עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן יז
נשאלתי בגרושה מעוברת וילדה וולד לאחר הגירושין וקבלה ע"ע התחייבות להניק את הוולד. ואם תצטרך לשכור לו מינקת מחוייבת לשכור לו מינקת ולא התחילה להניק כלל. והיא צעירה לימים ויש לחוש לתקלה חלילה וכמו שכתבו בארוכה ונשאלתי אם מותרת להנשא בתו"ז כד"ח:
ענף א
א
תשובה בעז"ה בתחלה נבאר מה דפליגי הר"ש הזקן עם הר"ת דס"ל להר"ש דגרושה מותרת להנשא הואיל ולא משעבדא להניק כמבואר בכתובות דף נ"ט נתגרשה אינו כופה כמבואר כ"ז בתוס' יבמות דף מ"ב וכתובות דף ס' והרא"ש ביבמות פ"ד סי' כ"ז ובכתובות פ"ה ברא"ש סי' ך' כתב טעם אחר בסברת הר"ש דלכן גרושה מותרת משום דאין עליה להניק בנה הואיל ובעלה קיים כו' אבל כשמת בעלה כו' כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם עכ"ל ועיין בצ"צ סי' נ"ה מש"כ בכוונת הרא"ש שכתב עשו חכמים תקנה כו' וכ"כ המרדכי בכתובות פ"ד הטעם דנתגרשה אינה כופה כו' לכן גרושה מותרת כו' והנימוקי יוסף בפ"ד ליבמות כתב בכוונת הר"ש דלכן גרושה מותרת משום דכיון דאב קיים תתבע לבעל דלא כסיפא למיתבע לבעל ואיהו חייס על ברי' ודוקא בליתבעי' ליורשים אמרו אשה בושה לבא לב"ד כו' וכן מורה לשון הר"נ בכתובות ע"ש. והשיטה מקובצת לכתובות דף נ"ט כתב בשם כמה ראשונים בשיטת הר"ש דלכן גרושה מותרת משום דהואיל והאב קיים הרי הוא נזהר בו לתקנתו כמו באשה תחת בעלה כו' וכ"כ הריטב"א בחידושיו לכתובות שם וכ"כ הרשב"א בתשובה והובא בב"י סי' י"ג וכ"כ המ"מ בה' גירושין פ' י"א ה' כ"ה ע"ש:
ב
ואי נימא דשיטת הר"ש דלכן גרושה מותרת משום דהואיל והאב קיים יהי' נזהר בתקנת בנו א"כ ה"ה בנ"ד שייך ה"ט ועיין בב"ש סי' י"ג ס"ק ל"ז שהביא בשם הפוסקים דשאני גרושה דאביו חי אבל להטעם שכתבו דלא משעבדא להניק א"כ אפשר דנ"ד דהתחייבה א"ע להניקו ולשכור לו מינקת אפשר דגם הר"ש מודה דמיתסרא כיון דמשעבדא להניק מחמת התחייבות שלה. אבל באמת ברור ופשוט דמטעם זה לא מקרי משועבדת להניק דאל"כ תקשה בכל אשה מינקת שקבלה וולד אחר בהתחייבות ע"ע להניקו משך שתי שנים תהי' אסורה להנשא לאחר מחמת איסור מינקת ובאמת זה וודאי אינו כדמצינו בכתובות דף ס' דת"ר מינקת שמת בעלה בתוך כ"ד חודש כו' דלא הי' הגזירה רק על מינקת שמת בעלה וכמש"כ הבאר היטב בסי' י"ג ס"ק י"ח בשם מקור ברוך דלא הי' התקנה רק על אמו משום דדוקא היכא דמוטל עליה חיוב מצד תקחז"ל או במכירה מצד הדין בזה אסרו חז"ל משא"כ היכא דאין עליה חיוב מצד תקחז"ל רק מה שהתחייבה ברצונה הטוב זה לא נכלל בשם מינקת חבירו להיות נאסרת בכלל גזירה דמינקת ובמכירה ג"כ ס"ל להרבה פוסקים דאין עלי' איסור כמבואר בהגהות אשרי לכתובות פ"ה להרא"ש סי' ך' ובלשון הר"ש הזקן שהובא בר"נ כתובות מקודם דמסיק בשם הרשב"א לחלק בין מכירה כו' משמע דהר"ש ס"ל שלא לחלק בין מכירה כו' משום דאף מכירה מותרת להנשא משום דכיון דאין עלי' שיעבוד מצד עצם השעבוד רק מצד סכנתא ע"כ אין זה דומה לאלמנת חבירו שחייבת להניק בנה מצד השעבוד שחל עלי' וכמש"כ הג"א שם. ועיין בב"ש סי' י"ג ס"ק ל"ח מזה. וה"ה י"ל בגרושה שהתחייבה א"ע להניקו דכיון דבלא חיובא לא היינו כופין לה להניק רק מצד התחייבות שלה א"כ ממילא אינה דומה לאלמנה דמחוייבת ממילא מחמת תקחז"ל ולכן לא שייך לגזור אטו אלמנה וכמש"כ המהרש"א בכתובות שם לגזירה הנ"ל א"כ ה"ה גרושה מינקת כיון דמצד הדין אינה משועבדת להניקו אלא מפאת דקיבלה ע"ע התחייבות להניקו דינה כמו כל מינקת דעלמא דהתחייבה להניק וולד אחר כד"ח דוודאי לא נאסרה להנשא כיון דאינה מחוייבת מצד תקחז"ל אלא מצד חיוב שהתחייבה א"ע מרצונה. ופשוט הוא משום דדינה כמו כל אשה בע"ז דיכולה להנשא:
אף דאם ניסת ה"ל בעל כלוקח ויהי' נפסדין בעלי מלוה ע"פ מ"מ אין לאסור הנישואין מחמת זה והא דאמרו בכתובות דף צ"ה גבי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת כו' דמי קאמר תינשא נישאת קאמר זהו במקום דאמרו איזהו רשע ערום כו' וגם הא שם אם ניסת לא מפרישין האשה מבעלה ולא יוציאנה בגט כמו בעבר ונשא מעוברת ומינקת חבירו משום דשאני בע"ח דעלמא וה"ה במניקה לוולד אחר ואף דנימא דכל אשה בע"ח אינה רשאה להנשא לכתחילה מחמת פסידות המלווים עכ"ז היכא דהבעל הנושאה מתחייב שלא יהי' פסידא להבע"ח אין בזה איסור כלל ובוודאי מותרת להנשא אף לכתחילה וממילא ה"ה בגרושה שעיקר החיוב הוי ע"ע מרצונה ולא מכח תנאי ב"ד. א"כ אינה דומה לאלמנה:
ג
ועוד דהא אף דנתחייבה להניקו מ"מ לא מקריא משועבדה להניקו דהא פועל חוזר בחצי היום וכמש"כ הרשב"א בתשובה והובא במחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' ז' דמי ששכר מינקת להניק בנו. יכולה לחזור תו"ז וכיון דיכולה לחזור מצד התחייבות שלה ואף דבר האבד לא שייך בזה דהא דבר האבוד הוי היכא דהי' מצוי פועלים אחרים בעת ששכרה ועכשיו אינו מוצא פועלים אחרים זהו מקרי דבר האבוד אבל בנ"ד לא שייך כן דהא בעת דהתחייבה ע"ז היתה אז מעוברת ולא היתה נצרכת לשכור מינקת ובעת דנולד הוולד היתה חוזרת בה וגם בשכר הא משיגין כעת גם מינקת אחרת. ע"כ לא מקריא זה לדבר האבוד ופשוט א"כ כיון דשיטת הר"ש דלכן גרושה לא נאסרה משום דכיון דנתגרשה אינה כופה ודוקא באלמנה דאמרו כופה ומניקתו כמבואר בכתובות דף נ"ט ובאה"ע ריש סי' פ"ב בזה אסרו וכיון דפועל חוזר בו וודאי לא מקרי זה בשם משועבד להניק כיון דחוזר בו לכתחילה ואין כופין אותו לעשות א"כ דינו כמו כל גרושה דכיון דנתגרשה אינו כופה ס"ל להר"ש דנא נאסרה בכל גזירת מינקת:
ולא שייך לדון בזה למה דאמרו בב"מ דף י' וב"ק דף קט"ז דשאני פועל דכל כמה דלא הדר בי' ידו כיד בעה"ב כו' משום דהא כתוב בכתב התחייבות שלה דאם לא תרצה להניקו תשכור מינקת לו א"כ בוודאי לא שייך עלי' שם פועל וממילא אין עליה שם מינקת חבירו ג"כ כנ"ל:
ד
ועיין באה"ע סי' פ' סעי' ט"ו דכל אשה המחוייבת לעשות כופין אותה לעשות ע"י כו' לכ"ע וי"א דכופין אותה בשוטים וה"ה באלמנה ליורשים אבל בפועל דחוזר בו ואף אם אין לו לשלם אין כופין כמבואר בסי' שנ"ג בח"מ ואף ברוצה להשכיר א"ע במק"א וחוזר בו מחמת יוקר ס"ל לכמה פוסקים דחוזר בו כמבואר שיטת הסוברים הנ"ל בריטב"א לב"מ ר"פ האומנים והובא במח"א ה' שכירות פועלים סי' ז' וכמש"כ החוות יאיר סי' ק"ג:
ובמק"א הארכתי בכ"ז וע"כ אין שם מינקת עלי' אף בנ"ד כיון דיכולה לחזור בו לכתחילה וגם בכה"ג אף דנתחייבה א"ע בקנין חליפין מ"מ דינה דיכולה לחזור וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' של"ג ס"ק י"ד להשיג על הריטב"א וע"כ כיון דאינו כופה אותה וודאי דלא נכללת בגזירת מינקת וכמו כל גרושה וכנ"ל:
ה
ומחמת דנתחייבה לשכור מינקת להוולד וודאי אין לאסור מטעם זה. דהא מטעם זה אין נקראת מינקת חבירו רק דינה כמו כל בע"ח ועיין בספרי בחר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף י' שהבאתי בשם התוספתא נדה דכל אשה חייבת בטיפול בנה כד"ח ואפ"ה בצמקו דדי' בחיי' בעלה מותרת להנשא ולא אמרינן דהא לא יהי' למי שיטפל בהוולד משום דלא אסרו בכלל הגזירה רק לשם מינקת ע"ש ועוד דהא מצינו בב"ש ס"ק ל"ז שהביא בשם אמונת שמואל דאלמנה עשירה מותרת להנשא משום דלא משעבדה להניק והב"ש חלק עליו דשאני אלמנה דאין לו אב:
משא"כ גרושה דאביו חי ועוד דשאני אלמנה דלפעמים חייבת כו' ע"ש ומשמע דלולי הטעמים הללו הי' מסכימים לדברי א"ש וקשה הא אלמנה עשירה היכא דאין להוולד שום ירושה כלל דמחוייבת האם ליתן להוולד בתורת צדקה כמבואר ביו"ד סי' רנ"א סעי' ג' וכמש"כ כה"ג הבית מאיר בסי' פ"ב סעי' ה' על קושיות הח"מ שם ס"ק ו' ובאמת על דין הנקתה בתורת צדקה יש לעיין מן הש"ך ח"מ סי' רמ"ב ס"ק א'. מה שהביא בשם המהרי"ק סי' קל"ג דבטרחא דגופא לא שייך כן ע"ש והדברים ארוכין ואכמ"ל אבל ממונה וודאי חל עלי' לכופה בתורת צדקה לשכור לוולד שלה מינקת א"כ קשה לפ"ז איך כתבו דמינקת עשירה מותרת להנשא מצד דלא משעבדה ומשמע אף היכא דהיתום הוא עני ואין לו ירושה והחולקים האוסרים זהו מטעם אחר כנ"ל. והא כיון דמשועבדת בתורת צדקה וכופין ע"ז כדקיי"ל ביו"ד סי' רמ"ח סעי' א' ובש"ך שם ס"ק ג' א"כ מקריא עדיין מינקת חבירו ותהא אסורה להנשא וע"כ מוכח כיון דאין עלי' חיוב הנקה רק חיוב ממון על צרכי הנקה לא מקריא בשם מינקת להיות נאסרת בכלל הגזירה דאיסור מינקת כיון דאין עלי' חיוב הנקה בעצם וגם כיון דאין עלי' חיוב הנקה מצד תקחז"ל רק מצד חיוב צדקה. ע"כ לא נאסרה בכלל גזירת מינקת. וה"ה בנ"ד כיון דאין עלי' חיוב כפיי' על הנקה בעצם כנ"ל רק על חיוב ממון א"כ ממילא לא נקראת מינקת חבירו להיות נאסרת בכלל גזירת חז"ל וע"כ לשיטת ר"ש הזקן לא נאסרה אף בנ"ד:
ענף ב
ו
אכן מה דיש להעיר בזה עפ"י מש"כ הנימוקי יוסף בשם הר"ש בטעמא דהך מילתא דגרושה מותרת להנשא משום דתתבע להבעל ולא כסיפא למיתבע כנ"ל א"כ בנ"ד דהחיוב מוטל עלי' כפי שהתחייבה ע"ז מרצונה א"כ אפשר דלא שייך בזה הך טעמא דהיתירא הנ"ל אבל באמת גם זה אינו דזה ברור דאם תהי' ידה משגת לשכור מינקת ממעותי' וודאי אין לנו לאוסרה דהא חזינן דבאיסור מינקת אף היכא דע"י נישואין תיעכר חלבה מ"מ אם יהי' מקום מוצא לשכור להוולד מינקת לא אסרוה. כדחזינן בש"ס יבמות דפריך וליתבעי' ליורשים ומה"ט באשה תחת בעלה לא חשו כמבואר התם. ומה"ט התיר הר"ש בגרושה משום דלא כסיפא למיתבע כנ"ל. א"כ כיון דעיקר ההיתר בעת שמתירין לה להנשא משום דסמכינן עליה דאם תיעכר חלבה תשכור לו מינקת אם יהי' לה ממון ומזהירין אותה דתזהר לקיים ולשכור לו מינקת דאל"כ תעבור על איסור מינקת חבירו וניסת באיסורא וע"כ וודאי לא חיישינן שמא תעבור על התנאי וכמבואר כה"ג באה"ע סי' קמ"ג סעי' א' בב"ש ס"ק ד' דשיטת הרמב"ם דתנאי שבידה מותרת להנשא ולא חיישינן שתעבור על קיום התנאי ואף בתנאי דקום ועשה לא חיישינן שתעבור ואף לשיטת הסוברים שם דבתנאי דקום ועשה חיישינן שתעבור אף דהוי בידה. עכ"ז י"ל דשא"ה באיסור דאורייתא משא"כ באיסור דרבנן די"ל דכ"ע מודו דלא חיישינן וסמכינן דתקיים התנאי וכה"ג ראיתי ביו"ד סי' רי"ג סעי' ג' דקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא יישן למחר וכתב רע"א זצ"ל בחידושיו דמשמע דוקא בקונם עיני אבל בקונם שלא אישן כיון דהוי דבר שאין בו ממש והוי נדר רק מדרבנן לא חיישינן שיעבור על התנאי ע"ש ומה דיש להעיר מהא דנדרים דאף בשב וא"ת אמרינן דבתנאה לא מיזדהר ובגיטין אמרינן דבתנאי דבידה מותרת להנשא כבר הקשה זה הרשב"א בגיטין דף פ"ג ותירץ שם דשאני באיסור א"א דמיזדהרא טפי ועיין בט"ז יו"ד סי' ר"כ ס"ק י"ט]. א"כ בנ"ד דהא דמתירין לה איסור מינקת היינו בשביל מה דסמכינן דתקיים כל ההתחייבות שלה שהתחייבה לשכור לו מינקת אם יהי' ידה משגת לזה א"כ הא הוי זה כדבר שבידה ובאיסור דרבנן לכ"ע לא חיישינן שתעבור כנ"ל:
ז
ולא אמרינן דהא ביד הבעל הנושאה אינו בידו דהא זה תלוי ביד האשה וגבי קיום האשה להתחייבות שלה אין זה בידו דז"א דהא מצינו בתנאי שמתנה עמה על הגט במה שבידה ושב ואל תעשה או בתנאי בקום ועשה ובידו לדעת הרמב"ם מותרת להנשא כנ"ל ולא אמרינן דאיך ישאנה האחר הא לגבי דהנושאה אין זה דבר בידו לקיום התנאי שמוטל על האשה וע"כ מוכח דכיון דהוי ביד האשה הניסת לו ממילא יכול לסמוך עלי' איש הנושאה וה"ה בנ"ד:
ולא מצינו חשש דשמא תחזור רק בנתנה בנה למינקת דזה לא הוי דבר שבידה רק תלוי בדעת המינקת וזה מקרי אינה בידה בזה מצינו דחשו חז"ל משא"כ במה דהוי בידה לא חיישינן כנ"ל ועיקר מה דיש לחוש בנ"ד הוא משום דאם לא תתנה עמו שיהי' ע"מ שאין לו רשות בממונה ויהי' זכותו כלוקח על נכסי אשתו ומטלטלי לא גבינן אף במלוה בשטר לשיטת כמה פוסקים כמבואר באה"ע סי' צ"א בב"ש ס"ק י"ד ובח"מ סי' קי"ב ואכמ"ל ואף דלזה אין לחוש באמת דהא מיד בעת שניסת לו תוכל להתנות כן. מ"מ יש לחוש דלמא תפסיד כל אשר לה וכמש"כ התוס' גיטין ד' פ"ב ד"ה שר"א מתיר כו' בשם הרב ר' אלחנן בתנאי דה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן מחשש שתפסיד כל אשר לה כו' וה"ה בנ"ד אך גם בזה אין לחוש דממנ"פ אם תשיג ידה לשכור מינקת לא חיישינן לחזרה כיון דהוי בידה כנ"ל [ועוד דהא כיון דכתב הרא"ש ביבמות פ"ד סי' כ"ו עיקר הטעם דהחמירו בגרושה לפי שרוב נשים חסות על בניהם ומניקתו כו' א"כ בוודאי מצד כש"כ דסמכינן בזה במה דהוי בידה דוודאי אם יהי' בידה לשכור לו מינקת תשכור לו כפי התחייבות שלה]:
ח
ואף דנחלק דשאני בקונם על תנאי דאם לא תקיים התנאי הלא עשתה איסור מכבר משא"כ בנ"ד דאף דכתבתי לעיל דמזהירין אותה דאם לא תשלם שכר המינקת תעבור למפרע במה דניסת לבעל על איסור מינקת לא תנשא לפי דבאמת מוטל גם על האשה איסור זה. וידעתי למש"כ הנו"ב בזה ואכ"מ עכ"ז אינו ברור כ"כ לומר דאם לא תשלם שכר הנקה תעביר למפרע על איסור מינקת. מ"מ י"ל בקצרה כן דכיון שהתחייבה א"ע לשלם שכר הנקת הוולד א"כ מחוייבת לשלם ואם לא תקיים כן ממילא תהי' בכלל לוה רשע כו' [וידעתי לדברי הש"ך ח"מ סי' ל"ז ס"ק י"א. אבל התומים שם ס"ק ה' חולק על הש"ך ובמק"א הארכתי בזה ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ק"ח ס"ק ב']. וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד' דחזקת כשרות מהני אף בחשש דלהבא ואף בקום ועשה ע"ש וע"כ בוודאי יש לנו לסמוך על חזקת כשרותה דתקיים כפי התחייבות שלה ולא תהי' לוה רשע דזה שייך בכל מיני התחייבות שבעולם וכמש"כ בספרי נחל יצחק שם ובפרט באם לבנה דהא רוב נשים חסות על בניהם אף בלא התחייבות וכמש"כ הרא"ש ביבמות פ"ד כנ"ל וש"פ ומכש"כ בהתחייבה ע"ז:
ט
ועיקר החשש הוא שמא לא תשיג ידה לשכור לו מינקת א"כ גם בזה שייך סברת הנ"י והר"נ שכתבו דבגרושה תתבע מהבעל הגרוש על הוצאות הוולד דלא כסיפא למיתבעי' דהא אם יהי' בידה לשכור לא חיישינן כנ"ל. ואם לא יהי' בידה א"כ ממילא תוכל לתבוע ממנו כיון דעצם החיוב מוטל על האב לזון בנו עד ששה שנים ונחתינן לנכסיו אף ביש להוולד ממון כמבואר באה"ע סי' ע"א ומה דפטרה הגרושה לבעלה בעת הגט מן הצטרכות הוולד ז"א מועיל כלל דאיך תוכל לפוטרו מן חיוב שאינו שלה דהא החיוב הוא שייך להוולד ועיין באה"ע סי' קי"ב סעי' א' דאפי' מחלה אמם כתובתה יש להבת מזונות ואם מחלה בפי' למזונות הבנות עיין שם בחלקת מחוקק ובב"ש אבל ז"א רק בחיוב מזונות הבנות דמצד תנאי כתובה אתי עלה משא"כ בחיוב בניו הקטנים דהוטל על האב זהו חיוב בפ"ע כמ"ש הב"ש בסי' ע"א ס"ק א' ודלא כהר"נ ע"ש וודאי אינה יכולה לפוטרו מן חיוב הנקת הוולד שמוטל עליו ודומה להא דסי' קי"ד סעי' ג' דאם האם פטרה מלזונו אין הפטור כלום א"כ גם בזה שייך סברת הנ"י הנ"ל דתתבע מהבעל ובוודאי תוכל לתובעו אם אין לה דאז החיוב על הבעל אבי הוולד לשכור לו מינקת א"כ ג"כ לפי טעם של הנ"י יש להתיר לשי' הר"ש בנ"ד ג"כ ובפרט כי רוב הפוסקים כתבו בטעם של הר"ש להתיר גרושה לפי דלא משעבדא להניק ונתגרשה אינו כופה וזה הטעם שייך בפשיטות בנ"ד כנ"ל:
ענף ג
י
וגם בעיקר מש"כ הנימוקי והר"נ בטעם הר"ש דלכן גרושה מותרת להנשא משום דתתבע מהבעל כו' יש לדון טובא לפמש"כ הר"נ בס"פ אע"פ דהא דהאב זן קטני קטנים זהו דוקא בשאמן קיימת ומן דין מזונות אמם נגעו בה והיכא דמיפטר ממזונות אמם אזי פטור ממזונות בניו הקטנים כו' והובא בחלקת מחוקק סי' ע"א ס"ק א' ואף שהב"ש שם ס"ק א' כתב בפשיטות דלא כהר"נ עכ"ז המל"מ בפ' י"ב ה' י"ד כתב שם המגיה דמדברי הרמב"ם משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מן דין מזונות אמם נגעו בה. דאל"כ למאי הילכתא אקשינהו לומר כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו כו' עכ"ל ולפ"ז יש להעיר במש"כ הנ"י ומשמעות הר"נ ג"כ בכוונת הר"ש דמתיר משום דתתבע מהבעל הא באמת לא תוכל לתבוע מהבעל שיתן על שכירות המינקת כיון דגירשה ומיפטר ממזונות האם א"כ ממילא מיפטר ממזונות בניו וכמש"כ הר"נ דבאין אמם קיימת אין חייב במזונותיהם כנ"ל ובאמת עפ"ז יש לתרץ מה שהקשו הראשונים ובשמ"ק לכתובות על שיטת הסוברים לאסור בגרושה מינקת דא"כ מאי קאמר הש"ס ביבמות דף מ"ב דליתבעי' ליורשים דמפני מה קאמרי בפשיטות ליתבעי' ליורשים הא משכחת בגרושה דלא שייך תביעת יורשים אלא תביעת הבעל שגירשה ומזה הוכיחו דדוקא באלמנה אסרו ולא בגרושה אבל לפמש"כ בשם הר"ן אתי שפיר בפשיטות משום דבגרושה לא שייך לומר ליתבעי להבעל כיון דמיפטר ממזונות בניו כיון דגירשה כנ"ל אלא באלמנה דעל בנותיו חייבים היורשים מצד מזונות הבנות ובבנים זכרים שייך תביעת היורשים משום חלק ירושתם וע"כ אתי שפיר כ"ז]. א"כ לשיטת הר"נ והרמב"ם כפי שכתב המגי"ה במל"מ כנ"ל לא אתי שפיר טעם הנימוקי והר"נ בשיטת הר"ש כנ"ל:
יא
ועוד יש לדון לפמש"כ הראשונים להוכיח דגרושה מותרת להנשא משום דהא תניא בכתובות דף ס' דמינקת שמת בעלה כו' אלמא דדוקא במת בעלה אסרו ולא בגרושה וכ"כ השמ"ק בכתובות שם הוכחה הנ"ל ולטעם הנ"י והר"נ בשיטת הר"ש דלכן גרושה מותרת להנשא משום דתתבע מהבעל א"כ לפ"ז ממילא מוכח מהברייתא דתניא מינקת שמת בעלה דמשמע גרושה מותרת כהוכחתם הנ"ל דהאב מחויב לזון בניו הקטנים עד ששה שנים ונחתינן לנכסיו דאל"כ אמאי גרושה מותרת להנשא לשיטת הר"ש הנ"ל א"כ לפ"ז תקשה בהא דכתובות דף ס"ה ע"ב דדרש עולא כו' דזן קטני קטנים כו' ממאי מדקתני היתה מניקה כו' ודלמא משום דחולה כו'. ודילמא הא קמ"ל כו' אלמא דהגמ' מהדר להוכיח בראי' להך דינא דא' עולא וקשה דאמאי לא הוכיחו מברייתא הנ"ל דלמה תני שמת בעלה ולא אמרו בקצרה מינקת חבירו דמוכח מזה דלכן גרושה מותרת משום דתתבעי' לו לפי דחייב לזון קטני קטנים כנ"ל ואף דזהו ברייתא מ"מ כיון דנדחית ראייתם מהמשנה הנ"ל להוכיח כן מהברייתא הנ"ל ודוחק לומר דלא ידעו אז מהברייתא הנ"ל ומכ"ז מוכח דעיקר טעם הר"ש דהתיר גרושה אינו מצד חיוב המוטל על האב ותתבע ממנו אלא העיקר הטעם הוא לפי דבגרושה דלא משעבדא ונתגרשה אינו כופה ע"כ לא נאסרה בכלל הגזירה דאיסור מינקת וי"ל דהר"נ והנימוקי דכתבו כן בטעם הר"ש הזקן אין זה לעיכובא רק לרווחא דמילתא וכמו שמבואר בנ"י דכתב מתחלה הטעם דתתבע להבעל כו' ובסוף כתב הטעם בלשון ועוד דהא אמרינן נתגרשה אינו כופה. א"כ י"ל דזהו עיקר טעמו וידעתי די"ל דמש"כ הר"נ בס"פ ה' כתובות על מה שחידש שם דמן דין מזונות אמם נגעו בה דלא ראיתי להראשונים ז"ל שאמרו כן עכ"ל ע"ש די"ל דכוונתו לשיטת הר"ש הזקן הנ"ל לפמש"כ הר"נ בכוונתו הטעם משום דתתבע מהבעל כנ"ל דמשמע ממנו דגם בגרושה דמיפטר ממזונות האם. עכ"ז חייב במזונות הבנים ועכ"ז שפיר כתבתי איך סתם הר"נ ולא הזכירו בפי' דהר"ש ס"ל דמזונות קטני קטנים אינו מן דין מזונות האם. בע"כ מוכח כמש"כ דלאו דוקא נקטו לזה הטעם:
יב
ולכאורה י"ל דאף לפמש"כ הר"נ דהא דחייב במזונות הבנים דזהו מן דין מזונות אמם דזהו רק בקטני קטנים אבל במה דמבואר בכתובות דף מ"ט דבאושא התקינו שיהא זן בניו הקטנים ואם לא רצה מכלימין אותו כו' דהא זהו וודאי לא מן דין מזונות אמם נגעו בה וא"צ ראי' לזה א"כ י"ל דכוונת הר"ש הזקן במש"כ דתוכל לתבוע מהבעל היינו מצד הך תקנתא ולא מן החיוב שמחויב לזון קטני קטנים אבל ז"א דוודאי לא סמכינן על זה ולהתירה להנשא דעיקר סמיכת הפוסקים דכתבו דהיכא דאיכא למיתבע וודאי תתבע אותו לדין על מזונות הוולד זהו מהא דיבמות דף מ"ב דאמרו דליתבעי' ליורשים כמבואר בראשונים ואי נימא דכוונתם להחיוב דתק"א הנ"ל:
הא יש לחלק בפשיטות דשאני מה דאמרו דליתבעי' ליורשים דזהו תביעה ע"פ דין ובכפי' משא"כ בתביעתה להבעל שגירשה אין זה חיוב בכפיי' רק בהכלמה. א"כ מי יימר דיתבייש וירצה ליתן מזונות ואיך סמכינן ע"ז וע"כ מוכח דכוונתו ג"כ לתביעה דיחוייב ע"פ דין ובכפיי', א"כ שפיר כתבתי דזה הטעם לא הוי לעיכובא ובפרט דנתבאר דגם בנ"ד שייך ג"כ הטעם דהנימוקי הנ"ל שכתב דתתבענו. ע"כ ברור לדעתי דלשיטת הר"ש וסייעתו וודאי מודה ג"כ בנ"ד דמותרת להנשא:
יג
והנה בשיטת הרמב"ם פ' י"א ה' גירושין ה' כ"ה כתב המ"מ שם דמן הרמב"ם משמע דס"ל שלא לחלק בין גרושה לאלמנה וכ"כ הב"י באה"ע סי' י"ג והובא בבאר הגולה סי' י"ג סעי' י"א ס"ק ד' ע"ש אבל בשמ"ק לכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה נתגרשה אינו כופה כו' שהביא שם שי' הר"ש דגרושה מותרת משום דכיון דהבעל קיים הרי הוא, נזהר בו מסיים שם דכן נראה מדברי הרמב"ם ע"ש. אלמא דס"ל בשי' הרמב"ם דס"ל ג"כ כהר"ש הנ"ל ואפשר דטעמו דהשמ"ק דהוכיח כן מהרמב"ם משום דהי' קשה לי' במש"כ הרמב"ם שם דגזרו חכמים שלא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו משום שמא יזיק להוולד בשעת תשמיש כו' ומניקה שמא יתעכר החלב כו' ובשיטת הרמב"ם כבר דשו בי' רבים וגם אנכי אמרתי כמה דרכים בכוונתם אבל אין העת גורם להאריך והעיקר הפשוט בכוונתו כמש"כ הלח"מ שם דהי' להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ועכ"ז קשה דלמה להרמב"ם לכתוב הטעם דמשום דחסא כיון דמסיק הטעם דאיסור מינקת משום דיתעכר החלב א"כ מה"ט יהי' נאסר ג"כ במעוברת דהא למניקה קיימא ואף דנימא דלא גרס לזה בש"ס מ"מ הא הסברא נותנת כן דמעוברת שייך ג"כ ה"ט מצד הסברא וע"כ הוכיחו מהרמב"ם דס"ל דגרושה מותרת כהר"ש הזקן והוי נפ"מ מן הטעם שכתב הרמב"ם במעוברת להורות דאף בגרושה מעוברת דלא שייך לאסור משום איסור מינקת עכ"ז אסורה משום דחסא ויש לדחות זה ההוכחה משום די"ל דנפ"מ מן טעם הרמב"ם הנ"ל להיכא דצמקו דדי' ופסק חלבה דמטעם מינקת לא נאסרה כמבואר בסי' י"ג דפסק חלבה בחיי בעלה מותרת אבל מטעם דמשום דחסא נאסרת אף בכה"ג אך גם ההכרח שכתבו דמשמע מהרמב"ם דלא מחלקינן בין גרושה לאלמנה לענ"ד אין זה הכרח דהא מן מה דסתם הרמב"ם ולא מחלק בפי' בין אלמנה לגרושה אין זה הוכחה דהא הרמב"ם דרכו להביא רק כלשון הגמ' ובגמ' דאמרו לא ישא אדם מינקת חבירו סתמא. עכ"ז ס"ל להר"ש דגרושה מותרת משום דלא נקראת מינקת חבירו כיון דנתגרשה אינו כופה כמבואר כ"ז בלשון התוס' והרא"ש וש"פ א"כ ה"ה י"ל בלשון הרמב"ם דכיון דכתב כבר דנתגרשה אינו כופה ע"כ אינה נכללת בלשונו מינקת חבירו ואין הכרח מלשון הרמב"ם אך הב"ש ס"ק כ' כתב הכרח אחר להוכיח מהרמב"ם דס"ל לאסור גרושה וכ"כ היש"ש אך גם זה אינו הכרח וכיון דמצינו להשמ"ק דהביא בשם ראשונים דס"ל בשם הרמב"ם דס"ל ג"כ כהר"ש יש לנו מזה יסוד גדול להקל בנ"ד ובפרט לפי המבואר במל"מ בשם המגי"ה. והובא לעיל דהרמב"ם ס"ל דמזונות הבנים קטנים מן דין מזונות אמם נגעו בה והיכא דא"צ ליתן מזונות להאם אז מיפטר גם ממזונות הבנים קטנים א"כ בוודאי אין לומר בשיטת הרמב"ם כסברת הנ"י בשיטת הר"ש כנ"ל:
וע"כ מוכח לפי דברי השמ"ק דס"ל להרמב"ם כהר"ש דטעמו משום דכיון דהאב קיים ה"ה נזהר בו לטובת הוולד א"כ ה"ה שייך ה"ט בנ"ד בפשיטות דאף דפטרתו מ"מ יהי' חושש לטובת הוולד כנ"ל וכן להטעם שגרושה לא משתעבדת מצד התקנה דג"כ מותרת בנ"ד ובלא"ה כתבתי לעיל דגם בנ"ד שייך דתתבענו כנ"ל ובוודאי אין לומר דזהו טעות סופר בשמ"ק וצ"ל הרמב"ן דהא וודאי מוכח דהרמב"ן ס"ל דגרושה אסורה מדהקשה בחידושיו ליבמות דף מ"ב על מה דשקיל וטרי הש"ס לאסור ג' חדשים דהבחנה והקשה דלמה לא אמרו הטעם משום ספק מעוברת ונאסרת משום גזירת מעוברת למניקה קיימא כו' ואי נימא דדוקא אלמנה נאסרת ולא גרושה א"כ מה הקשה הא י"ל דנפ"מ לגרושה דלא נאסרת משום גזירה דמינקת ומשום טעמא דהבחנה נאסרת ובמשנה יבמות דף מ"א תנן דלא תנשא בג' חדשים הן גרושות והן אלמנות וע"כ מוכח דס"ל להרמב"ן דאף גרושה נאסרת והקשה שפיר ועדיין יש לדון דהא נפ"מ באשה דצמקו דדי' אך ז"א וקצרתי] ובלא"ה אין לנו לעשות ט"ס:
ובאמת ראיתי בכמה פוסקים דכתבו דקשה להקל בגרושה משום דהרמב"ם ס"ל ג"כ להחמיר אבל כיון דמצינו בשמ"ק דכתב בשם הרמב"ם להיפך ע"כ אין לנו להחמיר מטעם זה וזהו יסוד גדול להיתירא:
ענף ד
יד
ובשיטת רש"י ראיתי להמשכנות יעקב סי' ה' שכתב להקל בגרושה מינקת ובפרט היכא דלא התחילה להניק וגם כתב דשי' רש"י בכתובות דף ס' דבנתנה בנה למינקת כתב רש"י שם זו שמת בעלה כו' וכ"כ שם בהנהו דבי ר"ג כו' אלמנות שהי' בהן כו' ועוד שם לקמן כתב שלא חילקו חכמים במינקת שמת בעלה כו' אלמא דדוקא באלמנה ס"ל לרש"י דנאסרת ולא בגרושה ע"ש וכן מצאתי בספר תפארת למשה בסוף הספר בתשובה א' שכתב להוכיח ג"כ מרש"י הנ"ל דס"ל דבגרושה לא נאסרת [והא דמבואר בברייתא שם דת"ר מינקת שמת בעלה כבר כתבו הראשונים שם והשמ"ק שם דנקט כן לרבותא דאף במת בעלה דהיתה משועבדת מ"מ ס"ל לחד תנא דסגי י"ח חודש ולא יותר ותמהני עליהם איך נעלם מהם דברי רש"י בסוטה דף כ"ד ע"א במשנה שם דמעוברת חבירו. ומינקת חבירו לא שותות כו' דברי ר"מ כו' ופי' רש"י שם בד"ה מעוברת חבירו כו' שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים לינשא כו' עכ"ל רש"י. אלמא להדיא דגם בגרושה ס"ל לרש"י דנאסרת:
טו
ובדרך פלפול נ"ל בזה דהא לשיטת הר"ש דאלמנה לא נאסרת רק היכא דמשעבדא וכמש"כ האמונת שמואל דלשי' הר"ש ה"ה בעשירה אלמנה מותרת משום דאזלינן בתר טעמא כיון דלא משעבדא והובא בב"ש סי' י"ג ס"ק ל"ז. ולפ"ז ה"ה באלמנה שבעלה לא הניח אחריות נכסים ומכש"כ בלא הניח נכסים כלל וודאי כיון דאינה ניזונת ואף מטלטלין לא גבינן למזון האשה כמבואר בכתובות דף נ"א דהלכתא למקרקעי ולא מטלטלין בין לכתובה בין למזונות כו' וכיון דאינה נזונת א"כ לא משעבדא להניק ע"כ ממילא לא נאסרת לשיטת הר"ש הנ"ל א"כ לפמש"כ במק"א לדון דלא גזרינן רוב אטו מיעוטא וכמש"כ כעין זה הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' י"ד בד"ה ולכן קשה הדבר כו' ע"ש וכה"ג כתב הנחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בתשובותיו שם סי' ז' דלא גזרינן מה דשכיח ביותר אטו מה דלא שכיח כ"כ ע"ש והמהרש"א בכתובות דף ס' על תוס' ד"ה והלכתא מת מותר כו' כתב שם בטעמא דר"ת דאסר גרושה משום דגזרינן אטו אלמנה ע"ש ואי נימא דלא אסרו באלמנה רק היכא דהניח אחריות נכסים א"כ לפ"ז ה"ל איסור באלמנה בשם מיעוטא דהא כמה אנשים דלא מניחין אחריות נכסים ובצירוף אנשים דאין מניחים כלל א"כ ה"ל בשם אלמנות רובא דלא נאסרו בכלל גזירה הנ"ל וע"כ אין שייך לאסור בגרושה אטו אלמנה וזהו לדידן אבל לר"מ דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה ושיטת הר"נ בנדרים ד' ס"ה דאף מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה לר"מ ודלא כשי' התוס' דס"ל דדוקא מיני' משתעבדי לר"מ א"כ לר"מ דאף בלא הניח אחריות נכסים ס"ל דמשתעבדי רק בלא הניח כלל אינה משתעבדת. א"כ יש לנו רובא אלמנות דמשתעבדות משום דבלא הניח ירושה כלל זהו מילתא דלא שכיח ועיין מזה בתוס' יו"ט סוטה פ"ד מ' ג' א"כ לר"מ שפיר איכא למיגזר גרושה אטו אלמנה משום דאלמנה ע"פ רוב נאסרת ושם בסוטה אליבא דר"מ כתב כן רש"י דס"ל דלא שותות כו' ע"כ אין זה סתירה כ"כ. כ"ז אמרתי בימי ילדותי:
טז
וכעת נלע"ד לומר באופן אחר במש"כ רש"י בכתובות דמיירי במת בעלה וכמש"כ המשכנות והתפארת למשה די"ל דזהו דהי' קשה לרש"י על תנא דברייתא דמתיר נתנה בנה למינקת הא אף דלא גזר בגזירה דהבחנה לגזור בנתינה. מ"מ מן הדין יש לאסור מחשש דשמא תחזור כיון דע"פ דין יכולה המינקת לחזור כמו כל פועל חוזר בחצי היום וכמש"כ הרשב"א בתשובה והובא במח"א ה' שכירות פועלים סי' ז' וכמו בהא דקידושין מ"ה בנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא לדעת אבי' דס"ל לרב אסי דאינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אביה וימחה. וכמש"כ מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ה' וכמש"כ שם מצאתי בעז"ה במרדכי ליבמות פ"ד שכתב דהא דאמרו נתנה בנה למינקת כו' מיירי באופן דליכא למיחש לחזרה דאל"כ לא הי' צריך ראי' מהא דרדופה ע"ש ובספרי שם בד"ה ועוד נלע"ד לומר דבאלמנה שמשועבדת להניק ומחמת קבלת המינקת האחרת לידה התרנו לאם הולד להנשא ומחמת סמיכתה על המינקת פסקה מלהניק א"כ זה דומה להי' שם פועלים אחרים [היינו מניקות] בעת שנשכרה המינקת דהוי כדבר האבוד וע"כ אין לנו לחוש כלל לשמא תחזור כיון דאסורה לחזור ואין לנו דבר האבד יותר מזה דהא הפסידה להוולד זכותו ושעבודו שהי' לו על אמו מצד תקחז"ל. וע"כ מן הדין לא חיישינן לחזרת המינקת כיון דאסורה לחזור רק מצד גזירה דהבחנה חששו לגזור מ"מ שמא תחזור ולא ציית הדין ולא יהי' ב"ד מזומן וכן הא דאמרו שם שאני בי ר"ג דלא הדרי בהו וודאי אין סברא דבי ר"ג יאיימו על אנשים אף היכא דמן הדין יכולה לחזור ויעשו שלא כד"ת אך לפמש"כ אתי שפיר כיון דהוי כמו דבר האבד דע"פ דין א"י לחזור רק דחשו חז"ל שמא לא תציית הדין אבל בבי ר"ג דבידם לכוף להעמיד הד"ת על תלה ע"כ לא חיישינן לחזרה כ"ז כתבתי בספרי שם:
יז
ולפ"ז הוצרך רש"י לפרש דמיירי במת בעלה דאל"כ מפני מה סמכינן בנתנה בנה למינקת להתירה להנשא והא יש לחוש לחזרת פועל כנ"ל ובגרושה הא לא שייך לומר דהוי דבר האבד כנ"ל דהא לא היה להוולד שום שעבוד על אמו הגרושה להניקה ואי דהוי מצי רש"י לפרש דהי' אז מינקת אחרות הא זהו אריכת הלשון:
וע"כ פי' רש"י דמיירי במת בעלה וכן בהא דר"ג וכן לקמי' שם דגזרו במת בעלה בין מניקתו כו' דהא קאי הכל על נתנה בנה למינקת דלולי הגזרה לא הי' אוסרים בנתנה בנה למינקת ע"כ הוצרך רש"י לפרש דמיירי הכל במת בעלה. וע"כ אין ראי' מרש"י כלל ועפ"ז נדחה הוכחות הגאונים הנ"ל משום דגם שי' רש"י בכתובות כר"ת דגרושה אסורה וכמש"כ להדיא בסוטה ואין כאן סתירה מדברי רש"י להדדי כנ"ל:
יח
ועוד נלע"ד לומר בכוונת רש"י דכתובות דף ס' הנ"ל דכתב כמה פעמים בסוגיא שם דמיירי במת בעלה דלא יסתרו לדברי רש"י בסוטה משום דהא שיטת רש"י בס"פ אע"פ דהא דזן קטני קטנים דזהו משום מזונות אמם נגעו בה כמש"כ רש"י שם בס"פ. דכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה עכ"ל רש"י וע"כ כתב הר"נ שם להוכיח מזה דהיכא דמיפטר ממזונות האם אז אינו חייב במזונות הבן ולפ"ז יש להעיר בהא דנתנה את בנה למינקת דהתנא דברייתא מתירה להנשא ולולי הגזירה דהבחנה היתה מותרת להנשא לכ"ע. דקשה הא יש לחוש שמא לא ישולם שכר הנקה להמינקת וממילא לא תניק וע"כ אף דנימא דהחשש שמא תחזור בה משום דפועל חוזר הוי זה חשש רחוק וכמש"כ בספרי באר יצחק שם. עכ"ז יש לחוש שמא לא ישולם לה שכרה דתחזור אז בוודאי ודוחק לומר דמיירי בשלמו לה השכירות מקודם ואף דנימא דהאם של הוולד דשכרה להמינקת מסתמא התחייבה אז לשלם מכיסה שכר הנקתה. עכ"ז קשה דהא כיון דבעל כלוקח הוא ופטור לשלם אף מה שלוותה וכמבואר בח"מ סי' קי"ב ובאה"ע סי' צ"א. א"כ לא יהי' לה במה לשלם שכר הנקה ודוחק לומר דמיירי דבעל הנושאה מתחייב על שכר הנקה לשלם ואי דנימא דבעת דנתנה בנה למינקת הי' הסמיכה לתבוע מבעל הגרוש. הא שיטת רש"י דבגרושה מיפטר האב ממזונות הולד א"כ לא יהיה להמינקת מקום לתבוע שכירותה ואז יכולה לחזור ע"פ דין א"כ ה"ל לאסור בנתנה בנה למינקת ע"פ דין וכבר כתבתי לעיל דאף דהאב חייב לזון בניו מצד תקנות אושא הא אין זה בכפיי' רק דמכלימין לו ואין לסמוך ע"ז כנ"ל בארוכה:
יט
אך אי נימא דהסוגיא מיירי באלמנה א"כ שפיר אתי משום דתוכל המינקת לתבוע להיורשים שכרה דהא אם הוי הוולד נקבה החיוב מוטל על היורשים לזונה כמו כל מזונות הבת ואי הוי הוולד זכר א"כ ממילא יש לו ירושה כמו דאמרו ביבמות ולתבעינה ליורשים כו' והא דאמרו שם אשה בושה לבא לב"ד הא פי' רש"י שם דבשביל בנה בושה לתבוע משא"כ המינקות האחרת לא תהיה בושה לתבוע. כיון דאינו בנה וכמש"כ מזה בספרי ח' אה"ע סי' א' ענף י' בסופו והעירותי שם מהא דקידושין ד' מ"ז ובתוס' ב"ב ד' קמ"ז ד"ה המוכר שט"ח ע"ש משא"כ בגרושה כיון דהבעל מיפטר מן מזונות הנקת בניו כשי' רש"י הנ"ל. ע"כ לא מהני נתנה בנה למינקת לכ"ע כיון דאין מקום להמינקת ממי לתבוע שכרה משום דלמא לא ישולם לה שכירותה. וע"כ נקט רש"י שם דכולי סוגיא מיירי במת בעלה דאז יש לה ממי לתבוע שכרה ולכן מצד הדין היתה מותרת רק מחמת חומרא דגזירה נאסרת וכמו בגזירה דהבחנה. כנלע"ד. ולפ"ז לא סתרי דברי רש"י להדדי ויש להאריך עוד ברש"י שם בסוטה ד' כ"ד וקצרתי ונתבאר שלשה אופנים אופן א' דיש לדון דלדינא ס"ל לרש"י להתיר בגרושה ושני אופנים די"ל דגם לשי' רש"י בכתובות הדין הוא לאסור בגרושה:
כ
אך דאף דנימא דלשי' רש"י הדין הוא לאסור בגרושה מינקת וכן לפמש"כ הפוסקים בשיטת הרמב"ם דס"ל לאסור בגרושה עכ"ז י"ל דמה דאסרו בגרושה אזלי לטעמייהו משום דהא נתבאר דרש"י ס"ל דמזונות בניו עד שש זהו מן דין מזונות אמם נגעו בה והיכא דמיפטר מן מזונות האם ממילא מיפטר ממזונות בניו וכן נתבאר לעיל בשם המגי"ה בשי' הרמב"ם דס"ל כן. וגם הא נתבאר לעיל בשם הנימוקי והר"נ בשי' הר"ש דלכן התיר בגרושה משום דתתבע מהאב וכיון דרש"י והרמב"ם ס"ל דבגירש אשתו מיפטר ממזונות בניו ע"כ שפיר כתבו להחמיר בגרושה מינקת משום דלא שייך לומר דתתבענו. משא"כ לדידן דקיי"ל בשו"ע סי' ע"א דלא כהר"נ בזה וכמש"כ הב"ש שם אלא אף באין חייב מזונות להאם עכ"ז מחויב מזונות לבניו א"כ כיון דע"פ דין תוכל הגרושה לתבוע להבעל שגירשה שיתן על הוצאות הוולד דהא בכל בתי דינים שלנו פוסקין כן. לכן שפיר י"ל לדינא דגם הרמב"ם ורש"י יודו דגרושה מינקת מותרת להנשא:
ענף ה
כא
וראיתי בספר קהלת יעקב להגאון רי"ט אלגאזי במענה לשון ח' ג' לשון בני אדם אות ע' ס"ק רי"ט שכתב דמה דאמרו חז"ל כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ופועל חוזר בו היינו דוקא בגברי דחייבים במ"ע אבל אין נשים בכלל זה כיון דפטירי ממ"ע חוות יאיר סי' ק"ג וקיצר בטעמו. אך ראיתי זה בספר חו"י שם ולא כתב זה רק בלשון לכאורה וגם כתב זה ע"פ הכלל דבני ישראל ולא בנות ישראל ודחה זה ע"פ מש"כ התוס' והמג"א סי' י"א ס"ק ב' והסביר זה בסברתו ע"ש. אך גוף הענין שחידש לא נהירא לי דהא מבואר בתשובת הרשב"א והובא במח"א כמבואר לעיל דאף מינקת יכולה לחזור כפועל. וכן מבואר בח"מ סי' של"ג גבי משרתת כו' וכן מוכח ממה דאמרו בקידושין ד' ט"ו דמוכר עצמו אינו נרצע מדכתיב אזנו במרצע ולא אזנו של מוכר עצמו כו' ואידך ההוא מיבעי לי' ולא אזנה ואידך נפקא לי' העבד ולא אמה כו' ואי נימא דלי בני ישראל עבדים לא שייך בנשים א"כ מאי מקשה ואידך מנלן דאשה אינה נרצעת. הא י"ל דס"ל כהך תנא דקידושין ד' כ"ב דדרש דלכן נרצע לפי דאוזן ששמע על הר סיני לי בני ישראל עבדים כו'. וכן דרש שם ר"ש ב"ר דבשעה שפסחתי על המזוזות כו' ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים כו' לכן הוי טעם פשוט דאשה אינה נרצעת לפי דאינה בכלל זה דלי בני ישראל עבדים משום דבנים ולא בנות כנ"ל ולא צריך קרא להא דאינה נרצעת וע"כ מוכח מזה דלא שנא בזה בין גברי לנשים ושפיר כתבתי לעיל דיש לדון במינקת לדין פועל חוזר בו כו' אך י"ל בזה דאין דנין ע"פ דברי אגדה]:
כב
ואף דבאשה דלא מוכרות א"ע אלא עפ"י אביה מ"מ הי' מקום לומר באשה דנרצעת משום דגם בזה שייך לומר והלך זה וקנה אדון לעצמו כו' ע"פ מש"כ המקנה בקידושין ד' כ"ב דהא דאמרו הואיל וקנה אדון לעצמו. הכוונה דעכשיו דרוצה בעבדות מקרי קונה אדון לעצמו ע"ש. ואף דאשה אינה מוכרת א"ע מ"מ הוי אמינא דהיכא דנמכרת כבר עפ"י אבי' ואומרת שאינה רוצית לצאת דאינה יוצאות רק נרצעת ע"כ בעינן ילפותא דקרא דאינה נרצעת. ועיין במקנה ד' ט"ו שכתב שם דהוי אמינא באשה דאף דלא שייך בה אהבתי את אשתי כו' מ"מ נרצעת משום דכתיב לאמתך תעשה כן כמבואר בקידושין ד' י"ז ע"ש. ע"כ אפשר לדחות קצת עפ"ז לעיקר הוכחתי הנ"ל ועיין בסוטה ד' כ"ט בתוס' שם ובמל"מ פ"ג ה' עבדים ה' י"ג ובירושלמי קידושין פ"א סוף ה' ב' ובמראה הפנים שם ד"ה והלך זה וקנה אדון כו' מה שהביא בשם המכילתא כו' ועיין בקידושין ד' י"ד ע"ב תוס' ד"ה ולא אזנו כו' שכתבו דאי לאו אזנו דכתיב אהבתי את אשתי עכ"ז הוי ילפינן מגז"ש שכיר כו' ע"ש. ולפ"ז ה"ה באשה דכתיב ואף לאמתך תעשה כן הי' מקום לומר דנרצעת ג"כ משום הך לאמתך כו'. רק עכשיו דכתיב אזנו ולא אזנה אמרינן דאף לאמתך תעשה כן לא קאי רק על הענקה כמבואר בקידושין ד' י"ז וברש"י שם ד' ט"ו ונדחה ראייתי מהגמ' הנ"ל. וקצרתי בכ"ז משום דהא מן הרשב"א ובח"מ סי' של"ג מוכח בפשיטות דלא כהקהלת:
כג
ועוד נלע"ד בנ"ד דאף דהתחייבה להניק את הוולד מ"מ יש לדון להיתירא מטעם אחר. דהא ההתחייבת של האשה על הנקת הוולד והצטרכותו הי' זה בעוד שהיתה מעוברת והא קיי"ל המזכה לעובר לא קנה. ואף דבנו קנה הא ס"ל לכמה פוסקים דזהו דוקא בשכ"מ ולא בבריא וכמבואר בח"מ סי' ר"י להסוברים דגם בבריא קנה עכ"ז הא העלה הש"ך בח"מ סי' ר"י דלפי מה דפסק הרי"ף דירושה הבא מאלי' ג"כ לא קני והקשו עליו מהא דבבנו המזכה לעובר קנה ותירץ הש"ך דמן דין קני ע"מ להקנות קאתי עלה דע"י מי שמזכין על ידו יקנהו להעובר כשיוולד ועיין בנתיבות שם ולפ"ז יש לדון בעיקר התחייבות שהתחייבה הגרושה להניק את הוולד ולזונו בעוד שהיתה מעוברת דע"פ דין אין ממש בכ"ז לפי דהוי מזכה לעובר לא קנה לשי' הסוברים דדוקא בשכ"מ ולא בבריא ובנ"ד הא הוי בבריא. ואף דנימא דההתחייבות הי' לבעלה הגרוש וכיון דהמתחייב הוא בעולם. אף ההתחייבות הוי על מידי דלא בא לעולם מ"מ קנה ולא גרע מן הא דח"מ סי' ס' בכל התחייבות על דשלב"ל ועיין בכתובות ד' מ"ב בתוס' ד"ה ר"ש כו' עכ"ז הא עיקר הגזירה הי' על מינקת שהי' להילד דין השתעבדות על האם להניקו מצד דמשועבדת להוולד. דהא הוולד הוא יורש לאבי' ומעשה ידיו ליורשין א"כ משועבדת להוולד בעצמה ואף היכא דהוולד נקבה ואינו יורש לאביו מ"מ כשכל יורשיו המה נקבות שייך גם בזה לומר דמשועבדת להוולד מצד דיורש לעזבון אביו וכיון דהאם ניזונית מן ממון האב ע"כ הוי השעבוד להוולד בעצם והיכא דהוי יורשים זכרים והוולד היא בת אף דהתם אינה משועבדת להוולד בעצם רק להיורשים עכ"ז בזה גזרו בלא פלוג בין אלמנות וכמש"כ כה"ג הב"ש בסי' י"ג ס"ק ל"ז דאף הר"ש הזקן דהתיר בגרושה ולא גזר בגרושה אטו אלמנה מ"מ באלמנה גופא גזרינן הא אטו הא ע"ש משא"כ במה דהתחייבה א"ע להניקו ולהחזיקו בזה לא זכהו העובר בעצמו אף לכיוולד רק מצד דהתחייבה לבעלה הגרוש להניק לבנו. וכמו כן בקני ע"מ להקנות לפי דברי הש"ך הנ"ל דעיקרו הוי משום קני ע"מ להקנות דצריך להקנות את החיוב של האם להוולד כשיוולד. א"כ לע"ע כ"ז דלא הקנה את החיוב של האם להוולד לא מקרי משועבדת להוולד להניקו דהא בעינן בזה דרכי הקנאה להחוב שיש לו איך שיקניהו להוולד ויש בזה פרטי דינים הרבה וכפי הנראה לא הי' עדיין הדרכי הקנאה מזה ולא מצינו דגזרו כעין זה ולאסור לשי' הר"ש דמחלק בין גרושה לאלמנה:
כד
והנה מבואר בירושלמי סוטה והובא בתוס' סוטה דף כ"ו דמינקת אסורה להנשא משום בשדי יתומים לא תבא ועיין במשכנות יעקב ובבית מאיר מזה. ולשיטת הר"ש דמחלק דדוקא אלמנה מינקת אסורה כו' א"כ י"ל דדוקא באלמנה מינקת דמשועבדת ליתומים בעצמם זה מקרי בשדי יתומים כו' משא"כ בגרושה שהתחייבה להניקו זה לא מקרי בשדי יתומים משום דהא לא זכו בעצמם בהחיוב של אמם כיון דהי' אז בשם עובר בעת שהתחייבה ולא זכו אז בהתחייבות ואף דאם אחר שנולד הקנה האב זכות ההתחייבות של הגרושה להוולד בתורת קנין ע"פ דרכי הקנאה. מ"מ כיון דקודם דהקנהו לא קנה מעולם. ע"כ לא שייך לומר בזה הסברא במה דאסרו במעוברת משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דהתם ממילא למינקת קיימא בתורת שעבוד להבן בעצם בלא שום מעשה הקנאה משא"כ הכא דאינו עומד ההתחייבות להקנאה וכ"ז דלא הקנהו לא קנה והוי מחוסר מעשה דהקנאה וכיון דקודם דהקנהו ההתחייבות להוולד לא זכה הוולד להתחייבות א"כ היתה אז בהיתירא להנשא דהא לא היתה אז משועבדת להוולד ובפרט בנ"ד בעת שגירשה היתה מעוברת ולא הי' אז בר קנין כלל כיון דהי' אז עובר במעי אמו ולא הי' מהני בו שום הקנאה בעולם ע"כ לא הי' חל אז עלי' שום איסור מינקת כיון דלא משתעבדא להוולד אז בעצם וכיון דשיטת הר"ש הזקן דלא אסרו רק באלמנה דמשתעבדא ולא בגרושה. א"כ י"ל דה"ה בגרושה כה"ג אף דהתחייבה ע"ז כיון דאינה דומה לאלמנה כנ"ל לכן לא מצינו לאסור מעצמינו לשיטת הר"ש כיון דלא מצינו בכה"ג בש"ס ואדרבה הסברא נותנת להיתירא:
כה
ועוד והוא עיקר גדול לנו מה שראיתי בח"מ בבאר היטב סי' ר"י ס"ק ה' שכתב בשם המבי"ט דהא דאמרו המזכה לבנו העובר קנה לפי דדעתו קרובה אצל בנו לא אמרו זה אלא באב אבל לא באם. וכן ראיתי להקהלת יעקב רי"ט אלגאזי בחלק מידות חכמים אות ד' בשם כמה פוסקים דס"ל דדוקא באב אמרו דעתו של אדם קרובו אצל בנו אבל לא באם ולכן בנ"ד דהי' ההתחייבות של האם לבנה העובר א"כ לא זכה מעולם ההתחייבות של אמו ולא משתעבדת להניקו ולכן לשיטת הר"ש דהתיר בגרושה משום דלא משתעבדת דגם בנ"ד שייך ה"ט ולדון בזה מצד אומדנת הבעל דלא גירשה רק ע"ת שתניקה לבנו לא שייך לדידן דקיי"ל כהחולקים על מהר"ם לובלין בתשובה סי' קכ"ב דכתב הב"ש סי' קמ"ה ס"ק ט"ז דכל חכמי הדור חולקים עליו ע"ש וכמש"כ הבינת אדם בשער בית הנשים סי' ל"ב ע"ש כיון דמבטלין לכל התנאים בעת הגט ע"כ אין לנו לחוש להאומדנא ע"ש ובפרט בנ"ד דזה לא הוי אומדנא ברורה כ"כ ע"כ ברור ופשוט דהגט כשר בפשיטות ואין לנו לחוש כלל ונתבאר דלדינא י"ל דההתחייבות של האם להניק את וולדה אין בו ממש ע"פ דין כיון דהי' אז עובר א"כ גם בזה אמרינן לשי' הר"ש להתיר בגרושה משום דלא משתעבדא דה"ה בנ"ד בגרושה דלא משתעבדא ע"פ דין כנ"ל:
כו
כ"ז כתבתי לרווחא דמילתא אבל באמת אין אנו נצרכין לזה דהא כבר נתבאר דאף דהתחייבה להניקו מ"מ מותרת הגרושה להנשא לשי' הר"ש כיון דאינה מחוייבת מצד תקחז"ל ודינה בזה כמו כל מינקת דעלמא:
דוודאי מותרת להנשא אף דקיבלה וולד אחר להניק וכמש"כ הבאר היטב בסי' י"ג ס"ק י"ח בשם מקור ברוך שכתב דמינקת שאינה אמו וודאי יכולה להנשא משום דהא אינה מחוייבת מצד תקחז"ל ע"ש וה"ה בנ"ד אף דהיא אמו מ"מ כיון דאינה מחוייבת מצד תקחז"ל. רק במה דהתחייבה א"ע ע"כ אין לחלק בזה לשי' הר"ש כלל משום דגם בכה"ג מותרת לשיטת הר"ש ומה דיש לחוש עדיין לפמש"כ הנ"י וש"פ בטעמא דהר"ש דהתיר בגרושה משום דתתבע להבעל הגרוש ועיין בב"ש סי' י"ג ס"ק ל"ז שהזכיר הטעם זה דשאני גרושה דאבי' חי כמש"כ הפוסקים עכ"ל הב"ש ולפ"ז ודאי מותרת להנשא בנ"ד כנ"ל] א"כ בנ"ד דהתחייבה א"ע להניקו לא תוכל לתבוע מהבעל עכ"ז הא העליתי לעיל להוכיח דהך טעמא לאו עיקר הוא דעיקר הטעם של הר"ש הוא להתיר בגרושה משום דלא משתעבדא מצד תקחז"ל ועוד העליתי לעיל דגם היכא דהתחייבה להניקו ג"כ תוכל לתבוע להבעל הגרוש אם לא יהי' לה במה לשלם שכר הנקה וכשיהי' לה במה לשלם וודאי לא חיישינן כמו שביארתי לעיל בארוכה:
כז
ונתבאר בעז"ה דלשיטת הר"ש יש להקל גם בנ"ד וכבר כתבו האחרונים דבמקום הדחק יש להקל היינו בספר נחלת יעקב להגאון מליסא בתשובה סי'. ז' ובמשכנות יעקב. וכן הברית אברהם בסי' כ' דהעיקר לדינא דבגרושה ולא התחילה להניק מותרת להנשא וכן הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' י"ז כתב דמלשון השו"ע בסעי' י"ד משמע דבלא התחילה להניק ובגרושה דעתו להקל ואף אם יהי' ספיקא דדינא בזה הא ספיקא דרבנן להקל ומה שראיתי בתשובות כמה אחרונים דכתבו דאיסור מינקת חמור יותר מכל איסורי דרבנן ולכן לא אזלינן להקל בספק איסור זה. ועיין בתשובת ב"י ח' אה"ע סי' ב' ובתשובה ושב הכהן סי' ל"ה ובהשמטות שם] לדעתי לא כן הוא דדוקא במה שמצינו לחז"ל שהחמירו בפירוש למינקת מחמרינן אבל במה שלא מצינו לא מחמרינן מספיקא משום דגוף איסור מינקת אף במה דאסרו הוא קיל מכל איסורי דרבנן וכמש"כ הרמב"ם ה' סוטה פ"ב ה"ט בעבר ונשא מעוברת ומינקת חבירו הרי זה שותה שאין כאן עבירה עכ"ל וזהו מוכרח מהא דסוטה דף כ"ד דחכמים ס"ל דמינקת חבירו ה"ז שותה. וקשה הא אין האיש מנוקה מעון ושיטת הרמב"ם דאף ביאה אסורה מדברי סופרים מקרי אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין אשתו וכדאי' בנדה דף י"ב. דאמר רבא דאף באינו מקיים דברי חכמים מקרי רשע וכמו כן אי' ביבמות דף כ' אע"כ מוכח דאיסור מינקת חבירו קיל יותר מכל איסורי דרבנן ולכן כתב הרמב"ם דאף עבירה לא מקרי וכמש"כ התויו"ט שם לפרש דלא מקרי איסור מינקת אלא תקנה ולא עבירה והרמב"ם שם מיירי אף בעבר במזיד. ועי' בתויו"ט סוטה פ"ד משנה ג' ותמיהני על האחרונים שלא העירו מזה כלל:
כח
ולכן יש לסמוך על האחרונים דהסכימו להקל בגרושה שלא התחילה להניק במקום הדחק:
ובנ"ד הוי מקום הדחק כמש"כ מעכ"ת דהיא צעירה לימים ויש לחוש שמא תצא חלילה כו' ע"כ דעתי מסכמת לדעתם דמותרת להנשא באופן דאבי האשה שהוא עשיר יתחייב לשלם מכיסו שכר הנקתו וגם הבעל הנושאה יתחייב ע"ז בבטוחות ביותר על הנקה והצרכה של הוולד וכפי ראות עיניהם בזה. אז הנני מצטרף עמהם להתירה להנשא ובאתי עה"ח יום ג' חודש טבת תר"ך לפ"ק בק' נאווהרדק: