אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן כט

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן כט

סימן כח

נשאלתי בעגונא א' מק' לונא אשר בעלה הי' חולה מסוכן במחלת הסוחאטא ר"ל ונסע לפרייסין לבקש רפואתו ובמשך שלשה שנים אחרי נסיעתו לפרייסין נסעה אשתו שמה לבקשו וחקרה אצל הממונה על הקברות דק"ב על בעלה שהי' בשם קלמן פונטיל והי' חייט והשיב לה הממונה כי נמצא בפנקסו כתוב אשר קלמן פונקיל שנאיידער מת ונקבר שם בק"ב והראה לה את קברו והי' בעת 1866 למספרם ובשנה זו בא לשם כ"ז הגידה האשה העגונא ולפי דעתה הממונה הוא אינו יהודי ולא ברור לה. כ"ז כתוב בהג"ע של העגונא. עוד גב"ע מה ששמעו מן האיזבארשציק דק' קאמינקע הסמוכה להוראדנא לפי שבעל האשה העגונא הי' נכתב בעיר זו ומקודם נסיעתו לפרייסין לקח פאס משם אצלו ואמר כי ידוע לו שמת בעלה של האשה זו כי הי' אצלו מכתב שמת רק שהי' טעות בהפריזוויזקע שלו ובגב"ע אחרת של האיזבארשציק נכתב בזה"ל שהי' לו מכתב שמת בעלה והי' טעות בהמכתב ואינו יודע העד אם אמר לו האיזבארשציק שהי' טעות בשם אביו או בשם הכינוי שלו וזה זוכר כי בשמו בעצמו לא הי' טעות כלל וגם אמר לו האיזבארשציק שהי' כתוב בהמכתב שנשאר איזה חפץ מהנפטר והאיזבארשציק הנ"ל מת כבר אך יש שני עדים מיוחדים שהעידו כנ"ל ע"פ שני סגנונות הללו וכן המכתב הנ"ל לא נמצא כעת ונראה כי הטעות הי' מן פונטיל לפונקול כי בק"ב אין מדקדקים כ"כ בהבק"ח ובהקברות דשם בזה ועבידי למטעי בזה:

והרופא מומחה דקאמינקע העיד כי בעלה של האשה הי' אצלו מקודם נסיעתו לשם והי' חולה מסוכן מחלת הסוחאטא ר"ל ולפי אומדנא שלו לא הי' באפשירי לחיות יותר מן ב' או ג' שנים ורובא דרובא מתים מחולי זה. כ"ז העיד הרופא ע"פ גב"ע והרבנים הסמוכים חקרו בעיר קאמינקע אם יש עוד א' כתוב במספר הנפשות שלהם בשם כזה והמספר הנפשות דשם היא מעט ואחר החקירה לא נמצא שם כתוב עוד א' כשמו ושם הכינוי שלו שיהי' נאבד מאתם וכן נתבאר בגב"ע כי קודם נסיעתו לביתו הבטיח לאשתו לחזור אליה בקרוב ומן אז עד היום אינה יודעת ממנו כלל והיא עדיין ילדה בשנים והיא שכולה וגלמודה מכמה שנים ד' ירחם על ימי נעוריה ונשאלתי בזה לחוות דעתי הקלושה:

ענף א

א

תשובה והוא כי לכאורה ננעלו דלתי ההיתר בעגונא דנא כי ע"פ הגדת האשה מה ששמעה מן הממונה על הקברות בק"ב אחר שחקרה ממנו אין בזה כח להתירה דהא אמרה כי נראה לה שהוא אינו יהודי א"כ הא לא הי' עדותו במסל"ת רק בתשובה על שאלתה ממנו וגם הי' תשובתו שנקבר שם איש ששמו קלמן פונקיל שנאיידער ובאמת הי' שמו קלמן פונטיל חייט ע"כ אין כח ע"פ גב"ע של הגדת האשה בזה להיתירה וכן ע"פ גב"ע של מה ששמעו מהאיזבארשציק שאינו ידוע אם הי' המכתב שנשלח לו מכתב מן יהודי או מן אינו יהודי וגם אם הי' מקויים כי גוף המכתב הלז אינו לפנינו כעת וגם האיזבארשציק כבר נפטר והלך לעולמו וכן אמר האיזבארשציק שהי' טעות בהמכתב ואינו יודע אם הי' הטעות בשם הכינוי או בשם אביו וכמה עקולי ופשורי יש בכ"ז ע"כ ננעלו דלתי ההיתר לכאורה בזה:

ב

ועכ"ז אפתח בהצלה בעז"ה והוא כי כבר העליתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף ד' להוכיח דע"פ סברא אומן לא מרע אומנתו סמכינן להקל אף היכא דאיכא חזקת איסור נגדינו ואף דבספר ברית אברהם ח' יו"ד סי' כ"ב אות ה' כתב דאפשר לחלק דשאני היכא דאיכא חזקת איסור ע"ש עכ"ז העליתי בספרי שם להוכיח דאף במקום חזקת איסור סמכינן להקל עפ"ז ע"ש. ולכאורה יש לסתור זה לפי שיטת הסוברים ביו"ד סי' צ"ח דס"ל דטעימת קפילא דמהני הוא אומן ומסל"ת שניהם ביחד דוקא כמבואר בטור יו"ד שם פלוגתת הראשונים בזה הרי דס"ל דלא סמכינן על סברא דאומן לא מרע אומנתו רק באופן דהוי מסל"ת [ואף דהתם אין לפנינו חזקת איסור רק בשם איקבע איסורא אפשר לדינו כיון דידוע לנו דהי' עכ"פ שם תערובות לפנינו וגם זה אינו ברור כ"כ ועיין בפרי מגדים שער התערובות פ"א בד"ה והנה מצאתי מקום א' אשר לכאורה כו' ומה שהביא שם בשם תשובת הרשב"א סי' רע"ב ורע"ג כו' ע"ש. ועיין ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' ובט"ז ס"ק ו' ובנקה"כ שם וקצרתי]:

ג

ויש לחלק דשאני היכא דאינו מעיד על מה שראה בעיניו רק על מה שנראה לו כן לפי השערת דעתו וכמש"כ הפנים מאירות ח"א סי' י"ב סברא זו גבי עדות הרופאים ע"ש וכן כתב הברית אברהם שם סוף סי' כ"ב אות ח' דזה מקרי עדות ידיעה שלא בראי' ולפ"ז י"ל דה"ט שייך גם בעדות קפילא על הרגשת הטעם דיכול להיות דאינו נרגש כ"כ הטעם בחוש רק להמבין בזה וע"כ ס"ל דלא שייך בזה לדון בקפילא דאומן לא מרע אומנתו דמירתת שלא יפסיד אומנתו וכמש"כ התוס' בחולין דף צ"ח ע"א ד"ה סמכינן אקפילא כו' וע"כ ס"ל להנך פוסקים דזה לא שייך רק היכא דמעיד על מה שראה בעיניו וכעין הא דמנחות דף מ"ג דאם יתוודע האמת יותפס בשקרו אבל הכא בטעימתו יהי' יכול לאשתמוטי ולומר דאנכי לא הרגשתי הטעם כ"כ ע"כ ס"ל דבעי קפילא ומסל"ת. ולכן אין לסתור עפ"ז לכל מש"כ בספרי שם וכש"כ לפי הסכמת הבית יוסף ליו"ד שם דהעיקר כהסוברים דסמכינן אקפילא אף דלא הוי מסל"ת אף דמהתם אינו ראי' להיכא דיש לנו חזקת איסור אכן בספרי העליתי להוכיח שם דאף נגד חזקת איסור סמכינן על הך סברא ואף להמגן אברהם בסי' כ' ס"ק א' דכתב דדוקא גבי טלית מקילינן כו' מ"מ זה אינו רק במה דלא הוי קפידא באומנתו לאינו יהודי. אבל במה דהוי קפידא באומנתו אף לאינו יהודי גם המג"א מודה דסמכינן ע"ז וכמש"כ בספרי שם. ואח"ז ראיתי בתשובת מים חיים ח' יו"ד סי' ג' וסי' ה' שהעיר בקושיא זו על הפרמ"ג בסי' מ"ו ומחלק בחילוק נכון בין נידון הפרמ"ג להך דסי' צ"ח:

ד

וכעין זה כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ד' לבאר דיש לנו להתיר העגונא ע"פ מה שנמצא בעלה מוכתב בספרי מתים של טעם הממשלה וכמו דכתב הרמ"א בח"מ סי' ס"ח סעי' א' דספר שכותבין בו הערכאות הוי כשטר שלהם וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ו' דגם בזה שייך לא מרעי נפשייהו כו' וכמו בראש ב"ד וסופר שלו דגיטין דף י"ט דמחמת אימתא דרבו עליו ועביד לגלוי' נאמן ביחידי כו' וכמו שהארכתי שם בזה הרבה. ולפ"ז ברור הוא בנ"ד דאם האיש שאנו דנין עליו אי' הוא. דנמצא כתוב בהפנקס שיש ת"י הממונה על הקברות דהוא מת כבר דוודאי סמכינן ע"ז להתירה דהא שייך בזה ג"כ לדון דאומן לא מרע אומנתו דהא הוא ממונה ע"ז מהח"ק דק"ב וע"ז נוטל שכרו וכפי הנשמע כי בק"ב משגיחים ע"ז בעינא פקיחא ואם ישנה הממונה מזה יעבירו אותו לגמרי ולכן דומה זה ג"כ להא דראש ב"ד וסופר שלו כנ"ל ושייך גם בזה לומר דלא מרע נפשי' לכתוב שקר וכמש"כ שם בשם הרא"ש גיטין ולכן אם נמצא כתוב בשמות הנפטרים הכתובים בפנקס שת"י הממונה על הקברות יש לנו יסוד ברור לסמוך ע"ז ולהתירה מכבלי העיגון משום דלא מרע אומנתו ולא מרע נפשי' לכתוב שקר אף דהוא בלא חתימה כיון דכל מעשיהם בענין הזה נרשמים ונכתבים בהפינקס המיוחד לזה וזהו עיקר אומנתו שיטול שכר בעבור זה ועיין בח"מ סי' צ"א סעי' ה' ובש"ך ס"ק כ"ה ובנ"ד עדיף טפי כפי הטעם שנתבאר:

ה

ועיין בספרי באר יצחק שם בד"ה אך לכאורה יש להוכיח מגיטין דף כ"ח כו' דבעדות בע"פ דוקא מצינו די"ל דמרע נפשי' משום דזהו לא הוי אומנתו ואמרינן דמרע נפשי' אבל במה שנכתוב בהפנקס המיוחד לזה בודאי שייך גם בזה לומר דלא מרעי נפשי' ומכש"כ אם יש מצבה על קברו ונכתב שם שמו של האיש שאנו דנין עליו בוודאי יש לנו יסוד להקל עפ"ז אך אף אם לא העמידו שם מצבה על קברו אך דנמצא כתוב שמו בשמות הנפטרים:

ג"כ יש לנו יסוד להקל עפ"ז ואף דיש לנו חזקת איסור א"א של האשה שאנו דנין עליו מ"מ הא נתבאר דהסברא דאומן לא מרע אומנתו הוא לנו יסוד לסמוך ע"ז אף במקום דיש לנו חזקה כנגדו וכמש"כ בספרי באר יצחק שם וגם לפי מש"כ המג"א בסי' כ' ס"ק א' דגבי טלית מקילינן משום צירוף דאין דרך לעשות בגד כו' א"כ ה"ה בנ"ד דיש לנו הרבה אומדנות כפי שיבואר לקמן דיש לצרוף מכש"כ בנ"ד וקצרתי וגם הא היכא דהוי קפידא לכל גם המג"א בסי' כ' מודה וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ובפרט דיש לומר דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א כמש"כ התוס' בכמה דוכתי ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' בד"ה ולפי מה שנתבאר כו' א"כ הוי ספק השקול דבוודאי סמכינן להתיר ע"פ הכלל דאומן לא מרע אומנתו כו':

ענף ב

ו

אבל דא עקא דהא כל זה לא שייך רק אם ראינו כתוב כן בשמות הנפטרים הכתובים בהפינקס המיוחד לזה שת"י הממונה כפי הנהוג בהקהילות הגדולות:

אכן בנ"ד אשר הממונה ע"ז אמר בע"פ לפני האשה ששם בעלה הוא נכתב בשמות הנפטרים שבפינקס שת"י א"כ אפשר לומר דבמה שאומר בע"פ לא שייך לדון בזה להכלל דלא מרע אומנתו דהא זהו לא הוי אומנתו כ"כ לומר כן בע"פ:

א"כ לכאורה נסתר ההיתר הלז בנ"ד כל זמן שלא ראינו כתוב כן בהפינקס המיוחד לזה וכמש"כ לעיל להוכיח מגיטין דף כ"ח דבעדות בע"פ שאני וגרע משטרי ערכאות:

ז

ועכ"ז יש לנו גם בזה יסוד להיתירא והוא כי ביו"ד סי' פ"ו סעי' א' כתב הרמ"א דאף בא"י כשאומר מעוף פ' הוא סומכים עליו והטעם הוא משום דהוי עביד לגלויי ולא משקר. הרי דסמכינן אף בא"י על דבריו היכא דהוי עביד לגלויי ושאני עדות מיתה משום דזה לא הוי עביד לגלויי כ"כ כפי המבואר בספרי הפוסקים. א"כ לפ"ז ה"ה בנ"ד דמעיד הממונה דבעלה מת כפי הנמצא כתוב בהפינקס וזה הוי עביד לגלויי מיד דהא כשתחקור לראות את הפנקס ולא ימצא כתוב שם יהי' נתפס לשקרן מיד ע"כ ממילא הוי דינו ככל מידי דעביד לגלויי דסמכינן אף על א"י משום דמירתת לשקר אך זה אינו ברור כ"כ משום דהא מבואר ביבמות דף מ"ז וביו"ד סי' רס"ח סעי' יו"ד דמי שבא ואמר [בעת שהי' מותר להתגייר]. נתגיירתי בב"ד של פלוני אינו נאמן ואף דהוי עביד לגלויי אפ"ה אינו נאמן עכ"פ מוכח מהך דיבמות ויו"ד דאף במידי דעביד לגלויי א"נ א"י אף במידי דעביד לגלויי ואי דנימא דשא"ה דהוי מילתא דיש לנו חזקת איסור וכסברת הנו"ב בזה א"כ ה"ה אף בנ"ד דאתחזק איסורא דא"א יש לנו לדון דלא יהי' מהימן הממונה על הקברות במה שאומר בע"פ כי שם כשם בעלה ראוהו אותו נכתב בהפנקס שת"י כיון דלא ראתה האשה בעצמה כתוב כן שם וכן לא נמצא איזה עד ובירור ע"ז ע"כ אף שאומר כן הממונה א"י יש עדיין לומר דכיון דעל אמירתו בע"פ אינו ברור לדון בזה להכלל דלא מרע אומנתו ע"כ ממילא אין לו נאמנות אף במידי דעביד לגלויי ע"ז דלא הוי מסל"ת:

ח

ואף דיש לחלק דשאני נ"ד דיש לנו חזקה דייקא ומינסבא דמרע לחזקת א"א א"כ יש לחלק דשאני בהא דיבמות דא"נ לומר נתגיירתי בב"ד פ' משום דהוי התם איתחזק איסורא וכסברת הנו"ב הנ"ל משא"כ היכא דלא הוי חזקת איסור דיש לנו חזקה אחרת המנגדתו יש לנו לומר ולסמוך על הכלל דעביד לגלויי לא משקר אף בא"י. וכמו שהוכחתי מן יו"ד סי' פ"ו דנאמן א"י לומר מן עוף פ' הוא דהטעם הוא משום דהוי מילתא דעביד לגלויי וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' ב' ס"ק ז' דמה"ט נאמן אף א"י לומר על הבשר שבידו דמומחה פ' שחט לו והביא ראי' לזה מהא דסי' פ"ו הנ"ל וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח מהך דסי' פ"ו דסומכין על עדות א"י אף באיסור דאורייתא היכא דעביד לגלויי וכ"כ הש"ך שם סוף ס"ק ל"ז להקשות מהא דסי' פ"ו דסמכינן על אמירת א"י כשאומר מעוף פ' טהור אך הש"ך כתב לחלק דשאני התם בסי' פ"ו שהוא עצמו מוכר לו ע"כ סמכינן עלי' ולפ"ז יש לדון דהיכא דלא שייך כן אינו מהימן א"י אף דהוא עביד לגלויי וכוונת הש"ך במה שמחלק דשא"ה דהוא עצמו מוכר לו נראה לי לפרש כוונתו דלכן נאמן שם משום דהוא בעצמו מוכרו א"כ שייך בזה לדון להסברא דלא מרע אומנתו וכמו דאמרו במנחות דף מ"ג דלכן מן התגר כשירה משום דלא מרע נפשו מה"ט א"כ היכא דלא שייך לדון להסברא דלא מרע אומנתו ס"ל להש"ך דלא סמכינן על אמירת א"י אף במה דהוי עביד לגלויי וכן משמע מן הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' בסופו שכתב דאף דמסל"ת אינו נאמן בדאורייתא עכ"ז התם סמכינן אמסל"ת אף דלא הוי קפילא משום דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא והביא חילוק הזה בשם הריב"ש ע"ש וכ"כ הפר"ח ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' לתרץ דלכן סמכינן התם על מסל"ת משום דהוי מילתא דעביד לגלויי מיד ועדיפא מעדות אשה דהתם לא יתברר מיד ואף לאח"ז אפשר דלא יתברר שהבעל הלך לו לאיים הרחוקים משא"כ הכא שמיד שטועמין אותו מתברר מיד אם משקר או לא וכל כה"ג סמכינן על א"י מסל"ת אף בדאורייתא עכ"ל הפר"ח וזהו כעין סברת הש"ך שם הנ"ל הרי להדי' דאף במילתא דעביד לגלויי מיד אין לו נאמנות לא"י בדאורייתא אם לא הוי מסל"ת. וכן ראיתי בהריב"ש עצמו סי' תל"ג שכתב החילוק הנ"ל וכמש"כ הש"ך בשמו:

ט

ולפי מש"כ לעיל לחלק להסוברים דלא סמכינן שם אקפילא משום דלא שייך התם לדון להכלל דאומן לא מרע אומנתו לפי דלא יהי' מרע לאומנתו כ"כ בזה משום דמה דתלוי בהשערת דעתו ע"פ הבחנתו להטעם אינו מסתפי כ"כ דהוי מידי דמצי לאשתמוטי נפשי' וכמש"כ לעיל ע"כ יש לחלק כמו כן הכא דעדיין י"ל דהיכא דהוי עביד לגלויי במה שאמר לפנינו על מה שראה אם אמת הגיד או לא בזה י"ל דשפיר סמכינן על אמירת א"י וכמו בהא דסי' פ"ו באומר משל עוף פ' טהור הוא דמירתת לשקר בכזה משא"כ במה שאומר א"י שהוא מרגיש בה הטעם או לא דאף שיוברר לפנינו ע"י טעימת קפילא מ"מ יהי' לו התנצלות לתרץ דלפי השערתו לא הרגיש הטעם ע"כ אין דינו כמו כל מידי דעביד לגלויי רק דמקרי עביד לגלויי קצת ולכן דווקא ע"י צירוף מסל"ת סמכינן עליו אבל היכא דהוי עביד לגלויי גמור שיוברר שאמר שקר גמור באופן שלא יהי' לו התנצלות כלל בזה מהימן אף א"י בלא מסל"ת אף בדאורייתא וכדמוכח מהא דסי' פ"ו מהרמ"א שם דמשמע שם דאף דלא הוי מסל"ת מהימן:

י

אכן מן דברי הש"ך והפר"ח הנ"ל לא משמע כן ובפרט לפי דברי הש"ך בסי' קי"ט סוף ס"ק ל"ז שמחלק דשאני בהא דסי' פ"ו כו' כנ"ל. א"כ מוכח דס"ל דזולת זה אינו נאמן א"י אף דהוי עביד לגלויי ולא איתחזק איסורא. וזולת זה הנה בעיקר ראיות הט"ז והש"ך והפר"ח הנ"ל מן הא דסי' פ"ו דא"י נאמן לומר מעוף פ' טהור משום דהוי עביד לגלויי וכן ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ט דהביא ג"כ ראי' זו מהא דסי' פ"ו דנאמן א"י משום דעביד לגלויי ע"ש הנה התב"ש ליו"ד סי' ב' ס"ק ט"ו שכתב לדחות ראיות הט"ז מהא דסי' פ"ו וציין לעיין למש"כ בתב"ש בסי' פ"ו דשא"ה דאיכא צירוף סימנים עכ"ל והובא בפרמ"ג ליו"ד סי' ב' במשבצות ס"ק ז' ע"ש א"כ לפ"ז נסתר ראיות הט"ז והש"ך והפר"ח הנ"ל ע"פ דברי התב"ש הלז משום די"ל דשא"ה דאיכא סימנים ולכן י"ל דהיכא דליכא צירוף סימנים לא סמכינן על א"י אף במילתא דעביד לגלויי בדאורייתא:

ענף ג

יא

ובעיקר דברי התב"ש נלע"ד להעיר עליו מהא דחולין דף ס"ד דקאמרי בגמ' על מה דאמרו שם לעיל מיני' באומר של עוף פ' טהור דמקשו ולבדוק בסימנים כו' ומשני בטרופות הרי דאף היכא דליכא צירוף סימנים כלל כיון דמיירי בטרופות ומ"מ אמרו דלוקחין מהם באומר של עוף פ' טהור משום דהוי מילתא דעביד לגלויי ומירתת לשקר ואף בטרופות יוכל להתברר שקרו אם ידמו אותן להדדי כן מוכח שם בפשט הסוגיא ופי' רש"י שם ועיין במהר"ם שי"ף שם. עכ"פ מוכח בסוגיא זו דאף היכא דליכא צירוף סימנים דביצים ג"כ סמכינן היכא דהוי מילתא דעביד לגלויי א"כ קשה מסוגיא זו על התב"ש אבל באמת מוכח מן דברי רש"י שם כמש"כ התב"ש כי זה לשון רש"י שם בד"ה אבל ראש אחד כד כו' סייעתא הוו הנך סימנים לא"י לדבריו ואי אמר לך של עוף פ' טהור סמוך עלי' כו' הרי להדיא דרש"י כתב דלכן סומכין על דבריו משום דהנך סימנים הוו סייעתא לדבריו וכן משמע מן פשט הלשון דאמרו בגמ' שם במסקנא ה"ק ב' ראשי' כדין כו' רישי' חד חד רישי' חד כד וחלבון מבחוץ ואמר לך של עוף פ' וטהור הוא סמוך עליהם בסתמא לא תסמוך עליהם כו' ולשון סמוך עליהם וכן לא תסמוך עליהם משמע דמחמת אמירתו דאמר מעוף פ' טהור הוא ע"כ סמכינן על הסימנים ע"י צירוף לאמירתו דאל"כ לא שייך לשון עליהם אלא ה"ל לומר סמוך עליו היינו על אמירתו ולכן מן לשון עליהם משמע דלשון רבים קאי על הסימנים דהם שני סימנים או על הסימנים בצירוף אמירתו ביחד א"כ מוכח מן פשט הגמ' במסקנא ומן דברי רש"י דדוקא ע"י צירוף סימנים סמכינן על דבריו היכא דשייך עביד לגלויי אבל היכא דליכא סברא זו אז לא סמכינן על דבריו אף דהוי עביד לגלויי ומוכח מזה כמש"כ התב"ש. והא דאמרו מעיקרא שם דמיירי בטרופות יש לומר דהי' סבירא לי' אז מעיקרא דסימנים דאורייתא וע"כ מיירי בטרופות. א"כ מוכח לפ"ז לומר דאף היכא דליכא צירוף סימנים ג"כ סמכינן על דבריו היכא דהוי עביד לגלויי אבל לפי המסקנא מוכח לומר דס"ל דדוקא ע"י צירוף סימנים סמכינן כו' או די"ל דעדיפא מיני' מקשי שם מעיקרא לפי האוקימתא בטרופות דכה"ג מי זבנינן מינייהו והא תניא כו' לפי דיותר טוב לו להקשות מן תוספתא מפורשת ובאמת הי' יכול להקשות דכיון דנימא דמיירי בטרופות א"כ לא יהי' יכולין לסמוך על דבריו אף דהוי עביד לגלויי כיון דליכא צירוף סימנים ולכן העיקר בזה כמש"כ התב"ש ודלא כהט"ז והש"ך והפר"ח בזה:

יב

וכן נלע"ד להוכיח מן שו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעי' כ"ח דא"י שהי' מוכר פירות ואמר של ערלה של נטע רבעי א"נ אפילו אמר מן פ' לקחתים עכ"ל הרי דאף דהוי מילתא דעביד לגלויי אינו נאמן אף להחמיר וידעתי מה די"ל דשא"ה דאזלינן בתר רובא דהם לאו דערלה [ועיין בהרדב"ז ח"א סי' תק"פ שכתב לבאר דרוב פירות הם לאו דערלה]. וע"כ כיון דהוי לנו רוב המנגדתו לכן לא סמכינן על דבריו אף במידי דעביד לגלויי ואף שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז דע"א נאמן נגד הרוב מ"מ י"ל דז"א רק בעד כשר אבל בעד פסול אף דהוי עביד לגלויי לא מהימן נגד הרוב והדברים ארוכין אך כיון דכבר הוכחתי מן הא דחולין מן פשט הסוגיא ומדברי רש"י הנ"ל דדוקא ע"י צירוף סימנים סמכינן אבל אם לא הי' זה לא מהני אף דהוי מידי דעביד לגלויי לכן נסתר יסוד ההיתר בנ"ד כל זמן שלא ראינו בגוף הפנקס שהוא כתוב בין שמות הנפטרים ואף שאמר לה שהוא נכתב שם והוי עביד לגלויי מ"מ הא לא מהני זה אף במידי דלא איתחזק איסורא כמו בהך דחולין הנ"ל וע"כ אף דנימא לדון בנ"ד לחזקה דייקא ומינסבא דמרע לחזקת א"א וה"ל ספק השקול מ"מ אינו נאמן לומר דנמצא כתוב בשמות הנפטרים דאף דה"ל מילתא דעביד לגלויי מ"מ אינו נאמן כ"ז דלא הוי מסל"ת:

יג

שוב ראיתי דשפיר כתבתי לדון יסוד להיתירא בנ"ד ע"פ מה דהוי עביד לגלויי והוא דהא הט"ז ליו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח השיג על הרמ"א שם והעלה דאף חשוד על איסור דאורייתא נאמן לומר ממומחה פ' לקחתי וכמש"כ הרשב"א והובא לעיל סי' ב' סעי' ד' כו', ואף דבמה דהביא ראי' שם מן הא דסי' פ"ו דאף א"י נאמן דבזה כתבתי לעיל לדחות זה ע"פ דברי התב"ש ובאמת לפי דברי הט"ז הנ"ל דס"ל דאף א"י נאמן לומר ממומחה פ' לקחתי הבשר א"כ חזינן דס"ל, דאף במידי דאתחזק איסורא ג"כ נאמן א"י במידי דעביד לגלויי דהא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ויהי' קשה עליו מהא דיבמות דף מ"ז דלא מהימן לומר נתגיירתי בב"ד פ' וכמש"כ לעיל וע"כ מוכרח לחלק בזה כמו שיבואר לקמן וכעת קצרתי בזה והעיקר לענינינו כי הט"ז הוכיח לנכון ע"פ שארי ראיות דאף חשוד נאמן אף במידי דאורייתא אם הוי עביד לגלויי וכן הכריע הפר"ח לדינא בסי' קי"ט ס"ק ל"ד כהט"ז ודלא כהש"ך שם ע"ש וכן לתי' האמצעי בש"ך שם ס"ק ל"ז דאף בדאורייתא מהימן בזה ועיין בחוות דעת שם וקצרתי ואף לפי מש"כ להוכיח דא"י אינו נאמן לפי דבזה יש לחלק בין חשוד לא"י כמו שנראה מן דברי הפוסקים שם וביו"ד סי' ב' מ"מ כיון דחזינן דחשוד בדאורייתא אינו נאמן על מידי דאורייתא אף דהוי במסל"ת כמבואר בש"ס ופוסקים בכ"ד ובעביד לגלויי נאמן אף במידי דאורייתא אף דהוא חשוד כנ"ל א"כ חזינן דמעלת עביד לגלויי עדיפא ממעלות מסל"ת. לכן כיון דתקנו לגבי עיגונא להאמין לא"י ופסול בעדות מיתה במסל"ת כמבואר בסי' י"ז סעי' ג' ואף בעד מסל"ת מן פי מסל"ת ג"כ מהימן כמבואר באה"ע סי' י"ז סעי' ט"ז ואף דלא שייך התם לומר ולדון להכלל דהוי עביד לגלויי אפ"ה תקנו להאמין לו בעגונא א"כ כש"כ דהיכא דהוי עביד לגלויי אף דלא הוי במסל"ת דיהי' נאמן א"י בעדות עגונא:

ענף ד

יד

ועתה נשובה לעיין בנ"ד לפי מה דנתבאר דמהימן הממונה לומר דשם זה הוא כתוב בשמות הנפטרים הכתובים בפנקס שת"י ועדיין יש לעיין בעיקר עדותו אם יש ממש עפ"ז להתירה מכבלי העיגון והוא כי הממונה אמר אשר שם האיש קלמן פונקיל שנאיידער נמצא כתוב שם שמת. ובאמת הי' שם הכינוי שלו בשם פונטיל. הנה כזה מבואר בתשובת הר"נ סי' ל"ג ובתשובת מ"ב והביא אותם החתם סופר סי' ע"א ודעתם דתלינן בזה דעבידי למטעי וכן הארכתי בזה בקונטרס א' מכבר והעליתי דהיכא דיש לנו יסוד להיתירא אם לא נצטרף לאותו הדיבור דשינה העד מכפי שהי' באמת שם האיש שאנו דנין עליו אז אמרינן דעבידי למטעי בכזה א"כ בנ"ד אם יהי' ממש בעדותו להתירה אף בלא תיבת פונקיל אז יש לנו להקל בנ"ד אבל אם לא יהי' לנו יסוד דהיתירא בל"ז אין לנו להקל ולכן נראה לעיין בהנצרך לעניניו והוא כי מבואר בסי' י"ז סעי' י"ח דבעינן בהיתר עגונא שמו ושם אביו ושם עירו ואם לא הזכיר שם עירו העלה החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק ל"ח והב"ש ס"ק מ' דמקילינן אם יש רגלים לדבר דידוע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לאותו העיר וגם הביא בשם מהרשד"ם להלכה סמכינן על שמו ושם אביו אפילו לא הזכיר שם עירו ובנ"ד דלא הזכיר שם אביו רק שמו קלמן והי' חייט ושמו בלבד לא מהני כ"ז דלא הזכיר שם עירו:

ואילו הי' מזכיר שם עירו הי' מועיל ע"פ חיפוש באותו העיר כמבואר שם סעי' י"ט דמחפשין באותו העיר ע"ש ואם יבורר דהממונה אמר להאשה בזה"ל כי מצא כתוב בהפינקס שמו ושם עירו אז שפיר יש להתירה לאחר החיפוש כנ"ל ונאמן על כ"ז משום דעביד לגלוי' כנ"ל אכן לע"ע לא נתברר בהגב"ע מן שם עירו בהגדת הממונה:

טו

אך בנ"ד הזכיר שם קלמן חייט ואם אומנות נחשב לסימן אמצעי הבאתי בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעי' יו"ד ענף ח' בשם תשובת גאוני בתראי סי' כ"ה דאומנתו הוי סי' חשוב והעיר מזה בהא דיבמות דף קכ"א ווי לי' לפרשא זריזא דפומבדיתא דהתיר רב יוסף מטעם מלאכתו דהי' פרשא זריזא וכן משמע בעובדא דמהר"ם אלשיך שאמר שהי' בנו צורף מותרת משמע דמכח מלאכתו הוי סי' מובהק וכן הביא שם בשם הרמב"ם בתשובה שהתיר ע"י הזכרת שמו והי' עושה מלאכתו כו' ולא הוחזק אחר שמו חיים במלאכה הזאת שהיא מותרת כו' ע"ש בשו"ת גאוני בתראי ואף דנימא דסימן מלאכתו לא הוי סי' מובהק מ"מ לכה"פ הוי סי' אמצעי א"כ הא בנ"ד הזכיר שמו קלמן ואף דבעינן שם אביו ג"כ עכ"ז הא כתב הנו"ב במ"ת סי' נ"ה דס"א עדיף מן שם אביו. וע"כ אי נימא דסי' אומנתו מה שהי' חייט נחשב לס"א א"כ הוי עכ"פ כמו שמו ושם אביו דלהלכה סמכינן ע"ז להתיר אף דלא הזכיר שם עירו ואף דהח"מ בס"ק ל"ח והב"ש בשם הח"מ בס"ק סמ"ך כתבו דדוקא כשידוע דפלוני הלך לאותו מקום בזה סמכינן להקל וכמש"כ הרמ"א שם דבמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו הא גם בנ"ד ידוע להם דבעלה הלך לפרייסין לבקש רפואתו ואף דלא ציינו שם העיר ק"ב הלא ידוע לכל כי החולים הנוסעים ממדינתינו לפרייסין הם נוסעים מתחילה לק"ב לבקש רפואתם וע"כ כשנמצא מת בק"ב שייך גם בנ"ד לסמוך ולהקל על שמו ושם סימן מלאכתו כנ"ל:

טז

אכן בעיקר הדבר אם סימן אומנתו נחשב לסימן אמצעי אין זה ברור כ"כ ועיין בחמדת שלמה סי' כ"ז והנה בספרי נחל יצחק שם כתבתי דהעיקר דזה תלוי אם האומנות הוא מידי דלא שכיח והיכא דהוי אומנות דשכיחי לא הוי נחשב לסימן ע"ש והא דיבמות דף קכ"א דהתיר רב יוסף לפרשא זריזא בפומבדיתא י"ל דזה הוי מידי דלא שכיח כמש"כ רש"י שם דגבור חיל הי' או י"ל בזה כעין מש"כ הרשב"ם בב"ב דף קע"ב עלה דשני יוב"ש אם הי' משולשין יכתבו סי' ארוך או גוץ כו' דאף דארוך וגוץ לא הוי סי' כמבואר ביבמות דף ק"ך מ"מ כיון שזהו סימן להכיר איזהו יוב"ש הי' וע"כ כיון דיוב"ש השני אינו ארוך או גוץ רק זהו שאנו דנין עליו לכן הוי זה סי' מעליא וה"ה י"ל התם דלא הי' פרשא זריזא בפומבדיתא זולתו ע"כ שפיר סמך רב יוסף ע"ז להתיר אשתו אבל היכא דלא שייך כן י"ל דסי' אומנות לא נחשב לסי' כלל ובפרט בסי' חייט דזהו אומנות דשכיח ע"כ קשה לדון דיהי' נחשב זה לס"א ונסתר ההיתר הלז:

יז

והנה בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעי' יו"ד ענף ו' בד"ה ועוד דהא בקונטרס עגוגות כו' כתבתי בשם ק"ע לסי' י"ז בס"ק קי"ח דמה שהזכירו שהי' חולה אין זה סימן כלל והעליתי שם דזהו אם לא ביארו את החולי בפרטות אבל אם ביארו איכות החולי י"ל דזה הוי סימן אמצעי וכמו ברושם בגופו דאף דלא צמצמו מקומו אי' הוא דהוי ס"א ומה לי רושם בגופו מבחוץ דלא ציינו באיזה אבר מ"מ הוי ס"א ה"ה רושם טיב החולי בפנים דהוי ס"א ע"ש בספרי. א"כ ה"ה בנ"ד דידוע דהי' חולה מסוכן על חולי סוחאטע ר"ל כמו שהגיד הרופא מומחה לכן אם אמר הממונה על הקברות להאשה דהאיש קלמן חייט הי' חולה על חולאת סוחאטע ומזה המחלה מת שם האיש הלז א"כ יש לדון דזה נחשב לסימן אמצעי ויועיל זה להצטרף לשמו דיהי' חשוב כמו שמו ושם אביו כמש"כ בשם הנו"ב לעיל וגם י"ל לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעי' יו"ד להוכיח דשני סימנים גרועים מצטרפים להיות נחשב לסי' אמצעי והארכתי שם הרבה בזה ע"ש. לכן יש לדון בנ"ד אם אמר הממונה הנ"ל להאשה כי הנפטר קלמן חייט הי' חולי בחולי הסוחאטע דאף דנימא דגם פרט החולי לא נחשב לס"א ג"כ דמ"מ הוי סי' גרוע לכה"פ וכן סי' אומנתו דהי' חייט הוי ג"כ לכה"פ סימן גרוע א"כ יש בנ"ד שני סימנים גרועים היינו סי' אומנתו וסי' החולי סוחאטע דהם מצטרפים להיות חשוב לסי' אמצעי ולכן יש לנו יסוד דהיתירא להתירה ע"פ שמו קלמן והסי' אמצעי הלז דכבר כתבתי בשם הנו"ב לכללא דס"א עדיף מן שם אביו והוי כשמו ושם אביו דמקילינן בנמצא מת בהעיר דידוע לנו דבעלה הלך לאותו העיר וכמש"כ בשם הח"מ והב"ש וכמש"כ הרמ"א דבמקום אומדנות יש להקל ולסמוך אמ"ד דלא בעינן שיזכיר שם עירו ע"כ יש לנו מקום להקל בנ"ד עפ"ז אך בעינן שיאמר לה כי ראה כתוב בהפינקס שמת האיש קלמן חייט במחלת הסוחאטע דשייך גם בזה לומר דנאמן על כל זה משום מילתא דעביד לגלוי' דמירתת שמא תחקור לראות כ"ז בהפנקס:

יח

וכ"ז אם יבורר שהממונה על הקברות אמר להאשה כי הנפטר היה חולה במחלת הסוחאטא אז יש מקום להתירה ע"פ היסוד שנתבאר בעז"ה אבל אם לא יבורר כן א"כ אז נפל היסוד הלז בבירא וכמו שנתבאר. וכן אם יבורר שהממונה אמר לה כי הנפטר היה מעיר קאמינקא אז יש לנו ג"כ יסוד להתירה ע"פ חיפוש באותו העיר וכמש"כ למעלה דכיון דלא נמצא איש אחר ששמו קלמן חייט יהי' נאבד מהם ע"כ יש לנו יסוד להקל כנ"ל:

אכן אם לא יבורר כ"ז אין לנו מקום להתירה ע"פ דברי הממונה על הקברות הנ"ל ובפרט לפי מה דנודעתי כי יש עוד עיר שנקראת קאמינקא במחוז קיעוו. א"כ שמא היה הנפטר מעיר קאמינקא דמחוז קיעוו כיון דהוחזקו שני עיירות בשם זה לכן יחקרו גם אח"ז מן העיר קאמינקא השני' אם אינם יודעים שם מן האיש קלמן חייט שנאבד אצלם באותו העת ואחרי שיבורר כ"ז אז יש מקום להתירה ע"פ דברי הממונה אם אמר לה שהיה הנפטר קלמן חייט מן עיר קאמינקא וכנ"ל וכן אם יבורר שהנפטר הלז הי' חולה במחלת הסוחאטא ג"כ יש לנו מקום להתירה ואם לא יבורר כן אין לנו יסוד לסמוך להתירה ע"פ דברי הממונה הנ"ל:

ענף ה

יט

ועתה נשובה לחקור מה שיש לעיין בשריותא דאיתתא דנא ע"פ עדות האיזבארשציק היינו מה שהעידו שני עדים מיוחדים מה ששמעו מפי האיסבארשציק שאמר להם כי נתן לו פאס מקודם נסיעתו לפרייסין ואמר להם אשר הי' לו מכתב שמת בעלה והי' איזה טעות שם ואינו יודע אם היה טעות בשם אביו או בהכינוי שלו וגם הי' כתוב בהמכתב שנשאר איזה חפץ ממנו ואמר שמתחרט שלא הראה את המכתב לפני אנשים זהו קוטב הגב"ע. ועתה מת האיסבארשציק ונאבד המכתב הנה לפי עדות הלז בשם האיסבארשציק יש בו עדות המועיל להתירה דהא כיון שכתבו להאיסבארשציק שמת האיש שהיה נקרא קלמן ובשם אביו או בשם הכינוי שלו כי הטעות הי' רק באחד מהם א"כ זה הוי כמו דהזכירו שם עירו וכמש"כ הט"ז בסי' י"ז סעי' י"ח ס"ק כ"ג דאם אמרו לו כשתלך למקום פ' אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ה"ל זה כמו שהזכירו שם עירו וכן הביא בשם המהרי"ק שורש קע"ז כו' וכ"כ הב"ש שם ס"ק נ"ז א"כ ה"ה בנ"ד דכיון דנשלח המכתב הלז להאיזבארשציק דקאמינקא שבמחוז הוראדנא מסתמא ידעו במקום שמת האיש קלמן דהוא מן עיר קאמינקא דמחוז הוראדנא וידעו זה ע"פ מה שראו כתוב כן בהפאס שלקח משם מקודם נסיעתו. א"כ ה"ל זה כמו דהזכירו שם עירו ולכן כיון דלא נאבד אצלם איש אחר דשמו קלמן אחר החיפוש:

וגם הא כתב הט"ז באה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ה דאם הוזכר שמו לבד א"צ לחיפוש כלל אלא כל שלא הוחזק באותו עיר עוד אחר בשם זה ואינו כאן סגי כיון שהמקום שהי' שם הוא ידוע שיצא משם עכ"ל הט"ז וכש"כ בנ"ד שכתבו שחיפשו היטב ולא נאבד משם אחר בשם כזה ע"כ יש מקום עפ"ז להתירה וע"ד הכינוי אם נחשב כשם אביו עיין במהרי"ט סי' למ"ד דס"ל דמהני כמו שם אביו ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"א ובשו"ת גאוני בתראי סוף סי' כ"ה ובנו"ב במ"ק סוף סי' מ"ב וגם דהא חיפשו שם ולא נמצא עוד אחר בשם קלמן ובשם הכינוי כזה:

כ

אבל דא עקא כי לא נכתב בהגב"ע אם היה כתב ישראל כתוב בהמכתב הלז או אפשר שהי' נכתב בכתב אינו יהודי ומבואר בסי' י"ז סעי' י"א במחבר דלהרמב"ם צריך שיודעו שהוא כתב ישראל וסיים הרמ"א דכן ראוי להחמיר וכן כתב החלקת מחוקק שם בס"ק כ"א בסוף התשובה דבמקום עיגון כתב שנמצא כתוב בכתב ישראל ולא שכיחי כותים שיודעים לכתוב בכתב ישראל שחזקה שישראל כתבו לא חיישינן לפסול רק תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות זו כמו דלא חיישינן בבת קול עכ"ל וכן כתב הב"ש שם בס"ק כ"ט בשם הח"מ דכתב הבא ממרחקים בכתב ישראל מקילינן במקום עיגון אף שאינו מקויים ותלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות ולכן בנ"ד אם יבורר שאמר כי הי' המכתב בכתב ישראל אף שלא נתקיים מ"מ יש להקל במקום עיגון וכמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ז' להוכיח כן מריש גיטין דרבנן לא אצרכוה קיום משום עגונא ואף בנמצא בשוק ג"כ אמרינן דמה"ת הוי כנחקרה עדותן בב"ד וכמו שהארכתי בספרי שם ע"ש. וכבר כתב הקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק ה' להוכיח דגם כת"י הלוה א"צ קיום מה"ת ודלא כהש"ך ע"ש וכן כתב הקצה"ח שם בס"ק ד' להוכיח מן התוס' בכתובות דף צ"ב דאף בנמצא בשוק ג"כ לא חיישינן לזיוף ע"ש אך כ"ז אם המכתב היה נכתב בכתב ישראל אבל אם לא יבורר זה א"כ יש לחוש שמא כתבו אינו יהודי ולא מהני כתבו וכמש"כ הרמב"ם וכפי הכרעת הרמ"א והח"מ והב"ש דבעינן שיהי' בכתב ישראל א"כ בנ"ד דלא נתבאר אם הי' המכתב בכתב ישראל ע"כ יש להחמיר בנ"ד וכבר כתב בספר עזרת נשים לסי' י"ז סעי' י"א ס"ק ע"ה דבעינן דוקא שיהי' ידוע שהוא כתב ישראל וכפי פשט דברי הרמב"ם דנודע שהוא כתב ישראל א"כ בנ"ד שלא נתבאר בהגב"ע אם הי' המכתב כתב ישראל וננעלו דלתי ההיתר בנ"ד מה שהי' לנו מקום לדון להיתירא ע"פ דברי האיזבארשציק כי עדיין אין לנו תועלת מזה:

כא

ובסי' סע' יו"ד שמעו קול איש פ' מת כו' משיאין אשתו וכמבואר ביבמות דף קכ"ב ולא חיישינן שמא א"י הוא כבר העיר בזה הריב"ש להוכיח דמסל"ת אף בלא קישור דברים ג"כ הוי מסל"ת והובא בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ג ובס"ק ל"ח. והב"ח בטור אה"ע על ענין הלז כתב דלכן לא הקשו בש"ס שם דלמא א"י הוא משום דלפי המסקנא דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין תו ליכא לאקשויי דילמא א"י הי' וכ"כ המל"מ בפרק י"ג ה"ג דין י"א בשם המהרלנ"ח ועיין מזה במראות הצובאות סעי' יו"ד ס"ק ל"ד והדברים ארוכין ועיין בב"ש ס"ק ל"ח מה שהביא בשם הב"ח. והב"ח כתב שם דלכן לא שמא הי' א"י משום דהך עובדא דיבמות דף קכ"א הי' שהקול הי' מדבר בלשון הקודש כו' ע"ש וכיון שהקול הי' מדבר בלשון הקודש ע"כ לא חשו שמא הי' א"י וכן לא חיישינן שמא הי' פסול משום דרוב ישראל הם כשרים לעדות ומה"ט כתב הרמ"א בסי' י"ז סעי' ה' דאם אמר סתם ששמע לא חיישינן שמא פסול הי' אבל הכא גבי מצאו כתוב דכתב הרמב"ם והרמ"א דבעינן שיהי' נודע שהוא כתב ישראל משום דלא מהני מסל"ת מפי כתבו וכמש"כ המ"מ וכ"ז דלא נתברר שהוא כתב ישראל חיישינן שמא כתבו א"י א"כ נסתר ההיתר הלז שע"פ דברי האיזבארשציק בנ"ד:

כב

ולפי מה שכ' הבית מאיר על מש"כ המ"מ בכוונת הרמב"ם דבעינן ונודע שהוא כתב ישראל משום דלא מהני מסל"ת בכתב וכתב ע"ז הבית מאיר די"ל כוונה אחרת דהרמב"ם הא ס"ל דבעינן קישור דברים גבי מסל"ת כמו דמשמע מלשונו והובא בשו"ע סעי' י"ד א"כ במה שמצאו כתוב פ' מת אינו בזה קישור דברים וכן כתב הטעם הלז בביאור הגר"א זצ"ל בסעי' י"א בס"ק מ"ז:

ועיין בביאור הגר"א בס"ק נ"ד א"כ לפ"ז הי' מקום להקל בנ"ד לפי מה שכתבו בהגב"ע של הגדת האיזבארשציק דאמר דהי' נכתב בהמכתב שהנפטר הניח איזה חפץ. א"כ י"ל דזה נחשב לקישור דברים והי' מועיל אף אם הי' המכתב מן א"י משום דגם זה מקרי מסל"ת כן הי' מקום לומר. אבל באמת זה אינו לפי מש"כ התוס' ביבמות ד' קכ"ב ע"ב ד"ה פונדקית כו' דמה שהוציאה מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות כו' עכ"ל וע"כ לא דיינינן למה שהראתה להם מקלו ותרמילו בשם מסל"ת וה"ה בנ"ד מה שנכתב בהמכתב דהניח איזה חפץ אין זה מקרי קישור דברים דהא עיקר הטעם של הסוברים להצריך קישור דברים הוא בשביל דיהי' לנו הוכחה דלא נתכוין לעדות וכמש"כ המראות הצובאות סעי' י"ד בס"ק מ"ז לדעת הרמב"ם והטור ולשארי הפוסקים ע"ש. א"כ כיון די"ל דמה שכתב בהמכתב דהניח הנפטר איזה חפץ דהי' כוונתו בזה גופא בשביל עדותו וכמש"כ התוס' כנ"ל ע"כ לא דיינינן זה לקישור דברים ויש להאריך בזה עוד אך באמת לפי מה דהכריעו הפוסקים להקל במקום עיגון דסומכין להקל במסל"ת אף בלא קישור דברים כמש"כ הב"ח והב"ש בס"ק ל"ח וכדעת רוב הפוסקים. א"כ לפ"ז הי' מקום להקל אף אם הי' המכתב בכתב שאינו של ישראל לפי הטעם של הבית מאיר בדעת הרמב"ם דמשום שלא הי' שם קישור דברים הצריכו שיהי' הכתב ישראל. וכן במה שלא נכתב בהמכתב דקברתיו אין לנו להחמיר אף דנימא דכתבו א"י דהא הכריעו האחרונים לדינא דא"צ לומר קברתיו וכמש"כ הב"ש סוף ס"ק נ"ד וגם הא הובא שם בב"ש שיטת הריטב"א דאם הא"י מכניס א"ע להכריז פלוני מת אצ"ל קברתיו א"כ ה"ה הכא דהכניס א"ע לכתוב ולשלוח המכתב לקאמינקא ע"כ אצ"ל קברתיו וכן בהזכירו שם המת ומכירו ע"ש וקצרתי:

כג

אכן באמת העיקר בטעמו של הרמב"ם דהצריך שיהי' נודע שהוא כתב ישראל הוא כמש"כ העזרת נשים בהסבר דברי הרב המ"מ דמסל"ת ע"פ כתב לא מהני הוא משום דבכותב לישראל יש לחוש אולי ע"י שאלה של הישראל כתב כן או מדכותב לישראל איכא למימר דבוודאי להגיד לשם עדות מתכוין דאל"כ מה לו עם הישראל ומה"ט אם כתב לא"י כו' יש להקל והובא דברי הע"נ הנ"ל בספר קהלת יעקב להגאון מליסא בסי' י"ז סעי' י"א א"כ לפ"ז יש לנו להחמיר בנ"ד כ"ז דלא יתברר שהיה המכתב נכתב בכתב ישראל דזה הטעם להחמיר שייך ג"כ בנ"ד. לא שייך לדון בנ"ד להא דיבמות ד' קכ"ב בפונדקית דנתנו. לה דין מסל"ת לפי דהוציאה מקלו ותרמילו והראתה להן את קברו דע"י רגלים לדבר עשאוה כמסל"ת אף דהי' ע"י שאלה אי' חברינו וכעין מש"כ המהר"ם לובלין בתשובה סי' ק"י ובסי' ק"ל ועיין בצ"צ סי' מ"ב דזה אינו דהא שא"ה דהכירו מקלו ותרמילו משא"כ בנ"ד דאף דנכתב בהמכתב דהנפטר הניח איזה חפץ אבל לא חקרו להכיר את החפץ אם הוא של הנפטר הלז או לא וע"כ אין זה דומה כלל להא דיבמות וכן מה שאמר הממונה על הקברות להאשה דהאיש קלמן פונקיל חייט נקבר בק"ב והראה לה את קברו אין זה דומה להא דיבמות שם דהראתה להם את קברו דנתנו ע"ז שם דין רגלים לדבר דשא"ה דהפונדקית אמרה להם כן על האיש שהי' ידוע להם ואליו משא"כ בנ"ד דהממונה לא אמר רק שמו קלמן פונקיל חייט ובאמת הי' שמו קלמן פונטיל חייט ואף דעבידי למטעי בכזה כמו שכתבתי לעיל מ"מ הא נתבאר לעיל דנ"ד הוי כמו דלא הזכיר רק שמו קלמן חייט דע"ז אין לבנות יסוד להיתירא כלל משום דכמה קלמן חייט איכא א"כ לא הוי שום הוכחה ורגלים לדבר ממה דהראה הממונה לאשתו את קברו ולכן אין כל זה נחשב לקרותן בשם רגלים לדבר וגם שם ביבמות הי' עיקר ההיתר לפי דבכיא מעיקרא וכמש"כ התוס' ועיין במהרי"ק שורש קכ"א ובתה"ד סי' קל"ט וקצרתי לפי דאינו שייכות לדברינו כ"כ וע"כ אין לנו כעת יסוד דהיתירא בנ"ד ע"פ דברי האיזבארשציק כ"ז דלא יתברר לנו שהיה המכתב נכתב בכתב ישראל:

ענף ו

כד

שוב ראיתי דיש לנו עדיין מקום יסוד דהיתירא בנ"ד ע"פ מש"כ הרמ"א בסי' י"ז סעי' ט"ו ואם שאלו הישראל והא"י הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע"פ שאינו מקרי מסל"ת ואסורה לינשא מ"מ אם עברה ונישאת כו' לא תצא אם יש ראיות ואומדנות שמת פסקי מהרי"א סי' קל"ט עכ"ל הרמ"א והח"מ שם ס"ק ל"ג כתב דלאו דוקא הגיד ה"ה אם יש בלא"ה ראיות ואומדנות שמת ואפילו אין כאן עדות כלל כל שהתירה חכם ונשאת ע"פ ואיכא אומדנא דמוכח דדומה למשאל"ס כו' עכ"ל וכ"כ הב"ש שם בס"ק נו"ן וסיימו דלמעשה צריך להתיישב בזה. ועיקר הדברים הללו הוא בתה"ד סי' קל"ט שהתיר שם בדיעבד אם ניסת ע"פ חכם אף דהגדת הנכרי הי' ע"י שאלת הישראל לפי שהי' שם אומדנות המוכיחות שמת דהי' קלא דלא פסיק שמת וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ואנו מפוזרים ומפורדים בכל מקום ואם הי' חי בהרחק שלשה מאות פרסאות הי' נודע ונשמע לנו כו' וכה"ג מקרי רובא דשכיח וכמו משאל"ס כו' ודייקא ומינסבא מרע לי' לחזקת א"א וע"כ סמכינן על כ"ז להתירה בדיעבד וכמו במשאל"ס זהו קוטב דברי התה"ד שם והנה הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ו כתב לסתור כל דברי התה"ד הנ"ל. אבל המראות הצובאות סעי' ט"ו בס"ק נ"ח כתב לחזק דברי התה"ד דבאומדנות המוכיחות טובא חשוב כמו רוב גמור דיצאנו מידי איסור תורה ואין בזה אלא איסור דרבנן:

כה

והנה בעיקר כל הדברים הללו יש לי להאריך אך אין העת גורם כעת להאריך בזה ולא באתי רק בקצרה והוא לפי מה דנתבאר בשם התה"ד והרמ"א א"כ חזינן דנקטינן להלכה כן. א"כ בנ"ד יש הרבה אומדנות המוכיחין דמת האיש שאנו דנין עליו ואלו הן א מה שאמר הממונה על הקברות בק"ב כי נמצא כתוב בפנקסו אשר מת שם האיש קלמן פונקלי חייט ואף דעל זה לא נוכל לסמוך להתירה אבל עכ"פ חשוב זה לאומדנא גדולה דמת האיש קלמן פונטיל חייט כי תיבת פונטיל נתחלף לשם כינוי פונקיל דעבידי למטעי בכזה וכמו שכתבתי כעין זה בארוכה בקונטרס א'. ב כי הרופא מומחה דקאמינקא הגיד בתו"ע אשר לפי האומדנא שלו לא היה יכול האיש שאנו דנין עליו לחיות יותר מן ג' שנים כי רובא דרובא מתים ע"י המחלה שהיה לו ומצינו בכמה דוכתי אשר סמכינן על הרופא אף בדאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' קפ"ז סעי' ח' אף להקל ע"פ אומדן דעתו ובפרט היכא דיש רגלים לדבר דסמכינן בוודאי על הרופא וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' ת"י ובנ"ד דיש רגלים לדבר זולת עדותו של הרופא ישראל ע"כ מצרפינן כל זה לאומדנא דמת האיש שאנו דנין עליו דהא אמר בתו"ע על אומדנא שלו דרובא דרובא מתים במי שיש לו המחלה הזאת ויצאנו עפ"ז מן דאורייתא אף דח"ו לסמוך ע"ז ולהתירה לינשא מ"מ מחשש תורה יצאנו עפ"ז ועוד דהא שייך בנ"ד האומדנא שכתב התה"ד שם דהאידנא שאנו פזורים ומפורדים ואילו היה חי הי' נשמע מקומו איה הוא וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו וזהו רובא דשכיח וחזקה דייקא ומינסבא מרעא לי' לחזקה דא"א הכל כמש"כ התה"ד ובפרט בעתים הללו דקביע בי דואר וטעלעגראמען בכל המדינות וכמש"כ החתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה ע"ש:

כו

ועוד אומדנא דיש בנ"ד דאמרה האשה דהבטיח לה קודם נסיעתו שבקרוב יחזור אלי' א"כ שייך בנ"ד לומר דאילו הי' חי הי' שב לביתו ולקיים הבטחתו כיון דנפרד ממנה בשלום ולא ע"י קטטה וכעין מש"כ רש"י בכתובות דף כ"ב ע"ב בד"ה באומרת ברי לי כו' אילו הי' קיים הי' בא. ואף לפי דברי הר"נ בכתובות שם דחולק על דברי רש"י בזה מ"מ נחשב זאת עכ"פ לאומדנא לצרפו לשארי אומדנות וכעין זה כתב המבי"ט והובא בק"ע לסי' י"ז ס"ק רכ"א דמדאורייתא תלינן שזהו הנאבד דאם איתא שהנאבד הי' ניצול הי' נודע מקומו איה הוא ע"ש וזהו ג"כ כעין מש"כ בשם רש"י ע"כ חשוב זה ג"כ לצירוף שארי אומדנות:

וכיון דהסכמת התה"ד והרמ"א ושארי אחרונים הוא דאם יש הרבה אומדנות דאז מצרפינן זה למה שהגיד הא"י אפילו ע"י שאלה דהוא מת דאע"פ שאינו מקרי מסל"ת מ"מ ע"י צירוף כל זה ביחד דיינינן דיצאה מן איסור דאורייתא אלא דמחמרינן לכתחילה דזה דומה למשאל"ס ואם ניסת לא תצא וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ס"ה וגם הא כתב הח"מ והב"ש שם דאפילו בלא הגדה כלל היכא דאיכא אומדנות הרבה י"ל דדומה למשאל"ס רק דסיימו דלמעשה צריך להתיישב בזה והיינו היכא דלא הי' שם שום הגדה כלל אבל היכא דהי' שם הגדת הא"י אף שהי' ע"י שאלה בזה אין שום ספק כלל וכמש"כ הרמ"א והתה"ד שם כן בפשיטות להקל בדיעבד אם נישאת ולא הביאו שם שום חולק ע"ז כלל ולפ"ז בנ"ד דיש לנו כל האומדנות הנ"ל דזהו עדיפא ביותר מן האומדנות המבואר בתה"ד א"כ אף דנימא להסתפק שמא הי' המכתב בכתב שאינו של ישראל מ"מ יצאנו מן חשש איסור תורה דהא עיקר הטעם דלא מהני כתב שאינו בכתב ישראל הוא מטעם דאינו דינו כמו מסל"ת וכמש"כ בספר עזרת נשים דיש לחוש שמא הי' כן ע"י שאלת הישראל או דנתכוין להעיד דאל"כ למה לי' להכניס א"ע ולכתוב ולשלוח מכתב למרחוק כנ"ל:

כז

ועכ"פ עיקר הטעם הוא דבכתב לא מקרי מסל"ת. א"כ הא נתבאר דהיכא דיש הרבה אומדנות המוכיחות והגדת הא"י אף ע"י שאלה דאף דלא מקרי מסל"ת דמ"מ ע"י צירוף כל האומדנות להגדת הא"י בלא מסל"ת יצאנו מן איסור תורה בנ"ד דדינו כמו כל רובא ואין לנו להחמיר רק מדרבנן כמו בכל רובא ומשאל"ס דהא גם התה"ד לא היקל רק בדיעבד אם נישאת ע"פ חכם ולכן אינו ראי' מן המהר"ם לובלין בסי' ק"י לומר דפליג על התה"ד במש"כ שם דהיכא דיש לנו מסל"ת קצת דיש לנו לצרף שארי הוכחות וראיות על מיתתו להתירה כמו שצירפו הוצאת מקלו ותרמילו ובכיי' דפונדקית יבמות ע"ש. דמשמע דס"ל דאף דיש לנו אומדנות מ"מ בעינן שיהי' מסל"ת קצת ואילו התה"ד התיר אף שהגדת הא"י הי' בלא מסל"ת כלל רק ע"י שאלה גמורה אם הי' אומדנות משום דהתה"ד דכתב כן בעובדא דילי' דנישאת ועי"ז יצאנו מן איסור תורה וממילא דינו כמו משאל"ס דניסת לא תצא משא"כ המהר"ם לובלין דמצריך שיהי' מסל"ת קצתו כדי שתהי' מותרת לינשא לכתחילה וכמו בעובדא דפונדקית בסוף יבמות דבכייא מעיקרא כו' ועיין בט"ז ליו"ד סי' שט"ז ס"ק ד':

ענף ז

כח

וכיון דחזינן דהיכא דאיכא אומדנות הרבה יצאנו מן דאורייתא ואינה אסורה אלא מדרבנן ע"כ ממילא יש לנו להתירה בנ"ד אף מדרבנן והוא. כי הט"ז באה"ע סי' י"ז סעי' ט"ו בס"ק ט"ו כתב דהיכא שיש ספק אם הוא מסל"ת או שאמר הא"י כן ע"י שאלה דהיכא שיש לנו אומדנות המוכיחים וכמבואר בתה"ד סי' קל"ט דמותר בדיעבד ע"כ במקום דמספקא לנו שמא הי' מסל"ת גמור אז מתירין לכתחילה ג"כ ואזלינן לקולא בזה ע"ש בט"ז והובא דברי הט"ז הנ"ל בב"ש שם ס"ק מ"ט וטעמו פשוט דכיון דעיקר האיסור בזה אינו רק מדרבנן משום דמה"ת הא סמכינן על אומדנות המוכיחות דהוי רובא וכמו במשאל"ס. וע"כ בדרבנן הא קי"ל דספיקא דרבנן אזלינן לקולא וה"ה בהך ספק אם הי' מסל"ת גמור או לא דה"ל כמו כל ספק דרבנן דמקילינן. ולא שייך בזה לומר להחמיר משום חזקת איסורא דא"א דאף בספיקא דרבנן באיתחזק איסורא מחמרינן. דז"א דהא כתב התה"ד שם לומר דחזקה דדייקא ומינסבא מרעא לי' לחזקת א"א ועיין מזה בנו"ב סי' מ"ג שכתב מה"ט להקל בהיתר עגונא ע"פ ספק ספיקא ע"ש ועוד דהא כיון דס"ל דמה"ת יצאנו מן חשש דאורייתא לפי דהוי כמו רוב מעליא א"כ ממילא נסתלק לנו הך חזקת א"א דהא מה"ת רובא עדיפא מחזקה וע"כ ממילא הוי דינו כמו היכא דליכא חזקת איסור דאם נולד ספק בדרבנן דיינינן דספק דרבנן להקל כן הוא כוונת הט"ז ופשוט:

כט

וכן יש לדון בכה"ג לדון ספק ספיקא לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' דהיכא דיש ספק ספיקא דהספק הראשון הוא שמא וודאי היתר והספק השני הוא שמא הוי ספק איסור וכמו שכתב הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ע"ג לדון כן בספק רוב וספק פלגא דה"ל ס"ס מעליא והארכתי שם בזה דאין זה דומה למה דקי"ל דס"ס משם א' לא מהני וכן כתבתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' ע"ש א"כ ה"ה בנידן הט"ז היכא דה"ל ספק אם הי' מסל"ת גמור או לא דכיון דיש לנו אומדנות המוכיחות דיצאנו מדאורייתא ולא מחמרינן אלא מדרבנן דעשאוה כמו ספק איסור א"כ יש לנו ספק ספיקא מעליא ספק ראשון אין כאן שום ספק איסור כלל דשמא ה"ל מסל"ת גמור דאז יש לנו היתר גמור כיון דקיי"ל דסומכין על מסל"ת להקל ואת"ל דלא הוי מסל"ת אכתי לא ה"ל רק ספק איסור כיון דיש לנו עכ"פ רובא דמה"ת מועיל זה ע"כ ה"ל ס"ס מעליא ויהי' איך שיהי' עכ"פ חזינן דס"ל להט"ז והב"ש דבמקום דיש לנו אומדנות המוכיחות דאז אם הוי ספק שמא ה"ל מסל"ת גמור דמתירין אף לכתחילה וכפי הטעם שנתבאר. א"כ ה"ה בנ"ד דהעידו בשם האיזבארשציק דאמר לפניהם דהי' לו מכתב שמת האיש קלמן פונקיל חייט. וכבר נתבאר בזה ברור אם הי' המכתב כתוב בכתב ישראל דהי' לנו יסוד דהיתירא להתירה במקום עיגון אף דלא ידעינן אם הי' מקוים אלא דמספקא לנו שמא הי' כתוב בכתב שאינו של ישראל דכיון דיש לנו הרבה אומדנות המוכיחות ביותר הרבה מן האומדנות המבואר בהתה"ד. א"כ יצאנו מדאורייתא בוודאי וע"כ במה דמספקא לנו שמא הי' המכתב בכתב ישראל או לא ה"ל ספיקא דרבנן דלקולא וכמש"כ הט"ז במה דמספקא אם הי' מסל"ת או לא דמקילינן. וה"ה בנ"ד דמ"ש:

ואין סברא לחלק דשאני בספק מסל"ת דאם הי' מסל"ת גמור א"כ הא זה מועיל בפשיטות:

משא"כ בנ"ד במה דמספקא לנו שמא הי' כתב ישראל דהא אף שהי' בכתב ישראל לא מקילינן רק במקום עיגון כיון שהי' אינו מקוים וכמש"כ הח"מ דזה אינו כיון דעכ"פ בנ"ד דהוא מקום עיגון היה לנו הדין בברור דאם הי' בכתב ישראל דמתירין אותה ע"כ ממילא הוא כמו הך נידון דהט"ז ואין שום מקום לחלק ביניהם ועי' בט"ז ליו"ד סי' צ"א ס"ק י"ב אבל אינו שייכות לענינינו דהא עכ"פ ה"ל בנ"ד ספיקא דרבנן ועי' באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ד וקצרתי:

ל

וכן יש לנו לדון בנ"ד להספק ספיקא שכתבתי לומר בדברי הט"ז הנ"ל דה"ל ספק וודאי דאין בו חשש איסור כלל ואת"ל דה"ל ספק אכתי ה"ל ספק איסור ודומה למש"כ הרשב"א והריטב"א בספק רוב ספק פלגא וה"ה בנ"ד כיון דיש הרבה אומדנות המוכיחות ה"ל ג"כ הך ספק ספיקא ובדרבנן דבוודאי סמכינן על ס"ס כזה ועוד יש לנו לדון לפי פשטות לשון המחבר באה"ע סי' י"ז סעי' י"א דכתב מצאו כתוב פב"פ מת תנשא אשתו ואפילו אינו מקוים ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל הג"ה וכן ראוי להחמיר כו' עכ"ל ומשמע מן פשט לשונם דלהדיעה הראשונה הדין הוא דאף אם הוא בכתב א"י ג"כ מתירין את אשתו וכמש"כ הבדק הבית בבית יוסף שהובא בח"מ ס"ק כ"א:

וכן הסברא נותנת דלא ניחוש שמא הי' כן ע"פ שאלת הישראל וכמש"כ הב"ש בשם הט"ז בס"ק נ"א דאף בישראל האומר בשם א"י אף דאינו אומר שהי' במסל"ת ולא הי' עפ"י שאלתו ג"כ לא מחמרינן ע"ש ועיין בב"ש ס"ק מ' מש"כ דלעולם לא חיישינן לשום חשש כל שאינו רגלים לדבר רק דשיטת הרמב"ם הוא דבכתב חיישינן שמא הי' זה ע"פ שאלת ישראל או שהי' מכוין להעיד מדטרח לכתוב וכמש"כ בספר עזרת נשים כנ"ל אך בשיטת הדיעה הראשונה נראה דס"ל דאין לחלק בין בע"פ לבכתב כמו דנראה מלשונם ועיין בב"ש ס"ק מ"ח שכתב ג"כ דל"ח כו' ולכן יש לצרף זה גופא לספיקא וגם אף דנימא דהדיעה הראשונה דמשמע דלא ס"ל למה שהצריך הרמב"ם דידעו שהוא כתב ישראל היינו דפליגי היכא דלא נודע אם הוא כתב ישראל וס"ל דכיון דלא נודע א"כ לא חיישינן שמא הי' זה הכתב מן הגדת הא"י וכמו דכתב המל"מ בשם המהרלנ"ח דלהמסקנא דבשעת הסכנה דכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין לא חיישינן שמא הי' א"י וכמש"כ לעיל וכמש"כ הח"מ בתשובה בסי' י"ז ס"ק כ"א דלא חיישינן באם הי' הכתב אינו מקויים דשמא כתבו איזה פסול משום דהא בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ע"ש א"כ כמו כן י"ל בטעם הדיעה הראשונה דס"ל מה"ט אף בלא נודע אם הי' כתב ישראל או לא דלא חיישינן מספיקא שמא הי' א"י ומה"ט בשמעו קול שאומר פ' מת לא חיישינן שמא הי' א"י כנ"ל ויהי' איך שיהי' כיון דס"ל להדיעה הראשונה דאף בלא נודע שמא כתבו א"י לא חיישינן א"כ זה גופא יש לצרף לספיקא ואף דכתב הרמ"א דכן ראוי להחמיר היינו היכא דלא הוי לנו אומדנות המוכיחות דה"ל ספק בדאורייתא משא"כ בנ"ד דיש לנו הרבה אומדנות דלא ה"ל רק איסור דרבנן ע"כ ממילא ה"ל כמו כל ספיקא דדינא בדרבנן דאזלינן לקולא:

לא

ובפרט דיש עוד מקום לומר דעיקר חומרת הרמב"ם דמצריך שיהי' כתב ישראל זהו משום דאזיל לטעמי' דמצריך במסל"ת שיהי' קישור דברים כמש"כ הבית מאיר וכן ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק מ"ז שהזכיר זה בקצרה ואי נימא כן א"כ אינו מוכרח לומר למש"כ המ"מ בכוונתו וכמש"כ הב"י בבדק הבית דאין לזה טעם וכמש"כ הח"מ בס"ק כ"א. וע"כ י"ל דלפי מה דנקטינן לדינא להקל דלא בעינן קישור דברים וכמש"כ הב"ח והב"ש בסעי' י"ד ס"ק ל"ח ע"כ יש מקום להקל אף אם הי' כתב א"י ע"כ יש לצרף גם את זה גופא לספיקא דדינא אם הלכה כהמ"מ דמחמיר בכתב א"י או לא ויש לנו הרבה ספק ספיקא בנ"ד ואף דנימא דה"ל כמו ס"ס משם א' עכ"ז הא בחשש דרבנן יש מקום לדון לספק ספיקא אף דה"ל ס"ס משם א' ועיין בפרי מגדים ליו"ד סי' ק"י בדיני ספק ספיקא ס"ק י"א למש"כ בשם הרא"ה ז"ל וכש"כ לפי מש"כ לעיל לדמות כ"ז למש"כ הרשב"א והריטב"א בהא דקידושין ד' ע"ג בספק רוב וספק פלגא וכפי שכתבתי בספרי באר יצחק וספרי נחל יצחק דאין זה נקרא ס"ס משם א' ולכה"פ ה"ל ספיקא בדרבנן דסגי גם ספק א' למיזל עפ"ז לקולא ע"כ יש לנו מקום להקל בנ"ד אף אם לא יבורר אם הי' כתוב המכתב בכתב ישראל או לא דה"ל ככל ספק דרבנן דלקולא:

ענף ח

לב

והנה לעיל כתבתי לדון ע"ד הגב"ע מן האשה עצמה מה שאמרה מפי הממונה על הק' דק"ב שמצא כתוב בפנקסו אשר האיש קלמן פונקל חייט מת ונקבר שם ואמר לה כן ע"י שאלתה ואף דכה"ג לא הוי מסל"ת מ"מ כתבתי לדון ההיתר עפ"ז משום דמילתא דעביד לגלויי דנאמן אף א"י וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' ב' ס"ק ז' לדון כן בעוזב דת ובא"י האומר על בשר הנמצא בידו דמומחה פ' שחט לו כו' וכמו בביצים בסי' פ"ו והתב"ש דחי לזה משום דשא"ה דסימנים מסייעים לי' כו' וכן הוכחתי לעיל מדברי רש"י לחולין ד' ס"ד וכעת ראיתי דבנ"ד שפיר יש להוכיח מן הא דנאמן א"י לומר מעוף פ' הוא דאי נימא דשא"ה דסימנים של הביצים מסייעין לו הא קיי"ל דסימני ביצים לאו דאורייתא ומדאורייתא לא סמכינן על הסימנים ואפ"ה דיינינן דע"י צירוף של הסימנים מהימנינן להא"י האומר מעוף פ' טהור הוא משום דעביד לגלויי כש"כ בנ"ד דאף זולת העדות של הממונה על הקברות יש לנו הרבה אומדנות המוכיחות כל הנך דנתבארו ולצירוף המכתב שהם זולת הגדת הממונה ויש לנו לדון דיצתה מדאורייתא מאיסורא אף זולת הגדת הממונה וכיון דלא מחמרינן אלא מדרבנן ע"כ בוודאי אם הי' ממש ע"פ הגדת הממונה שיהי' מועיל להתירה בוודאי מהימנינן לי' משום דעביד לגלויי לראות בפנקסו וכמש"כ לעיל וע"י צירוף לכל הנך אומדנות המוכיחות דהם עדיפי מן הצירוף דסימנים בהביצים כנ"ל דהא הסימני ביצים אינם מועילים מדאורייתא ואילו הנך אומדנות מועילות מדאורייתא והוי כש"כ מדהתם בביצים:

לג

וכן אין מקום לחלק דשאני בהא דחולין בהנך ביצים דהתם לא איתחזק איסורא משא"כ בנ"ד דאיתחזק איסורא דא"א דהא ביארתי לעיל דזולת הסברא דכתבתי לעיל דחזקה דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א דיש לדון בזה עוד דכיון דיש לנו הנך אומדנות המוכיחות דחשוב כמו רובא א"כ ממילא נסתלק החזקת א"א וה"ל כמו דאין כאן החזקת א"א דרוב עדיף מחזקה ע"כ ממילא יש לדון בזה דיהי' נאמן משום מילתא דעביד לגלוי' וכמו בביצים וכש"כ מדהתם דהא התם ה"ל ספיקא דאורייתא והכא בנ"ד לא הוי רק איסור מדרבנן כנ"ל:

לד

ולעיל הבאתי דלשיטת הט"ז ביו"ד סי' ב' ס"ק ז' דס"ל דאף על הבשר נאמן הא"י לומר ממומחה פ' דמוכח דס"ל דאף במקום דאתחזק איסורא נאמן הא"י במקום דה"ל מילתא דעבידא לגלויי דהא בהבשר שת"י הא"י יש לדון עליו חזקת איסור וכמש"כ התוס' בנדה דף י"ח ע"א בד"ה אחר הרוב כו' דעל הבשר הנמצא יש חזקת איסור ע"ש והקשיתי ע"ז מן הא דיבמות דף מ"ז דאם אמר נתגיירתי בב"ד של פלוני אינו נאמן [ובמדינות דמותרין להתגייר משא"כ במדינתינו אף דה"ל מילתא דעביד לגלויי דמוכח מדהתם דנגד חזקה לא מהימן אף היכא דה"ל עביד לגלויי והי' לי הרבה אופנים לחלק ביניהם אבל האמת יורה דרכוכי יש לחלק ביניהם בפשיטות ע"פ הא דאיתא בגיטין דף פ"ה ע"א גירות לא שכיחא מיתה שכיחא א"כ חזינן דענין גירות לא שכיחא א"כ יש לנו חזקת איסור דהא אסור לבא בקהל מקודם שנתגייר שהי' מוחזק בערבי מקודם לכן וכמש"כ הנו"ב במ"ק באה"ע סי' ל"ח והובא לעיל וגם יש לנו רוב המנגדתו במה שאומר שנתגייר דהא גירות לא שכיחא א"כ הא רוב ובצירוף חזקה אלים מאד דהא ע"פ רוב וחזקה כבר בארתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ז' ובספרי נחל יצחק סי' מ"ג סעי' י"ד לחזק שיטת הבעל המאור ברפ"ב דכתובות דרוב וחזקה מוציא ממון מן המוחזק ע"ש א"כ הדעת נותנת דאף במילתא דעביד לגלויי לא יהי' מהימן אף ע"א כשר לסתור את הרוב והחזקה דהא לענין הוצאות ממונא מן המוחזק אינו נאמן ע"א אף במילתא דעביד לגלויי כמבואר בח"מ סי' למ"ד סעי' י"ג בהרמ"א ועיין בקצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' מש"כ בשם הריב"ש דהעלה דבממון אף בעביד לגלויי א"נ ע"א לעולם וכיון דלהוציא ממון א"נ ע"א כשר אף במה דעביד לגלויי כש"כ דא"נ ע"א במקום דסותר להרוב והחזקה דמנגדתו משום דה"ל המיעוט בשם מיעוט דמיעוטא כמבואר ביבמות דף קי"ט היכא דיש רוב וחזקה ע"ש ויהי' איזה טעם שיהי' דכיון דחזינן דרוב וחזקה אלים טובא להוציא ממוחזק א"כ הדין נותן דאין ע"א כשר ג"כ נאמן אף במה דעביד לגלויי וכש"כ עד א"י ולכן אינו קשה מהא דיבמות על דברי הט"ז דעדיין י"ל דהיכא דליכא רובא רק חזקה בלבד דנאמן הא"י לומר במה דעביד לגלויי כמו דכתב דנאמן הא"י לומר על הבשר שבידו דמן מומחה פ' קנה וכן הוכחתי לעיל מן יו"ד סי' רצ"ד דאף נגד רובא אינו נאמן הא"י אף במילתא דעביד לגלויי וכש"כ ברוב ובצירוף חזקה דאינו נאמן משא"כ היכא דליכא רק חזקה בלבד שפיר י"ל כהט"ז:

לה

וכ"ז לשיטת הט"ז דלפי זה וודאי נאמן הממונה על הקברות בנ"ד אף דאיתחזק איסורא דא"א. אך בעיקר ראיות הט"ז בהנידן דבשר הנמצא ביד הא"י דהביא ראי' מן סי' פ"ו דנאמן על הביצים לומר מעוף פ' טהור. יש לחלק דשאני הך דסי' פ"ו בהביצים דלא איתחזק איסורא משא"כ הכא בהבשר דאיתחזק איסורא וכעין דברי הנו"ב בסי' כ"ח שמחלק כמו כן גבי ע"א כשר וזולת זה הא כבר הוכחתי לעיל דהעיקר כמש"כ התב"ש לחלק דשא"ה דסימנים מסייעים לו אבל בנ"ד דהאומדנות מוכיחות דהוא מת דעי"ז יצאנו מן חשש דאורייתא דזה עדיף מן סיועי דהסימני ביצים כנ"ל בוודאי הדין הוא דנאמן הא"י לומר כן כיון דעביד לגלויי כיון דנסתלקה החזקת א"א ואינה אסורה אלא מספיקא ומדרבנן א"כ הוי זה כש"כ מהא דיו"ד סי' פ"ו דנאמן הממונה בזה:

ענף ט

לו

ועוד ראיתי כעת לדון לפי מה דכתב הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' לחלק דלכן נאמן מסל"ת שם לומר אם יש בו טעם איסור אף דטעם כעיקר דאורייתא משום דהוי עביד לגלויי מיד וכ"כ הפר"ח שם ומבואר בדברי רש"י והרא"ש לחולין דף צ"ז דהך מסל"ת דהתם הוא שנותנין לו לטעום ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר והבית יוסף ליו"ד סי' צ"ח כתב דבדברי הרא"ש אין הכרע לומר דיהי' מצריך שיהי' קפילא ג"כ די"ל בדבריו דסגי במסל"ת בלבד ע"ש והחתם סופר ח' יו"ד סי' קע"ה כתב לפרש דהך מסל"ת דיו"ד סי' צ"ח לא הוי כמסל"ת דעדות אשה דהתם אין מדברין עמו כלל דאל"כ אין דינו כמסל"ת משא"כ הכא ביו"ד מטעימים לו רק שאין מודיעים אותו שנצטרך הדבר לענין איסור והיתר ע"ש ועיין בחוות יאיר סי' ל"ז שהוכיח מזה דה"ה בשארי איסורים והובא בפ"ת יו"ד סי' שט"ז. א"כ חזינן הכא ביו"ד דאף בדאורייתא נאמן הא"י במסל"ת קצת אף שהי' ע"פ שאלת הישראל. ממנו שיגיד איך הוא הטעם וסמכינן עליו כ"ז שאינו יודע אם צריך זה לדבר איסור והיתר והטעם דנאמן משום דה"ל מילתא דעביד לגלויי כמש"כ הש"ך והפר"ח א"כ ה"ה בנ"ד דעיקר מה שיש להחמיר באמירת הממונה על הק' הוא לפי שהגיד כן ע"י שאלת האשה ולא הוי מסל"ת. א"כ כיון דחזינן דאף מסל"ת שאינו יודע אם נצרכים אנו לזה לענין איסור והיתר אף שהגיד כן ע"י שאלתינו שאנו נותנין לו להטעימו ונאמן אף בספק בדאורייתא משום דעביד לגלויי מיד כנ"ל ע"כ ה"ה בנ"ד כיון דהחסרון הוא בעדות הממונה במה שהי' ע"י שאלת האשה אי' הוא האיש אבל הא לא אמרה אליו כי צריכה היא להיתר זה כדי שתוכל להנשא א"כ עדיין מקרי מסל"ת קצת וע"כ ממילא נאמן הא"י בזה כיון דהוי עביד לגלויי מיד ע"י ביקור הפינקס שלו כנ"ל וכבר נתבאר דלא שייך בנ"ד לומר דאתחזק איסורא דא"א ע"פ הטעמים שנתבארו לעיל ע"כ יש לנו יסוד נכון עפ"ז להאמין להממונה אף דנימא שהי' א"י ואף דאיתא בירושלמי ליבמות פ' ט"ז ה' ה' איזו היא מתכוין. ריו"ח א' כל שמזכירין לו אשה רשב"ל א' כל ששואלין אותו כו' ועי' בקרבן העדה שם ועי' ביבמות דף קכ"א ע"ב וקצרתי א"כ חזינן דאם מזכירין לו אשה גרע א"כ בנ"ד דשאלה אותו האשה עצמה הדין נותן לכאורה דאין דינו כמסל"ת מהני טעמי מ"מ הא אף דשאלה אותו האשה עצמה עכ"ז הא לא אמרה לו שצריכה זה למען שתוכל להנשא ע"פ ע"כ שפיר זה דומה להא דיו"ד סי' צ"ח הנ"ל דמקרי מסל"ת אף שנותנין לו להטעימו כ"ז שלא הודיעו לו שנצרך הענין הזה למען איסור והיתר ומהימן כיון דעביד לגלוי' ובצירוף דהוי מסל"ת קצת וה"ה בנ"ד כן י"ל בכ"ז [ובפרט כי לא נודע להאשה בבירור אם הממונה הוא א"י או כו' אך כיון דאמרה האשה כי נראה לה שהוא א"י ע"כ לא רציתי לצרף זה לספיקא אכן נתבאר ע"פ טעמים נכונים דאף שהי' א"י ג"כ נאמן הממונה:

לז

וגם יש לדון עוד ע"פ שיטת הרמב"ם דס"ל דא"צ לא קפילא ולא מסל"ת כלל שם בהא דיו"ד סי' צ"ח ועיין בבית יוסף שם והביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ה' כתב בשיטת הרמב"ם דלכן מהימן א"י התם אף דאינו קפילא ולא מסל"ת משום דהוי מילתא דעביד לגלויי ואינו דומה לביצים דסובר דוקא בישראל משום דלא עביד לגלויי כמו כאן כו' ע"ש ועיין ביו"ד סי' פ"ו ש"ך ס"ק ב' וחזינן דס"ל להרמב"ם דהיכא דהוי עביד לגלויי מיד נאמן הא"י אף דלא הוי מסל"ת כלל. א"כ גם זה יש לצרף לנ"ד להיתירא ויש לי עוד להאריך בכ"ז אכן כיון שנתבאר לנו הרבה יסודות נכונות בל"ז דבנ"ד מהימן הממונה במה שאמר לכן ראיתי לקצר בזה וכ"ז אם הי' אומר הממונה להאשה שם עירו של בעלה או שאמר לה כי הנפטר קלמן פונקל חייט שמת ונקבר היה חולה על מחלת הסוחאטע וכמש"כ לעיל בארוכה אבל אם לא אמר כ"ז רק אמר שמו קלמן פונקלי חייט מת זה בלבד אין בזה לנו מקום להתירה אף אם נאמין להממונה. ולכן עיקר היסוד דהיתירא בנ"ד ע"פ דברי האיזבארשציק שאמר שהי' לו מכתב שמת האיש קלמן חייט וגם שם אביו ושם הכינוי שלו אך אינו זוכר אם הי' הטעות בשם הכינוי או בשם אביו דנתבאר לעיל דיש לנו מקום לסמוך ע"ז להיתירא במקום עיגון גדול כמו בנ"ד ובפרט דנראה מלשונו של האיזבארשציק שהי' המכתב של ישראל דהא אמר בזה"ל דיודע דמת בעלה כי הי' לו מכתב שמת. א"כ משמע שהי' נכתב בכתב ישראל דאל"כ איך הי' אומר בפשיטות דיודע דמת בעלה. אך זה אינו ראי' כ"כ לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' י"ז סעי' י"ב דדוקא בדבר דליכא פלוגתא כלל בזה לא אמרינן דטעי אינש אבל במה דאיכא פלוגתא י"ל דטעי אינשי לומר דהדין הוא כהדיעה החולקת. אף דלא קיי"ל כן לדינא וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב כעין זה וכן כתבתי בספרי הנ"ל בסי' מ"ב סעי' ט'. א"כ ה"ה הכא לפי מש"כ לעיל דלהדיעה ראשונה בסי' י"ז סעי' י"א דס"ל דאף בלא נודע שהוא כתב ישראל משיאין את אשתו ולא חיישינן שמא א"י כתבו או דס"ל דאף אם כתבו א"י ג"כ כ"ז דלא אמר כן להעיד דינו כמו מסל"ת וכמש"כ לעיל ע"כ עדיין י"ל דטעה בזה וסבר דהדין כן ע"כ אין זה הוכחה גמורה כ"כ:

לח

ומ"מ יותר נראה מן לשון הגדת האיזבארשציק דהי' נכתב בכתב ישראל מדאמר כן בפשיטות. וגם משמע מדבריו דהי' ניכר לו המכתב דאל"כ לא הוי אמר כן בפשיטות וגם מדאמר שמתחרט על מה שלא הראה את המכתב לאנשים דיותר נראה שהי' בכתב ישראל דאל"כ איך אמר כן בפשיטות דבעיר קטנה מי הוא היודע לקרות כ"כ את המכתב אם לא הי' בכתב ישראל. א"כ הוי ספק הנוטה ביותר שהי' בכתב ישראל ודומה למש"כ התוס' בפסחים דף ט' בד"ה ואת"ל הוה כו' דהספק הרגיל ביותר שאני ומה"ט כתבו התוס' שם בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת כו' בתי' קמא בשם הר"י דאם בטלו מקילינן בספיקו אף דהי' מתחילה חיוב בדיקה עליו ע"ש והכל הוא מטעמא דהספק הרגיל שאני ועיין בחולין דף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה קסבר עולא כו' והדברים ארוכין ואכמ"ל א"כ ה"ה בנ"ד דכיון דנוטה יותר דהיה המכתב בכתב ישראל והיה ניכר לו החתימה של המכתב או דהי' מקוים לו הכתב מדאמר בפשיטות דיודע דמת בעלה ע"פ המכתב שהי' לו ע"ז ובספק הרגיל י"ל דמוציא מידי וודאי איסור בדרבנן כמש"כ התוס' בפסחים בתירוץ קמא הנ"ל ובנ"ד הא כבר נתבאר דאין מקום להחמיר רק מדרבנן וכמש"כ לעיל דאף אם הי' בכתב א"י ג"כ אינה אסורה רק מדרבנן. ע"כ בוודאי בהספק שמא הי' כתב ישראל והי' מקויים כפי שנוטה ביותר משמעת לשונו ע"כ יש לנו מקום להקל עפ"ז ולהתירה לכתחילה להנשא במקום עיגון גדול כמו בנ"ד:

לט

ואחר כותבי כ"ז ראיתי בפתחי תשובה לאה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ג שכתב בקצרה ועיין בנ"צ מה שכתב לעיין אם העיד הא"י בלא מסל"ת רק אמר בשם פלוני שאמר לו שמת דרב גדול א' אמר דנאמן והביא ראיה בקצרה מהא דיו"ד סי' פ"ו וסיים דכתב שם דקשה עלינו לקבל חידוש זה כו' ע"ש אכן כבר העליתי בטוב טעם בעז"ה מה שיש לדון בזה הפרט ויש לי עוד מה להאריך. אך עת לקצר כי הנצרך לענינינו העליתי על נכון בעז"ה:

מ

סיומא דפסקא הוא כן אם הממונה על הקברות בק"ב אמר להאשה כי האיש קלמן פונקל חייט דמת ונקבר שם בק"ב הוא מן עיר קאמינקא שבמחוז הוראדנא אז יש לנו יסוד נכון להתירה לפי שבדקו באותו העיר שלא נאבד מן העיר הלז איש אחר שהי' שמו קלמן חייט וכמש"כ לעיל בארוכה דאף דהי' הממונה א"י מ"מ נאמן משום דכיון דאמר לה כי נמצא שם האיש הלז כתוב מת בשמו ושם עירו בין שמות הנפטרים הכתובים בהפינקס שתח"י הממונה המיוחד לזה וכפי הנהוג בכל קהילות גדולות שיש להם פנקס המיוחד לזה ולכתוב מי שמת שם מיד שנפטר שמו ושם עירו וזהו מטעם דמילתא דעביד לגלויי דנאמן בעדות אשה א"י שלא במסל"ת מה"ט וכפי שנתבאר לעיל בארוכה והכא הוי ג"כ עביד לגלויי דהא מיסתפי לומר שקר שמא תחקור האשה מיד לראות בגוף הפנקס ע"כ אף שלא ראתה האשה עצמה כתוב כן בהפנקס מ"מ נאמן הממונה א"י לומר שראה כן כתוב על שמו ושם עירו וכמש"כ לעיל בארוכה לבאר כ"ז בטוב טעם בעז"ה וכן אף אם תגיד האשה שלא אמר לה הממונה שם עירו רק תאמר שאמר לה הממונה כי האיש הלז הי' חולה במחלת הסוחאטע לפי שראה גם זה כתוב בהפינקס. אם אמר לה כן ג"כ יש לנו מקום להתירה ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעי' יו"ד דשני סימנים גרועים מצטרפים להיות נחשב לסימן אמצעי א"כ ה"ה הכא הנך שני סימנים היינו סימן החולי שלו בפרטות וסימן אומנתו שהיה חייט מצטרפים לסימן אמצעי וכבר כתב הנו"ב במ"ת סי' נ"ה דס"א עדיף מן שם אביו א"כ הוי לן שמו ושם אביו דאף דלא הגיד שם אביו מ"מ הא הנך שני סימנים חשובים כסימן אמצעי דהוי כשם אביו דיש לנו מקום להתירה כיון דידוע דהלך לפרייסין לבקש רפואתו ורוב הנוסעים שמ הם באים לק"ב מתחילה וכמש"כ הח"מ בס"ק ל"ח והב"ש ס"ק סמ"ך וכמש"כ לעיל בארוכה אכן אם לא אמר הממונה להאשה שם המחלה שלו אין לנו מקום להתירה ע"פ דברי הממונה אם לא אמר שם עירו או אף דאמר לה כי ראה כן כתוב בהפינקס ג"כ אין להתירה משום דא"נ ומה שכתבתי להצריך שיאמר שם העיר קאמינקא במחוז הוראדנא דוקא זהו לפי דנודעתי כי גם במחוז וואלין ובמחוז גאליציע יש עיר שנקראת ג"כ בשם קאמינקא. וצריכים לכתוב שמה ולחקור ע"ז:

מא

כ"ז כתבתי מה שיש לדון ע"פ עדות הממונה ואם לא ימצאו מזור ותרופה להאשה העלובתא להתירה ע"פ דברי הממונה לפי שלא יבורר כל הפרטים הנ"ל מ"מ יש לנו מקום להתירה ע"פ דברי האיזבארשציק שאמר שהי' לו מכתב שמת האיש קלמן חייט והיה טעות בהמכתב ואינו זוכר אם הי' הטעות בשם הכינוי או בשם אביו ועפי"ז יש לנו יסוד נכון להתירה כיון שנשלח המכתב הלז ליד האיזבארשציק דקאמינקא שבמחוז הוראדנא ה"ל זה כמו שם עירו וכמש"כ הט"ז בסי' י"ז ס"ק כ"ג והב"ש ס"ק נ"ז ולא מיבעיא אם יבורר שהי' המכתב נכתב בכתב ישראל ואף אם לא יבורר כן ויש לנו להסתפק שמא הי' נכתב בכתב א"י מ"מ יש לנו מקום להתירה דכיון דיש לנו הרבה אומדנות המוכיחות דמת בעלה כמו שנתבאר לעיל בארוכה א"כ יצאנו מדאורייתא וכמש"כ התה"ד בסי' קל"ט והרמ"א בסוף סעי' ט"ו וע"כ במה דמספקא לנו שמא הי' כתב ישראל א"כ זה דומה למש"כ הב"ש בשם הט"ז בס"ק מ"ט דבספק אם הי' מסל"ת כיון דיש לנו אומדנות המוכיחות דינו ככל ספק דרבנן לקולא ומתירין אף לכתחילה במקום עיגון גדול וכמש"כ לעיל לבאר כל זה בטוב טעם בעז"ה ובפרט כי משמעות לשון של דברי האיזבארשציק משמע ביותר שהי' המכתב בכתב ישראל והי' כתב מקויים וכפי שכתבתי לעיל בארוכה ע"פ דברי הגב"ע מן האיזבארשציק. ועיקר דברי הם בנוים ע"פ דברי הר"נ בתשובה והמ"ב והחתם סופר בסי' ע"א וכמו שהארכתי בקונטרס א' לבאר דהיכא דיש תועלת ע"פ עדותו להתירה אז אף אם נמצא בדבריו איזה טעות תלינן דטעי דעבידי למטעי כזה ומקודם יראו כת"ר לשלוח לק"ב לחקור שם היטב ולראות המצבות של הבה"ק ולדרוש ולעיין בהפנקס של הבה"ק דק"ב אולי יבורר על נכון ביותר ואם לא יבורר כל זה עכ"ז יכולין להתירה כי דעתי מסכמת להיתירא וכמש"כ כת"ר ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה