עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן ס
נשאלתי באשה שנתקדשה בימי נעוריה בעת הבהלה ובמשך קטן נפרד בעלה ממנה ובמשך עשרה שנים בא איש אחד אנ"ח עוזב כו' ואמר שקידשה ומכרת אותה והאשה עצמה אינה מכרת לו. ובשמו הי' הכחשה שהאשה אמרה דשם בעלה הי' שמואל שכנא והאיש הנ"ל אמר ששמו שמואל ואח"ז השתדלה ג"פ ממנו וסדרו המסדרי גיטין שני גיטין גט אחד בשם שמואל שכנא וגט ב' בשם שמואל ועוד כמה ענינים יתבארו בתוך התשובה להלן ונשאלתי איך דעתי מסכמת לזה:
ענף א
א
תשובה בקצרה דזה הדין מבואר בקידושין דף ס"ג ובאהע"ז סי' ל"ז דנאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס ומשמע מכל הפוסקים דאף בבא מתחילה ע"מ לכונסה ג"כ נאמן ליתן גט והשער המלך פ"ט ה"א ה' י"ב הביא בשם השיטה דלא ס"ל כן אך הכריע כשיטת הפוסקים דלא מחלקי בזה ומה שהקשה השעה"מ מזה על שיטת הסוברים דחיישינן לאחזיק דיבורייהו באמת אינו קשה דהא מה דלא נאמן לכנוס אין זה רק מדרבנן ומה"ט אם כנסה אין מוציאין ממנו כמש"כ הרשב"א והמקנה בק"א סי' ל"ז ע"כ לא החמירו הכא משום חשש דאחזוקי שיקריי' דהא מה"ת לא חשדינן ליה במשקר ואין מדמין דרבנן לדאורייתא וע"כ נאמן ליתן גט ומה דיש לחוש בנ"ד דהיה לו אז עוד אשה אחת בסלוצק א"כ הוי זה בגדר א"א משים א"ע רשע אין לחוש לזה דהא ידוע מש"כ התוס' בב"מ דף ג'. ובכריתות דף י"ב:
דהיכא די"ל דעושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה לא אמרינן כן א"כ ה"ה הכא י"ל דרוצה לישא אשה כיון דהאשה שהי' לו בסלוצק מתה כעת וכדי שלא יעבור על חר"ג אומר כן וראי' לזה מהא דסוף נדרים באשה האומרת טמאה אני לך נאמנת למשנה ראשונה ואף בטמאה ברצון כמבואר בסוגיא שם ושו"ע סי' קט"ז. והר"נ כתב שם דלא שייך התם לומר שוויי' אנפשי' חד"א דמשועבדת לבעלה ולא דיינינן התם הך כללא דא"א משים עצמו רשע וע"כ מוכח כסברת התוס' הנ"ל דהיכא די"ל דעושה תשובה לא דיינינן כן אך באמת אין אנו צריכין לראיות בזה כיון שמבואר בתוס' כן להדיא:
ב
ובמה שהכחישו בשם הבעל הלא ידוע מש"כ הר"נ בתשובה סי' ל"ג והובא בחתם סופר ח' אה"ע סי' ע"א כעין זה דזהו דבר העשוי להשתנות. אך יש לחוש בנ"ד מחמת שהוא עוזב דאינו נאמן אף באיסורין כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ש"ך ס"ק כ' א"כ אף דע"א נאמן בהא דנתקדשתי וא"י למי כמש"כ הר"נ דלא דיינינן הכא להך דאין דבר ערוה פחות משנים. מ"מ הא היכא דאינו נאמן אף באיסורין גם הכא אינו נאמן ומ"מ י"ל דגם משום זה אין להחמיר בנ"ד דהא אמר לפניהם שמה שעזב דתו היה מחמת אונס וזהו דבר המצוי כידוע כו' בימים הקודמים ואף שמבואר ביו"ד סי' רל"ב ש"ך ס"ק כ"ה גבי שבועה דאינו נאמן לומר דהיה באונס הא הטעם שם משום דאונס לא שכיח. אבל בנ"ד מצוי ומצוי הוא בהו ואף מספיקא מבעי לן לדון ולתלות דהיה באונס וכעין מש"כ התבואות שור ליו"ד סי' ב' ס"ק ז' בספק אי לתיאבון או להכעיס דהוכיח מגיטין דף מ"ז דתלינן דלתיאבון דאף דאיתרע חזקת כשרותו מ"מ מוקמינן ליה על חזקת כשרות במה דאפשר ע"ש ומכש"כ בספק אי באונס או ברצון ובוודאי אם אומר ברי שהיה באונס דנאמן ע"ז והיכא שהיה עוזב באונס הא נאמן באיסורין על של אחרים כמבואר ביו"ד סי' קכ"ד סעי' ט'. ע"כ ה"ה הכא כיון דדיינינן על ליתן גט דדינו כמו כל איסורים דנאמן על של אחרים ועי' באה"ע סי' י"ז סעי' ו' ובב"י שם שהביא לתשובת הרא"ש שם מזה ובתשובת רע"א זצ"ל סוף סי' פ"ז:
ג
ועוד י"ל בנ"ד דהנה ראיתי בטיב קידושין לאה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ב דנאמן ומותרת לו דפי' רש"י דלא חציף לומר בפני האב דמירתת דילמא מכחיש ליה דכתב דלפ"ז צ"ע אם מת האב ובא אחד אחר מיתתו ואמר דקידשה דתו לא מירתת וא"כ אינו נאמן לכנוס:
והוכיח דגם בכה"ג נאמן לכנוס והטעם הוא משום דלא פלוג כו' ע"ש ולי נראה טעם הדבר דאף לאח"מ נאמן לכנוס משום דהא כתב הרשב"א דגם באשה האומרת נתקדשתי וא"י למי דאם כנסה אין מוציאין דבאמת דינו כמו כל איסורין דאף היכא דיצרו תוקפו נאמן כמו בנדה וכה"ג דכיון דלא אתחזק איסורא דינו דנאמן מן התורה. וכמו שכתוב בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז ענף ב' דכיון דיש בזה ברי וחזקת היתר ע"כ הדין נותן דנאמן:
ועיקר הטעם דאמרו אינו נאמן לכנוס יש לומר דלכן החמירו חז"ל בזה כיון דיש ריעותא דאומרת אינו יודע ואינה מכרת לו אף עכשיו דאומר ומזכיר לה דקידשה. ע"כ משום ריעותא זו החמירו חז"ל ואמרו דלא יכנוס היכא דלא שייך לומר מירתת אך באומר לפני האב דיש בזה חזקה דלא חציף כו' נאמן לכנוס אף דהוי ריעותא דאינו מכירו עכשיו דמזכירו לומר אני קדשתי' אבל בבא לאחר מיתת האב לומר אני קדשתי' כיון דאין כאן ריעותא הנ"ל ממה דאינו מכירו ע"כ נאמן אף מדרבנן לומר ולכונסה כיון דלא שייך בזה הריעותא הנ"ל וכיון דעיקר חומרא זו הוי מדרבנן. ע"כ הבו דלא לוסיף עלה ומנלן דהחמירו אף בכה"ג מדרבנן ומוקמינן אדינא וע"כ שפיר כתב בספר טיב קידושין להקל בזה אך לא מטעמי':
ד
ואין להקשות ע"ז מהא דכתב הב"י בשם רבינו ירוחם דדוקא בפני האב והובא ברמ"א הא לפמש"כ נאמן אף לאחר מיתתו י"ל לפי מה שכתבתי טעם הדבר דלכן אין נאמן לכנוס משום דיש ריעותא דעכשיו שמזכירו ומ"מ אינו מכירו ע"כ אינו נאמן רק משום דלא חציף א"כ לפ"ז הדין נותן היכא דאמר כן שלא בפני האב וכשנודע לאב מה שאיש פ' אומר דקידשה. ומ"מ אומר עדיין א"י דבכה"ג ג"כ הוי ריעותא זו דמזכירין לו ואינו זוכר דבזה לא מהימן רק משום דלא חציף ע"כ בעינן דוקא שיאמר כן בפני האב וכמו באשה האומרת גרשתני דדוקא בפני הבעל כו' אבל לעולם י"ל דהיכא דמת האב דלא שייך ריעותא זו כלל דנאמן לכנוס אף דלא שייך הטעם דלא חציף ובאמת לפמש"כ הטיב מקושר הטעם דלא פלוג חז"ל בזה תקשה עליו מן דברי ר' ירוחם הנ"ל דגם התם נימא הך דלא פלוג:
אבל לפי מה שכתבתי א"ש. ואחר כותבי זה מצאתי במקנה דף ס"ג ד"ה רב אסי כו' שכ"כ אך הקשה ע"ז מן דברי ר' ירוחם הנ"ל אבל לפמש"כ אינו ראיה מר' ירוחם לסתור זה:
ה
וכיון דנתבאר דעיקר הטעם דאינו נאמן לכנוס היכא דלא שייך דמירתת הטעם הוא משום דיש ריעותא דאינו מכירו ע"כ בנ"ד דאין כאן ריעותא זו כמו דאמרו בכתובות דף כ"ז וב"מ דף ל"ט דאמר ליה שפיר קאמר לך שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן ועכשיו לאחר כמה שנים הוא בחתימת זקן וכיון דלא הוי ריעותא זו בנ"ד ע"כ י"ל דלא החמירו חז"ל בכה"ג ומנלן להחמיר בזה והבו דלא לוסיף עלה ולכן יש לומר דאף לשיטת הסוברים דהובא בשעה"מ דס"ל דהיכא דבא מתחילה ע"מ לכונסה דאינו נאמן ליתן גט די"ל דמודו בנ"ד דנאמן לכנוס כיון דלא הוי הריעותא בנ"ד וע"כ ממילא נאמן ליתן גט מכש"כ אך מטעם אחר יש להחמיר בנ"ד דלא יהיה רשאי לכונסה לפי דעיקר הטעם דנאמן מן הדין הוא משום דדינו כמו איסורין א"כ כיון דהוי עוזב דאינו נאמן אף באיסורין כמבואר ביו"ד סי' קכ"ד סעי' ט' דהאנוסים אינם נאמנים על שלהם. ע"כ ה"ה היכא דהוי בחשש נוגע מן הדין אינו נאמן לכונסה. ומה"ט אף ליתן גט אינו נאמן להך שיטה דס"ל דחיישינן לאחזוקי דיבורא:
ענף ב
ו
אך כבר נתבאר דלדינא לא קיי"ל כהך שיטה משום דמוכח מכמה דוכתי דהיכא דהוי בחשש נוגע דהו"ל בע"ד דלא חיישינן לאחזוקי דיבורא אלא היכא דהוי מתחילה בתורת עדות דלא הי' נאמן אז מתחילה חשו בזה לאחזוקי דיבורא לשיטת כמה פוסקים ועפ"ז העירותי במקום אחר בדברי הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' כ"ז בד"ה והנה ההפרש כו' ע"ש ואכ"מ וע"כ שפיר יש לדון גם בנ"ד דנאמן ליתן גט כיון דאינו כונסה א"כ הא בשל אחרים נאמנים ג"כ העוזבים דעזבו כו' באונס כמבואר ביו"ד שם דנאמנים בשל אחרים משום דכל זמן דלא נתברר לפנינו דנטלו שכר וכה"ג איזה הנאה עבור עדותן דלא חיישינן לזה וה"ה בנ"ד לא מחזיקינן איסור לחוש שמא שכרתו וכה"ג כיון דלא אתחזיק איסורא:
ז
ועוד יש לדון בנ"ד דאמר לה הרבה סימנים דכתבו הכתובה פעם אחרת משום טעות בשמו שכתבו שלום והי' צריך לכתוב שמואל וכן הסימן דנתקדשה שנית אז לו והיא מודית לי' ע"ז דיש לדון דכל הנך סימנים ביחד מצטרפים להיות נחשב לסי' מובהק וכעין הא דגיטין דף כ"ז ע"ב דלא חיישינן דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וכמש"כ כמה פוסקים דהרבה סימנים אמצעים מצטרפי להיות נחשב לסי' מובהק ואף דנימא דכל אחת בפני עצמו לא הוי דינו כמו סי' אמצעי רק כמו סי' גרוע:
מ"מ י"ל דבהצטרפות הרבה סי' גרועים חשוב עכ"פ לסי' אמצעי וראי' לזה מן דברי התוס' בב"מ דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ כו' בתי' השני דמנין וחרוזא הוי סימן אלמא דאף דכ"א בפ"ע לא הוי ס"א מ"מ ע"י צירוף ביחד נחשב לסי' אמצעי ואף תי' קמא דשם י"ל דמודה לזה רק ס"ל דשא"ה דכ"א בפ"ע אינו חשוב אף לסי' גרוע כלל ומזה מוכח כשיטת הפמ"א דכתב דשני סי' גרועים חשוב לסי' אמצעי ואכמ"ל:
ח
וגם י"ל דבנ"ד דהוי שלשה סימנים גרועים היינו סי' כתיבת הכתובה פע"ש וסי' השם דמחמת טעותו שהי' כתוב שלום ונודעו שצריך לכתוב שמואל כתבו הכתובה פעם שני וסי' הקידושין שני פעמים כל הנך שלשה סימנים גרועים ביחד דינו כמו כל סימן מנין דהוי לכה"פ סימן אמצעי כידוע והנה שיטת האחרונים דבאיסורין שאינם של ערוה סמכינן על סימנים אמצעים ג"כ והובא במראות הצובאות לסי' כ"ד ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו':
ע"כ בנ"ד דיש ס"א שפיר י"ל דנאמן אף לכונסה כיון דדינו כמו כל איסורין שאינו של ערוה כמש"כ הר"נ דמה"ט עד אחד מהימן בה ע"כ ה"ה דסמכינן בזה על סי' א' לכ"ע:
ט
ולא מבעיא אם נתברר ע"פ עדים שהי' כל אלו סימנים בהך אשה אלא] אף אם לא נתברר כ"ז ע"פ עדים או עד אחד מ"מ כיון דהאשה אומרת דאמת אלו הן הסימנים ג"כ י"ל דמותר לכונסה וכעין מש"כ ההפלאה לכתובות דף כ"ב ע"א בתוס' ד"ה מנין להפה שאסר כו' דהיכא דהאשה אומרת ברי בזה נאמן האומר דקידשה אף לכנוס כיון דשניהם אומרים ברי ע"ש וה"ה בנ"ד דאומרת דאמת הם אלו הסימנים וכיון דנתבאר דע"פ אלו הנך סי' ביחד מותר לכנוס א"כ הוי כמו דאומרת ברי והוי לנו שניהם אומרים ברי דנאמן לכנוס ג"כ. ובוודאי אחר דכנסה וגירשה מותרת לכל אחר שהותרה לו:
ואין לנו להחמיר בזה דאינו רק חומרא מדרבנן וכעין זה כתב המקנה בקידושין דף ס"ג ד"ה נאמן ליתן גט כו' ע"ש ושאני תרי אמרי נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה דקיימא לכל בספק אשם תלוי וקצרתי וע"כ אף אי נימא כשיטת הסוברים דס"ל דהיכא דבא ע"ד לכונסה דאינו נאמן ליתן גט דמ"מ שאני נ"ד דמותרת ליכנס ע"פ אמירת ברי של שניהם ע"כ בוודאי נאמן ליתן גט לכ"ע:
י
ויש לי להאריך בכ"ז עוד אך לפי שבאמת בנ"ד דהוא עוזב ואינו נאמן על שלו אף באיסורין ע"כ יש לומר דאינו נאמן לכנוס דאף ע"י אמירת סימנים הללו ג"כ לא סמכינן על דבריו דיש לחוש שמא היא אמרה לו להנך סימנים וחיישינן לקנוניא כיון דיש לנו הנאתו גלוי' דאומר כן כדי לכונסה והוי כמו בכל דבר שלו דאינו נאמן עוזב אף שעזב באונס כנ"ל שוב ראיתי דאין לצרף כלל הנך סימנים להיתירא כלל דיכול להיות שהי' שם בעת נישואין שלה וראה דכתבו הכתובה שני פעמים וכן קידשה שני פעמים וע"כ יודע מן הנך סימנים:
יא
אך כבר נתבאר דנ"ד הוי כמו דמעיד על דבר של אחרים דנאמנים כ"ז דלא חזינן דיש לו איזה נגיעה ע"כ לדינא לפי מה דנקטינן לדינא דלא חיישינן לאחזוקי דיבורא היכא דלא הי' מתחילה בשם עד רק בשם בע"ד ונוגע וכמש"כ בארוכה בספרי נחל יצחק סי' כ"ח סעי' ט"ז ע"ש ע"כ נאמן ליתן גט ולכן כיון דנתברר דהי' שני גיטין ממנו בקיעב. ע"כ דעתי מסכמת להקל ולהתירה וכמו שכתב כת"ר לדון להיתירא: