אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן כב

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן כב

סימן כא

נשאלתי מכמה רבנים ע"ד ספינה אחת על הים באמעריקא שהיה בה כמה אנשים ונפל בה דליקה גדולה ובזמן מועט אחר זה נטבעה הספינה ושהו עליהם שיעור שתצא נפשם ולא ניצול אף אחד מהם הכל כמבואר בהגב"ע כד"ת ולפי הגדת היודעים והמומחים הי' קשה להנצל מן השריפה רק ע"י מציאות רחוקה לצאת מן הספינה לתוך הים. ועל הספינה היו שם כמה יהודים ויש להם נשים ונשאלתי אם יש מקום להתירן מכבלי העיגון. והנה בהשאלה הי' כתוב הכל בארוכה באר הטיב בהגב"ע:

אך שנאבד ממני הגב"ע וע"כ כתבתי זה בקצרה:

תשובה בעז"ה הנה כת"ר כתבו דיש מקום להקל בזה עפ"י מה ששמעו בשמי אשר יש מקום להתיר ולסמוך על תרי רובא אף בחשש איסור א"א ואף דהחמירו במים שאין להם סוף מ"מ היכא דיש עוד רובא להיתירא בזה לא החמירו חז"ל וביקשו ממני לבאר זה בארוכה:

ענף א

א

והנני להעתיק בקצרה למה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח והארכתי שם לדון דהיכא דהוי תרי רובא דבזה יש להקל אף לכתחילה גם בחומר איסור א"א. אף דהחמירו בזה במשאל"ס והוכחתי כן מהא דיבמות דף קכ"א דאמרו שם מחילה של דגים לא שכיחא וע"כ הטעם הוא משום דאף דחששו למיעוטא במשאל"ס עכ"ז במקום דהוי תרי רובא לא החמירו וביארתי שם בספרי דיש שם תרי רובא וכמו שהארכתי שם בזה בענף י' והא דאמרו ביבמות דף קכ"א דמסיק הגמ' ל"ש צורבא מדרבנן כו' אע"ג דאי סליק קלא אית לי' וכמש"כ התוס' שם מ"מ חיישינן א"כ מוכח מזה דאף בתרי רובא החמירו שא"ה דהא התם לא נולדו הנך תרי רובא ביחד דהא גבי צורבא מרבנן אף דהוי רובא דאם איתא דסליק קלא אית לי' זה אינו מוכיח לנו שמת רק על זמן רב אחר שנטבע דבתוך זמן מועט אינו מוכיח לנו כלל די"ל שמא יצא בתוך שיעור שתצא נפשו. והא דליכא קלא היינו משום דלא הי' לנו פנאי כ"כ בזמן הקצר הזה לדעת ע"פ הקול איה מקומו והנה ביו"ד סי' ק"י אמרינן דאם ספק הראשון נודע לנו מתחילה ואח"ז נולד ספק ב' לא מצרפינן לי' לדון משום דבעת דנודע לנו הספק ראשון ולא הי' אז רק הספק הזה היינו מחמירין והי' דינו אז דאסור:

ואף דז"א רק מספק עכ"ז הוי כמו דנפסק הדין. לכן לא מצי להצטרף ספק א' לספק ב'. וה"ה י"ל בתרי רובא דאם אינם באים לברר בבת אחת רק בזה אחר זה כמו בהך דרוב נטבעים אינן נמלטין דזה מברר מיד שמת ורוב השני דאם איתא דסליק קלא אית לי' אינו מברר רק בתר זמן רב וכיון דבעת שנולד לנו הספק מיד אחר שיעור שתצא נפשו לא הי' מועיל לנו הרוב לברר שמת והוי כנפסק הדין דאותו הרוב נטבעים אינן נמלטים לא מהני ולכן אף דאח"כ הוי עוד רוב לפנינו עכ"ז לא מצינן לצרפו משום דהוי כמו דנפסק דינו דאותו רוב א' נתבטל כבר ואף דבדיעבד אם ניסת לא תצא עכ"ז כיון דלכתחילה אסורה הוי כמו דנפסק דינו וכעין זה מצינו בגיטין דף ב' ע"ב גבי הא דאי' התם אבל הכא דאתחזיק איסורא הוי דבר שבערוה כו' ואף לר"מ דחייש למיעוטא כו' וקשה לפי שיטת הסוברים דבדבר שבערוה היכא דלא איתחזיק איסורא מהימן ע"א ודוקא באיתחזיק איסורא לא מהימן ע"א א"כ מאי מקשה הגמ' לר"מ דחייש למיעוטא והוכרח לתרץ דסתם ספרי דדיינא גמירי הא בלא"ה אין קושיא כלל משום דהא לר"מ דחייש למיעוטא אינו רק מדרבנן דמה"ת רוב עדיף מחזקה א"כ אף לר"מ דחייש למיעוטא עכ"ז אינו רק ספק השקול עכ"פ משום דנגד החזקה יש לנו רוב המנגדו והוי כמו דלא איתחזיק איסורא ובערוה היכא דלא איתחזיק איסורא הא מהימן ע"א כנ"ל ובע"כ מוכח דכיון דתקנו חז"ל לחוש למיעוטא הוי כמו דלא הי' כאן לפנינו מעולם שום רוב רק פלגא ופלגא וממילא נשארה חזקת איסור דא"א דהא ליכא לפנינו שום דבר המנגדה. משום דהא נתבטל הרוב מחמת גזירת חז"ל דחשו למיעוטא ומקשה הש"ס שפיר לפ"ז דהא אין אחד מהימן בדבר שבערוה היכא דאיתחזיק איסורא:

ב

ולפ"ז שפיר יש לדון היכא שרוב אחד נולד לפנינו מקודם דלא מצו להצטרף לרוב ב' שבא לאח"ז משום דמתחילה בעת שנולד הספק קודם שבא הרוב הב' הוי כנפסק הדין אז דאסורה ונתבטל אז הרוב הנ"ל ונשארה חזקת איסור א"א בתקפה. ולכן בעת שבא הרוב הב' הוי כרוב אחד דלא מהני מצד גזירת חז"ל נגד חזקת א"א הנשארת לנו כנ"ל משא"כ היכא שבעת שנולד הספק להאשה הי' מיד לפנינו תרי רובא ביחד לברר דמת דבכה"ג סמכינן להיתירא אף במקום חשש איסור א"א דבכה"ג לא חשו חז"ל לחוש למיעוטא וכמו שהארכתי בספרי שם וגם יש לחלק דשאני בהך רובא דצורבא מרבנן דאם איתא דסליק קלא אית לי' דאף דיש שם גם הרוב דנטבעים אינן נמלטים. מ"מ הא הנך תרי רובא מבררים רק על ענין א' דנטבע ולא ניצול מהמים משא"כ היכא דכל רוב מברר על ענין אחר. וכמו בנ"ד דרוב א' מברר דנשרף ורוב ב' מברר דנטבע ולא ניצול מהמים דבכה"ג סמכינן על הנך תרי רובא ולהיתירא. וכעין דאמרו גבי ס"ס דמשם א' לא הוי ס"ס והיכא דהוי על שני ענינים אז דיינינן ס"ס אך אין אנו צריכים לזה דבל"ז הא העליתי בספרי שם לחלק בין הך דצורבא מרבנן כו' דשא"ה דאינן באים כאחת הנך תרי רובא כמש"כ לעיל:

ג

וכעת ראיתי בשער המלך ה' יו"ט פ"א ה' כ' שכתב על מה שכתב הרע"ב בריש פ"א דדמאי הקלין שבדמאי כו' פטורים לפי שיש בהו תרי ספיקי כו' וכ"כ הר"מ שם בפי' המשניות ומוכח דס"ל דסמכינן על ס"ס בדמאי:

ואף דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא גבי דמאי ולא סמכינן על רוב ע"ה מעשרין דמוכח מזה דכי החמירו חז"ל בחד רובא אבל בתרי רובא לא החמירו וכדאמרינן גבי יוחסין בספ"ק דכתובות עכ"ל השער המלך והנה עיקר ראיתו מהך דספ"ק דכתובות גבי יוחסין אין זה ראי' מוכרחת דשא"ה דגזרו רוב סיעה אטו רוב העיר גבי יוחסין עכ"פ חזינן דמוכח מן הקלין שבדמאי הנ"ל דאף דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא גבי דמאי דמ"מ היכא דיש תרי רובא לא החמירו וכמש"כ השער המלך ביאור דברי הראשונים הללו וה"ה י"ל כן במה דמצינו דהחמירו חז"ל במקום חומר א"א לחוש למיעוטא:

דמ"מ בתרי רובא אין לנו להחמיר כ"ז דלא מצינו כן בפירוש והבו דלא לוסיף עלה ובפרט לפי מה שכתבתי בספרי להוכיח דסמכינן על תרי רובא להיתירא אף במקום חשש א"א וכן יש להעיר בהך דהקלין שבדמאי הנ"ל לפי המבואר בירושלמי דמאי פ"א ה' א' דלכן פטורין לפי שרוב מינין הללו באין מן ההפקר ואף דהחמירו חז"ל לחוש למיעוט גבי דמאי מ"מ היכא דיש תרי רובא שאני ובאמת צ"ע דלמה להר"מ והרע"ב שם לומר דמשום תרי ספיקי הקילו הא בל"ז יש לנו רובא הזה וכן ראיתי בגליון הש"ס בירושלמי שם שהעיר בזה ולא הביא לדברי השער המלך הזה. שהביא לדברי הכ"מ פ' י"א דמעשר שכתב דלא מהני ספק ספיקא בדמאי כמו דחזינן דחשו למיעוטא ולא סמכו על רוב ע"ה מעשרין והעלה לחלק דתרי רובא שאני כנ"ל:

ד

אכן מצינו בירושלמי בדמאי פ' ד' ה' א' דאמרו על משנה דהלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואמרו בירושלמי שם משום אימת שבת עליו ומקשו ואם אימת שבת עליו מפני מה חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ומתרצו מפני אחר שאין אימת שבת עליו ופירש הפני משה שם דבשבת עצמו לא גזרו והלכו בהם אחר הרוב שיש להם אימת שבת רק במוצאי שבת חשו למיעוט דאין עליהם אימת שבת. ועיין בכתובות דף נ"ה ע"ב בתוס' ד"ה ובתרומת מעשר כו' וקצרתי. הרי להדיא דס"ל להירושלמי דכיון דגזרו חז"ל בדמאי דלא ניזול בתר רובא דה"ה תרי רובא ג"כ לא מהני:

דהא התם הוי שני רובא רוב א' דרוב ע"ה מעשרין הן. רוב ב' דרוב ע"ה יש עליהם אימת שבת ואפ"ה אמרו דכיון דגזרו חז"ל דלא למיזל בתר חד רובא דממילא ה"ה גם תרי רובא לא מהני. א"כ לכאורה מוכח דלא נחלק בין חד רובא לתרי רובא ודלא כמש"כ אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין היכא דנולדו השני ספיקות ביחד או לא כו' כנ"ל לפ"ז שפיר יש לחלק דאין סתירה כלל מירושלמי הזה לכל מה שכתבתי וכן מש"כ השער המלך והוא דהא התם גבי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות דמיד שקנה הפירות בע"ש נולד אז ספק שמא עישרן או לא ואז לא הוי רק חד רובא וכיון דגזרו חז"ל דחד רובא לא מהני בדמאי ע"כ הוי כמו דליתנהו בעולם כלל הך רובא ולכן אף כשבא שבת ויש אז עוד רוב דרוב ע"ה יש עליהם אימת שבת דלא מהני הך רוב להצטרף כיון דלא נולדו שני הרוב להדדי אצל הקונה אבל בהא דהקלין שבדמאי דבעת שקנאן הקונה חל אז הנך שני רובא בהדדי אצל הקונה דעישרן המוכר או באו מהפקר ע"כ שפיר יש לחלק בין חד רוב לתרי רובא ואינו קשה מהירושלמי הנ"ל על השער המלך ועל כל מש"כ:

ה

ולכאורה יש להעיר לפי מה דאמרו בירושלמי דמאי פ' א' ריש ה' א' הקלין שבדמאי דאמר ר' יוחנן דאף וודאי פטורין לפי שרוב מינין הללו באין מן ההפקר כמבואר שם וכן פסק הרמב"ם פ' י"ג ה' מעשר ה' א' וסותר את פירושו בפי' המשנה. הרי דמבואר דאף חד רובא מהני במעשר ואף דמצינו דחז"ל גזרו דלא לסמוך על הך דרוב ע"ה מעשרין הן וע"כ מוכח דאין זה כלל גמור בכל דוכתי רק היכא דמצינו דגזרו חז"ל בפירוש ומזה נראה דלא כמש"כ הכ"מ פ' י"א ה' מעשר כו' שהובא לעיל אמנם לפמש"כ השער המלך שם לחלק עוד דדוקא בפירות שהן מחוייבין ודאי במעשר אלא דנפל ספק אם עישרום או לא בהא הוא דחששו למיעוטא כיון שהם מחוייבים וודאי במעשר ואהוא דכתב מרן הכ"מ דכיון דחששו למיעוטא בפירות שהן מחוייבים וודאי במעשר ה"נ חששו לס"ס משא"כ בההיא דהקלין שבדמאי דהספק הוא אעיקרא דמילתא אם חל עלייהו חיוב מעשר או לא כו' בהא אזלו חכמים להקל כו' עכ"ל. ועיין בבכורות דף כ' בתוס' ד"ה ואיבעית אימא כו' בסה"ד וקצרתי לפ"ז יש לחלק דשאני בהך דהקלין שבדמאי דסמכו אף על חד רובא. להיתירא לפי דהתם הרוב מברר דלא היה מעולם עליהם חזקת חיוב כלל וכנ"ל וקצרתי לפי שאין זה שייך לענינינו כ"כ ועכ"פ נתבאר דמצינו דחילקו חז"ל בין חד רובא לתרי רובא וכמש"כ השער המלך:

ענף ב

ו

ועוד כתבתי בספרי באר יצחק בסי' י"ח ענף חית דיש לדון דדוקא במה שמצינו דגזרו חז"ל בפירוש שלא לסמוך על הרוב בזה מחמירינן לחוש למיעוטא אבל היכא דלא מצינו כן בפירוש אין לנו להחמיר מדעתינו לחוש למיעוטא אלא סמכינן על הרוב ולהיתירא כי מוקמינן על דבר תורה דסמכינן על רובא אף במקום ערוה היינו ברוב גמור והמיעוט הוא מיעוט שאינו מצוי דלא שייך בזה לדון סמוך מיעוטא לחזקה כו']. וכעת ראיתי להוכיח כן מן הא דגיטין ד' כ"ט ע"א בתוס' ד"ה אבל בב"ד של ישראל בימי קדם דכתבו דאע"ג דאמר בסנהדרין כו'. מצאו לו זכות הי' מניף בסודרין מ"מ לא שכיח עכ"ל התוס' וכ"כ רש"י שם בד"ה תו לא חזי זכותא וכן פסק הרמב"ם בפ' ו' ה' גירושין והובא באה"ע סי' קמ"א בב"ש ס"ק ק"ט דפסק כלישנא בתרא דרב יוסף בגיטין שם ומה שכתב החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק ס"ו דרק לענין גט ותרומה אמרו לחלק כן אבל להשיא את אשתו אין מתירין דחה זה הב"ש שם ס"ק ק"ח והבאר הטיב בסי' י"ז ס"ק קי"ג ע"ש ולכאורה קשה דמפני מה סמכן להתיר את אשתו ביוצא ליהרג בדיני ישראל בזמן הקדם ולא חשו שמא מצאו לו איזה זכות דאף דזהו לא שכיח מ"מ הא חזינן דאף במידי דהוי מילתא דלא שכיחא ג"כ חשו במקום חומר א"א כמו במים שאין להם סוף וכהנה אך לפמש"כ התוס' ביבמות ד' ל"ו ד"ה הא לא שהא כו' דבמשאל"ס הוי מיעוט המצוי. ע"כ י"ל דדוקא במקום מיעוט המצוי בזה החמירו חז"ל במקום חומר א"א אבל בהך דיוצא ליהרג דהחשש שמא מצאו לו זכות זה הוי מידי דלא שכיח כלל והוי מיעוט דמיעוטא ע"כ לא החמירו חז"ל בזה גם י"ל דזה הוי כמו טענת טעיתי דהוי טענה גרוע כמבואר בכ"ד ע"כ מקרי זה דיהי' בטעות מה שאמרו דזה הוי ג"כ מידי דלא שכיח כלל מה"ט אבל לפמש"כ התוס' בבכורות ד' כ' ע"ב דבמשאל"ס הוי מיעוט שאינו מצוי וכן הוא שיטת התוספות בקידושין ד' נ' ע"ש וכ"כ המרדכי סוף יבמות ע"ש בספרי באר יצחק סי' י"ח ענף י' א"כ כיון דמצינן דאף במקום מיעוט שאינו מצוי מצינו דהחמירו חז"ל במקום ערוה א"כ תקשה דאמאי ס"ל להך לישנא בתרא דרב יוסף בגיטין שם דביוצא ליהרג בב"ד של ישראל בימי קדם מתירין אשתו וכתבו התוס' הטעם דלא חיישינן שמא מצאו לו זכות משום דזה לא שכיח הא הוה לן למיחש אף למיעוט דמיעוטא שמא מצאו לו זכות:

ז

וע"כ מוכח מזה כמו שכתבתי בספרי שם דלאו בכל מקום אמרינן דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא אלא דוקא היכא דמצינו בפירוש דהחמירו חז"ל בזה מחמירינן אבל אין למדין מזה על מקום אחר וע"כ שפיר יש לנו לדון היכא דיש לנו איזה רוב מה דלא מצינו בש"ס דהחמירו חז"ל בזה אין לנו להחמיר מדעתינו אף במקום חשש א"א אך באופן שיהי' המיעוט בגדר מיעוט שאינו מצוי וממילא היכי דיש לנו תרי רובי דאז הוי המיעוט בגדר מיעוט שאינו מצוי אין לנו להחמיר מדעתינו אך לעיל כתבתי מטעם תרי רובא. וכעת עיקר הטעם הוא כיון דהוי מיעוט דמיעוטא אין לנו להחמיר מדעתינו ולשיטת הרי"ף וש"פ דס"ל דאין חילוק בין יוצא ליהרג בב"ד של ישראל בימי קדם כו' ובכולהו מחמירין כמבואר בסי' י"ז סעי' ל"ו בח"מ וב"ש שם וכמוש"כ הב"ש סי' קמ"א טעמם דס"ל דכיון דמצינו במשנה גיטין ד' כ"ח דאף בזה חשו למיעוט א"כ הי' תקנת חז"ל בזה ג"כ לחוש למיעוט וכמו דמצינו במשאל"ס. אבל במה דלא מצינו בפירוש כן אין לנו להחמיר מדעתינו וכמו שכתבתי בספרי שם והנה מהא דמצינו ביבמות ד' ק"כ וב"מ ד' כ"ז דבכיס וארנקי דלא שכיח לאשאולי סמכינן להיתירא אינו ראי' למש"כ משום די"ל דשא"ה כיון דהוה דבר המפורש בתורה דחמור ועדי אוכף מחזירין משום דלא שכיח לשאול על כן לא החמירו חז"ל בזה וכמוש"כ הט"ז כעין זה ביו"ד סי' קי"ז ובאו"ח סי' תקפ"ח ס"ק ה' ובפ"י לב"מ שם וכן במה דסמכינן על סימנים אם הוי מה"ת הכל הוא מה"ט וגם יש לחלק דשאני התם דנמצא מת לפנינו וקצרתי אבל מה דהוכחתי מן לישנא בתרא דרב יוסף בגיטין ד' כ"ט הנ"ל וכמו שפסק הרמב"ם אף דזה לא כתוב בפירוש בתורה וגם הא לא נמצא שום מת לפנינו ועכ"ז סמכו להקל מזה שפיר מוכח כמו שכתבתי דלאו בכל גוני החמירו חז"ל אלא היכא דאמרו אמרו ואין למדין ממנו על מקום אחר:

ח

ולפ"ז יש לחלק בפשיטות מטעם אחר דלכן החמירו חז"ל בהך דצורבא מרבנן ביבמות ד' קכ"א אף דיש שם תרי רובא וכמש"כ התוס' שם ד"ה ולא היא כו'. ושא"ה די"ל דס"ל להש"ס דכיון דסתמו ואמרו דמשאל"ס אשתו אסורה דמשמע דאף בצורבא דרבנן ג"כ הדין כן הרי דלא חילקו חז"ל בזה דהחמירו בזה אף דהוי שם מיעוט דמיעוטא א"כ שאני התם דחזינן דהחמירו בפירוש בזה. ולכן לפ"ז אין אנו צריכים לחלק בין היכא דנודע רוב אחד מקודם להיכא דנודעו שני הרוב ביחד דבלא"ה אתי שפיר:

ט

והנה בספרי באר יצחק סי' י"ח ענף יו"ד כתבתי לבאר דברי התוס' ביבמות דף קכ"א בד"ה ולא היא כו' שכתבו דאע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אף על פי שרובם מתים עכ"ל והקשיתי דלמה להתוס' להביא ממרחק מגוססין ומדוע לא הוכיחו מהא דמשאל"ס דחיישי למיעוט וכתבתי לתרץ זה שם. וכעת ראיתי דיש לפרש כוונת התוס' כן משום דהי' קשה להתוס' דאמאי מחמרינן לחוש גם בצורבא מרבנן בחומרא דמשאל"ס הא יש בזה תרי רובא והיכא דהוי תרי רובא מקרי המיעוט בשם מיעוט שאינו מצוי דהא חזינן ברוב וחזקה אמרו ביבמות דף קי"ט דמקרי המיעוט בשם מיעוט דמיעוטא א"כ כש"כ רוב דעדיף מחזקה ודאי דמקרי המיעוט מחמת תרי רובא בשם מיעוט דמיעוטא א"כ מנ"ל להחמיר גם בזה וכעת י"ל דהתוס' לא רצו לחלק דשאני היכא דנודע רוב אחד מקודם ודלא כמש"כ לעיל לחלק בזה] והא דמים שאל"ס דהחמירו י"ל דזה הוי מיעוט המצוי וכמו שכתבו התוס' ביבמות דף ל"ו והמרדכי סוף יבמות בתירוץ הראשון שם ובע"ג דף מ' תוס' ד"ה כל וכו' דמים שאל"ס הוי מיעוט המצוי א"כ לא מצינו רק במיעוט המצוי דהחמירו חז"ל אבל מנ"ל להחמיר גם בהנך תרי רובא דצורבא מדרבנן הא הוי מיעוט דמיעוטא וע"כ הוכרחו התוס' להוכיח מהך דגוססין דאין מעידין עליו ושיטת התוס' דזהו משנה דתנן אין מעידין על הגוסס כמו שכתבו התוס' ביבמות דף ק"כ ע"ב ד"ה למימרא דמגוייד חיי כו':

י

ונקדים למש"כ הש"ך ביו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח בשם המהרש"ל דהא דטריפה אינה חי' זהו רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא חי' אע"ג דטריפה היא כו' ע"ש ויש להביא ראי' לדבריו מהא דסנהדרין דף ע"ח דאמרו שם בגוסס בידי אדם מר מדמי לי' לטריפה כו' ומאן דמדמי לי' לגוסס בידי שמים מ"ט לא מדמי לי' לטריפה כו'. הא בגוסס מצינו דאמרו רוב גוססין למיתה כמבואר בגיטין דף כ"ח ובשבועות דף ל"ג ובקדושין דף ע"א ע"ב א"כ אי נימא כשיטת החולקין על היש"ש דס"ל דאין שום טריפה חי' כלל א"כ לפ"ז תקשה איך מדמין גוסס לטריפה הא יש לחלק דשאני טריפה דליכא גם מיעוטא משא"כ בגוסס דיש עכ"פ מיעוט ומוכח מזה דגם בטריפה יש מיעוט חי':

וע"כ דמי שפיר גוסס לטריפה ואפשר לומר דס"ל דכיון דליכא רק מיעוטא דמיעוטא גם בגוססין כפי שיבואר ע"כ דימו זה שפיר לטריפה אף דהתם ליכא מיעוט כלל אך בשיטת התוס' י"ל דלא ס"ל כן ולפ"ז יהי' מהך דסנהדרין הנ"ל סייעתא לשיטת היש"ש אכן אין אנו צריכין לזה דבלא זה יש הוכחות אחריני להיש"ש וכמבואר שם:

יא

ועיקר כוונתינו הוא להוכיח דגם בגוסס דאמרו רוב גוססין למיתה דזה הוי רוב אלים והמיעוט הוא בשם מיעוט דמיעוטא וס"ל להתוס' ביבמות דף קכ"א הנ"ל כן דלא כמש"כ התוס' ביבמות דף ל"ו ובעו"ג דף מ' הנ"ל דכתבו שם דגם בגוסס הוי מיעוט המצוי אלא ס"ל כאן דבגוסס הוי מיעוט חיים בשם מיעוט דמיעוטא וי"ל דהוכיחו כן ממאי דאמרו בסנהדרין הנ' בגוסס בידי אדם מר מדמי לי' לטריפה ומר מדמי לי' לגוסס בידי שמים מאן דמדמי' לטריפה מ"ט לא מדמי' לגוסס ביד"ש כו' ומאן דמדמי לגוסס ביד"ש מ"ט לא מדמי' לטריפה כו' מזה הוכיחו התוס' ביבמות ד' קכ"א הנ"ל דגם בגוסס הוי המיעוט חיים בשם מיעוט דמיעוטא כמו בטריפה דמיעוט דמיעוטא חיים כמש"כ היש"ש דאי נימא דבגוסס הוי מיעוט המצוי דחיין כמש"כ התוס' ביבמות ד' ל"ו א"כ תקשה במאי דאמרו בגוסס בידי אדם מר מדמי לטריפה הא יש לחלק בפשיטות דשאני גוסס דהוי מיעוט המצוי דחיין משא"כ טריפה דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא דחיי ומוכח מהגמ' הנ"ל דגם בגוסס בידי אדם הוי המיעוט חיים בשם מיעוט דמיעוטא:

יב

וכן מוכח משם דגם בגוסס ביד"ש המיעוט חיים הוי בגדר מיעוט דמיעוטא מהא דאמרו שם מאן דמדמי לי' לטריפה מ"ט לא מדמי לגוסס ביד"ש כו' הא יש לחלק בפשיטות דמשום הכי לא מדמי לגוסס ביד"ש דהא כבר נתבאר להוכיח דגוסס בידי אדם הוי המיעוט חיים בגדר מיעוט דמיעוטא וא"כ לא מצי לדמות גוסס בידי אדם לגוסס ביד"ש דהא בגוסס ביד"ש הוי המיעוט חיים מיעוט המצוי משא"כ בגוסס בידי אדם דהוי בגדר מיעוט דמיעוטא כנ"ל ולכן דימה זה לטריפה דשם ג"כ הוי המיעוט מיעוט שאינו מצוי ומאי מקשה הגמ' וע"כ מוכח מזה דגם בגוסס ביד"ש הוי המיעוט חיים בשם מיעוט דמיעוטא וע"כ מקשה שפיר מ"ט לא מדמי גוסס בידי אדם לגוסס ביד"ש לפי דבזה שווין הן להדדי דבכל מיני גוסס הן בידי אדם והן ביד"ש הוי המיעוט חיים מיעוט דמיעוטא וכמו בטריפה. מזה הוכיחו התוס' ביבמות ד' קכ"א דגוסס דאמרו רוב גוססין למיתה דהמיעוט חיים הוי מיעוט שאינו מצוי וכמו בהך דטריפה אינו חי' והא דסנהדרין ד' ע"ח רבא קאמר שם להך דמר מדמי לטריפה וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה ההורג את הטריפה כו' שכתבו בסה"ד דהתם בתמורה גרסינן רבה אבל רבא אית לי' טריפה אינה חי' וכמבואר בבכורות ד' ג' וכ"כ התוס' בנדה ד' כ"ג וקצרתי]. ועיין ביבמות ד' ק"כ בתוס' ד"ה למימרא דמגוייד חיי כו' וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ביד"א לא חיי כו' ועוד אומר ר"י כו' וקצרתי והפמ"ג ביו"ד סי' למ"ד ס"ק ה' כתב דהתוס' בחולין ד' י"א ד"ה אתיא מן פרה מצי ס"ל כשיטת היש"ש דמיעוט טריפות חיים רק דהוי מיעוט דמיעוטא וכמש"כ:

יג

ולשיטת התוס' ביבמות ד' ל"ו דס"ל דגוסס הוי מיעוט המצוי דחיי אינו קשה עליהם מהך דסנהדרין ד' ע"ח הנ"ל די"ל דס"ל דכיון דאזלינן. מה"ת בתר רוב. ע"כ אין סברא לחלק בין גוסס לטריפה במה שבגוסס הוי מיעוט המצוי ובטריפה הוי מיעוט שאינו מצוי דהא מה"ת בכולהו רובא הוי המיעוט כמו דליתנהו:

אכן בשיטת התוס' דיבמות ד' קכ"א הנ"ל שפיר י"ל דס"ל להוכיח כן משום דאי נימא כן א"כ הא עכ"פ אין זה דומה לטריפה ואיך אמרו בפשיטות דמדמי לטריפה וכו' ולכן שפיר י"ל כמש"כ בכוונתם וגם ידעתי מה דיש מקום לומר דלפי מה דאמרו שם במסקנא דטריפה מחתכי סימנים הא לא מחתכי סימנים דלפ"ז י"ל דמה"ט הוי בטריפה המיעוט חיים בשם מיעוט דמיעוטא משא"כ גוסס דלא מחתכי ע"כ הוי המיעוט מיעוט המצוי אבל באמת זהו דוחק ע"כ שפיר י"ל כן בכוונת התוס' ובקצרה הוא כן דעיקר כוונת התוס' ביבמות ד' קכ"א הנ"ל לאחר שכתבו דבצורבא מרבנן הוי רוב דאם איתא דסליק קלא אית לי' א"כ יש בזה שני רובא ואפ"ה אסרו חז"ל דחשו למיעוטא אף דבזה הוי מיעוטא דמיעוטא א"כ לא הוי מצי לאוכוחי כן מהך דמשאל"ס לפי די"ל דבזה הוי מיעוט המצוי ע"כ הוכרחו להוכיח כן דמצינו כה"ג בהא דאין מעידין על הגוסס אף דנתבאר דהי' להם הוכחה מסנהדרין ד' ע"ח דרוב גוססין הוי רוב אלים:

והמיעוט חיים הוי מעוט דמיעוטא ואפ"ה חזינן דחשו חז"ל בזה דלפעמים מצינו דחשו חז"ל אף למיעוט שאינו מצוי לכן שפיר כתבו התוס' לראי' מהך דגוסס כו':

ענף ג

יד

נחזור לענינינו דנתבאר דמוכח מהך דגיטין דף כ"ט הנ"ל דמבואר שם דלאו בכל רובא החמירו חז"ל בחשש א"א רק היכא דמצינו דהחמירו בפירוש שאני כמו בהך דגוססין לפ"מ שנתבאר לעיל בכוונת התוס' דיבמות דף קכ"א הנ"ל וכן במה דקיי"ל דל"ש אינש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן דהחמירו במשאל"ס בזה אף דהוי מיעוט דמיעוטא:

ולא נחלק דשאני בנודעו שני הרובי ביחד כו' וכמש"כ לעיל. אלא הטעם התם די"ל דס"ל להש"ס דכיון דאמרו סתמא משאל"ס אסורה משמע דגם בצורבא מרבנן הדין כן ולפ"ז יש מקום לומר היכא דיש שני רובי אף דנודע הרוב הא' מקודם שנודע הרוב השני דג"כ יש להקל כיון דהוי רוב דלא הוזכר בש"ס דהחמירו בו ודלא כמו שכתבתי לעיל לחלק דבעינן דווקא נודעו שני הרובי ביחד וכעין זה יש להוכיח מן הא דאה"ע סי' י"ז סל"ב דמהארכובה ולמעלה משיאין אשתו לאחר י"ב חודש דטריפה אינה חיה וכמבואר ביבמות דף ק"כ ע"ב ובתו' סד"ה למימרא דמגויד חיי כו' ולשיטת היש"ש דהובא בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח דהא דטריפה אינה חי' יב"ח ז"ה משום רובא דרובא אבל מיעוט דמיעוטא חיי וכמו שכתבתי לעיל בשמו והנה שיטת התוס' בבכורות דף כ' ד"ה חלב פוטר כו' דבמשאל"ס הוי מיעוט שאינו מצוי ואפ"ה חששו חז"ל להחמיר מדרבנן משום חשש א"א:

ואילו הכא אמרו להקל דמן הארכובה ולמעלה תנשא משום הסברא דטריפה אינה חי' יב"ח ולא חששו למיעוט שאינו מצוי ולא העירו שום אחד מהפוסקים להחמיר בזה לשיטת היש"ש ומשמע שם דאף בלא שהו עליו שיעור שתצא נפשו דג"כ סמכו להיתירא ע"ז הסברא לבד ולא החמירו חז"ל בזה לחוש למיעוטא ומוכח מזה דלאו בכל דוכתא החמירו בזה. וע"כ אין לנו להחמיר מדעתינו כ"ז דלא מצינו בפירוש דהחמירו חז"ל בזה ואחת משתי אלה מוכח מהנ"ל שנתבאר בע"ה. דלפי שיטת התוס' ביבמות דף ל"ו ועו"ג דף מ' דמים שאל"ס הוי מיעוט המצוי. א"כ י"ל בכל הנך דהוי מיעוט שאינו מצוי ולכן לא החמירו בזה חז"ל או דמוכח מהנך ראיות דלאו בכל רובא החמירו חז"ל רק היכא דמצינו בפירוש שאני א"כ היכא דיש לנו תרי רובי דבזה הוי המיעוט כמו מיעוט דמיעוטא. וכיון דלא מצינו רוב כזה בש"ס שהחמירו חז"ל בזה כה"ג הדין נותן שלא להחמיר מדעתינו ומוקמינן על ד"ת:

טו

ומכבר אמרתי בזה והוא דהנה שיטת הרמב"ם בפ' י"ג הלכות גירושין ה' ט"ז בזה"ל במי שנטבע והעלו ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחי' ה"ז מעידין עליו שמת וכן כתב הטור שם והשמיט הרמב"ם והטור מה שיבואר בירושלמי על מתניתין דמן ארכובה ולמעלה דמשיאין אשתו דנותנין לו שהות כדי טריפה היינו י"ב חודש וכמו דפסק המחבר בסי' ל"ב אלמא דס"ל להרמב"ם והטור דהא דתנן מן הארכובה ולמעלה משיאין אשתו דמיד מתירין אותה. וכמש"כ היש"ש ביבמות פ' האשה בתרא סי' ז' בזה"ל דהא מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו דשיערו חכמים שימות מהר ובפרט ע"י מים דמרזו מכה דסברא זו אי' ביבמות דף ק"כ ושא"ד. והב"ש שם ס"ק צ"ז כתב דקים לחז"ל דטריפות דמן הארכובה ולמעלה א"א שיחי' האדם יב"ח:

א"כ משמע מדבריו דדוקא בטריפות דמן הארכובה ולמעלה וכמש"כ התוס' בכורות דף ג' והובא בספרי באר יצחק סי' י"ח אבל ברמב"ם והטור לא הוזכר לשון דמן הארכובה רק כתבו סתמא דאם ניטל ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחיה משמע דבכל מידי דמיטרף בי' האדם דבזה אם נטבע מתירין מיד ולא בעי יב"ח משום דמיא מרזו מכה היינו להמכה דמיטרף בי' ושיערו חז"ל שימות מהר:

טז

ובאמת צריך ביאור במה דפסק הרמב"ם והטור ושארי פוסקים דלא כהירושלמי דכתב דלא תנשא עד יב"ח וכמש"כ היש"ש נלע"ד לומר דהיש"ש לשיטתו כאשר אבאר ע"כ מוכרח דהא דהתירו דמן הארכובה ולמעלה דאין זה בגדר טריפה רק משום מיתה והרשב"א והרמב"ן דהובא שם בב"י דפסקו כהירושלמי דמשום טריפה אתו עלה ואין מתירין עד יב"ח וג"כ אזלו לטעמייהו דהנה בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח הביא שיטת הרשב"א דכתב דא"א לשום טריפה לחיות יותר מי"ב חודש בשום אופן רק עפ"י נס וגם הביא השיטות היש"ש דהא דטריפה אינה חיה היינו רק עפ"י רוב אבל מיעוטא דמיעוטא חי' והפר"ח שם הקשה על היש"ש מן תוס' חולין דף י"א ד"ה אתיא כו' וכן הכרו"פ שם העיר בזה. אך הפרמ"ג שם ובסי' למ"ד כתב דרק מיעוט דמיעוטא חיין ולא הוי מיעוט המצוי ומן הכרו"פ והפר"ח משמע דלא ס"ל כן בכוונת היש"ש ולפי מש"כ בספרי באר יצחק, סי' י"ח להוכיח מהא דאמרו ביבמות דף קכ"א דל"ש צורבא מדרבנן ואינש דעלמא דאין מתירין משום דאף על תרי רובא אין מתירין היכא דלא נודעו בבת אחת וכמו שהארכתי שם. א"כ לפ"ז תקשה אמאי סמכו להקל במן הארכובה ולמעלה הא אין זה בירור גמור כי אם מצד רוב דרוב טריפות אינן חיין יב"ח ואף דשהו עליו עד שתצא נפשו עכ"ז הא רוב א' כבר נדחה בעת ששהו עליו עד שת"נ ופסקו חז"ל דלא לסמוך ע"ז א"כ אף דנולד לאחר יב"ח עוד רוב עכ"ז הא לא סמכינן בזה ג"כ משום חומרא דא"א לפי מה דקיי"ל דלא כרב אשי שם וכש"כ היכא דלא שהו עליו עד שת"נ דלא הוי רק חד רובא ודאי לא מהני משום חומרא דא"א ואף לפי מה דמשמע מהש"ך ביו"ד שם וכפי שכתב הפרמ"ג בכוונת היש"ש דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא חיים:

מ"מ הא החמירו באיסור א"א אף במיעוט שאינו מצוי ומזה הוכיח הרמב"ם והטור וכפי שכתב היש"ש בכוונתם דאף בתוך י"ב חודש מקילינן בזה משום דמיא מרזו מכה ולא מקרי זה בגדר טריפה רק בשם מיתה דשיערו חכמים דבשיעור שת"נ ימות מיד והא דירושלמי דאתו עלה משום טריפה ולא מתירין רק לאחר יב"ח זהו משום דהירושלמי ס"ל כשיטת רב אשי דביבמות דף קכ"א דבתרי רובא מתירין אף שלא נודעו בב"א ע"כ אין לנו הכרח להוכיח לסברת היש"ש דמיא מרזו מכה והוי בגדר מיתה כנ"ל משום די"ל דרק משום טריפה אתו עלה ובאמת אין להתיר רק לאחר יב"ח ואין לנו להקל ולהתירה מיד כיון דאין לזה הכרח. אבל לדינא דקיי"ל דלא כרב אשי יש לנו הכרח דעיקר ההיתר הוא בהך דמהארכובה ולמעלה דזהו משום דשיערו דימות מהר ע"כ לא בעינן יב"ח. ולשיטת ירושלמי י"ל דגם בלא שהו עליו עד שת"נ דג"כ מתירין לאחר יב"ח משום טריפה אינה חי' אי נימא דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא דחיים כנ"ל וי"ל כיון דהירושלמי ס"ל כרב אשי ולרב אשי דס"ל להתיר בשני רובי דמה"ט ס"ל דגם היכא דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא דמתירין אף בחשש א"א וקצרתי והרשב"א דפסק כהירושלמי דמתירין לאחר יב"ח זהו משום דאזיל לטעמי' דכתב דהא דטריפה אינו חי' זהו בגדר בירור ודאי ואף מיעוט חיים ליכא ע"כ שפיר סמכו להיתירא בהך דמן ארכובה ולמעלה גבי היתר עגונא והרשב"א והיש"ש לשיטתייהו אזלי והארכתי בזה הרבה וכעת קצרתי:

יז

ולפ"ז נדחה ראייתי מהך דמן הארכובה ולמעלה כו' די"ל דהא לשיטת היש"ש דמיעוט טריפות חיים:

א"כ הא לשיטתו מתירין בהך דמן ארכובה כו' זהו משום דמיא מרזו מכה ושיערו חכמים שימות מיד ולשיטת הרשב"א וסייעתו דפסקו כהירושלמי דמתירין לאחר יב"ח דווקא הא שיטתו דטריפה אינה חיה כלל וע"כ נדחה ראייתי זאת אכן כבר כתבתי להוכיח כן מהך דגיטין דף כ"ט וכן יש להוכיח מהא דכתובות דף ג' ע"א בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' שכתבו דמן הדין לית לן למיחש דילמא אניס הוא דרובן לא אניס כו' הרי דאזלינן בתר רוב דאונסא לא שכיחי ודיינינן דהגט כשר אף דיש לנו חזקת א"א הרי דלאו בכל דוכתא החמירו חז"ל וידעתי דמה דיש לחלק בין מיתה לגט דבמיתה יש לנו תרי חזקות היינו חזקת חי של הנידון וחזקת א"א משא"כ בגט דליכא רק חדא חזקת דא"א לבד וכמש"כ הריב"ש סי' תע"ט והובא בנו"ב במ"ק סי' מ"ג אבל הנו"ב דחה שם לסברא זו והעלה דאין לחלק בזה גט למיתה הרי דמצינו דאף מדרבנן מקילינן אף בחשש איסור דא"א היכא דאיכא רובא וכן יש להעיר לכאורה מהא דב"מ דף י"ח וגיטין דף כ"ז דאמרו לחלק בין שיירות מצויות לאין שיירות מצויות אך יש לחלק לפמש"כ התוס' בב"מ דף כ' ד"ה איסורא מממונא כו' דחשש ב' יוב"ש אין רק מדרבנן ומזה בירושלמי יבמות פ' ט"ז ובגיטין פ' ג' וקצרתי] ומהא דגיטין דף י"ט ע"ב אין זה שייכות לענינינו:

יח

וכן מוכח ממה דמצינו להפוסקים בק"ע דכתבו להקל בהתרת עגונא ע"פ ספק ספיקא וכמש"כ הכרו"פ בכללי ספק ספיקא ואף במקום חזקת איסור א"א ועיין בגט פשוט סי' קכ"ט סעי' קטן י"ב ועיין בפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק ע"א ומה שהביא בשם ק"ע בכמה סימנים מזה:

ובאמת הטעם הוא משום דדייקא ומנסבא מרעא לחזקת א"א וכמש"כ התוס' בכתובות דף כ"ב וב"ב דף ל"ב ועיין מזה בנו"ב במ"ק סי' מ"ג וקצרתי ועכ"פ במקום ספיקא דדינא שפיר יש לדון בוודאי היתר ס"ס דהא לא שייך בזה לומר דהוי ס"ס במקום חזקה וכמש"כ הפוסקים דבמקום ספיקא דדינא לא שייך החזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין ועיין בתשו' רע"א זצ"ל סי' ל"ז ובמל"מ ה' טומאת צרעת פ' ב' ה' א' ובפרמ"ג בכ"ד ולכאורה קשה איך סמכו להקל ע"פ ס"ס הא ס"ס הוא מן דין רוב וכמש"כ הרשב"א וכיון דחזינן דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא במשאל"ס א"כ אמאי מהני ס"ס וכה"ג כתב הכ"מ ה' מעשר פ' י"א ה' י"ג דלא מהני ספק ספיקא בדמאי כיון דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא בהו ה"ה דמחמירין בס"ס וע"כ מוכח דדוקא היכא דמצינו דהחמירו חז"ל בפירוש שאני אבל אין למדין מזה על מק"א ע"כ שפיר סמכו הפוסקים להקל בעגונא עפ"י היתר ס"ס כיון דלא מצינו בפירוש דהחמירו חז"ל בזה והא דכתב הכ"מ כן בהלכות מעשר פ' י"א הנ"ל גבי דמאי. שא"ה דהא מצינו במשנה בדמאי פ"ג מ' ד' דהמוליך חטים לטחון כו' לטוחן א"י דמאי דמזה יליף הרמב"ם למה שכתב שם בפרק י"א ה' י"ג והטעם הוא כמש"כ הכ"מ שם דלא מהני ספק ספיקא בדמאי כיון דלא מהני רובא שם אבל במה דלא מצינו בפירוש כן אין אנו מחמירין מעצמינו ומוכח מזה דמצינו דלאו בכל רוב החמירו חז"ל והפני יהושע בק"א לכתובות פ"א אות מ"ו העיר קצת מזה במה דדיינינן ס"ס בהיתר עגונות וכתב לפקפק מה"ט על הפוסקים אכן לפי מה שכתבתי להוכיח דלאו בכל דוכתי החמירו חז"ל רק היכא דמצינו בפירוש אינו קשה לקושיות הפני יהושע וכעין זה מוכרח לומר לפי המבואר בירושלמי פ"א דמאי ה' א' גבי הקלין שבדמאי דאף ודאי פטורין וכדאריו"ח שם וכמו שפסק הרמב"ם כן דהטעם הוא דסמכו על הרוב אף דהחמירו חז"ל בדמאי לחוש למיעוט ומוכח ג"כ דלאו בכל רובי החמירו וכמש"כ לעיל אך יש לחלק דשאני ברוב המברר דלא הי' עליהם מעולם חיוב כלל ושאני בדמאי וכמש"כ לעיל כעין זה בשם השער המלך פ"א ה' יו"ט סוף ה' כ' וכמש"כ לעיל בשמו וידעתי למש"כ התוס' בבכורות דף כ' ע"א ד"ה ואבע"א כו' בסה"ד דדילמא כר' אושעיא שהכניסה במוץ כו' ועכ"ז שפיר כתב השעה"מ וקצרתי כי אכמ"ל:

יט

ולפי מה שנתבאר דהיכא דיש תרי רובא דבזה לא החמירו חז"ל והנה לפי מש"כ לעיל לחלק דהיכא דלא נודעו תרי רובי בבת אחת דבזה י"ל דהחמירו חז"ל כמו בהך דצורבא מדרבנן ביבמות דף קכ"א. אבל היכא דנודעו התרי רובי בב"א דבזה לא החמירו חז"ל וכן לפמש"כ לעיל די"ל דהיכא דיש רוב מה דלא מצינו דהחמירו חז"ל בי' דאנן מעצמינו אין לנו להחמיר מדעתינו וכמו שהארכתי לעיל א"כ בנ"ד לפי מש"כ מעכ"ת דיש בנ"ד תרי רובי דנודעו בב"א להאשה וגם הא רוב השני דלפי מה שנכתב בג"ע לא היו יכולים להמלט מהשריפה כי אם ע"י מילתא דלא שכיח כלל והרוב השני הנ"ל לא הוזכר כמותו בהש"ס והארכתי בזה עפ"י המבואר באה"ע סי' י"ז סעיף למ"ד בנפל לתוך כבשן האש כו' ובמה שכתב הח"מ שם ס"ק נ"ז בנפל לתוך מדורה כו' אך אין אנו צריכין לזה לפי המבואר בהגב"ע כנ"ל וכן העיקר נ"ל דהיכא דנודע התרי רובא ביחד דאף דברוב אחד מהם לבדו החמירו חז"ל עכ"ז בנודע התרי רובא ביחד אין לנו להחמיר ע"כ בנ"ד דעתי מסכמת להיתירא כיון דנודע התרי רובא ביחד:

ענף ד

כ

וכן נשאלתי מקרוב מק' לונדון ע"ד שני עגונות שבעליהן נסעו מלונדון לאפריקא בקיץ תרמ"א ואח"ז נודע להן כי הספינה שהיו שם בעליהן של העגונות הנ"ל נטבעה הספינה ושהו עליהן שיעור שת"נ וכפי המבואר בהגב"ע והיו לבעליהן שלום עם נשותיהן א"כ יש לנו חומרת חז"ל מה דהחמירו במים שאין להם סוף והיה לי הרבה צדדים להיתירא וצד אחד להיתירא כתבתי עפ"י מש"כ בספרי באר יצחק סי' י"ח וכמש"כ לעיל דהיכא דיש תרי רובא דנודעו בב"א להאשה דבכה"ג לא מחמרינן ולפ"ז יש לדון מילתא חדתא בעיגונא דאיתתא ובחומרת משאל"ס והוא דהחתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה כתב דיש לדון דעתה נשתנה הזמן מבזמן שהי' בזמן הש"ס דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטעלעגראפין וע"כ אילו הי' הנטבע עולה מן הים אף אם הי' בקצה ארץ הי' מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י הכותבי עתים ועדיף ביותר ממה דרב אשי בעי למימר בצורבא מרבנן וגברא רבא להתיר משום דקלא אית לי' כו':

וכעין זה מבואר בתה"ד סי' קל"ט ובק"ע סי' רכ"א [ועיין בכתובות דף כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה באומרת ברי לי כו' וקצרתי ולפי דברי החתם סופר הנ"ל יש לנו בכל הנטבעים במשאל"ס בזמן הזה תרי רובא המבררים לנו דהאיש שאנו דנין עליו דנטבע ולא ניצול. א' דהא הנטבעים בים ושהו עליו שיעור שת"נ יש לנו רוב דאינם ניצולים ובוודאי מת:

ורוב שני המברר לנו דלא ניצול משום דאם אי' דסליק קלא אית לי' והי' מודיע לביתו ע"י מכתב וטע"ג כנ"ל:

כא

א"כ לכאורה הי' מקום להקל בזה"ז בכל משאל"ס. אך באמת אין לנו להקל בזה אף בזמה"ז עפ"י מש"כ לעיל ובספרי באר יצחק שם דלכן החמירו בהש"ס גבי צורבא מרבנן משום דלא נולדו השני רובי ביחד וה"ה בכל הנטבעין אף בזמן הזה דיש לנו עוד רובא וכסברת החתם סופר דמ"מ הא רוב הנטבעין מתים נולד מיד בעת דנטבע. והבירור ע"י הרוב השני בא לנו לאחר זמן דהיה שיעור וזמן שיגיע לנו איזה ידיעה ממנו ממקומו אי' הוא לאחר שניצול מן המים וע"כ החמירו חז"ל בזה. כיון דלא נודעו שני רובי ביחד כנ"ל א"כ ממילא יש לנו לדון דהיכא דבעת דנודע להאשה בבירור עפ"י גב"ע דהספינה שהי' בעליהן שם דאותו הספינה נטבעה ושהו עליהן שיעור שת"נ דאז נודע להנשים הרוב הזה ובאותו הזמן דנודע להן זה היה אז זמן רב לאחר שנטבעו והי' אז זמן הראוי שהי' יכול להגיע להן ידיעה ע"י מכתב מבעליהן והן ע"י כותבי העתים והטעלעגראמין א"כ בכה"ג קרינן דנודעו להנשים העגונות שני רובי ביחד דבזה לא החמירו חז"ל בחומרא דמשאל"ס וכמש"כ לעיל ואף שהוא מילתא חדתא ולא הוזכר בשום פוסק כזה עכ"ז יש סמך גדול לצרף זה להיתירא וכמו שראיתי בתשובת מהר"ם פדוואה סי' ל"ו שכתב בזה"ל חזינא קמאי דקמאי שבקשו עלילות להקל במשאל"ס רק שנמצאו קצת ראיות לעלילותם וכו' עכ"ל ולכן שפיר יש לנו לדון הך מלתא חדתא שכתבתי דהיכא דבעת דנודע להאשה הי' אז הנך שני רובי ביחד דיש לזה מקור מהש"ס וכמש"כ בספרי ולעיל דבכה"ג אין לנו להחמיר במשאל"ס:

כב

ואף דנימא דכיון, דסתמו הפוסקים בזה ואמרו דמשאל"ס אשתו אסורה דמשמע מזה דאף היכא דבעת דנודע להאשה הי' אז הנך תרי רובי ביחד דג"כ אסרוה מ"מ יש לדון דזהו מטעמא דס"ל להפוסקים דכיון דסתמו בהש"ס ולא חילקו דמשמע דגם בצורבא מרבנן אף היכא דנודע להאשה זמן רב אחר הטביעה דאז אף דהוי שני רובא ביחד מ"מ אסרוה וזהו מטעם שכתבתי לעיל דהיכא דנראה לחז"ל לאסור אז אסור אבל אנן מעצמינו אין לנו לאסור היכא שנמצא רוב מה שלא הוזכר בש"ס דאין לנו לאסור מדעתינו ובזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה וכמו שהוכחתי לעיל מהא דגיטין דף כ"ט וכתובות דף ג' ועוד ראיות דלאו בכל רובא החמירו חז"ל ואחת משתי אלה מוכח מן כל הראיות שנתבאר לעיל והוא דלפי שיטת התוס' ביבמות ד' ל"ו וע"ג ד' מ' דהא דמשאל"ס אסור זהו משום דהוי מיעוט המצוי ע"כ מוכח מזה דהיכא דהוי מיעוט שאינו מצוי לא החמירו חז"ל בזה או משום דמוכח מהתם דלאו בכל רובא החמירו רק היכא דמצינו בפירוש שאני:

כג

והנה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ה' הוכחתי דטענת חזרה מדעתו הראשונה הוי חשש רחוק. ואף היכא דיכול עפ"י דין לחזור מן הבטחתו דמ"מ אין לחוש לשמא חזר מן הבטחתו ומוציאין ממון מהמוחזק ע"י הך סברא דחשש שמא חזר בו הוי טענה גרוע ואינו נאמן אף דאומר ברי לי דחזרתי מן הבטחתי. וכן כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ע"ח סעי' ב' ענף ה' דחזרה מן הבטחתו הוי חשש רחוק למאוד ומוציאין ממון ע"י זה הסברא ועדיף מרובא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב דמעלת חזקת ממונא עדיף מרובא ואילו בזה הסברא דאין לחוש לשמא חזר מן הבטחתו עי"ז מוציאין ממון מן המוחזק וכמש"כ בספרי שם בארוכה ע"כ היכא דיש לדון סברא זו זה עדיפא אף מן רוב גמור ולכן בנ"ד דבעליהן כתבו לנשותיהם ובניהם מן קייפסאן בהבטחה נאמנה ובאה"ר ובכלות הנפש שתיכף כשיגיעו לפארט עלייזעבעט יכתבו כ"א אגרת לאשתו בארוכה וע"כ זהו הוכחה רבתא דלא ניצולו מן הים דאם אי' דניצולים בודאי היו מקיימין הבטחתן הנאמנה ולא היו חוזרין מהבטחתם. ומלבד דזהו בכלל מחוסר אמנה ושארית ישראל כו'. אין זה דרך הנימוס עפ"י חוקי דרך ארץ והנהוג ע"פ הטבע להיות בוגדים בנשותיהן ובניהם ולהיות חוזרין מהבטחתם. ולכן כיון שנתבאר דהיכא דיש הוכחה רבתא דמתו ולא ניצולו דהיכא דלא נתבאר מן הש"ס דהחמירו בכזה אין לנו להחמיר מדעתינו ומעצמינו ויש לסמוך ע"ז להקל רק ההוכחה כעין הך דאמר רב אשי דבצורבא מדרבנן אם אי' דסליק קלא אית לי' בזה מצינו דהחמירו חז"ל אבל ההוכחה דיש לנו מן הבטחתם דהבסיחו לנשיהם זה מקרוב בדרך הילוכם טל הספינה שיכתבו אגרת להם מיד כשיבואו לפארט עלייזעבעט. בזה ההוכחה לא מצינו בהש"ס דהחמירו בזה ג"כ ע"כ יש לנו לסמוך ע"ז ההוכחה דהא נתבאר דחזרה הוי חשש רחוק ואין בזה מיעוט המצוי משום דאם הי' בזה מיעוט המצוי א"כ לא הי' מוציאין ממון על סמך הסברא דחזרה הוי חשש רחוק דהא אין הולכין בממון אחר הרוב:

כד

ועוד דהא ע"י הך סברא דחזרה הוי חשש רחוק וגם ע"פ הרוב דיש לנו לפנינו הרוב הנטבעים דאינן ניצולים דבזה הוי המיעוט נחשב למיעוט שאינו מצוי ע"י הנך תרתי היינו הרוב הנטבעים הנ"ל כיון דשהה עליהם שיעור שת"נ וגם הך דחזרה מדעתו הראשונה הוי חשש רחוק וכיון דלא מצינו להדיא דהחמירו חז"ל בכה"ג אין לנו מדעתינו להחמיר ואין לומר דשמא הי' איזה אונס לבעליהן שלא היו יכולים לכתוב לנשיהם ובניהם דז"א דהא כתבו התוס' בכתובות ד' ג' בד"ה וסברה כו' דרובן לא אניס כו' והובא לעיל וע"פ סמך הרוב הנ"ל סמכו שם בכתובות להקל אף בחשש איסור א"א וכנ"ל ונ"ד עדיפא מן כל היכא דנפרדו בעליהן בשלום בעת נסיעתן דהא בנ"ד הי' הבטחתם מהם לבניהם ולנשיהם בדרך נסיעתן על הספינה הזאת זה מקרוב בזמן מועט ובהבטחה נאמנה ולכן כיון דלא נודעו טביעת הספינה הזאת רק בזמן רב לאחר שנטבעה וקרינן בזה דנודעו הנך תרי רובי ביחד להנשים וכמש"כ לעיל וגם מהסברא דערך שבוע א' מקודם שנטבעה הספינה כתבו מכתב לנשיהם ובניהם כנ"ל דיש לסמוך ע"ז להקל ולא להחמיר בכזה לחומרת משאל"ס כיון דשהו עליהם שיעור שת"נ כדמצינו דהקילו בזה וכמש"כ לעיל בשם תשובת מהר"ם פאדוואה סי' ל"ו שכתב בזה"ל חזינן דקמאי דקמאי שבקשו עלילות להקל במשאל"ס רק כשימצאו קצת ראיות לעלילותם כו' דע"כ יש לנו לסמוך על מה שהראיתי לחזק הנך תרי רובי דנודעו ביחד ועוד דחזרה מדעתו הראשונה הוי חשש רחוק דע"י צירוף כל הנ"ל יש לסמוך להקל. ועפ"ז חזקתי במ"א דברי הט"ז והב"ש בסי' י"ז ס"ק צ"ה במה שהתירו באחד שהלך על הגליד כו' די"ל בזה ג"כ הטעם דלא מצינו כה"ג דהחמירו חז"ל בזה וקצרתי:

כה

ולכאורה יש להעיר דלפי מש"כ לעיל תקשה דמאי מקשה הש"ס ביבמות ד' קט"ו ע"א ותסברא משאל"ס הוא ואשתו אסורה ושם הא היה עובדא בשני ת"ח שהיו באים על הספינה א"כ אף בזמן הש"ס הי' שם הרוב דאם איתא דסליק צורבא מרבנן קלא אית לי' והא הוה מצי לאוקמי דמיירי שם בנודע להאשה סיבת הטביעה לאחר זמן רב דהי' שהות לשמוע הקול משם ואז חלו הנך תרי רובי ביחד דבכה"ג יש להתיר במשאל"ס כנ"ל באמת בלא"ה הא משכחת הרבה גווני דהוה מצי הש"ס לתרוצי בזה וכגון מה דכתב הקהלת יעקב סי' ט' בשם הפנים מאירות להקל בנטבע שהתחיל לבעבע בגרונו תוך המים וכהנה רבות וע"כ אין זה הוכחה לסתור לכל מש"כ ויש לנו לצרף למה שראיתי בתשובת שבות יעקב ח' ג' סי' ק"י שכתב להקל ולהלכה ולא למעשה במשאל"ס בעגונות רכות בשנים ורדופות להנשא ואין במציאות להשיג עדות אחרים המועילים דבזה אף לכתחילה הוי כמו דניסת בדיעבד דלא החמירו חז"ל בכזה ונ"ד הוי העגונות רכות בשנים וטפלי תלוי' בהם ורדופות להנשא ואף דהשבות יעקב לא סמך ע"ז למעשה עכ"ז יש לצרף לאיזה צירוף סברתו למה שכתבתי לדון להיתירא ע"פ הסברות דנתבארו בעז"ה. ובצירוף שיטת הר"א מוורדן שהובא במרדכי להקל במשאל"ס לאחר שנה שנאבד זכרו וכש"כ בנ"ד שזה כמה שנים שנאבדו זכרון בעליהן. ע"כ דעתי מסכמת להיתירא וכפי דעת כת"ר ובצירוף עוד דעת רב גדול אחד מפורסם. ובאעה"ח יום ג' סיון תרל"ו לפ"ק.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה