ג מספק דז"א רק בכנסה ולא בבעלה דאז שייך ס"ס מעליא כנ"ל והחלוק ברור דדוקא בכנס דאין זה מעלה רק בקדשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן דמדלא אתני בעת שכנסה דאחלי' לתנאו דז"א שייך רק בקדשה ע"ת משא"כ בנמצאו מומין דאין בזה שום סברא לומר דכנסה עדיפא דלא שייך רק ספק א' דלמא אינו מקפיד על מומין ואי נימא דמקפיד א"כ ממילא ה"ה בכנסה דהא גם מתחלה לא התנה משא"כ בבעלה דשייך חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז דאף דנימא דמחמת חזקה זו אינו אלא ספק שמא משום הך חזקה מחל התנאי כמש"כ הרמב"ם והש"ע בסי' ל"ח עכ"ז הא הוי זה ספק שני ואיכא שני ספקות ודיינינן שפיר ס"ס ויש לומר לפ"ז דגם הלחם משנה הנ"ל מודה בזה:
יב
ועוד יש להעיר ולומר דהר"ן לשיטתו דכתב בפ"ק דקדושין גבי' חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה דהביא שם לדברי הרמב"ם דכתב כו' דאם בעל אחר שנשתחררה גמרי קדושי' כקדושי קטנה ובעל כו' ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן ה"ט דמקודשת גמורה לפי שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח כיון דתפסי בה קדושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קדושי היכי נימא יודע שאין קדושי' כלום וגמר ובעל לשם קדושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לפיכך אין דברי הרמב"ם מחוורין עכ"ל הר"ן. והמ"מ כתב דאף בזה שייך אדם יודע כו' והובא בב"י אהע"ז סי' מ"ד ובב"ש שם ס"ק ט"ז. ולפ"ז יש לדון כן גם במה שכתבנו דבספק אי סתם ב"א מקפידים על מומין וכיוצא בזה דכיון דאנן לא ידעינן ומספקינן בזה אי תפסי קדושין או לא ע"כ ממילא לא שייך בזה לומר אדם יודע כו' וגמר ובעל לקדושין כדי דלא יהיה בעילת זנות דכיון דאנן לא ידעינן איך איהו ידע וכשיטת הר"ן עצמו כנ"ל וע"כ לא שייך לדון הך ספק ספיקא לשיטת הר"נ אבל לשיטת הרמב"ם שפיר כתבתי לדון דלכן בטוען פ"פ מותר לקיימה דמשמע בלא קדושין משום דיש לדון ס"ס הנ"ל בבא עלי' וגם לשיטת הר"נ בפ"ק דקדושין גבי חצי' שפחה הנ"ל ג"כ יש לחלק דבנ"ד שאני ומהני הך ס"ס שפיר לדינא:
ענף ג
יג
היוצא לנו מבכ"ז דלשיטת הרמב"ם בנמצאת בעולה לא נתבטלו הקדושין מצד ודאי אך לפמש"כ למעלה דשא"ה בטוענת פ"פ דמכחישתו ועיקר החשש גבי הבעל ואצלו נודעו שני הספקות ביחד ע"כ הוי ס"ס מעליא משא"כ היכא דנמצאת בעולה בעדים אז יש לומר דלא הוי ס"ס מעליא משום לתא דידה דנודע ספק אחד מתחלה ע"כ לא הוי קדושין ודאים אכן לפמש"כ לעיל באופן אחר דלפ"ז הוי ס"ס מעליא גם לגבי דידה לכן שפיר יש לומר להרמב"ם אף בנמצאת בעולה בעדים או שמודית ג"כ הוי ס"ס וא"צ קדושין מחדש כלל וראיתי בהפלאה בק"א סימן ס"ח ס"ק כ' שכתב בקצרה דלהרמב"ם א"צ קדושין מחדש משום חזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז ע"ש אך קיצור בזה מאד:
יד
ולפ"ז יש לדון לדינא דנמצאת בעולה מותר לבא עלי' בלא קדושין מחדש לדברי כולם כי לשיטת הרמב"ם דפסק דאסור לבא מה"ת בלא קדושין הא פסק דבנמצאת בעולה דודאי היא דלא נתבטלו הקדושין. ולשיטת התוס' דמספקינן אי נתבטלו הקדושין הא פסקו דביאת פנוי' היא רק איסור דרבנן כמו שהוכחתי לעיל מהתוס' דקדושין א"כ הוי ספק דרבנן דלקולא ואף לכתחלה מותר כל ספיקא דרבנן וכמש"כ הפר"ח בכללי הס"ס ס"ק ד' גם י"ל בזה לפמש"כ בספרי שו"ת באר יצחק חאהע"ז סימן ו' ענף ט' ובספרי נחל יצחק סימן ל"ח ענף ג' בשם הרשב"א והריטב"א ובשם תוס' עירובין דף ו' דספק רוב וספק פלגא הוי ס"ס מעליא וא"כ בנ"ד הוי ג"כ ס"ס כעין זה ספק שמא הלכה כהרמב"ם דקדושין גמורים הם ואת"ל כהתוס' הא אכתי לדידהו אינו אלא ספק קדושין עוד יש לדון כאן ס"ס ספק שמא הלכה כהרמב"ם דא"צ לקדשה מחדש ואת"ל דהלכה כהתוס' אכתי ספק דלמא מדאורי' אינו אסור לבא על הפנוי' ואף דהא עכ"פ מדרבנן אסור לבא מ"מ לגבי דרבנן סגי חד ספיקא דלמא כהרמב"ם דלא נתבטלו הקדושין והוי כמו גבי ציר דגים המבואר בכללי ס"ס ס"ק ט"ז יעו"ש:
וידעתי מה דיש מקום לדון בזה דהא הו"ל דבר שיש מתירין וספיקא דרבנן הרי מחמרינן בדשיל"מ דהא אם יקדשה בביאה ושטר ובפרוטה ג"כ הוי מקודשת והיכא דא"צ הוצאות הרבה מקרי יש לו מתירין כמבואר ביו"ד סימן ק"ב וב"מ דנ"ג אבל באמת זה אינו דהא כבר כתב השאגת ארי' בסימן צ' והפר"ח בא"ח סימן תצ"ו דבספיקא דדינא בדרבנן ספיקו להקל אף בדשיל"מ וע"כ כיון דבנ"ד הו"ל ספיקא דדינא בדבר הקדושין אם נתבטלו ע"כ אף בדשיל"מ ספיקו להקל:
טו
ונתבאר דמצד איסור פנוי' בלא קדושין ודאים אין כ"כ חשד בנ"ד אך יש בנ"ד איסור דרבנן בודאי משום דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה א"כ הא אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ובעילתו הוי בעילת זנות ואף דאינו רק איסור דרבנן ג"כ צריכים להודיעו ולהפרישו מאיסור שוגג דרבנן:
טז
ומה שנסתפק כת"ר במי שעובר על שוגג דרבנן אם חייבים להודיעו ולהפרישו. הנה היכא דמכשילו בידים זה ברור ופשוט דאסור למספי לי' בידים אף איסור דרבנן אף דהוא שוגג ע"ז דהא גם גבי קטן קי"ל דאסור למספי לי' בידים אף איסור דרבנן כמבואר בא"ח סימן שמ"ג ואף הרשב"א החולק בקטן באיסור דרבנן מודה בגדול. ודברי כת"ר שייכים לכאורה לדון כן על שוגג דרבנן היכא דלא ספינן לי' בידים אם מחויבים להפרישו ולעיקר סברתו יש מקום לדון לכאורה כן לפי מש"כ הנתיבות בסימן רל"ד ס"ק ג' דשוגג דרבנן א"צ כפרה ואף בשוגג בדין ג"כ ס"ל כן ומשום דלפי מש"כ הט"ז ביו"ד סימן צ"ט ס"ק ט' דלדינא קיי"ל אומר מותר דינו כשוגג ועי' באחרונים שם ואכמ"ל בפרט זה וע"כ גם בזה ס"ל להנתיבות דשוגג בדין א"צ כפרה ולכן אף בשגגת תלמוד ס"ל כן למי שיעיין בנתיבות שם בראיתו מערובין דמ"ו. ולפי זה הסברא נותנת לדברי כת"ר דבשוגג דרבנן אינם מחוייבים להודיעו ולהפרישו:
יז
וביו"ד סימן קי"ט סעי' ז' ברמ"א דמי שנוהג דבר איסור כו' או מכח חומרא כו' דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג איסור בשם הגהת מרדכי פ"ק דיבמות ומשם אינו ראי' לנ"ד דהא כתב הש"ך שם בס"ק כ' דהטעם הוא דלא יאכילוהו דבר שנוהג איסור לפי דלא עברו אלפני עור כו' א"כ עדיין יש להסתפק דהיכא דאינו מכשילו בידים אין החיוב להודיעו ולהפרישו [והגהת מרדכי פ"ק דיבמות שם הביא ראי' מהך דיבמות דף י"ד דמודעי להו ופרשי ויש לדון דמנלן על איסור דרבנן דהא שם גבי צרות הוי איסור דאורי' אך אתי שפיר לפי מה דאיתא שם בעמוד ב' אע"פ שנחלקו כו' בגט ישן ובספק א"א כו' דמודעי להו ופרשי עי"ש בתוס' ד"ה בגט ישן כו' הרי אף באיסור דרבנן כמו גט ישן ובספק א"א דמיאון בקטנה נשואה כו' ג"כ לא חיישינן דלמא יכשילוהו. ומהך דחולין דף קי"א גבי נ"ט בר נ"ט דאמר רב חס לי' דליספו לי' מידי דלא ס"ל כו' אין מזה שום ראי' לנ"ד דהא שם הוי חשש דאורי':
וגם הא הוי במכשילו בידים וקצרתי] ועי' במג"א סימן תס"ח ס"ק י"ב מה שהביא בשם המרדכי בבני מגנצא הבאים לוורמיזא וכו':
יח
ומהא דיו"ד סימן ש"ג וברא"ש נדה פ"ט סימן י"א גבי הי' לבוש כלאים דדבריהם נדחה מפני כבוד הבריות ומשמע דלולי זה הי' מחויב להפרישו. אין מזה ראי' כלל דהתם מיירי ביודע עכשיו שהוא לבוש כלאים א"כ אינו ראי' משם על שוגג בדרבנן אך פשטות לשון הירושלמי פ"ט דכלאים סוף הלכה א' שהובא ברא"ש שם משמע דהי' שוגג ולפי דברי הרא"ש שם בחדא תירוצא אי נמי בכלאים דרבנן א"כ לכאורה נראה מזה דבשאר אסורים שהם מדרבנן מחויבים להודיעו ולהפרישו ודוקא בהא דכלאים משום כבוד הבריות:
יט
ומן הש"ך ביו"ד סימן שע"ב ס"ק ג' דכתב דבאיסור דרבנן א"צ להקיצו כו' משמע דמחויבים להודיעו ולהפרישו אף בדרבנן אך להקיצו כשהוא ישן א"צ והחילוק פשוט הוא. ומן הך דיו"ד סימן ת"ב סעי' י"ב אין זה שייכות לענינינו וקצרתי:
כ
וכן יש להעיר מהך דיו"ד סימן פ"ו סעי' יו"ד דאין מוכרים ביצת נבילה לנכרי שמא ימכרנה לישראל ועי' יו"ד סימן קל"ד סעי' י"א בנפל יין ע"ג חטים דחיישינן שמא ימכרם לישראל ועי' נו"ב מ"ת חי"ד ס"ס קפ"ו ובנו"ב מ"ת חא"ח סימן ע' ואכמ"ל בדבריו:
הרי דחשו דשמא יוכשל ישראל באיסור דרבנן אף דהוי שוגג ע"ז ויש לדחות לפמש"כ המ"א בסימן תס"ז ס"ק ב' והפ"ח ביו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"ח בשם המהרי"ט דשם הוי כמאכילו בידים וע"כ אינו ראי' משם לנ"ד דמיירינן באופן דלא ספינן לי' בידים וכנ"ל. וכן מהך דעירובין ד' ל"ב אינו ראי' לנ"ד מה"ט וקצרתי:
כא
אך באמת אין בזה מקום ספק כלל כי ברור ופשוט הוא דאף מי שעובר בשוגג על דרבנן דמחויבים להפרישו וראי' לזה מהא דשבת דף מ' ע"ב דאיתא שם פעם א' נכנס רב יצחק ב"ר אבדימי אחר רבי לבית המרחץ וביקש להניח פך שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן כו' היכי עביד הכי והא אסור להרהר במרחץ אפרושי מאיסורא שאני תדע מעשה בתלמידו של ר"מ שבקש להדיח קרקע וא"ל ר"מ אין מדיחין כו' דאפרושי מאיסורא שאני ואי נימא דמי שעובר על שוגג דרבנן אין מחויבים להפרישו תקשה על רבי ור"מ דהורו הלכה במרחץ דהא אסור לדבר ד"ת במרחץ רק משום אפרושי איסורא ואי נימא דאינו מחויב להפרישו משוגג דרבנן וכבר כתבתי למעלה דלפי דברי הנתיבות הסברא נותנת דגם שוגג בדין הוי בכלל זה וא"כ איך הי' מותר להם לדבר במרחץ דהא לא הוי שם אלא איסור דרבנן דמה דביקש להניח פך שמן באמבטי מבואר שם דזה הי' בחמי טברי' ואינו אסור מה"ת אלא מדרבנן כמבואר שם. וכן מה דבקש תלמידו דר"מ להדיח הקרקע אין זה אסור כי אם מדרבנן כמבואר שם ברש"י וכשבת דף נ"א ע"ב דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשויי גומות ובכ"ז חיישינן דלמא מיחלף בקרקע אחר עי"ש והוי רק איסור דרבנן קל והיה זה בשוגג ואיך היו רשאים לדבר במקום שלא היה להם מהצורך להפריש מאיסורא ושלא לצורך אסור לדבר דברי תורה וע"כ מוכח דאף בשוגג דרבנן מחויב להפריש לחבירו והך דינא דשבת הנ"ל מובא בש"ע או"ח סימן שפ"ה סעי' ב' ומשמע שם דאף היכא דלא שייך חשש דילמדו אחרים ג"כ דינא הכי:
כב
וכן מוכח מביצה דף ל' ומשבת דף קמ"ח דקאמרי שם והא הני נשי דקא מליין חצבייהו בי"ט ולא קא משניין ולא אמרינן להו ולא מידי וכן דממפחין ומרקדין ביו"ט ולא אמרינן להו כו' ולטעמיך הא דאמר רבא כו' והא קא חזינן דמותיב חצבא ויתבי אפומא דמבואה ול"א להו ולא מידי אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ואי נימא דעל שוגג אינו מחויב להפרישו א"כ באמת אין להפרישם מדינא כיון דעבדי בשוגג איסור דרבנן לאו מידי עבדי ומן הדין אין צריכים להפרישם והיכא דאמרו מותר ג"כ שוגג הוי וכמש"כ למעלה לכן ברור דאף למי שעובר על דרבנן בשוגג מחויבים להודיעו ולהפרישו ועי' באו"ח סימן ש"ג סעי' י"ח גבי תכשיטי נשים. וכן מוכח מתוס' שבת דף י"א בד"ה שמא ישכח כו' אליבא דרבא דאמר לא גזרי גלג"ז אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כו' משמע דלמ"ד דגזרינן גזירה לגזירה ניחא ואי איסור דרבנן בשוגג א"צ להפרישו משום דלאו עבירה היא בידו וא"צ כפרה א"כ מאי הוי דכי ישכח מהמחט דאינו אלא איסור דרבנן ובשוגג ועי' מג"א סימן תקכ"ז דשכחה הוי שוגג עי"ש אע"כ דגם איסור דרבנן בשוגג מחויבים להפרישו וע"כ ודאי החיוב להודיע להבעל ועוד דהא האשה בעצמה דיודעת דהיא בעולה מקודם ואין לה כתובה ע"פ דין כפי האמת א"כ עוברת במזיד ונבעלת לבעלה בעילת זנות וגם על האשה מוטלת האיסורא להבעל בלא כתובה וכמש"כ הח"מ סוף סימן ס"ח ס"ק מ"ו ע"ש א"כ מחויבים להודיע זה לבעלה כדי להפרישה מאיסור מזיד. וגם הא האשה מכשילתו לבעלה דהמכשול בא על ידה וכבר נתבאר דהיכא דמכשילין לו בידים בזה בלא"ה אף על שוגג חייבים להפרישו וא"כ הרי היא מחויבת להודיעו:
כג
וזולת כל זה החיוב עלינו להודיע להבעל מצד הכתובה שיהיה יודע כי על פי דין אין לה כתובה עליו וכן תנאי כתובה מזונות וכיוצא בזה אין עליו חיוב ע"פ דין כיון דאינה אשתו רק מטעם ס"ס ואין מוציאים ממון ע"פ ס"ס וכנ"ל ומחמת השב אבידה החיוב עלינו להודיעו ולהצילו מהפסד ממון שלא ע"פ דין ובאמת אין אנו צריכים לזה דבלא"ה מחויבים להודיעו כדי להפרישו מאיסור דרבנן דגם איסור דרבנן בשוגג מחויבים להפרישו וע"ז נאמר לא תזלזל בדרבנן חלילה וזולת כ"ז דיהי' מההודעה תועלת להבעל לפי האופן שכתבנו למעלה דאין כאן רק ספק אחד ועתה כשיוודע להבעל ישתדל לעשות ודאי קדושין כדי שלא יתפסו קדושין אחרים וסברא זו נזכרת בב"ש סימן ל"ז ס"ק כ"ג עי"ש ועיין אבני מלואים שם ומצינו שחשו חז"ל ואמרו דבאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת יען חששו מפני שהנשים נותנות עיניהן באחרים וא"כ מסתמא אין אדם רוצה באשה שאין בה רק ספק קדושין דיכולה להפקיע את עצמה ממנו כשתתן עיני' באחר ותתקדש לו ותאסר עליו. ובאמת אין מן הצורך לדון בזה יען דהא מחויבים אנחנו להפרישו מצד איסור דרבנן הנ"ל אף דהוי בשוגג וכנ"ל:
ענף ד
כד
ועכשיו נבאר מה שיש לדון בעיקר דברי הנתיבות הנ"ל וז"ל בסימן רל"ד ס"ק ג' שכתב דלכן א"צ להחזיר הדמים במוכר איסור דרבנן ואכלו משום דהטעם הוא דשאני איסור דרבנן בשוגג דא"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי דהא אמרינן בעירובין דף מ"ו דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא וכו' הרי דאינו נענש בשוגג בדרבנן והרי הוא כאילו אכל כשרה ומקרי נהנה עכ"ל ולכאורה יש להוכיח כן מברכות דף כ"ב ע"ב דאיתא שם הי' מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה ועיין בתוס' שם ד"ה ואע"פ כו'. ובעירובין דף ס"ד בתוס' בד"ה שכור אל יתפלל כו' כתבו שם דההיא דברכות היה מתפלל ומצא צואה במקומו דהואיל וחטא צריך לחזור ולהתפלל דז"א אלא במצא צואה אבל במצא מי רגלים לא חמירי כמו צואה דאינו אלא מדרבנן. וכן פסק בש"ע או"ח סימן ע"ו סעי' ח' דאם קרא ק"ש במקום שראוי להסתפק בצואה ומצאה אח"כ צריך לחזור ולקרות ומי רגלים אף מצאו במקום הראוי להסתפק א"צ לחזור ולקרות. ואי נימא דבשוגג דרבנן צריך כפרה א"כ מקרי שוגג בדרבנן ג"כ חטא א"כ תקשה דאמאי הקילו במצא מי רגלים דהא אמרינן בגמ' הואיל וחטא תפלתו תועבה ושוגג בדרבנן ג"כ מקרי חטא מדצריך כפרה ומוכח מזה לכאורה דשוגג דרבנן א"צ כפרה וכהנתיבות אך יש לדחות זה דבמקום הראוי להסתפק במי רגלים כיון דל"א הו"ל לבדוק כיון דאינם אלא מדרבנן ומותר לקרות א"כ כשמצא אח"כ שם מ"ר א"צ לחזור ולקרות והוי כמו טעה בדבר מצוה וכו' וקצרתי:
כה
וכן יש להוכיח לכאורה כהנתיבות מהא דסוטה דמ"ד דת"ר ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג לימא דלא כר"י הגלילי דא' הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו אפילו תימא כר' יוסי כדרבה דאמר אינו לוקה עד שיבעל וקשה לפמש"כ התוס' יבמות דף י' ד"ה לר"י נמי כו' דאסור לקדש מדרבנן לחייבי לאוין שמא יבא עלי' ע"ש א"כ קשה ל"ל למעט גבי חוזר מעורכי המלחמה אלמנה לכה"ג מולא לקחה תיפוק לי' דבלא"ה דגם על עבירה דרבנן ס"ל לר"י הגלילי דחוזר מהמלחמה ובקדושין לחודי' ג"כ הוי עבירה דרבנן אמנם לפמש"כ הנתיבות בשוגג דרבנן א"צ כפרה מתורצת קושיא זו די"ל דתנא מיירי בלא הכיר בה שהיא אלמנה ודוקא באיסור תורה מקרי ביאת שוגג אינו מנוקה מעון דהא שוגג בדאורייתא צריך כפרה ועי' יבמות דף נ"ח תוס' ד"ה ונקה האיש מעון כו' משא"כ בקידש לחוד דליכא איסור מה"ת מקרי שפיר מנוקה מעון דהא בדרבנן א"צ כפרה על שוגג רק מזיד בדרבנן הוי עבירה להיות חוזר א"כ מוכח לכאורה לפ"ז כמש"כ הנתיבות:
אמנם יש לדחות דהא קדושין בלא ביאה ליכא איסור מה"ת ע"כ שפיר איצטריך למילף מקרא דלא לקחה דאינו חוזר מה"ת דהא אין כאן עבירה כלל מה"ת ונדחה ראי' זו וגם דאי כנ"ל הא יש לדון בהא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מק"ט וקצרתי:
כו
ולפי דברי הנתיבות יש לתרץ מה שקשה על הרמב"ם פ"ב ה' סוטה ה' ח' דכל שבעל בעילה אסורה אף מדרבנן אין המים בודקין את אשתו דא"כ קשה בהך דסוטה דכ"ד במעוברת ומינקת חבירו דפליגי ר"מ ורבנן אם מקריא ראוי' לקיימה תיפוק לי' דהא כיון שקדמה שכיבת בעל לבועל א"כ כיון דבעל מעוברת חבירו א"כ ממילא אין המים בודקין וכן העיר מזה התוס' יו"ט בפ"ד דסוטה משנה ג' ועיין מזה במל"מ פ"ב ה' סוטה ובהשגת הראב"ד שם. ובספרי באר יצחק ח' אהע"ז סימן א' ענף ז' ובתוי"ט פ"ד דסוטה משנה א' ובתוס' רע"א שם. אכן לדברי הנתיבות אתי שפיר די"ל דנשא מעוברת חבירו בשוגג ועי' באהע"ז סימן י"ג סעי' יו"ד וב"ש וח"מ שם וביבמות דף ל"ו בתוס' ד"ה ולא קתני יפריש כו' ואף דהמל"מ בפ"ב ה' סוטה ה"ח שקיל וטרי דאף ביאת איסור בשוגג מקרי אין מנוקה מעון י"ל דזהו רק בביאה האסורה מדאורייתא אבל ביאה האסורה מדרבנן בזה הסברא נותנת דמקרי מנוקה מעון כיון דשוגג דרבנן א"צ כפרה כשיטת הנתיבות ע"כ אינו שייך במעוברת חבירו לומר דמקרי אינו מנוקה מעון ולכן ס"ל לרבנן דמעוברת חבירו שותה והפוסקים דלא ניחא להו בתירוץ זה י"ל דעדיפא משני התם:
כז
ולכאורה יש להוכיח דאף שוגג דרבנן צריך כפרה דהא אוכל תרומה בזמן הזה לשיטת הרמב"ם הוא מדרבנן כמבואר בספ"א ה' תרומות ואפ"ה פסקו דאוכל תרומה חייב חומש וחומש משום כפרה הוא כמבואר בכתובות דף ל' תוס' ד"ה זר שאכל כו' ובב"ק דף ס"ה רש"י ד"ה משלם כפל כו' ושבת ד' ס"ט דחומש במקום קרבן קאי אלמא דאף שוגג דרבנן צריך כפרה. אכן יש לומר דשאני בתרומה בזה"ז דהא מבואר במל"מ פ"ז הלכות תרומות ה' י"ז דתרומה בזה"ז אף דאינה אלא מדרבנן מ"מ כדין תורה דיינינן לה וראי' לזה מהא דיבמות ד' צ' ואוכלת בגינו תרומה דרבנן משמע דבתרומה בזה"ז לא משום דכדין תורה דיינינן לה זולת לענין תערובות עי"ש שהאריך. וה"ה מה"ט יש לומר דגם לענין שוגג החמירו בזה יותר משארי שוגג דרבנן והצריכו בה כפרה אף על השוגג וראי' לזה מהא דפ"ו דתרומות מ"ו המאכיל את פועליו ואורחיו כו' וחכ"א הם משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן ופריך בירושלמי שם והלא כבר אכל ומשני טבל נפשו של אדם קצה בהם וכן מבואר ברמב"ם פ' ה' דתרומות ה' יו"ד ומטעם הירושלמי הנ"ל דאכילת איסור לא נחשב להנאה והא הרמב"ם פסק דתרומה בזה"ז דרבנן ומבואר ברמב"ם פ' ט"ז ה' מכירה וביו"ד סימן קי"ט ובח"מ סימן רל"ד דבאכילת איסור דרבנן לא שייך קץ בה וא"כ קשה אמאי חייב לשלם להם דמי סעודתן אמנם לפמש"כ ניחא דשאני בתרומה בזה"ז דרבנן דדינה כדאורייתא ומה"ט ניחא הא דפסק הרמב"ם פי"ב הלכות תרומות ה' כ"א דאין עושין סחורה בתרומות והוא משנה פ"ז דשביעית וקשה הא קיי"ל דבאיסור דרבנן מותר לעשות סחורה כמבואר ביו"ד סימן קי"ז וברמב"ם פ"ח מה' מ"א א"כ יהי' מותר לעשות סחורה בתרומה בזה"ז דרבנן אכן לפמש"כ ניחא דדינו כדאורייתא לכל דבר:
כח
אכן יש להוכיח דשוגג דרבנן צריך כפרה מהא דתנן בתרומות פי"א ה"ב דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מי פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר מחומש והובא בחולין דף ק"כ וטעמו דר"י במשקה משום דזיעה בעלמא נינהו ושיטת התוס' וסייעתם דתרומת פירות חוץ דגן תירוש ויצהר אינו אלא מדרבנן א"כ קשה אמאי חייב חומש בתרומת פירות באוכלן בשוגג אי נימא שוגג דרבנן א"צ כפרה ומוכח מזה דשוגג דרבנן צריך כפרה ודוקא בתרומה בזה"ז דרבנן בזה אמרו דדינה כדאורייתא משא"כ בתרומה דרבנן דאף בא"י בקדושה ראשונה אינה אלא מדרבנן בזה דינה ככל דרבנן כמבואר במל"מ שם:
כט
ואפשר לדחות זה לפי מש"כ התוס' בעירובין דף ל"ב ד"ה תאנים כו' שכתבו דאף דתרומת פירות מדרבנן כו' כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב לי' כשל תורה וכיוצא בזה כתבו התוס' שם דף ל"ז ד"ה מאן האי תנא כו' וביצה ד' ד' בתוס' ד"ה ותנן אין כו' ע"כ י"ל דמה"ט חייב חומש באוכל תרומת פירות בשוגג משום דהחמירו בי' ביותר מכל אסורי דרבנן. וראי' לזה מהך דבכורות דף ל"ז דתני שם במוכר פירות ונמצאו טבלים דמה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים משום דמה שאכלו לא מקרי הנאה וכמו שפסקו כן לדינא וכמש"כ הבית יוסף סימן רל"ד משום דדינו כמו כל מוכר דברים האסורים מה"ת ושם בבכורות לא נמצא שום חולק ע"ז ואף דתרומת פירות אינה אלא מדרבנן לכמה פוסקים ומשמע שם דבכל פירות טבל הדין כן. בע"כ מוכח דדינו כדאורייתא לגבי זה דגם אכילתו בשוגג לא נחשב להנאה כלל משום דצריך כפרה בזה, אף לדברי הנתיבות וע"כ לא תקשה מהתם כלל ואדרבה יש סייעתא משם לדברי הנתיבות דהא בדבש תמרים ויין תפוחים אף לר' יהושע דס"ל דה"ל זיעה בעלמא עכ"ז הא ס"ל ג"כ דמדרבנן אסורים לזרים וכמש"כ הרע"ב בתרומות פי"א משנה ב' ועכ"ז פוטר מחומש והטעם הוא משום דמשקין הו"ל כמו אין לו עיקר בדאורי' רק ככל איסורי דרבנן וע"כ א"צ כפרה על השוגג בזה. ועיין חולין דף צ"ט ע"ב תוס' ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא כו' ופסחים דף כ"ד ע"ב. וא"כ הו"ל אין לו עיקר מה"ת כיון דהוי תרתי דרבנן נחשב כאין לו עיקר מדאורייתא וכמש"כ הב"ש בסימן כ"ח אך באמת אין זה ראי' כלל משום די"ל דלפי דהו"ל רק כזיעה בעלמא ע"כ קילא איסורו מכל איסורי דרבנן וכעין דברי הריטב"א בחולין דף צ"ט דבציר לפי דהו"ל זיעה בעלמא הקילו בו יותר מכל איסורי דברי' ועיין בספרי נחל יצחק ח' יו"ד סימן י"ג וקצרתי:
ל
וכן מצינו בב"מ דף נ"ה ע"ב באוכל תרומת מעשר של דמאי דחייב חומש ואף דבכמה ענינים מצינו דהקילו ביותר בדמאי וכמבואר בכתובות דכ"ד ושבת דכ"ב ויבמות דקי"ד וכתובות דכ"ד ובשארי דוכתי אפ"ה אמרו דחייב חומש הרי דאף שוגג דרבנן צריך כפרה ואפשר לומר דזהו כונת הגמ' שם בב"מ דף נ"ה דמקשה הגמ' שם עלה דאכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש וכי עשו חכמים חזוק לדברי' כשל תורה ומשני הא מני ר"מ ובאמת תמוה קושית הגמ' הנ"ל כמו דכתבו שם התוס' בד"ה וכי עשו כו':
דהא בכמה מקומות עשו אף יותר משל תורה ולכה"פ כשל תורה א"כ מאי מקשה הגמ' כאן וכן ראיתי בריטב"א שם שתמה דמאי קמקשה הגמ' כאן דהא מצינו בכמה דוכתי דעשו יותר משל תורה ואף מאן דפליג וס"ל דלא עשו יותר עכ"ז כשל תורה עשו חיזוק עכ"פ והכא קא מתמה הגמ' דאף כשל תורה לא ונשאר בצ"ע עי"ש בריטב"א וכן העיר הש"מ שם:
ענף ה
לא
ואי נימא שוגג דרבנן א"צ כפרה שפיר מתמה הגמ' דכי עשו חיזוק כשל תורה דזה גופא הוא קשה להש"ס דכיון דקי"ל דשוגג דרבנן א"צ כפרה כמש"כ הנתיבות א"כ קשה אמאי חייבו בשוגג חומש דהא חזינן דבשוגג הקילו בדרבנן יותר משל תורה ומתרץ הא מני ר"מ דמצינו דהחמיר בדרבנן הרבה ומפריז מאד בשל דברי' וכמש"כ השמ"ק כזה ע"כ החמיר גם לחיוב חומש אף דהוי שוגג ולכאורה דלדידן דקי"ל כרבנן דס"ל במשנה ממטבע בגיטין דאין הולד ממזר דאינו חייב חומש על אוכל תרומת מעשר דמאי וקשה דאמאי פסק הרמב"ם פ"י ה' תרומות ה' ד' דחייבין חומש על תרומת מעשר דמאי הא אמרינן בב"מ הא מני ר"מ דס"ל להחמיר בדרבנן בלא אמר בפ"נ ובפ"נ דהולד ממזר וכיון דקי"ל כרבנן דס"ל דאין הולד ממזר א"כ מבעי לן לומר דאין חייב חומש על תרומת מעשר דמאי וקשה על פסק הרמב"ם הנ"ל והרמב"ם כתב שם בזה"ל דמן הדין הי' דאין חייבים חומש על תרומת מעשר דמאי כמו דאין חייבים חומש על מעשר שני של דמאי אבל אמרו חכמים דאם לא יתנו חומש יזלזלו בה והכ"מ לא כתב מקום מוצא טעם זה. ונלענ"ד כי הטעם הזה מפורש בירושלמי דמאי פ' א' ה"ב על משנה דדמאי אין לו חומש תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי נותן חומש כו' ר"ז בשם רבנן אמר בדין הי' תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גזרה שאם לא יפריש אף הוא אינו נוהג בקדושה עכ"ל:
והובא הירושלמי הנ"ל בר"ש פ"א דדמאי ומזה הוציא הרמב"ם טעמו דכן מפורש בירושלמי ואפשר כיון דבירושלמי מפורש בשם רבנן דאמרי טעם אחר על הא דמפריש חומש בתרומת מעשר של דמאי לכן פסק כן הרמב"ם ואף דבש"ס דילן איתא בשם ר"נ אמר שמואל הא מני ר"מ היא עכ"ז הלכה כרבנן דבירושלמי דהמה הרבים ואמרו טעם אחר דתקנו חכמים כן בתרומת מעשר של דמאי כדי שלא יזלזלו בה ותקנו זה לפי ראות עיניהם בזה:
לב
וכן לפי מה דמבואר בירושלמי פ"ב דערלה משנה א' דאמרו שם בתרומת מעשר של דמאי דעולה בא' ומאה ואמרו שם מאן תנא דמחמיר בדרבנן ר"מ היא דתנן הרואה כתם ה"ז מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר"מ וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב וכן פסק הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות תרומות ובנדה דנ"ב איתא להך מתני' דהרואה כתם דה"ז מקולקלת ופסק הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ"ט כר"מ דחוששת משום זוב לכן פסק שפיר דכן יש להחמיר בתרומת מעשר של דמאי דאינה עולה רק באחד ומאה וכן דחייב חומש מה"ט ונכונים דברי הרמב"ם הנ"ל דסמך על הירושלמי דדמאי הנ"ל דרבנן אמרו טעם אחר עלה דחייב חומש וכן סמך על הירושלמי דערלה דתלה זה בפלוגתת ר"מ ורבנן ברואה כתם דאם חוששת משום זוב כנ"ל ואחר כותבי כל זה ראיתי בתוס' יו"ט לב"מ פ"ד משנה ח' שכתב קצת מזה עי"ש ולדינא אין להוכיח מהך דב"מ דלרבנן דר"מ אינו חייב חומש בתרומת מעשר של דמאי וכן לפי הטעם של הירושלמי והרמב"ם דמשום שלא יזלזלו בה אתי עלה דמשמע דלולי טעם הזה הי' הדין שלא לחייבו חומש על תרומת מעשר של דמאי דלכאורה יש להוכיח מן כל זה דשוגג דרבנן א"צ כפרה דזה אינו הוכחה לדינא לפי די"ל בזה כמש"כ התוס' בב"מ שם בביאור קושית הגמ' דעל מה דקנסוהו לחיוב חומש או כמש"כ השמ"ק שם והפני יהושע דעיקר קושיות הגמ' שם דהא בדמאי הי' עיקר הגזרה לפנים משורת הדין דהא רוב ע"ה מעשרים כו' ומייתי מהך דר"מ דשם הו"ל ג"כ גזרה קלושה כו' עי"ש וע"כ עדיין יש לומר דבכל מילי דרבנן היכא דלא שייך כן דגם שוגג דידהו צריך כפרה אך לא לכפרה גדולה כעין חומש כנ"ל בשיטת התוס':
לג
והנה מצינו במעילה דף ב' ע"ב דמאי איכא בין מעילה דאורי' לדרבנן ומחלק דאורייתא משלם חומש ודרבנן אין משלם חומש אלמא מצינו דבדרבנן אינו משלם חומש ואילו בתרומה דרבנן כמו על פירות ותרומת מעשר של דמאי מצינו דחייבו חומש ובאמת לפי מה שנתבאר למעלה אין זה קשה כלל ובלא זה אי נימא דשוגג דרבנן צריך כפרה ניחא זה בפשיטות משום דהתוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר שאכל תרומה כתבו דתשלומי קרן וחומש דתרומה המה משום כפרה ותשלומי חומש בהקדש אינו משום כפרה אלא משום מה דגזל הקדש א"כ החילוק ברור למבין דכיון דשוגג צריך כפרה אף בדרבנן לכן חייב לשלם חומש בתרומה דרבנן כיון דכפרה דילי' הוא תשלומי חומש משא"כ במעילה דאינו משום כפרה רק משום גזה"כ עבור גזילה ע"כ במעילה דרבנן לא תקנו כן. ומה"ט ניחא דלענין פדיון של מעשר שני של דמאי אינו חייב חומש כמבואר בדמאי פ"א ואילו באכילת תרומת מעשר דמאי החמירו דחייב חומש. משום דשאני אכילה דצריך כפרה וזהו כונת התוס' בב"מ דף נ"ה ע"ב ד"ה ויחזור ויפדה כו' דכתבו דשאני באכילה שעשה עבירה מחמיר בדמאי כמו בודאי ע"ש וכמו שאמרו בגמ' שם דף נ"ו אע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר באכילתו וזהו הכל מה"ט גם יש לומר דשאני במעילה דכיון דבעי קרבן לכפרה ובדרבנן לא שייך להביא קרבן משום חולין לעזרה לכן ג"כ אינו מביא חומש משא"כ בתרומה דלא בעי קרבן רק חומש לכן לא מיפטר מחומש:
ענף ו
לד
ולכאורה יש להעיר בהא דיבמות דצ"א בכתב לשם מלכות יון דהגט פסול ותצא מזה ומזה דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאקרויי לגיטא. ומבואר בגטין דף ע"ט תוס' ד"ה וצריכין גט כו' דאינו פסול אלא מדרבנן ואי נימא דשוגג דרבנן א"צ כפרה א"כ קשה אמאי קנסוה כ"כ הא לא עבדא איסורא כלל וע"כ מוכח דגם שוגג צריך כפרה והא דאמרינן ביבמות דף פ"ט ובכולי ש"ס מזיד דעבדא איסורא קנסו רבנן שוגג דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן. י"ל דאף דשוגג צריך כפרה מ"מ הא לא נתכוין לעשות איסור ולכן אמרו דלא עבד איסורא דבעת דעשה לא נתכוין לעשות האיסור אך י"ל דשאני התם דאיתחזק איסור דא"א בזה אמרינן דהו"ל למידק משום דעיקר הסברה דשוגג א"צ כפרה יש להסביר דלו יהא דהי' אצלו ספק ע"ז עכ"ז הי' מותר לעבור ולעשות כיון דספק דרבנן לקולא א"כ ז"א שייך אלא בלא איתחזק איסורא משא"כ היכא דאיתחזק דספקו אסור אף בדרבנן כידוע לכן צריכה כפרה ולכן בגיטין דכתב לשם מלכות אחרת קנסינן לה שפיר משום דכה"ג צריך כפרה אף בשוגג והתם איתחזק איסור דא"א וכעין זה בתוס' עירובין דף ס"ד ד"ה שכור כו' דמי רגלים אפי' מצאן במקום שראוי להסתפק א"צ לחזור ולברך דהא אמר בברכות דף כ"ה לא אסרה כו' וכי גזרו בודאן אבל בספיקן לא גזרו רבנן. וכונת התוס' הוא כנ"ל דכיון דלא גזרו בספק מי רגלים א"כ אף שמצא מי רגלים במקום דראוי להסתפק עכ"ז הרי הי' מותר לו לקרות לכתחלה כיון דספק מותר ולכן אין זה חטא כלל:
לה
ובעיקר ראיית הנתיבות דשוגג א"צ כפרה מעירובין דף ס"ז ע"ב דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא איננה ראי' לפי מה שהאיר לנו בעז"ה הרדב"ז את הדרך בזה בחלק ד' סימן י"ט שכתב לפרש המאמר דאמרו בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן וז"ל דאם בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפי' במילתא דרבנן דבס' חסרון ידיעה לא אזלינן לקולא כו' והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מהתלמידים יש לו איזה קושיא ע"ז אם המעשה בדאורי' מותבינן והדר עבדינן ואם מדרבנן עבדינן והדר מותבינן ופשוט מאד עכ"ל. ולפי דברי הרדב"ז אין ראי' כלל להוכיח דשוגג א"צ כפרה דשאני התם כיון דהדין ברור לו ולכן אין לו לחוש לשמא יסתור הדין בקושיתו דע"פ רוב לא יסתור הדין שברור לו באיזה קושיא רק בדאורי' חיישינן משום דהא כ"פ ס"ל דרוב דאיכא לברורי מבררינן וזהו ג"כ איכא לברורי משא"כ בדרבנן סמכינן על רוב ואין לחוש שמא יסתור הדין ובאמת אף אם אירע אחר זה דמחמת הקושיא נסתר הדין עכ"ז א"צ כפרה דאין זה שוגג רק דינו כאונס דהא מותר לו לסמוך על הכלל הזה ולמעבד עובדא אף דרואה שאחד מהתלמידים יש לו מה להקשות:
ואין מקום להוכיח מזה דשוגג א"צ כפרה:
לו
ובאמת לכאורה צ"ע דלמה לי' בעירובין לומר הכלל דבדרבנן עבדינן עובדא כו' בשם רב יהודה הא כן מבואר בברייתא ר"ה דכ"ט דאמר ר' יוחנן בן זכאי נתקע ואח"כ נדון דזהו ג"כ מה"ט דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכמש"כ הטורי אבן בר"ה שם ואי דשם הוא צורך מצוה מה"ת לצאת חובה דאורי' הא שם בעירובין הי' ג"כ צורך מצוה להחם חמין כדי למול התינוק ואפשר קצת לחלק דשם בתקיעה בשבת דאף דיתברר מיד דטעה בזה עכ"ז אתעביד לי' המצוה מה"ת והוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור משא"כ הכא בעירובין יש לחוש שמא אחר החמום למים מקודם המילה יבורר לנו שטעה ואז לא יתעבד מצוה כלל וע"כ הביא בשם רב יהודה דהתיר אף בדבר הרשות למיעבד עובדא מקודם וגם י"ל דהתם בר"ה הוי מצוה דרבים ועוד י"ל דשא"ה בהא דר"ה דא"ל נדון בדבר:
ומשמע דלא הי' קשה לבני בתירה ע"ז רק אמרו דצריכים עדיין להתישב לכן אמר ואח"כ נדון כדחזינן בסוף דא"ל נדון וא"ל כבר נשמעת קרן ביבנה אלמא דלא הי' לו באמת איזה קושיא ע"ז כלל משא"כ היכא דיש לו איזה קושיא אפשר דגם בדרבנן מותבינן מתחלה לכן הוכרח לומר בשם רב יהודה דחידש לנו דגם כה"ג עבדינן והדר מותבינן:
ואף דלהשואל נראה דיש לסתור הכלל עכ"ז אין להחכם לחוש לזה רק ישיב לו אח"ז וכעין דברי הרדב"ז הנ"ל כתב ג"כ הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב ס"ק מ"ב בשם הת"ה דאפי' בספק לו באיסור דרבנן יש למחות ביד רבו ומאי דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן היינו כשבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתישב שפיר להורות כדת עי"ש. וא"כ לפי הנ"ל אין מקום לראיית הנתיבות לדינו דשוגג דרבנן א"צ כפרה מההיא דעירובין הנ"ל ויש לעיין בעירובין דף ס"ה ע"ב נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם ופירש רש"י נשכור דס' דדברי' להקל:
ענף ז
לז
ובעיקר מה, שהכריח להנתיבות לחדש זה הכלל מהא דקנה איסור דמדברי' דפסקו ביו"ד סימן קי"ט ובח"מ סימן רל"ד דא"צ להחזיר הדמים משום דאיסור דרבנן קיל ומקרי נהנה י"ל דשא"ה לפמש"כ בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ג' ענף ב' וז"ל דאם אחד הטעה חבירו בטריפה בחזקת כשירה וצריך כפרה דאף דע"א נאמן באיסורים די"ל מה הו"ל למעבד עכ"ז הא קי"ל ביבמות דף פ"ז וצ"א בניסת ע"י ב' עדים חייבת קרבן ולא נקראת אנוסה להיות פטורה מקרבן וכן מבואר בתרומות פ"ו מ"ג המאכיל פועליו ואורחיו תרומה הן משלמין קרן וחומש אלמא דזה צריך כפרה עכ"ל בספרי באר יצחק ובאמת מצינו בתוס' ב"מ דף פ"ב ובב"ק דף כ"ז שכתבו לחלק בין שוגג קרוב לאבידה דהוי כעין פשיעה ושוגג קרוב לגניבה דבחנם פטור וש"ש חייב וה"ה יש לחלק דהא במכר לחבירו טריפה בחזקת כשירה כיון דע"א נאמן באיסורין אין זה מקרי שוגג קרוב לפשיעה רק קרוב לאונס ובמידי דרבנן מיפטר בכה"ג דהא סמך על חברו ואין זה מקרי שוגג בדרבנן רק אונס דבדרבנן מיפטר משא"כ בדאורי' חייב בכה"ג אף דהוי כעין אונס:
אבל שוגג גמור גם בדרבנן צריך כפרה וראי' לזה מהא דפסק הרמב"ם ה' ברכות פ"א הלכה י"ט דמי שאכל דבר איסור דברי' בין בזדון ובשגגה אינו מברך עליו והטעם משום דלא מקרי נהנה וכמש"כ הט"ז בא"ח סימן קצ"ו ס"ק א':
רק הט"ז נדחק לחלק דמ"ש במכירת איסור דרבנן נחשב להנאה מה שאכל וגבי ברכה לא מקרי נהנה ע"ש בט"ז. אמנם לפמש"כ נכון לחלק בפשיטות דשאני התם במכר וסמך הלוקח על פיו והוי כעין אונס בזה מקרי איסור דרבנן נהנה משא"כ בשוגג בעלמא אף בדרבנן לא מקרי נהנה משום דצריך כפרה דאיבעי לי' לעיוני ואין אכילתו נחשבת להנאה כלל:
ולפ"ז י"ל דהנכון עם הב"י שהובא בט"ז שם שכתב דלהרמב"ם במי שאכל מחמת אונס דיברך משום די"ל שאני בשוגג דצריך כפרה עדיין אף על דרבנן משום דסתם שוגג הוא קרוב לפשיעה דע"ז אמרו סתמא אדם מועד לעולם בין בשוגג דהא בחנם מיפטר על שוגג קרוב לגניבה רק בשוגג כעין אבידה חייב ג"כ משום דהוא מקרי קרוב לפשיעה וכמש"כ התוס' וכנ"ל:
לח
ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ז דמי ששתה יין נסך בשוגג דיתענה ה' ימים ומשמע דקאי על סתם יינם דמיירי שם בכל הסימן משום דאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה ויש לחלק קצת בזה משום דהא החמירו בסתם יינם בהנאה לכתחלה כמבואר קכ"ג סעי' א':
לט
ועפ"ז יש לדון במש"כ המג"א סימן כ"ז ס"ק י"ז דאם נתהפכו הרצועות מדת חסידות להתענות די"ל דע"פ דין מחויב להתענות כמו כל שוגג דרבנן דצריך כפרה והא דמו"ק דף כ"ה דאמרו בשבחו דר"ה יומא חד איתהפכא לי' רצועה ויתיב עלי' ארבעים יום י"ל דהחסידות היתה מה שהתענה כ"כ הרבה מ' יום דהא מצינו ביין נסך בשוגג דסגי בחמשה ימים וכנ"ל אבל באמת ע"פ דין צריך כפרה וכן מוכרח זה לפמש"כ רש"י במ"ק שם דרצועה שחורה נראה מבחוץ הוא הלמ"מ וזהו ע"פ פרש"י בלישנא בתרא גבי ונוייהן לבר במנחות דף ל"ה ע"ב ועי' בתוס' שם א"כ קשה הא הלמ"מ הוא כעין תורה וע"פ דין מחויב להתענות בשוגג בזה כמו כל שוגג מדאורי' ובודאי אין סברא לחלק בזה בין המפורש בתורה להלמ"מ וכמש"כ בספרי באר יצחק חי"ד סימן א' גבי ס' הלמ"מ עי"ש וע"כ מוכח דמדת חסידות דרב הונא היתה הא דהתענה כ"כ הרבה מ' יום דהוא תשובה גדולה והא דלא חשב התם במו"ק הך מעלה דרב הונא דמצינו דהתענה מ' יום בב"מ דף ל"ג דיתיב רב הונא ארבעים יום דחשדי' לר"ח די"ל דזה לא הוי רבותא כ"כ דהי' שם כמו מזיד דלא הי' לו לחשוד לר"ח כדמצינו החושד בכשרים כו' משא"כ בהא דאתהפכא לי' רצועה בשוגג ועכ"ז התענה הרבה זו היא משום מדת חסידות ועכ"פ אי נימא דהלמ"מ הוא שיהי' שחרותן מבחוץ בודאי החיוב להתענות בשוגג דצריך ג"כ כפרה ויש להאריך עוד בדברי המ"א ובהך דר"ה במו"ק הנ"ל דהיינו אף היכא דמתקן אח"כ ומניח תפילין בכשרות ואפ"ה ממדת חסידות יתענה ולא מדינא כיון דע"פ דין יצא למצות תפילין אח"ז בכשרות. ויש להאריך בזה:
מ
ועיין בחולין דף ו' ולא חייש מר לתערובת דמאי א"ל לאו אדעתאי. אמר ר"ז אפשר גזרו על התערובת דמאי ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא השתא בהמתן ש"צ אין הקב"ה מביא תקלה כ' ופרש"י מסתייעא מילתא דיגרום עון שלא כו' וישכח הגזרה ויאכל בשוגג הרי דשוגג דרבנן הוא ג"כ עון מקרי ועי' בתוס' שבת דף י"ב ובחולין ד"ה בד"ה צדיקים עצמן כו' שהקשו בהא דפסחים ר"י ב"א איקלע לבי ר"א ואשתלי וטעם קודם הבדלה הא אין הקב"ה מביא תקלה כו' עי"ש והא זה אינו אלא מדרבנן ובשוגג וקרי לי' תקלה:
מא
נחזור לענינינו דאי נימא דשוגג דרבנן צריך כפרה בודאי החיוב להודיע לחבירו ולהפרישו מאיסור ואף אי נימא דא"צ כפרה עכ"ז מחויב להודיע לחבירו וכן ראיתי כעת בתרומת הדשן סימן מ"ג המובא ביו"ד סימן רמ"ב סעי' כ"ב ובש"ך שם בקצרה ומדבריו שם משמע דאף בשוגג דרבנן מחויב להודיעו ולהפרישו וא"כ בנ"ד ודאי החיוב להודיע להבעל דאף דנימא דהבעל בנ"ד א"צ כפרה לפי שסמך עלי' דהוי שוגג קרוב לאונס כמש"כ למעלה דבכה"ג א"צ כפרה בדרבנן. מ"מ הא האשה בעצמה דיודעת דנבעלה מקודם ואף דאי נימא דהיא שוגגת בזה ואינה יודעת דאסורה להבעל אליו בלא כתובה מ"מ הא נתבאר דשוגג דרבנן צריך כפרה ועוד דהא כתבנו דלא תלוי בזה הא דשוגג דרבנן א"צ כפרה דלעולם היודע מחויב להפריש לחבירו מאיסורא אף דאינו אלא מדרבנן ועי' בנו"ב א"ח מ"ק סימן ל"ה ובחמדת שלמה חא"ח סימן ט"ז עד סוף סימן י"ח ועי' בהפלאה בק"א סימן קט"ו ס"ק יו"ד בשמשתו נדה או שזנתה עם אחר בנדתה שאסורה לו רק שתקבל תשובה כיון דחשודה לאותו דבר עי"ש וסתם פנויות נדות הנה וא"כ גם לפ"ז צריך להודיע להבעל שלא יכשל באיסור נדה דאורי' אבל עיין בתשו' ברית אברהם חאהע"ז סימן י"ד ובחו"ד סימן קפ"ה ס"ק א' וקצרתי וגם נתבאר לעיל דבההודעה להבעל יש בזה משום השב אבידה. ע"כ ברור ופשוט דחייבים להודיע להבעל וכמה חדושי דינים נתבארו בקונטרס הזה בעזהי"ת:
[השמטה] ובעיקר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש להעיר ממה שכתב רש"י בסוטה דף כ"ג ובתוס' שם בד"ה ושומרת יבם כו' דאף [אי] לית לן דרב המנונא מיהו אי לא בעי למנסב אשה זונה אינה נוטלת כתובה אך ז"א בפנוי הבא על הפנוי' דהא קי"ל דלא עשאה זונה רק בנבעלת לנכרי וכיוצא המבואר באהע"ז סימן ו' סעיף ח' דמקריא זונה בזה יש לדון דלכ"ע אין לה כתובה כלל וממילא הוי מקח טעות גם לגבי קדושין וקצרתי: