אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן כד

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן כד

סימן כג

ב"ה יום א' ח' אלול תרכ"ט לפ"ק.

נשאלתי לחוות דעתי בענין א' וכי הוא זה איש א' נשא אשה ולא רצתה להיות עמו מפני שאינו ראוי לאשה והשיגה ממנו ג"פ ואח"כ נשא שניי' שלא ידעה מעסק ביש של הראשונה ועלתה לה כמו שעלתה לראשונה ואח"כ נשא שלישית היא העלובה הנוכחית והיא אומרת שלא ידעה רק מאחת הראשונות ששמעה שנתגרשה ממנו משום חסרון בנים. וגם שבלא"ה לא היתה טובה בעיניו ונגמר ביניהם קודם החופה שיתן לה כתב שבאם לא יהי' לה ולד ממנו עד משך ששה שנים יתן לה ג"פ וע"י איזה דחויים היתה החופה קודם הכתיבה הנ"ל ואח"כ למחר או ביום השני קודם יחוד שלהם לא רצתה להיות עמו בלא הכתב וכתב לה אז כתב הנ"ל ונתן לה ואח"כ כשנתיחדה עמו ומצאתו בלתי ראוי כלל לאשה טענה וקבלה עליו שיתן לה גט והוא טען שהיא מחויבת להיות עמו עד כלות הששה שנים והיתה יושבת בביתו ומתפרנסת ממנו בהלבשה והנעלה ומזונות היא ובתה קטנה פעם במריבה אודות הג"פ פעם שלא במריבה לעתים רחוקים היתה טובלת וג"פ לא יכלה להשיג ממנו עם כל ההשתדלות ותהי עמו על דרך הנ"ל עד קרוב לששה שנים ומת בלא נתינת ג"פ להאשה והאיש הזה הי' לו אח שנשלח טל קאטערזנע לסיביר אחר אשר ספג מכות פלעטנעת נאמנות ע"פ המשפט אשר נחרץ עליו והניח בנים ואשה בלתי מגורשת כי לא רצה לגרשה כדי שתלך עמו והוא נשתלח עשרים שנה קודם הנשואין של האשה הנ"ל עם אחי הנשתלח הנ"ל בעוד לא נתרפא מהכאותיו ולא הי' מאתו שום ידיעה לב"ב מאז נפרד מהם ובעת שנשתלח הי' בן ערך שלשים וחמשה שנים והאשה העגונה הנ"ל אומרת והדברים מוכיחים שכן הוא האמת שהיא לא ידעה מהאח ההוא עד משך ארבעה שנים אחר נישואין אשר אז נודעה מזה ע"י איזה סיבה מגילגולי דברים ולא יכלה להשיג ממנו ג"פ כנ"ל במותו הי' ערך בן מ"ג שנה ואחר מותו בדקוהו ונמצאו לו שערות בבית השחי קצרות ומפוזרות גם למטה נמצאו לו שערות מפוזרות וקצרות אברו וכיסו הי' כשל תינוק בן שמונת ימים ויש שאמרו כבן ערך חצי שנה ולכל היותר כתינוק בן שלשה שנים והאשה אומרת שבשום פעם לא הרגישה כניסת האבר לתחילת בית החיצון שהיא לפנים מן השפתית כי השפיות פשוט שאינם בכלל בית החיצון לענין העראה ואינה יודעת כלום אם הי' מתקשה או לא ובשום פעם לא הזריע כלום והי' לו סימני סריס בזקן לא הי' לו אף שער א' קולו הי' לקוי ובלתי ניכר בין איש לאשה גם נשמע לדבר מבורר אשר ראוהו רוחץ בימות הגשמים לא הי' בשרו מעלה הבל וגם נשמע שראוהו מטיל מים ואינו עושה כיפה האשה העלובה הנ"ל היא ילדה עדנה ומצוה גדולה להזדקק לה ולחפש אחר צדדי ההיתר מכבלי העיגון אם מותרת עפ"י ד"ת זהו תורף השאלה שנדרשתי לחוות דעתי בזה:

ענף א

א

תשובה כי לכאורה יש לדון בזה צד היתר מצד דהא אם לא הביא ב' שערות בזקן קי"ל דמהני סי' א' להחזיקו בסריס חמה כמבואר ביבמות דף פ' ובטושו"ע סי' קע"ב. א"כ בנ"ד דאין לו שום שער בזקן וגם קולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה י"ל דהוי ס"ח ופטורה מחליצה אבל דא עקא דהא מבואר ביבמות שם ובנדה דף מ"ז דדוקא בלא הביא ב' שערות בגופו אז יש לו דין סריס ע"פ הסימנים שנתנו חז"ל אבל בהביא ב"ש אין לו דין סריס וכמש"כ הרמב"ם פ"ב ה"א ובתוס' והרא"ש שם:. ובטושו"ע שם סעי' ה' [ומש"כ בטור שם בזה"ל או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב"ש בערוה ואין לו שערות בזקן כו' חשוב סריס זהו טעות סופר כמש"כ הב"ח יע"ש א"כ לפ"ז בנ"ד דיש לו ב"ש בבית השחי ובמקום הערוה ע"כ אין לו דין סריס כלל ועוד דהא מבואר ביבמות דף פ' ע"א דבעינן מנא ידעינן שהוא לקוי ממעי אמו ומוקי לה אביי דמיירי בראוהו מטיל מים ואינו עושה כיפה וכן פסק הרי"ף והרא"ש וברמ"א סי' קע"ב סעי' א' בשם הריב"ש והובא בב"י שם דבעינן דווקא ראו מיד שנולד שהטיל מים ואינו עושה כיפה א"כ בנ"ד שלא נתברר שהי' לקוי ממעי אמו ע"כ אין לו דין סריס וודאי:

ב

והנה לדון היתר בנ"ד עפ"י מש"כ החוות יאיר בתשובה סי' רכ"א ג"כ קשה לסמוך ע"ז למעשה כמש"כ שם החוות יאיר בעצמו שאין זה רק להלכה אבל לא למעשה וכן בתשובת שבות יעקב סי' ק"א השיג על החוות יאיר בזה יעי"ש וכבר הקדימם בזה התשב"ץ ח"א ד' ד' דהשיג על הסוברים לצדד להיתירא מצד דאינו יכול לבעול ואף גיטא לא בעי דהוי כתנאי מפורש כו' והשיג ע"ז התשב"ץ עיין שם וכן בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ד' ענף ג' הבאתי דברי התשב"ץ הנ"ל וחזקתי דבריו יעיי"ש וכן בספר בשמים ראש סי' ש"מ נשאר בספק בזה וסיים ואין ולאו ורפיא בידי:

גם כתב להסתפק שם אם שניהם רוצים בהקדושין אף ביודעים מן מום זה אם יש ממש בהקידושין או לא יעו"ש ובכסא דהרסנא סוף סי' ש"מ יעו"ש ובאמת זה נסתר מן התוס' נדה דף כ"ג ד"ה לאתסורי באחותה כו' ומן הראשונים והשו"ע בסי' מ"ד ובסי' קנ"ד ובב"י שם והתוס' יבמות דף ס"ה ע"ב ד"ה כי הא וודאי כפינן כו' וקצרתי]. ע"כ אין שום מקום לסמוך ע"ז לצדד להיתירא:

ובספק סריס דנ"ד יש שני ספיקות להחמיר א' דלמא הביא ב"ש קודם ך' ועוד ספק שמא לא הי' לקוי ממעי אמו ע"כ ננעלו דלתי ההיתר בעיני בזה כעת. ורציתי לפרוש מזה ולא להכניס א"ע כלל בכ"ז ובענין החמור הלזה אכן מחמת בכייתה וצעקתה הבאה אלי נכמרו רחמי על האשה העלובה וראיתי לצדד להיתירא כפי מה שהורוני מן השמים:

ג

וזהו כי מתחלה נראה לברר אם יש לו דין סריס לכל הפחות לאחר שהגדיל ואח"ז נבאר מה דיש לדון במה דבעינן לקוי ממעי אמו והוא כי מבואר בגמ' דדוקא אם הביא ב"ש קודם עשרים אז אין לו דין סריס אבל בהביא ב"ש אחר עשרים אז יש לו דין ס"ח וידוע שיטת הרא"ש דהובא בח"מ סי' ל"ה דאם שהו לבודקו זמן רב ונמצאו לו ב"ש אח"ז דהוי בחזקת גדול למפרע משעה שהגיע לי"ג שנה והרמב"ן והרשב"א חולקים ע"ז והובא באה"ע בבית יוסף סי' מ"ג ובאה"ע סי' ל"ז בח"מ ס"ק ה' ובב"ש ס"ק ה' מזה וכבר האריכו בזה הנו"ב בתשובה ובספר אגודת אזוב מהגאון בעהמ"ח ספר מראות הצובאות ושארי אחרונים בתשובות ואנכי לעצמי הוכחת כבר כשיטת הרמב"ן דס"ל דלא מחזקינן לי' בגדול למפרע מהא דנזיר דף למ"ד דס"ל לרבי דאב מדיר בנו בנזיר עד שיבא ב"ש ומסיק הש"ס שם דאי אייתי במיצעי דלרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דילי' ויתיב דאבוה ופי' רש"י שם והתוס' ד"ה ה"נ אי אייתי כו' בשם רבינו חננאל דאי אייתי במצעי ב' שערות היינו אחר דהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני ב"ש הוי קודם שהדירו אביו או לא הוי בו עד השתא דימנה נזירות אביו ונזירות שלו מספיקא ולשיטת הרא"ש וסייעתו והשו"ע דס"ל דמחזקינן לי' בגדול למפרע א"כ אמאי אם אייתי במיצעי ב' שערות ולא ידעינן אי אייתי למפרע דחייב למנות נזירות אביו הא יש חזקה המבררת לנו שהי' גדול למפרע משום חזקה דרבא ובע"כ מוכח מן סוגיא זו דלא מחזקינן לי' בגדול למפרע אף דיש חזקה דרבא משום דיש חזקת קטנות הסותרתו ומוכח מזה כשיטת הרמב"ן והרשב"א ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל:

ד

אך בנ"ד שנמצאו לו סימני סריס וגם הא השערות הם קצרות ומפוזרות שלא כדרך כל האנשים א"כ הוי ריעותא לפנינו ועיקר הטעם דמחזקינן לי' בגדול למפרע הוי משום חזקה דהשתא וחזקה דרבא אבל בנ"ד דאתרע לי' החזקה דהשתא משום דאם הי' לו ב"ש בעת שנעשה בן י"ג שנה הי' להם להיות גדולים כדרך כל השערות באיש גדול ומן מה שהם קצרות ומפוזרות מוכח מזה דלא התחילו לגדל עד אחר זמן ומקרוב התחילו לגדל וגם יכול להיות שהתחילו לצמוח אחר שנעשה בן ל"ו שנה וגם הא יש לו סימני סריס א"כ לא שייך בו חזקה דרבא כ"כ ע"כ לכל הפחות אתרע לי' חזקה דהשתא המבררת עכשיו לפנינו על למפרע לשיטת הרא"ש והתוס' והשו"ע משום דבנ"ד דלא נמצאו לו שערות ארוכות כראוי וגם הם מפוזרות א"כ איתרע לי' החזקה דהשתא עכשיו לפנינו ואין כח בחזקה דאתרע לברר על למפרע כמבואר כה"ג בכל חזקות דאתרעי דלאו שמייהו חזקה בחזקה דמעיקרא וה"ה בחזקה דהשתא:

וגם חזקה דרבא דהוי מצד רובא כידוע ע"פ דברי התוס' נדה דף מ"ה ד"ה ר' יוחנן ור"ל כו'. דהא אתרע לי' הך רובא בנ"ד דנמצאו לו סימני סריס וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' תע"ד כה"ג ע"פ ראייתו מכתובות רפ"ב ברוב נשים בתולות נישאות כו' דהואיל ואין לה קול איתרע לי' הך רובא יע"ש וה"ה בנ"ד בהך רובא דמביאין ב"ש לזמנן כמ"ש התוס' נדה הנ"ל דכיון דיצא מן רובא דעלמא במה שיש לו סימני סריס. ע"כ אין לדון בנ"ד הך רובא ושפיר יש להסתפק בנ"ד אי אייתי למפרע הך שערות או לאו וכו"ע מודו בנ"ד דהוי ספק בזה ולא שייך להחזיק על למפרע דהביא ב"ש לזמנן. וכש"כ בנ"ד דהשערות הם קצרות ומפוזרות כנ"ל. א"כ נתבאר דבנ"ד הוי לכה"פ ספק השקול אם אייתי מקודם ב"ש או שמא לאחר עשרים ואז יש לו דין סריס והוי שפיר ספק השקול בזה בנ"ד:

ה

ועכשיו נבאר מהו הדין אם הביא ב"ש קודם עשרים ובאמת לפי משמעות הסוגיא והראשונים משמע דבהביא ב"ש קודם עשרים אין לו דין סריס כלל אכן מדברי התוס' למדנו דין מחודש בזה והוא כי זהו לשון התוס' יבמות דף פ' ע"ב ד"ה דהביא שתי שערות כו' וא"ת והא לעיל אמרינן בן עשרים ולא הביא שערות יביאו כו' הא הביא שערות קודם עשרים לא חשיב ודאי סריס אע"פ שיש בו סימני סריס כו' עכ"ל התוס' הרי דהתוס' דייקו בלשונם וכתבו דבהביא ב"ש קודם עשרים לא חשיב ודאי סריס דמשמע דספק סריס הוי אף בהביא ב"ש קודם ך' דמ"מ כיון דאיתרע לי' במה דהביא סימני סריס ע"כ אף דהביא ב"ש מ"מ מספקינן לי' שמא הוא סריס ויש להסביר דבריהם ביתר ביאור ע"פ המבואר בנדה דף מ"ה ע"א דאם הביא ב"ש קודם י"ב שנה ועודן בו לאחר י"ג שנה הוי שומא ומ"מ בלא ראו בו השערות קודם הפרק מחמת שלא נבדק ולאחר שהגיע לכלל פרק מצאו בו ב' שערות אז לא חיישינן שמא באו מלפני הפרק משום דאמרינן מסתמא באו כדרכן וכהרגליות שלהן דע"פ רוב הן באים לאחר הפרק וכמבואר כ"ז בנדה דף מ"ח ע"ב בתוס' והרא"ש שם ובאה"ע סי' קנ"ה סעיף י"ד. ע"כ י"ל בהביא סימני סריס אף דהביא ב"ש קודם עשרים מ"מ יש להסתפק שמא הביא ב"ש קודם הפרק והוי שומא בעלמא דבזה לא אמרינן דמסתמא באו בזמנן לאחר הפרק דהא אתרע לי' במה דנמצאו בו סימני סריס ע"כ יצא מכלל הרוב דעלמא וכנ"ל בשם הריב"ש ע"כ שפיר מספקינן שמא באו ב"ש קודם הפרק ואז הוי שומא בעלמא ויש לו דין סריס. ע"כ אף בהביא ב"ש קודם עשרים. מ"מ כיון דהביא סימני סריס הוי ספק סריס ויותר נראה וכ"ה העיקר בכוונתם דאף דהביא ב"ש לאחר הפרק הוי ג"כ ספק סריס כיון דאתרעי:

ו

ולמדנו מדבריהם דאף דהביא ב"ש קודם עשרים ולאחר הפרק של י"ג שנה מ"מ אם יש לו סימני סריס הוי ספק סריס וי"ל דגם הטור והרמב"ם והרמ"א וש"פ דכתבו דהביא ב"ש בשאר הגוף אינו סריס ומוציאין אותו מחזקת סריס י"ל דכוונתם דמוציאין אותו מחזקת סריס ודאי דלא הוי סריס ודאי אבל אכתי הוי ספק סריס דודאי לא יפלגו על התוס' ואין לנו להרבות במחלוקת ולכן בנ"ד כיון דאין לו שערות בזקנו כלל ויש לו סימני סריס זולת זה. ע"כ אף אם ידענו דהביא ב"ש קודם עשרים הוי אכתי ספק סריס כיון דלא הביא ב"ש בזקנו וגם יש לו סי' א' משארי סימני סריס ועיין בטור והרמ"א דכתבו דאם לא הביא ב"ש בזקנו כו' הוי סריס ולשון הרמב"ם פ"ב הי"א מה' אישות שכתב הגיע לזמן הזה ולא הביא ב"ש למטה ולא הביא ב"ש בזקן אם נראה בו א' מסימני סריס ה"ה סריס כו' י"ל דכוונתו דאז הוא סריס ודאי אבל ספק סריס הוי אף בהביא ב"ש למטה כמש"כ התוס' [ובודאי אין סברא לומר דדוקא בהביא כל סימני סריס בזה כתבו התוס' דהוי ספק אף דהביא ב"ש קודם עשרים אבל לא בסי' א' דמ"ש דהא בלא הביא ב"ש בזקנו ויש לו עוד סי' אחד מן סימני סריס דינו כסריס גמור א"כ בע"כ אין לחלק בזה]:

ז

והנה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף טי"ת הבאתי למש"כ בקונטרס עגוגות סי' ל"א בשם הרב בן לב דבעד מפי עד תלינן להקל שזה שהגיד לו נתברר לו שהי' תוך ג' ימים והוי ספק ספיקא שמא העד הראשון נתברר לו כן, ואף אם ת"ל דלא נתברר לו אכתי ספק שמא האמת הוא דמת תוך ג' ימים והובא זה במל"מ פי"ג ה' גירושין הכ"א ע"ש ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא הוי ס"ס משם אחד וגם גרע מכל ס"ס מש"א כידוע וכן ראיתי בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ט דתמה על המהריב"ל ע"ש אכן הבאתי ראיה לזה מן מש"כ הרשב"א והריטב"א לקדושין דף ע"ג בהא דאמר רבא ד"ת שתוקי כשר משום ממזר ודאי ולא ממזר ספק כו' והקשו דל"ל למילף מקראי הא בלא"ה מותרת משום ס"ס והו"ל כמו רובא] ספק דלמא אזלי אנהו לגבה ואת"ל דאזלא איהי גבייהו אכתי ספק שמא לכשר נבעלה כו' וקשה על מה דהקשו כן הראשונים ז"ל הנ"ל הא הו"ל ס"ס משם אחד וגרע מיני' וכמש"כ הפני יהושע שם וע"כ מוכח מזה דזה הו"ל כעין ס"ס דספק על ואת"ל על שמא לא דרס וכה"ג משום דספק הוא דלמא אין כאן ספק מיחוש כלל וקרוב להתיר יותר מספק שני ואת"ל דיש כאן מקום ספק לפנינו אכתי ספק באמת דלמא אין כאן איסור כלל וה"ה בנידון הרשב"א והריטב"א הנ"ל כו' יע"ש בספרי וכן מצינו בב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז גבי מורדת מאיס עלי דחייב הבעל בקבורה מדין ס"ס. ספק שמא הלכה כהרמב"ם דזכתה בודאי בנצ"ב ואת"ל כהחולקים דהסוגיא קאי במאיס עלי אכתי ספק דלמא זכתה מדינא דש"ס ע"ש בב"ש ואע"ג דה"ל ס"ס משם א' ע"כ מוכח דס"ל להב"ש ג"כ דהיכא דמסופקין אנחנו שמא הוא באופן שאין שום לידת ספק בפנינו כלל ועוד ספק ב' דאף אם תמ"ל דיש ספק השקול לפנינו אכתי יש להסתפק שמא האמת הוא כו' א"כ הוי זה ס"ס מעליא וכ"כ התוס' בעירובין דף ו' ע"ב בשם הר"ר שמעי' דה"ל ס"ס שמא עומד מרובה כו' יע"ש. ועפ"ז אתי שפיר דברי הריב"ל הנ"ל במש"כ לדון כעין ס"ס הנ"ל במה שנסתפקנו בעד א' שמא נתברר לו דמת תוך ג' ימים ואת"ל דלא נתברר לו אכתי ספק שמא האמת הוא דמת תוך ג' ימים הכוונה הוא שמא אין כאן ספק כלל:

דדלמא הוא באופן שאין שום לידת ספק כלל ואת"ל דהוא באופן דיש בו לידת ספק אכתי ספק הוא שמא הוא באופן דמותרת לינשא וכה"ג והוי רוב צדדים להיתירא עכ"פ וגם הא לכמה פוסקים מצינו דס"ל להקל בס"ס משם אחד וכמו שהארכתי שם בספרי מזה ומן מש"כ הוי סייעתא לשיטת הפוסקים הנ"ל ואכמ"ל ועיין בט"ז יו"ד סי' ט"ו סק"ד. וכעין זה כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' ע"ש וכעין זה כתב הלח"מ בהרמב"ם ה' סוכה פ"ה ה"ד לדון ס"ס כעין זה אך אפשר דכתב כן לשיטת הרמב"ם ושיטת הרמב"ם ידוע דס"ל ס"ס מש"א]:

ענף ב

ח

ולפי כל זה יש לנו לדון בנ"ד דאין לו זקן וגם יש לו סימן אחד מן סימני סריס או שנים ושלשה סימנים דאף דיש לו ב"ש. מ"מ הוי דין סריס ודאי ע"פ דין ס"ס והוא דהא מתחילה יש לנו להסתפק דלמא לא הביא השערות עד לאחר עשרים ואם היה האמת באופן זה דלא הביא השערות עד לאחר עשרים אז אין שום לידת ספק כלל לפנינו והוא ודאי סריס ואת"ל להסתפק דלמא הביא השערות קודם עשרים ואז יש מקום לידת ספק לפנינו אכתי נשאר לנו ספק א' דלמא אף דהביא ב"ש קודם עשרים אכתי הוי ספק סריס כמש"כ התוס' כנ"ל א"כ הוי ספק ספיקא מעליא לדון דהוי סריס ודאי:

ט

וסייעתא לדברינו הוא מן מש"כ הטור בסי' קע"ב וזה לשונו ואלו הן סימני סריס שערו לקוי כו' או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב"ש בערוה ואין לו שערות בזקנו כלל אפי' אין בו אלא סי' א' מאלו הסימנים חשוב סריס אבל אם יש לו ב"ש בזקנו לא חשיב סריס עד שיהי' לו כל הסימנים כו' אע"פ שאם יש לו ב"ש במקום אחר מוציאין אותו מחזקת סריס כו' עכ"ל ותמוה דברי הטור בזה שכתב דאף הביא ב"ש בערוה ואין לו שערות בזקנו כלל כו' חשוב סריס דהא מבואר להדיא ביבמות דף פ' ובס"פ יוצא דופן במשנה דאם הביא ב"ש אין לו דין סריס כלל וכמש"כ הטור שם אח"ז כנ"ל א"כ איך כתב בפשיטות כן ומשמע ממנו דס"ל דכה"ג הוי ג"כ סריס ודאי כיון דאין לו שערות בזקנו כלל ודברי הטור תמוהים מאד אבל לפי מש"כ אתי שפיר די"ל דכוונת הטור הוא להורות לכל מה שנתבאר לעיל דאף דהביא ב"ש בערוה עכ"ז אם אין לו ב"ש בזקנו בסי' א' מסימני סריס ה"ז סריס ודאי משום ס"ס הנ"ל וקאי על היכא דלא נתברר מתי הביא ב"ש במקום ערוה אם קודם עשרים או לאחר עשרים וכעין מש"כ:

י

וכעת אתא לידי טור עם הב"ח וראיתי שכתב דהוא ט"ס בטור וכן צ"ל או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב"ש בזקנו ואם אין לו ב"ש בזקנו כלל אפי' אין בו אלא סי' א' מאלו כו' ולפ"ז נדחה הוכחתי מן הטור. אבל עדיין מוקשה לשון הטור במש"כ או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא ב"ש כו' דהא אם הביא ב"ש בזקנו לא מהני סי' א' עד שיהי' בו כולן א"כ לא משכחת לעולם הך דינא דאו שלא נתמלא זקנו דהא ל' שלא נתמלא זקנו משמע דיש לו שערות אך דלא נתמלא זקנו ע"כ גם זה צריך תיקון בלשון הטור. וראיתי בלבוש על אה"ע סי' קע"ב סעי' ה' שכ' בזה"ל ואלו הן סימני סריס כו' או שאין לו שערות בזקנו העליון ואפי' הביא ב"ש בערוה אם אין לו שערות בזקנו כלל אפילו אין בו אלא סי' א' מסי' סריס חשוב סריס אבל אם יש לו ב"ש בזקנו לא חשיב סריס עד שיהי' לו כל הסי' כו' עכ"ל הלבוש ונ"ל שזהו כלשון הטור ממש ובאמת כך צ"ל כתוב בלשון הטור או שאין לו שערות בזקנו כו' עכ"פ כתב ג"כ הלבוש כלשון הטור כפי גרסת הטור עם הב"י ולא כגרסת הב"ח אך באמת תמוה מאוד לשון הלבוש ג"כ במש"כ דאפי' הביא ב"ש בערוה אם אין לו שערות בזקנו כלל אז חשוב סריס דהא מבואר להדיא בגמרא ובהראשונים דאם הביא ב"ש בערוה לא חשיב סריס אכן לפמש"כ א"ש דברי הלבוש וגרסת הטור שלפנינו דמיירי בנמצאו לו ב"ש בערוה:

אך דלא נתברר מתי הביא הב' שערות וכמו בנ"ד ע"ז קאמרי דהוי סריס משום הך ס"ס הנ"ל [אבל כשהוא בן כ' ולא הביא ב"ש בודאי עד לאחר עשרים מסיק הך דין לקמן בלבוש סעי' ו' וכן בטור שם אח"ז יעו"ש] ספק שמא הביא ב"ש לאחר ך' והוי סריס כמש"כ הטור והלבוש שם אח"ז ואת"ל קודם אכתי ספק סריס הוי כמש"כ בשם התוס'. ואין צריכין להגיה בלשון הטור והלבוש ובודאי אין לומר דכוונת הטור והלבוש הוא דמיירי בהביא ב"ש במקום ערוה לאחר כ' בודאי דהא זה הדין כתבו לקמן שם אח"ז:

וע"כ מוכח דכוונתם לענין כמו בנ"ד דנסתפקו מתי הביא הב' שערות אם לאחר כ' או מקודם כ' כנ"ל אך דחזינן בו עכשיו לאחר עשרים דיש לו ב' שערות ולא ידעינן אם הביא לאחר עשרים או מקודם כנ"ל:

יא

אך אף אם נימא כגירסת הב"ח בהטור עכ"ז נכון לדינא מצד עצמו לכל מש"כ לדון ע"פ דין ס"ס וכפי היסודות שנתבארו בע"ה ועי' בב"ש סי' קע"ב ס"ק ז':

ונתבאר לנו בנ"ד דיש לו דין סריס גמור בודאי ועכשיו נבאר מה דיש לדון במה דאמרו ביבמות דף פ' דבעי שיהי' לקוי ממעי אמו ואמרו מנא ידעינן ונתנו סי' ע"ז דבעי שיהי' מטיל מים ואינו עושה כיפה מעת הולדו וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמ"א בסי' קע"ב סעי' א' דאם לא ראו בו משעה שנולד א' מסי' סריס יש לחוש שנתקלקל אחר לידתו וצריכה חליצה. וזהו בשם הריב"ש בסי' תע"ד והובא בב"י לאה"ע שם א"כ בנ"ד שלא נבדק מעת לידתו אכתי יש להסתפק דאף לפי מה שנתבאר בע"ה דעכשיו הוא ודאי סריס אכתי יש להסתפק דלמא לא הוי סריס מעת הולדו. וצריכה חליצה:

יב

ובגוף הדין דכתב הריב"ש בתשובה שם דהובא בב"י שם דאם לא נבדק אם הוא לקוי ממעי אמו דהוי ספק סריס דכיון שנולד בו סי' סריס:

אפשר וקרוב הוא שלקוי הוא ממעי אמו וכי אמרינן מנא ידעינן היינו לשווי' סריס ודאי אבל אכתי הוי ספק סריס וכ"כ הרא"ש כו' עכ"ל הריב"ש ובאמת יש לדון בזה לפי מה דמבואר ביו"ד סי' פ"א בהגבינות מן בהמה שנטרפה לאחר שחיטה דאף ביצתה זמן רב מחיים מחזקת כשרות. אפ"ה מכשרינן להגבינות והחלב משום חזקה דמעיקרא אף דלא נתבררה בשעתה מ"מ הוי חזקה מעליא משום דלא ס"ל כסברת הרשב"א והר"ן כמבואר שם בהרמ"א ובש"ך ס"ק ד' א"כ לפ"ז יש לדון כן בנ"ד. דכיון דהוי בו חזקה משום הרוב דאינם סריסים והוי חזקה מחמת הרוב ע"כ יש לנו לאחר להחזקה דהשתא ולומר השתא הוא דאייתי סימני סריס ולא הוי ספק סריס כלל והא שכתבו התוס' ביבמות דף פ' ע"ב בד"ה עד שיהא בכולן כו' דהא דבעינן סי' סריס משעה שנולד היינו ליחשב סריס ודאי אבל ספק סריס הוי כו' אין זה רק לר"מ דחייש למיעוטא א"כ לא שייך אליבי' לדון לחזקה מחמת הרוב אבל לדידן דלא חיישי למיעוט:

שפיר יש לדון מחמת חזקה משום הרוב דהשתא הוא דאתרע ונולדו בו סי' סריס לאחר זמן והוי בודאי אינו סריס ממעי אמו וכמש"כ בדרוש וחדוש של ר' עקיבא איגר זצ"ל ביבמות שם בתוס' ד"ה עד שיהא בכולן כו' יעו"ש:

יג

ולפ"ז יש להעיר בדברי הרמ"א שכתב בפשיטות דאם לא ראו בו סי' סריס מעת שנולד דהוי ספק סריס ובאמת י"ל לפי הכרעת הרמ"א ביו"ד סי' פ"א דאף ביצתה זמן רב מחיים מחזקתה אפ"ה דיינינן לי' להגבינות בחזקת כשרות וכן מורה שי' הרא"ש בחולין דף י"א וכמבואר בש"ך יו"ד סי' פ"א ס"ק ד' בשיטת הרא"ש ע"ש:

א"כ לפ"ז יש להעיר במש"כ הרמ"א דאם לא ראו בו סי' סריס מעת שנולד הוי ספק סריס וכ"כ הריב"ש בשם הרא"ש והובא בב"י וקשה דאמאי לא נימא בזה חזקה מחמת הרוב כמו בגבינות והוי וודאי אינו סריס. ויש לחלק לפמש"כ התבואות שור בחולין דף יו"ד דלכן בהגבינות מכשרינן אף שנטרפה הבהמה משום דהא בהמה איתרעי אבל הגבינות שהוחזקו בכשרות לא איתרעי חזקה דידהו שרו כו' יעו"ש:

ע"כ יש לחלק בפשיטות דדוקא בהגבינות אף שיצתה זמן רב מחזקתה מכשרינן משא"כ הכא בספק סריס דנולד בגופו הריעותא וע"כ לא מהני הך חזקה דמחמת הרוב לברר ע"ז כיון דאיתרעי עכשיו לפנינו וע"כ הוי ספק סריס ויהי' איך שיהי' הא מבואר להדיא בריב"ש וברא"ש וברמ"א דכתבו דאם לא ראו בו סי' סריס מעת שנולד דהוי ספק סריס:

ענף ג (א)

יד

ועתה נשוב לבאר מה דיש לדון בעיקר הך מילתא דאמרו דבעי שיהי' ידוע בו סי' סריס מעת הלידה דהא ברמב"ם פ' ו' ה' יבום ה' ח' לא הובא הך דינא דאמרו בגמ' מנא ידעינן ומוקי לי' אביי ביש לו סי' דאינו עושה כיפה מעת הוולדו. א"כ תקשה דאמאי לא הזכיר זה הרמב"ם שם. ואין סברא לומר דכיון דכתב שם דלכן אשת סריס חמה פטורה מהחליצה לפי ששמם מחוי הואיל ואינם יכולים לילד מתחילת בריאתן כו' וכה"ג כתב הרמב"ם שם ה' ב' ע"כ לא הוצרך לברר זה דז"א סברא דהא חזינן בש"ס שם ד' פ' דאמר ר' יוחנן ה"ד ס"ה ואריו"ח כל שלא ראה שעה א' בכשרותו וכן במשנה שם כה"ג ואמרו ע"ז מנא ידעינן וא' אביי כל המטיל מים וכו' א"כ הו"ל להרמב"ם להביא למה דאמרו בגמ' בפירוש דמסתמא לא סמכינן דהוי ס"ח ממעי אמו רק דבעינן שיהי' מבורר בו סי' סריס מעת הלידה ותקשה דה"ל להרמב"ם להביא זה ג"כ ועיין בפי' המשניות להרמב"ם שם ואף שכתב שם דס"ח הוא משעת יציאתו לעולם יצא סריס עכ"ז לא כתב שם ג"כ בפירוש דבעינן דיהי' ידוע זה הסימן מעת הוולדו א"כ יש להעיר במה שלא כתב וביאר הרמב"ם זה בפירוש ובוודאי הי' להרמב"ם איזה טעם במה שלא הביא להמבואר בגיטין בפירוש וכמש"כ הרי"ף והרא"ש:

טו

והנלע"ד בזה כי ראיתי ביש"ש על יבמות פ"ח סי' למ"ד שכ' לדון דבר מחודש דלדידן דקיי"ל דסגי בסי' א' מן סי' סריס לא בעינן שיהי' ידוע שהוא לקוי ממעי אמו והסוגיא דיבמות ד' פ' דאמרו דבעינן שיהי' לקוי ממעי אמו קאי אליבא דר"ה דס"ל דבעינן כל סי' סריס יעו"ש וכיון דראיתי ביש"ש דכ' לדון בדבר מחודש הנ"ל ע"כ ראיתי לבאר כזה ביתר ביאור והוא כי באמת יש לדון לפ"מ דקיי"ל דחזקה דהשתא במקום דליכא חזקה דמעיקרא הוי חזקה מעליא כמבואר בכמה דוכתי ובתשובות מהרי"ט חלק ח"מ סי' ח' והובא בקצה"ח סי' קי"ב ס"ק ו' ע"פ סוגיא דב"ב ד' קנ"ג יעו"ש. ומש"כ הקצוה"ח שם יש להאריך בדבריו ואכמ"ל בזה ובתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' זיי"ן בד"ה ומדי עיוני בענין הנ"ל כו' כתב דשורש פלוגתייהו דרב ושמואל דקדושין ד' ע"ט אי אמרינן ה"ה בוגרת לפנינו או לא דפליגי אי חזקה דהשתא במקום דליכא חזקה דמעיקרא אי הוי חזקה מעליא אי לא וכפי דקיי"ל כרב דה"ה בוגרת לפנינו ע"כ ס"ל לדינא דחזקה דהשתא הו"ל חזקה מעליא. שמואל דס"ל חיישינן לקידושי ב' ס"ל דהחזקה דהשתא לא מהני יעו"ש ובימי טל ילדותי פלפלתי הרבה בזה. ואמרתי די"ל דעיקר דבר זה תלוי במה דמבואר בחולין ד' יו"ד ע"ב דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן ס"ל למילף מקרא ויצא הכהן כו' דאזלינן בתר חזקה ורב אחא בר יעקב פריך לה ואביי תירץ לו ומחזק דברי רשב"ג בשם ר"י דיליף מקראי הנ"ל:

ורבא דחה לדברי אביי ומסייע לרב אחא בר יעקב וכתבו התוס' בחולין שם ד' י"א ד"ה מנא הך מלתא כו' דלרב אחא בר יעקב פריך דלא קים לי' חזקה דמעיקרא אלא מהלכה למ"מ כמש"כ המהרש"א שם וי"ל דלמאן דאית לי' למילף חזקה מקראי ויצא הכהן לית לן למילף רק על חזקה דמעיקרא אבל מנלן מהתם על חזקה דהשתא ועיין בתוס' חולין שם ד"ה ודלמא אדנפיק ואתי בציר כו' ובנדה ד' ב' בתוס' שם וכן לאביי דס"ל שם לחזק כמ"ד דיליף לחזקה מקראי ויצא הכהן לית לי' דרשא על חזקה דהשתא אבל לרב אחא בר יעקב ולרבא דמחזק דבריו דס"ל דלית לן למילף מן ויצא הכהן כו' אלא מן הללמ"מ י"ל דהוה קים להו למילף גם לחזקה דהשתא מן הללמ"מ וכיון דהלכתא כרבא בכ"מ. ע"כ קיי"ל דמהני חזקה דהשתא וכדס"ל לרב דה"ה בוגרת לפנינו והארכתי הרבה בזה מכבר כד הוינא טליא:

טז

והנה כיון דקיי"ל לדינא דחזקה דהשתא במקום דליכא חזקה דמעיקרא ה"ל חזקה מעליא. ע"כ יש לדון בנ"ד בספק אי נעשה סריס מעת הולדו או לא דיש לומר חזקה דהשתא דאייתי מעת שנולד אלא דיש לנו ע"ז סברא המנגדת לזה ע"פ מש"כ הפוסקים גבי גבינות בחולין ד' י"א דדיינינן לחזקה הבאה מחמת הרוב וכמש"כ הרא"ש שם ודלא כמש"כ התוס' שם וכמבואר ביו"ד סי' פ"א וכנ"ל א"כ ה"ה בנ"ד יש לנו חזקה מחמת הרוב דאינם סריסים וכמש"כ רע"א זצ"ל בדרוש וחידוש ליבמות ד' פ':

יז

ולענ"ד נראה להוכיח דלא מהני הך חזקה מחמת הרוב להיות חשוב כמו חזקה דמעיקרא מהא דנדה ד' י"ב ע"ב באשה שאין לה ווסת דיוציא ואין לה כתובה וכן מבואר באה"ע סי' קי"ז סעיף א' באשה הרואה מחמת תשמיש דאין לה כתובה וכן פסק הרמב"ם כמבואר שם וקשה לפי המבואר בכתובות ס"פ המדיר דדיינינן בנשא אשה ונמצאו בה מומין וכן בהמחליף פרה בחמור ומת החמור. וכן בלוקח בהמה ונטרפה דבכל אלו דיינינן דעל הבעל והלוקח להביא ראי' משום דמחמת חזקת הגוף דיינינן דכאן נמצא ברשותו ואין מחזיקין מרשות לרשות ולפ"ז קשה הכא באשה שאין לה ווסת וכן ברואה מחמת תשמיש דאמאי לא נימא דנעשה ברשות הבעל מחמת חזקה דמעיקרא משום הרוב דהא רוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ויש לה חזקת הגוף מחמת הרוב לברר דהשתא ברשות הבעל אתרע וממילא יש לה כתובה וכן באשה שאין לה ווסת דבנדה שם דאמרו דאסורה לשמש ואין לה כתובה דמשמע דאף דלא נתברר שמקודם הנשואין לא הי' לה ווסת וא"כ יתלו שברשות הבעל נולד לה מום זה משום דהא יש בזה חזקה מחמת הרוב נשים דמסתמא יש להן ווסת. דאל"כ יהי' אסור לשמש באשה שלא נתברר שיש לה ווסת, ואף אם נדחוק בזה עכ"ז תקשה בהא דרואה מחמת תשמיש כנ"ל:

יח

והנלענ"ד ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף א' ד"ה וכן מוכח מהא דכתובות ד' ע"ו ע"ב כו' מדמקשה הש"ס ממחט שנמצאת כו' ואמאי ספיקא ברשות טבח כו' וקשה הא יש לחלק שאני במומין דהוי חזקה דנתבררה משא"כ גבי מחט כו' ובע"כ מוכח מזה כסברת התבו"ש דמחט שנמצא חשוב חזקה שנתבררה יע"ש בספרי ולפ"ז יש לדון דהך כללא דאמרו דעל הלוקח והבעל להביא ראיה אין זה רק בחזקה שנתבררה בשעתה משא"כ באשה הרואה מחמת תשמיש דלא נתבררה החזקה שלה מעולם אף דהוי חזקה הבאה מחמת הרוב וכמו בהגבינות כנ"ל עכ"ז מוכח מזה דלא דיינינן להך חזקה כלל:

ונתבאר להוכיח מהא דרואה מחמת תשמיש מבעילה ראשונה דאין לה כתובה ולא אמרינן בזה הך כללא דכל הנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה משום דהדין הוא דלא שייך הך כללא אלא בחזקה שנתבררה ועיין ברמב"ם פ' כ' מה' מכירה ה' ט"ו שהביא להך דינא דס"פ המדיר בזה"ל מחט שנמצא כו' לא הוגלד פי המכה על הטבח להביא ראיה כו' שכ' ג"כ כהלשון דאמרו בגמ' שם ע"כ לא מצינו להך כללא אלא בחזקה שנתבררה כמש"כ דבמחט הנמצא ה"ל חזקה שנתבררה:

יט

אכן לפי המבואר בלשון הטור והשו"ע בח"מ סי' רל"ב סעי' י"א שכתבו בזה"ל המוכר בהמה ונמצאת טריפה כו' והוגלד פי המכה כו' על הלוקח להביא ראיה יעו"ש. ולא הזכירו שם בלשון מחט שנמצא א"כ מוכח מזה דס"ל דאף דהוי טריפה שלא ע"י מחט א"כ הא הוי חזקה שלא נתבררה מ"מ דיינינן להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' וע"כ טעמם משום דשייך בזה חזקה מחמת הרוב כמו בגבינות. ואף דביו"ד סי' פ"א ס"ל להמחבר והטור שם וכמש"כ שם הש"ך בס"ק ד' דאם יצתה מחזקתה זמן מה מחיים לא דיינינן להחזקה מחמת הרוב עכ"ז יש לחלק דשאני התם דע"י מה דיצתה מחיים זמן מה אתרעי לפנינו משא"כ הכא דיש לומר כל הנולד ספק ברשותו כו' א"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות כמש"כ במק"א לבאר זה. ואכמ"ל ע"כ הוי כמו דאין כאן שום ריעותא לפנינו כלל. אכן אכתי תקשה על זה מהא דרואה מחמת תשמיש ומהא דאשה שאין לה ווסת דספ"ק דנדה דאמאי לא אמרינן התם להך כללא דכל הנולד ספק ברשותו כו' דהא התם שייך ג"כ חזקה מחמת הרוב ובאמת לפי דברי הטוש"ע דח"מ סי' רל"ב דלא הזכירו מחט שנמצא רק המחבר בסי' רכ"ד בח"מ כ' להך דין בלשון מחט שנמצא כו' אבל בסי' רל"ב כתבו סתם נקב שנמצא כו' והוגלד פי המכה כו' א"כ מוכרחין אנו לדחוק ולחלק בסברות דחוקות ביניהם וכן מצאתי כעת בספר הפלאה לכתובות בק"א על אה"ע סי' קי"ז שנדחק לחלק ביניהם וכן בספר בית מאיר שם אכן לפי מש"כ הרמב"ם בלשון מחט שנמצא וכמבואר בגמ' [ואנו דיינינן כעת לתרץ דברי הרמב"ם דלא הביא להך דאביי ביבמות ד' פ' הנ"ל] אין לנו לדחוק ולחלק רק העיקר בזה דתלוי בחזקה שנתבררה. ולכן ברואה מחמת תשמיש דאין לה חזקה שנתבררה בשעתה רק מחמת הרוב ע"כ אין לה כתובה. א"כ לענ"ד מוכח מזה דחזקה שלא נתבררה רק דהויא חזקה מחמת הרוב ובפרט ביצתה זמן מה מחזקתה דאז לא שייך להך חזקה זו כלל וי"ל דשאני הגבינות ע"פ סברת התב"ש בחולין ד' יו"ד דבהמה איתרעו והגבינות לא איתרעי כנ"ל:

כ

וידעתי מה דיש לדון בכ"ז ע"פ דברי הקצה"ח בסי' רכ"ד דהך כללא דאמרו דכל הנולד ספק ברשותו כו' ומוציאין ממון עי"ז דזהו דוקא בחזקת הגוף דהוי חזקה אלימתא ביותר מכל החזקות והוכיח כן מן התוספתא ע"ש א"כ לדברי הקצה"ח י"ל דמה"ט לא אלים גם לחזקה מחמת הרוב ולדון בזה להך כללא דכל הנולד ספק ברשותו ולהוציא ממון מהמוחזק משום דשאני היכא דיש מעלת מוחזקות על הממון ובזה דיינינן הממע"ה אבל הנתיבות השיג עליו שם אך דלא זכינו לראות למש"כ הנתיבות שם בארוכה רק בקצרה ואנכי בקונטרס א' ביארתי בעז"ה דהעיקר כהנתיבות דלא בעינן בזה דוקא לחזקת הגוף אלא בכל החזקות דמעיקרא דיינינן להך כללא דכל הנולד ספק ברשותו ממון ע"י זה ואף דאוקי אחזקה וכן רובא לא מהני להוציא ממון מ"מ שאני התם בהך כללא דכל הנולד ספק ברשותו כו' וכמו דביארתי זה היטב בעז"ה בקונטרסי. ע"כ שפיר כתבתי כאן ולתרץ ע"י זה לשיטת הרמב"ם וכפי שיבואר וכעת ראיתי בפני יהושע לכתובות ד' ע"ו ע"ב בד"ה מיתיבי מחט שנמצאת כו' שכתב לחלק דבטריפות דע"י מחט או קוץ הוי חזקה שנתבררה משא"כ טריפות דאתי מעלמא ע"ש. ויש לפלפל הרבה בדבריו:

ענף ג (ב)

כא

ונתבאר להוכיח דביצתה זמן רב מחזקתה מחיים לא דיינינן בזה לומר אוקי אחזקה משום דחזקה מחמת הרוב לא נחשב לחזקה כלל כיון דאיתרעי עכשיו לפנינו ושאני גבינות דלא איתרעי וכמש"כ התב"ש בחולין ד' י' כנ"ל. לכן שפיר יש לדון בספק סריס ממעי אמו כמו בנ"ד דלא שייך בזה לדון להך חזקה מחמת הרוב לפי דהעיקר כהסוברים דאם יצתה זמן מה מחזקתה דלא הוי דינו כמו חזקה דמעיקרא כיון דלא נתברר החזקה דמעיקרא בשעתא. ולכן כיון דקיי"ל דאם לא הוי חזקה דמעיקרא אז אזלינן בתר חזקה דהשתא ע"כ בנ"ד דיש לנו חזקה דהשתא לברר דכן הי' מקודם וע"כ הוי סריס וודאי והא דאמרו בגמ' מנא ידעינן ואמר אביי שאינו עושה כיפה כו' י"ל דהש"ס מקשה למ"ד דס"ל דלא מהני כלל חזקה דהשתא וכמש"כ רע"א זצ"ל דפליגי בזה גופא רב ושמואל אי מהני חזקה דהשתא או דלא מהני כלל כנ"ל ובפרט לפי מה שכתבתי בימי טל ילדותי דאביי ס"ל בחולין דף יו"ד למילף חזקה מקראי ויצא הכהן כו' א"כ לדידי' אין לנו ראי' על חזקה דהשתא כלל וכמש"כ לעיל [והא דב"ב ד' קנ"ג ע"ב אין זה ענין לנ"ד] ע"כ י"ל דהך מנא ידעינן דפריך הש"ס שם אמר זה אביי ג"כ וכמש"כ הריטב"א ביבמות שם עלה דאמרו בגמ' שם ה"ד ס"ח דלעיל מינה שם וכמו שכתבו התוס' רפ"ב בב"מ ובכ"ד כעין זה. ע"כ אביי דלא ס"ל לחזקה דהשתא כלל ע"כ הוכרח לאוקמי דראוהו אינו עושה כיפה מעת שנולד אבל לדידן דקיי"ל דה"ה בוגרת לפנינו ואזלינן בתר חזקה דהשתא כנ"ל שפיר י"ל לדינא דאף דלא ראו סי' סריס מעת שנולד עכ"ז הוי סריס וודאי ע"פ חזקה דהשתא וע"כ אתי שפיר מה דלא הביא הרמב"ם להך דין דאמר אביי אלא כתב ס"ח פוטר מחליצה לפי שלא היתה לו שעת הכושר משום דמחמת חזקה דהשתא הוי ס"ח בוודאי כיון דהשתא נמצאו בו סי' סריס וא"ש דברי הרמב"ם הנ"ל בעז"ה הן לפי טעמא דידי והן לפי סברת היש"ש:

כב

ועכשיו נלע"ד לבאר בקצרה במה שחזינן דהמחבר בשו"ע בסי' קע"ב לא הביא כלל להך דינא דבעי בס"ח סי' סריס מעת שנולד רק הרמ"א הזכיר זה שם די"ל באמת דאף דהבית הביא שם לדברי הריב"ש ולדברי הגמ' דיבמות דף פ' מימרא דאביי הנ"ל:

עכ"ז י"ל דהמחבר בשו"ע דלא הזכיר מזה ס"ל כשיטת הרמב"ם דלא הביא זה וס"ל ג"כ דהש"ס קאי למאן דלית לי' חזקה דהשתא כלל ומצינו בכמה דוכתי דדרך הש"ס להקשות בסתמא וכוונתם על חד מ"ד וכמש"כ בחו"מ ריש סי' מ"ב ובשאגת ארי' בכ"ד. אבל לדידן דאית לן חזקה דהשתא שפיר י"ל דכיון דשיטת המחבר ביו"ד סי' פ"א דביצתה מחזקתה מחיים אין לדון לחזקה מחמת הרוב וכש"כ לפמש"כ התב"ש לחלק דשא"ה בגבינות דבהמה איתרעי והגבינות לא איתרעי ע"כ שפיר י"ל דלא מהני כלל הך חזקה מחמת הרוב היכא שאנו דנין על הגוף דאיתרע עכשיו לפנינו וממילא יש לנו חזקה דהשתא המבררת לנו דהוי ס"ח מעת שנולד והרמ"א דכתב דבעי שיהא סי' סריס מעת הלידה אזיל לטעמי' דס"ל ביו"ד סי' פ"א דאף ביצתה זמן רב מחזקתה מחיים מהני החזקה מחמת הרוב ע"כ ה"ה בנ"ד הוי ספק סריס עכ"פ ויש להאריך בכ"ז וכן יש לדון עפ"ז בדברי הטור רק הוכרחתי לקצר:

כג

ונתבאר לנו בעז"ה דמן הרמב"ם מוכח דס"ל דאף דלא נתברר בו סי' סריס מעת הלידה ג"כ הוי ס"ח לפטור מחליצה וכפי שביארתי שיטתו בטוב טעם בעז"ה וגם היש"ש כתב כן מטעם אחר וכן מורה שיטת המחבר דגריר תמיד בתר שי' הרמב"ם וע"כ לא הביא כלל לשיטת הרמב"ם אף בדרך רמיזה לכן יש לנו יסוד גדול להקל באם נולדו בו סי' סריס חמה אף דלא נתברר שהי' בו מעת שנולד דעכ"ז דינו כדין סריס וודאי ואף דזה שכתבתי אינו מספיק לחלוק על כמה ראשונים דס"ל לדינא דבעינן סי' ס"ח מעת הלידה עכ"ז הא הוי עכ"פ ספיקא דדינא בזה א"כ יש לדמות זה למש"כ לעיל בשם ספרי באר יצחק דאם הוא באופן דלדעת כמה פוסקים הוי הדין ברור בוודאי ולשיטת כמה פוסקים הוי ספיקא דדינא דיש לדון בזה ס"ס וכמו שהארכתי שם ולעיל וה"ה בזה דהא יש ספק א' דלמא הלכה כהסוברים דהדין הוא דהוי ס"ח וודאי ואז אין בזה שום חשש כלל דודאי פטורה מחליצה ואת"ל כהסוברין כפשטות המבואר בגמ' דכ"ז שלא נתברר סי' סריס מעת הלידה אינו פוטר מחליצה עכ"ז הא אינו רק ספק סריס וה"ל ספק וודאי ספק מחצה כנ"ל ע"כ שפיר ה"ל ס"ס מעליא דיש לו דין ס"ח וודאי להיות פטורה מחליצה ואין להעיר בכ"ז מהא דאיתא ביבמות דף פ' שם א"ר יוסף היינו דשמענא לאמי שאמר כל שממעי אמו לקוי כו' דזה אינו קשה כלל די"ל דכוונת אמי הוא דבעינן דיהא באופן דיכולין לתלות דהוי כן במעי אמו וכיון דנתבאר דסמכינן על חזקה דהשתא דמבררת על למפרע דהוי כן ס"ח ממעי אמו שפיר מקרי בזה כל שממעי אמו לקוי כו' דמן הסתם הוא כך ולאפוקי באם נתברר שלא הי' לקוי ממעי אמו והי' לו שעת הכושר בוודאי וכן י"ל בשיטת הטור דכתב בקצרה בזה"ל ודווקא ס"ח שלקה ממעי אמו אבל סריס אדם שהי' לו שעת הכושר כו' די"ל דכיון דלא כתב הטור בפי' דבעינן שיהי' לו סי' ס"ח מעת שנולד כמבואר בגמ' בפירוש ע"כ אפשר וקרוב ביותר דשיטת הטור ג"כ כמו שכתבתי לבאר שיטת הרמב"ם]:

כד

והיוצא לנו מכל מה דנתבאר דיש לנו יסוד ע"פ דין ס"ס דעכשיו הוי כוודאי סריס ולסוף נתבאר בעז"ה לברר דיש לנו דין ס"ס לדון דהוי כן בסימנים הללו ממעי אמו א"כ ממילא יש לו דין סריס חמה דפטורה מחליצה ולכאורה אפשר לפקפק ע"ז דהא הא דמהני ס"ס זהו מטעם דרוב צדדים להתיר כמבואר בהפוסקים. א"כ בכל השני ספק ספיקות הללו דיש בכל ס"ס מיעוט צדדים להחמיר א"כ יש לנו אפשר לדון לצרף השני מיעוטים מן השני ס"ס הללו ונדון להחמיר לכאורה אבל באמת זה אינו דהא מבואר בתוס' כתובות דף ט' דלא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא משום דמיעוטא כמאן דליתא דמי והא שכתבו התוס' בנדה דף י"ח דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא כבר כתב הסדרי טהרה ביו"ד סי' קפ"ז בשם הריב"ש לחלק ביניהם וכמש"כ החוות דעת בכללי הס"ס וכמש"כ הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס דמיעוט שכנגד הרוב אין לצרפו לס"ס כלל כו' ע"כ ה"ה לצרף שני מיעוטים ג"כ הדין נותן דלא מצרפינן מיעוטא כלל להדדי משום דמיעוט כמאן דלתנייהו דמי וכן מבואר בכמה דוכתי דלא מצרפינן מיעוטא כלל ועי' בתוס' ב"ב דף צ"ג ע"א ד"ה איכא למימר מקמא אתא כו' וסמוך מיעוט מפילות למיעוט כו' והוי לי' מחצה על מחצה כו' אך שאני התם דהוי שם הכל מן שם אחד מצד דמפילות:

כה

וידעתי מה שיש להעיר בזה מן דברי הר"ן לחולין דף ס"ג פ"ג דת"ר לוקחין ביצים ואין חוששין משום נבלות כו' ופרכינן דלמא דעוף טמא נינהו:

והקשו התוס' דהא טהורים מרובין וכו' ותירץ הר"ן דזהו משום דסמכינן מיעוט טמאין עם טריפות והוי לי' רובא א"נ מחצה על מחצה כו' והובא בכרתי ופלתי סי' ט"ז. אבל הא שיטת התוס' שם בחולין לא ס"ל לסברת הר"ן הנ"ל בזה. וכן לכאורה יש להעיר מן ברכות דף נ"ג דאמרו שם מיעוט לכשפים ומיעוט לגמר הכלים אשתכח רובא כו' ועי' בתבואת שור סי' ס"ג ובחוות דעת שם ויש לחלק ומחמת האריכות קצרתי:

כו

ואף אם נימא דהדין הוא דמצרפינן שני מיעוטים להיות כמו פלגא עכ"ז לא שייך להחמיר מטעם זה בנ"ד לפי דהא יש בנ"ד לדון עוד על פי סברת המיעוט ולהקל מטעם אחר משום דהא יש להסתפק בנ"ד דשמא מת היבם כבר דהא קיבל עליו מכות נאמנות פלעטנעס ושלחוהו חולה לקאטערזנע לסיביר א"כ יש לדון ולהסתפק בנ"ד דשמא מת היבם כבר וכעת הוא בערך ששים וששה שנים:

ואף דמבואר בגיטין דף כ"ח דדווקא בהגיע לגבורות בן פ' שנה חיישינן למיתה ובלא הגיע לגבורות הוא בחזקת קיים ועי' באה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח עכ"ז הא מבואר בתוס' שם ד"ה והניחו זקן או חולה כו' בתירץ ב' דבשבויות חיישינן טפי למיתה וכ"כ התוס' בב"מ דף ל"ט ד"ה דילמא שכיבא סבתא כו' בתי' הב' דבנשבו חיישינן טפי דילמא מתו לפי שעשו לה יסורין וה"ה בנ"ד ואף לתי' קמא בתוס' שם. עכ"ז הא יש לנו מיעוט דמתים קודם זמן ומה"ט חשו התם לענין יתמי שמא מת כמבואר שם. ע"כ אם תרצה לצרף בנ"ד שני מיעוטים מן השני ספק ספיקות דיש לנו להחמיר מטעם זה. זה אינו דהא זולת השני ספק ספיקות הללו יש לנו עוד מקום להקל מטעם המיעוט דשמא מת כבר וא"כ יש לנו מיעוט להקל נגד מיעוט אחד משני הספק ספיקות וא"כ לא נשאר לנו להחמיר רק מצד מיעוט אחד ובמיעוט אחד בוודאי לאו כלום הוא ע"כ הוי לנו ספק ספיקא מעליא ואין לנו לחוש להמיעוטי וכש"כ דנלע"ד להוכיח מכמה דוכתי דלא מצרפינן שני מיעוטי להדדי כלל אך דקשה עלי לבוא כעת בארוכה בפרט זה א"כ נתבאר לנו בעז"ה יסוד גדול מה שיש להקל בנ"ד ע"פ דין ס"ס הללו:

ענף ד

כז

אך העומד נגד כל היסוד הזה מן מה דמבואר בהרמ"א בסי' קע"ב סעי' ו' בשם הריב"ש דאין לנו עכשיו לדון דין סריס משום דחיישינן שמא נשרו או שמא הי' לו גומות ואין אנו בקיאין כו' ואף בנולדו לו סי' ס"ח מעת הוולדו עכ"ז חיישינן שמא נשרו שני שערות וכמש"כ הב"ש שם והנה לפי מה שכתבתי דאף דנמצאו בו ב"ש לאחר עשרים דמ"מ יש לדון דין ספק ספיקא דע"פ זה נתבאר דדינו כמו ס"ח ממש ופטורה מחליצה דלפ"ז קשה דמפני מה חיישינן שמא הי' לו ב"ש ונשרו או חשש גומות ואין אנו בקיאין והא יש בזה דין ס"ס. ואף דהך ספק שמא לא הי' לו שערות לא מצרפינן לס"ס משום דה"ל ספק חסרון ידיעה וכמש"כ הב"ש בסי' קנ"ה ס"ק ל"ד גבי מיאון אבל אכתי תקשה דהא אף דאייתי ב"ש מ"מ יש לדון להספק ספיקא שכתבתי לעיל לומר ספק א' שמא לאחר עשרים ואת"ל קודם עשרים אכתי ה"ל ספק סריס כנ"ל:

כח

ואפשר לומר דס"ל להריב"ש והרמ"א דכיון דחיישינן שמא הביא ב"ש וזהו ספק חסרון ידיעה דלמא יש בו גומות ואין בקיאין ואם נימא דהי' בו ב"ש אז אין להסתפק כלל דלמא הביא לאחר עשרים משום דס"ל כשיטת הרא"ש שכ' המחבר בח"מ סי' ל"ה דמחזיקין מחמת חזקה דהשתא דאייתי למפרע ואף דיש ריעותא לפנינו דאייתי סי' סריס. עכ"ז ס"ל כיון דבהשערות עצמן לא הוי ריעותא. ע"כ שפיר י"ל מחמת חזקה דהשתא דאייתי למפרע בזמנן קודם עשרים וע"כ אין לצרף זה הספק לס"ס כלל אבל בנ"ד דנמצאו בו שערות קצרות ומפוזרות דהוי ריעותא בעצם הב"ש דמוכח מהם דגדלו לאחר עשרים וביותר נראה שגדלו כעת ולאחר ל"ה שנים וכמש"כ לעיל בארוכה וכיון דאיתרע לי' החזקה דהשתא לפנינו ע"כ שפיר יש להסתפק ולדון הספק ספיקא שכתבתי וכעין זה קצת כתב הנו"ב סי' צ"ג גבי גומות ואין כעת במקומי מחוץ לעירי ספר נו"ב והובא בקצרה בפתחי תשובה לאה"ע סי' קנ"ה ס"ק ח' ע"ש וע"כ יש לומר דאין לסתור לכל היסוד שכתבתי משום דאין סתירה מן הרמ"א לדברי:

כט

ועוד יש לומר לפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס ס"ק ל"ו דנעל דרכי הס"ס לפנינו והביא כן בשם המרדכי פ' החולץ דהוכיח מן הא דמצינו בבכורות ס"פ אלו מומין גבי יבום בטומטום דהוי ספק זכר ספק נקיבה ואת"ל זכר שמא ימצא סריס ועכ"ז אינה פטורה מחליצה:

ועוד ראיות כהנה והוכיחו מזה דאין לנו לבדות ס"ס להקל:

ובאמת כה"ג כתבו התוס' בנדה דף ל"ג ע"ב ד"ה ורמינהו כו' דפעמים נראה להם להחמיר אפי' בס"ס כו' עכ"ל:

ומטעם זה י"ל דלכן לא הי' ניחא להריב"ש והרמ"א לדון דין ס"ס להקל בספק שמא הביא ב"ש ונשרו משום דס"ל כהוכחת המרדכי הנ"ל מהא דבכורות דמצינו גבי יבום גופא דהחמירו גבי טומטום דצריכה חליצה אף דהוי שם ס"ס ומוכח מזה עכ"פ דהחמירו חז"ל גבי חשש חליצה אף דהוי ס"ס אם לא היכא דאמרו בפירוש שם לדון דין ס"ס וע"כ חשו בספק שמא נשרו ב"ש משום דאין בקיאין כנ"ל:

ל

אבל באמת כבר כ' המהרי"ט בחלק יו"ד והובא בפרמ"ג שם דכתב דאין ראי' מהא דבכורות בטומטום דשא"ה דהא מן דין ס"ס אתה יכול להתירה ליבם ויכול לבא מזה לידי קולא דמתחילה תנשא לשוק ואח"כ להיבם והוי ס"ס הסותר ספק א' ובכה"ג לא דיינינן לס"ס דגזרו רבנן בזה אבל היכא דלא שייך כן אז שפיר דיינינן לס"ס:

ע"כ שפיר יש להקל בנ"ד ע"פ דין ס"ס וכדמצינו לכמה פוסקים דהקילו בחשש א"א ע"פ דין ס"ס אף דחיישינן למיעוטא בזה כמו במים שאין להם סוף וכה"ג כש"כ בחשש יבמה לשוק דקילא דהא אין בו כרת וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ה' יעו"ש ע"כ אין להחמיר בנ"ד דהוי מקום עיגון גדול וגם הא זה לשון המרדכי כפי שהובא בש"ך שם בכללי הס"ס הנ"ל דאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כו' א"כ אם הוי במקום עיגון דאז הוי כדיעבד כמבואר בכמה תשובות ולכן יש לנו יסוד גדול להקל בנ"ד ע"פ ס"ס לדונו כדין סריס חמה גמור ופטורה מן החליצה. כיון דהוי במקום עיגון בנ"ד:

לא

ועוד דאף אם נימא דאין דינו כסריס חמה גמור:

עכ"ז הוי עכ"פ ספק ס"ח ע"פ כל הנ"ל ולפ"ז יש לדון בנ"ד עוד ע"פ מה שכתב החוות יאיר בסי' רכ"א לדון במי שאינו יכול לבעול ונשא אשה די"ל דנתבטלו הקדושין משום אומדנא והא שכ' הרמב"ם והובא בטור אה"ע ובשו"ע סי' מ"ד דסריס שקידש הוי קדושין מיירי בידעה כו' ובספר בשמים ראש כ' להסתפק בזה די"ל אומדנא דאדעתא דהכי לא מקדשה נפשה שלא יהי' לה כלל חיבת ביאה ומספר כתובה נלמד ומיעל לוותייכי וכתב שם בתשובה די"ל דאף אם שניהם רוצים בהקדושין יש לדון דאין חלין הקדושין ונשאר בצ"ע וכן התשב"ץ בח"א סי' א' דף ד' הקדימם להעיר בזה בשם חכמי אשכנז וסתר זה גם מטעמים אחרים וכן בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ד' ענף ג' הבאתי דברי התשב"ץ הנ"ל והוכחתי כן מן התוס' יבמות דף ס"ה ע"ב דכתבו דבמודה דאינו יכול לבעול צריכה גט ולא אמרינן דיהי' נאמן במגו דבידו לגרשה כמו בבעל שאמר גרשתי ויש לי בנים:

כמש"כ שם בארוכה אך אפשר לומר דהתם מיירי באינה רוצית לבטל הקידושין כדי שתוכל לתבוע כתובה מהבעל ולא יהי' מקח טעות אבל לעולם י"ל אם רוצית לבטל הקידושין בטענת אומדנא דיכולה לבטל הקידושין למפרע אך השבות יעקב בסי' ק"א השיג על החוות יאיר והעלה דאין לבטל הקידושין בזה משום דאף באינו יכול לבעול ג"כ שייך לומר טן דו כו'. ואתתא בכל דהו ניחא לה והאריך בזה ויש להאריך בכ"ז ע"פ מש"כ הרמב"ם והראב"ד פ"ד ה"א ה' י"א גבי טומטום]:

ובמרדכי פ' החולץ הביא בשם הגאונים ביבמה שנפלה לפני יבם מומר דפטורה מחליצה כו'. ונראה להר"ם להביא ראיה לדבריהם מהא דב"ק דף ק"י יבמה שנפלה לפני מוכה שחין צריכה חליצה משום אנן סהדי כו' טב למיתב טן דו א"כ לגבי מומר דליכא למימר טן דו ואתתא בכ"ד ניחא לה דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא עלי' כ"ז שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה א"כ נפקא לה בלא חליצה אם אין יבם אלא הוא כו' ע"ש והב"י בסי' קנ"ז הביא זה והחולקים ע"ז וגם הביא למש"כ התוס' בב"ק שם דהתם מן האירוסין מיירי אבל מהנשואין לא אמרינן לאומדנא זו והובא כ"ז בביאור הגר"א זצ"ל סי' קנ"ז ס"ק ז':

לב

ובאמת כן יש לדון לפמש"כ התוס' דדווקא מן האירוסין אמרו זה ולא מן הנשואין א"כ בנ"ד דהי' כבר נישואין אין לדון כלל אומדנא זו אכן בספרי שם כתבתי דאם אינו יכול לבעול אף דנימא דלא נתבטלו הקדושין מ"מ לא נעשית נשואה דהא שיטת הרמב"ם דבעו חופה ראויה לביאה ובזה לא הוי חופה ראויה לביאה:

ע"כ לא נעשית נשואה וכעת ראיתי להבשמים ראש בסי' ש"מ שכ' בסוף הסי' דזה ודאי דדין נשואה אין בזה לכו"ע אף להחולקים על הרמב"ם בחופת נדה מודו כאן יע"ש ולפ"ז י"ל בנ"ד דלא נעשית נשואה לכו"ע מחמת דאינו ראוי לבעול. ע"כ דינה כארוסה דשייך אומדנא דב"ק הנ"ל ואף דיש לה טובה במה שנתן לה מזונות וכן הא כתב לה כתובה:

ואף דקיי"ל כסברא הראשונה דהובא באה"ע סי' נ"ה סעי' ו' דארוסה אין לה כתובה אלא בכתב לה. עכ"ז הא בנ"ד דכתב לה כתובה ודאי דיש לה אף דאין דינה כנשואה א"כ לכאורה י"ל דזה מקרי טובה דכה"ג לא שייך אומדנא דב"ק הנ"ל כמש"כ התוס' הנ"ל:

לג

אכן באמת מוכח לומר דכה"ג לא מקרי טובה דיתבטל משום זה האומדנא הנ"ל דהא לכאורה צריך ביאור במש"כ התוס' בב"ק שם דמן האירוסין מיירי דמקידושין אין לה שום טובה הא גם מקדושין יש לה טובה דהא אם נתבטלו הקדושין ה"ז מחזרת מעות קדושין להבעל כמבואר בכתובות דף ע"ו ובאה"ע סי' נו"ן סעי' א' דאם הי' קדושי טעות חוזרים המעות. א"כ יש לה טובה במה דנתקיימו הקדושין וע"כ מוכח דכוונת התוס' הוא דדווקא בטובה שמגיע לה מענין אישות כמו ביאה ותנאי כתובה שחייבוהו חז"ל מחמת האישות זה מקרי טובה לענין זה אבל במה דיש לה כתובה מחמת דכתב לה מעצמו וגם נתן לה מזונות זה הוי כמו הקדושין דאף דקבלה מעות קדושין ומשמע דאף דקבלה מעות הרבה בקדושין כדסתמו ואם נתבטלו הקדושין תהיה צריכה להחזיר ע"פ אומדנא זו ומצינו ביבמות דף קי"ג גבי פיקח שנשא חרשת אף כתב לה כתובה מאה מנה קיימת מפני שרצה ליזון בנכסיו כו' וכן אי' שם הטעם גבי ההוא חרש כו' אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' וכן מבואר באה"ע סי' ס"ח ס"ט ע"כ ה"ה בנ"ד דאף דנתבטלו הקדושין מ"מ לא אבדה מחמת דהא נתרצה וכתב לה כתובה אף דבאמת אינו מן הדין ליתן לה כתובה דהא דינה כארוסה בנ"ד כנ"ל. אפ"ה כתב לה ונתרצה ליתן לה כתובה משום דקונה שפחה לשמשו על משך ששה שנים כנ"ל. וכמו בחרש וחרשת אף דאין חלין הקדושין מ"מ יש לה כתובה וכן י"ל על דבר המזונות שנתן לה מרצונו הטוב:

ועוד דהא אף דנימא דאין לה כתובה אם יתבטלו הקדושין משום האומדנא עכ"ז הא גם בקדושין תהיה צריכה להחזיר כסף הקדושין כנ"ל ועכ"ז הא בקדושין אמרינן להאומדנא ודווקא אם הי' מחוייב הכתובה ומזונות ותנאי כתובה משום חיוב חז"ל בזה שפיר י"ל דאין דנין לאומדנא זו משום דחפיצה בהקידושין כדי לזכות בכל חייבי אישות שחייבוהו חז"ל אבל בנ"ד דדינה כארוסה ואין לה זכות מן חיובי אישות עליו אלא מצד דנתן לה מרצונו הטוב ע"כ אף דנימא דהמעות חוזרין בכל מה שלקחה מבעלה הן בהמזונות והן מהכתובה. עכ"ז הא זהו דומה לכסף קידושין ואפ"ה דיינינן לאומדנא זו כיון דאין לה עליו שום חיוב מן חיובי אישות שחייבו חז"ל:

לד

אך לכאורה אפשר דשייך לדון דהא הו' החזקת טובה גם ע"י הקדושין משום הנאת הקירוב בשר שהיה בין האשה ובעלה אף שאינו יכול לבעול ואף דדינה כארוסה וארוסה אסורה לבעלה כנדה כמבואר בסי' נ"ה ועיין ב"ש שם ס"ק א' עכ"ז הדין נותן דאף במי שאינו יכול לבעול כלל דמ"מ לא נאסרו בקירוב בשר א"כ עדיין שייך לומר לפמש"כ התוס' בב"ק דלא דיינינן להאומדנא דאמרו שם רק מן הארוסין לפי דמקדושין אין לה שום טובה אבל בנ"ד שהי' לה טובה מן קירוב בשר שהיה ביניהם כנ"ל וע"כ לשיטת התוס' לא שייך בנ"ד אומדנא הנ"ל מ"מ הא לשיטת הר"מ במרדכי פ' החולץ דהעלה להקל ביבמה שנפלה לפני יבם מומר דפטורה מהחליצה משום דלא שייך בי' טב למיתב טן דו וס"ל דאף מן הנשואין שייך אומדנא זו ודלא כהתוס' וס"ל לפרש להך טן דו דאמרו בב"ק שם דכוונתם על היבם ועיין מזה בחתם סופר ח' ב' מן אה"ע סי' ע"ד וכתב כן בשיטת התוס' ג"כ:

ענף ה

לה

ולכאורה יש להעיר לשיטת הסוברים לפרש להך טן דו בב"ק דף קי"א דקאי על היבם:

דתקשה ע"ז מהא דיבמות דף קי"ח ע"ב דבעא רבא מר"נ המזכה גט במקום יבם כו' דרחמא לי' או דסניא לי' וא"ל תנינא וחוששין לדבריו ואח"ז איבעי' להו המזכה גט במקום קטטה וא"ל טב למיתב טן דו ומעיקרא דמזכה גט במקום יבם לא אמרו שם להך טב למיתב טן דו א"כ משמע מזה דהך טן דו לא שייך גבי יבם ולכן במזכה גט במקום יבם הוי זה ספיקא דדינא כמבואר באה"ע סוף סי' קמ"ה ואילו במזכה גט במקום קטטה ס"ל להמחבר ושארי פוסקים דהוי ודאי אינה מגורשת משום דאמרינן טן דו כמבואר בסי' ק"מ סעי' ה' אך שהביאו שם בשם יש מי שאומר דהוי ספק מגורשת א"כ מוכח מזה דלא שייך לדון טב למיתב טן דו גבי יבם ואפשר לומר דבאמת הא דאמרו לדון טב למיתב טן דו גבי יבם דבאמת זהו תליא לפי הך איבעיא דיבמות הנ"ל דאי שייך לומר גבי יבם דרחמא לי' א"כ ממילא שייך לדון טן דו גם גבי יבם ואזלינן לחומרא ולכן אמרו בב"ק שם דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאינה יוצאה בלא חליצה משום דלמא הלכה דאמרינן דרחמא לי' א"כ ממילא שייך טן דו גבי יבם ויש להאריך בזה:

לו

נחזור לענינינו במה שהבאתי לעיל לשיטת הר"מ במרדכי פ' החולץ והגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר דיוצאה בלא חליצה ושאני מוכה שחין משום דשייך בי' טן דו משא"כ ביבם מומר דלא שייך בי' טן דו כלל וגרע ממוכה שחין דיכולה לדור עמו בעדים וכמש"כ החתם סופר סי' ע"ד וע"כ אף בנפלה לפניו גם מן הנישואין דיינינן לאומדנא זו דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון דלא ידעה דיש לו אח מומר ולשיטתם ה"ה בנ"ד דלא ידעה בעת הנישואין והקידושין דיש לבעלה אח כזה והבעל הוא ספק ס"ח דאף אם ירצה היבם לכונסה אין הב"ד מניחין לו משום דהוי ספק איסור אשת אח שלא במקום מצוה ודאי לא שייך בזה לומר טן דו. דהא לא תנשא ותתייבם להיבם לעולם א"כ הוי זה כמו מומר ודוקא מוכה שחין שייך טן דו משום שתדור עמו בעדים וכמש"כ החתם סופר שם דהא עכ"פ כבר היא כנוסה לו משא"כ היכא דהבעל הוא בספק סריס דכיון דהב"ד מוחין לו שלא לכונסה ויהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ ממילא הוי כמו איסור ודאי ומום גמור וכדמצינו בח"מ סי' רל"ב וסי' ש"ו וביו"ד סי' קי"ט גבי ספק טריפה דכיון דפרשי אינשי אין לך מום גדול מזה ע"כ ודאי לא שייך בנ"ד למימר טן דו וכיון דלא ידעה מזה ע"כ לשיטת הר"מ והגאונים הללו יש להקל בנ"ד מטעם אומדנא זו דב"ק הנ"ל ואף מן הנישואין ס"ל להר"מ וסייעתו לדון להאומדנא זו ע"כ יש לדון מצד ספיקא דדינא דשמא הלכה כשיטת הר"מ דס"ל לדון לאומדנא זו דלפ"ז יש להקל בנ"ד ולפוטרה מן חליצה ויש לנו ספק ספיקא להיתירא ספק ס"ח וספק שמא הלכה כהר"מ ושיטת הר"מ הובא בסי' קנ"ז ביסוד גדול להקל ובשם דיעה ראשונה ביבם מומר דאם לא ידעה מן היבם מומר ונישאת בלא חליצה דלא תצא ועיין שם בבית יוסף ובמרדכי דאף דכתבו שם טעם אחר בזה מ"מ כתבו ג"כ להך טעם דהר"מ הנ"ל והוי שפיר ספיקא דדינא שמא הלכה כר"מ ולצרפו לס"ס:

לז

ולכן בנ"ד דהיבם אסור לייבמה לפי שבעלה הוא בספק סריס והב"ד אין מניחין לו לייבמה והאשה דבנ"ד שלא ידעה שיש לו אח ולא נודע לה עד אחר הנישואין בערך ארבעה שנים ע"כ הוי שפיר מקח טעות ודווקא במוכה שחין דיינינן טב למיתב טן דו וכמש"כ הח"ס בסי' ע"ד דיש מקום לומר דיבעול בעילה ראשונה ואח"ז ידורו בעדים וכמש"כ בשם הרשב"א משא"כ בנ"ד ולפ"ז יש לכאורה לדון באלו היבמות דהדין הוא דחולצת ולא מיבמות דהיכא דלא ידעה בעת הנשואין שיש לו אח דיש לדון דהוי מקח טעות בעיקר הקידושין והנישואין מצד סברת הר"מ הנ"ל ע"פ הך אומדנא דבק"מ. אך בזה יש לדון הרבה לפי בנ"ד נראה דגרע ממומר משום דבמומר יש בידו לחלוץ לה אם ירצה ועיין בנו"ב מ"ת סי' קס"ב משא"כ בנ"ד דאף אם ירצה היבם השבוי לחלוץ לה אין זה בידו ובלתי אפשר כידוע דאף אם היו יודעין אי' מקומו ג"כ הוא בלתי אפשר להשיג ממנו חליצה בשבוי קשה כמותו אשר הוא בסיביר כידוע בענינים כאלה ובפרט שאין ידוע מקומו כלל וכש"כ ביבום דזה בוודאי בבלתי אפשר בנ"ד זולת ספק איסור אשת אח מחמת ספק ס"ח וודאי שלא שייך לומר גבי יבם כזה טן דו דהעיקר הוא מחמת יבום לשיטת הר"מ הנ"ל וגם יש לי עוד לדון דאף לשיטת רש"י והתוס' דבק"מ הנ"ל יש מקום להקל בנ"ד וקצרתי ונתבאר דיש לנו ספק ספיקא מעליא להקל בנ"ד דשמא הוי ס"ח ואת"ל כו' אכתי ספק שמא הלכה כהר"מ ואין לומר דהא את"ל דלא הוי ס"ח א"כ לא שייך אומדנא דב"ק הנ"ל בנ"ד דזה אינו דהא עכ"פ כיון דהב"ד מוחין לו שלא ליבמה יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ ממילא לא שייך כאן טן דו ושפיר יש לדון להך אומדנא דב"ק וכשיטת הר"מ והב"ד יהי' מוחין משום דהא הוי עכ"פ ספק ס"ח לנו וכש"כ בנ"ד דאף חליצה הוי דבר בלתי אפשר כלל. ולכן לשיטת הר"מ יש להקל בנ"ד בפשיטות ויש לנו שפיר ס"ס מעליא:

ענף ו

לח

ועכשיו נבאר מה דיש לדון עוד בנ"ד מחמת המום שהיה לבעלה דאינו יכול לבעול כלל כפי הנראה במכתב כת"ר דדבר זה הי' ידוע בבירור מחמת הודאת הבעל בעצמו והי' כמה הוכחות לזה הנה כבר כתבו חכמי אשכנז והובא בתשב"ץ ח"א דף ד' דשיטתם לבטל ע"י זה הקדושין וכן כתב החוות יאיר בסי' רכ"א להלכה ולא למעשה והתשב"ץ דדחה זה לא דחה כ"כ בפשיטות אלא דנראה דהוא מסתפק בהך מילתא וכמש"כ הבשמים ראש בסי' ש"מ. ובאמת לפי דעתי נראה דזה הוי מום גמור לבטל ע"י זה להקידושין דהא הבית יוסף באה"ע סי' קנ"ד הביא בשם הרשב"א דכתב בהך מום דאינו יכול לבעול כלל דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה וע"ד כן ניסת לו ולכן שומעין לה וכופין להוציא וכ"כ התוס' ביבמות דף ס"ה ע"ב במום זה דמחוייב להוציאה וליתן לה כתובה. וכ"כ בשו"ע סי' קנ"ד סעי' ז' וב"ש ס"ק י"ח דאף בלא טענת חוטרא לידה הדין כן א"כ חזינן דזה הוי מום גמור משום דהרוב מקפידין ע"ז. לפי דאם הי' מקום לומר ולהסתפק דשמא הי' רצונה והסכמתה שלא להקפיד ע"ז כ"כ וכן דעת הרבה נשים שלא להקפיד ע"ז המום כ"כ א"כ איך יש לנו יכולת לכופו שיגרשה וע"כ מוכח דלא הוי שום ספק כלל בזה ובוודאי לא נתרצית ע"ז כלל מעולם ודינו כמו כל מומין דדינו דתלוי בהסכם בני המדינה כמבואר כה"ג בח"מ סי' רל"ב סעי' ו' וכש"כ במום כזה דבנ"ד וע"כ כופין לו במום כזה שיגרשה וממילא הדין נותן דהיכא דלא ידעה בעת הקידושין והנישואין שיש לו מום זה דודאי הקידושין בטלין עי"ז המום וכמו כל מום במכירה וכמו דאמרו בכתובות ד' ע"ג ע"ב כעין זה גבי מומי אשה דמ"ש כתובה דלא בעיא כו' אי הכי גט נמי לא תיבעי כו' ועיין באה"ע סי' ל"ט וב"ש ס"ק ט"ז במש"כ שם בפלוגתת רבה ור"ח עם רבא:

לט

ואין לומר דשאני אשה משום טן דו דא"כ לא יחוייב הבעל לגרשה וליתן לה כתובה דהא הוי ספק דשמא נתרצית על מום זה משום טן דו וע"כ מוכח דלא הוי שום ספק ריצוי בזה ועיין באה"ע סי' קנ"ד סעי' א' וברמ"א שם בשם הטור והרמ"ה וב"ש ס"ק ב' וקצרתי] ומום זה הוי קפידא גמורה בודאי לכל ולכה"פ לרוב נשים וע"כ כופין לו לגרשה ולתת כתובה ע"כ ממילא נחשב זה למום ולבטל עי"ז להקידושין. והא דמבואר גבי מום דאינו יכול לבעול דכתבו התוס' ביבמות ובאה"ע שם דצריכה גט ויתן הכתובה. י"ל דשם מיירי היכא דנולד המום בו לאחר הנישואין וגם מספיקא היכא דיש להסתפק שמא נולד בו המום לאחר הנישואין ג"כ צריכה גט משום דספיקא לחומרא. ועוד י"ל במה דצריכה גט בהך מום דאינו יכול לבעול דזהו רק מדרבנן וכעין הך דכתובות דף ע"ג ע"ב דאמר רבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם ויש להסביר זה ביתר ביאור:

דהא אף דהוי אומדנא דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה כו' מ"מ הא אין זה רק מצד הרוב מעליא. דמהני אף בממון כידוע אבל באיסור א"א הא החמירו וחששו אף למיעוט שאינו מצוי כמו במשאל"ס אף דיורדין לנחלה. כמבואר בח"מ סי' רפ"ד וגם הא אף היכא דלא הוי חזקת איסור ג"כ חשו למיעוטא כמו ברובא מסבלי והדר מקדשי. וכמבואר בקדושין דף נ' ובאה"ע סי' מ"ה וכמש"כ הרא"ש והובא בב"ש שם ס"ק ב' וע' שם בסברת הר"נ שהובא שם וקצרתי]. ע"כ י"ל דה"ה בנ"ד בהמום דאינו יכול לבעול דצריכה גט מדבריהם משום חשש שמא היתה מרוצת אף אם היתה מסיק אדעתה מן מום זה וחשו למיעוטא בזה:

ומהאי טעמא חייב לתת לה כתובה וכמו בכל קדושין ונישואין מדרבנן דחייב לתת לה הכתובה אבל מן התורה הדעת נותנת דנתבטלו הקדושין דהא איכא רובא בזה דלא נתרצית מעולם על זה המום דהכל יודעים כלה כו' ואפשר דזהו שיטת סברת האומרים דבאיילונית שלא הכיר בה צריכה גט מדרבנן וע' באה"ע סי' מ"ד ס' ד' וב"ש ס"ק ז' מ"ש בשם הנ"י בשם ר"ת וע' בנ"י בריש יבמות שכ' טעם אחר בזה:

מ

והא דכתב הרמב"ם בפ' ד' מן הל' אישות דסריס חמה שקידש הוי קדושין גמורים י"ל דמיירי בידעה במום זה או דגם ס"ח מקרי בר שכיבה דמה"ט אשת סריס שותה כמבואר בסוטה דף כ"ד ובד' כ"ו והא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל ויש להאריך בזה בפי' המשניות להרמב"ם שם ובפ' א' מה' איסורי ביאה ה' י"א ועי' במל"מ פ' ב' ה' סוטה וקצרתי והא דמשמע בטור סי' מ"ד דאף בלא ידעה שהוא ס"ח ג"כ הוי קדושין. ג"כ אתי שפיר לפ"מ שכתבתי דס"ח מקרי בר שכיבה גם י"ל דבאמת אין זה רק מדרבנן דהא הטור לא כתב שם בל' ה"ז קדושין גמורים כמבואר בהרמב"ם שלנו וכן המחבר בסי' מ"ד שם לא הביא ללשון הרמב"ם דכ' דהוי קדושין גמורים אלא כתבו סתמא דס"ח שקידש וכן איילונית הוי קדושין. וי"ל דכוונתם דהוי קדושין מדרבנן וכמו שכ' הנ"י בריש יבמות בשם הר"ת דבאיילונית הוי קדושין מדרבנן וכמו בכתובות דף ע"ג כעין זה דאמרו צריכה גט מדבריהם אבל קדושין דאורייתא הדעת נותנת דנתבטלו הקדושין:

מא

ובאמת הא דמצינו בש"ס בכמה דוכתי דאמרו להסברא טב למיתב טן דו. לא מצינו רק בהנך דאינו מן הכופין להוציא כמו ביבמות דף קי"ח גבי המזכה גט במקום קטטה דאמרו זה וכן בכתובות ד' ע"ה גבי הבעל שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפאו דמקודשת הא התם לא הוי מן הכופין להוציא והא דב"ק דף ק"י גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' הא התם לשיטת רש"י והחולקים על הר"מ טעמם כמש"כ שם דמינח ניחא לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו ע"ש א"כ ודאי אין ראי' מהתם לנ"ד שהבעל בעצמו הוא מן המומין דכופין להוציא ולשיטת הר"מ דבמרדכי פ' החולץ הנ"ל ג"כ י"ל דטעמא הוא שכיון דניחא לה כעת מהקדושין לבעלה ע"כ דיינינן טן דו גם גבי יבם מוכה שחין. ולשיטת הר"מ הא כבר נתבאר היתר בנ"ד מצד דהוי כמו יבם מומר כנ"ל] והא דקדושין דף ז' ודף מ"א ודאי אינו ענין לנ"ד דהא התם לא מיירי במומין כלל. והא דכתב הגהות אשר"י דכתובות פ' ז' סי' י"ז גבי מום נכפה באיש דאמרינן דבכל דהו ניחא לה וכן כ' המרדכי פ' המדיר והובא באהע"ז סי' קנ"ד וברמ"א סי' ה' וס"ס קי"ז הא התם להסוברים כן א"כ הא לא הוי מן הכופין להוציא וכמבואר שיטתם שם אבל היכא דהוי מן הכופין להוציא. וכמו בנ"ד בהמום דאינו יכול לבעול כלל הדין נותן דכיון דהדין הוא דכופין להוציא משום דהכל יודעים כלה כו' ע"כ כיון דלא ידעה ממילא הוי מק"ט לענין עצם הקדושין ובפרט דלא נבעלה מעולם כמו בנ"ד ולא נעשית נשואה כלל מעולם. וכמש"כ לעיל בשם ספרי באר יצחק ובשם בשמים ראש. וע"פ זה נדחה ראיית השבות יעקב ע"ש:

מב

ומתוך מכתבם ניכר שהי' מבורר זה דהי' לו מום זה דאינו יכול לבעול כלל מעולם משום דהודה הבעל ע"ז בעצמו וגם אף אם לא הי' מודה מ"מ כיון שטענה עליו כן בב"ד כמה פעמים א"כ הא נאמנת מצד חזקה דאין אשה מעיזה וכמבואר בסי' קנ"ד ס' ז':

ואף בזה"ז הא דעת הב"ח דבדיעבד סמכינן על החזקה דאין אשה מעיזה אף בזה"ז כמבואר בסי' י"ז ס"ב בח"מ ס"ק ד' ובב"ש ס"ק ד' וכמו שהכריע כן הרדב"ז ח"ג סי' ת"ז:

ובפרט היכא שיש אמתלאות והוכחות שאומרת אמת דנאמנת אף בזה"ז כמש"כ המהרי"ק והובא ברמ"א סי' קנ"ד ס' ז'. ובנ"ד הא יש הרבה אומדנות והוכחות ע"ז כמבואר בל' השאלה וזה גרע ממום איילונית דבאשה דהא אף הסוברים שם דבאיילונית הוי קדושין הא טעמם כמש"כ הנו"ב במהד"ת סי' ע"ח דטעם הרמב"ם הוא מדלא חקר על הדבר ודאי סבר וקבל ע"ש אבל בנ"ד בהמום דאינו יכול לבעול לא שייך סברא זו. וע"כ הדין נותן לדון דהוי מק"ט בעיקר הקדושין בנ"ד:

מג

ועדיין העומד לנגדי הוא ממש"כ הרשב"א והנ"י ביבמות ס"פ ט"ו במזכה גט לאשתו אף אשת מוכה שחין שאין חוששין להגט ומתייבמת. וכ"ה בירושלמי פ"ק דגיטין הגע עצמך שהיתה אשת מוכה שאין וכו' והובא בתוס' גיטין דף י"א ד"ה בגיטי נשים כו':

וכן הובא זה בשם דיעה קמייתא באהע"ז סי' ק"מ ס' ה' והטעם הוא משום דטב למיתב טן דו כו' הרי דאף במום דכופין להוציא ג"כ אמרו טן דו כו' ולא חששו אף להחמיר ביבום ואמרו מתייבמת משום דהוי ודאי א"א אך גם מזה לא הוי סתירה לכל מה שכתבתי משום די"ל דמיירי התם בידעה דהוא מוכה שחין ונתרצית ואדרבא מהתם מוכח כמו שכתבתי להקל בנ"ד. דהא אמרו שם בלשון המזכה גט אף במוכה שחין או במקום קטטה ותובעת הגט כמבואר שם בנ"י והשו"ע והב"י בסי' ק"ח ס"ה ומדלא אמרו לרבותא בזה"ל אף במוכה שחין ובמקום קטטה דאפ"ה מתייבמת ואין חוששין להגט כלל אלא כתבו בל' או דווקא מזה משמע דאשת מוכה שחין מיירי באין ביניהם קטטה ואין תובעת הגט. וכיון דנתרצתה בזה ע"כ לא מקרי זה זכות לגבה ושייך בזה טב למיתב טן דו כו' אבל בנ"ד דלא ידעה מן המום דאינו יכול לבעול ותיכף לאחר הנשואין תבעה ממנו בב"ד לגרשה בכל פעם אך דלא עלתה בידה. ע"כ הדין נותן דכיון דהוי מום דהוא מן הכופין להוציא הדעת נותנת דבכה"ג לא שייך טן דו. והדין הוא דאין להחמיר בזה מן התורה. וכן בירושלמי דגיטין פ"ק אמרו להך דאשת מוכה שחין דלא הוי זכות ובירושלמי דגיטין פ' התקבל אמרו הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש כו' ומזה הוכיחו הראשונים לכל מש"כ כנ"ל. וכמבואר בסי' ק"מ א"כ הם שני ענינים מחולקים ולכן נקטו בל' או כו' וע"כ הדין נותן בנ"ד דאין בזה קדושין מה"ת אלא דחשו בזה מדבריהם מפני חומר ערוה והא דאמרו דכופין לגרשה בהך מום דאינו יכול לבעול ולא חשו מפני חשש גט מעושה שלא כדין לפמש"כ לעיל הטעם דצריכה גט מדרבנן משום דחשו למיעוט דשמא נתרצית זה אינו קשה דהא עיקר הטעם בגט מעושה כדין דכשר ז"ה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כמבואר בב"ב דף מ"ח. א"כ האי טעמא שייך גם בזה כיון דחז"ל צוו לו לגרשה א"כ גם בזה שייך הך טעמא וכן מוכח בכמה דוכתי וקצרתי:

ענף ז

מד

ע"כ לדעתי העיקר לדינא גבי מום דאינו יכול לבעול כמו בנ"ד. דמה"ת אינה צריכה גט ולכה"פ ספיקא הוי וכמש"כ החוות יאיר והבשמים ראש וכן מורה לשון התשב"ץ דהוי ספיקא דדינא ודלא כהשבות יעקב ואפשר לומר דגם להשבות יעקב הוי עכ"פ ספיקא דדינא אך דלא רצה להקל בלא גט וע"כ בנ"ד לכה"פ חשוב הך ספק לצרפו ולדון ס"ס והוי בנ"ד שלשה ספיקות דאף דנימא דלא הוי ס"ח בודאי ודלא כמש"כ לעיל עכ"ז הא הוי עכ"פ ספק ס"ח:

א"כ הוי ספק א' אם הוי ס"ח ופטורה מחליצה ואת"ל כו' אכתי ספק שמא הלכה כהר"מ דביבמות פ' החולץ ביבמה שנפלה לפני יבם מומר דפטורה מחליצה דשייך בזה אומדנא דב"ק הנ"ל כיון דלא שייך בזה דין יבום כלל כמו בנ"ד דהא מספק אסורה לו כיון דלא יניחו לו לייבם עכ"פ כנ"ל ואת"ל כהחולקים על הר"מ אכתי ספק שמא הלכה דבמום דהי' לבעלה דאינו יכול לבעול כלל דהדין הוא דאינה מקודשת כיון דתבעה תמיד ממנו בב"ד לגרשה. ויש לנו שלשה ספיקות להתירה ואף דנימא לדחוק דאין לדמות נ"ד להך דיבם מומר ונחלק בדוחק עכ"ז יש לנו שני ספיקות להיתירא ספק ס"ח וספק בעיקר הקדושין:

מה

ואין להעיר בנ"ד מהא דהעליתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ג' דבחייבי לאוין שלא הכיר בה. דצריכה גט. והרי דאף דהוי מן הכופין להוציא אפ"ה לא הוי מק"ט וצריכה גט שאני התם דהא יש לה תוספת אף בלא הכיר בה משום דזה לא הוי מום כמ"ש הר"ן שם והא דכופין להוציא שם הטעם הוא משום דהוי מלתא דאיסורא והב"ד כופין על זה ואין זה ענין לדמות לנ"ד וע"כ היכא דהוי מן מומין דכופין להוציא שפיר י"ל דא"צ גט מן התורה וכנ"ל והוי כעין ציר דגים ביו"ד סי' ק"י. דאף דמדרבנן כתבתי דצריכה גט מ"מ הא בדרבנן מהני ספק אחד להקל:

ומן התורה הא יש לנו הרבה ספיקות וגם הא יש לנו בנ"ד בדרבנן ג"כ שני ספיקות וקצרתי וכן אין להעיר בכל מה שכ' לעיל לדון דכיון דאסורה לו מספק דשמא הי' בעלה ס"ח:

ע"כ לא שייך גבי יבם טן דו כו'. דהא במקום איסור חייבי לאוין שלא הכיר בה לא הוי מק"ט וכמש"כ בספרי כנ"ל:

דזה אינו דומה כלל דשאני היכא דכבר נשאה וצריכין לזה ב"ד שיכופו אותו לגרשה כמבואר בפ' המגרש משום דאמרינן בזה מי יימר דמזדקקי לי' וכמבואר בקדושין דף ס"ב ובתוס' סוטה דף כ"ה. משא"כ היכא דלא נשאה עדיין כמו במקום יבם שפיר הדעת נותנת דלא שייך טן דו דהא כו"ע יהיו מוחים להם שלא יעשו איסור וע' בנתיבות סי' ג' ס"ק א' בסופו משום דא"צ ב"ד לזה וכו"ע יכולים להפרישם מאיסורא והדיוטות הוי בידו ולא דיינינן בזה מי יימר דמזדקקי לי':

כמבואר בשבת דף מ"ו ע"ב וכמש"כ החתם סופר אה"ע ח' ב' בסי' ע"ד להעיר דביבם מוכה שחין לא שייך טן דו:

משום דהא לא יניחו לו לייבמה ותירץ דאפשר לומר דביאה ראשונה יניחו לו ואח"ז ידורו בעדים וכמש"כ לעיל בשמו וכיון דעדיין לא ייבמה ודאי לא שייך טן דו בזה וכמש"כ הר"מ שהובא במרדכי הנ"ל דבמומר דיינינן דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא עלי' בנדתה וכו'. הרי דמשום טענת ביאת איסור במקום יבום מקודם שייבמה דיינינן דהוי מק"ט ויש לי עוד ראיות לזה אך באמת אין אנו צריכים לזה כלל בנ"ד דהא בלא"ה אינו ביכולת היבם לייבמה ולחלוץ לה בנ"ד דהא נשלח לארץ גזירה ולסיביר קשה וכפי המבואר במכתבם. ומקודם נישואין שלה ולא ידעה כלל ממנו וזה גרע מן יבם מומר דהא שם יש בידו וכו' וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' קס"ב כעין סברא זו על ענין אחר ע"ש:

ודאי דשייך בנ"ד להך סברת הר"מ הנ"ל:

מו

וכבר נתבאר דבטענתה עליו שאינו יכול לבעול כלל הדין נותן דנאמנת כיון דטענה כן בפניו בפני ב"ד וחזקה אין אשה מעיזה כו' ואף בזמן הזה היכא דיש אומדנות והוכחות נאמנת כמבואר בסי' קנ"ד ובנ"ד הא יש הרבה הוכחות ורגלים לדבר שיש בו סימני סריס וקטנות האבר ובפרט שגירש כמה נשים והוי יש רגלים לדבר ונאמנת בכ"ז ובפרט דהא לדברי' דאומרת שאינו יכול לבעול ונתבטלו הקידושין מעיקרא א"כ לא הי' כאן חזקת איסור א"א מעולם כלל לפי דברי' דהא היכא דלא איתחזיק איסור דא"א הדין הוא לכמה פוסקים דלא בעינן עדים בזה וכש"כ כיון דמיירינן באיסור יבמה לשוק דזה לא הוי דבר שבערוה כדמוכח מתוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהא ספיקא הוי כו' דהתם משום ערוה החמירו כו' ע"כ לשון התוס' משמע מזה דיבמה לשוק לא מקרי ערוה וע"כ הדין נותן דנאמנת ע"ז וגם הא כתבו דהי' הודאת הבעל בעצמו ע"ז:

מז

וכן במה שאומרת שלא ידעה מן היבם השבוי ג"כ יש להאמינה כפי שכתבו בהגב"ע שהדברים מוכיחין שכן הוא האמת שהיא לא ידעה מן האח ההוא עד אחר ארבעה שנים ע"י איזה סיבה מגלגולי דברים ובלא"ה הדין נותן דנאמנת בזה לפי דעיקר ההיתר במה שלא ידעה מן היבם הוא לשיטת הר"מ שבמרדכי דכתב דבמקום יבם מומר אנן סהדי דלא נתרצית מעולם ולא שייך גבי יבם מומר טן דו כו'. א"כ אי נימא דידעה ונתרצית הא הוי זה כמו טענת מחילה דמבואר בכמה דוכתי דמחילה הוי טענה גרועה ואינו נאמן בטענת מחילה אלא במיגו דפרעתי וכה"ג כתב הריטב"א לכתובות דף ע"ה במוכר חפץ לחבירו מידי דאית בי' מום אם הוי במקום דאפשר לראותן ומתחזי לא מצי טעין מק"ט דאמרינן ראה ונתפייס ואי הוי המום במקום דזמנין מתחזי וזימנין לא מתחזי מצי טעין מק"ט דתלינן דלמא לא חזי לי' דכיון דהמום ומק"ט בפנינו ויש ספק אי ראה ונתפייס ע"ז להביא ראי' שנתפייס עכ"ל הריטב"א וכה"ג מבואר בח"מ סי' שע"ג סי' ג' בטען המוכר שהלוקח ידע שהיא גזולה והלוקח טען שלא ידע על המוכר להביא ראי' והכל הוא מטעם הנ"ל לפי דכ"ז דאין לנו הוכחה ברורה שנתרצה אמרינן לחזקה דלא נתרצה ואין אדם מתפייס במומין והכל הוא משום דמחילה הוי טענה גרוע וכעין זה כתב הקצה"ח בסי' רכ"ז ס"ק ו' והנתיבות שם ס"ק ו' ומן הריטב"א הנ"ל סייעתא לדבריהם ולכן בנ"ד דאמרו בזה אומדנא דאנן סהדי דלא נתרצית בזה ע"כ נאמנת לומר דלא נתרצית מעולם ע"ז:

וכמו ביבם מומר דמשווינן למום ולדון בזה דהוי מק"ט ונאמנת לומר דלא ידעה ממנו וכדמוכח לשיטת הר"מ הנ"ל ובפרט לפי מה שכתבו דהדברים מוכיחים שלא ידעה מזה בעת הנשואין וע"כ שפיר יש להקל בנ"ד לשיטת הר"מ ולצרפו לס"ס כנ"ל:

מח

ולכן אף לפי מה דמשמע מהריב"ש והרמ"א בסי' קע"ב דס"ל דבנמצאו ב"ש לא הוי סריס וודאי ולא ס"ל להס"ס שכתבתי לעיל לדון דיש לנו ס"ס לברר דהוא ס"ח די"ל דטעמם דס"ל דהס"ס שכתבתי לעיל הוי כעין ס"ס משם אחד דלא מהני אבל היכא דיש ס"ס מעליא גם אינהו מודו דדיינינן להקל וכדמצינו בכמה פוסקים דהקילו בתשובותיהם להקל באיסור א"א ע"פ ס"ס וכש"כ באיסור יבמה לשוק דיש להקל ע"פ ס"ס דהא לפי מה שכתבתי במק"א דבחשש יבמה לשוק יש להקל אף במים שאל"ס וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ע"פ המבואר בח"מ סי' רפ"ד בשם הרמב"ם שכתב שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת כו' א"כ ביבמה לשוק דליכא בו כרת שפיר יש לסמוך על ס"ס דהוי כמו רובא ובנ"ד הא יש לנו שלשה ספיקות ספק א' שמא הי' בעלה ס"ח וספק ב' שמא הלכה כהחוות יאיר וסייעתו דאם נמצא בו מום דאינו יכול לבעול דנתבטל הקדושין מעיקרא וכמו שכתבתי לחזק שיטתם בטוב טעם בעז"ה וספק שלישי שמא הלכה כהר"מ דהיכא דאינה יכולה להתייבם לו וכן אינו בידו לחלוץ לה כלל כמו בנ"ד דכיון דלא שייך בזה טן דו גבי יבם בנ"ד דהוי מק"ט כיון דלא ידעה מזה בעת הנשואין ופטורה מחליצה א"כ יש לנו שלשה ספיקות להקל ובוודאי יש לנו שני ספיקות בבירור וכיון דהוי לן ס"ס מעליא יש לנו לסמוך ע"ז ולהקל בנ"ד גם יש להאריך בזה ע"פ דברי הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ז שכתב להקל גבי אשה הרואה מחמת תשמיש ויש לה מכה ע"פ דין ס"ס ספק צדדים ספק מכה אף דדם צדדים הוי מיעוט עכ"ז סבירא לי' דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא ודלא כשיטת התוס' בכתובות דף ט' וכמבואר באחרונים שם. אך אין אנו צריכים לזה בנ"ד דהא יש לנו ס"ס מעליא ע"כ קצרתי בזה. ונתבאר בעז"ה דיש לנו יסוד גדול להקל ויש לנו לסמוך ע"ז להיתירא:

מט

ובני הרב הגאון כו' מו"ה צבי שיחי' העיר במש"כ לדון ס"ס ספק ס"ח ממעי אמו וספק בעיקר הקידושין משום פלוגתא דרבוותא היינו חכמי אשכנז דס"ל דבאינו יכול לבעול נתבטלו הקדושין כמש"כ התשב"ץ בשמם וכמש"כ החוות יאיר והתשב"ץ גופא לא ברירא לי' לחלוק עליהם בדין ברור כנ"ל והקשה לי מהא דמבואר ביו"ד סי' ק"י ס"ט גבי ס"ס דבעינן שיהיו חלין ב' הספיקות ביחד. אבל בנולד ספק א' מקודם ספק השני דזה לא הוי ס"ס מעליא וכ"כ המגן אברהם בסי' תל"ט ס"ק ג' דאם נולד ספק א' ואח"כ נולד ספק ב' לא מהני יעו"ש א"כ ה"ה בנ"ד כיון דבעת הקדושין נולד הספק אם דינה כא"א או לא וכן בעת שנודע שיש לו מום שאינו יכול לבעול נולד הספק אם היא כא"א אם לא ואח"כ דמת הבעל נולד הספק גבי איסור יבמה לשוק על האשה אם היא זקוקה לחליצה או לא א"כ לא נולדו ב' הספיקות ביחד והאריך בזה והשבתי לו כי לא מיבעיא לשיטת הגהת מרדכי פ' החולץ גבי יבם כו' דפסק נישואין מפילין והובא בשו"ע סי' קנ"ז ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ז' וע' ב"ש שם ס"ק ג' ודאי ניחא מש"כ לדון ס"ס הנ"ל ואף לפי שיטת רוב פוסקים דס"ל מיתה מפלת. ג"כ אתי שפיר לכל מש"כ דהא בבכורות ד' מ"ב גבי אשת טומטום חולצת הקשה המרדכי פ' החולץ בשם ר"ב דאמאי לא דיינינן ס"ס ספק שמא נקיבה ואת"ל זכר שמא הוא סריס ופטורה מחליצה וכן המהרי"ט כ' לדון דין ס"ס הנ"ל. אלא דאתי עלה משום דהוי ס"ס הסותר כנ"ל וקשה הא מספק שמא הטומטום נקיבה חל מיד בעת הקדושין וספק ב' שמא הוא סריס הוא עכשיו לאחר שמת בעלה הטומטום וע"כ מוכח דגם זה הוי ס"ס מעליא דהא באמת נולדו שני הספיקות ביחד [ולא העירו שם אם קושייתם תליא אי נימא נישואין מפילים דווקא] בעת הקדושין אם ימות בעלה דתהי' מותרת לשוק משום דהוי בזה שני ספיקות הנולדו אז. ספק א' אם יש ממש בהקדושין. וספק שני שמא הוי ס"ח ממעי אמו דאז תהי' מותרת לשוק בלא חליצה וכמו דאי' ביבמות ד' ל' דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו' אם ימות בעלה כו' ודוקא בהא דסי' ק"י גבי ספק בגוף וספק בתערובות דמקודם התערובות לא הי' רק ספק א' לפנינו:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה