אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן נט

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן נט

סימן נח

שאלה מוואלאזין ע"ד בתולה שקיבלה קידושין ויש לה אב ובנתוודע לאבי' קבלת קדושי' מיחה ע"ז. אך שנסתפקו אם היא קטנה או נערה או בוגרת אך לא נמצאו לה סימני בוגרת רק יש עדיין להסתפק לשיטת הרמב"ם דס"ל דבזמן דכלו ששה חדשים אחר נערות מתחילין ימי הבגרות. א"כ י"ל דלמא הי' לה סימני נערות כבר ועברו הששה חדשים וממילא הוית בוגרת והוי קדושין מעליא:

ענף א

א

תשובה בעזה"י הנה הבית שמואל בסי' ל"ז ס"ק ה' כתב דאם קדשה בעצמה ולא אבי' לכ"ע לא חיישינן כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנוי' יע"ש:

אך לפמש"כ התוס' בכתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי כו' דלא שייך לאוקמי אחזקת פנוי' דכיון דזרק לה קידושין לית לן למימר אוקי אחזקה להתירה לכתחילה כו' א"כ ה"ה בזה כיון שקיבלה קדושין עכ"פ א"כ איתרע חזקתה ולא שייך לאוקמה אחזקת פנוי' אך מצינו בתוס' כתובות דף ע"ה ד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' שכתבו להקשות דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנוי' כו' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל חזקה גבי חזקת הגוף עכ"ל אלמא דאף דעכ"פ קיבלה קדושין ואתרע חזקתה אעפ"כ אמרינן אוקי אחזקת פנוי':

וכן מצינו בקדושין דף ע"ט בתוס' ד"ה קידשה אבי' כו' שכתבו שם דבקדשה אבי' לחוד אמרינן העמד בחזקת פנוי' כמו שהיתה קודם שבגרה והרי היא בוגרת לפנינו ומודה שמואל דאין קדושי האב קדושין כו' עכ"ל אלמא דאף דאיתרע חזקת פנוי' עכ"ז בצירוף שאר חזקה הוי חזקת פנוי' ג"כ לחזקה מעליא ולכן בקידושין דיש חזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו מצרפינן בהדה חזקת פנוי' ג"כ וסמכינן להקל וכן בכתובות הנ"ל דיש שם חזקה דהשתא דהרי מום לפניך לכן מצרפינן לסייע חזקת פנוי' משום דאף דאיתרע חזקת פנוי' עכ"ז אין זה רק מדרבנן כמש"כ התוס' התם בכתובות דף כ"ג הנ"ל דלית לן למימר אוקי אחזקה להתירה לכתחילה דמשמע דאין זה רק חומרא מדרבנן ולכן ע"י צירוף מהני זה ולא החמירו חז"ל וכן ראיתי שכתב כן הפני יהושע בקידושין דף ע"ט בתוס' ד"ה קידשה אבי' עי"ש:

ב

או י"ל דהא הפר"ח ביו"ד בסי' ק"י בכללי ס"ס שלו כתב דמדרבנן לא סמכינן אחזקה וכ"כ הפני יהושע כמה פעמים בספרו והקשה בסוגיא דפ"פ בכתובות דף ט' בד"ה לא צריכא כו' שהקשה התוס' דנוקי אחזקת כשרה והקשה שם הפנ"י דהא מדרבנן לא סמכינן אחזקה יעו"ש שתירץ בטוב טעם. וכן הקשה הפ"י בתוס' דף כ"ג הנ"ל שאיך כתבו לסמוך על חזקה זו להיתירא דהא מדרבנן לא סמכינן על חזקה אך י"ל בזה דהא חזינן דבקדושין הנ"ל כתבו התוס' להקל ע"פ חזקת פנוי' וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו אלמא דחומרת חז"ל לא הי' רק בחד חזקה ולא בשני חזקות כאשר יבואר לקמן א"כ שפיר הקשו התוס' בכתובות דף כ"ג דאמאי לא תנשא לכתחילה והוי לן לאוקמי' אחזקה היינו משום דהתם יש שני חזקות חזקה א' דלא זרק לה הקדושין והיינו דלא נעשה כלל מעשה הקדושין וכמש"כ כ"פ דכל הטוען דבר מחודש עליו להביא ראי' מטעם דאמרינן דלא נעשה כלל מעשה. וגם יש עוד חזקה ב' מחזקת פנוי' שלה היינו חזקת היתר של האשה ובשני חזקות לא החמירו חז"ל ע"ז מתרץ התוס' דאף מאן דאומר דלא נתקדשה מודה דזרק לה הקדושין אך דאומר קרוב לו. א"כ לפ"ז ליכא למימר אוקי אחזקה דלא נעשה הדבר מחודש דהא אף לדבריו נעשה המעשה דהא זרק לה הקדושין א"כ עכ"פ נעשה מעשה המחודש גם לדבריו אך דנשאר חזקת פנוי' לבד והיינו חזקת היתר ובחזקת היתר לבד החמירו חז"ל כדמצינו ביבמות דף למד ע"ב דא"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא אשה בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאסרה אל תאסרינה מספק ומשני התם לחומרא כו' אלמא דהחמירו חז"ל בחזקה דלא נסמוך על חזקת היתר מדרבנן משום דגם התם מיירי דזרק לה הקדושין אך דספק קרוב לו כמבואר במשנה התם וליכא רק חזקת היתר לבד ע"ז החמירו חז"ל ושפיר כתבו התוס' בכתובות לתרץ דגם התם מיירי דזרק לה אך דאומר דהי' קרוב לו:

אבל היכא דיש ב' חזקות לא החמירו חז"ל ולכן שפיר כתבו התוס' בקדושין להקל מחמת חזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו:

ג

ומש"כ בכוונת התוס' כתובות דזהו לפי דיש ב' חזקות חזקת היתר וחזקת דלא נעשה מעשה מחודש אף דהני שני חזקות נגררים חדא בחברתה עכ"ז מצינו כעין זה בריב"ש שכתב ג"כ גבי חזקת חי של הבעל וחזקת, א"א דלשני חזקות נחשבין והביאו הפ"י גיטין דף ג' ע"ב ואף דיש לחלק עכ"ז יש לדון כן מסברא בלא ראי' וכדמוכח מהתוס' כתובות הנ"ל ואף דשיטת הנו"ב בסי' מ"ג דגם בתרי חזקות רובא עדיף דמה לי חדא חזקה או ב' חזקות עכ"ז מצינו דאף דהחמירו חז"ל לבלי לסמוך על חזקה מכ"ז בשני חזקות לא החמירו וכדמצינו בעירובין דף נ"ו דתרי ותרי דמן התורה מוקמינן על חזקה אך דהחמירו לבלי לסמוך על חזקה עכ"ז בתרי חזקות לא החמירו חז"ל ואף דהתם יש מ"ד דס"ל דתרי ותרי לא מוקמינן על חזקה מה"ת עכ"ז ס"ל להש"ס דלדידן דס"ל דתרי ותרי אינו רק חומרת חז"ל לבלי לסמוך על חזקה. לכן בשני חזקות לא החמירו חז"ל אלמא דבשני חזקות לא החמירו א"כ ה"ה במה דהחמירו חז"ל לבלי לסמוך על חזקה באיסורין וכש"כ באיסור ערוה וכמש"כ הר"ן בקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא כו' דעכ"ז בשני חזקות לא החמירו חז"ל ושפיר כתבו התוס' והא דמקשה הגמ' בקדושין אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא היא דבגרה ולא מקשה על שמואל ג"כ דאיך אמר חיישינן לקידושי ב' דהא י"ל השתא היא דבגרה משום די"ל דהא בקידשה א"ע ג"כ לא שייך חזקת פנוי' כמש"כ התוס' התם בד"ה קידשה אבי' כו' ונשאר רק חדא חזקה דהשתא דבגרה ולחד חזקה החמירו ולכן שפיר כתב הב"ש דבקידשה א"ע דיש חזקת פנוי' וחזקת נערה אינה מקודשת וכדמוכח מן התוס':

ד

אך יש סתירה לדברי הב"ש הנ"ל מן מש"כ הרשב"א בתשובה והובא באה"ע סי' קנ"ה סעי' י"ד בהג"ה דאם ספק הגיע לי"ב שנים אזלינן לחומרא וכמש"כ הב"ש ס"ק כ"ב שם ולא סמכינן אחזקת פנוי' שלה וחזקת קטנות ג"כ אך יש לחלק ע"פ סברת המהרי"ט דלכן לא שייך חזקת פנוי' בנידן של הרשב"א הנ"ל משום דכיון דעכ"פ צריכה מיאון א"כ אתרע חזקת היתר שלה ואף שאין ת"י תשובת מהרי"ט אך ראיתי בספר ברית אברהם ח' יו"ד סי' מ"ט שכתב זה בשם המהרי"ט ונראה לענ"ד להוכיח כסברת המהרי"ט הנ"ל דאף במה דנאסר רק מדרבנן אמרינן דאיתרע עכ"פ חזקת היתר שלה מן הא דיבמות דף קי"ג דאמר שמואל אשת חרש חייבין עליו אשם תלוי וקשה הא יש בזה חזקת פנוי' בשלמא הא דאיתא התם תרומת חרש לא יצא לחולין י"ל משום דמדרבנן לא מהני חזקה כמש"כ הפר"ח הנ"ל בפרט באיסור מיתה י"ל דלא מהני חזקה מדרבנן אבל איך נחייבו אשם תלוי דאף דנימא דמדרבנן איתרע חזקת פנוי'. עכ"ז הא מה"ת הוי זה לחזקה מעליא כדמוכח מן התוס' הנ"ל שהובא לעיל בשלמא אי נימא דמספקא לי' אי דעתא צילותא אי לא יש לומר דזה הוי כמו ספיקא דדינא ובספיקא דדינא לא אמרינן אוקי אחזקת היתר כמש"כ האחרונים דבשביל החזקה לא ישתנה הדין משא"כ לפי מה דאמרינן התם דהוי עתים חלים ועתים שוטה א"כ קשה נימא אוקי אחזקת היתר שלה דמבררת דהי' שוטה בעת הקידושין וכדמצינו בכתובות דף פ' בתרי אמרינן כשהוא שוטה זבין ובי תרי אמרי כשהוא חלים זבין דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא דאלמא דהחזקה מבררת לנו דהי' שוטה בעת המכירה וה"ה בזה מבעי לן לומר דהי' בעת הקדושין שוטה כנ"ל:

ה

ואך יש לחלק לפמש"כ הקצה"ח בקונטרס הספיקות שלו דחזקת מרא קמא וחזקת קרקע בחזקת בעלי' לא הוי מעין חזקה המבררת רק דהוי מעין חזקת ממונא דאין זה חזקה מצד סברא דמבררת לנו רק חזקת ממון הוי משום דאין לנו כח להוציא מן חזקת ממון וכמו כן בחזקת מרא קמא יעו"ש א"כ יש לחלק דדווקא חזקת מ"ק דמהני משום דאמרינן דבעלים הראשונים הוי מוחזקין בהשדה לכן גם בספק עתים חלים ועתים שוטה אמרינן ג"כ אוקי אחזקת מרא קמא משום דעכ"פ הבעלים הראשונים הוי מוחזקין משא"כ בחזקת היתר וחזקת פנוי' דלא מהני רק מצד חזקה המבררת לנו א"כ י"ל דבספק עתים חלים ועתים שוטה. לא אמרינן חזקה הנ"ל משום דאיתרע חזקתי' כיון דהוי עתים חלים ועתים שוטה כן יש לומר לכאורה:

אך באמת לא נהירא לי סברת הקצה"ח הנ"ל ורק נלע"ד להוכיח דחזקת מ"ק הוי ג"כ מעין חזקה המבררת ולא מצד מוחזק. מן הא דיבמות דף למ"ד ע"א דהש"ס מוכיח דתרי ותרי אמרינן אוקי אחזקה מן הא דבר שטיא הנ"ל ואי נימא דקרקע בחזקת בעלים הוי מעין מעלה דהוי מוחזק א"כ קשה איך מדמה הש"ס להדדי דהא עיקר הטעם של מאן דס"ל דתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה משום דס"ל דכמו דתרי כמאה ה"ה דחזקה לא מצי לברר לנו יותר מאילו באו עוד עדים וכמש"כ התוס' בב"ב ד' ל"א ד"ה וזו באה בפ"ע ומעידה כו' כעין סברא זו יע"ש א"כ זה הסברא לא שייך רק בחזקת היתר דזה מהני מצד חזקה המבררת. משא"כ בחזקת ממונא דמהני מצד דאין לנו כח להוציא מן מוחזק כשנולד לנו ספק א"כ גם מה"ט בתרי ותרי מהני הא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת משום דכיון דהוי ספק לנו אין לנו כח להוציא מן מוחזק ותקשה לפ"ז על הוכחת הש"ס הנ"ל ובע"כ מוכח דגם הא דקרקע בחזקת בעלי' הוי ג"כ מעין חזקה המבררת לנו ולכן מדמה הש"ס שפיר ומוכח מזה דלא כמש"כ הקצה"ח וכיון דאמרינן חזקת מ"ק בעתים חלים כמו כן יש לנו לומר חזקת פנוי' בעתים חלים ובלא זה ג"כ אין סברא לחלק דהא מ"ש דאף דהוי עתים חלים. עכ"ז שייך להעמידו על חזקת פנוי' דדווקא לומר להעמידו בחזקת שהוא כמו שנמצא עכשיו לא שייך בזה כמש"כ התוס' ביבמות התם אבל חזקת פנוי' בוודאי שייך בזה [ולפמש"כ בעז"ה להוכיח דחזקת בעלים הוי מעין חזקה המבררת לנו. א"כ לפ"ז נראה להכריע דבספיקא דדינא לא שייך לומר קרקע בחזקת בעלי' ולהוציא מן המוחזק וכמש"כ התוס' בב"ב דף ל"ב ד"ה והלכתא כוותי' דרבה בארעא כו'. משום דהא בספיקא דדינא כתבו האחרונים דלא מוקמינן על חזקה דאטו בשביל חזקה ישתנה הדין ודלא כמש"כ הר"ן גבי נתן הוא ואמרה היא והא דב"מ דף ק"ב כבר העיר המל"מ ובמק"א הארכתי בזה וקצרתי]. וכש"כ לשיטת הר"ן הנ"ל דס"ל דגם בספיקא דדינא אמרינן אוקי אחזקה כש"כ דתקשה זה אף אי נימא דמספקא לר"א אי דעתא צילותא דנימא אוקי אחזקת פנוי' והארכתי בזה הרבה משום דזהו מילתא חדתא להכריע בזה דלא כמש"כ הקצה"ח:

ו

אך לפי סברת המהרי"ט שכתב דכיון דאסורה מדרבנן א"כ איתרע חזקת פנוי'. דהיא מחמת חזקת היתר דהא עכ"פ צריכה מיאון ניחא הא דאשת חרש חייבין אשם תלוי משום דלא שייך לומר התם חזקת פנוי' משום דהא אף אשת חרש תקנו רבנן נישואין כמבואר התם בפרק חרש שנשא כו' א"כ אף אי נימא אוקי אחזקת פנוי' דהיא שוטה בעת נישואי'. עכ"ז צריכה גט מדרבנן א"כ איתרע חזקת היתר שלה לכן לא שייך להעמידה בחזקת היתר ולכן שפיר כתב הרשב"א לחוש לקדושין משום דחזקת פנוי' ליכא התם ואף דעדיין נשארת חזקת קטנות. עכ"ז הא בחדא חזקה החמירו חז"ל כמש"כ הפר"ח והפני יהושע כנ"ל ובוודאי אף לר"א דס"ל להסתפק בכל חרש בעתים חלים ועתים שוטה עכ"ז אף אי נימא דהי' בעת הקדושין שוטה מ"מ תקנו לי' רבנן נישואין כמבואר התם משום דשאני שוטה גמור דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולכן גם לר"א הנ"ל בחרש שנשא פקחת דקיי"ל במתה יורשה כמבואר באה"ע סי' צ' סעי' ג' ה"ה לר"א משום דאי נימא דאינו רק ספק נישואין א"כ מספיקא אינו יורשה אבל לפי דנימא דתקינו רבנן נישואין א"כ יורשה כמש"כ הב"ש שם ס"ק י"ט משום דאין סברא לומר דלרבנן דס"ל דחרש אין בו דעת צילותא כלל דס"ל אם מתה יורשה ולר"א דס"ל להסתפק בעתים חלים ועתים שוטה דיהא אם מתה אינו יורשה ולכן שפיר כתבתי כנ"ל ואף דלא ידוע לי אם המהרי"ט נתכווין לזה משום דאינו ת"י עכ"ז נראה לי כן ע"פ הוכחה הנ"ל כמש"כ בעזה"י:

ז

ולפ"ז שפיר כתב הב"ש להקל מחמת שני חזקות הנ"ל משום דכיון דיש לה אב א"כ אי נימא דהיתה נערה א"כ אינה צריכה גט אף מדרבנן כלל לכן שייך שפיר חזקת היתר דהיא מחמת חזקת פנוי' וחזקת נערה משום דחזקה דמעיקרא עדיפא מן חזקה דהשתא כמו בריש נדה וגבי גבינות ביו"ד סי' פ"א וכמש"כ התוס' בב"מ ד' ק' גבי המחליף פרה בחמור דהקשו דנימא אוקי אחזקת מעוברת והשתא היא דילדה ותי' דחזקת מ"ק חשיבא טפי ולולי חזקת מ"ק הי' מהני חזקת מעוברת אלמא דאף דאיתרע חזקתי' השתא עכ"ז חזקה דמעיקרא עדיפא ויש הרבה ראיות לזה אך אכמ"ל ולכן בנ"ד דיש לה חזקת קטנות או חזקת נערה וגם חזקת פנוי' וודאי דיש להקל וכש"כ מנידון של הב"ש דהא התם יש חזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו ואפ"ה כתב הב"ש להקל ולכן החמיר החלקת מחוקק שם. משא"כ בנ"ד דעדיין לא הביאה סימני בוגרת לפנינו וליכא חזקה דהשתא ובכה"ג לכ"ע מוקמינן על חזקה הנ"ל כמש"כ התוס' ביבמות דף ס"ח דמוקמינן על חזקת קטנות כ"ז דלא איתרע עכשיו לפנינו ועיין בש"ש שמעתא ו' פרק י"ז וי"ט וכדמוכח בתוס' קדושין דף ס"ד בד"ה נאמן לנדרים כו' דהקשו הא אין ע"א נאמן אלא בדבר שבידו ומוכח מזה דזה מקרי לחזקה א"כ שפיר יש להקל בנ"ד ושאני זה מן הא דרשב"א הנ"ל:

ענף ב

ח

ועוד יש מקום לחלק נידון דהב"ש ונ"ד מנידון של הרשב"א הנ"ל דיש לומר מטעם אחר דהרשב"א יודה דבזה אין מקום להחמיר דשאני זה מתשובת הרשב"א המובא בסי' קנ"ה והוא דהנה בגיטין דף מ' ע"ב איתא באומר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי יעיי"ש בתוס' ד"ה הודאת בע"ד כו' דהקשו דאמאי בנותן לא אמרינן הכי והרשב"א בחידושיו תי' דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים ואף דהעבד מוחזק בעצמו עכ"ז אתי חזקת מ"ק ומוציא את העבד מרשות עצמו משום דהוא בעצמו מקרי ספק תפיס וספק בעיקר התפיסה לא מקרי תפיס ולכן בעליו הראשונים נקראים מוחזקין כנגדו מחמת חזקת מ"ק וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ח ס"ק ט' באריכות ע"ש וכן מוכח בירושלמי גיטין פ"ז ה"ז דבגט שחרור באמר הרי גט שחרורך מעכשיו לאחר שלשים יום דע"ד דרבי ה"ז גט ע"ד דרבנן אינו גט משום דרבי ס"ל תנאה הוי הוי משוחרר ולרבנן דס"ל דספק תנאה או חזרה. הוי ספק שחרור אך לכאורה קשה דמאי נפ"מ דהא רש"י פירש בקדושין דף נ"ט דספק תנאה הכוונה באם שלא אחזור עד לאחר שלשים יום א"כ ממנ"פ אם חזר בתוך ל' יום אף אי הוי תנאה ג"כ אינו משוחרר. ואם לא חזר א"כ אף אי נימא דחזרה הוי ג"כ משוחרר משום דהא לא חזר בתוך למ"ד יום אך ז"א קשה די"ל דנפ"מ אם נקרע השטר בתוך למ"ד יום או נאבד דאי הוי תנאי הוי משוחרר כיון דלא חזר בתוך למ"ד יום ונתקיים תנאו. א"כ נשתחרר מנתינה ראשונה ואי חזרה הוי א"כ כיון דהשחרור חל בכלות למ"ד יום ואז אין השטר בעולם. לכן אינו משוחרר אך קשה דאמאי לא הוי משוחרר דמשמע דהאדון יכול להשתעבד בו והא העבד תפיס בעצמו כמש"כ התוס' בגיטין דף י"ז ע"א ד"ה מפני מה תקנו זמן כו' שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד כו' עכ"ל ובע"כ מוכח דשאני בהא דירושלמי הנ"ל דיש לאדונו חזקת מרא קמא ולכן לא הוי משוחרר משום דמספק הוי בעלים הראשונים מוחזקין נגדו וכנ' ודווקא במש"כ התוס' הנ"ל התם לא שייך לומר על הלוקח דיש לו חזקת מ"ק דהספק הוא שמא קנאו אחר שחרור של רבו א' ואז לא הי' לו חזקת מ"ק מעולם ולכן מספק אינו מוציא העבד משא"כ ביש חזקת מ"ק וכ"ז הוא בעבד כנעני:

ט

ועכשיו נעיין בעבד עברי דמבואר בקדושין ד' ט"ז דגופו קנוי לאדונו דנלע"ד לכאורה בזה ג"כ בספק אי יצא הע"ע מרשות בעלים ראשונים אי לא דלא יצא משום דמוקמינן לי' בחזקת מ"ק דהא גופו הי' קנוי לאדונו ונקנה גופו לבעליו ותפיסתו הוי ספק בעיקר התפיסה והוי בעלים הראשונים בשם מ"ק נגדו וכדמוכח בקדושין דף ט"ז דמקשה הגמ' והא סימנים דאין להם קצבה וקתני. משום דסימנים פעמים ממהרת ופעמים מאחרת וקשה הא כיון דחיישינן שמא נשרו כמבואר בנדה דף מ"ו ע"ב כדקיי"ל א"כ לפ"ז הוי גם סימנין דבר שיש לו קצבה משום דמיד שהגיעה לי"ב שנה אז יוצאת ממילא אף אם לא נמצאו לה ב' שערות משום דחיישינן שמא נשרו וכיון דהאמה עברי' מוחזקת בעצמה א"כ ממילא תצא לחירות ואין האדון יכול להשתעבד בה. וע"כ מוכח דכ"ז דלא נתברר אם יש לה ב' שערות אינה יוצאת לחירות משום חזקת מרא קמא של האדון דכיון דגופה קנוי להאדון הוי דינה בספק כמו בעבד כנעני ולכן הוי שפיר סימנין דבר שאין לו קצבה ושפיר פריך הש"ס הנ"ל. [ולקמן בענף ד' יבואר לדחות זה הראי' ע"ש]:

י

וכן מוכח בקדושין דף כ' ע"א גבי נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מנין שאין מחשבין אותו אלא מנה כו' נמכר במאתים והכסיף כו' א"ל ההוא מרבנן לאביי מאי חזית דדרשת לקולא נדרשינהו לחומרא כו' וקשה דמאי מקשה הגמ' דהא כיון דלא נתפרש לנו הדרש אי לדרוש לקולא או להחמיר א"כ מהיכי תיתי נדרוש לחומרא ולהוציא מן העבד דהא העבד תפיס בעצמו והממע"ה. וע"כ מוכח דבעלים ראשונים נקראים מוחזקים בעבד עברי ולכן כל ספק מוקמינן לי' בחזקת מ"ק כמו עבד כנעני כנ"ל ומקשה הגמ' שפיר ניזיל לחומרא:

הגה"ה

והנה בקידושין ד' מ"ה ע"א בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דס"ל לשמואל דצריכה גט ומיאון לחד מ"ד דאף בלא שדכו ולחד מ"ד בשדכו דוקא ועולא חולק ע"ז ומקשה הגמ' מהא דתני ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה כו' האי אלמנה ה"ד אילימא דקדשה מי מצי מזבין לה כו' אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקא קרי לה אלמנה כו'. ומשמע דלשמואל ניחא וכתבו בתוס' שם ד"ה אלא לאו כו' דלשמואל ניחא משום די"ל דלכן קרי לה אלמנה משום דמוקי בלא שדכו ובעי מיאון כו' והפני יהושע הקשה ע"ז דהא פשט הסוגיא הוא בקידושי דאורייתא ויליף לזה לעיל ד' י"ט מקראי אם רעה בעיני אדוני' שרעה בנישואין דמשמע דמיירי בדאורייתא כו' ולפ"ז תקשה דכיון דצריכה גט מה"ת משום ספק שמא נתרצה דספיקו לחומרא מה"ת א"כ קשה איך מצי האב למוכרה כיון דמספקינן שמא נתרצה האב לקידושי' או שמא אמר לה צאי וקבלי קידושך וכמש"כ הרשב"א שם א"כ מספיקא אינו יכול למוכרה דהא אין מוכר בתו לשפחות אחר אישות והא היא מוחזקת בעצמה והדין הוא דהממ"עה:

אכן לפי מה שכתבתי דאב בזכות בתו מקרי חזקת מרא קמא אתי שפיר לפי דברי אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות דס"ל דחזקת מ"ק לא הוי משום חזקה המבררת רק בגדר מוחזק דמשום זה לא מהני באיסורין רק בממון היא מעלה אלימתא כמו כל מעלת וכח מוחזק וכמש"כ לעיל בשמו ולפ"ז יש להסביר על נכון בהך ספק דשמא נתרצה האב דחיישינן מה"ת להצריכה גט ולא דיינינן בזה לחזקת פנוי' משום די"ל להסברא דע"פ רוב הוא דאב ניחא לי' בקידושי בתו דטב למיתב טן דו וכפי' רש"י שם ע"ב והר"נ ומספקא להו אם הוי רוב או לא. או די"ל דהוי רוב שאינו גמור דשקולים הם רוב שאינו גמור וחזקת פנוי'. וכעין סברת התוס' בכתובות ד' ט' בסוגיא דפ"פ אבל בענין זכות האב לא מגרעינן מספיקא לזכותו משום דהא גבי ממון מוקמינן כל ספק בחזקת מ"ק ואין מוציאין ממנו אף ע"י רובא דהא חזקת מ"ק דינה כמו מוחזק ממש ואין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ אף דלגבי חשש קידושין מספקינן להצריכה גט מ"מ יש להאב זכות למוכרה משום חזקת מ"ק. דהא דמעשה הבת לאב נלמד מן קרא דלאמה כדאיתא בכתובות ד' מ"ז דמה אמה מעשה ידי' לרבה אף בת מעשה ידי' לאבי' ולכן בספק שמא נתרצה האב בקדושי' יכול האב למוכרה משום חזקת מ"ק שלו שיש לו קנין בבתו. ויש לי עוד לדון בזה היכא דהאב טוען ברי לי שלא נתרציתי מעולם לקידושי' והוי מעלת ברי ואוקי אחזקה ביחד וכמו הא דכתובות ד' י"ב ע"ב ולהאריך עפ"ז בהסוגיא דקידושין רק עת לקצר וכ"ז הוא לשיטת הקצה"ח אכן לעיל כתבתי להוכיח דלא כדבריו עד כאן הגה"ה:

ענף ג

יא

ולפי מה דנתבאר דזכות האב בבתו בנולד לנו ספק אם יצתה מן רשות האב דיש לדון בי' חזקת מרא קמא ולכן י"ל דאף דנימא דחזקת היתר לא מהני גבי איסור א"א כנ"ל עכ"ז יש לומר דחזקת מרא קמא שאני:

דהא חזינן דחזקת מ"ק הוי חזקה אלימתא מכל החזקות. דהא בכל אוקי אחזקה אין אנו מוציאין ממון ובחזקת מ"ק יכולין אנו להוציא מן מוחזק בהממון. דהא קיי"ל דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מוציאין מן מוחזק משום חזקת מ"ק אלמא דחזקת מרא קמא הוי חזקה אלימתא ומוציאין מחזקת ממון ואין לומר דכיון דעשוי להשאיל לא מקרי התופס מוחזק זה אינו דהא בח"מ סי' צ' סעי' י"א כ' דכמה פוסקים ס"ל בדברים העשויין להשאיל דלא מהני מיגו להוציא ממנו וכן הכריע הש"ך בח"מ סי' קל"ג וכ"כ התוס' בב"ב דף נ"ב וכן מוכח בב"מ דף ק' דאיתא התם בטוען הלוקח גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע זכה בגדול. והקשה הנימוקי יוסף וש"פ הא לר"ן חזקת ממון עדיף מן טענת ברי והוכיחו מזה דבגלגול שבועה אמרינן ג"כ מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ומדלא חילקו בין חזקת ממונא לחזקת מרא קמא אלמא דס"ל דשוין המה. ואף שכתבתי לעיל דחזקת מ"ק הוי מעין חזקה המבררת ולא מעין חזקת ממונא. עכ"ז שפיר הקשו הפוסקים הנ"ל משום דכיון דחזקת מ"ק הוי חזקה לברר יותר מכל אוקי אחזקה מדמוציא מן המוחזק בדברים העשויין להשאיל כנ"ל אלמא דהכח שיש לחזקת מ"ק לברר היא אלים טובא מן מעלת המוחזק וכיון דמוחזק עדיף מטענת ברי כש"כ דחזקת מ"ק עדיף מן מעלת דטענת ברי ושפיר הקשו הפוסקים הנ"ל:

יב

עכ"פ מוכח דחזקת מ"ק עדיף מכל החזקות וכ"כ השיטה מקובצת בב"מ דף כ"ז בסוגיא דסימנין דאורייתא דאף אי נימא לחוש לשאלה עכ"ז חמור בסימני אוכף מהדרינן ולא חיישינן למכירה משום דיש לנו חזקת מ"ק אלמא דאף דחיישינן לשאלה ולא אמרינן אוקי אחזקה שלא השאילה עכ"ז חזקת מ"ק עדיפא וכמש"כ התוס' בב"מ דף ק' ע"א ד"ה הא מני סומכוס היא כו' שהקשו נימא אוקי אחזקת מעוברת והשתא היא דילדה ותי' דחזקת מ"ק חשיבא טפי. אלמא דחזקת מ"ק עדיף מן שארי חזקות אך י"ל דשאני התם משום דחזקת מעוברת איתרע עכשיו דהא ילדה עכשיו ולכן עדיף חזקת מ"ק עכ"פ מוכח משארי ראיות הנ"ל דחזקת מ"ק הוי חזקה אלימתא ודומה ממש לחזקת ממונא עכ"פ ולא מהני ג"כ רוב נגדו דאין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דחזקת ממון עדיף מן רוב. ה"ה דחזקת מ"ק עדיף מן רוב ובפרט לפמש"כ דחזקת מ"ק עדיף מן חזקת ממון כמש"כ להוכיח א"כ לפ"ז יש לומר דאף דהחמירו חז"ל לבלי לסמוך על אוקי אחזקה באיסורין עכ"ז חזקת מ"ק דעדיפא מן שארי אוקי אחזקה כנ"ל דהא בשארי חזקה רוב עדיף מן חזקה ונגד חזקת מ"ק אדרבה חזקת מ"ק עדיף מן רוב כנ"ל א"כ מנלן דהחמירו חז"ל בחזקת מ"ק לבלי לסמוך ע"ז באיסורין ואין לנו לחדש מדעתינו:

יג

א"כ דווקא בנידון של הרשב"א ביתומה שקידשה א"ע וספק אם היא קטנה או נערה דאז לא שייך לומר אוקי אחזקת מ"ק רק חזקת פנויה דהא אשה דנקנית לבעלה אין לו בה קנין הגוף אף דמ"י לבעלה. עכ"ז הא אמרינן בגיטין דף ע"ז דידה גופא מי קני' לי' לבעל יעי"ש בתוס' ועוד דהא מ"י לבעלה אינו רק מדרבנן ומה"ט במחל לה מ"י לא בעי קנין ואין בזה רק חזקת פנוי' בלבד לכן החמירו חז"ל בזה די"ל דעשו זה כמו חזקת ממון דמה דאין יכול להוציא מחזקת ממון ה"ה דלא מהני זה באיסור ערוה אבל מה דכחו עדיף נגד חזקת ממון בזה לא החמירו חז"ל גבי איסור ערוה ודווקא במגויד ומים שאין להם סוף שאיתחזק איסור אשת איש מצינו דהחמירו חז"ל לבלי לסמוך על רובא כידוע וגם ברוב מסבלי והדר מקדשי שכתבו התוס' בקידושין דף נו"ן להחמיר משום איסור ערוה וכמש"כ הרא"ש שם מצינו להרשב"א שכתב דלכן החמירו חז"ל בזה משום דזהו רוב לא מצד טבע רק זהו דבר התלוי במנהג וכיון דלא הוי רוב גמור לכן החמירו חז"ל לחוש למיעוט והובא דברי הרשב"א אלו בביאור הגר"א זצללה"ה סי' מ"ה באה"ע ס"ק ח' יעיי"ש אלמא דרוב גמור שאיני מחמת מנהג מהני באיסור ערוה כמבואר בשיטת הרשב"א. אף די"ל דשאני התם דהוי צירוף להרוב חזקת פנוי' הא ה"ה בספק קטנה או בוגרת דספק לנו אי יצתה מרשות האב דאי נימא דהיא בוגרת א"כ יצתה מרשות האב ואי נימא דהיא קטנה ונערה א"כ לא יצתה מרשות האב דיש לנו חזקת מ"ק המבררת לנו דהיא קטנה או נערה ולא בוגרת וגם יש צירוף לזה חזקת פנוי' דהיא בחזקת היתר א"כ בוודאי דלא החמירו חז"ל וזהו כש"כ מן רוב וחזקת פנוי' דמהני לשיטת הרשב"א גופא כמש"כ הרשב"א המובא בביאור הגר"א זצ"ל הנ"ל כש"כ חזקת מ"ק דעדיף מן רוב כנ"ל דוודאי מהני צירוף חזקת פנוי' כנ"ל. או אף אי נימא דחזקת מ"ק שוה לחזקת ממון עכ"ז גם בזה לא מצינו דהחמירו חז"ל דהא חזקת מ"ק עדיף מרובא כידוע ויש לי להאריך בפרט הזה. ולכן י"ל מן טעם אחר להקל בנ"ד או בנידן של הב"ש בספק בוגרת או נערה דמותרת משום דחזקת מ"ק מבררת לנו דעדיין היא קנין של אביה דהא אי נימא דהיא קטנה או נערה א"כ נקנית גופה לאביה כנ"ל. וכגון זה לא מצינו דהחמירו חז"ל אף בלא ראי' הנ"ל] א"כ מוכח דאף לתשובת הרשב"א דהחמיר בספק קטנה או נערה דבנ"ד יודה דלא החמירו חז"ל והא שכתב רש"י בקדושין דף מ"ו ע"א ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה כו' דראה ושתק או הפקיר או שתיקתו הודאה כו' עכ"ל אין משם ראי' לסתור למש"כ וקצרתי:

יד

ואף דשיטת התוס' בקדושין דף נ' גבי רוב מסבלי והדר מקדשי דבאיסור ערוה החמירו רבנן דלא מהני רוב וחזקת פנוי'. עכ"ז הא כתבו התוס' בקדושין דף ע"ט דבחזקת פנוי' וחזקה דהרי בוגרת לפנינו דמקילים מחמת זה אלמא דדוקא התם החמירו רבנן ולא בשארי דוכתי אך הרשב"א ס"ל להחמיר בשני חזקות אף דיש חזקת נערה וחזקת פנויה כנ"ל עכ"ז הא נתבאר דשיטת הרשב"א להקל ברוב וכש"כ בחזקת מ"ק כנ"ל א"כ לכל השיטות יש להקל בנ"ד:

טו

ובאמת לפ"ז יש לתמוה על החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק מ"ב שכתב דלאו דווקא לשאלה חיישינן דה"ה דחיישינן למכירה. דהא יש בזה חזקת מ"ק דהוי חזקה אלימתא כנ"ל ומנלן דחשו רבנן בזה אך י"ל בזה דהא מצינו באה"ע סי' ל"ה בב"ש ס"ק למ"ד בשם הרמב"ן דחזקת קרובות לא מהני לזו יע"ש וכן מצינו בכתובות ד' ע"ו בתוס' ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' דחזקת אשה לא מהני גבי האב. וכן מצינו ביו"ד סי' ק"י דבחצי חתיכה דפריש קודם שנדע התערובת אינה מתרת את חצי חתיכה השניי' לשיטת כמה פוסקים דאנו מכשירין מה דפריש משום כל דפריש מרובא קפריש עכ"ז זה אינו רק על מה שיש הרוב לברר ולא מהני זה לברר על חלק הב' דליכא בי' הרוב ואין מוכיחין מזה על זה כמו כן י"ל דאף דמחמת חזקת מ"ק נתבאר שחפץ זה הוא של פלוני עכ"ז אין אנו יכולין להוכיח מזה על האשה אם מותרת או לא כנלע"ד ליישב דברי החלקת מחוקק הנ"ל אבל בנ"ד דהספק הוא על הבתולה גופא אם יצתה מן רשות האב או לא ועליו יש החזקת מ"ק א"כ נתברר לנו מזה שלא יצתה עדיין מרשות האב כנ"ל:

טז

אך דתקשה על מש"כ דאמאי אמר רב בקדושין דף ע"ט דהרי היא בוגרת לפנינו ולהוציא מן חזקת מ"ק הנ"ל אך י"ל בזה דהטעם הוא משום דהא בח"מ סי' קי"ב וסי' ס' אי' דלחד שיטה אמרינן דחזקה דכאן נמצא כאן היה מוציאין אנו מן הלוקח שהוא מוחזק בנכסים יע"ש אלמא דחזקה דהשתא במקום דליכא חזקת דמעיקרא הסותר עדיפא מן חזקת ממון. וה"ה חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו דכיון דחזקה דמעיקרא איתרע כמש"כ התוס' התם שהיום הזה היא עשוי' להשתנות וחזקה דהשתא הוי חזקה אלימתא:

יז

אך דיש להקשות דא"כ איך אמרינן שם דאמר לך רב אנא דאמרי אף כרבי יעקב עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו כו'. דהא גם בזה איכא למימר העמד אותה על חזקת מ"ק. וכבר נתבאר דחזקת מ"ק עכ"פ שוה לחזקת ממון וקשה מזה על מש"כ. אך י"ל בזה דהא אף דנימא אוקי על חזקת מ"ק דהיתה נערה בעת שקידשה. עכ"ז איתרע חזקת מ"ק דהא עכ"פ להפרת נדרים נפקא לי' מרשות האב כמבואר כה"ג בכתובות (דף ל"ט) דאירוסין מי קא נפקי מרשותא דאב לגמרי יעי"ש אלמא דעל מקצת מיהא נפקא לי' מרשות האב דעכשיו אינו יכול האב לבדו להפר נדריה, ולכן איתרע חזקת מ"ק בקצתו עכ"פ. דהא עיקר הטעם דאוקי אחזקת מ"ק דנימא דלא נעשה דבר מחודש. וכיון דבין כך ובין כך נעשה הדבר מחודש בקצתו עכ"פ. לכן לא אלימא כ"כ חזקת מ"ק התם. משא"כ בנ"ד דאי נימא אוקי אחזקת מ"ק דהיתה נערה בעת קבלת קדושין. א"כ לא יצתה כלל מן רשות האב אף להפרת נדריה דהא הקדושין אינן חלין כלל. לכן שייך לומר חזקת מ"ק כנ"ל.

יח

אבל עדיין יש להקשות ע"ז מן הא דקדושין (ד' מ"ד) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דאמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון דחיישינן שמא נתרצה כו'. וקשה הא יש שם חזקת מ"ק הנ"ל דהא אי נימא דנתרצה לקדושיה. א"כ אף דעדיין זוכה במעשי ידי' עד עת נישואין. עכ"ז הא לא יהא יכול למכרה. א"כ כיון דאי נימא דנתרצה א"כ ממילא יצתה מן רשות האב גבי זכות מכירתה. ולכן שייך לומר אוקי אחזקת מ"ק דלא נתרצה ולא יצתה מרשותו כלל. ויש לומר דבאמת מאן דס"ל לחוש שמא נתרצה. טעמו משום דאף דיש חזקת מ"ק עכ"ז החמירו חז"ל מחמת איסור ערוה ואינו מחלק בין חזקת מ"ק לשארי חזקות. רק מאן דס"ל דלא חייש לשמא נתרצה אף דמחמת חזקה לא הקילו מדרבנן גבי איסור כנ"ל. עכ"ז כיון דיש חזקת מ"ק ס"ל דלכן לא החמירו חז"ל שם משום דשאני התם דיש שם חזקת מ"ק וכמש"כ. וכיון דלדינא קיי"ל דלא חיישינן לשמא נתרצה בע"כ מוכח מזה דלכן הקילו התם משום דיש שם חזקת מ"ק הנ"ל דאילו מחמת חזקת פנוי' הא לא הקילו מדרבנן לסמוך על חזקה כנ"ל.

ענף ד

יט

ולפ"ז יש לומר מלתא חדתא בעז"ה דהנה התוס' והרא"ש והרשב"א וש"פ כתבו להקשות שם דלמה אמרו קטנה שנתקדשה ולא אמרו אף בנערה כו' ומתרצי דמשום מיאון אמרו כן ולפמש"כ יש לומר דדווקא בקטנה אמרו שם דפליגי וס"ל דאינה צריכה גט אבל בנערה ס"ל דצריכה גט לכ"ע משום דבקטנה שיכול למוכרה ואחר שנתקדשה לא יהי' יכול למוכרה דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות א"כ אי נימא דנתקדשה לרצונו א"כ יצתה מן רשותו בזכותו דיכול למוכרה לכן שייך בזה לומר דחזקת מ"ק מבררת לנו דלא יצתה מרשותו ולא נתרצה משא"כ בנערה דאף דנימא דנתרצה על קדושי' עכ"ז לא יצתה עדיין מרשותו דהא מעשה ידי' עדיין הם שלו עד כניסתה לחופה ואי למוכרה בלא"ה לא הי' לו בה זכות מכירה בעת נערותה ואי להפרת נדרים הא אמרינן בכתובות דף ל"ט בגמ' דאירוסין מי קא נפקי מרשותא דאב לגמרי כו' אלמא דזה לא מקרי יצתה מרשותו ולכן כיון דבנערה לא שייך לומר חזקת מ"ק יברר לנו שלא נתרצה משום דהא אף בנתרצה עכ"ז לא יצתה מרשותו שעד הנה. ולכן דווקא בקטנה ס"ל לעולא דא"צ מיאון משום חזקת מ"ק אבל נערה צריכה גט משום דמחמת חזקת פנויה לבד לא סמכינן להקל עכ"פ ויעיין בב"ש סי' ל"ז ס"ק י"ט שכתב דיש כ"פ דס"ל דנערה צריכה גט וטעמם דחוק ולפמש"כ טעם הפוסקים הוא נכון בעז"ה:

כ

ולכן לפי מה דקיי"ל דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה א"צ גט דנתבאר דזהו משום חזקת מ"ק. א"כ ה"ה נ"ד. וכן יש להוכיח כן מהא דקידושין דף מ"ה דמקשה הגמ' האי אלמנה ה"ד אילימא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה כו' ואמאי לא מתרץ דמיירי בספק קטנה או בוגרות דמספק מצי למוכרה אף דקדיש איהי נפשה דהא יש לו חזקת מ"ק המסייעו ועכ"ז חיישינן לקידושי' משום דבחשש ערוה החמירו חז"ל ואף בקידושין דרבנן ג"כ מקריא בשם אלמנה לשיטת התוס' שם ד"ה אלא לאו כו'. אע"כ מוכח דס"ל להגמ' דכמו דלא חייש לשמא נתרצה דזהו משום חזקת מ"ק דכיון דהוי חזקה אלימתא מצד בירור וכמש"כ לעיל להוכיח כן מן יבמות דף ל"א דלפ"ז ה"ה נ"ד היכא דהוי ספק בוגרת או קטנה דאין לחוש לקידושי' משום דהא יש לנו חזקת מ"ק ולא החמירו חז"ל בזה וכפי שנתבאר:

כא

שוב ראיתי דיש לפקפק על מה שכתבתי לדון בזכות האב בבתו דיש לו בת קמן הגוף וכמו ע"ב דאמרו דרבא לטעמי' דאמר ע"ע גופו קנוי לאדונו והא התם מיירי בנמכר הע"ע לא"י. ואי' ביבמות דף מ"ו דא"י אינו קונה לגוף ע"ע רק למעשה ידיו בלבד וגם אינם קונים זה וכו', ובע"כ מוכח כמו דאמרו בב"מ שם והתוס' שם דאינו קונה גופו רק למעשה ידיו לבד. והא דאינו יכול האדון למחול בע"פ להע"ע דלא מהני בלא קנין י"ל דזה דומה לשוכר ביתו מחבירו דמבואר בח"מ סי' שט"ו בסמ"ע ס"ק ב' בהג"ה בשם הריב"ש דאם חזר השוכר ומחל השכירות להמשכיר לא מהני המחילה עד שיקנה בא' מדרכי הקניי' וכעין זה בב"מ דף ס"ז גבי משכנתא דהלכתא דאם אמר מסתלקנא צריך למיקנא מיני' ואף דלא מהני מחילה בשכירות להמשכיר כנ"ל. מ"מ אם נולד ספק בשכירות בין השוכר להמשכיר הדין הוא דמקרי המשכיר בשם מוחזק ונותנין להמשכיר כמבואר בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים ועיין בב"מ דף ק"י:

כב

וי"ל כמו כן גבי ע"ע דלא מהני מחילה לי' בלא קנין משום דזכות האדון בי' הוא רק כמו זכות שכירות ואם נולד ספק בין האדון להע"ע הדין הוא דהע"ע מקרי מוחזק בעצמו וכמו גבי ספק שכירות בקרקע כנ"ל וכש"כ להך שיטה דהובא בהרשב"א לקידושין דף ט"ז דפי' דהא דגופו קנוי לאדונו היינו דיצטרך שחרור לאפקועי איסור דהי' בו דהרי מתירו בשפחה כנענית כו' ע"ש וסיים שם דלפ"ז מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה א"צ ש"ש אלא במחילה סגי ליה וסיים בצ"ע וגם מתחילה שם כתב הרשב"א ג"כ דגופו קנוי לענין דא"י למחול בלא שטר אבל לענין מציאה ופדיון מע"ש וזכוי אין גופו קנוי ואין ידו כיד רבו כדאי' בב"מ גבי מציאת עבדו ושפחתו העברים ובגיטין פ' התקבל ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידו שאינו יכול למחול בע"פ ותי' הרמב"ן וכו' עכ"ל הרשב"א שם אכן לפי מש"כ דדינו כמו זכות שכירות בקרקע א"ש. ועכ"פ חזינן דגם הרשב"א והרמב"ן ס"ל דקנין שיש להאדון בע"ע אין זה קנין גמור:

כג

וכן יש לי להוכיח מן ב"מ (דף י"ב ע"ב) דמקשה הגמ' האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות כו' ואי דלא אייתי אי איתי' לאב דאבוה הויא כו' ומחמת האריכות הוכרחתי לקצר. ומה דהוכחתי לעיל מקידושין (דף ט"ז) דמקשה הגמ' והא סימנין דאין להם קצבה כו'. יש לדחות משום דהא בראו לה ב' שערות קודם הפרק ואותן ב"ש נמצאות גם אחר הפרק דבזה לא חיישינן שמא הביאה ב"ש ונשרו וכמש"כ הב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ט. ע"כ בכה"ג הוי סימנין אין להם קיצבה. ואף לר' יוסי בר' יהודה דס"ל דבן ט' עד י"ב ויום א' ועודן בו הוי סימן. עכ"ז משכחת אליבי' בראו בה השערות שהביאה קודם ט' דמודה ר"י בר"י דהוי שומא. וגם יש לדחות לזה ההוכחה מטעם אחר הפשוט וקצרתי. ומה דהוכחתי לעיל מן קידושין (דף כ') גבי נמכר במנה והשביח וכו' דמקשה הגמ' דנידרשינהו לחומרא כו'. דזה אינו הוכחה כלל דהא התוס' בב"ק (דף ב' ע"א) כתבו בד"ה דומיא דרגל בשם הר"ת דמדה הוא בתורה דל"ש באיסורא ול"ש בממונא הכל לחומרא. וכן מוכח בחולין (דף קל"ו ע"א) דמקשה הגמ' התם אדרבה נילף מתרומה לחומרא כמש"כ רש"י התם גבי מתנות דנילף לחומרא מתרומה דהא לחומרא מקשינן והא מתנות אינן טובלת ודיינינן רק על הנתינה לכהן והא הוי הבעלים מוחזקין והממע"ה. ומוכח מזה כמש"כ התוס' בב"ק הנ"ל. ולכן מקשה הגמ' בקידושין (דף כ') הנ"ל דנידרשינהו לחומרא ולהוציא מן הע"ע אף דדינו כמוחזק משום דכללא הוא דכל היכא דיש למדרש לקולא או לחומרא דדרשינן לחומרא גם גבי ממון.

כד

ולפ"ז נסתר כל מה שכתבתי לעיל לדון דזכות אב בבתו דינו כמו מוחזק גמור לגבה. דז"א כיון דע"ע עצמו אין גופו קנוי בקנין גמור אלא דמקרי מוחזק לגבי האדון. א"כ לא עדיף זכות האב בבתו דעיקרו הוא מן קראי וכי ימכור בתו לאמה מה אמה מעשה ידי' כו'. ומן קדושין (ד' מ"ה) בתוס' שם ד"ה אלא לאו דקידשה כו' יש להוכיח כמש"כ כעת. והוא דהתוס' שם כתבו דבשידך הוי כקידשא /כקידשה/ אבי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ומי מצי מזבין לה כו' עכ"ל התוס' והנה בדלא שדיך דיש ספק שמא נתרצה לחד מ"ד ואפ"ה מצי למוכרה כדמוכח שם. י"ל דזהו משום דמאן דחושש לשמא נתרצה זהו רק חומרא מדרבנן ולכן יכול למוכרה משום דבחשש בעלמא לא מפקינן מרשותו ואם לא כן כל א' תקבל קידושין כדי להפקיע מן רשות האב דזיכה לו התורה בזכות בתו. אבל בשדיך דהוי ספק קידושין ומשמע דס"ל דזה הוי ספק גמור וס"ל דלא מצי למוכרה דשמא הוי קידושין ואין מוכר לשפחות אחר אישות. אלמא דמספיקא פקע זכות האב ואין דינו כמוחזק גמור. וע"כ פריך הש"ס בפשיטות ומי מצי מזבין לה והא אין כו'. ומוכח מזה לכאורה דזכות האב בבתו אינו כמוחזק גמור. ויש להאריך בזה עוד.

ענף ה

כה

אך לפ"ז תקשה במה דקיי"ל לדינא בנתקדשה שלא לדעת אבי' דלא חיישינן שמא נתרצה האב וכמו דפסקו הרי"ף והרמב"ם והרשב"א בחידושיו והתוס' והרא"ש והטוש"ע בסי' ל"ז ואף דיש חזקת פנוי' עכ"ז הא כתבו האחרונים היינו הפר"ח בכללי ס"ס והפרמ"ג בפתיחה להלכות טריפות והפני יהושע בכתובות דף ט' ובקידושין דף ע"ט ובשא"ד דמדרבנן מחמרינן לבלי לסמוך על חזקה במקום חשש א"א ולכאורה אפשר לומר דלכן לא חיישינן שמא נתרצה משום דהא קיי"ל דמתנה או מחילה הוי טענה גרוע ואינו נאמן בזה רק במיגו ולכן כיון דיש לאב זכות בבתו לקדשה לכל מי שירצה ע"כ לא חיישינן שנתרצה ומחל לה זכותו דהוי זה כמו טענת מחילה אך זה אינו דהא שם בקידושין דף מ"ה בעובדא דהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא שקל חד מנייהו כסא דחמרא יהב לחברי' אמר מקדשא לי ברתך לברי אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן כו' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה א"ל בפי' א' מר דלא סבר להא דרב ושמואל עכ"ל הגמ' ואי נימא דהא דלא חיישינן שמא נתרצה הוא משום דהוי כמו מחילה א"כ אין שום דמיון כלל הך דדילמא ארצויי ארצי' הבן קמי אביו דהא שם לא שייך לדון להסברא דהוי בגדר מחילה וע"כ מוכח דהא דלא חשו לשמא נתרצה האב דאין זה מטעם דמחילה הוי טענה גרוע רק כמו שיבואר בעז"ה:

כו

ע"כ העיקר דלכן קיי"ל דלא חיישינן שמא נתרצה האב דזהו משום דסמכינן על חזקת פנוי'. והא דיבמות (דף ל"א) דמחמרינן מדרבנן לבלי לסמוך על חזקת פנוי'. מוכח באמת דזהו משום סברת התוס' בכתובות (ד' כ"ג) דכיון דזרק הקידושין איתרע חזקתה וכמש"כ שם הפני יהושע ע"ש. או כמש"כ בתשובות מיימוני ה' אישות סי' א' דשאני בהא דיבמות דכיון דחד אומר דהי' קרוב לה לכן החמירו חז"ל בזה. משא"כ בספק שמא נתרצה האב לקידושי' דאי נימא דלא נתרצה האב לקידושי' א"כ אזי לא איתרע כלל חזקתה. ודוקא בזרק לה הקידושין שנתרצתה ע"ז רק דספק קרוב לו בזה ס"ל דאמרינן איתרע חזקתה משא"כ היכא דאמרינן מספיקא דלא נתרצה האב ס"ל לחז"ל דדיינינן בזה דמקרי לא איתרע חזקתה ומוקמינן על חזקת פנוי' ובכה"ג לא החמירו חז"ל.

כז

ולכאורה י"ל הטעם דלכן לא חיישינן שמא נתרצה האב דהא האב אומר ברי לי דלא נתרציתי מעולם על קידושי' ובברי בצירוף חזקת פנוי' שלה מצרפינן ברי של האב לחזקת פנוי' שלה וסמכינן ע"ז ביחד. וכמו בכתובות (ד' י"ב) דאמרו דשא"ה דמהימנא לומר משארסתני נאנסתי משום דאיכא לומר אוקי אחזקה. וכ"כ הרא"ש בכתובות (ד' ט') בשם ר' יונה דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי ומותרת לבעלה משום ברי ואוקי אחזקה כו'. אבל באמת זה אינו דהא כתבו התוס' בכתובות (ד' ע"ו) ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' דלא מהניא חזקת הבת לגבי האב עכ"ל ואף דהיא בת שלו וכ"ז דלא נישאת עומדת ברשות האב אפ"ה דלא מהני חזקת הבת לגבי האב. [וכן יש להעיר ע"ז מהא דאמרו בקידושין (ד' ע"ט) דבמכחישתו מודה שמואל דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו והטעם נ"ל דזהו משום דמצרפינן ברי שלה לחזקה דהרי היא בוגרת לפנינו. א"כ לפ"ז תקשה דאמאי ס"ל לשמואל בקידושין (ד' מ"ד) דחיישינן שמא נתרצה האב הא כיון דהאב אומר ברי לי ויש לו חזקת פנוי' המסייעו דנסמוך ע"ז. אכן לפי מש"כ ניחא דשא"ה דלא מהני חזקת פנוי' שלה לגבי האב וכסברת התוס' בכתובות כנ"ל. אך זה יש לדחות וקצרתי].

כח

והעיקר הוא דלכן לא חיישינן שמא נתרצה האב. דזהו משום דאי נימא דלא נתרצה האב א"כ לא הי' ביכולתה לקבל קידושין כלל בשום אופן ע"כ מקרי זה כמו דלא איתרע כלל להחזקת פנוי' מעולם וסמכינן ע"ז אף מדרבנן ולא החמירו בזה וה"ה בנולד ספק שמא אינה עדיין בוגרת או דהיא בוגרת וקיבלה קידושין וכמו בנ"ד דאי נימא דהיא עדיין נערה או קטנה אזי אין ביכולתה בלא הסכם אבי' לקבל קידושין כלל וע"כ מוקמינן לה על חזקת פנוי' דהוי כמו דלא איתרעי כלל להחזקה ושאני בזרק קידושין ספק קרוב לה כו' כנ"ל ועוד י"ל בהא דלא חיישינן לשמא נתרצה האב דזהו משום דיש שם שני חזקות להיתירא היינו חזקה א' חזקת פנוי' שלה ועוד חזקה של האב דלא נתרצה דכמו דלא הי' ריצוי ממנו ע"ז עד היום מקודם ששמע וכמש"כ הר"נ גבי ע"מ שירצה אבא דיש חשש ברירה משום דזהו קום ועשה ודוקא בע"מ שלא ימחה אבא דהוי שב ואל תעשה לא חשו לברירה אלמא דמה דתלוי ברצונו זהו ענין המחוסר מעשה וה"ה בזה:

כט

וכיון דיש בזה שני חזקות מקילים משום זה גם גבי איסור ערוה וכמש"כ הב"ש בסי' ל"ז ס"ק ה' כעין זה דכתב דכיון דיש חזקת פנוי' וחזקת נערות מותרות להנשא וכנ"ל וממילא ה"ה בנ"ד דיש לנו ג"כ שני חזקות היינו חזקת פנוי' וחזקת קטנות או חזקת נערות דמותרת להנשא ומוכח מן מה דחזינן דהרשב"א פסק ג"כ דלא חיישינן לשמא נתרצה האב וכמבואר בחידושי הרשב"א לקידושין ד' מ"ה בסוגיא שם ואפ"ה החמיר הרשב"א בספק אם הגיעה לי"ב שנה וכמבואר בסי' קנ"ה סעי' י"ד בהג"ה בשם הרשב"א דשא"ה דכיון דצריכה מיאון א"כ איתרע חזקתה עכ"פ אף דאינו רק מדרבנן עכ"ז הא איתרע חזקת היתר שלה ואין לחלק דשא"ה דהוי חזקה העשוי' להשתנות דז"א דהא מבואר בכ"ד דכ"ז דלא נשתנה דאף חזקה העשוי' להשתנות שמי' חזקה ובע"כ מוכח דסברת הרשב"א דהחמיר בספק קטנה זהו משום דכיון דצריכה מיאון א"כ איתרע עכ"פ חזקת היתר שלה כנ"ל אבל כמו בנ"ד דיש לה אב לפנינו דאם נימא דהיא קטנה ונערה א"כ א"צ מיאון כלל ע"כ שפיר יש לנו לסמוך על חזקת פנוי' וחזקת נערות וכמש"כ הב"ש כנ"ל:

ענף ו

ל

ונלענ"ד להוכיח כן מן התוס' נדה ד' מ"ח ע"א ד"ה בא סימן דכתבו וא"ת ולר"מ למה הוזכר סי' העליון כו' וי"ל דאיצטריך לענין עונשין וקידושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא וא"נ אי חזינן עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט. לקידושין וגם אסור באחותה עכ"ל התוס' והובא בתוס' יו"ט שם וכוונת התוס' נ"ל פשוט דבתירוץ הראשון כתבו דאיצטריך לענין עונשין וכו' משום דהוי רוב גמור דרוב פעמים תחתון אתי ברישא וע"כ מה"ת אזלינן בתר רובא רק מדרבנן חיישינן למיעוטא לר"מ וכן לקידושין הוי מה"ת קידושין וודאין אכן בתי' השני כתבו דאי חזינן עליון מסתמא כבר בא התחתון הכוונה דרוב גמור אין זה רק כמו רוב שאיני גמור דכתבו התוס' בכתובות ד' ט' ד"ה ואי בעית אימא באשת ישראל כו' דברוב שאינו גמור אינו עדיף מן חזקה רק שקולים המה והוי עי"ז ספק השקול:

וכעין זה כתבו התוס' בחולין ד' מ"ג ע"ב ד"ה קסבר עולא כו' דלכן חיישינן לדרוסה ולשמא הבריא ולא מוקמינן אחזקה משום דמצוי לאיסור יותר וזהו הכל ע"פ דברי התוס' בכתובות ד' ט' הנ"ל לחלק בין רוב גמור דעדיף מחזקה. אבל רוב אינו גמור הוי עי"ז ספק השקול ועפ"ז הארכתי במק"א בדברי התוס' דפסחים ד' ט' ד"ה ואת"ל הוה כו' דספק הרגיל הוא דאפי' מידי ודאי בעי למימר שיוציא זה הספק ע"ש וקצרתי וע"כ לפי תי' השני דס"ל בשיטת ר' מאיר דאין זה רוב גמור אלא כרוב שאינו גמור ולכן אין דינה מה"ת לגדולה רק לספק גדולה או קטנה וצריכה גט לקידושי' שנתקדשה מעצמה היכא דאין לה אב והוי ככל ספק דמחמרינן ועיין במהר"ם לובלין שם ומה שכתב בתי' השני שלו בכוונת התוס' דהך א"נ הוי חדא עם מה שכתבו התוס' מתחילה באמת זהו דוחק וע"כ העיקר בפשט דברי התוס' כמו שכתבתי בעז"ה:

לא

ויהי' איך שיהי' עכ"פ מוכח מן פשט דברי התוס' בתירוצם השני דדווקא אם יש סימן עליון בזה מצרכינן גט לקידושי' אבל אם אין לה סי' העליון לא היתה צריכה גט לקידושי' וקשה הא אף בלא חזינן סי' העליון ג"כ צריכה גט לקידושי' מחשש שמא נשרו כיון דיש לה חזקה דרבא וכדקיי"ל בנדה דף מ"ה ובוודאי לא יפלוג ר' מאיר ע"ז דאל"כ תקשה ע"ז מהך דר' מאיר הזה וע"כ מוכח מזה דכיון דיש לה חזקת פנוי' וחזקת קטנות ביחד או משום חזקת פנוי' לחוד דבלא סי' העליון לא הי' חיישינן לשמא הי' לה סימנין ונשרו כיון דלא ידעינן אם הגיעה לשנים עשר שנה והא דב"ב דף קנ"ו דבודקין לקידושין וחיישינן דשמא נשרו וכמש"כ התוס' שם שאני התם משום חזקה דרבא דכיון דהגיעה לכלל שנים שייך חזקה דרבא משא"כ בספק אם הגיעה לכלל שנים מוקמינן על חזקת פנוי' וחזקת קטנות רק אם חזינן דבא סימן העליון דמסתמא כבר בא התחתון והיכא דיש לה סימנין אז א"צ עדות שנים כמש"כ התוס' בקידושין דף ס"ד בשם הר"י לחד שיטה:

לב

וגם לשיטת רש"י בקידושין דף ס"ג שם דאף דיש לו ב"ש מ"מ בעינן עדות על השנים וכס"ל כן לרוב פוסקים וכדקיי"ל כן לדינא י"ל דע"י סימן העליון איתרע חזקת קטנותה וחזקת פנוי' וכמש"כ ר"ע איגר זצ"ל בתשובה סי' ז' בד"ה ומ"מ יש להקל קצת בזה כו' משום דרוב קטנים אין מביאין שערות כו' וע"כ בבא סימן העליון דמוכיחין מזה דבא סימן התחתון דע"י זה איתרע חזקת פנוי' וחזקת קטנות וע"כ צריכה גט. משא"כ כ"ז דלא חזינן סי' העליון א"צ גט כלל כדמשמע מדברי התוס' דאף מצד חומרא מדרבנן ג"כ לא היתה צ"ג א"כ מוכח מן התוס' הזה כשיטת הב"ש בסי' ל"ז ס"ק ה' ואפשר לומר דהתוס' ס"ל כהחלקת מחוקק דהחמיר שם משום דיש לחלק דשאני בנידון דהח"מ כיון דהרי היא בוגרת לפנינו ויש חזקה דהשתא לכן החמירו חז"ל בזה משא"כ בנידון של התוס' דלא איתרע כעת וליכא חזקה דהשתא לפנינו י"ל דמודה החלקת מחוקק דאין להחמיר בזה כיון דיש חזקת פנוי' וחזקת נערות ביחד וע"כ בנ"ד דיש לנו שני חזקות ביחד ודאי מותרת וכדמוכח מן התוס' הזה:

לג

ויש לומר דמודו התוס' להך דין של הרשב"א המובא בסי' קנ"ה סעי' י"ד משום דבנידון דהרשב"א דצריכה מיאון א"כ איתרע חזקת היתר שלה וכמש"כ לעיל בארוכה וכן ראיתי כעת סברא זו במהרי"ט סי' מ"א והובא בשב שמעתתא שמעתא ו' פ' י"ח [ואף שדחה שם בסברא לדברי המהרי"ט עכ"ז כבר הוכחתי לעיל כדברי המהרי"ט בסברתו זאת מן יבמות דף קי"ג דא' שמואל אשת חרש חייבין עליו א"ת כו' דעתים חלים עתים שוטה וקשה דנימא אוקי אחזקת פנוי'. ואפשר לומר דשמואל לטעמי' דס"ל בקידושין דף מ"ד בנתקדשה שלא לדעת אבי' דחיישינן שמא נתרצה האב משום דס"ל דכיון דנתקדשה עכ"פ א"כ איתרע לה חזקת היתר שלה ומה"ט ס"ל כן גבי אשת חרש שלא להעמידו על החזקה אבל באמת ז"א דהא התם בנתקדשה שלא לדעת [אבי'[ דהחמיר שמואל אין זה רק חומרא מדרבנן אבל מה"ת ודאי דמהני חזקת פנוי' וחזקת היתר אף היכא דאיתרע וכמש"כ הפני יהושע בכ"ד ואילו התם ביבמות דאמר שמואל גבי קידושי חרש דחייבין אשם תלוי דמוכח מזה דס"ל דגם מה"ת לא מהני חזקת היתר כלל. דמזה הוי סייעתא לעיקר סברת המהרי"ט דכיון דצריכה גט עכ"פ מדרבנן ע"כ ממילא מרעינן עי"ז לחזקת היתר שלה והוי ספק השקול מן התורה ולכן מחויב א"ת ועיין בפני יהושע מזה לגיטין ד' כ"ח והעיקר כמש"כ:

ענף ז

לד

והנה הרמב"ם בפ"ג ה' אישות ה' י"ד כתב היתה הבת ספק בוגרות כו' בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אבי' ה"ז מקודשת מספק כו' והלח"מ שם הקשה דהא יש לה חזקת פנוי' וחזקת נערות ותי' דמיירי דנולד בה מכבר ספק סי' נערות דאזלינן לחומרא וכמש"כ הרמב"ם פ"ב ה"א ה' ח' ובנדה ד' מ"ז והרמב"ם גריס שם אלו הם סימני נערות וכמש"כ הלח"מ שם ה' ז']. וע"כ לא סמכינן בזה על חזקת פנוי' וחזקת נערות כיון דעברו ששה חדשים מאותו העת כו' ולענ"ד יש להסביר דבריו ע"פ מש"כ האחרונים דבספיקא דדינא לא מהני חזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וע"כ ה"ה בהנך סימני נערות דנדה ד' מ"ז דזהו הוא ספיקא דדינא כמבואר שם ואי נימא דהדין הוא דהם הוי סימני נערות אז ממילא היא עכשיו בוגרות כיון דעברו ששה חדשים וכשיטת הרמב"ם. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דצ"ג מספיקא אבל בספק במציאות ובמעשה גם הרמב"ם ס"ל דסמכינן על חזקת פנוי' וחזקת נערות וכמש"כ הלח"מ להקשות כן על הרמב"ם ובפרט לפי מש"כ לעיל דכיון דקיי"ל בנתקדשה שלא לדעת אבי' דמותרת משום דסמכינן על חזקת פנוי' והא גם הרמב"ם פסק בנתקדשה שלא לדעת אבי' דאין להחמיר וע"כ מוכח כמש"כ. הלח"מ בכוונת הרמב"ם והוי סייעתא מן הלח"מ למה שנתבאר בעז"ה:

לה

וכן יש לומר כעין סברא זו בהא דכתובות דף ע"ג ע"ב דאמרו תנא ספוקי מספקא לי' וספק איסורא לחומרא ולא אמרינן אוקי אחזקת פנוי' משום דשם הספק הוא בכלל בני אדם אם מקפידין על נדרנית:

א"כ גם בזה שייך סברת האחרונים הללו דאטו בשביל החזקה יבורר הדבר מן סתם ב"א וע"כ לא שייך שם לדון להחזקת פנוי' וחזקה לא שייך רק לברר הספק הפרטי עי"ז וגם לפי מש"כ לעיל דהיכא דאינה ראויה לקידושין כלל לפי צד הספק בזה לא קרינן דאיתרע החזקה. משא"כ בזרק הקידושין ספק קרוב לה כו'. דהיא בעצמה ראויה להתקדש וע"כ בזרק איתרעי החזקת היתר וכמש"כ לעיל א"כ ודאי יש לחלק בפשיטות להך דכתובות דף ע"ג הנ"ל דמקרי זה איתרע לחזקת היתר שם ולכן החמירו שם. אבל בנידון של הרמב"ם פ"ג ה"א ה' י"ד וכן בנ"ד דהוי ספק שמא היא עדיין נערה א"כ אינה ראויה להתקדש בעצמה כלל ולכן מקרי זה דלא איתרע להחזקת פנוי' ורק היכא דצריכה מיאון שאני אבל היכא דלא צריכה מיאון כמו בנ"ד שלא הלך אבי' למדינת הים ועיין באה"ע סי' ל"ז סעי' י"ד או היכא דנתקדשה שלא לדעת אחי' ואמה וביתומה דא"צ מיאון כמבואר בסי' קנ"ה סעי' ב']. בכה"ג שפיר י"ל כמו שנתבאר בעז"ה וכן י"ל לפי מש"כ לעיל לדון לסברת אוקי אחזקת מ"ק גבי ספק בוגרות ואין מוציאין אותה מן חזקת האב מספיקא. ולכאורה יש לסתור לזה מן דברי הרא"ש לנדה דף מ"ז בפ"ה סי' ג' דהלכה כדברי כולן להחמיר ואם קידשה בעצמה בחיי אביה צ"ג:

וכ"כ כל הראשונים אבל באמת אין זה סתירה כלל דהא התם בנדה הוי ספיקא דדינא וע"כ לא מהני התם החזקת מ"ק לברר הדין ואף דחזקת מ"ק הוי חזקה אלימתא מצד בירור הדבר וכמש"כ לעיל בארוכה עכ"ז הא באיסורין לא מהני בספיקא דדינא לברר רק בממון מהני חזקת מ"ק אף בספיקא דדינא מצד דאין לנו כח להוציא מן החזקת מ"ק בלא ראי' דדינה גם כמו מוחזק. אבל באיסורין דבעינן דיהיה בירור הענין ובספיקא דדינא לא מהני זה כנ"ל. ובאמת הא הוכחתי לעיל מן טעם אחר לדחות להסברא שכתבתי לדון בזכות האב בבתו דיש בזה חזקת מ"ק דז"א וכמש"כ לעיל בארוכה [ולפי מש"כ לעיל בכוונת הש"ס בכתובות דף ע"ג כן יש להסביר עפ"ז לדברי התוס' חולין דף פ"ו ע"א ד"ה מ"ט דר"מ כו' שכתבו וי"ל דמספקא לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים כו' והשתא לא מהני חזקה מידי עכ"ל דכוונתם דאטו בשביל החזקה יבורר הרוב איך הוא וכמש"כ לעיל כעין זה וקצרתי לפי דאכ"מ]:

לו

ועוד יש לדון להיתירא ספק ספיקא בנ"ד דהוי ספק שמא היא עדיין קטנה ואת"ל דכבר התחיל ימי נערותה שהגיעה לי"ב שנה והביאה ב"ש ונשרו אכתי ספק שמא לא עברו עדיין ו' חדשים מעת נערותה עד הנה ואינה בוגרות כעת א"כ לשני צדדי הספק הללו אינן חלין הקידושין כלל ודוקא בנידון של הרשב"א המובא בסי' קנ"ה סעי' י"ד דהחמיר אף דיש שם ספק ספיקא היינו ספק שמא לא הגיעה לכלל שנים וספק שמא לא הביאה ב"ש משום דהוי ס"ס מן שם א' וכמש"כ הב"ש שם בס"ק כ"ב דהוי ספק א' שמא קטנה או גדולה וכן כתב המהרי"ט בסי' מ"א ע"ש וזהו דוקא התם כיון דאין נפ"מ בין המתירים אבל בנ"ד הא יש נפ"מ רבתא בין הנך ספיקות דאם נימא דעדיין היא קטנה א"כ פטורה מכל המצות וגם נפ"מ גבי זכות האב בה לענין שיכול למוכרה:

אבל אם היא נערה א"כ חייבת במצות ואין יכול האב למוכרה רק דיש לו זכות לקידושי' ולמע"י והיכא דיש נפ"מ בין המתירים לא מקרי ס"ס מש"א כמבואר ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס וגם משום דבעינן ס"ס המתהפך אין לפקפק בזה דהא כבר כתב הש"ך בכללי הס"ס דלכן בספק על הארי וספק דרס מתירין משום דהא אין יכולים לומר שמא דרס אלא אם נאמר דעל הארי כו' וה"ה בנידון דידן הא אין אתה יכול לומר דהיא בוגרות כעת רק אי נימא שכבר הגיעה לי"ב שנה וגם הביאה ב"ש קודם ששה חדשים מהיום ע"כ יש לנו ס"ס מעליא דמתחילה צריכים לדון על ספק א' ואח"ז על ספק ב':

לז

ועוד דהא עיקר מילתא מה דיש לנו להחמיר בנ"ד הוא רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דאחר ששה חדשים מעת הבאת השערות היא בוגרות אף בלא סימני בוגרות וכמש"כ הח"מ והב"ש בסי' ל"ז סעי' ו' וכמש"כ מעכ"ת ורבים חולקים על הרמב"ם בזה וס"ל דעיקר מילתא דבגרות תלוי אם יש לה סימני בוגרות דנדה דף מ"ז. והנה שיטת הרמב"ם בפ"ג ה' א"ב ה' ב' דפתוי קטנה רצון הוא וכתב המ"מ שם דהוכיח כן מן קושיות התוס' כתובות דף ט' דאמאי לא דיינינן שם ס"ס ספק קטנה וספק אונס בגדולה ולא ס"ל לסברת התוס' דהוכיחו שם מזה דס"ס מן שם א' לא מהני א"כ לשיטת הרמב"ם דמיירינן להחמיר בנ"ד הא לדידי' יש לדון שפיר לספק ספיקא אף מן שם א' דהוי ס"ס מעליא ולכן שפיר יש לנו לדון להך ס"ס ולהיתירא משום זה ובפרט דנתבאר דזה לא הוי ס"ס מש"א וגם יש לדון עוד ס"ס לדידן דיש לנו חולקים על הרמב"ם וס"ל דכ"ז דלא הביאה סימני בוגרות אין דינה כבוגרות א"כ יש לנו בלא כל הנ"ל ספק ספיקא מעליא היינו ספק שמא אינה ו' חדשים מעת נערותה דבזה אינה כבוגרת גם לשי' הרמב"ם ואת"ל דעברו עליו ו' חדשים מעת נערותה עכ"ז ספק שמא הלכה כהחולקים על הרמב"ם וס"ל דכ"ז דלא הביאה סימני בוגרות כלל וכפי המבואר בנדה דף מ"ז דאינה כבוגרות כלל וזה הוי ג"כ ס"ס מעליא:

לח

ונתבאר היתר נכון בנ"ד דיש לנו לסמוך על חזקת פנויה וחזקת קטנות או חזקת נערה ואף להח"מ דהחמיר י"ל דז"א רק שם דאיתרע עכשיו דהא הרי היא בוגרות לפנינו משא"כ כל זמן דלא איתרע עכשיו כמו בנ"ד גם הח"מ מודה להב"ש דסמכינן על חזקת פנוי' וחזקת קטנות ונערות. ואף בחזקה העשויה להשתנות שיטת האחרונים דמהני כ"ז דלא איתרע כעת. ועיין בש"ש שמעתא ו' פ' י"ז י"ט ומה שהביא בשם המהרי"ט והתוס' ביבמות דף ס"ח ע"א ד"ה רישא פסולי כהונה כו' בסה"ד שכתבו דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה כ' דחזקה קמייתא איתרע לה וקצרתי וגם י"ל דסברת החלקת מחוקק דהחמיר וס"ל דלא סמכינן על חזקת פנויה וחזקת קטנות דזהו משום דהא מצינו בריש נדה דהחמירו חז"ל גבי קדשים דמטמאין למפרע וכמו כן גבי חומרא דחמץ דהחמירו לדון מחזקינן מזמן לזמן כמבואר באו"ח סי' תס"ז:

וה"ה גבי חומרת א"א החמירו חז"ל בכזה אבל ז"א רק באיתרע עכשיו ולא כמו בנ"ד דלא איתרע כלל כעת. ובאמת אין אנו צריכים לזה דהא העיקר הוא כמש"כ הב"ש בסי' ל"ז ס"ק ה' כנ"ל וכמו דהוכחתי כן מן התוס' נדה ר"פ בא סימן כנ"ל וגם הא נתבאר דיש לנו ספק ספיקא מעליא ע"כ אין לנו להחמיר בזה:

ענף ח

לט

כל זה כתבתי להתלמד על מקום אחר ולמלאות בקשת כת"ר שביקש ממני לעיין ולחוות דעתי בזה אכן באמת אין זה נצרך לענינינו לפי המבואר בהגב"ע אשר המקדש חטף המטבע מידה וקידשה בו. א"כ הא מבואר בסי' כ"ח סעי' ב' דבכה"ג אינה מקודשת דיכולה לומר דידי שקלתי אם לא הי' שדיך. ואף דהב"ש בס"ק ז' כתב דיש לחלק דגזל מעות שאני דדומה לחוב:

עכ"ז הא הוכיח מן קדושין דף נ"ב דחטף סלע מידה וקידשה דדוקא בשדיך מקודשת וזה מוכרח ומעכ"ת הביא לירושלמי בקידושין פ"ב ה' א' דאמר אילו איתמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף. דמבואר דס"ל לירושלמי דחטף סלע דינו כמו חוב דא"י לומר דידי שקלתי וכבר הקדימו המקנה בק"א לקידושין בסי' כ"ח ס"ק ב' והביא לירושלמי הזה ופי' ג"כ לכוונת ירושלמי דס"ל דגזל מעות דומה לחוב משום דעבידי למיחלף וע"ש וכן הובא הירושלמי הזה בהמפרש לביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' כ"ח ס"ק ח' ע"ש:

מ

ובאמת גם ע"פ סברא קשה לומר דסלע הגזול יהי' כמו חוב דהא ע"פ דין אסור להגזלן להשתמש בהמעות שגזל ולהחליפן על מעות אחרות כ"ז שאין לו רשות מן בעל המעות וכמו כל מעות צרורין דמבואר בכ"ד דאסור להשתמש בהם וה"ה להחליפן. וכוונת הירושלמי נ"ל לפרש כן והוא דבירושלמי לקידושין שם בפ"ב ה' א' לעיל מיני' דמקדשין בגזילה אם נתייאשו הבעלים ממנה ואם לא נתייאשו אין מקדשין. ופי' המראה הפנים שם בד"ה אית תנוי תני מקדשין בגזילה דבגזל דידה מיירי כו' וזהו משום דס"ל להירושלמי דיאוש קונה מדרבנן וכמש"כ הרא"ש בב"ק פ"ז סי' ב':

והרמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' א' והב"ש שם ס"ק ו' דאחר יאוש אינה יכולה לומר דידי שקלי והביא שם לדברי היש"ש פ"ז סי' ז' והנה הש"ך בח"מ סי' שס"ח העלה דסתם גזילה לא הוי יאוש ועיין מזה בב"ש סי' כ"ח ס"ק א' וי"ל דלכן אמרו בירושלמי דדוקא בנתייאשו מקדשין דמשמע דדוקא בידוע שנתייאשו אבל באין ידוע דנתייאשו אין מקדשין משום דס"ל דסתם גזילה לא הוי יאוש והנה באבידה מצינו דדבר שיש לו סימן לא מייאש אף אי סימנין דרבנן וכמש"כ התוס' בגיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה סימנין דאורייתא ובב"מ דף כ"ז ד"ה מה שמלה א"כ ה"ה יש לחלק כן גבי סתם גזילה דבחפץ סתמא יש בו סימן דלא מייאשי. ואם גזל דבר שאין לו סימן יש מקום לומר גם גבי גזילה דסתמא הוי יאוש ואף דמן הש"ס דילן בקידושין דף נ"ב בההוא גברא דחטף זוזי מחברי' כו' דאמרו לית דחש לדר"ש דא' סתם גזילה הוי יאוש בעלים. דמשמע דאף במעות דהוי דבר שאין בו סימן דבזה ג"כ אמרינן דסתם גזילה לא הוי יאוש עכ"ז אפשר לומר דשיטת הירושלמי לחלק גם גבי גזל בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן:

מא

וזה שאמרו בירושלמי אילו אתמר כלי יאות דבכלי כיון דסתמא יש בו סימן ע"כ אמרינן דסתם גזילה לא הוי יאוש וא"מ אבל סלע דרכה להתחלף כוונתם דבמעות דדרכן להוציאן בהוצאה ע"כ מקרי מטבע דבר שאין בו סימן וכמבואר בב"מ דף כ"ה ע"ב ובח"מ סי' רס"ב סעי' י"ג דלכן הוי מטבע דבר שאין בו סימן לפי שדרכן להוצאה וזה שאמרו בירושלמי דסלע דרכה להתחלף. דיוצא בהוצאה ומפחלף בין הרבה אנשים מן יד אל יד ולכן אין בו סימן ואמרינן במעות דסתמא הוי יאוש בגזילה. ולפ"ז אין הכרח להוכיח מן הירושלמי דס"ל דבסלע יהיה דינו כמו חוב מפאת דיכול להחליפן דז"א ואין הדעת סובל לומר כן וכיון דנתבאר דעיקר סברת הירושלמי הוא משום דס"ל במעות דיינינן דסתם גזילה הוי יאוש בעלים ולכן בנ"ד דנראה ממכתב כת"ר דלא שייך בנ"ד להסתפק שמא היה יאוש ע"כ ודאי אינה מקודשת ובפרט דהא מוכח מן הש"ס דילן דאין לחלק בין מעות לכלי כלל גבי סתם גזילה וכנ"ל. ולכן אין לנו להחמיר:

מב

אך מה שהוכיח כת"ר מן ב"ק דף צ"ו דגזל זוזי ועבדינהו נסכא קני תיפוק לי' בלא"ה הא בזוזי דינן כחוב וקנה כבר המעות אע"כ מוכח דבזוזי הגזולים אין דינן כחוב לדעתי יש לדחות זה משום די"ל דמיירי בהוזל המטבע ע"כ אם לא היה קונה בשינוי הי' יכול להחזיר לו אותו המטבע ולומר הרי שלך לפניך כמו בגזל מטבע ונפסל וכמש"כ התוס' בב"ק דף צ"ז בד"ה המלוה את חבירו על המטבע כו' משום דיכול לומר דלא רציתי מעולם לקנות את המטבע בתורת חוב ולכן יכול לומר הש"ל משא"כ השתא דקנינהו בשינוי מחוייב לשלם דמי המטבע מה שהי' שוין בעת שעשה הנסכא מהמטבע וכמו בתברי' ושתיי' דכי ליתנהו בעיני' משלם כמעיקרא אבל אם לא הי' קונה אותם בשינוי הי' יכול להחזירם כמו שהם בעיני' אף בהוזל. וע"כ עדיין יש להסתפק דלמא נקנה להגזלן המעות בעיני' וכמו גבי חוב אך באומר לא רציתי מעולם לקנותן בתורת חוב בוודאי יכול לומר כן דאין לחייבו בע"כ בסברא זאת. ובלא כוונה לא קנה בע"כ וכמש"כ התוס' בב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתא דציבי כו' דאם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני כו' וכיון דאומר ברי לי שלא רציתי מעולם לקנותו א"כ אין מוציאין ממנו מספיקא והממע"ה אבל להחזיק עדיין י"ל דקנהו בתורת חוב וכמש"כ הב"ש דיש מקום להסתפק בזה ונדחה ראיות כת"ר:

מג

אבל באמת אין שום מקום להסתפק כלל בזה דהא הב"ש הוכיח מן הך דחטף סלע מידה דמשמע דדוקא בדשדיך אבל אי לא שדיך א"מ. וכן מוכח מקידושין דף נ"ב ע"ב גבי ההוא גברא דחטף זוזי מחברי' ושדא לה א"ל מיקדשת לי א"ל לית דחש לדר"ש דאמר התם גזילה יאוש בעלים אלמא דלא אמרינן דהמעות נעשין מלוה אצלו וקידשה בשלו משום דבאמת אין נפ"מ בין חפץ למעות. ואף דנימא דמירושלמי הנ"ל יהיה פירושו כפירוש המקנה והמפרש של ביאור הגר"א זצ"ל עכ"ז הא כיון דמן ש"ס דילן מוכח דאין לחלק ע"כ העיקר כהש"ס דילן ובפרט דנתבאר דאין פירושם מוכרח כ"כ בכוונת הירושלמי ואין אנו צריכין לראיות ע"ז דברור ופשוט דמעות גזילה אין דינו כמו חוב וגם במעות פקדון אם הם צרורין אסור להשתמש בהם. ואף דיש לחלק דשאני התם דחזינן דמקפיד ע"ז מדנתן לו צרורים עכ"ז הא במעות אבידה דלא טרח בהו מבואר בב"מ דף כ"ט ע"ב דאסור להשתמש בהם ולא אמרינן דהבעלים אינם מקפידים עליהם וכש"כ בגזל ממש:

ובודאי אין לחלק ולומר דשאני גבי קידושי אשה בגזל דידה:

ופשוט וברור דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי גם גבי מעות גזולים:

מד

וכמו כן כתב הרא"ש בפ"ב דקידושין סי' ל"א שהקשה דמפני מה אמרו גבי ערלה וכלאי הכרם דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת הא הני זוזי לאו דידי' נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה כו'. הרי דלא אמרינן דהמעות הוי בתורת חוב אלא דהמעות הוי כמו גזל חפץ ואינה מקודשת ואף לפי מה דמסיק הרא"ש שם והר"נ שם והובא בב"ש סי' כ"ח ס"ק נ"ט דכתבו דאף בלא הכיר הלוקח ג"כ מקודשת כיון שלהוציאם נתן לידו והוי כהלואה בידו ומקדש בהם כו' א"כ ז"א שייך רק התם דדרך מקח וממכר באו לידו ע"כ הוי כמו הלואה אבל בגוזל מעות דלא שייך לומר שלהוציאם נתן לידו והוי במקום מק"ט כמו גזל גמור וע"כ אינו יכול לקדש בהו אשה וכמו בגוזל חפץ ואינם מחלקים בין גזל חפץ לגזל מעות וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין שם:

מה

ובירושלמי לקידושין פ"ב ה' ח' על משנה דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת דזאת אומרת שמקדשין בגזילה ופי' הפ"מ טעמו דסתם גזילה יאוש בעלים ואי נימא כמש"כ כת"ר והמקנה והמפרש של ביאור הגר"א זצ"ל בכוונת הירושלמי בפ"ב ה' א' דבסלע שמחליפין אותו דיכול לקדש בו אף דהוי סלע הגזול לפי שנשאר רק בתורת חוב עליו א"כ כש"כ בקיבל מעות עבור מכירה רק דנתבטל משום מקח טעות דיהא יכול לקדשה משום דאינו מקפיד על גוף המעות רק קם עלי' בתורת חוב לבד ומקדש בדבר שלו ואיך מוכיח הירושלמי דמקדשין בגזילה ומוכח מזה דכש"כ גזל מעות דאינו מקרי חוב אלא גזלן ממש על גוף המעות וכוונת הירושלמי דפ"ב ה' א' דאמרו דסלע דרכו להתחלף. הוא כמו שכתבתי לעיל לפרש דהחילוק בין כלי לסלע הוא דס"ל להירושלמי דסתם גזילה בכלי דיש בו סימן לא הוי יאוש בעלים משא"כ במטבע דאין בו סימן י"ל דמודו רבנן לר"ש דסתם גזילה הוי יאוש ואפושי פלוגתא בין רבנן לר"ש לא מפשינן כן י"ל בכוונת הירושלמי וכמש"כ לעיל:

מו

והא דמוכיח כאן בירושלמי פ"ב סוף ה' ח' מהך דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת דזאת אומרת שמקדשין בגזילה וכפי גירסת הפ"מ שם אף לפי מה שכתבתי לשיטת הירושלמי דמחלק בין כלי גזולה למעות גזולים גבי סתם גזילה אם הוי יאוש עכ"ז יש לומר בכוונת הירושלמי דאמרו זאת אומרת שמקדשין בגזילה. דכוונתו הוא להוכיח דמקדשין בגזילה היינו היכא דהיה יאוש בעלים ואשמועינן כשיטת הסוברים דקידשה בגזל דאחרים לאחר יאוש דמקודשת אף דהמקדש לא קנהו עדיין רק האשה קנתה מצד דהוי שינוי רשות בידה וכמבואר באה"ע סי' כ"ח סעיף א' ופלוגתת הראשונים בזה הובא בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ד' ועיין ברא"ש לב"ק פ"ז סי' ב' ובפלפולא חריפתא מזה ואין זה דוחק לומר דהירושלמי מיירי בקידש בגזל לאחר יאוש אף דנקט סתמא דמקדשין בגזילה דהא כן מצינו בירושלמי לקידושין פ"ב דין א' דאמרו אית תניי תני מקדשין בגזילה כו' ומפרשי שם דמאן דאמר דמקדשין בגזילה מיירי בנתייאשו הבעלים כו'. כמו כן י"ל הכא דכוונת הירושלמי להוכיח דמקדשין בגזילה לאחר יאוש דכוונתו הוא דכמו דבהך דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דזהו משום דבמעות אמרינן דסתמא הוי יאוש וכמו דאמרו בירושלמי לעיל מיניה בפ"ב דין א' כנ"ל. א"כ ה"ה גם בחפץ הגזול אם היה יאוש דמוכח דמקודשת כן י"ל בכוונת הירושלמי:

מז

ולדינא אין לנו לחוש ולומר במעות דסתם גזילה הוי יאוש משום דהא בש"ס דילן בקידושין דף נ"ב מוכח להדיא דאף במעות אמרינן דלית דחש לדר"ש דאמר סתם גזילה הוי יאוש ובח"מ סי' שס"ח העלה הש"ך לדינא דסתם גזילה לא הוי יאוש. ואף דהב"ש בסי' כ"ח ס"ק א' כתב דלענין קידושי דרבנן מחמרינן אף בסתם גזילה דמדרבנן יש לחוש דשמא הי' יאוש זהו היכא דהיה גזל דאחרים ובה אם היה יאוש היתה מתקדשת בקידושין גמורים מה"ת דהא קיי"ל לדינא דאם היה יאוש דקנאתו ע"י שינוי רשות ואף הוא קונה וכמבואר בסי' כ"ח סעיף א' והח"מ בס"ק ב' בשם המ"מ. אבל בגזל דידה דלא הוי שינוי רשות אף דהיה יאוש הא אף להסוברים דיאוש לבד קני הא אין זה רק מדרבנן וכמבואר בהרא"ש בב"ק פ"ז סי' ב' א"כ בסתם גזילה דלכל הפחות הוי ספק אם הוי סתם גזילה יאוש או לא. ע"כ ה"ל ספק דרבנן ולקולא ובפרט דרבו הסוברים וס"ל דיאוש בלא שינוי רשות לא קני אף מדרבנן. ועיין בב"ש סי' כ"ח ס"ק ו' ויש לנו ספיקות הרבה ולהיתירא היינו ספק שמא יאוש לבד לא קנו כלל ואת"ל דקני מדרבנן אכתי ספק שמא הלכה דסתם גזילה לא הוי יאוש כלל:

ובפרט דהעיקר לדינא כהכרעת הש"ך בח"מ סי' שס"ח דסתם גזילה לא הוי יאוש:

מח

והא דכתב הש"ך בח"מ סי' צ"א סוף ס"ק ל"ג דגבי דינר לא שייך להעמיד על חזקת מרא קמא לפי דניתן להוצאה ולכאורה דבריו מסייעין לסברת החילוק של הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ז' דבמעות גזולים א"י לומר דידי שקלי די"ל דדומה לחוב אבל באמת אין שום סיוע מן הש"ך כלל דשא"ה דהא נתן לו הדינר להוציאן ולשום קנין ע"כ אף בחזר בו המוכר מ"מ הא הי' לו רשות להוציאן וע"כ לא שייך שם חזקת מ"ק וכמש"כ הש"ך שם דצ"ע בהדינר כו' כיון דמעות להוצאה ניתנה לא שייך מ"ק. וכמש"כ בארוכה מזה בספרי נחל יצחק בסי' צ"א שם. ולכן אף דיש מקום לומר דלכן ס"ל לרבנן דר"ש דסתם גזילה לא הוי יאוש משום דיש בזה חזקת מ"ק המסייע להבעלים עכ"ז הא במעות גזולין גם לדברי הש"ך בסי' צ"א הללו יש לדון בי' חזקת מ"ק כיון דלא ניתן לו להוצאה ובודאי אסור להגזלן להשתמש ולהחליפן על מעות אחרים וכנ"ל ובקצרה דגם במעות גזולין ממנה וקידשה ודאי לא שייך להחמיר ולומר דשמא היה יאוש ויש לנו הרבה ס"ס בזה ובפרט בנ"ד דאף אם נחמיר ונאמר דגם במקום דיש חזקת פנוי' וחזקת נערות יש להחמיר מ"מ הא אין זה רק מספיקא א"כ בצירוף כל הנך ספיקות ביחד אין לנו להחמיר כלל בנ"ד ונתבאר לנו שני היתירים נכונים בנ"ד ובאמת יש לסמוך להקל אף על היתר אחד מהנך שני היתירים דנתבארו בעז"ה וע"כ מותרת הבתולה להנשא בלא חשש ופקפוק כלל וכבר כתבתי לעיל אשר ההיתר הראשון שכתבתי לא הי' זה נצרך לענינינו כי באמת מספיק ההיתר השני לבד. רק כתבתי זה למען להתלמד במק"א וכפי בקשת כת"ר שביקש ממני לחוות דעתי בזה. ובאעה"ח יום ד' חודש כסלו תרי"ט לפ"ק:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה