עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן יא
נשאלתי באחד שיש לו מיום לידתו חולי שקראפיל פעם באבר א' פעם בחבירו ועתה זה כשמנה שנים נולד לו נקב מפולש בביצה ימנית שקורין פיסטיל והנקב הולך וגדול בכל עת עד שגזרו הרופאים לחתוך הביצה הנ"ל ונשאלתי אם מותר לבא בקהל ד':
ענף א
א
תשובה בעז"ה ומתחילה נבאר אם כ"ז שלא חתכו הביצה ימנית אם כשר בקהל וידוע פלוגתת ראשונים באה"ע סי' ה' סעי' י"א ע"י חולי אי חשיב ביד"ש או ביד"א ושיטת הרא"ש ביבמות דע"י חולי חשוב ביד"א והוכיח כן מדברי רש"י יבמות דף ע"ה ד"ה ביד"ש כשר שכתב ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו ומדלא כתב ע"י חולי מוכח דס"ל לרש"י דע"י חולי חשוב ביד"א:
ב
ולענ"ד י"ל דאין הכרע מפי' רש"י משום דעיקר הך מילתא י"ל דזה תלוי בהמבואר בסוגיא שם דרבא יליף דלכן ביד"ש כשר מדכתיב פצוע ולא הפצוע. ובמתניתא תנא נאמר לא יבא פ"ד ולא יבא ממזר מה ממזר ביד"א אף פ"ד ביד"א ולכאורה קשה בטעמ' דרבא דא"כ אמאי ע"י רעמים וברד כשר הא לא הוי פ"ד מעיקרו עכ"פ:
וי"ל דהא דאמרו סתמא ביד"ש כשר דפשטות הלשון משמע דכולל גם ע"י רעמים וברד כפי' רש"י וש"פ דס"ל דאזלינן בתר טעמא כיון דחזינן דאם נולד כן ממעי אמו כשר אלמא דביד"ש גזרה התורה דכשר א"כ ה"ה מה"ט גם ע"י רעם וברד כשר כיון דהוי ביד"ש ובאמת מצאתי להש"ג בשם הריא"ז ביבמות ר"פ הערל דמפרש להא דאמרו פ"ד ביד"ש כשר דזהו לקוי ממעי אמו ולא היתה לו שעת הכושר כו':
אבל אם לא נולד כך ממעי אמו אע"פ שלקה אחר מכן ביד"ש ה"ה פסול ולפי דבריו אף ע"י רעמים וברד פסול כיון דלא הוי פצוע מעיקרו וס"ל כהך ילפותא דדרש רבא:
משום דלהך ילפותא דהברייתא דמה ממזר ביד"א כו' א"כ אף בכה"ג הא לא הוי ביד"א אבל רש"י לא ס"ל כן:
ג
ונלע"ד להוכיח כשיטת רש"י דע"י רעמים וברד כשר אף להדרש של רבא דביבמות דף פ' ע"א אי' אמר רב יוסף היינו דשמענא לאמי דא' כל שממעי אמו לקוי ולא ידענא מאי היא ופי' רש"י דלא ידענא אהיכא קאי אבל עכשיו ידענא דסריס חמה מפרש ואזיל עכ"ל רש"י ואי רעמים וברד א"כ תקשה מנלן לרב יוסף דהא דאמר אמי כל שממעי אמו לקוי קאי על הך דינא דסריס חמה הא י"ל דלמא קאי על הך דינא דמבואר ביבמות דף פ"ה בברייתא שם דפ"ד ביד"ש כשר דזהו כל שממעי אמו לקוי אז הוי פ"ד ביד"ש וכשר אבל לא ע"י רעמים וברד וס"ל לאמי כהך ילפותא דס"ל רבא מדלא כתיב הפצוע אע"כ מוכח דאף לרבא ג"כ מתכשר ע"י רעמים וברד ומזה הוכיח רש"י דע"י רעמים וברד לכ"ע כשר משום דיליף זה מפ"ד ממעי אמו כן נ"ל בכ"ז:
ד
ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ד' כתבתי לפרש שיטת הסוברים דע"י חולי הוי ביד"א דטעמם ע"פ מש"כ הרמב"ם ה' דיעות פ"ד ה' כ' דרוב חלאים באים ע"י פשיעת האדם בתשמיש וברוב אכילה וכ"כ שם ה' י"ט:
א"כ מה"ט מקרי חולי בשם ביד"א וכדמצינו בכתובות דף נ' דצינים ופחים בידי אדם נינהו וכן מצאתי כעת בתבואות שור סי' ל"ו ס"ק מ"ה שכתב כה"ג וכ"כ הבית מאיר סי' ה' סעי' י' ולפ"ז י"ל דס"ל דע"י חולי אינו דומה להפצוע מעיקרו דנולד ממעי אמו משום דיש לחלק דשאני פצוע ממעי אמו דאין בזה שום פשיעת אדם. משא"כ ע"י חולי כיון דבא ע"י פשיעתו א"כ אינו דומה להפצוע מעיקרו ומבעי להיות פסול אבל למאי דמסקינן שם דבמתניתא תנא נאמר לא יבא פ"ד ונאמר לא יבא ממזר מה ממזר ביד"א כו':
לפ"ז י"ל דבעי דומיא דממזר דהוי ע"י מעשה אדם ממש ולא ע"י גרמא בלבד א"כ אף ע"י חולי כשר דאף דבא ע"י פשיעתו מ"מ הא אינו בא ע"י מעשהו ממש ולכן רש"י דפי' המימרא דאמר שמואל ביד"ש כשר הוכרח לפרש ע"י רעמים וברד וממעי אמו ולא פי' ע"י חולי משום דאי נימא דשמואל קאי ג"כ ע"י חולי א"כ לא אתי שפיר מה דפי' רבא ע"ז למילף זה מדלא כתיב הפצוע דהא ע"י חולי אינו דומה לפצוע ממעי אמו כנ"ל:
ה
אבל לפי ילפותא דהברייתא הקישו לממזר י"ל דגם רש"י מודה דע"י חולי כשר כיון דלא הוי דומיא דממזר דהוי ע"י מעשה אדם. ובזה מתורץ מה דהקשו האחרונים ממש"כ רש"י ביבמות דף כ' דע"י חולי כשר. משום דמסתמא הלכה כהברייתא נגד רבא וכמבואר בכמה דוכתי דאמרו דיכול להיות דהאמורא לא ידע מהברייתא וכמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות סי' ל"ה. ולכן פסק הרמב"ם דע"י חולי כשר דהא המ"מ פ' ט"ז ה' איסורי ביאה לא הביא רק הדרש דהברייתא דיליף מממזר ולכן לא הביא המ"מ רק הדרש דמה ממזר כו' ולא להדרש של רבא כדי דיהא אתי שפיר מה דפסק הרמב"ם דע"י חולי כשר וכן הירושלמי לפי מה דפי' הפני משה דס"ל דע"י חולי כשר ודלא כמש"כ הרא"ש בכוונת הירושלמי י"ל דזהו משום דהירושלמי אזיל לטעמי' דלא הביא רק הדרש של הברייתא להקישו לממזר כמבואר בירושלמי ע"ש. ע"כ אין הכרע מרש"י דיסבור דע"י חולי פסול ואפשר לומר דלכן לא פי' רבא כהדרש של הברייתא משום די"ל דזה תלוי בהפלוגתא הידוע אי דנין אפשר משאי אפשר דאי נימא אין דנין אפשר משאי אפשר א"כ ליכא למילף מממזר דהא י"ל שאני ממזר דא"א אלא ביד"א ומצינו במכות דף ה' דס"ל לרבא דלכן אין משלשין במכות משום דבעי כאשר זמם וליכא ולא ס"ל להדרש דדרש אביי שם להגז"ש דרשע רשע משום די"ל דס"ל כקושיות התוס' ביבמות דף מ"ו דהקשו ע"ז הא אין דנין אפשר משאי אפשר ועיין בכתובות דף ל"ה תוס' ד"ה רבא א' אתיא מכה מכה ובתוס' מנחות דף פ"ב ד"ה והשתא נמי כו' ובכורות דף נ"ו תוס' ד"ה ומה בנך אינו בלקוח כו' ונדה דף ל"ו והברייתא דיליף מהיקישא דממזר י"ל דס"ל כמ"ד דדנין אפשר משא"א:
ו
וזה כמה שנים שהקשה ממני הרב הגאון הג' המנוח מו"ה יהודה ליב זצ"ל אב"ד דק' דענעבורג. בקונטרסו ששלח אלי אז והקשה על שיטת הסוברים להכשיר ע"י חולי מהא דיבמות ד' ע"ט דהקשו שם בגמ' אמאי ס"ל לר"ע דסריס אדם חולץ והא ס"ל לר"ע דחייבי לאווין כחייבי כריתות כו', וקשה הא יש לאוקמי בנעשה פ"ד ע"י חולי דכשר כו' עכ"ל ויש להמתיק דבריו לפי מה דמבואר בירושלמי יבמות דהובא בכל הפוסקים דהי' בו חטטין והרי הוא בידי אדם כמו שהוא ביד"ש עכ"ל א"כ אף ע"י חולי מקרי סריס אדם משום דנעשה ע"י פשיעת האדם וכשר לשי' הפוסקים כן ובפשטות י"ל בזה כיון דלדינא ס"ל דכשר א"כ חזינן דמקרי ביד"ש ולא מקרי סריס אדם ושפיר הקשו בש"ס התם כנ"ל ובדרך פלפול י"ל בזה לפי מה דילפי מברייתא דפ"ד ביד"ש כשר הוא מהיקישא דממזר א"כ לר"ע דס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר כמבואר ביבמות ד' מ"ו ומנחות ד' פ"ב א"כ לר"ע אליבא, דהך ברייתא דלא ס"ל לילפותא דרבא דיליף מדלא כתיב הפצוע. לא ידעינן כלל דביד"ש כשר ולכן שפיר מקשה הגמ' שם אליבא דר"ע ולא מוקי בנעשה ע"י חולי דכשר דהא לר"ע שם אף ע"י שמים ליכא ילפותא להכשיר כ"ז דרך פלפול אבל העיקר כמש"כ בתחילה בדרך פשוט דז"א קשה:
ז
ועיין בסוטה ד' כ"ו תוס' ד"ה אשת סריס כו' שכתבו דהך סריס אדם דתניא בברייתא והובא ביבמות ד' כ' וד' ע"ט מיירי בשתה כוס עקרין ומותר בקהל א"כ לפ"ז תקשה מאי הקשו הש"ס לר"ע הא י"ל דהך סריס אדם דמשנה מיירי בשתה כוס עקרין ומותר בקהל וגם זה הקשה הגאון נ"ע הנ"ל וע"כ מוכרח לומר דס"ל להתוס' דסתם סריס אדם הוי פ"ד וכרות שפכה דפסול בקהל וכמש"כ התוס' יו"ט שם פ' ד' משנה ד' אלא בברייתא שם כיון דתני כבר פ"ד וכ"ש א"כ ל"ל למתני אח"ז סריס אדם. לכן פי' התוס' דזה קאי על מי ששתה כוס עקרין אבל היכא דליכא יתורא וודאי קאי על מי דהוא פסול בקהל וכמש"כ התויו"ט בסוטה דסתם סריס אדם הוי באופן דפסול בקהל ועיין מזה בספרי באר יצחק סי' ד' ענף ב' בסופו ואכמ"ל נחזור לענינינו די"ל דמשיטת רש"י אינו ראי' לפסול ע"י חולי לדינא:
ח
והרא"ש כתב שם דמירושלמי מוכח דחולי הוי ביד"א ובאמת יש לתמוה על הרא"ש בזה דהא מוכח בירושלמי דע"י חולי כשר וכמש"כ הפני משה שם דהא דאמרו בירושלמי דע"י חטטין פסול קאי שם אליבא דרבנן. אבל ר' ישמעאל פליג שם עלייהו ואיפסיקא הלכתא שם כר' ישמעאל א"כ הרי להדיא דשיטת הירושלמי דע"י חולי כשר. ואפשר דכוונת הרא"ש להוכיח מירושלמי דקרי לחולי בשם ביד"א ורבנן ס"ל דפסול ואף דירושלמי פסק הלכה כר"י. עכ"ז הא הרא"ש שם ביבמות מתחילה כתב בשיטת הרי"ף דס"ל דפליגי והלכה כרבנן דהוי רבים והש"ס דילן לא ס"ל דהלכה כר' ישמעאל כמו דא' בירושלמי א"כ שפיר כתב הרא"ש להוכיח לפי מש"כ הירושלמי דפליגי היכא דהוי ע"י חולי א"כ ממילא לפי ש"ס דילן דסתם בזה מוכח דהלכה כרבנן דהוי הרבים ופסול ע"י חולי אבל גם זה דוחק לפי הנראה בפסקי הרא"ש ובמק"א ביארתי בעז"ה על נכון כוונת הרא"ש הנ"ל בארוכה ואכמ"ל:
ט
ולולי דברי הראשונים בזה דהוכיחו מירושלמי דס"ל דע"י חולי הוי כמו ביד"א הי' נלענ"ד לומר דהירושלמי אזיל לשיטתי' והוא כי מבואר בב"מ דף ק"ז דרב ס"ל דרוב חלאים באים ע"י עין הרע ושמואל ס"ל ע"י רוח ור"ח ס"ל ע"י צינה ור"י ב"ח אמר זו צואה ר"א אמר זו מרה ופי' רש"י דרוח לאו היינו צינה ובירושלמי שבת פ' י"ד ה' ג' אי' דר"ח ושמואל אמרין צ"ט מתים בצינה וא' מהם ביד"ש וסותר הירושלמי בזה להש"ס דילן ונחזי אנן דלמ"ד רוב חולי בא ע"י רוח וודאי אין לומר בזה דזה בא ע"י פשיעת האדם דהא אין לך אדם שינצל מהרוח וביבמות דף קכ"א אמרו חיישינן שמא הרוח בלבלתו ולא אשכחו אלא בביתא דשישא וכן למ"ד ע"י עין הרע ג"כ לא מקרי ביד"א דהא כתב התו"ח שם בב"מ דכ"ז הוא דרך הטבע בהתנהגות העולם ע"ש אלא למ"ד רוב חולי בא ע"י צינה יש לדון דע"י חולי הוי כמו ביד"א כיון שבא ע"י פשיעתו וכמש"כ בספרי:
וכמש"כ התב"ש דלכן פסלו ע"י חולי משום דבא ע"י פשיעתו כמו בכתובות וב"ב דהכל ביד"ש חוץ מצינים פחים אבל לכל הנך אמוראי ברור דחולי לא מקרי ביד"א דהכל ביד"ש חוץ כו' א"כ עין הרע ורוח וצואה ומרה כ"ז נכלל בכלל הכל ביד"ש. אלא למ"ד ע"י צינה יש לדון דהוי ע"י אדם וכמש"כ בתב"ש בסי' ל"ו ס"ק מ"ה כנ"ל וגם למ"ד ע"י צינה יש מקום לדון ולחלק דזה לא מקרי ע"י אדם וכמו ברעם וברד כיון דלא בא ע"י מעשה האדם רק ממילא וכמש"כ במק"א בארוכה לבאר זה החילוק היטב דלמ"ד ע"י צינה אין בי' מעשה האדם רק ממילא נלקה ע"י פשיעתו בלא מעשהו כלל וע"כ אין זה דומה לממזר וקצרתי כעת בזה:
י
לכן לולי דברי הרא"ש יש לדון דכיון דאמרו בש"ס דילן לשיטת רוב אמוראי דחד ס"ל דרוב חולי בא ע"י עין הרע ולחד מ"ד ע"י רוח ולחד מ"ד ע"י צואה ומרה:
ולדידהו ודאי מקרי כל חולי בשם ביד"ש ולא ביד"א דהא בתר רוב אזלינן בכל דוכתי [ובפרט לפי מה דנתבאר דיש מקום לדון דגם למ"ד ע"י צינה אין זה מקרי ביד"א ודלא כסברת התב"ש ובירושלמי שבת פ' י"ד ה' ג' איתא דרבנן ס"ל דרוב חולי בא ע"י פשיעה ופי' שם הקרבן עדה דבא ע"י ריבוי מאכלים ומשקה ומשגל ופליגי על הנך דס"ל שם ע"י עין הרע וצינה ושרב. ולהנך רבנן יש לדון דע"י חולי מיקרי ביד"א ופסול משום דבא ע"י מעשה אדם ודומה לממזר. ולפ"ז י"ל דהירושלמי דפוסל ביבמות בפ"ד ע"י חולי ומקרי ביד"א אזיל לטעמו דהביא בשבת להך רבנן הנ"ל וכיון דאמרו שם בלשון רבנן אמרי הוי המה הרבים ועיין בח"מ סי' כ"ה סעי' ב' ובש"ך ס"ק י"ט ועיין בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב גבי עיבור שנה דחד אמר לעבר מטעם זה כו' והובא בספרי ב"י ח' או"ח סי' ז' ע"ש ולכן פסקו בירושלמי יבמות דע"י חולי ג"כ חשוב ביד"א ופסול ובאמת כיון דלא הובא בש"ס דילן להנך רבנן שפיר י"ל דע"י חולי ג"כ כשר כיון דלרוב אמוראי בש"ס דילן סיבת רוב החולי הבאים הם שלא בפשיעת ומעשה האדם. כן הי' מקום לדון לולי דברי הראשונים ולולי דברי הרמב"ם ה' דיעות:
יא
וידעתי מה דיש להעיר במש"כ דלרוב אמוראי בש"ס דילן כו' דהא אינן מסכימים מטעם א' וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט כעין זה ע"ש וביו"ד סי' רמ"ב אך הא כתבתי לעיל דיש לדון דגם למ"ד מפני צינה יש לומר דהוי כמו ביד"ש ודלא כסברת התב"ש ועוד דהא שיטת הרמ"א בח"מ שם דאף באין מסכימים מטעם א' ג"כ נחשבין לרוב ובתשובת שער אפרים סי' ס"ח העלה כהרמ"א והובא בחי' רע"א ליו"ד סי' רמ"ב וכן נראה מדברי הירושלמי בסנהדרין פ"א ה"ב שהבאתי לעיל ועיין בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ז' מזה ועוד דהא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ד' ענף א' דספק פ"ד מותר בקהל ע"ש ומדאורייתא ודאי מותר אך מדרבנן יש מקום לומר דיהי' אסור [וקצרתי בזה כעת]. והא מבואר בש"ך ח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט וביו"ד סי' רמ"ב דדוקא בדאורייתא י"ל דלא נחשב לרובא אבל בדרבנן שפיר נחשב לרובא וגם יש לחלק דשאני מילי דאגדתא ומה דמבואר בירושלמי שבת פ' י"ד ה' ג' דרבנן ס"ל ע"י פשיעה ודאי דינם כמו רבים נגד האמוראי דנזכרו שם דהם חולקים ע"ז וכמש"כ לעיל ועוד דהא כיון דהנך אמוראי דשם אינן מטעם א' ע"כ ודאי דאזלינן בתר רבנן דבאו כולם מטעם א' דהרוב הבאים מטעם א' מכריעין לסתור להרוב דאינן באים מטעם א' דהא יש להו חשיבות ביותר עכ"פ וקצרתי בכ"ז:
ענף ב
יב
אמנם שיטת הרא"ש דהכריע לדינא דע"י חולי חשוב ביד"א טעמו י"ל דס"ל כהנך רבנן דירושלמי דרוב חולי בא ע"י מעשה אדם וכהנך רבנן דירושלמי שבת הנ"ל וכמו שפסק הרמב"ם ה' דיעות ובספר הברית והבית מאיר בסי' ה' דכתב דלכן פסול ע"י חולי משום דבאים ע"י ריבוי מאכל ומשקה ומשגל ע"ש ומן ירושלמי שבת הנ"ל מוכח כמש"כ הרמב"ם ה' דיעות א"כ הוי דומיא דממזר לשיטת הרא"ש אבל הרמב"ם דפסק דע"י חולי כשר טעמו משום דהא לא הוי ע"י מעשיו ממש רק ע"י גרמא דילי' א"כ לא הוי דומיא דממזר וכן מוכח בסנהדרין דף ע"ח דאי' שם הכהו עשרה ב"א בזא"ז כו' אמר רבא הכל מודים בהורג הטריפה פטור בגוסס ביד"ש חייב לא נחלקו אלא בגוסס ביד"א ופי' רש"י והרמב"ם בגוסס ביד"א זה שקרוב למות מחמת המכות ובגוסס ביד"ש פי' הרמב"ם ה' רוצח דזהו שהי' חולי וגוסס ביד"ש הוי העיקר ע"י חולי ולא מצינו שם פי' אחר דיפליג עליהם אלמא דע"י חולי זהו מקרי ביד"ש ונכלל בלשון ביד"ש ודוחק לחלק דשם הוכרח לפרש כך וכאן יפרשו בלשון זה בפי' אחר ובאמת עיקר ראיות הרא"ש מירושלמי אף לולי שכתבתי כבר כתבו הפוסקים להשיג על ראי' זו:
יג
אך בנ"ד אף לשיטת הרא"ש ורש"י יודו דזה מקרי ביד"ש דהא עיקר סברת הרא"ש בע"כ טעמו משום דבא ע"י פשיעתו ע"כ מקרי ביד"א. א"כ בנ"ד דנולד לו מעת לידתו חולי שקראפיל ועי"ז נעשה אח"ז נקב שקורין פיסטיל בביצה ימנית א"כ הא לא פשע כלל ודומה זה לאם נעשה פ"ד ע"י רעמים וברד דשי' רש"י והמחבר כולם דזה דומה לפ"ד מעיקרו וכשר ולא כהש"ג כנ"ל א"כ כיון דלא פשע כלל בזה כ"ע יודו דהוי כמו ביד"ש וכשר וכן ראיתי להבית מאיר דכתב דאם נעשה ע"י חולי שלא פשע בו כ"ע יודו דכשר א"כ בנ"ד כ"ז שלא חתכוהו לביצה שלו בוודאי כשר לכ"ע ובפרט דרוב פוסקים הכריעו להלכה דע"י חולי כשר וכמש"כ המחבר זה לדיעה ראשונה סתמא והב"ח והיש"ש הכריעו להקל בנעשה ע"י חולי וכן מצאתי בהגהות תוס' יו"ט אשר נדפסו בחמש שיטות לרשב"א אחר מסכת קידושין שכתב שם לדינא דכיון דהתוס' והרמב"ם כתבו להקל ע"י חולי הכי נקטינן וכן הכריע הפר"ח ליו"ד סי' ל"ו גבי צמקה הריאה דהעיקר כהרמב"ם דע"י חולי מקרי ביד"ש וכן הבאתי בספרי באר יצחק סי' ד' בשם החינוך דדעתו כן. בפרט דנתבאר דמן שיטת רש"י לא מוכח כנ"ל וכן מן הירושלמי אף לפי פי' הרא"ש בדברי הירושלמי ג"כ אינו ראי' כנ"ל ובפרט דלא נעשה ע"י פשיעה ע"כ כ"ז שלא חתכוהו וודאי כשר בנ"ד:
יד
ועכשיו נבאר מה דיש לדון מה דינו לאחר שיחתכו כל הביצה והוא דלשי' התוס' כשר אף בביצה ימנית ובדעת הרא"ש לא מצינו הכרעה ברורה לדינא אם דעתו כהאלפס או כר"ת דמכשיר ומש"כ הרא"ש בשם ר"ת דוקא בשל שמאלית כבר כתבו היש"ש והב"ח כשי' התוס' דזהו לחומרא בעלמא וכ"כ בסמ"ג ושיטת היש"ש כעדותו של ר"ת דהרופאים יודעים לאמן ידיהם ע"ש וכ"כ הב"ח לדינא דהסומך על ר"ת ור"ש והר"י והראב"ד ושארי אחרונים שהביאו דבריהם להיתר אין למחות על ידו והנ"י כתב שהרא"ש תופס' שי' ר"ת מיהו בפסקי הרא"ש לא הכריע עכ"ל הב"ח א"כ לשיטת הפוסקים הנ"ל בוודאי כשר בנ"ד. ואף לפמש"כ בשם ר"ת דדוקא כשהיתה שלימה כשניטלה אבל אם נפצעה ואח"כ ניטלה פסול משום דפסול אינו חוזר להכשירו:
היינו דוקא היכא דנפסל אבל בנ"ד דנתבאר דלכ"ע כשר ולא נפסל מעולם בוודאי כשר לשי' ר"ת אבל שי' הרמב"ם והאלפסי והנ"י והרמב"ן ורשב"א וריטב"א דס"ל דוקא בחסרה ביד"ש כשר אבל ביד"א הוא פסול וכמו שפסק המחבר בשו"ע סי' ה' סעי' ז' א"כ לפ"ז בנ"ד הוא פסול לאחר שיחתכוהו:
טו
אך גם לשיטתם יש לדון להקל בנ"ד דהא לשון הרמב"ם והמחבר דאם נולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר כו'. ופי' היש"ש ביבמות פ"ח סי' ט' דאו כרתן הכוונה דאף אם כרתן אדם ג"כ כשר כיון דהוכרח לכורתן ע"י סיבת החולי שנולד בהם דינו כמו ביד"ש וכשר ואף שנוכל לפרש דברי הרמב"ם במש"כ או כרתן דהשחין כרת אותן אבל אין הלשון משמע כן כו' אבל מה שפירשתי הוא הנכון דאפי' כורת מחמת קלקולן שנמוסו ונימוחו כבר הוא כשר כו' עכ"ל היש"ש וטעמו בזה דהא בעינן דומיא דממזר ומה ממזר התחלתו ביד"א וגמרו ביד"א אף פ"ד כן אבל היכא דהתחלתו הוא ביד"ש וגמרו ביד"א כשר דהא אין זה דומה לממזר א"כ בנ"ד לפ"ז שהוכרח לכורתו מחמת הפיססול שנולד בו שלא ע"י פשיעה. וכל יום ויום הולך וגדול הנקב ואם לא יחתכוהו יהי' נימוס כל הביצה בוודאי כשר והנה הבית מאיר כתב להסתפק אם נפסל ביד"ש עד שנחלה ומוכרח לינטל ביד"א כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצוץ וניטל ביד"א אפשר לדמותו למה דקיי"ל כר"ש דכל העומד ליגזז כגזוז דמי כו' עכ"ל הב"מ:
והחתם סופר סי' י"ז כתב בזה"ל דאם כבר נסמסמס הביצה ונתבטל ע"י החולי ועומד להתבטל ולהסמסמס מאליו והרופאים מיהרו לעשותו בהא לית דין ולית דין דשרי להסוברים דע"י חולי מקרי ביד"ש כו' ואין זה ענין למסרס אחר מסרס כו' עכ"ל ולא הביאו ראי' לזה רק כתבו כן מסברא דנפשי':
טז
ולענ"ד ראי' לזה מהא דקידושין דף כ"ד ע"ב דת"ר הכהו על עינו וכהתה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו לא יצא לחירות וא"ל יצא לחירות תניא אידך הרי שהיתה עינו כהוי' וסמאה שינו נדודה והפילה אם יכול להשתמש בהן כבר יוצא לחירות כו' א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יוצא לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא כו' ותמה הרשב"א בחידושיו שם דא"כ הי' שינו נדודה נמי כשאין יכול להשתמש כבר והפילה אמאי אינו יוצא לחירות דהא שן נמי אבר הוא כו' וצ"ע עכ"ל הרשב"א וכן הקשה המהרש"א וראיתי להפני יהושע שם שנדחק ליישב זה וכתב דשאני עין בזה וזהו ג"כ הוא מצד דישלחנו רבויא הוא ע"ש בפני יהושע אבל לי נראה בפשיטות דכוונת הגמ' הוא דשאני שינו נדודה דכיון דאינו יכול להשתמש בו א"כ הוי כמו דניטל כבר ועומד להנטל כנטול דמי וכסברת הבית מאיר הנ"ל גבי פ"ד דעומד לקצוץ ולחתוך כקצוץ וכחתוך דמי ושאני גבי עין סמוי' דכ"ז שלא חטטה אינו עומד להנטל וע"כ שוב כשחטטה שוויי' מחוסר אבר. אבל בשינו נדודה דכיון דהוא נידוד ממקומו א"כ ממילא עומד להנטל וכבר הוא מחוסר אבר אף כ"ז שלא הפילה ממש ע"כ הוי האבר כמאן דליתי' כלל ואינו פועל בו אף שהפילו ממש כ"ז הוא פשוט בכוונת הגמ' א"כ חזינן דהיכא דהאבר אינו משמש תשמישו הנברא בשבילו. וגם עומד להנטל א"כ הוי כמו דליתי' כלל ואינו פועל בו שוב מה שנעשה בו לאח"ז א"כ ה"ה בנ"ד היכא דהביצה עומד להינטל ממילא ע"י מה שיהי' נימוס והולך אף בלא חיתוך הרופאים א"כ הוי כמו דליתי' כלל כבר ואינו פועל בו שוב מה שיחתכוהו. וגם הא אחר דניקב ע"י חולי אינו יכול להשתמש ע"י מקרי. דהא אף בניקב הביצה ע"י שמים ג"כ נראה דאינו מוליד דהא לשי' הסוברין דניטלה הביצה ע"י אדם פסול בע"כ מוכרח לומר דהא דהירושלמי מיקל בניטלה ביצה אחת דזהו ע"י שמים וכמש"כ הראשונים והא מבואר בירושלמי שם דאינו מוליד רק דכשר משום דהוי ע"י שמים וגזרה התורה דכשר:
יז
וכן הסברא נוטה דאי נימא דביד"ש הוא מוליד א"כ ל"ל למילף מקראי דפ"ד ביד"ש כשר הא ממילא ידענו זה דכיון דמוליד מסתמא הוא בהכשירו כדהקשו ביבמות דף ע"ה וניקב לא מוליד כו' ואין סברא לומר דהקרא משמיענו זה גופא דביד"ש מוליד דז"א סברא כלל וגם ניקב הוא בכלל פ"ד כמש"כ הב"ש סי' ה' ס"ק ג' ומש"כ הב"ש שם דניקב יש לו רפואה חלק עליו הנו"ב מ"ק ס' ו' דניקב הביצה שלו אין לו רפואה כלל וביבמות ד' נ"ו אמרו דפ"ד שקידש מקרי משתמרת לביאה פסולה מוכח קצת דאין לו רפואה וקצרתי בכ"ז וכיון דהא דביד"ש כשר אין זה אלא מצד גזה"כ כנ"ל א"כ מנלן לחלק בזה בין ניקב ביד"א לניקב ביד"ש כנ"ל ויש לפלפל בכ"ז הרבה א"כ בנ"ד דנולד פיסטיל בביצה ימנית ובכל יום ויום הולך הנקב וגדול עד שגזרו הרופאים שאין לו שום עצה ורפואה עד שיחתכוהו כולו. א"כ בוודאי אם לא יחתכו ג"כ עומד להנטל ע"י מה שיהי' נימוס והולך כולו ובוודאי מקרי אינו יכול להשתמש תשמישו על מה שהוטבע בטבע הבריאה דהביצים הם אברי הזרע דהא הוא מקולקל כבר ואינו מוליד רק דהתורה גזרה דביד"ש הוא כשר כ"ז דלא חתכוהו [וידעתי מה דיש לדחוק ולחלק בזה אבל האמת יורה דרכו וגם הוא עומד להנטל ממילא ע"י מה שיהי' נימוס והולך א"כ הוי כמו דליתי' א"כ אף במה שחתכוהו אינו פועל לפסול כלל דהא הוי כמאן דליתי' כלל כבר ואין סברא לחלק דשאני גבי שן עבדו דהוי קנס דהא חזינן דהיכא דשווי' מחוסר אבר יוצא לחירות רק ביכול להשתמש תשמישו אינו יוצא לחירות משום דהא לא הוי כנחתך דהא עדיין משמש תשמישו ועכ"ז בשינו נדודה ואינו יכול להשתמש תשמישו והפילו אינו יוצא לחירות משום דלא קרינן בי' שוויי' מחוסר אבר דהא כבר הוא מחוסר אבר כדמוכח פשט הש"ס [וזהו כמבואר התם תלש בזקינו ודלדול בו עצם יוצא לחירות משום דסופו ליבש וליפול כפי' רש"י שם א"כ ה"ה בנ"ד דכיון דהוא כשר האידנא אינו חוזר ונפסל ע"י חתוכו כיון דהוי כמו דליתי' כלל ואינו מעלה ומוריד בו שוב חתוכו. וזהו סעד נכון לסברת הבית מאיר והחתם סופר. ועפ"ז יש להקל בנ"ד וכמש"כ היש"ש להקל בזה ויש לנו עמוד לסמוך עליו בעז"ה וגם הא כתב החתם סופר בשם הסמ"ג להקל היכא שכרתו הביצה להצילו מחוליו. ויש לפלפל בדבריו וקצרתי ועיין בחי' הרשב"א לקידושין ד' כ"ד ע"ב בהך דיבשה גפה דשם וקצרתי:
יח
ואף אם נימא להסתפק עדיין בזה. עכ"ז הא לכל הפחות הוי זה ספק. א"כ יש לנו בנ"ד ספק ספיקא ספק שמא הלכה כהסוברין דאף ניטל ביצה ימנית ביד"א ג"כ כשר ואת"ל כהסוברין לפסול אכתי ספק שמא הלכה כסברת הבית מאיר וכמו דפסק היש"ש דאם מחמת החולי הוכרחו לכורתו דינו כמו ביד"ש וכשר וכדס"ל להסמ"ג כן ובס"ס דדינא ופלוגתא כבר סמכו הפוסקים להקל אף באיסור א"א ובמק"א הארכתי בזה הפרט ועוד דהא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ד' ענף א' העליתי ב"ה דהעיקר הוא דספק פ"ד כשר וכמו בממזר דאמרו דממזר ספק יבא וכן בספק פ"ד וגם הא אמרו ביבמות דף ע"ה תנא נאמר לא יבא פ"ד ונאמר לא יבא ממזר מה להלן כו' אף כאן כו'. וכמו כן איבעי לן למיגמר גם לגבי זה ולא שייך בפ"ד למיגזר משום מעלת יוחסין כמו דגזרו בממזר והא דהקשה הנו"ב במ"ק סי' ו' מהירושלמי דיבמות פ' הערל דספיקן בוודאי אסור קאי גם על פסול דפ"ד כבר תרצתי זה בספרי שם די"ל דירושלמי אזיל לטעמי' בקידושין פ"ד דלית לי' הך דרשא דממזר ודאי ולא ממזר ספק אבל לשיטת הש"ס דילן דאמרינן ממזר ודאי ולא ממזר ספק ממילא ה"ה ספק פ"ד ג"כ כשר לגמרי והארכתי שם בספרי ע"ש:
ענף ג
יט
וראיתי בדרוש וחדוש של רע"א זצ"ל בתשובותיו דף ו' שכתב דבספיקא דדינא אינו בכלל זה דלהתורה ליכא ספיקא דדינא ומיני' לא מיירי קרא ע"ש שכתב כן גבי פלוגתת רשב"א עם התוס' ולענ"ד נראה להוכיח להיפך מהא דבכורות דף נ"ח דאמר רבא לדברי בן עזאי דמספקא לי' אם הלכה כר' מאיר או כר"ש נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וה' בתשרי פטורין מאי אמרת ליצרפו לגורן אחר עשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק פשיטא כו' אלמא דמספיקא דדינא נתמעט ג"כ מן עשירי וודאי ולא עשירי ספק וכמו דספיקא דדינא לבן עזאי אם הלכה כר' מאיר או כר"ש נתמעט מן עשירי וודאי ולא עשירי ספק ה"ה במה שנולד לנו ספק אם הלכה כהרמב"ם דפוסל בניטל הביצה ע"י אדם או הלכה כהתוס' והר"ת המכשירים דוודאי ממעטינן זה מהא דפ"ד וודאי ולא פ"ד ספק ונתבאר דלא כהגאון רע"א בזה וראיתי בחמדת שלמה ח' אה"ע סי' מ"ה שכתב בשם ישועות יעקב די"ל דלא הוצרכה לומר מעלה עשו ביוחסין בספק ממזר רק בשתוקי דאיכא רוב להתיר דאם אזיל לגבה אמרו כל דפריש מרובא פריש אבל בספק השקול י"ל עדיין דאסור כמו כל הספיקות מדרבנן עכ"ל. ולענ"ד נראה להוכיח להיפך מב"מ דף ו' בקפץ א' מהמנויין לתוכן דפטור משום עשירי וודאי ולא עשירי ספק והא התם איכא אדרבה רוב המחייבו במעשר כמו דהקשו התוס' שם דנכבשינהו דניידי כו' וידוע בזה תי' השטה מקובצת לב"מ והובא בספרי ח' יו"ד סי' ט"ז ענף ד' דכל רובא נתמעט מן הא דלא עשירי ספק והארכתי שם בזה אלמא דאף דאיכא רוב לחייבו אפ"ה לא אמרו דיחוייב במעשר בהמה מדרבנן. וכן בהא דבכורות דף נ"ח הנ"ל ולא אמרו דיחוייב במעשר בהמה מדרבנן וכן פסק הרמב"ם ה' בכורות פ"ו ה' ט"ז דכל בהמה שהוא ספק אם הוא מעשר וכן בטלאים ונתערב בהם יתום או לקוח וכיוצא כולם פטורים משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק וכמש"כ הלח"מ שם. ולא אמרינן לחייבו מדרבנן ככל ספיקא דאורייתא לחומרא והא גם במצות עשה אמרו דספיקא לחומרא ומעשר בהמה מנו זה למצות עשה כמו כל מצות עשה כמבואר ברמב"ם וספר החינוך ושארי תרי"ג מצות [ובאמת צ"ע קצת בדברי רש"י בכורות ד' נ"ז ע"ב ד"ה שלש גורנות כו' ואכמ"ל]:
כ
וכן אם נתערב יתום ולקוח בטלאים ועבר ועישר ג"כ משמע דאין חל עליו קדושת מעשר כלל משום ספק עשירי ואין זה דומה להא דאמרו עשירי ואחד עשר מעורבין בבכורות דף ס' וקידושין ד' נ"א דהתם הוי חיוב מעשר בוודאי ועיין בכורות דף נ"ג ותוס' ד"ה אלא כו' ויומא דף ס"ו ושבת ד' נ"ד בתוס' שם וקצרתי] אלמא דהיכא דהתורה גזרה למעט בפירוש להספק. לא גזרו עליו חז"ל כלל וכעין סברת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ואו"ח סי' תקפ"ח וכמש"כ הפני יהושע בקידושין ד' ע"ג דלכן אמרו שם להחמיר בספק ממזר משום מעלת יוחסין ולא משום ספק וכמו כל הספיקות דאסרו חז"ל לשיטת הרמב"ם משום דבמפורש בתורה להיתר לא אסרו חז"ל ע"כ בספק פ"ד דלא שייך בי' לומר מעלה עשו ביוחסין לא גזרו בי' חז"ל ודלא כהישועות יעקב והחמדת שלמה בזה ולפ"ז יש לנו יסוד גדול להקל בעז"ה בכל ספק פלוגתא בפסול דפצוע דכה. ואפשר לחלק קצת דשאני ספק ממזר דאין זה כתוב מפורש בתורה כ"כ וכמש"כ התוס' בקידושין ד' ע"ג ד"ה וחד למשרי שתוקי כו' דזהו משום דמקיש ממזר לקהל כו' א"כ י"ל דדוקא עשירי ספק דכתוב מפורש בתורה עשירי וודאי ולא עשירי ספק ע"כ לא החמירו בזה חז"ל משא"כ בממזר ספק דלא כתוב מפורש בתורה ועיין בפי' רש"י בקידושין שם ובפני יהושע וקצרתי אבל באמת אין סברא לחלק בזה וכדחזינן להפני יהושע בקידושין דף ע"ג דכתב דהא דלא ספק ממזר מקרי ג"כ כתוב מפורש בתורה ע"ש:
כא
ובירושלמי שבת פ' ר"א דמילה סוף הלכה ב' ויבמות פ"ח ה' א' איתא רב אדא בר אהבה אתיליד לי' חד בר נש מימסמס בה ומית אמר רבי אבין נעשה כרות שפכה ונתענה עליו שימות רבנן דקסרין אמרין נעשה פצוע דכה ונתענה עליו שימות ופי' הפני משה דלכן נתענה עליו לפי דאינו ראוי בקהל הרי דמצוה להתענות עליו שימות דכיון דנפסל בקהל דיותר טוב לו המות מהחיים ע"כ מצוה רבתא להשתדל להיתירא בענינים כאלו לבל יודחו מקהל ד' כי זהו ענין פקוח נפשות ואפשר להסביר בכוונה אחרת להך דירושלמי דהתענו עליו שימות והוא דמצינו ביבמות ד' ע"ח ע"ב דממזר דלא ידיע לא חיי והטעם דשמא ישא כשירה רק בידיע חיי וכן אי' בירושלמי יבמות פ' ח' ה' ג' דממזר שאינו מפורסם לא חיי ועיין באה"ע סי' ב' בב"ש ס"ק י"ח. א"כ אפשר דה"ה הכא גבי פ"ד וכרות שפכה ג"כ יש לחוש למכשול שמא ישא כשירה ויוכשלו בביאת איסור בכל ביאה וביאה לכל ימי חייהם. ואף דאינו דומה כ"כ לממזר דיתרבו חלילה ממזרים בישראל. מ"מ י"ל דחשו גם לזה שכתבתי ואף דרב אדא ור' אבין ורבנן דקסרין ידעו דהוא פ"ד וכרות שפכה עכ"ז חשו דשמא יושכח לאח"ז משום דיש לחלק דשאני ממזר דאית לי' קלא וכמבואר בכתובות דף י"ד ובשא"ד משא"כ פ"ד דלית לי' קלא כ"כ וע"כ חשו לתקלה דשמא יושכח וישא כשירה ויהי' בעילת איסור בכל יום ויום וע"כ התענה עליו שימות כדי להנצל מחשש תקלה ועדיין יש להקשות דהא פסול פ"ד וכ' הוי דבר הניכר א"כ הא איהו בעצמו יוודע לו זה הפסול ואיך ישא כשירה ובוודאי אין סברא לומר דיעבור בזדון ובשאט נפש על מה דפשוט דקיי"ל דספיקא דאוריי' לחומרא. וכן בהך דהוי כ"ש דיש להסתפק אם זהו ביד"א או ביד"ש א"כ ספיקו לחומרא וכשישאל ע"ז להחכם ממילא ינצל מחשש תקלה ויש לדחוק בזה אבל העיקר הוא דלפי מה שכתבתי דספק פ"ד וכ"ש כשר ע"כ שפיר יש לחוש דשמא אף כשיתוודע לו לכשיגדל וישכח מה שעשה לו המוהל לכ"ש ופ"ד בידי אדם ויהי' לו ספק דשמא נעשה פ"ד וכ"ש ביד"ש א"כ ממילא יהי' מותר בקהל א"כ יהי' עי"ז חשש תקלה כיון דבאמת נודע להם בעת המילה שנעשה אז פ"ד וכ"ש והוי ביד"א ע"כ התענו עליו שימות כדי להנצל מחשש תקלה. ולפ"ז יהי' מוכח מהירושלמי דספק פ"ד כשר וכמש"כ לעיל לפי ש"ס דילן. כן יש מקום לדון בכוונת הירושלמי אמנם העיקר פשטות כוונת הירושלמי הוא דלפי דיותר טוב לו המות מהחיים אם יובדל מקהל ד' ע"כ התענו עליו שימות וכמש"כ לעיל וע"כ מהראוי להשתדל בהיתירא בענינים כאלה:
כב
ובקדושין דף כ"ה אמרו עבד שסרסו רבו בביצים מהו ופשטו מהא דתני בכולם עבד יוצא לחירות רבי אומר אף הסירוס כו' והקשה המקנה שם הא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם והמסרס הא לוקה ותי' דלא מיירי בסירסו רק בצינן אותו ע"ש אבל זה לא נהירא לי דא"כ הא לא הוי זה מום בגלוי ובמה דעבד יוצא לחירות בעי דיהי' המומין בגלוי רק דבסירסו איבעי' לי' אי זהו כמום בגלוי או לא וקאמרי שם כתנאי ומעוך וכתות כו' כולן בביצים כו' והא התם בעי ג"כ מום בגלוי וע"כ מיירי בסירסו ממש. דאי בצינן אותו הא זה לא הוי מום בגלוי ועדיין תקשה קושיות המקנה ולקמן יבואר דזה אינו דחיי' כלל]. רק יש לומר דבאמת אינו קשה כלל קושיות המקנה הנ"ל משום דהא כתב רש"י בב"מ דף צ"א גבי קלב"מ דאי תפיס לא מפקינן וגם מבואר בהרא"ש סוף פ"א דב"ק גבי ר"ג וטבי עבדו דהעבד דהוי כמו תפוס בעצמו דהא גופו אצלו הוא וכ"כ הר"נ בפ"ק דקידושין גבי הא דעבד יוצא בראשי אברים דאע"ג דזהו קנסא ובעי ב"ד מומחין. עכ"ז הא אף בזה"ז קיי"ל דאי תפס לא מפקינן והעבד ה"ה תפוס בעצמו ולא יהבינן לו רשותא לאשתעבודי ומשמתינן לי' עד דכתב גיטא דחירותא עכ"ל והובא בב"י ליו"ד סי' רס"ז:
א"כ מה"ט לא שייך גבי מסרס עבדו לדון קלב"מ דהא הוי תופסו בעצמו כנ"ל ולפ"ז י"ל דבאמת למכתב גיטא דחירותא אין אנו יכולין לכופו ומשום דלישא שפחה כו' ולישא ב"ח אינו יכול כו' לא שייך בזה דהא כיון דנסתרס אינו ראוי לישא אשה ועיין בתוס' גיטין דף ל"ט ד"ה אותו העבד אין לו תקנה כו' מש"כ בשם פי' רש"י ושי' התוס' שם ועיין במל"מ פ"ב ה' קרבן פסח ועיין בכורות דף ל"ט תוס' ד"ה כולן בגיד כו' דלאו בארצכם לא תעשו לכ"ע הוי אף בביצים ועיין בביאור הגר"א ז"ל לאה"ע סי' ה' ס"ק כ"ג וקצרתי אמנם לפמש"כ התומים בסי' כ"ח ס"ק ד' דהתוס' והרשב"א לא ס"ל להכלל של רש"י אלא ס"ל דאף בקלב"מ לא מהני תפיסה ע"ש ובקצה"ח ונתיבות שם וכ"כ המחנה אפרים ה' מלוה ולוה דיני רבית סי' ט"ו ע"ש א"כ לשיטתם דס"ל דלא מהני תפיסה בקלב"מ תקשה קושיות המקנה הנ"ל:
כג
ואין לומר דהא קיי"ל חייבי מלקות שוגגין וה"ה בזה"ז דמשלם דז"א דהא עדיין תקשה לריש לקיש דס"ל בכתובות ד' ל"ה דחייבי מלקות שוגגין אינו משלם דאף דנימא דמיירי בלא התרו בי' ג"כ ה"ל להפטר מממון ואין לומר דלר"ל נימא דרבי דס"ל דיוצא לחירות ע"י סירוס דס"ל כר"מ דלוקה ומשלם דגם זה אינו דהא בכתובות דף ל"ה איתא דלריש לקיש דא' בפי' רבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות דמאן תנא דפליג עלי' דר' נחוניא אי ר"מ אי ר' יצחק ולא אמרו אי רבי דהא לפי שיטת ר"ל יהי' מוכח מן רבי דסירוס הנ"ל דס"ל כר"מ ג"כ דלוקה ומשלם וכן בהא דכתובות ד' ל"ג דא' ר"ל הא מני ר"מ דא' לוקה ומשלם כו' ומקשי אי הכי אף בתו נמי וכי תימא ר"מ לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי' והתניא כו' והוכרח לתרץ זה הא הוי מצי לאוקמי הא מני רבי הוא דס"ל לוקה ומשלם ובמת משלם לא מצינו דס"ל לרבי דמת ומשלם וע"כ מוכח דגם לר"ל אינו מוכח מן רבי דיסבור לוקה ומשלם וכמש"כ התוס' בכתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה ומשלם כו' בסה"ד דאמאי לא מוקי לה כר"ע דלדידי' לא שמעינן לי' מת ומשלם אלא משמע דאין שום תנא סובר לוקה ומשלם אלא לר"מ לחודי' עכ"ל, התוס' כמו כן נוכיח מזה דגם רבי לא ס"ל לוקה ומשלם רק לר"מ כנ"ל א"כ תקשה קושיות המקנה הנ"ל דאמאי יוצא העבד לחירות בסירסו הא אינו לוקה ומשלם. ואף בחובל בחבירו דמשמע מהרמב"ם ושו"ע דאף בחובל ביו"ט משלם ואין לוקה העיר בזה המקנה שם ובכתובות דף ל"ב דזה גופא אינו ברור כ"כ ובמק"א הארכתי בזה לעצמי ואכמ"ל ותקשה קושיות המקנה הנ"ל אמנם לשי' הר"ת והתוס' דס"ל דניטלה ביצה א' מוליד אף בניטלה ביד"א. שפיר מתורץ בפשטות קושיות המקנה הנ"ל די"ל דהא דסירסו בביצים דיוצא לחירות לרבי מאיר בסירס לא' מביציו. והא דקאמרו סירסו בביצים מהו י"ל דקאי על א' מביציו. וכמו הא דאמרו שם דיוצא בראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראשי דדים כו' דהכוונה על א' מראשי אצבעות וראשי אזנים וראשי דדים הנ"ל כמבואר ביו"ד סי' רס"ז סעי' כ"ז וכן אמרו שם בקידושין גבי מעוך וכתות כו' בביצים והא אף בביצה א' קיי"ל דהוי מום כמבואר בבכורות דף מ'. וע"כ מוכח דלאו דוקא בביצים אלא ה"ה ביצה א' ונקטו כן בלשונם דעל ביצים דעלמא קאי. וניטל ביצה א' מוליד ע"כ אינו בלאו דבארצכם לא תעשו כיון דמוליד ולכן שפיר ס"ל לרבי דיוצא לחירות:
ענף ד
כד
וי"ל דמזה הסוגיא הוכיח הר"ת והר"י בתוס' יבמות דף ע"ה דס"ל דניטל ביצה א' מוליד ואף דמהירושלמי יבמות מוכח דס"ל בניטל ביצה א' אינו מוליד:
עכ"ז סמכו א"ע על סוגיות ש"ס דילן דס"ל דמוליד לפי מה דהוכחתי וע"כ אין בהך דסרסו בביצים איסור דמסרס ואף דמוליד ואינו בטל עי"ז מן תכלית בריאתו ג"כ יוצא לחירות וכדמצינו בקידושין דף כ"ד דבמומין בגלוי אע"ג דליכא ביטול מלאכתו ג"כ יוצא לחירות כמו בהך דדילדל בו עצם מזקינו וכיוצא דיוצא לחירות ולכן י"ל דהתוס' ביבמות דס"ל דניטל ביצה א' מוליד אזלי לטעמייהו דס"ל בכל קלב"מ לא מהני תפיסה וכמש"כ התומים בסי' כ"ח ס"ק ד' בכוונת התוס' בסנהדרין דף ע"ב ד"ה לא קבלינהו כו' א"כ לפ"ז מוכח מהך דקידושין הנ"ל דניטל ביצה א' מוליד והרמב"ם דפסק דניטל ביצה א' ביד"א אינו מוליד י"ל דאינו קשה עליו מהך דקידושין לפי די"ל דס"ל כשיטת רש"י בב"מ דבקלב"מ מהני תפיסה והעבד הא הוי תפוס בעצמו או די"ל דהרמב"ם אזיל לטעמי' דפסק בפ"ד ה' חובל דבחובל ביוה"כ אף במזיד ג"כ משלם ואינו לוקה והובא בח"מ סי' תכ"ד סעי' ב' משום דרבתה תורה לתשלומין וה"ה אף היכא דאיכא לאו אחר זולת לאו דחובל וע"כ מה"ט אף בחובל בעבדו ג"כ יוצא לחירות אף דאיכא עוד לאוי דסירוס אבל לשיטת החולק על הרמב"ם בזה וכמש"כ בספר תרומת הכרי בסי' תכ"ד וכמש"כ במק"א לדון הרבה בזה. ע"כ שפיר י"ל דהתוס' הוכיחו מהסוגיא דקידושין הזה דניטל ביצה א' ג"כ מוליד. והא דעבד יוצא בראשי אברים ומנה שם ראש הגוי' כמבואר בקידושין דף כ"ה וביו"ד סי' רס"ז סעי' כ"ז אינו קשה כקושיות המקנה הנ"ל דהא משכחת לי' אם נשתייר כחוט השערה דכשר כמבואר ביבמות דף ע' ובאה"ע סי' ה' וכפי' רש"י שם שאין גיד אלא מעטרה ואילך וסירוס אינו אלא בגיד ובביצים כמבואר באה"ע סי' ה' סעי' י"א ע"ש:
כה
שוב ראיתי לדחות למה שכתבתי לעיל ליישב קושיות המקנה בהך דיוצא לחירות ע"י סירוס ביצים דהא אינו לוקה ומשלם ותרצתי דהא העבד תפוס בעצמו ובקלב"מ ידוע שי' רש"י דמהני תפיסה וכעת ראיתי דזה אינו לפי מש"כ התוס' בכתובות דף ל"ג ד"ה לאו משום דלא מיחייב כו' דבקנס היכא דהוי קלב"מ לא מחייב לצאת ידי שמים ע"ש וכן הוא בירושלמי ספ"ג דכתובות דבקנס לא מחוייב לצי"ש במודה בקנס דאין קנסות אלא בב"ד ובעדים ע"ש א"כ לפ"ז גם לשי' רש"י הנ"ל הדין נותן דבמה דעבד יוצא לחירות ע"י ראשי אברים כמו בסירוס דכיון דהוי קלב"מ ע"כ הא בקנס אינו מחוייב לצי"ש ולכן לא מהני תפיסה:
דהא דמהני תפיסה בקלב"מ זהו משום דמוטל עליו חיוב לצי"ש וכדפי' רש"י בב"מ שם גבי אתנן אסרה תורה כו' דזהו משום דמחוייב לצי"ש ודוקא בהא דעבד יוצא בראשי אברים בזה"ז אף דאין דנין האידנא דיני קנסות עכ"ז כיון דע"י ב"ד סמוכין הי' יוצא לחירות ע"כ גם בזה"ז מהני תפיסתו אבל במה דאף ע"י ב"ד סמוכין אינו יוצא לחירות משום דהוי קלב"מ ואינו מחוייב לצי"ש לא מהני תפיסתו אף לשי' רש"י. ועיין בשער המלך ה' עבדים פ' ה' ה' ז' ובהשמטות שם ויש להאריך בדבריו וקצרתי ולפ"ז תקשה קושיות המקנה על הא דעבד יוצא לחירות ע"י סירוס דביצים כו':
כו
ומש"כ המקנה שם להעיר בזה ע"פ דברי הרמב"ם ה' חובל והטושו"ע בח"מ סי' תכ"ד דחובל ביוה"כ משלם ואינו לוקה משום דרבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין דה"ה אף היכא דאיכא לאוי אחריני וה"ה בהך דסירוס יש לדון בזה הרבה והוא דבמק"א הארכתי בביאור דברי הרמב"ם ע"פ מה דאמרו בכתובות דף ל"ב דמספקא להש"ס אי ממונא חמיר או מלקות חמיר דאי נימא ממונא חמיר א"כ אין סברא לומר דהיכא דיש לאוי אחריני זולת לאו דחובל דיהי' נידון בהקל דאטו איתגורי איתגר כו' והארכתי בזה במק"א ועיין מזה בהפלאה לכתובות דף ל"ב בגמ' בד"ה ואי ממונא לקולא כו' ולדינא נלע"ד לדון בזה לפי מה דס"ל לר' יוחנן דבכל מקום מלקי לקי ממונא לא משלם וכן ס"ל לריש לקיש אלא דמשני הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם אבל לדינא ס"ל כרבנן דלוקה ואינו משלם ומוסיף עוד דאף בחייבי מלקות שוגגין ס"ל דפטור א"כ תקשה לדידהו דאי נימא ממונא לחומרא א"כ אטו אתגור אתגר דנידון בקל. וכקושיות התוס' בכתובות דף ל"ב ד"ה ואי ממונא קולא כו' שהקשו וא"ת אתגורי אתגר כו' וכן כתב המהרש"א בתוס' ד"ה הנ"ל שכן יש להקשות אליבא דריו"ח וע"ש ומה דתי' התוס' שם דשא"ה דחס רחמנא אממונא דנחבל זה אינו מספיק רק אי נימא בכל דוכתי ממונא משלם מלקא לא לקי כעולא אבל לריו"ח ור"ל דס"ל לוקה ואינו משלם תקשה כן אי נימא ממונא לחומרא דאטו אתגורי אתגרי וכמו שכתבו התוס' והמהרש"א רק אי נימא ממונא לקולא אתי שפיר מה דלוקה ואינו משלם משום דהא נידן בחמורה כמבואר בסנהדרין דף פ"א דפשיטא אלא איתגורי איתגר אבל אי נימא ממונא לחומרא תקשה אטו אתגורי איתגר וכמש"כ התוס' עוד בסנהדרין דף פ"א ד"ה איתגורי איתגר כו' ובכתובות דף ל"ז ע"ב בד"ה וחדא במיתה ומלקות כו' ואף דנימא דלריו"ח ור"ל גם לדידהו מספקא להו בזה גופא אי ממונא לקולא או ממונא לחומרא עכ"ז הא כתב ההפלאה שם לשי' הרמב"ם דס"ל להסתפק בזה גופא דמה"ט ס"ל משלם ואינו לוקה משום דמספיקא אינו לוקה רק משלם בחובל ביוה"כ כן מה"ט ה"ל לריו"ח ור"ל לומר כן בכל מלקות וממון וע"כ מוכח מזה דס"ל לריו"ח ור"ל דלדינא הוי ממונא לקולא רק חובל שאני דחס רחמנא אממונא דנחבל וכיון דלדינא פסקו כולם כריו"ח ור"ל ודלא כעולא א"כ תקשה מנלן להרמב"ם והשו"ע לומר בחובל ביוה"כ דמשלם ואינו לוקה הא יש למיפרך מה לחובל שכן הותר מכללו בב"ד וכקושיות הש"ס בכתובות שם ומנלן להרמב"ם והשו"ע לומר בחובל ביוה"כ. והא דשבועות דף ל"ז יש לחלק וקצרתי:
כז
והנלע"ד בעיקר דברי הרמב"ם והשו"ע דכתבו דחובל ביו"ט ויוה"כ משלם כו' משום דכיון דרבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין לפי דחס רחמנא אממון דנחבל אף דממונא לקולא וכמש"כ התוס' שם. א"כ ה"ה אף היכא דאיכא עוד לאו אחר וכמו דמצינו בתוס' יבמות דף ג' בד"ה לא תעשה כו' שכתבו דכיון דעשה דוחה ל"ת וילפינן מכלאים בציצית דדחי לאיסור א"כ ה"ה דדחי לתרי איסורי דעשה דחי לי' [ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ט מה שהעירותי שם מסוגיא דנזיר דף מ"ח דלר' ישמעאל מה לי לאו מה לי תרי לאוי ור"ע מחלק שם בזה ומה שהובא שם בשם ספר הכריתות ואכמ"ל] ומה דהקשה שם הגמ' בכתובות דמה לחובל בחבירו שכן הותר מכללו בב"ד. עכ"ז י"ל דהא גם בלאו דחובל ביו"ט ויוה"כ מצינו דהותרה מכללו בעבודת ציבור א"כ גם ללאו דיוה"כ מצינו דהותר מכללו במק"א וכש"כ ללאו דיו"ט דהותרה באוכל נפש וכש"כ לשי' רש"י ביצה דף י"ב דאמרינן מתוך שהותרה כו' אף שלא לצורך כלל] ואף דמצינו במנחות דף כ"ה גבי הא ונשא אהרן עון הקדשים דזהו עון טומאה שהותרה מכללו בציבור והקשו אימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ ואמרו דאמר קרא עון עון שהי' לו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשירו בשמאל ופי' רש"י דהכשר מצותו בכך ואין בה שום עון ונשא אהרן עון הקדשים משמע שיש בו עון כו' עכ"ל רש"י א"כ לכאורה י"ל לפ"ז דה"ה הכא לא שייך לומר דג"כ יוה"כ מקרי הותר מכללו בעבודת ציבור מכללו בב"ד דאי נימא דהא דהותר חובל ביוה"כ לא מקרי הותר מכללו משום דשא"ה דמצותו בכך א"כ תקשה דאיך פרכי מה לחובל שהותר מכללו בב"ד דהא גם היכא דב"ד מלקין למי שמחוייב מלקות ג"כ זהו מצותו בכך דהא הב"ד מצווים במצות עשה להלקות למי שמחוייב מלקות כמבואר ברמב"ם ה' סנהדרין פ' ט"ז ה' א' דמצות עשה על ב"ד להלקות למי שמחוייב מלקות כשם שמצוה להמית לחייב מיתה כו' אלמא דאף דחובל דהותר בב"ד אין זה רשות אלא מצותו בכך ואפ"ה פרכי זה לפירכא דמה לחובל שהותר מכללו ומחלקינן בינו לשארי לאוין דלא משכחנא שום מצוה בהם דהותרו א"כ ה"ה לחובל דכיון דהותר בעבודת ציבור ביוה"כ ג"כ דינו כמו כל חובל בחבירו דמצינו דכיון דהותר מכללו הקילה התורה דמשלם ולא לוקה. דה"ה היכא דנתוסף לאו דיוה"כ ג"כ:
כח
ואין לומר דשאני לאו חובל בחבירו דאף דהותר בב"ד ומצווים בזה עכ"ז הא אם לא יחטא האיש לא ילקוהו א"כ לא מקרי זה מצותו בכך דהא זהו בא ע"י פשיעת וחטא האיש דאם חטא במזיד אז מצוה על הב"ד להלקותו וע"כ אפשר דכה"ג לא מקרי מצותו בכך משא"כ חובל דהותר ביוה"כ בציבור מצותו בכך ולא בא ע"י שום חטא דגם זהו אינו דהא מצינו במנחות דף ו' גבי מה דרצו למילף לטריפה דתהא מותרת לגבוה במה הצד מחלב ודם ומליקה שאסורין להדיוט ומותר לגבוה ודחו דמה להנך שכן מצותן בכך והא מצינו בחטאת העוף דבא ג"כ על הזדון כמבואר בשבועות דף ל' דחייב על זדון השבועה קרבן עולה ויורד ובכריתות דף י' וברמב"ם פ' י' ה' שגגות ואפ"ה אמרו מה למליקה דמצותו בכך אלמא דאף היכא דהוא בא ע"י חטא במזיד ואילו לא חטא לא הי' בא כלל החטאת העוף ואפ"ה מקרי זה מצותו בכך משום דעכשיו דחטא מצוה על הכהן למלוק ולהקריבו ולאכול לבשר חטאת העוף ואינו באפשרי להכהן לשנות כלל א"כ ה"ה במה דב"ד מלקין למי שמחויב מלקות בימים הקדמונים דאף דבא ע"י איזה חטא מ"מ עכשיו דחטא מצוה על הב"ד להלקותו במצות עשה ומקרי מצותו בכך כמו במליקת חטאת העוף דמקרי מצותו בכך. ועיין בתוס' מנחות דף מ"ה ד"ה הואיל ואשתרי מליקה כו']. ואפ"ה פרכי מה לחובל שהותר מכללו בב"ד משום דאף דזהו מצותו בכך אפ"ה נחשב זה לפירכא נגד שארי לאוין דלא מצינו בהם כלל דהותרו לאיזה מצוה דנימא מצותו בכך:
ושם במנחות דף ו' דאמרו דמליקה מקרי מצותו בכך ובסוף הסוגיא שם אמרו דמליקה דחטאת העוף לכהנים מקרי הותר מכללו אלא דאתו עלה דכהנים משולחן גבוה קא זכי וקצרתי. ועפ"ז הארכתי בחידושי לחולין דף ק"כ דאמרו נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים כו' ודקא קשיא לך כהנים כהנים משולחן גבוה קא זכי וקצרתי:
כט
וכיון דמצינו דאף בחובל אמרו לפירכא מה לחובל שהותר מכללו בב"ד דחשבי זה לפירכא נגד שארי מילי אף דמקרי ג"כ מצותו בכך א"כ ה"ה חובל ביוה"כ מקרי ג"כ הותר מכללו אף דמצותו בכך והא דמנחות דף כ"ה דאמרו דאין לומר עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ משום דהכשר מצותו בכך שא"ה דזה לא מקרי עון שהי' בו ודחיתיו כמבואר שם בגמ' וברש"י דאמר קרא ונשא אהרן עון הקדשים דלא שייך בזה לומר עון הקדשים וגם הא התם גופא מבואר דרב אשי דהוי בתראה לא רצה לומר לסברת אביי דאמר להאי סברא דלאפוקי יוה"כ דהכשירו בכך אלא תירץ רב אשי שם דעון הקדשים ולא עון המקדישים כו' א"כ חזינן דרב אשי לא רצה לחלק בסברא דשאני היכא דהכשירו בכך וכוותי' קיי"ל דהוא בתראה א"כ בוודאי לא שייך לחלק בזה אליבי' דרב אשי וגם לאביי הא שא"ה דלא מקרי זה עון הקדשים כנ"ל אבל בשארי מילי וודאי פרכי מה להך שהותר מכללו אף דמקרי מצותו בכך וכן מצינו במנחות דף ו' דאמר רב אחא לרב אשי טריפה שהותרה מכללה מאי היא אילימא מליקה דעולת העוף לגבוה בעל מום נמי כו'. הרי דאף דזה מקרי מצותו בכך כדאמרו שם מקודם ובפרט בעולה ואפ"ה קרי לי' דהותרה מכללה ועיין שם דגם לרב אשי אמרו כן מקודם שם ועיין בתוס' מנחות דף כ"ה ד"ה ואימא עון בעל מום שהותר מכללו בעופות כו' ולאביי ניחא כו' אבל לרב אשי קשיא וכו' וקצרתי:
ל
ולפ"ז י"ל דמה"ט פסק הרמב"ם דחובל ביוה"כ משלם ואינו לוקה וכמו דחובל בחבירו אף דאיכא לאו דלא יוסיף משום דליכא למיפרך מה לחובל דהותר מכללו בב"ד. דהא גם לאו דיו"כ מקרי הותר מכללו בעבודת ציבור ואף דמצותו בכך הא גם חובל דהותר בב"ד מקרי מצותו בכך ומצינו בהו דהקילה התורה בחובל דמשלם ואינו לוקה וחס רחמנא אממונא דנחבל כמש"כ התוס' בכתובות דף ל"ב שם. אף דלא נדחה לאו זה רק היכא דמצותו בכך. א"כ ה"ה חובל ביו"כ ומה לי חד לאו או תרי לאווי כמש"כ לעיל כן י"ל בסברת הרמב"ם והשו"ע ולכן פסקו שפיר דחובל ביו"כ משלם ואינו לוקה ולפמש"כ אתי שפיר מה דאמרו בכתובות דף ל"ב שם דבהתרו בו לוקה ואינו משלם קנס ובושת ופגם דנערה ולשי' הרמב"ם תקשה אמאי לא נימא כיון דבפירוש ריבתה תורה לתשלומין בחובל בחבירו אף דאיכא שארי לאוי א"כ נימא כן בבושת ופגם דנערה וסבור הייתי לומר דהרמב"ם יהי' ס"ל דהאי בושת ופגם דנערה לאו דררא דחובל הוא וכמו שמצאתי בספר תרומת הכרי סוף ספרו סי' תכ"ד שכתב כן והעיר מן התוס' כתובות דף ל"ב פלוגתת הר"ת וריב"ש ור"י אבל לפמש"כ אתי שפיר בפשיטות:
משום די"ל דדוקא לאו דחובל דהותר מכללו בב"ד מצינו כן:
וה"ה לכל לאו דהותר מכללו באיזה מקום כנ"ל אבל לאוי דאחרים דלא מצינו בהו דהותרו מכללו גם הרמב"ם מודה דאף בחובל אמרינן לוקה ואינו משלם כדקיי"ל דלא כעולא:
לא
ולכאורה יש מקום לדון לשיטת הרמב"ם דחובל בשבת חייב משום מפרק כמש"כ בהלכות שבת פ"ח ה"ז א"כ הא בשוחט לא שייך חיוב מפרק וכמש"כ הפני יהושע בכתובות דף ז' וביצה דף י"ב לתמוה על הרמב"ם מהא דכתובות דאמרו מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' א"כ אפשר דלשיטת הרמב"ם לא שייך לדון דחובל הותרה מכללו בעבודת ציבור ביוה"כ דהא שאני שוחט מן חובל אבל באמת זה אינו לפי מש"כ ההפלאה לכתובות דף ז' שם דלא כהפני יהושע שם ונכונים דברי ההפלאה דהא כתב הרמב"ם שם דחובל בחבירו חייב מפני שעשה נחת רוח ליצרו וה"ל כמתקן אע"פ שא"צ לדם כו'. הרי דחובל באדם חייב אע"פ שא"צ לדם והא דכתב לעיל דחובל בבהמה אינו חייב אלא בצריך לדם זהו משום דאל"כ ה"ל מקלקל וכמו דהאריך שם ההפלאה בזה ועוד דהא דוקא בשחיטת חולין חיוב שוחט שלא משום מפרק דהא א"צ לדם אבל שחיטת קדשים דצריך לדמו לזרוק ודאי גם משום מפרק חייב וכמש"כ הפני יהושע בביצה. ע"כ שפיר כתבתי כן בשיטת הרמב"ם בחובל ביו"כ דמשלם כנ"ל:
לב
ולפי מה דנתבאר בעז"ה דדוקא בחובל ביוה"כ דמצינו דהותרה במק"א כמש"כ בזה יש לנו למילף שפיר מכל חובל דאף דאיכא לאו דלא יוסיף דמ"מ ריבתה תורה לתשלומין ולא מחלקינן בין לאו א' לתרי לאוי אבל לאו דלא מצינו בי' דהותרה מכללו כמו בושת ופגם בנערה האסורה מן איזה לאו וכן בלאו דסירוס דלא הותרה מכללו כלל בזה לא מצינו למילף מן חובל בחבירו דיש למיפרך מה לחובל שהותרה מכללו וכקושיות הגמ' בכתובות דף ל"ב ולדידן דקיי"ל בכל מקום כר' יוחנן דלוקה ואינו משלם מוקמינן אדינא גם בזה כיון דאיכא למיפרך כן ולריש לקיש אף בחיובי מלקות שוגגין הדין דפטור לשלם בכזה וע"כ שפיר תשאר קושיות המקנה על הא דסירסו בביצים דהדין נותן דלא יהי' יוצא לחירות משום דהוי קלב"מ אף בשוגג אליבא דריש לקיש ובחידושי הארכתי עוד לדון בזה דאף דמצינו גבי חובל ביוה"כ דילפינן מן כל חובל דממונא משלם מלקא לא לקי די"ל דלא אמרו כן אלא בממונא דמגיע ממנו ע"פ דין ושייך בזה סברת התוס' בכתובות דף ל"ב דחס רחמנא אממונא דנחבל וכמש"כ ההפלאה לכתובות דף ל"ב בגמ' ד"ה ואי ממונא לקולא כו' דלאו דוקא בממון של נחבל דה"ה בכל ממון כו' [ובמק"א כתבתי דדוקא בנזקי הגוף י"ל כן והארכתי בזה וקצרתי אבל בקנס כיון דע"פ דין אין מגיע ממנו ע"כ לא שייך בזה לומר דחס רחמנא עליו:
לג
וכיוצא בזה אמרו בב"ק דף ט"ו דלמ"ד פלגא נזקא קנסא לא שייך למתני הניזק והמזיק בתשלומין דהשתא דלאו דידי' שקיל בתשלומין איתי' בתמי' כו' וכן הוא בכתובות דף מ"א ואפשר לומר בזה לפי מה דכתבו התוס' בב"ק שם ד"ה לא נצרכה אלא לפחת נבילה דכיון דזכי' לי' רחמנא חצי נזק חשבינן לי' דאי' בתשלומין כו' וע"כ י"ל כאן ג"כ הך סברא דכיון דזיכתה לו התורה את הקנס כו' אבל זה אינו ברור בסברא וזולת זה י"ל דכמו דממונא מקנסא לא ילפינן כדאמרו בכתובות דף מ"ו ובקידושין דף ג' וכיוצא בזה במכות ד' ד' וכמו כן אין למילף קנס מממון בפרט דיש לחלק בסברא דלא שייך בקנס לומר דחס רחמנא כו' ואף דמצינו בכתובות דף ל"ב דמשמע שם דאף גבי קנס יליף עולא מן חובל עכ"ז י"ל דז"א רק לשיטת עולא דס"ל למילף מן חובל לכולי מילי דבקלב"מ בממון ומלקות אבל לדידן דקיי"ל כריו"ח ור"ל דבכל התורה הדין הוא דלוקה ואינו משלם רק בחובל בלבד גזרה התורה דממון משלם מלקא לא לקי די"ל דזהו לפי דהוי ממון וחס רחמנא כו' ומנלן לחדש כן בקנס כיון דע"פ דין אין מגיע לו ומוקמינן אדינא דלוקה ואינו משלם בכל התורה כן י"ל בסברא ובמק"א הארכתי בזה הרבה:
לד
ולפי כ"ז הדין נותן בסירסו לעבדו בביציו דלא יהי' יוצא לחירות לפי דשייך בזה קלב"מ כיון דלאו דסירוס לא הותר מכללו בשום מקום כלל וגם הא הוי קנסא כנ"ל ובודאי שייך איסור סירוס גם בעבד דלא גרע מבהמה דשייך בי' איסור סירוס רק בנקבות לא שייך זה וכמבואר באה"ע סי' ה' סעי' י"א והוא בת"כ והובא בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק כ"ה ועיין בח"מ שם ס"ק ו' וב"ש ס"ק י"ד:
ותקשה עדיין קושיות המקנה הנ"ל ולעיל הבאתי למה שכתב המקנה לתרץ די"ל דמיירי בהושיבו במים ובשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש דאינו לוקה כו' וכתבתי לעיל לדחות לתירוצו דהא בעינן דיהי' מום בגלוי וכעת ראיתי דשפיר כתב המקנה דהא מבואר בסוגיא דקידושין שם דאף דלא חיסרו אבר רק דביטלו ממלאכתו שהי' משתמש בו כמו הכהו על עינו וכהתה על שינו ונדדה דאף דלא חיסרו האבר רק דביטלו ממלאכתו שהי' משתמש בו דיוצא לחירות רק בעינן דהאבר יהי' בגלוי א"כ ה"ה בביטלו ממנו אברי תשמישו כיון דהך מ"ד ס"ל דביצים הוי בגלוי ובאבר הגלוי סגי בבטלו ממלאכתו וע"כ שפיר כתב המקנה לדינא להך מ"ד ועיין בכ"מ שם ויש להאריך בדברי הכ"מ:
לה
אך תירוצו של המקנה על קושייתו בזה לא נהירא לי דהא אמרו שם עבד שסירסו בביצים מהו כו' וכן על הא דרבי אמר אף הסירוס אמרו סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גוויי' אלא סירוס דביצים ולפי דברי המקנה דמיירי בציננו עד שביטל ממנו אברי תשמישו וכמש"כ הרמב"ם והשו"ע בסי' ה' סעי' י"ג א"כ מפני מה נקטו בגמ' סירוס בביצים הא גם גיד הוא בכלל אברי הזרע וכמבואר ברמב"ם ה' ביאת מקדש פ"ח ה' י"ב. א"כ מפני מה נקטו בביצים וגם הא כיון דגיד הוי מום בגלוי א"כ מפני מה איבעי' להו כלל בסירסו בביצים אי הוי מום בגלוי או לא הא כיון דביטל ממנו אברי תשמישו והגיד ג"כ בכלל א"כ ממילא הוי מום באבר הגלוי דהא גיד הוי לכ"ע אבר הגלוי:
ובוודאי פשט כל הסוגיא מורה דחתך הביצים ודלא כהמקנה:
וע"כ כיון דעיקר המעשה נעשו בהביצים ע"כ איבעי' להו אם הוי זה מום בגלוי או לא ועיין בהרא"ש שם:
לו
וכן אין לתרץ לקושיות המקנה ע"פ הא דמבואר באה"ע סי' ה' סעי' בשסה בו הכלב עד שעשאו כרות שפכה דאינו לוקה ונימא דהך דסרסו להעבד בביצים מיירי בכה"ג דז"א לפי המבואר בב"ק דף כ"ג וסנהדרין דף ע"ו דשסה בו הכלב מיפטר ממיתה ונזקין משום דהוי גרמא וכפי' רש"י בב"ק שם א"כ מה"ט אינו יוצא לחירות בכה"ג כיון דהוי רק גרמא ומה"ט יש לדון במש"כ המקנה לתרץ דהך סוגיא מיירי בהושיבו במים ושלג דכתב הרמב"ם דאינו לוקה דהא מה דאינו לוקה בזה הטעם הוא משום דמצינו בסנהדרין דף ע"ו בכבשו לתוך המים והאור ואינו יכול לעלות משם דחייב משום דכתיב או באיבה לרבות את המצמצם כמבואר בסנהדרין דף ע"ו:
והיכא דליכא ילפותא לא אמרינן כן מסברא וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' ה' ס"ק כ"ט דלכן בהושיבו במים ובשלג אינו לוקה דזהו מדמצרכינן שם או לרבות המצמצם עכ"ל והנה גבי נזקין פליגי רב אחא ורבינא שם בסנהדרין אם מצמצם חייב והרמב"ם ה' חובל פ' ו' ה' י"ב כתב דמצמצם חייב בנזקין וכתב המ"מ שם דמצמצם לא גרע מן דינא דגרמי וכתב כן בשם הרמב"ן והר' מאיר והובא בבאר הגולה לח"מ סי' שפ"ג ע"ש:
לז
א"כ לפ"ז י"ל דמה דקיי"ל דמצמצם חייב בנזקין דזה אינו רק בממונא אבל בקנסא י"ל דאין לחייבו במצמצם וע"כ במה דעבד יוצא לחירות בראשי אברים דז"א אלא קנסא די"ל דאף ע"י דינא דגרמי אין לחייבו בקנסא. וכעין מה דמצינו בטור ח"מ סי' ש"ח בשם הרמ"ה דדינא דגרמי דחייב אינו רק בנזק ולא בארבעה דברים והובא בקצה"ח סי' של"ב ע"ש וכיון דמצינו דד"ג אינו חייב רק במה דמצינו בי' בפירוש כמו נזק אבל לא על ד' דברים ואף דהוי ממונא כש"כ בחיוב קנסא וודאי לא מחייבינן על דד"ג:
וקנסא מקרי לית בי' חסרון כיס ועיין בב"ק דף פ"ד ע"ב והא דאמרו בקידושין דף כ"ד דהכהו נגד עינו כו' ונגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא לחירות משום דכיון דבר דעת הוא איהו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם כו' היינו משום דאם לא הי' אמרינן הסברא דאיהו מבעית נפשי' הי' דינו כמו מזיק ממש ולא דד"ג:
משום דקלא מילתא היא כמבואר בסוגיא שם ופשוט] וכש"כ לשיטת הש"ך בח"מ סי' שפ"ו דדיני דגרמי הוי רק מדרבנן בוודאי לא מצי לחייבו קנס ע"י דד"ג דהוי רק מדרבנן ולפ"ז מה שכתב המקנה לתרץ דמיירי בהושיבו במים ובשלג דיוצא לחירות עי"ז אין זה ברור לדינא ויש להאריך בכ"ז הרבה:
הגה"ה
הנה לעיל הבאתי למש"כ התוס' בכתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה ומשלם כו' דאין שום תנא ס"ל לוקה ומשלם אלא ר"מ לחודי' וכן מוכח מב"ק דף ע"א דהקשו אי ר"מ הא אית לי' מת ומשלם כו' והא דיש להקשות לפ"ז ממש"כ התוס' בב"ק דף צ"א בד"ה החובל בעצמו כו' דאחרים שקצצו נטיעותיו חייבין צריך לאוקמי כר"מ כו' א"נ בלא אתרו בי' עכ"ל א"כ לריש לקיש צ"ל כתירוץ קמא בהתוס' דאתי כר"מ ותקשה לפ"ז על ר"ל דבכתובות דף צ"ג הקשו אליבי' דאי ר"מ הא אית לי' מת ומשלם כו' דאמאי לא אמרו הא מני ר"ע וכן אמרו שם דף ל"ה מאן תנא דפליג עלי' דר' נחוניא אי ר"מ אי ר' יצחק ואמאי לא אמרו אי ר"ע. משום די"ל דהא דב"ק דף צ' דאמר ר"ע למי שפרע ראש האשה בשוק דלא אמרת כלום החובל בעצמו כו' והקוצץ נטיעותיו כו' די"ל דהך סיפא דהקוצץ כו' זהו דברי התנא דמתניתין ולא מן סיומא דר"ע ובגמ' שם דף צ"א ציינו הקוצץ נטיעותיו וכן גרסי בירושלמי שם ע"ש ולא והקוצץ בוא"ו כגירסת המשנה שם וי"ל דר"ל יסבור ג"כ כגירסת הגמ' בזה ואתי שפיר כל זה וקצרתי עד כאן הגה"ה:
לח
נחזור לענינינו דכיון דנתבאר דמה שהקשה המקנה בהך דסירוס בביצים של עבדו דתקשה לר"ל דהא הוי קלב"מ ואין סברא לומר דרבי יסבור לוקה ומשלם דהא כתבו התוס' בכתובות דף ל"ב הנ"ל דאין שום תנא ס"ל לוקה ומשלם אלא ר"מ לחודי' וכמש"כ לעיל להוכיח כן. ומה דתירץ המקנה נתבאר דזה ליתא לדינא וכנ"ל ע"כ שפיר יש יסוד מזה לשיטת הר"ת דניטל ביצה א' ביד"א מוליד:
וע"כ אין זה בכלל אסור להפסיד אברי הזרע כו' שכתב הרמב"ם פ' ט"ז ה' איסורי ביאה דהא אינו מפסידם כיון דמוליד ואין לומר ולאוקמי להך דקידושין דמיירי בניטל כבר מהעבד ביצה א' וסירסו האדון בביצה השני' דזה אינו לפי מה דקיי"ל דבמסרס אחר מסרס שהוא חייב כמבואר בשבת דף קי"א ובאה"ע סי' ה' סעי' י"א. א"כ עדיין תקשה קושיות המקנה וע"כ לא תירץ המקנה כן אכן לשיטת הר"ת והתוס' אתי שפיר ואין מקום לקושיות המקנה לפי שיטתם ולכן יש מהך דקידושין סעד גדול לשיטת הר"ת וסייעתו דניטל ביצה א' מוליד ולא מיפסל בקהל ובחידושי הארכתי לפלפל הרבה בכל זה וכאן קצרתי לפי דתקצר היריעה מהכיל:
סיומא דפסקא דדעתי מסכמת להיתירא בנ"ד ומותר בקהל ד' וכדעת מעכ"ת שהכריע להיתירא: