אור ברסלב
עטרת צבי פתיחה › פרק שלישי

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

פתיחה · פרק שלישי

פרק שני

ועתה אני אומר כי לא הנהיג זה המחב' מנהג חכמים אשר מדקדקים היטב בספר, טרם יחריצו משפטם, והטוען הזה לקח הדברי' מפי השקפה ראשונה, בלי עיון ובדיקה במקור הדברים, ועי"ז העלה חרס בידו ולא ידע נגד מי ידבר, ובפרט ידענו איך הרמב"ם עצמו חיבב מאוד ספרו, ע' מאמר תחיית המתי' וז"ל, והחיבור אשר לא יכירו מעלתו, אלא המודים על האמת מאנשי הדת והחכמה, שיהיה להם שכל טוב והכרה בדרכי החיבור, וידעו בפזור הדברים אשר קבצתים ואיך חברתים ע"ש, עוד שם, כל דברינו המה, אמנם הם קב ונקי, אין כוונתינו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלו' הזמן במה שלא יביא אל תועלת, ולזה כשנפרש לא נפרש אלא מה שצריך לפרש, וכשנחבר לא נחבר רק קיצור ענינים ע"ש, וע' מכתבו לר"י הכהן מלינל וז"ל, וכמה טרחנו כמו עשר שנים רצופים, לקבץ חיבור זה, ואנשים גדולים המה יודעים מה שעשיתי, שהרי קרבתי דברים מפוזרים ונפרדים וקראתי אותם א' מעיר ושני' ממשפחה ע"ש, וע' ספר יד מלאכי חלק ג' כללי רמב"ם מ"ש בשם ספר משפטי צדק סימן ק"ך, כל דברי הרמב"ם המה בתכלית העיון והדוקדק, ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק כדברי הגמרא עצמה ע"ש, ויש אתנו י"ב שאלות ששאל הר"ר שאול הכהן, להרב מהר"י אברבנאל כלם מתעסקות לבאר סדר פרקיו של ספר המורה, מדוע עשאו בג' חלקים ועל מנין הפרקים אשר בכל חלק שאלות זרות למראה עין, אולם אחרי אשר ידענו דרכו של רבינו, ואשר הגיד לנו בהקדמתו למורה כי שם צוה להשיב פרקיו על פרקיו, ולהבין בהם כל מל' כי לא נפל בו שום דבר על צד המקרה וההזדמן, רק הכל נכתב בדקדוק עצום מאוד וכן צריך לנו זה הדקדוק והחיפוש להמעיין בעין בקרת, אף בשאר ספריו הממולאים מפז ע' הקדמת הרב המגיד להלכות שבת שכ' בזה הלשון יותר שהיה רבינו חכם בד"ת ודבריו בהם צוף דבש אמרי נועם, עוד אזן וחקר ותקן בהפלגת סדורו בספרו, ולמוד דעת את העם בהיות כל דבר דבור על אופניו, וכל ענין מיושב במקומו, לזאת כל בקי בספרו ואשר יחפוץ לבוא חדריו כי מקדש מלך ובית ממלכה סתריו, יערב לו לדע' סדר רבינו במאמריו ע"ש, ומי אשר הרגיל עצמו בלמוד חכמות של חול, אשר דרכם לבאר בתחילה השמות והמלות אשר הונחו לחכמה זאת, והמלות הללו כעין פרוזדור לחכמה, ואח"כ מכניסין את הקורא לטרקלין של החכמה, מי לא ישמח ויתענג על דבריו בשני פרקים הראשונים מהלכות אישות, ומסיים שם ספ"ב ה' כ"ז נמצאו כל השמות שבארנו ענינים בשני פרקים אלו ך' הם קדושין ערוה שני' איסורי לאווין וכו', שים כל השמות לעומתך תמיד, ואל יליזו מעיניך כל ענינם, למען לא נהיה צריכין לבאר כל שם מהם בכל מקום שנזכיר אותו ע"ש, וע' הקדמתו הנעימה לסדר טהרות ותבין ותשכיל כי להגיע אל כוונת רבינו אינו מספיק הבנת הדברים במקום א' לבד כי כל דבריו יבאו מקושרים א' לא' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר: ומי שיש לו לב לדעת ועיני' לראו' ירא' כי עוד בילדותו עת החל רוח ה' לפעמו, לבנות בנין אדיר בישראל בספרו על המשנה כבר היה היסודות מספר משנה תורה שלו ומספר המורה, מוכנים אצלו בכח, כמ"ש במ"א, אלא שעדיין לא השיגו השלימות הנאות לענין גדול כזה, וימים ידברו בדברים רמים ונשגבים כאלה להכשירם ללמוד החכמים, ואם היה הטוען מעיין היטב במקור הדברים אשר אציע היום לפני הקורא, לא היה מקום לתלונתו על רבינו:

והא לך דבריו בהקדמתו לספר משנה תורה שלו, כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בדין מן הדינים, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כלו וכו', וקראתי בשם משנה תורה לפי שאדם קורא בתורה תחלה, וא"צ לקרות בספר אחר ביניהם ע"ש, וכיוצא בזה כתב בהקדמתו לספר המצות וז"ל, ראיתי ג"כ שאחבר חיבור, כולל בו בל דברי תורה כלה ומשפטה, עד שלא יהא דבר חסר ממנו, ושאעשה בו דבר שהוא מנהגי לעשות, לעזוב זכרון המחלוקת והדברים הנדחים, ושלא אביא רק הלכה פסוקה, ושיהיה החיבור כולל כל דברי תורה מה שצריך בזמן הגלות, ומה שאיננו צריך וכו', ובכלל שלא אצטרך עמו אחר, התור' ספר אחר זולתו, לדעת דברים שיצטרך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן ע"ש, וע' בתשובה שהשיב לר' פנחס הדיין "והלא אמרתי בתחל' חיבורי שלא חברתי אותו רק מפני קוצר רוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד, ולא יבין דרך האיסור והמותר, ועיין עוד בתשובה שהשיב לתלמידו "לא תתעסקו כי אם בהלכות הרב, ותעריכו אותו אם החיבור, וכשתמצאו מחלוקת בדבר, תדעו כי ענין התלמוד יורה אתכ' זה, וכשתשכילו ותעיינו במקומו תמצאו האמת, ולא תכלה ותאבד זמנך בפירושי ומשא ומתן של הגמרא, אותם הדברים שכבר הנחתי איבוד הזמן ומעט התועלת, הרי שצוה להעריך דבריו עם דברי התלמוד, ולעיין כל הדברים בשרשם, רק שלא לכלות זמנו בפלפול של הבל, אשר כבר החלה בזמנו, ולא היה שום תועל' להוציא דין ברור לאמתו, לכן לא ישר דרך זה בעיניו, וע"ע מכתב זה, אמנ' מר זכרי' הוא גדול מאוד בעיניו, וכבר למד מעצמו וטרח באותו מו"מ והפירוש ויחשוב שהוא יחיד בדורו שהגיע אל התכלית וכו', וכבר אמת דבר קטן הויות דאביי ורבא ואם זה אצלי דבר קטן, כיצד אשית לב לאיש מסכן, שאין עני אלא בדעת וכו', ואלו הבלבולים שהוא מבלבל והקו' שהוא מקשה, כלם הם בפי' המשנה ע"ש, הרי כי רק נגד הבלבולים והויות ופירושים זרים, שמאבדים זמנו בחנם, נגד אלו יצא רבינו לקראת נשק, וחישב להשכיחם, לא כן אותן הדרשות והסברות וכללי תורה שבאו בגמרא, באלו אדרבה שם רבינו חובה עלינו לעיין בהם בכל עת ולהבין ע"י הלכות פסוקות שקבצם הוא אחד לאחד בספרו, ועפ"ז תבין ג"כ להצדיק את רבינו במ"ש ספ"ד מה' יסודי התורה, אע"פ שדבר קטן קראו אותם חכמים אלו הויות דאביי ורבא, והר"ן הביאו מרן במקומו הטיח דברים נגד רבינו בזה, ובאמת ח"ו לא עלה על דעת רבינו מעול' לחשוב למוד התלמוד לדבר קטן רק אותן הפלפולים והויות המה אצלם פחות המעלה נגד הלכות פסוקות הנמצאי' בש"ס, ע' הקדמתו לסדר טהרות דמסיים שלא יקל הקורא בקריאת ענינים אלו, ויחשבם קלי ערך כמו דיני ממונות וסוכה ולולב, כי צריך בענינים אלו שקידה רבה להגיע לעומקם, ראינו שם שלא לבד נגד מעשה מרכבה רק ג"כ נגד הלכו' קבועות בסדר טהרות, חישב שאר דיני תורה לקטני' במעלה, וכן אלו הויות נגד כללי תורה והלכות ברורות כדבר קטן נחשבו:

ומ"ש רבינו בהקדמתו שלא יצטרך אדם לחיבור אחר זולתו, היינו בדין והוראה כמו שביאר, ולהקל על המורה עשה זאת באסיפתו, שלא יהי' נבוך בכל שאלה וספק שמובא לפניו, ויצטרך לחפש בכל הש"ס, וגם אח"כ יהיה קשה על המורה להוציא הדין לאמתו, אבל עתה בספר זה, הנה מוציא הכל לפניו מסודר כל אחד במקומו, ועיין מכתב רבינו לר"י מלונל. שלא נתכוונתי בחיבור זה אלא לפנות הדרכים, ולהסיר המכשולים, מפני התלמידים שלא תחליש דעתם מרוב המו"מ, ויבאו לטעות בפסק הלכה, וכבר מעת חתימת התלמוד, קמו רבני סבוראי והגאונים לעשות הלכות פסוקות, והם סללו לרבינו המסילה לבצעות זממו, כמו בעל שאלתות וה"ג רב סעדי' גאון ור' שמואל בן חפני ואחרון הגאונים רבנא האי ואביו ר' שרירא ובפרט הר"י בן מג"ש ורבו הרי"ף, וכבר כתב רבינו במכתבו, א"כ הוא שכל מי שכ' הלכו' ועשאם כסולת נקיה, גורם לשם שמים שיתחלל, כמו שעלה על לבך כבר קדמני גאוני' וגדולים שחברו חיבורים ופסקי הלכות, ורק עיקר תלונו' הראב"ד ושאר גאוני זמן אחריו על מ"ש הדינים בלי הראו' המקו', גם רבינו נצטער בסוף ימיו על זה, שלא עשה מראה מקומות, אבל עכ"פ הניח שמעולם לא יזיזו דברי המשנה והתלמוד מנגד עינינו, ועדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים אנחנו, רק לתורת משה והנביאים והתנאים והאמוראים המקבלים האמתים, נוחלי מורשה, ורק ע"י אנו מפליאים ומשתוממים על המראה הגדול ויד החזקה אשר עשה משה לעיני בני ישראל:

ומ"ש באגרתו לתלמידו אבל אני ידעתי כי בימי' הבאי' כשתפול הקנאה ובקשת השררה יתאוו כל בני ישראל רק אליו לבדו ויונח זולתו בלי ספק, חוץ ממי שיבקש בו דבר שיעבור בו זמנו, עיקר הכוונה במ"ש ויונח זולתו, היינו בהלכות קצובות ופסוקות מגאונים שקדמוהו, כי בענין פסקי הלכות אשר יהי' נכלל כל התורה כלה רבינו היה יחיד בדבר, ופסקי קדמוני' מעטי התועל' המה נגד ספרו, אבל בלי חיבור המשנה והתלמוד, הנה רוב דברי רבינו בספרו המה כחלום בלא פתרון:

ומ"ש הטוען מדוע עשה רבינו ה' כמסמרו' נטועי' תחת כי במשנה נזכרו ב' דיעות ביחד, למען ידעו דור אחרון לפסוק כדברי יחיד לפי ראות עיניה' ולפי צורך הזמנים, כבר אמרתי למעלה שכבר התעוררו אבות עולם בהשגות אלו וכבר שאל זאת מאתו ר' פנחס הדיין, וזה תשובת רבינו אליו "כבר אמרו חז"ל מפני מה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם ירא' הב"ד דע' היחי' ויסמוך עליו וכו', ובאותו זמן שהי' אלו עושין כך ואלו כך, והי', המקבלים והשומעים, א' קבל כדברי זה וא' כדברי זה, מפ"ז הצריך להזכיר, וכיון שחברתי אני דרך המשנ' וכבר פסק התלמוד בפרט או בכלל מן הכללות שפסקו בהם הלכות, ואין שם שני מעשים למה אני מזכיר האיש שאין הלכה כמותו, ולבאר דבריו צריך אני לרמוז על היסודות אשר הצגתי במאמר משפט הוראה, שבדבר שלא עמדו למנין ולא הוכרעה במנין ובמעמד כלם רובו מתוך כלו, אזי יכולים לפסוק הלכה כיחיד, אולם היכי שכבר עמדו למנין רובו מתוך כלו, שוב נתחקה הדבר לדין תורה בחוק מצות התורה דלא תסור, ועשה דעל פי התור' אשר יורוך, והנה בשעה שסידר רבינו המשנה עמד על כל דבר למנין ובאותם הלכות שסתמם קי"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה חוץ ממקומות מועטות כמ"ש שם, ובאותם המחלוקת אשר הביאם רבינו הקדוש במשנה, ע"כ שלא רצה לפסוק כרבים, רק שיוכלו לפסוק כיחיד, אחר שהביא דעתו במשנה ולא עשה סתם משנה כדעת הרוב, והנה רבותינו בעלי חותמי התלמוד, אשר גם הם עמדו למנין על כל מחלוקת שהי' עד זמנם לעשות הלכה ברור' שלא ישאר להמורה שום ספק, ואמרו הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני הלכה כרבה נגד ר"י, הלכה כרבא נגד אביי בר מיע"ל קג"ם. הלכה כר' יוחנן לגבי' ר"ל בר משלשה דברים עד שלא נשאר לנו שום ספק ומחלוקת, אשר לא יהיה באפשרות להוציא מן כללים הללו, הלכה פסוקה, ואם לא נתבררה ההלכה במקום א', יוכל להתברר ממקום אחר כמ"ש רב אלפס ברוב המקומות, ובזה צדקו דברי הרמב"ם, כיון שבגמרא נכרעו כל המחלוקת, ולא נמצא דעת יחיד בלי הכרעה, או ממקומו או ממקום אחר, ואי אפשר ליחיד לחלוק ולבטל פסקי הלכות הללו, אשר באו בגמרא הן בפי' או שנלמדו מהכללים. ולא נמצא אופן להחזיק דעת יחיד שנתבטלה דעתו בגמרא מאשר שהגמרא נגמר במנין ואין אחר הכרעת ב"ד שלם שעמדו במנין במעמד כל החכמי' יחד, ודין פסקי הלכות בגמרא כדינים שבאו בסתם משנ' בלי חולק, ויפה עשה הרמב"ם שהניח דעת היחידים ולא הזכירם כקו' המשנה למה מזכירין דברי היחי' אח' שאין הלכה כמותם בשום פעם, אחר הכללי' שנתנו בתלמוד, ומפ"ז לא הביא בס' משנה תורה שלו רק הלכו' ברורות בלי חולק:

והוסיף עוד רבינו וז"ל ומפ"ז בחרתי שלא ליתן מקום למינים לרדות, שהם אומרים ע"ד יחיד אתם סומכי'. ואינו כך אלא אלפים ורבבות, מפי אלפים ורבבות, כדי להודיע שהקבלה הם רבים, וכו' לא שתאמר בשם פלוני, עד שיבא ממנה חרבת המינים שבעטו בתורה שבעל פה לפי שראו אותה בשם פלוני ופלוני, ודמו שלא נאמר דברי זה לעולם, אלא אותו פלוני מדעתו אמרו ע"ש, והנה ראיתי טוען זה הוסיף ע"ד עוד, וכ' שלא דעת הרמב"ם בספרו משנה תורה כדבריו במכתבו כאן, וסתירה רואה בהם, ומה רחקו דרכיו ונתיבותיו בזה מדרך האדם השלם, אשר תולה תמיד החסרון בחוק עצמו, אולם ביאור דברי רבינו הוא אחר שהדין אצלנו דכל ענין תקנ' וגזירה שיצא מפי ב"ד הגדול במנין, ד"ת יש לו ממצות התורה דלא תסור ועשה דעל פי התורה אשר יורוך, ואע"פ שלא יצא מתחלה רק מפי יחיד מ"מ כיון שנגזור אחר זה במנין שוב דברי היחיד והמרובין שווין, כיון שבא אחר זה הסכמת מרובים עליו להחזיק תקנה זאת, וזה אינו מזיק מה דיצא מתחילה מחכם יחיד לבד, ומפ"ז יפה כ' רבינו שאותם שאינם מאמיני' בתורה שבעל פה ובכח עשה ולא תעשה, אשר ציותה תורה ע"ז, אצלם נראו דינים הנזכרים בשם אביי או רבא, רק באלו יוצא מפי יחיד, וטוענים עלינו ע"ד יחיד אתם סומכים אבל אנחנו אין אנו סומכין ע"ד יחידי לבד, רק ע"פ חתימת התלמוד, שהם הסכימו לעשות ולקיים דברי יחיד. ודבר שבא עליו הסכמה מב"ד שלם במנין הוא דין רבים ותורה שבע"פ:

וראיה לדבר שרק אותן הדברי' אשר אפש' להוציא הלכה ברורה מן התלמוד ע"י הפרטי' שאמרו הלכה כפלוני. או ע"י הכללים שנתנו חז"ל בהוראה, רק באלו השמיט רבינו דעת יחידים, אבל באותן הדברים שאי אפשר להוציא בירור מן התלמוד. אזי גם רבינו כותב ב' הדיעות יחד בלי הכרעה. עיין רמב"ם פ"ג מה' שקלי' ה"ט. שלחו בני עירו את שקליה' ונגנבו או נאבדו, יש מי שאומר שאותן שנפלו לשקלי השנה הם שנאבדו בתחילה, ויש מי שאומר שהשקלי' הראשוני' הם שהגיעו ליד גזבר בתחילה, וע' ראב"ד שכ' מחלוקת אמוראי' בירושלמי, וע' מגדול עוז דכוונת הראב"ד שלא יטעו שמחלוקת גאוני' הוא וכתב הראב"ד דמחלוק' אמוראי' ומתוך שלא נכרעה שם הלכה. כ' רבינו שני דיעות בספרו, ועיין פרק ג' מהלכות קידוש החודש הלכה י"ז, שהביא רבינו פלוגתת אמוראי' (ר"ה כ' ע"א) אם מעברין החודש לצורך, היכי שעברו כבר, אם מאיימים על העדי' ולא הכריע, ועיין לח"מ שם בביאור ענין פלוגתת ריב"ל ורבא בזה, וכן הביא בספרו בעי' דלא אפשטי', ע' רמב"ם פרק ה' מהלכות עירובין ה"ט שיש בדבר ספק באמר ערבו עליו ואין ידו משגת, אם נדון בהשג יד וכו', וכן יש ספק במקדיש שדה אחוזתו למזבח, וכן יש ספק וכו'. ועיין רמב"ם פרק ב' מהלכות טומאת אוכלין ה"ב יחור של תאנה שנפשח וכו', ויש בדבר ספק אם שאר אילן כמו יד או לא, וע' (פ"ב) [פ"ד] מהל' סנהדרין שכ' שהדבר צריך הכרע לענין סמיכ' בזמן הזה, וביותר עשה כן במחלוקת גאוני', בדיני' שנולדו אחר חתימת התלמוד שהביא ב' דיעות יחד פעם בלי הכרעה, בפ"א מה' גירושין הט"ז חתמו שני' ונתנו לה בינו לבינה או הי' עידי מסירה פסולי' הרי זה גט כשר, ויש מהגאוני' שהורה שהוא פסול ולא הכריע שם רבינו, ופעם בהכרעה ע' פ"ב מה' עכו"ם, ובפ"י מה' אישו' וע' פי"א מה' שחיטה ה"י, כ' יש מקומות שנהגו שאם מצאו סירכא מן אומה לבשר ולעצם אוסרי' אותו, ואבא מרי מן האוסרי' ואני מן המתירים, ומיעוט מתירי' אפילו נדבקה לעצם לבד ואני אוסר 22 ועיין פרק ב' מהלכו' מקוואות הלכה ט"ו, וע' פרק ד' מהלכות מלוה, שטען רבינו לדחות דעת גאוני' מן הברייתא, וע' פרק כ"ו מה' מלוה שכתב שהגאוני' לא ירדו לעומק הגמרא, וע' פרק ט"ו מהלכות מלוה שהביא נוסחאות משונות בגמרא, וע' פ"א מה' איסורי ביאה, וע' פי"א מהלכות אישות, וע' פ"ג מה' טוען, ופי"ד מה' אישות, פט"ז מהלכות אישות ה"ז וה"ט ופ"י מהל' גירושין ובכל אלו המקומות דחה דעת הגאונים, וע' עוד פ"ג מהלכו' טוען ה"ח וע' פי"ב מה"א שעשה פשר בהוראת הגאוני': ועוד תראה חידוש גדול כי רבינו בנה יסודו רק על ענין מבורר בש"ס, ובדבר שאינו יכול להוציא פסק הלכה, מחמת כי הברייתות חלוקות, השמיט כל הענין, עיין פ"ז מהלכות לולב ה"ז, כך היה המנהג של אנשי ירושלי' נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו וכו', לבקר חולי' ולנח' אבלים לולבו בידו ואולם רבינו לא העתיק כאן רק רישא דבריית' וסיפא דברייתא, אולם מציעתא אשר נזכר שמה לקרות בתורה ולישא כפיו מניחו ע"ג קרקע, השמיט רבינו וזה חידוש גדול, ע' כפות תמרי' דהתעורר ע"ז, והניח בצע"ג מה ראה על ככה שלא להעתיק כהלכתו ולדלג מציעתא אחר שהעתיק תחילתה וסופה של ברייתא, וע' יד המלך הלכות שבת, אולם לשון הברייתא אשר מובא בירושלמי ס"פ לולב וערבה, נאמר שמה בברייתא במנהג של אנשי ירושלים להיפך מש"ס שלנו, שמה נאמר לקרות בתורה ולישא כפיו נותנו לחברו הניחו בארץ אסור לטלטלו, ראינו דשני ברייתות הללו היינו ברייתא דבבלי ובריית' דירושלמי חולקי' בזה, דברייתא שלנו מתרת להניח ע"ג קרקע, וברייתא דירושלמי אמרה הניח בארון אסור לטלטלו, וע' מג"א הלכות לולב סוף סימן תרנ"א שהתעורר באמת ע"ז דהרי קי"ל אין מוקצה לחצי שבת, עכ"פ כיון דב' ברייתות הללו חולקים ורבינו לא מצא מקום להכרעה, השמיט כל ענין המחלוקת, ואע"ג שכלל גדול אצלנו שהלכ' כבבלי נגד ירושלמי, היינו רק בדברי מו"מ בגמרא בין אמוראים, מפני שבבלי הוא בתרא נגד ירושלמי, אבל בברייתות אשר מובאים שמה בחילוף זה מזה או שחלקו אלו הברייתו' יחד אין בית הכרע ע' תוספות בכורות ך"ב ע"ב ד"ה תירום, ובספר יד מלאכי ח"ג כללי התלמוד אות ז' שמסופק בזה ולא העלה בזה דבר ברור להלכה ע"ש, ומכאן נפשט ספיקו, שגם הרב לא הכריע, מפני מחלוקת הברייתות בבבלי וירושלמי: 23

ועתה נעתיק עצמנו לזה אשר העליל הטוען עליו, כי עדיין אנחנו משועבדים לאריסטו כי דברי רבינו בה' יסודי התורה וה' דיעות, לקוחים המה מאתו, הנה בחי' על הרמב"ם בארתי והראיתי שכל דבריו בה' אלו נובעים ובאו ממעין נאמן תורה שבכתב ושבעל פה אלא שחז"ל דברו בקצרה וברמז, ורק ע"י חכמת יוונית בא רבינו אל תוכן הכוונה הצפונה בתוך דבריהם, והא לך ראיות ברורות ע"ז הענין מדברי רבינו בעצמו בכמה מקומות, עיין מורה פרק שבעים לראשון וז"ל, דע כי החכמות הרבות אשר הי' באומתינו, באמתת אלו ענינים נאבדו באורך הזמן ובשלוט האומות עלינו וכו', ואם תורה שבע"פ נפלה בו הקפדה מהשאירו לעד בחיבור מפורסם לב"א כלם,למה שיגיע ממנו ההפסד, כ"ש שיחובר מאלו סתרי תורה לבני אדם כלם, אבל היה נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות וכו', ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות, באו בתלמוד ומדרשות, והם גרגרי לב מעטים, עליהם קליפות רבות, עד שהתעסקו בני אדם כלם בקליפות, וחשבו שאין תחתיו לב בשום פנים ע"ש, ועיין מורה פך"ט לשני, וכבר באו מן הרמיזות והערות רבות בדברי חז"ל ליחידים מהם ג"כ, אלא שהמה מעורבות בדברים אחרים, ולזה תמצאני תמיד באלו הסתרים, אזכיר מאמר האחד אשר הוא פינת הדבר, ואניח השאר למי שראוי שיונח לו ע"ש, ועיין מורה פי"א לשני, ואלו ענינים כבר זכרנו שאינם סותרים דבר מה שזכרוהו הנביאים, וחכמי תורתינו, כי אומותינו אומה חכמה שלימה כמו שיתבאר יתעלה ע"י האדון אשר השלימנו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו', אך כאשר אבדו טובתינו אנשי האומות, ואבדה חכמתינו וחבורינו, ונעתקו אלינו דעותיהם וכו', שבו אלו הדיעות הפלסופיות כאלו הם נכרים מתורתינו, בזרותם מדיעות הסכלים, ואין הענין כן ע"ש, וע' ס"פ י"ד לג' לא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה, למה שהענין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים הללו חסרות, ולא דברו בהם על צד הקבלה מהנביאים, רק מאשר הם חכמי דורות בענינם או מאשר שמעו מחכמי דורות, ולא מפ"ז אומר בדברים שאמצא להם מסכימים, שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכימו למציאות, אשר התבאר במופת, הוא יותר ראוי להאדם המעולה המודה על האמת לעשותו ע"ש 24, עכ"פ הראה רבינו למדי דרכו, כי למען הבין סודות נעלמות בדברי חז"ל, ראה רבינו ללמוד חכמות אלו, כמ"ש במכתבו לר"י הכהן מלינול בשו"ת פאר הדור, כי לקחם לרקחות ולטבחות להיות משמשות בקודש ע"ש, והמה אצלו רק מסייע שיש בו ממש, לפענח נעלמות בדחז"ל אשר אינם מובנים בלתי למעיין בשרשי החכמות על אמתתן, וגם בזה מתרץ דבריו פי"ז מה' קידוש החודש הך"ה, מפני שספרינו נאבדו מאתנו וכל דבריהם של היוונים בראיו' ברורות שאין בהם דופי, ואין חוששין להמחבר כיון שנתברר בראיות שאין בהם דופי, אנו סומכין ע"ז האיש שאמרו או שלמדו על הראי' שנתגלתה וטעם שנודע ע"ש, ועיין מורה פ"ח לשני וז"ל, לענין מה שנצחו חכמי אומות העולם לחכמינו, כי הענינים העיונים אמנם דיבר בהם כפי שהביא עליו העיון, ולזה יאומן מה שהתאמת מופתו ע"ש, אבל לא שסמך רבינו ראשו ורובו על חכמי יון:

והרי תראה באמונת החידוש אשר אריסטו בירר בראיות שהעולם הוא קדמון, ובנה חומה בצור' על היסוד הזה לדעתו, אולם כיון שראה רבינו שאמונ' זאת תסתור יסודי תורת משה, סתר בנינו עיין מורה פ' ך"ה לשני ועיין מ"ש ס"פ ך"ג לשני אריסטו באמתת דבריו מביא מאמר ספורי מהזיית הצבא, ובכיוצא בזה נאמר לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם, ואיך לא נסמוך אנחנו במאמר משה ואברהם, ועוד כתב רבינו שם במורה פי"ז לשני לשמור הכללים שנותן, כי הוא חומה בצורה בנתיה סביב לתורה מקיף נח מכל צד, ימנע בה כל אבן משליך, ואפילו ענינים שאין סותרים בעצמם פנת התורה, אם לא הי' דברי היוונים בלי סמיכה מדיעות חז"ל, בלי ספק לא היה רבינו מסכים לזה, לבנות יסוד עליהם באמונתינו, אבל עתה שמצא דברי חז"ל מפורשים באגדות ומדרשות, אשר אי אפשר לפרשם רק על פי יסודות שבנו חכמי יון, ועל ידי אלו ההקדמות אנו רואים ומכירים את שלנו, כי אצלנו היתה למנה בראשית וראשונה, ונשתכחה ונשארו רמזים קטנים, ועל ידי השרשים של חכמי יון שבה למעיינה ולמקומה הראשון, ומגיעים אנו אל תוכן כוונתיהם, ועתה אין אנחנו משועבדים בכל אלו לאריסטו ולמפורשיו הערביים, רק להנביאים והחכמים אשר מהם יצאו הדברים בתחלה:

וידענו ג"כ חכמת סוד העיבור היה נמסר לשבט יששכר, והקב"ה השביע לישראל שלא יגלו רז זה לשום איש (כתובות קי"א ע"א) והיתה ברייתא זאת דסוד העיבור אצלנו בזמן אמוראים (ר"ה י"ח), ידע מה דתניא בסוד העיבור, ועיין כוזרי מאמר ד' סימן ך"ח, ועיין מ"ש רבינו פי"ז מה' קידוש החודש הלכה ך"ה, אבל הספרים שחברו חכמי ישראל מיששכר שהיו בימי נביאים לא הגיעו אלינו. ועיין כוזרי מאמר ד' מענין חכמת הרפואה והניגון שהיתה אצלנו, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה הי' אצלנו ברייתות, מדברים מאלו הרמזים והסודות (עיין רש"י חגיגה י"ג ע"א ובירושלמי פ"ב דחגיגה) ואכ"מ, ונאמן עלינו הדיין הרמב"ן אשר אמר בהשגותיו לספר המצות שורש א', כי הרב בנה חומה גדולה ובצורה סביב לדברי חז"ל, ובכתב התנצלות למורה כתב הרמב"ן, כי רבינו בנה בתלמוד מגדל עוז, מאשר היה ביראת אלהיו דבוק וחושק, ובתלמודנו נושק, אוהב דברי חכמים ומחבקם, הם מחמד עיניו ועטרת ראשו, וכי השמיט כל תקנה וגזירת ולא עשה סייג לתורה או העלים עיניו מעירובין וידים, ואם שבח עומר בגורן ועוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הלא החמיר בהם ע"ש:

וידענו דרך רבינו והתנהגותו בקודש, כי כתב לעצמו ספר תורה ארכו כהקפו, עיין פ"ט מה' ספר תורה ועיין מאור עינים ח"ב מן אמרי בינה, כי נסע למרחוק ימים רבים מאשר נודע לו כי במדינות צרפת, נמצא עדיין ספר תורה של עזרא וכשראה ספר זה מסכים לפתיחות וסתימות מספר תורה שלו, קבע לו יום זה ליו"ט, ועיין פ"ה מהלכות תענית ה"י, שמעולם לא אכל ערב ט"ב, אפילו תבשיל של עדשים, רק לחם ומים, ובמכתבו להדיין ר' פנחס מעיד על עצמו שמים וארץ, שמעולם לא ביטל טבילת קרי, אע"פ שהדין שאין דברי תורה מקבלין טומאה, ועיין רבינו יונה פ"ב דברכות, וכבר ידועים מליו הנוראים בענין הכהן שנשא גרושה, ובדין מי שרקם בלבושו פ' ציצית, עיין שו"ת פאר הדור, ואיך עמד בכל עוז לגדור גדר לעמור בפרץ, ולהחזיר תוקף התורה לאיתנו, והן ד"ת והן דחז"ל שניהם היו חשובים וספונים בעיניו, והוא היה הראשון אשר נתן התוקף לדברי חז"ל לכל העובר על תקנה וגזירה עובר בלא תסור ועשה דעל פי התורה אשר יורוך, וכל הענינים החדשים שחדשו חז"ל נתקימו על פי התורה שציותה לשמוע מהם ככל אשר יתקנו ויגזרו:

ולא לבד כי החשיב דברי חז"ל לקבעם בספרו, ולהטיל עלינו חובה בדברים הנוגעים באמונה ודינים והלכות, רק אפי' אותן הענינים שאינם הלכה ואין גוזר אותם הקש הטבע ג"כ, מ"מ כיון שמפי חז"ל המה נובעי', לא נמנע רבינו לעשות אותם עקרים קבועים בהוראה, כמו דין קטלנית פך"א מהלכות אישות, ואם היקל בתשובתו כאשר רמז מרן, ועיין תשובת ר"מ אלשקר סי' ע"ט, מ"מ לענין הלכה לא סר להעתיק דברי חז"ל וכן כתב שם עוד בת כהן לא תנשא לעם הארץ, ואם נשא אין זיווגן עולה יפה אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה ע"ש, וכי זה ענין שהקש השכל מסכים לזה, שנישואין אלו יגרמו לאחר מהצדדים מיתה, וכן אין דבר זה נחוץ ג"כ להלכה למעשה, ואין אלו רק דברים שאמרו חז"ל, מצד שידעו המקרים בעולם טרם נתהיו, ורבינו לא נמנע להעתיקם, וכן כתב פ"ג מהלכות סוטה הי"ז שבאותה שעה שתמית הסוטה ע"י צבית הבטן ונפילת הירך, ימית גם כן הנואף שהשקה אותה על ידו בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שארעו לה, לצבות בטן ולנפיל ירך, וגם זה אינם רק נסים שבאו ע"י אמונה תוריות לבד, כפי מה שהנחילנו לנו חז"ל בתורה שבעל פה, ועיין מ"ש רבינו סוף הלכות טומאת צרעת, כי כל נגעי בתים אינם בטבע, רק נסים מנסי התורה, ועונש להמדבר לשון הרע, ועיין מ"ש מרן בעל בית יוסף טוי"ד קפ"א, על דברי הטור וז"ל. ואני אומר חס לי' לרבינו הרמב"ם שיאמר דבר זה, כי מי חש לכבוד התורה והמצות יותר ממנו, ודבריו בהלכות מעילה ותמורה יוכיחו ע"ז ע"ש, ורואים אנו כי גם מרן מעורר אותנו על זה, כי כל דברי הרב המה נעימים ונחמדים על אוזן שומעת, מביעים יראה ומוסר לא לבד מאותן הקבועים ביסודות השכל, כי גם בעניני תורה, אשר נמצאו בהם דברים נסים, גם על אלו ירה אבן פינה, ומי שדברי אריסטו ליסוד ועיקר בעיניו אינו מורה ומלמד דברים קדושים כאלה, וכבר האריך בספרו המורה פי"ד ט"ו ט"ז י"ז לשני, להקהות שיניו של אריסטו באמונת הקדמות, וכ' כי באמונה זאת תפול התורה בכללה, והחליט רבינו שכל מה שידבר אריסטו ממה שלמעלה מגלגל הירח, הוא רק כדמות מחשבה וסברא, לא שיבנה אדם יסוד על דבריו ודי בזה להביא ראי' על עוצם אמונתו של רבינו בתורת משה, אחרי שבימים קדמונים, דברי אריסטו במושכלות, שבו לאמת גמור, וכל המהרהר אחריו כאלו מהרהר אחר דברים שנודעים בחוש, ורבינו עצמו כתב במכתבו "כי אריסטו הוא תכלית שכל האדם במה שהוא אדם, אבל במה שנוגע לתורה והנבואה, אלו הם למעלה מהשכלה ותבונה אנושית" וביטל דבריו לגמרי, ותשמע עוד דברי בסמוך בענין זה, ומכאן תשכיל ותדע כי בעלילה בא הטוען עליו, שהיה משועבד רק לאריסטו ופילסופי זמנו, ומכל המדובר למעלה ראינו שלא היה משועבד רק לדברי הנביאים וחז"ל ותורתם שמר ולא חבק חיק זרים, רק בעת ההכרח שהיה צריך לעמור ע"י אלו על סוף דברי חז"ל, ולבאר רזי התורה וסודות הנבואה, היה חכמתם אלו רק עוזרים ותומכים, ומי שיש לו דיעה שלימה בלבנו יבין מעצמו כי כל מגמת רבינו בספריו היתה רק להעניד דברי חז"ל עטרה לראשינו לנטלם לנשאם ולהבינם לכל תלמיד עם מבין:

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה