אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן נח

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן נח

סימן נז

נשאלתי מהרבנים הג' דק' טאהרני הראד ומארום פאל ע"ד א' שקידש בתולה בפני עדים וא"ל בזה"ל הא לך ששה קאפיקעסם ותן לאחותך שרה שאני חייב לה השיבה הבתולה תן ואני אתן וכשקיבלה הבתולה לזה א"ל ה"א מקודשת לי במטבע זו ואח"ז זרקה המטבעות לארץ ולא נתברר להם אם הזריקה הי' בתכ"ד או לאחר כ"ד של הקידושין ובקשו ממנו לחוות דעתי בזה:

ענף א

א

תשובה ב"ה והוא כי נלע"ד לדון להיתירא אף בלא זרקה כלל וכש"כ אם הי' זריקתה לכה"פ לאחר כ"ד ונקדים להך דקידושין ד' י"ג בההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא כו' קשו בה משמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומיתבדי מחייבנא בהו הכא בתורת קדושין ואי איתא דלא ניחא לה לישדינהו הרי דסוגיות הגמ' הוא דכ"ז דליכא הוכחה דנתרצית בקידושין לא הוי מקודשת משום דלא חיישינן לקידושין כי אם ע"י הוכחה דאי אי' דלא ניחא לה לישדינהו והריטב"א שם הקשה דהא אף דקיבלה בתורת פקדון היתה יכולה לזרוק ולומר לו בפניו טול את שלך ותירץ הריטב"א דיכולין לומר דהאשה טועה וסוברת דכיון דבתורת פקדון בא לידה לא מיפטרת מאחריות ע"י אמירת טול שלך וכן הוא הלשון בגמ' דאמרו שם בזה"ל סברה אי שדינא כו' משום דאף דע"פ דין אינו כן עכ"ז האשה טעתה בזה וזהו דלא כתי' הראב"ד דשם דכתב דמיירי בפקדון בתוך זמן כו' כי כל הפוסקים והשו"ע לא ס"ל כתי' הראב"ד והעיקר כתי' הריטב"א הנ"ל, וכ"כ הר"נ בקידושין שם כתי' הריטב"א הנ"ל וכן מצינו ברשב"א גיטין ד' כ"ג ע"ב והובא באה"ע סי' קמ"ב ב"ש ס"ק ג' שכתב גבי חמש נשים אף שאמרו בפ"נ בארץ ישראל אינן נאמנות משום דנשים לאו דינא גמירי וסברי דבעל יכול לערער אף באמרה בפ"נ כו' וכן מצינו בגיטין ד' כ"א גברא שאני דידע לאקנויי וכהנה רבות בש"ס דמצינו דאשה עבידה למטעי בדין יותר מאיש:

ב

והיכא דאיכא פלוגתא אף דלא קיי"ל ם החולקת. עכ"ז מצינו בזה גם באיש די"ל דהוא טעה בזה כמו דכתב הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ'. וס"ק כ"ב. דהיכא דאיכא פלוגתא י"ל דהנותן טעה בזה. וכן מצינו להתוס' בסנהדרין ד' נ"ג ד"ה הא כו' שהוכיחו דבחייבי כריתות לכ"ע אינו תופס הקידושין דאם הי' פלוגתא בזה אף דלדינא קיי"ל כמ"ד דאין קידושין תופסין באחותו מ"מ לא שייך לומר בזה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו כיון דיש פלוגתא בזה א"כ יש לחוש שמא טעי בזה וכ"כ הנ"י פ' א"נ. והובא בסמ"ע סי' מ"ג ס"ק י"ב דטעו דכותבין שטר אף בלא אקנייתא ע"ש וכה"ג כתבו התוס' בב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לו כו' ובערכין ד' ל' ד"ה דילמא אינה מכורה כו' וכן מצינו בגיטין ד' נ"ד דטעי בדר' ירמי' ועיין במנחות ד' ק"ג בשעורים טעי בעדשים לא טעי ובכתובות ד' ע"ד במקדש במלוה ובעל דבהנך טעי ופי' רש"י הכל בקיאין בהלכות קדושין כו' ובב"ק ד' צ"ה דבלוקח ת"ח ידע דקרקע אינה נגזלת. אבל ע"ה לא ידע כו' וביבמות ד' כ"ט דערוה מיגמר גמירי לי' אינשי כו' ופי' רש"י שם אבל ערוה דר"ש לאו כ"ע גמירי כו' וכעין זה הוא בשמ"ק לכתובות ד' נ"ח ע"ב על הא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דמתוך דאין מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהם והקשה שם ע"ז דכיון דאיכא פלוגתא דאי מקנה דשלב"ל או לא א"כ י"ל דטעה בזה ע"ש וכהנה רבות עכ"פ היכא דאיכא פלוגתא בוודאי אמרינן דלאו כ"ע דינא גמירי ותולין בטעות:

ג

והנה זה ידוע דבתן מתנה לפלוני איכא פלוגתת הראשונים בזה אי הוי תן כזכי והוא בח"מ סי' קכ"ה אבל בתן לפ' או הולך לפ' שאני חייב לו לכ"ע הדין דהוי כזכי כדקיי"ל בסי' הנ"ל. וע"כ בנ"ד מיד שא"ל תן לאחותך שאני חייב לה לכל הדיעות הוי כזכי דהא נאמן ע"ע בתורת הודאת בע"ד ואינו יכול לומר משטה אני בך כמבואר בסי' קכ"ו סעי' י"ג גבי מעמד שלשתן דאינו יכול לומר משטה אני בך וכמש"כ הטור שם והובא בסמ"ע ס"ק ל"ו דהטעם הוא דמעמד שלשתן הוא כקנין. ובקנין אינו יכול לומר משטה אני וכש"כ בנתינה מידו ליד הזוכה דהא בנתינה מבואר בסי' פ"א סעי' ל' דאינו נאמן טעיתי ומשטה ע"ש והנה בנתן לא' מתנה וחזר בו תכ"ד שיטת הט"ז באה"ע סי' ל"ח דלא מצי לחזור בו אף תכ"ד. משום דדוקא בשארי קנינים יכול לחזור בו תכ"ד אבל בקנין משיכה דמסר החפץ לו. והוציא החפץ מרשותו לא מהני חזרתו תכ"ד ע"ש וכ"כ הגהות מיימוני והובא בבית יוסף לח"מ סי' קצ"ה והב"י ס"ל דלא כהגהות מיימוני בזה וכמש"כ שם הקצה"ח לדחות לדברי הט"ז ע"ש אבל הב"ש בסי' ל"ח ס"ק ב' הביא ג"כ לדברי הט"ז הנ"ל לדינא וכן המקנה בסי' כ"ח ובסי' ל"ח כתב כהט"ז הנ"ל לדינא וכ"כ המחנה אפרים בהלכות זכיי' ומתנה סי' י"א בסופו ע"ש:

ומשיטת הרמב"ם בח"מ סי' רנ"ה דפסק דבהקדש אינו יכול לחזור בו תכ"ד וכ"כ התוס' במנחות ד' פ"א ע"ב ד"ה תודה כו' דהטעם הוא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משמע דבמסירה להדיוט בפשיטות דאינו יכול לחזור בו תכ"ד ובעיקר הדברים הנ"ל יש להאריך בכ"ז הרבה ואכמ"ל והנה אם נימא כשיטת הסוברים הנ"ל דאינו יכול לחזור בו תכ"ד ממה שנמסר החפץ לחבירו בוודאי ה"ה אם אמר לא' לזכות עבור חבירו אינו יכול לחזור בו תכ"ד דמאי שנא דהא כיון דזכיי' מן דין שליחות או דהוי מן דין יד א"כ ה"ל כמו שנמסר החפץ לבעליהם דכיון דהוציא החפץ מרשותו ה"ל כמו דזכה חבירו בעצמו ע"י קנין משיכה דאינו חוזר תכ"ד לשיטת הפוסקים הנ"ל ולענ"ד נראה לומר בטעם הסוברין דאינו חוזר תכ"ד אחר קנין משיכה. דהא הקצה"ח בסי' רנ"ה כתב בשם הרמב"ם דהא דתכ"ד חוזר הטעם הוא משום דזהו כעין טעות. ע"כ כיון דאמרו דבנתינה מידק דייק כמבואר בח"מ סוף סי' פ"א ע"כ אינו נאמן לומר טעיתי בזה והדברים ארוכים ואכמ"ל:

ד

ולפ"ז בוודאי אין חשש קידושין בנ"ד דהא כבר שייך המטבע לאחותה משום תן כזכי בפרט בחוב לדבריו דנאמן ע"ע מן דין אודיתא א"כ ה"ל כמו קידשה בגזל דאינה מקודשת וגם לא שייך לומר בזה דהוי לה למישדינהו. דהא י"ל דרצתה לקיים השליחות דא"ל תן ואני אתן ולמסור כ"ז לאחותה. וגם אף היכא דתבא אחותה בעצמה לפנינו ותודה שאין חייב לה כלל עכ"ז הא מבואר בחדושי הרשב"א לגיטין ד' מ' גבי האומר כתבתי ונתתי לו כו' והובא בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' דבתרי הודאות דסתרי אהדדי אזלינן בתר המוחזק ולכן היכא דהזוכה תופסו בעד חבירו ה"ל כמו דתפסה אחותה בעצמה ע"כ אף דתבא אחותה ותכחיש להודאתו יכולה לחזור בה אחר זה ואין מוציאין מיד הזוכה עבורה. וכדמצינו כעין זה בגיטין ד' ס"ג גבי הולך אי הוי כזכי או לא ואי מספקא לרב אי הולך כזכי דמי אי לא והא איתמר הולך לפ' כו' אינו חוזר ומשני התם ספק ממונא לקולא כו' ופי' רש"י דהמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר הרי להדיא דבספק אי הולך כזכי או לא דמהני תפיסת הזוכה אף דלא בא ליד בעלים ממש ומוכח מזה דלא כמש"כ האו"ת והנתיבות בדיני תפיסה דבספיקא דדינא לא מהני תפיסת השליח משום דה"ל כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני ובאמת מסוגי' דגיטין הנ"ל מוכח להיפך ועיין מזה באה"ע סוף סי' ע"ז אך יש לחלק בין נידון דהתומים ונתיבות. ובין הא דגיטין משום די"ל דשאלה בגיטין דה"ל תפיסה ברשות דהא בא ליד הזוכה מדעת הבעלים ובתפיסה ברשות שאני כמבואר עכ"פ בנ"ד דהוי ג"כ תפיסה ברשות שבא ליד הזוכה מדעת הבעלים ומספקא לן אי מצי זכה עבור אחותה או לא וודאי דמהני תפיסת הבתולה בספק הודאות דסתרי אהדדי וכמו בתרי ותרי המכחישין וכמו בטענו חטין והודה בשעורין דמהני תפיסה. וכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא משום דהא אחותה לא היתה שם בעת הקידושין להכחישו להמקדש בדבר החוב א"כ בוודאי יש לומר דלא רצתה לזורקו משום דבדעתה הי' להחזיק בעד אחותה דאינה יודעת האמת עם מי הוא:

ענף ב

ה

וכש"כ לפמש"כ הנתיבות בסי' רצ"א ס"ק ג' דאם א' א"ל זכה בחפץ זה לפלוני נעשה הזוכה לשומר עבור חבירו כשחבירו אינו בכאן כמבואר בירושלמי שבועות ר"פ ארבעה שומרין ע"ש בנתיבות ובאמת לענ"ד נראה דזהו תלוי בהך תרי תירוצים בש"ס ביצה דף מ'. והוא דאי' שם איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב א' כרגלי מי שהפקידו לו כו' ת"ש מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא"כ זכה להם מנותיהם מעיו"ט ואי אמרת כמי שהפקידו אצלו כי זכה להם ע"י אחר מאי הוי ופי' רש"י דהרי הופקדו בידו לאחר זכיי' וש"מ כרגלי המפקיד הן ומשני הש"ס ה"נ כיון שזכה ע"י אחר כמו שייחד לו קרן זויות דמי ואב"א זכה שאני עכ"ל הגמ' הרי להדיא דהתירוץ קמא דכמו שייחד לו קרן זויות דמי ס"ל דלא נעשה שומר כלל והתירוץ שני דזכה שאני הוא כפי' רש"י שכל עצמו לא עשה אלא להוציאו מרשותו ושביתתו ולהעמידו בשביתת שלהן ורשותן. אבל לולי זאת הי' דינו כשומר עבור הזוכה הרי דפליגי בזה הנך תרי לישני בהך דין של הנתיבות וראיתי בירושלמי סוף ביצה ה' ז' גבי הך פלוגתא דרב ושמואל הנ"ל דהקשו ג"כ מהמשנה דמי שזימן אצלו אורחים כו' ותירצו דכיון שזיכה להן מנותיהן לא כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן ופי' המפרש דכוונת הירושלמי דכמי שייחד לו קרן זויות דמי ע"ש ובאמת לפי מה דאי' בירושלמי שבועות פ"ח ריש ה' א' וז"ל אמר ר' יוסי והוא שאמר ליתן מתנה לכל מי שירצה הוי בכלל לשמור ולא לחלק אבל אמר ליתן מתנה לפ' כיון ששמירתו עליו כמו שעליו הוא עכ"ל. הרי להדיא דשי' הירושלמי הוא דהזוכה נעשה שומר עליו:

וע"כ לענ"ד דכוונת הירושלמי בביצה הוא כעין כוונת האב"ע דש"ס דילן בביצה דזכה שאני דכל עצמו לא עשה אלא להוציאו מרשות שביתתן וזה שאמרו כיון שזכה ע"י אחר לא כרגלי מי שהפקידו אצלו הוא דהא נתכווין להעמידו ברשות האורחים ולפ"ז לא יסתרו דברי הירושלמי להדדי וזולת זה יש לחלק ולומר דדוקא באמר תן לפ' וקיבל הזוכה ציוויו אז נעשה שומר שהרי קיבל עליו להוליכו וליתנו לפ' וכן מיירי הירושלמי שבועות בלשון תן לפ' אבל בלא אמר לי' רק לשון זכה לפ' י"ל דלא קבלו אלא לזכיי' לבד א"כ אף לתי' קמא דש"ס דילן ביצה י"ל דלא פליג על הך דינא של הירושלמי דשבועות הנ"ל ולפ"ז אתי שפיר אף לפי דברי המפרש בירושלמי ביצה הנ"ל ועיקר הדברים ארוכין ואכמ"ל:

ו

ולפ"ז בנ"ד דא"ל תן לאחותך והשיבה תן ואני אתן בוודאי נעשית שומר עד שתמסור לאחותה. והוי כמו היכא דאתי לידה בתורת פקדון דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דלאו כלום הוי לכ"ע וכ"ז הוא רק לרווחא דמילתא דבאמת אין אנו צריכין לזה משום דאף דנימא דלא נעשית שומר עכ"ז י"ל דלא שייך בזה איבעי לה למישדינהו לפי די"ל דכוונתה להחזיקו בעד אחותה ולמסור ליד אחותה [בפרט בעד אחותה כדמצינו בב"מ דף ט"ו דעביד אינש דיהיב מתנה לאחותו כש"כ למסור לה חפץ של אחר שציוה ליתן לה] וגם י"ל דלא איכפת לה לזורקו כיון דהוי קידשה בחפץ שאינו שלו ובוודאי לא הוי חשש קידושין בנ"ד לפ"ז:

וכ"ז ברור לשי' הט"ז והב"ש והגהות מיימוני והמקנה דס"ל דלאחר משיכה אינו יכול לחזור תכ"ד:

ז

ואף לשיטת הב"י בסי' קצ"ה וכמש"כ הקצה"ח שם בשמו דחולק וס"ל דתכ"ד יכול לחזור אף בקנין משיכה:

עכ"ז י"ל דגם לשיטתו אין חשש קידושין בנ"ד משום דהא נתבאר לעיל ע"פ הרבה ראיות מהש"ס דמצינו דהיכא דאיכא פלוגתא אף דלא קיי"ל כן די"ל דטעי בזה ואף באיש אמרו כן וכש"כ באשה די"ל כן דלאו כ"ע דינא גמירי וכיון דמצינו בזה פוסקים דס"ל דאחר תכ"ד אינו חוזר לאחר קנין משיכה א"כ י"ל דהאשה לא ידעה הדין לאמיתו וסברה דהמטבע שייך לאחותה בפרט דהא מצינו להרבה פוסקים אחרונים דס"ל כן לדינא בוודאי י"ל דאשה טעתה בזה וגם השכל הפשוט נוטה כשי' הסוברין הנ"ל וחזינן בש"ס דדוקא היכא דאיכא הוכחה דאי איתא דלא ניחא לה לישדינהו אז חיישינן לקידושין אבל היכא דליכא הוכחה זו וי"ל דטעתה וסברה דהיכא דבתורת פקדון אתי לידה לא מיפטרא באמירת טול שלך אף דזהו אינו ע"פ דין לד"ה וכמש"כ הריטב"א כנ"ל מ"מ תלינן בטעות ולא חיישי לקידושין דלמא ידעה הדין דיכולה לומר טול שלך ואז איכא הוכחה דנתרצית בקידושין מדלא זרקה ואמרה טול שלך אלא מוקמינן אחזקת פנוי':

וגם הא הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וע"כ אינה מקודשת כלל. רק היכא דבתורת קידושין אתי לידה אז ס"ל לרב הונא ב"ר יהושע לחוש לקידושין משום דס"ל דבכה"ג ליכא למיתלי בטעות כיון דלכ"ע אינו בזה תורת פקדון כלל. אלא רב אחאי ס"ל דגם בכה"ג י"ל דלאו דינא גמירי וסברה דגם בזה אי שדינא מחייבא כו' אבל היכא דהדין אינו פשוט כ"כ לד"ה ומצינו גם בגברא טעות כזה כנ"ל בוודאי איכא למתלי דלכן לא זרקה הקידושין דסברה דהמטבע שייך לאחותה ע"פ דין והחזיקו בידה כדי למסור לאחותה ולקיים הבטחתה שקיבלה עליו בלשון תן ואני אתן לאחותי ע"כ אף לשי' הב"י ליכא בנ"ד חשש קידושין כלל:

ח

ועוד י"ל דהא לאחר שא"ל תן לאחותך כו' א"ל הרי את מקודשת לי כו' והך ד' תיבות הם ביותר מכדי דיבור של שלום עליך רבי דזהו שיעור תכ"ד וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ר"י ס"ק ו' וכ"ז שלא גמר במטבע זו כו' לא הי' לנו הוכחה דחזר מן מה שאמר מתחילה בפי' תן לאחותך כו' דהא קיי"ל בח"מ סי' מ"ב סעי' ה' בהיו שני לשונות כתובים בשטר ואפשר לקיים שניהם מקיימין ושי' הסמ"ע שם ס"ק י' דאף ע"י פירוש דוחק מקיימין והש"ך שם ס"ק ט' דעתו דע"י פי' דוחק לא מתרצינן דבריו אלא תלינן בחזרה ולענ"ד נראה דזה תלוי בפלוגתת רב ושמואל בקידושין דף נ"ט בא"ל הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום דרב ס"ל להסתפק דלמא תנאה או חזרה ושמואל ס"ל דתנאה הוי משום דאף דתנאה הוי פי' דוחק דהא לא א"ל בלשון תנאי עכ"ז מקיימין דבריו אף ע"י פי' דוחק כדי שלא יהי' חזרה בדבריו ולרב מספקא לי' בזה גופא:

ואפשר דשא"ה דהדיבורים המה תכופים וסמוכים זל"ז ועיין בגיטין דף פ"ח ע"א דאמרו שם דכתב הרי את מלמטה ומותרת למעלה כו' ופי' רש"י שם דבתוך כדי גמר דיבור ליכא למימר דאימלך כו' והדברים ארוכין ואכמ"ל:

ט

עכ"פ ע"י פי' שאינו דוחק לכ"ע מתרצינן דבריו ולא תלינן בחזרה א"כ מקודם דסיים במטבע זו לא הי' לנו שום ספק אז דבמה דאומר הרי את מקודשת לי כו' הי' אז כוונתו לקדשה במטבע זו ולומר דחזר בו ממה שא"ל בפי' מתחילה דנותן לה בשביל אחותה דהא חזרה הוא טענה גרועה בפרט היכא דהדיבורים הם סמוכים להדדי וע"כ אז לא הי' לנו שום הוכחה שחזר בו. כי י"ל דבעת שא"ל הרי את מקודשת לי הי' אז כוונתו על מטבע אחרת שיתן לה לשם קידושין רק אחר שאמר כן נמלך וסיים במטבע זו שנתן לה תחילה עבור אחותה ולא נולד לנו הספק אימת חזר בו רק אחר שסיים דבריו אבל בעת אמירתו הרי את מקודשת לי לא הי' לנו אז שום ספק חזרה אלא תלינן לפרש אז דבריו דלא יסתרו אהדדי וכ"ז דליכא הוכחה לזה הוי זה כדברים שבלב דהא ידוע הכלל דדוקא במה שידוע לכל האומדנא כמו מברחת וזבין למיסק לארעא דישראל בזה דברים שבלב הוי דברים אבל היכא דליכא אומדנא דמוכחי לכל אז דברים שבלב לא הוי דברים:

וכמש"כ הר"ן בקידושין דף נ' והרשב"א והתוס' והמהרי"ט בסי' מ"ה א"כ כל זמן דלא סיים דבריו לתיבת במטבע זו לא הי' לנו שום הוכחה וספק לומר שמקדשה במטבע שנתן לה עבור אחותה א"כ הוי זה כעין דברים שבלב ולא הוי דברים. ודוקא היכא שלא הוי סתירה לדבריו הראשונים בזה הדין ידוע דאם א"ל הרי את מקודשת לי ולא סיים לתיבות במטבע זו ג"כ הוי קידושין גמורין וכמש"כ המקנה סי' כ"ז סעי' ה' ומה שנוהגין לומר במטבע זו זהו רק לרווחא דמילתא ע"ש במקנה אבל ז"א שייך היכא שבעת שמסר לה א"ל על ענין אחר א"כ מבעי לן לפרש דבריו דכוונתו על מטבע אחרת שיתן לה ולא על מה שנתן לה בשביל ענין אחר כדי שלא יסתור דבריו אהדדי דהא אז לא הי' לנו שום הוכחה לסתירת דבריו הראשונים א"כ הוי ממילא דברים שבלב כו' ולא מהני חזרתו ממה שמסר לה תחילה בשביל אחותה דהא תיבת במטבע זו הי' לאחר תכ"ד של זכייתה לאחותה:

ענף ג

י

ואין לומר דהא אמרינן בב"ב דף קל"ח להסתפק דלמא הלכה כרשב"ג דס"ל הוכיח סופו על תחילתו וכן אי' בחולין דף ל"ט וכמבואר כ"ז בח"מ סי' רמ"ה:

וביו"ד סי' ד' ופלוגתת הרמב"ם והרא"ש שם. א"כ אי נימא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"כ שפיר יש להסתפק אח"כ כשסיים במטבע זו דמוכח מזה דבעת דא"ל הרי את מקודשת לי הי' אז כוונתו לקדשה במטבע שמסר לה תחילה ולא ליתן לה מטבע אחרת א"כ הוי זה קצת כעין אומדנא דמוכחא וגם ביותר מתכ"ד אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. וכמש"כ התבואות שור סי' ד' ס"ק ה' אבל גם זה אינו דהא אף דנימא לדינא כמ"ד דס"ל הוכיח סופו על תחילתו עכ"ז הא לא מצינו כן רק היכא דהי' שתיקה מעיקרא כמו בהא דשתק ולסוף צווח דב"ב או בשחטה ואח"כ חישב עליו דחולין או בהא דזבחים דף ב' בשחט סתמא ולשם פסח דאמרו בזה הוכיח סופו על תחילתו שם הכל הי' בשתיקה רק אח"כ נולד לנו הוכחה בזה שפיר יש מקום לדון ולהוכיח מן סופו על תחילתו כיון דלא נתברר לנו אז שום דיבור ממנו בתחילתו אבל היכא דהי' דיבור בפיו ממנו מתחילתו כמו בנ"ד דמסר לה בשביל אחותה ואח"ז נולד לנו הוכחה ע"י הוכיח סופו על תחילתו להוכיח דתיכף כשאמר הרי את מקודשת לי הי' כוונתו על מטבע זו א"כ בזה אפשר לנו לומר הוכיח תחילתו על סופו דהחזרה הי' בסוף לאחר שסיים מקודשת לי לפי דהי' בדעתו מעיקרא ליתן לה מטבע או חפץ אחר ותיכף אח"ז חזר מזה וא"ל במטבע זו וכמו דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. כן יש לומר הוכיח תחילתו על סופו וכמש"כ כן הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ד. אף דהחתם סופר ח' אה"ע סי' ס"ט השיג עליו אבל אין זה שייך לנ"ד ע"ש. ואף דנימא דזה הוי ספק השקול עכ"ז הא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' ענף ד' וה' ו' ביארתי דספק במציאות בעינן אומדנא הוי לכ"ע כעין דברים שבלב דלא הוי דברים. א"כ בנ"ד דמסופקים אנחנו אי אמרינן הוכיח תחילתו על סופו ולומר דהי' החזרה מן דעתו הראשונה לבסוף לאחר דסיים לתיבת הרי את מקודשת לי או דנאמר דהי' אז החזרה תיכף לאחר שנתן לה בשביל אחותה הוי זה ספק אומדנא אז בעת שאמר הרי את מקודשת לי והוי דברים שבלב כיון דלא חזר בפיו ולא יכול לבטל למה שעשה מעשה ודיבור בפי' למוסרו לאחותה:

יא

ועוד דהא עיקר הכלל דהוכיח סופו על תחילתו הוי זהו ספיקא דדינא והוי בזה כעין ס"ס ספק דלמא לא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחילתו ואף דנימא הוכיח סופו על תחילתו אכתי יש להסתפק שמא הוכיח בנ"ד תחילתו על סופו וכמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ד הנ"ל ויש לנו ס"ס במקום חזקת פנוי' דאמרינן כן לכ"ע:

ובעיקר מילתא דהוכיח סופו על תחילתו יש להעיר מהא דמנחות דף ט"ז בנתן הקומץ בשתיקה והלבונה במחשבה דס"ל לחכמים דאין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ולא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו אלמא דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מצד וודאי רק מספיקא בעלמא ולכן אין בו כרת ואכמ"ל וגם בספיקא דדינא בענין אומדנא ביארתי שם בספרי בשם הרבה פוסקים דזה הוי כעין דברים שבלב ואין יכולת עי"ז לסתור למה שאמר בפיו בפירוש א"כ ה"ה בנ"ד בספק בחזרה כיון דלא חזר בפיו רק הוי ספק באומדנא דאי נימא להאומדנא הי' אז חזרה ע"י אומדנא:

א"כ הוי זה כמו דברים שבלב ולא מבטלינן למה דאמר בפי' מתחילה דמוסרו לה בשביל אחותה:

יב

ועוד י"ל דזה דומה להא דגיטין דף ל"ב ע"א במה דאמרו שם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו פשיטא לא צריכא דמהדר עלי' מעיקרא לבטולי מהו דתימא כו' דה"ט דכיון דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד הוו להו דברים שבלב ואינן דברים ובתי' בתרא שם כתבו בשם הר"י דמן הדין אין לנו לחוש כלל משום דדברים שבלב אינן דברים ולא מהני דברים שבלב אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמינו וכ"כ הריטב"א שם דלא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו כיון דחזינן עכשיו שביטל בפיו אף דזהו לאחר שהגיע לידה ומ"מ הי' מקום לומר ולהוכיח עי"ז דאיגלאי למפרע מה שהי' רץ אחר השליח דהי' מהדר עליו לבטולי וכעין הוכיח סופו על תחילתו דכ"מ ואפ"ה לא חיישינן כלל לביטול הגט אף לרבא משום כיון דבאותה שעה לא הי' לנו שום הוכחה לזה ע"כ אין כח ע"י הוכיח סופו על תחילתו לבטל למה שאמר בפיו לשלוחו והגיע כבר לידה וגם לתי' הא' דהתוס' שם דכתבו דז"א רק מדרבנן דעשאוה כדברים שבלב וכיון דקצת דומה לדברים שבלב לא נחשב לעקירת דבר מה"ת כמש"כ התוס' שם בתי' א' אין זה רק לרבא דס"ל גילוי דעתא בגיטין מילתא היא וכמש"כ התוס' שם בריש הדיבור וז"ל דרבא דאמר גילוי דעתא מילתא היא היינו שנודע הדבר מקודם שהגיע הגט לידה כו' א"כ לאביי דס"ל גילוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא וקיי"ל כוותי' והטעם הוא כמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' ענף ו' דאביי ס"ל דאף ע"י אומדנא וודאית לאו מילתא היא משום דס"ל דאומדנא אינה מבטלת הדיבור שקודם לה. ולכן גילוי מילתא בגיטין מקודם השליחות מצינו דמבטל כמש"כ הב"ש סי' קמ"א ס"ק צ"ח ע"ש ועפ"ז יש לפלפל בדברי הב"ש סי' קל"ד ס"ק א' ועיין בתורת גיטין סי' קמ"א סעי' ס"ו בסופו שכתב בכוונת הב"ש דכתב דגילוי דעת למסירת מודעא לא מהני היינו היכא דליכא אומדנא דמוכחי ע"ש:

יג

א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה דע"י אומדנא אין לבטל למה שאמר מתחילה משום דאומדנא לא מבטלת לדיבור הקודם לו ודוקא לאומדנא שיש לנו בעת הדיבור בזה מהני אומדנא דמוכחי אבל לא לבטל דיבור שקדמה להאומדנא כיון דלא היה חזרה בפי' וע"כ אף לתי' הא' דס"ל שם דכיון דעשה כל מה שיוכל לעשות לא ה"ל כדברים בלב אבל לא עדיף מן גלוי דעתא א"כ בנ"ד דבעת דא"ל הרי את מקודשת לי לא נודע אז שום אומדנא כלל לשום בן אדם רק אח"כ ע"י אומדנא דהוכיח סופו על תחילתו נתברר לנו האומדנא בוודאי י"ל דלא מצי לבטל עי"ז להמעשה והדיבור שקדם להאומדנא בפרט היכא שכבר הגיע לידה בשביל אחותה דאז מצינו גם לרבא דס"ל גילוי דעתא מילתא היא ועכ"ז מודה רבא דהיכא דנודע כ"ז לאחר שהגיע לידה לא מהני זה לבטל דיבור הקודם וכמש"כ התוס' בתי' בתרא שם. וכן מצאתי להפני יהושע לגיטין שם על דברי התוס' הנ"ל שכתב דלכן לא מהני הביטול בזה משום דכיון דבעת דמסר הגט להשליח לא היה בדעתו שום גילוי דעת לבטלו א"כ לא אתי דברים שבלב לבטל למה שדיבר בפה מלא ועשה מעשה ע"ש בפ"י ובאמת פשטות הגמ' משמע דאף דהיה מהדר בתכ"ד של עשיות השליח לבטולי עכ"ז לאו מילתא ולא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו ומוכח מזה דגילוי דעת ע"י הוכיח סופו על תחילתו לא מהני לבטל למה שמינה בפי' לשליח ומסר הגט לידו בתורת שליחות וראיתי בט"ז לאה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ב ס"ק מ"ז שכתב דהא דגילה דעתו בגיטין לאו מילתא היא היינו באם שהוא לאחר כדי דיבור אבל אם הגילוי דעת הוא בתכ"ד כל שהו בתכ"ד סגי בגילוי דעתא ע"ש והובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק צ"ח וזהו דלא כמש"כ. ובאמת פשט הסוגיא מורה דלא כהט"ז בזה ומשמע מסתימות הש"ס דאף דהיה מהדר לבטולי בתכ"ד של עשיות השליח רק דלא הגיע בשליח רק לאחר שמסר לידה עכ"ז לא מהני ביטולו ואפשר דבאמת י"ל דמשמעות הש"ס הוי לאחר כ"ד משום דהליכת השליח ממנו הוא מן הסתם יותר מתכ"ד. והדברים ארוכין:

ענף ד

יד

וראיתי לספר קהלת יעקב שחיבר הגאון מליסא על אה"ע סי' ל' סעי' ז' שכתב מדעתו גבי זרקה להקידושין דהיכא דאמרה מתחילה קדשני וזרק הקידושין לחיקה וזרקה אז לא דיינינן בזה להכלל הוכיח סופו על תחילתו דלא אמרינן כן רק היכא שלא היה מעיקרא רק מחשבה גרידא. אבל כשהיה דיבור מעיקרא אף שזרקה לבסוף הקידושין לא אמרינן הוכיח סופו לעקור הדיבור הקודם שאמרה קדשני כו' עכ"ל ולא הביא ראיה לזה אך באמת מוכח כסברתו ממש"כ התוס' בגיטין הנ"ל בתי' הב' דאף לרבא דס"ל גילוי דעתא מילתא היא מ"מ מודה בהא דאמרו שם דהיכא דהיה מהדר לבטולי עד שהגיע לידה ובטלי' דלא הוי ביטול כלל משום דהוי דברים שבלב כו'. ורק בתי' הא' ס"ל דכיון דעשה כל מה שיוכל לעשות אין זה כדברים שבלב כמבואר שם וקשה הא יש בזה מקום לומר הוכיח סופו על תחילתו ולחומרא ודוחק לומר דאתי דלא אליבא דהלכתא במה דמספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו']. והא היכא דאמרינן הוכיח סופו אמרינן כן אף היכא דלא מהני דברים שבלב כמו בהא דשחט ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"ז דאי אמרינן הוכיח סופו אסורה. ולשי' כמה פוסקים התוס' בב"מ דף מ"ג ובפסחים דף ס"ג. ורש"י במנחות דף ג' ע"ב דמחשבות הפוסלות בקדשים היינו דווקא כשהוציא בשפתיו ולפ"ז ה"ה מחשבת שחיטה לע"ז וכמש"כ התב"ש בסי' ד' ס"ק ב' ועיין בתוס' חולין דף ל"ט ד"ה אלא כו' והקשה התב"ש שם דא"כ אמאי בשחט ואח"כ חישב לזרוק אי אמרי הוכיח סופו אסורה והא בעי דיבורא ותי' דאי אמרי הוכיח סופו אמרינן דמסתמא בשעת שחיטה נמי פריש א"נ אמירתו דהשתא ה"ל כאילו אמר בשחיטה בפי' אי אמרינן הוכיח סופו כו' עכ"ל התב"ש ובאמת העיקר כתי' הב' של התב"ש משום דאי כתי' הא' תקשה דהא בחולין דף ל"ט רצו להוכיח מהא דבריא שאמר כתבו גט כו' אם מעצמו נפל ה"ז גט כו' והא בגט בעי אמירה בפיו לומר תנו ואפ"ה אי אמרינן הוכיח סופו כמו שרצו להוכיח משם דאמרינן הוכיח סופו עד דדחו דשאני התם דא"ל כתובו אלמא דאף היכא דבעי דבור בפיו אמרינן הוכיח סופו כו' משום דהעיקר כתי' הב' של התב"ש דע"י הוכיח סופו נעשה כאמירה בפיו וע"כ מוכח מהא דגיטין דל"ב הנ"ל דהיכא דהיה דיבור בפי' ממנו לעשיות שליח לא אמרינן הוכיח סופו לסתור דבריו הראשונים ושפיר כתב הקהלת יעקב הנ"ל וגם הא י"ל בזה הוכיח תחילתו על סופו כמש"כ לעיל א"כ ה"ה בנ"ד דע"י הוכיח סופו נעקור לדבריו הראשונים דמסר בשביל אחותה דלא אמרינן הוכיח סופו כו' כיון דהוי חזרה ביותר מתכ"ד במה דסיים במטבע זו ולא מצי לחזור ממתנה שנתן לאחותה. ע"כ לא הוי חשש קידושין כלל אף בלא זרקה כלל:

טו

ועוד דבנ"ד דזרקה הקידושין אף דנימא דזרקה הקידושין אחר כ"ד מ"מ הוי זה טעם נכון לבטל הקידושין משום דהא הקהלת יעקב כתב בסי' כ"ח סעי' ז' דהיכא דזרקתו להקידושין אף אחר כדי דיבור רק שהיה עסוקים באותו ענין ג"כ לא הוי חשש קידושין כלל משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו בזה ע"ש אבל באמת זה אינו נראה לענ"ד דהא באמת בעיקר הכלל דהוכיח סופו כו' ס"ל להרא"ש והרי"ף והרשב"ם דלא אמרינן כלל הוכיח סופו רק הרמב"ם והמחבר ס"ל להסתפק דילמא הלכה כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו כמבואר כ"ז בח"מ סי' רמ"ה וביו"ד סי' ד' א"כ קשה איך מיקל הקהלת יעקב על סמך דהוכיח כו' הא אף להרמב"ם והמחבר אין זה רק ספק בעלמא וע"כ הנכון עם החכ"צ דכתב דזריקה לא מהני רק תכ"ד אבל בנ"ד דמסר מתחילה בשביל אחותה ואח"ז א"ל הרי את מקודשת לי וזהו יותר מתכ"ד ואז לא היה לנו שום משמעות על חזרה. דהא י"ל דהיה רצה לקדשה בחפץ או במטבע אחרת ואח"כ נמלך וחזר ולכן סיים אז במטבע זו. רק דיש מקום לדון הוכיח סופו על תחילתו דבעת דא"ל ה"א מקודשת לי הי' אז כוונתו לקדשה במטבע זו בתכ"ד של מסירתו לאחותה:

טז

לכן יש להקל מצד ממ"נ דאי נימא הוכיח סופו כו' בוודאי יש להקל מצד סברת הקהלת יעקב הנ"ל דהא זרקה הקידושין ואף לאחר כ"ד ג"כ מהני כ"ז שעסוקין באותו ענין ואי נימא דלא אמרינן הוכיח סופו כו' א"כ מה"ט לא אמרינן הוכיח סופו דהי' רצונו לקדשה במטבע זו בעת דא"ל ה"א מקודשת לי א"כ שהה יותר מכדי דיבור ולא מצי לחזור ממה דמסר בשביל אחותה בתורת מתנה עבור החוב. ואין לומר דאף דנימא דלא אמרינן הוכיח סופו עכ"ז הא היכא דאמר הבריא כתובו ועלה לגג ונפל ומת אמרו בזה הוכיח סופו לכ"ע משום דשאני הכא דא"ל כתובו ואיכא גילוי דעת ממנו מקודם והוכחה קצת וכמש"כ רש"י שם וע"כ אמרינן בזה הוכיח סופו וכמבואר בחולין דף ל"ט בגמ' ורש"י שם א"כ ה"ה בנ"ד דא"ל הרי את מקודשת לי הוי אז ג"כ כמו גילוי דעת וע"כ אמרינן בזה הוכיח סופו לכ"ע. דז"א דהא בנ"ד לא היה אז שום גילוי דעת כלל דחזר בו ממסירתו לאחותה דהא אדרבה הי' לנו אז משמעות לפרש דבריו דלא יסתרו אהדדי כ"כ וחזרה דבר גרוע כנ"ל א"כ לא מקרי זה אז שום גילוי דעת כלל ואף הוכחה קצת אין לנו אז רק ע"י הוכחות סופו נוכיח דהי' אז הוכחה דנתכוין לקדשה במטבע זו א"כ שפיר יש למידן ממנ"פ הנ"ל ואינה מקודשת כלל מה"ט:

יז

סיומא דפסקא דלא מבעיא אם זרקה הקידושין אף לאחר כ"ד דודאי אין לחוש להקידושין כלל דיש לנו הך ממה נפשך כפי דנתבאר ואף אם לא. זרקה הקידושין כלל ג"כ אין לחוש להקידושין וכפי שנתבאר לעיל בעז"ה וכיון דהבתולה אומרת דלא נתרצתה מעולם להתקדש לו ולא שמעה היטב למה שאמר לה האמ"ל ולא הבינה למה שאמר אז ע"כ דעתי מסכמת לדעתם כי היא מותרת להנשא בלא שום חשש כלל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה