עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן לא
ב"ה יום ה' ט"ז טבת תרמ"ו קאוונא.
נשאלתי ע"ד עגונא א' מלונדון שזה כמה שנים שנאבד בעלה וכעת אחר שדרשה בבית הפאליצייא דלונדון השיבו לה כי נמצא כתוב שם אשר זה ערך זמן רב שנמצא איש מת נטבע בהנהר הסמוך ללונדון ובתמונת הפאטאגרפיי שישנו שם כי מן חוקי המדינה דשם הוא כי יש שם ממונים מיוחדים מן הפאליצייא לבקש ולחפש בהנהרות והימים אחר איזה נטבעים והממונים מסרו מכבר לבית הפאליצייא שמצאו מת נטבע בהנהר וכפי תמונת הפאטאגרפיי של הנטבע הזה וכבר קברוהו ומצאו אצלו טבעת וארנקי והמפתח הכל כתוב שם ע"פ הגדת הממונים האינם יהודים שהגידו כן לפני ראשי הפאליצייא וגם מן חוקי המדינה דשם ליקח הפאטאגרפיי של כל הנטבעים הנמצאים דע"י זה יתוודע למכיריו מי הוא והאשה העגונא אומרת שהיא מכרת היטב בהתמונה שהוא בעלה שנאבד וגם הראתה האשה שיש בידה פאטאגרפיי שנעשה בעודו בחיים ונראה שדומין:
והפאטאגרפיי שלקחו במותו לקחו קודם קבורתו אחר ג' ימים שהוציאו את המת מן המים והאשה אומרת שמכרת היטב את הטבעת והארנקי והמפתח שהוא מן ביתו המיוחד לשמירת ביתו והי' דרכו בעת שהלך מן ביתו הי' נועל את ביתו בהמפתח והניחו אצלו ובמקום שהלך הי' המפתח אצלו וכת"ר האריך בדברים נכונים והעלה להיתירא וביקש ממני להזדקק ולחוות דעתי בזה:
א
תשובה בקצרה והוא כי במה שיש לעיין בנ"ד מה שהשיבו לה מן הפאליצייא כן אחר שדרשה האשה מהם א"כ לא היו במסל"ת ועכ"ז יש להקל ע"פ מה שהעליתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ד' לבאר דסומכין על דברי ערכאות משום דלא מרעי נפשייהו לחתום שיקרא כמבואר בגיטין דף ט' דמוציאין ממון ע"י זה וכש"כ דסמכינן ע"ז בהיתר עגוגא וכפי שהארכתי שם וע"כ ה"ה בנ"ד שנמצא כתוב בהפאליצייא תמונת הפאטאגרפיי של המת וגם מצאו אצלו הטבעת והארנקי והמפתח שהראו לה. ודאי נאמנים הם ע"ז והנה בספרי שם כתבתי דיש להוכיח מן גיטין דף כ"ח גבי שמע מן קונסרמסים פ' מת אין משיאין אשתו דמוכח משם דאף ערכאות לא מהימנו בהיתר עגונא אם לא היו מסל"ת כדין והטעם הוא לפי מש"כ הרא"ש בגיטין דף י"א בסוף הסוגיא דכל השטרות העולה כו' דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל לעדות בע"פ מרעי נפשייהו ע"ש. א"כ בנ"ד דעיקר מה דנכתב כן בהפאליצייא הוא לפי הגדת המשמשין הממונים המחפשים על הנהרות והימים א"כ יכול להיות שהגידו כן אז בשקר אך כבר העליתי בספרי שם דכיון דהם ממונין ע"ז מן המושלים וזהו אומנותן ע"כ הוי זה בכלל אומן לא מרעי נפשיי' וכמו שהוכחתי שם ודוקא בהך דגיטין דף כ"ח הנ"ל דלא מהימן לומר פ' מת משום דאין זה אומנתו ואינו נוטל שכר ע"ז. משא"כ בנ"ד דזהו אומנותן ונוטלין שכר על זה ואם יבורר איזה שקר בדבריהם יחוייבו עונש בדיניהם ע"כ לא חיישינן לאיזה שקר בזה וגם העליתי בספרי שם ח' יו"ד סי' ה' ענף ד' דסמכינן על לא מרע אומנתו אף נגד חזקת איסור ע"ש:
ב
ובאמת אין אנו צריכין לכל זה דהא בעת שהגידו אז האינם יהודים לפני שרי המושלים דמצאו איש מת כזה עם החפצים הללו היו אז במסיח לפי תומו ולא ע"פ שאלת האשה א"כ הא מסל"ת מהימן בעגונא והמושלים נאמנים במה שכתבו כן ע"פ הגדת הממונים מהם ע"ז ואף דשיטת הרמב"ם דמסל"ת מן כתב לא מהני כמבואר בסי' י"ז סעי' י"א מ"מ הא נתבאר דעדות ערכאות בכתב מהני משום דלא מרעי נפשייהו לכתוב שקר כנ"ל וע"כ נאמנים הם בדבריהם על זה:
ג
ועתה נשובה לעיין בדבר הפאטאגרפיי אם יש ממש לסמוך ע"ז בהיתר עגונא והנה כת"ר העיר מן ר"ה דף כ"ד דמות צורת לבנה הי' לר"ג ואומר הכזה ראית כו' ומשם אינו ראי' דהא שם הי' עיקר הבדיקה להעדים אם הי' הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כמה הי' רחב ולאן הי' נוטה וכו' וכמבואר שם דף כ"ג ואם דבריהם מכוונים ע"כ אין להוכיח משם להיכא דהננו דנין על עצם התמונה והמראה וכן מהא דר"ה דף כ"ד ע"א דראינו בעששית אין מעידין שא"ה דהא כתיב כזה ראה וקדש וע"כ בעינן דוקא בראיית החודש דיראו את עצם הלבנה ולא ע"י דמיון וכיוצא ועוד יש לחלק משם לנ"ד בכמה גווני:
ד
ולענ"ד נראה יסוד להיתירא ע"פ תמונת הבילד. מן נדה דף ך' ע"ב דתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואם דם זה טהור סמכינן על הדמיון שלה לטהרה לבעלה וכן איבעי' להו התם כזה טיהר איש פלוני חכם מהו כו' שא"ה דליתא לקמה ופי' רש"י אבל הכא דאיתי' קמן ניחזי אנן ופירש הסדרי טהרה בסי' קפ"ח סעי' ב' בס"ק ג' דהא דאין סומכין עליו כשאומרת חכם פ' טיהר לי כיוצא בזה משום דכיון דאיתא קמן ואפשר לברורי ע"כ בעינן לברורי והט"ז בסי' קפ"ח ס"ק ד' כתב דלכן אין סומכין עליו כשאומרת כזה טיהר לי פ' חכם לפי שיש ריעותא לפנינו דגם לנו יש ספק עכ"ל והוא מן דברי הרשב"א שהובא בבית יוסף ובס"ט שם הרי דמצינו דהיכא דליכא לברורי והיכא דלא שייך להסברא דהא החכם עצמו מסופק דבזה נאמנת ואין מחזיקין אותה דטועה בדמיונות וכמש"כ הרשב"א והובא בבית יוסף ליו"ד סי' קפ"ח והצמח צדק סי' פ"ו כתב להוכיח משם דהאשה נאמנת לעצמה וכן לחברתה להכיר בדמים לדמות זה לזה עכ"ל הצ"צ והובא בסדרי טהרה סי' קפ"ח בס"ק ג' שם ע"ש וקצרתי:
ה
והא רוב דמים הם טמאים וכמש"כ הסדרי טהרה בסי' קפ"ח ס"ק ח' בשם הראב"ד דרוב דמים הם מראה טמא ע"ש והא מצינו דהרבה חשו ולא ראו שום מראה דמים משום דחשו למיעוט בקיאות אף בזמן האמוראים וכמש"כ הרא"ש בסוף פ"ב דנדה. וכן מה"ט האידנא החמירו לטמאות כל מראה דמים רק ירוק ולבן משום דאין אנו בקיאים לישען על חכמתינו ולהפריד בין דם לדם וכמבואר ברא"ש ספ"ב דנדה ובטושו"ע ליו"ד סי' קפ"ח ואילו הכא גבי נאמנת האשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו דהוא מן הברייתא דנדה שם משמע דאף בכל מראות טהורות דהיו מטהרין בזמן התנאים דגם בכל זה נאמנת האשה לומר כזה ראיתי כו' ומטהרינן ע"י מה דסמכינן על אמירתה לדמות את מראה הדם שעולה על זכרונה לדמות להדם טהור שלפנינו ואף דזהו נגד הרוב דהא רוב דם הוא טמא וכמש"כ בשיטת הראב"ד:
ו
והא חזינן דחשו האידנא והחמירו לטמאות אף במראות הטהורות שהי' בזמן התנאים והאמוראים לפי שבדורות הללו אין בקי לראות בדמים לישען על חכמתו וכו' וכמש"כ הרא"ש ספ"ב דנדה והטושו"ע בסי' קפ"ח לפי שנתמעט הבקיאות ולא טיהרו אלא מראה ירוק ולבן ועכ"ז חזינן דאף בזמן התנאים דטיהרו כל מראות הטהורות דאף אשה נאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו. ובכל המראות הטהורות אמרו כן ולא חילקו ביניהם ולא חיישינן שמא טעתה בזכרון הדמיון של המראה הראשונה שעולה על זכרונה לדמות להמראה דם שלפנינו אף שהצריכו בזה בקיאות רבות:
ומה גם שזהו נגד הרוב דרוב מראה דמים הם מראה טמא כנ"ל בשיטת הראב"ד וגם הא מראה דם שעולה על זכרונה זה ודאי מקרי לא שבעתן העין כל כך. ועיין בב"מ דף כ"ג ובמראות הצובאות סי' י"ז ס"ק פ"ה ואכמ"ל וגם הא מצינו דהחמירו חז"ל ואמרו דאין רואין מראות דם בלילה כמבואר במגילה דף י"ד וכעין זה אי' בנדה דף ך' ע"ב דאין בודקין מראות דם אלא בין חמה לצל וכמבואר בהרמב"ם פ' ה' ה' איסורי ביאה [וזה הי' בזמן שטיהרו לכל מראות טהורות וקצרתי]. ואפ"ה סמכינן על מה שאומרת כמראה הזה ראיתי ואבדתיו אף בזמן שהיו מטהרים כל מראות הטהורות וכמש"כ לעיל:
ז
ובקצרה דהא חזינן דסמכינן להקל אף במה שאין לפנינו כעת רק דאומרת דמעלה על זכרונה לדמות הך מראה הדם שמראתה כהיום לפנינו לאותו מראה הדם שעולה על זכרונה ונאמנת לטהרה לבעלה ולא חיישינן דשמא נתהווה איזה טעות קצת בכח הדמיון של הרעיון שלה. ואף דהרבה חשו חז"ל במראות הדם בעניני הבקיאות של המראות וכמו שכתבתי א"כ כש"כ דיש לנו לסמוך בהתרת עגונא על מה שאומרת האשה ובפרט בנ"ד דהרבה עדים מעידין אשר תמונת הפאטאגרפיי' הזאת דומה ממש לתמונת הפרצוף פנים וכו' של אותו האיש שאנו דנין עליו דהא בטביעת עין של המת בהכרתו לא החמירו בכל הנך חששות דהחמירו במראות הדם. ואף בהכרתו בלילה וכיוצא סמכינן ג"כ בהכרתו בטב"ע וכמבואר ביבמות דף קכ"ב דמעידין לאור הנר ולאור הלבנה ובשו"ע סי' י"ז סעי' כ"ב הרי דבטב"ע של פרצוף פניו לא חשו כמו דחשו במראות דמים. וגם הא בטב"ע שיש להאשה בפניו של בעלה הא הוי שבעתן העין ביותר מן מראה הדם נדה שאומרת כי נאבד ממנה:
[ועיין בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ל"ט ובנו"ב במ"ת סי' ס"ב וקצרתי] וע"כ היכא דמכירין היטב בטב"ע של תמונת הפאטאגרפיי' שנמצא אצל המת ואומרים כי ברור להם כי זהו ממש תמונת הבעל של האשה שאנו דנין עליו וכפי זכרונם היטב על רעיונם את תמונת הבעל שהכירו אותו היטב בעודו בחייו דיש לסמוך על יסוד דהיתירא דנא וע"פ הך דנדה דסמכו על כזה במראה דם של נדות כנ"ל כן יש לדון בזה:
ח
וביותר בנ"ד דיש ת"י האשה גם תמונת הפאטאגראפי שנעשה בחיי הבעל והאשה והעדים אומרים כי תמונת השני פאטאגראפוס דומין ממש להדדי בלי שום שינוי כלל נראה דע"ז בוודאי יש לסמוך להיתירא כיון דהם שניהם לפנינו ודומין להדדי וכמו דמצינו בכעין זה בח"מ בסי' ס"ט ס"ק י"ב גבי קיום שטרות ע"י דמיון דמדמין אותן לשטרות המקוימין כבר דזהו קיום גמור ומהני אף במה דצריך קיום מן התורה ומוציאין ממון מהמוחזק על סמך הדמיון הזה ועיין בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' והעיקר כהש"ך ואין כאן מקומו וכיון דמוציאין ממון עפ"ז מן המוחזק אף במה דבעינן קיום מן התורה מוכח דהך כח הדמיון עדיף מרובא דברובא אין מוציאין ממון כו' ע"כ אין לנו להחמיר בכזה אף בחשש אשת איש. רק מה דמצינו דהחמירו חז"ל בפירוש שם וכמש"כ שם בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח ענף ח':
[ועי' בחולין דף נו"ן בהא דמקיפין בבני מעים אך אין ראי' משם כלל וקצרתי] ולכן יש לנו על מה לסמוך להיתירא על מה שדומין התמונות להדדי אך דא עקא בנ"ד דהא קיי"ל דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ובנטבע במים בעינן שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים כמבואר ביבמות דף קכ"א ובאה"ע סי' י"ז סעי' כ"ו א"כ בנ"ד שקבלו את תמונת פניו ממנו זמן רב לאחר שהעלוהו מן המים א"כ הא בכה"ג קיי"ל דאין מעידין עליו א"כ הא נפל האי היתירא דנ"ד בבירא:
ט
ועכ"ז יש לנו לדון היתר ע"פ מה דקיי"ל לדינא דמה דהחמירו בהכרת המת לאחר ג' ימים וכן בנטבע דאשתהי דזהו רק מדרבנן וכמו דהביא בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל בסי' ק"ז בשם עצי ארזים דברי תשובת הר"ן עיי"ש. א"כ ממילא יש לנו יסוד דהיתירא בנ"ד על מה דמצאו אצל הנפטר את הטבעת והארנקי והמפתח. ואף דחיישינן לשאלה לשיטת כמה פוסקים היינו בחשש דאורייתא אבל בדרבנן יש לנו לסמוך על הסוברים דס"ל דלא חיישינן לשאלה וכפי האיבעית אימא כליו בחיוורי וסומקי וכמבואר בתשובת האחרונים וכמש"כ במק"א מזה ובפרט במפתח של ביתו דעיקר שמירת ביתו הוא ע"י הך המפתח וכמש"כ כת"ר דזה הוי מידי דלא שכיח לשאולי וכמש"כ בתשובת ב"ח הישינות סי' פ"ח וגם הא כתבו כמה פוסקים דאם הכירו כמה חפצים דבזה לא חיישינן לשאלה משום דזה הוי מידי דלא שכיח לשאולי. ומה שהחמיר הבית יוסף לחוש לשאלה אף במידי דלא שכיח לשאולי אי נימא סימנין דרבנן וכפי שהובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט לענ"ד אין לחוש לזה דהנה ראיתי בשיטה מקובצת לב"מ דף כ"ז דכתב בשם הרשב"א דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ סמכינן על הכרת חפצים היכא דהוי מידי דלא שכיח לשאולי ע"ש ולדברו הראשונים אנו שומעין:
י
ועוד יש לדון להיתירא דהנה הנו"ב במ"ק סי' ל"ב בד"ה עוד נ"ל דאפי' אם הי' בודאי אחר ג"י מ"מ בצירוף ס"א או בצירוף הבגדים אפשר להתיר וראי' גדולה יש לי מן המשנה ביבמות דף ק"ך וכו' שוב מצאתי הוכחה זו בספר עבודת הגרשוני וכו' עכ"ל ולענ"ד נראה יסוד סיוע לזה מן הרמב"ם פ"ג ה' גירושין ה' ט' שכתב המביא גט ואבד ממנו ומצאו כו' או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך ה"ה בחזקתו ותתגרש בו עכ"ל ויש להאריך בכוונת הרמב"ם הזה:
ובקצרה דעתי הוא בכוונתו במה שהצריך הכרת הכלי וגם טב"ע של הגט וכפי שהובא שיטתו באה"ע סי' קל"ב ובב"ש ס"ק ט"ו דשיטת הרמב"ם דע"י טב"ע של הגט לחודי' לא מחזירין רק ע"י צירוף להכרת הכלי שהניחו בו. דבאמת יש להוכיח מזה דשיטת הרמב"ם דחיישינן לשאלה וכפי שכתב הבית יוסף באה"ע סי' י"ז בשיטת הרמב"ם דחייש לשאלה והובא בש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק ך"ו דחולק על הבית יוסף בזה. אך מן הרמב"ם הנ"ל מוכח כהבית יוסף דהרמב"ם ס"ל דחיישינן לשאלה וס"ל דעל טב"ע דגט לחודי' אין לסמוך וי"ל דטעמו ע"פ סברת התוס' דב"מ דף כ"ד ד"ה ומודה ר"ש וכו' דגט הוי לא שבעתו העין וכיון דהוי טב"ע גרוע ע"כ לא סמכינן על טב"ע דהגט לחודי' רק ע"י צירוף להכרת הכלי שהניחו בו ואף דעל הכרת הכלי לא סמכינן דחייש לשאלה עכ"ז על טב"ע גרוע והכרת הכלי שהי' מונח בו הגט ביחד דמצרפינן אותם לסמוך עליהם להיתירא ואין הפנאי גורם לעיין ולפלפל בדברי המפרשים של הרמב"ם הנ"ל ובדברי הפוסקים האחרונים מזה ולפי דעתי יש לחזק ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל למה שכתבו האחרונים לסמוך בהיתר עגונא ע"פ טב"ע גרוע בהגוף לצירוף הכרת הבגדים ביחד ולפ"ז ה"ה בנ"ד דאף דהוי טב"ע גרוע בגוף המת. עכ"ז ע"י צירוף להכרת החפצים שנמצאו אצלו דיש לסמוך ע"ז להיתירא ובפרט בנ"ד דנמצאו הרבה חפצים דכתבו הפוסקים דזהו מידי דלא שכיח לשאולי ואף דהטבעת שבנ"ד הוא בלא חותם דזה מקרי מידי דשכיח לשאולי וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' נ"א וכן הא כתב הב"ח הישנות בסי' פ"ח דמה דאמרו בהש"ס דהוי מידי דלא שכיח לשאולי דאפשר דבזה"ז נשתנה אורחייהו כו' מ"מ הא בהמפתח שבנ"ד יש לסמוך על מה שכתב הב"ח שם דמפתח הוי מידי דלא שכיח לשאולי וכמש"כ לעיל ועל כל אלו ביחד יש לסמוך ולהתירה מכבלי העיגון:
יא
והנה כת"ר כתב לצרף להיתירא בנ"ד לדברי החכם צבי בסי' קל"ד דכתב דמי שיש לו ס"א בגופו דסמכינן על הכרת הבגדים משום דהוי שאלה דיחיד דלא חיישינן וה"ה בנ"ד דהוי כעין שאלה דיחיד דאיך יתרמי דישאיל החפצים למי שישתנה גופו ופניו ויהי' כעין גופו ופניו של הנפטר שאנו דנין עליו והנני להודיעו למה שכתבתי מכבר בזה בזה"ל ובעיקר קושיות האחרונים על סברת הח"צ דכתב להקל ולחלק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים דהא קיי"ל כרבה דב"ב דף קע"ב דע"כ ס"ל דאין לחלק בזה דאל"כ מנלן לי' להוכיח מהא דשיוב"ש כו' נלע"ד לומר דהנכון הוא כסברת החכ"צ דאיך יתרמי שישאיל חפצו למי שיש לו ס"א כמותו ובאמת צריך להבין סברת רבה דמוכיח מהא דשני יוב"ש הא סברא טובא ומעלייתא איכא לחלק ביניהם כמו דמחלק שם אביי באמת דשאני נפילה דיחיד כו':
והנ"ל דסברת רבה הוא כן דס"ל דגם בשני יוב"ש דהוחזקו י"ל דמקרי כמו נפילה דרבים. דהא כיון דשכיח למצא לאבידות ומי שימצא את השטר ורואה שכתוב בשטר שחייב מנה ליוב"ש השני וכיון דהוחזקו ב' יוב"ש ויודע שהשטר יש בו שווי קצת ליוב"ש השני וע"כ חיישינן לקנוניא שהמוצא השטר ימסור השטר ליוב"ש השני ובשביל זה ישיג איזה הנאה ממנו משא"כ בנידון החכ"צ בשאלה דיחיד דכיון דלא שייך בי' לומר דיגיע לו איזה הנאה ממה שישאיל דוקא החפץ למי שיש לו ס"א כמותו והוי כמו מידי דממילא ואמרינן שפיר בזה דאיך יתרמי שישאיל החפץ למי שיש לו ס"א כמותו. ואביי ס"ל דהך שני יוב"ש מקרי נפילה דיחיד דלא ס"ל חילוק הנ"ל. עד כאן לשוני מה שכתבתי מכבר בקונטרס עגונה א' שהי' לי מכבר אך בעיקר דברי כת"ר שדימה זה לנידון החכ"צ לענ"ד אין דמיונו עולה יפה דהא בנ"ד מקרי ג"כ שאלה דרבים דיש לחוש שהשאיל לאיזה איש בעולם ואחר מיתתו נשתנה צורתו לאחר שהעלוהו מן המים באישתה. אך בנ"ד נתבאר ב"ה יסודות להיתירא בל"ז ויושיב כת"ר ב"ד שלשה ויתירוה: