אור ברסלב
עטרת צבי פתיחה

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

פתיחה

הקדמה

אמר המחבר זה ספר משנה תורה וספר המורה תולדות חכמתו של האדם הגדול בענקים הרמב"ם ז"ל, אשר השאיר לעמו ברכה ללמד אותם תורה וחכמה ולהשלימם במעשה ומושכל, רבות הי' קוראותיהם, מעת צאתם לאור עולם, מצד אחד ראינו המראה הנפלאה אשר לא ראינו עד כה, כי הגביהו אנשי דורו חין ערך ספריו למעלה ראש, ולא נשמע עד כה נתינת פאר וכבוד לספרי הגאונים שקדמוהו, כמו שנעשה יקר וגדולה בכל קצוי ארץ לספריו המאירים בספירים, לכל יושבי תבל, וממזרח שמש עד מבואו גדול שם הרב ז"ל בגוים, הן בעודנו בחיים חייתו ושונאיו עצמו ורבו וישטמהו ורובו אותו בעלי חצים, שמו אותו מטרה לחצי קנאתם, ובכ"ז זרחה שמש צדקתו בקצה הישוב, כמו שנודע לכל מעיין באגרותיו, אף כי בזמנו הי' שעת חירום מלחמות עצומות בין המזרח והמערב, בין נוצרים וישמעאלים נדון כבוש ירושלים כנודע, והיה בלתי אפשרות לשמוע שמע החכמים ממדינות אחרות, עד כי הראב"ד בעל ספר הקבלה ספרדי ממדינה מוגבלת בצרפת, לא ידע מאומה מחכמי ישראל היושבים שמה, ומה שמספר קצת בסוף ספרו, הוא מפי השמועה שאינו ברורה, ומזכיר שם ר' יעקב הוא ר"ת נכדו של רש"י, ושם זקנו רש"י הנודע בפי' ובקונטרסיו לאבי כל חכמי צרפת איננו מזכיר אפילו ברמז, אין זאת רק מהעדר השיירות ועוברי אורח נעלם מהספרדיים מצב גלות החל אשר בצרפת, ורק מקרה קרה שסיפר מסע א' מתהלת ר"ת, לא כן חיבורי הרמב"ם ידענו כי מיד נתפשטו ממצרים לארץ הצבי ותימן ספרד פראווינציא צרפת ולינול, ומעטי ההשגות אשר באו אליו מהחכמים ראינו כי עמדו לפניו באימה ויראה, ודנו לפניו (כתלמוד) [כתלמיד] הדן לפני רבו בקרקע, והראב"ד מפשקירו בעל ההשגות, וכפי עדות רב בנימן מטודילו בעל המסעות היה ראש לבני הישיבה ונדבן גדול, ומספיק מן ממונו לצורך הישיבה, והיה עשיר גדול ע"ש, ולפי דברי הרמב"ן באגרת התנצלות למורה, היה הראב"ד ראש לבני מדינתו ולחכמי לונל, והרמב"ם עצמו מכנה אותו באגרותיו הרב הגדול שבפשקירו, והרדב"ז ח"ב קובץ ג' סי' רס"ז בלשונות הרמב"ם כ' שהראב"ד אילן גדול ובקי בכל התלמוד בבלי וירושלמי, ורמב"ן מכנה אותו גאון ורב גדול, ועיין יד מלאכי ח"ב סי"א ואף שהיה גדול הדור ובעל ריבו של הרב, מ"מ הודה שמלאכה גדולה עשה באסיפתו, כידוע לכל מהשגתו בהלכות כלאים פ"ו ה"ב, ואף שהיה הראב"ד אז זקן מופלג, והרמב"ם צעיר בשנים נגדו, לא בוש לעשות עליו השגות, ולפעמים כעין פירוש לדבריו, עיין פ"ו מהלכות תלמוד תורה הי"ד, ולפעמים הגיה דבריו פ"ט מה' מלכים הי"א, ובקצת מקומות הודה להרמב"ם שדבר חכמה דיבר פי"ח מה' אישות, ובפרק תשיעי מה' מעילה משבח הראב"ד פרושו על התוספתא וכדומה הרבה, וחלילה וחס לא כוון הראב"ד מעולם באלו ההשגות למעט כבודו של הרמב"ם, רק למען לא תשכח מפינו ספרי המשנה והתלמוד, חשף זרועו עוזו בכח אמיץ, להראות כי עדיין לא יצא ידי חובתו במה שכתב הלכות פסוקות בלי הראות המקור והמעיין מאיזה מקום נשאבו, עיין השגתו להקדמת הרב בס' משנה תורה, ועיין מ"ש הרב יד מלאכי ח"ב סימן מ"ג בשם הרמ"ע מפאנו סימן ק"ח ובשם ספר קורא הדורות, להשיג על בעל שלשלת הקבלה שכתב שהראב"ד השיגו כאויב המבקש רעתו ע"ש:

ואנכי מצאתי ראי' נאמנה שהראב"ד הניח מכעסו וחמתו, עת ראה שדברי הרב קשים להולמם, ואין באפשרות בשום אופן ליישב דבריו, לא שמח לאיד, עיין פ"א מה' נדרים הי"ד השיג הראב"ד בזה הלשון, חיי ראשי אין דבריו מחוורין, וכ' מרן הכ"מ שם וז"ל, באמת נוראות נפלאתי על אדונינו הראב"ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו, במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי, ובמקום זה דיבר בנחת נגדו, כאלו אין כאן קו' גדולה על הרמב"ם, והדבר ברור לכל מעיין, כי דברי הרב ז"ל מרפסין איגרא, ואין להם שום קיום והעמדה כלל, הרי שהראב"ד לא רצה ליטול את השם ולהתגאות עליו בפנים של זעם, לשמוח בקלונו, רק בפנים שוחקות, ואולם השונא בלב היה מוצא כאן די והותר לפרוע בו כמה חובות, ומה לנו להאריך בשבח הרמב"ם וספריו, אחר שיש לנו די בעדותו של הרמב"ן, באגרת התנצלות למורה, מספר רק קצת דרכו ונתיבתו בקודש, גודל יחוסו, ועוצם צדקתו ויראתו, ואיך היה חשוב וספון אצל כל אחינו בני ישראל רחוקים וקרובים, אשר שמעו הטוב, וביותר לאשר נהנו מאורו, ואשר התענגו מזיו חכמתו, וידעו טוב הנהגתו, וראו ידו החזקה בחצרות המלכים והשרים, לעמוד לעזרת עמו לתת הקראים לשמצה, לכן יספיקו דברי רד"ק ודברי ראש גולה מדמשק נדפס בסוף ספר מנחת קנאות לר' אבא מרי, ומכתב בדרשי בת' הרשב"א סי' תי"ח ובס"ס מלחמת חובה לרשב"ש בן התשב"ץ, איך ספרו מגדולת הרמב"ם ומקדושת ספריו19 וכלם ענו ואמרו בפה אחד שמה, כי היה אחרון הגאוני' בזמן, וראשון במעל' ובכל מדה נכונה, ובצדק נוכל להמליץ עליו ממשה ועד משה לא קם כמשה, ואין צורך להכפיל הדברים שכבר נאמרו ונשנו בדורינו ובדורות הקודמות, ונודעו היום לכל תלמוד עם מבין:

אולם מצד השני לא ראינו אך הפעם, איך החכמים הגדולים אשר בדור, כלם חגרו חרבם והוציאוהו מתערם, לצאת לקראת נשק, ולערוך קרבות נגד ספריו, קצתם רק נגד ספר המורה והמדע לבד, וקצתם לבשו כלי קרב לערוך מלחמה נגד כל ספר משנה תורה, ולא נחו ולא שקטו מתנגדיו, להמרות רוחו בחייו ולהטיל דופי בקדושת ספריו ואחר מומיו לבקר לאחר מותו, ומשונים הי' התלונות כמו שמשונים הענינים אשר נדברו בחיבוריו, ותחת אשר רצה להועיל לעמו להעמיד להם עקרי הדת במנין, להיות נודעים לכל איש, וגם הראה הדרך הנכון איך יתאחדו אלו עם יסודי החכמה ג"כ, האשימו אותו משנאיו כי קלקל בזה אמונות ישראל, והביא אתו חדשות אשר לא הנחילו לנו אבותינו ואשר לא נזרעו ונטעו על שדה התורה שבכתב ושבעל פה, וטענו עוד מה לנו ללקט אוכל בשדה זרים, הן עוד יש תורה בישראל להשביר צמאונינו מן מעיין נאמן, תורת אלקים מפורש ודברי חז"ל הבונים האמתיים, ותחת אשר חשב הרב בספר משנה תורה שלו להקל על המורה, בהעמיד לפניו הלכות פסוקות בסדר נאה ומהודר, למען ימצא המורה בנקל מטרת מבוקשו, דימו החולקים בדעתם כי הרב חישב להשכיח כל ספרי הראשונים שקדמו לו, מאשר ראו כי הרב בספר זה יושב ודורש כמשה מפי הגבורה, מבלי נתינת טעם לדבריו, ומבלי להראות המקור אשר שאב דבריו שם, כאלה וכאלה הוסיפו בעלי ריביו לעורר עליו מדנים, והמתיחדים לטענות הראשונות הוא הר"ש משאנץ, הרמ"ה, הר"י אלפכר, ואחריהם הר"ר שלמה והר"ר יונה מחכמי הר"ר, ושאר חכמי צרפת, ואחרון בזמן הרש"ט בספר האמהנות, ואותם אשר פחדו ורהו כי אם יונחו דברי הרב במקומם, אזי סכנה מפחדת, כי יעזבו המשנה ותלמודו, ולא יתעסקו רק בהלכות פסוקות של הרב, המה הראב"ד הסמ"ג והרא"ש בתשובה כלל ל"א ס"ט, ואחרון בזמן, הרש"ל בהקדמת יש"ש, והנה בפינה הראשונה שהאשימו אותו, כי יצא לדון בדבר החדש בעניני הדת, כבר התנצל אותו הר"מ אלשקר בתשובתו הגדולה סי' קי"ז, והצדיק את הצדיק להראות כי דרכיו נכונו באמונות ודיעות, וכל אשר הביא אתו בספריו וחיבוריו לא חדשו' המה, רק על יסודי תורת משה הטבעי, והראה ברוב חכמתו כי תורת רבינו משה הוא בעצמה תורת משה רבינו, כי הבין אותנו הרב ע"י מופתים הגיונים, מה שלמד מבחר היצורים מפי הגבורה, ומאז ועד עתה לא נשמע שום מערער ופוצה פה נגדו, לגלגל עלינו את הישנות והתפלות, וכל ישראל מקצה חבירו מעלתו שהוא רוח אפינו, אשר בצל ספריו אנו חיים היום באמונה ובהלכה למעשה, באמונה כי ראינו י"ג עקרים שלו שקבע רבינו ליתד נאמן לבעל דת ישראל, נתקבלו היום אצל כל ישראל, ונתאחדו על פי הרוב במטבע התפלה בנוסח יגדל, ובהלכה למעשה ראינו כי מרן החסיד הקדוש בעל בית יוסף נוסף על ספרו כ"מ על כל ספר משנה תורה של הרב, הנה עשה ברוב הפעמים דבריו כמסמורות נטועים בהוראה בשלחן ערוך שלו, אשר נתקבל היום אצל כל הגולה, רק שמתנגדיו הועילו עכ"פ בפינה זאת, שעדיין אנו עסוקים בספרי חכמי התלמוד והגאונים והקודמים, ומספרי הרב אין מניחים, וכפי שאראה לקמן הנה מעולם לא עלה על לב הרב להשכיח ספרי הקדמונים:

אכן מרי לבבי אשיחה היום, לעורר הלבבות אל נכון, על ענין אשר נדבר בזמנינו זה, אשר יכאב מאוד לבית השלמים, ועתה באתי להלהיב את שלומי אמוני ישראל, המישרים דרך על התרה, ואשר ישימו מגמתם להרחיב שדה חכמת התלמוד, ומתהלכים לארכה ולרחבה במו"מ של הלכה בפלפול של אמת, ולהראות יושר דרכו של רבינו בהלכה, דעו רבותי כי התלונות הישנות נגד רבינו הרמב"ם, אשר כבר נשכחו מאז ועקבותם לא נודעו, הנה קמו איזה אנשים ויצאו עוד הפעם לקראתו למלחמה, מזכירים הנשכחות ופתחו את ספר הזכרונות וטוענים על הרב כי אריסטו וחכמי ערב מדברים מתוך גרונו של משה, ואין לדבריו ביסודי הדת שורש וענף לא בתורת משה, ולא בתלמוד רבינא ור' אשי, והרחיב המשתד"ל פיו והאריך לשון לדבר תוהו בקדוש ישראל ולתת אותו לשמצה ולחרפה, ואמר עליו שהיה בעכרינו לקלקל אמונת ישראל וכדומה דיבות אחרות אשר הוציא מפיו, ויבואו בהמשך המאמר, ולא ידעתי מה ראה על ככה ומה הגיע אליו, להזיד ביד רמה לחקוק דברים אלו בעט ברזל ועופרת, וכי לא ידע זאת מקודם כי כל הרוצה ליטול את השם, ולבזות כבוד הרב עוכר שארו ועצמו ולוקח לו קלון, ובפרט שבא בדברים קלי הערך, לא חדשות ולא מועילות ונודעו לכל מעיין בספרי קדמונים, וחי נפשי אם היה בא בדברים של טעם החרשתי, כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם, והאמת אהוב ביותר יהיה האומר מי שאמרו, אם בא בטענות נכונות שומעין לו, עיין (חולין ז' ע"א) מכאן לתלמיד שאין מזיחין אותו, אף על פי שדבר תימה הוא ע"ש ברש"י, ועיין רמב"ם הלכות קידוש החודש פ' י"ז הך"ה ומורה פ' ח' ופרק ל"ג לשני, כי דבר אשר נתבאר ע"י מופת,המשפט הנביא בו, ומשפט כל מי שידעהו שוה באין יתרון ע"ש, ואם אמנם כי אין לבקש כאן מופתים חותכים כמו בחכמות הלמדיות, בכל זאת כאן מספיקים מופתים אשר יגיעו לנו ע"י חכמת הבקורת, לחקור מקודם דברי ודרכי האיש בכל מקום אשר דבר מענינים כיוצא באלו בשאר חיבוריו, ובא אחד ולומד על חבירו, כי תנאי אדם השלם שלא לסתור דבריו, עיין מורה בהקדמה מעניני הסתירה, ואחר כך אחר הבחינה הנכונה, מכריעים הכל בכף מאזנים, ומחריצים המשפט אם לחסד ואם לשבט, אולם בושתי וגם נכלמתי כי נגד הנשר הגדול הזה יעריכו מלחמה בדברים של מה בכך, וקול ענות חלושה אנכי שומע, וגם בע"כ שלא בטובתי הנני מוכרח להגיד, כי אפילו אותן התלונות הישנות, אשר עוררו הקדמונים, לא היה רגילים על לשונו, והעתיק בלי חיפוש ובדיקה ובלי עיון במקור הדברים, רק המשתד"ל ידבר והמיש"ר ינענע לו ראשו, והאומר והמסכים שניהם סררו דבריהם כאיש חולם חלום, כאשר אני מראה לפניך, ובאמת לא היה ראוי ונכון לטפל באלו הדברים, ולהשיב על טענותיהם כי מי פתי יסיר הנה לתת אימון בהם ולגרוע עי"ז מעלת הרב ז"ל, ולהקל בקדושת ספריו, אכן מצד אחר אדמה כי לא עת לחשות עתה, רק בא העת לעשות לה' ולדבר דבר בעתו, כי ידעתי מעמד ומצב הדור וחולי הזמן כי כל אחד חושב לבנות במה לעצמו ואהבת החדשות לקחה לבם, עד אשר אין מבחינים בין רע לטוב, בין אם מתקבל על הלב או לא, לכן עתה באתי:

פרק ראשון

והנני מעתיק דברי הטוען בקצרה, להראות כי חישב ליחס לו סברות זרות אשר מעולם לא עלו על לבבו וז"ל והנה הרמב"ם עם כל התפלספותו הי' בעכרינו, כי בתחלה הי' דברי חכמים כדרבונות להנהיג את ההמון אל אשר יראו החכמים טוב לפי הזמן ומקום, והוא הרמב"ם עשה אותן כמסמרות נטועים, לא יזוזו ממקומם, כי כתב הלכות פסוקות, ובקש להסיר כל הספיקות ולהשכיח כל מחלוקת, ולהביא כל ישראל תחת עול המסקנא, אשר ישרה בעיני חכמי התלמוד או בעיניו, תחת כי במשנה נזכרו גם דברי היחידים, למען ידעו דור אחרון שני הסברות יחד, ויפסקו הלכה או כדברי זה או כדברי זה, לפי ראות עיניהם ולפי צורך הזמנים, ואלמלא הראב"ד שעמד נגדו וגדר בפרץ, כבר נשכחו ונאבדו המשנה והתלמוד, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו להרמב"ם ולאריסטו, בלי שנוכל לחקור אחר מקור הדברים, ולדעת הענינים על אמתתם, ואמרתי לאריסטו מפני שהרבה ענינים יש במשנה תורה שלו, שאינם לקוחים מדברי חז"ל רק מאריסטו היווני ומפורשיו הערביים, כמו בהלכות יסודי התורה והלכות דיעות עכ"ל, הנה החליט האיש הזה בדעתו כי רבינו הרמב"ם, לא בא לבנות חומה בצורה סביב תורה שבע"פ, רק בא עלינו בעקיפין להשכיח ולהאביד מאתנו המשנה והתלמוד, יסודי תורה שבע"פ, ולהסיר מלבבנו זכרון כל המחלוקת שהי' מאז בישראל בדינים והוראה, היתה כל מגמתו במשנה תורה שלו, ועתה הנה לשוא עמל רבינו בפי' המשנה שלו, כי הוא לא לעזר ולא להועיל, אחר שחיבורו משנה תורה אתנו היום, הנה שאר ספריו ופירושיו אך למותר, ולמה לנו לגלגל עלינו את הישנות, אלו המחלוקת אשר יבאו ברוב ענין במשנה, ועוד ראינו כי רבינו נשא שבחו של פי' המשנה על שפתיו, וביאר ד' תועליות אשר יגיע להקורא בפירושו ע"ש בהקדמתו, ועוד אמר שם כי חיבר פי' התלמוד בשלשה סדרים מועד נשים נזיקין, חוץ מן ד' מסכתות אשר רוצה לחבר, ופי' מסכת חולין לפי רוב הצורך בה, ועיין פי' המשניות תמיד פ"ה שכתב וכבר בארנו זה בה' ירושלמי ברכות שחברנו, ועיין (שיטה מקובצת כתובות ק"ט ע"ב) ד"ה הוה עלה רכבא דדקלא, שכ' בזה הלשון וכן מצאתי להרמב"ם פז"ב וז"ל ואמר ר' יהוסף הלוי, כך דיינינן בכל יום בענין מגו,כך נמצא בשיטתו לסנהדרין, ומצאתיה בכתב יד ישן נושן עם שיטת שבת להרב עצמו, והיה סביב לגליון, כת"י בנו החסיד ר"א, גם העיד ר"מ אלשקר על שיטה זאת שהיתה כת"י הרמב"ם עצמו, וע' ג"כ הקדמת המעתיק לסדר מועד, ועתה אחרי שכל מגמתו היתה להשכיח ולהאביד את המשנה, ולא יזכרו ולא יפקדו כל עניני מו"מ שהי' מאז בישראל בדין והוראה, מדוע עמל ויגע בחנם לפרש ענינים אשר המה אך למותר איבוד הזמן ובלי תועלת לפי דעת הטוען בכוונת רבינו:

ואת"ל אחר שפי' המשנה חיבר בילדתו, באמת חישב אז לנכון להגדיל מעלות למוד המשנה ע"י ד' תועלת שזכר שיגיע להקורא בה, אולם ברבות הימים אחרי אשר היה ה' בעזרת עמו שנגמר לצורכם ספרו הגדול כלול ביפיו והדרו, כל חלקי תורה שבע"פ איש לא נעדר, כלם נקבצו באו שמה בסדר נאה ומהודר להקל על המורה והשופט, ומני אז גזר רבינו בהקדמתו לספרו משנה תורה שלא יצטרך אדם לחיבור אחר זולתו, ואחר קריאת תורה שבכתב הנה ספרו יספיק לנו לכל דבר, ולפ"ז אחרי שהגענו לכלי חמדה הלזו באמת שוב ספרי' הקודמים לא יועלו לנו מאומה, אכן אחת אשאלהו אם כך דעתו בזקנותו, א"כ מדוע ראינו אותו בכל עת ברצונו העצים לפזר פי' על המשנה ביעקב ולהפיצו בישראל, עיין הקדמתו למורה, ובמורה פט"ו לא' פך"ח לשני ופמ"א לשלישי ובשאר מקומות רמז לפי' המשנה ובפרט בהקדמתו הקצרה לספר המצות שלו, מניח שהעם ישתדלו בלמוד המשנה ובפירושו, והלא אז נגמר כבר ספר משנה תורה שלו, ולמה לא דן ספריו הקודמים בגניזה, כאשר הנהיג בס' השוואה שהתחיל לחבר ולא ישרה בעיניו עבודתו מפני הטעמים שנתן בהקדמת המורה, ולא השלים אותו, וגם במשנה פרק חלק ובשמונה פרקי' שלו, מזכיר ג"כ שחיבר ספר מקבץ כל הדרשות אשר נמצאו בש"ס, ובלי ספק הוא בעצמו ספר השוואה או ס' הנביאה אשר מזכיר בהקדמה למורה, וגונזו לבסוף מפני הטעמי' שנתן, שראה כי לא הי' בו תועל' כי כבר ידענו דרכו שלא היתה כוונתו לעשות ולחבר ספרים אין קץ, רק להועיל לעדת המעיינים החפצים בתורת אמת, כמ"ש במאמר תחיית המתים, אם הי' לו אפשרות לעשות כל הלמוד - צ"ל כל התלמוד ובהקדמת המעתיק לסדר נשים הגירסא לעשות הגמ' - בפרק אחד לא הי' מחבר אותו בב' פרקים ע"ש, וגם פי' המשנה אשר לא נתפשטה אז כל כך, דהרי הראב"ד לא ראהו וכן הרמב"ם בספר המצות לא הביאו, ע' יד מלאכי חלק ב' כללי הרמב"ם והראב"ד סי' כ"א וסי' מ"ד, וא"כ היה לו לגונזו מאשר כי זה יגרום עוד הפעם ריבוי המחלוקת וילאו העם למצוא פתח דין א' על בוריו:

וביותר מזה יוקשה הרי הרמב"ם בספר משנה תורה רומז לדברי הש"ס, ומניח כאלו כל התלמוד נודע לכל מעיין בספרו, ועתה אנה נחפש אחריהם כיון שכוונתו היתה שילכו ספרי' אלו לאיבוד לפי דעת הטוען בסוף פ"ד מהלכות יסודי התורה כתב הרב, אמרו חכמי' ארבעה נכנסו לפרדס "ומי המה אלו ארבעה" תנאים או אמוראים, עברים או נכרים, אולי מלאכים, בעוד שלא נדע ענין המסופר פ"ב דחגיגה בשני התלמודים דבריו כאן בספר החתום, וביותר מזה תראה, פ"ו מהל' יסודי התורה הלכה ד' כתב, כל דבר טובה שיגזור האל אפי' על תנאי חוזר, ולא מצינו שחזר בדברי טובה רק בחורבן בית א' לבד וכו', וזה מפורש במסכת שבת, והנה לדעת הטוען כל חפץ ומגמת רבינו, שלא יצטרך איש ללימוד התלמוד ועתה הנה הוא בעצמו מביא ענין קצר, ורומז לעיין במס' שבת, ובאמת מצינו (שבת נ"ה ע"א) בהך דמקדשי תחלו נזכר כל הענין המרומז בדבריו, ועיין לח"מ כאן, אולם אם יהי' נעדרים מאתנו כל ספרי הדת, זולת ספר מ"ת א"כ אף מציאות מסכת שבת לא נדע, וראינו במכתבו להדיין ר' פנחס מאלכסנדרי', כ' וע"ז נהמתי שלא עשיתי עם זה ענין שאני אומר לך, ובדעתי אי"ה לעשותו אם יגזור ה' בחיים אע"פ שיש בו טורח הרבה שכל הלכה מהלכות שבת שהוא בזבחים או בפסחים אודיע מקומה ע"ש, הרי הי' פשוט בעיניו שלא יהי' דברי התלמוד נעלמים מכל מעיין, וחישב זאת למותר להראות המקור באותן הלכות הנמצאות במקומם:

עוד תראה ענין נפלא אע"פ שרבינו החליט בהקדמת ספרו הי"ד, שלא להזכיר שמות תנאי' ואמוראי' בספרו, רק לכתוב הדברים להלכה, בכ"ז לא נמלט מלהזכיר הרבה מהם כאשר אפרטם הנה: אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה מימיו (פ"ב מה' דיעות ה"ד) אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא הלך ד' אמות בלא תפילין וציצית (פ"ד מהל' תפילין הכ"ד) הלל הזקן אמר אלו תפילין מאבי אבא הם (פ"ב מהל' תפילין הי"א) בימי ר"ג רבו המינים ותקנו ברכת המינים (פ"ב מה' ברכות ה"א) מתקנת ר' יוחנן בן זכאי -לגי' הנכונה של מרן הכ"מ - שלא יעלה כהני' בסנדליהון (פי"ד מהל' תפלה ה"ו) משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם המפורש (פי"ד מהל' תפלה ה"ט) משחרב בית המקדש, התקינו שיהא לולב ניטל בכל מקום ז' ימים, ותקנה זאת עם כל תקנות שהתקין ר' יוחנן בן זכאי כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו יחזרו ליושנם, (פ"ז מהל' לולב הי"ד) משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום (פ"ג מהל' קידוש החודש ה"ו) רבינו הקדוש התיר בית שאן, מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל (פ"א מה' תרומות ה"ד) כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלות תיקן פרוזבל (פ"ט מה' שמיטה הט"ז) בימי יוחנן כהן גדול שהי' אחר שמעון הצדיק תקנו להפריש מעשר מפירות שלקחו מעם הארץ (פ"א מעשר ה"א) ראי' לדברינו שהרי רבא הוציא זוגי דסרבלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר בלי ראי' (פ"ח מה' טוען ה"ו) שמעון בן שטח תלה פ' נשים ביום א' (פכ"ד מה' סנהדרין ה"ד) - הארכתי להעתיק פה כל המקומות אשר פרט רבינו שמות תנאים ואמוראי' בשמם, להראך כי הגאון מהר"ז מווילנא לא דיבר נכונה, כמו שהובא בשמו ספר תולדות אדם שלא ימצא בכל ספר הי"ד להרמב"ם, רק ב' פעמים שם תנא ואמורא הלל ורבא ולא יותר, וראה המראה אשר הראיתי - עכ"פ אנה נחפש אחר אלו התנאי' והאמוראים המובאי' בספרו, ומאין נדע מי המה ומה ענינם אלינו, אחר שנסתם מאתנו חזון המשנה והתלמוד, ואין לנו שיור רק משנה תורה הזאת אשר שם משה לפנינו לדעת הטוען:

ואם תתעקש ותאמר אחרי שהרמב"ם מנה בהקדמתו לספר משנה תורה שמות כל המקבלים עד אחר ר' אשי ועל איזה אופן נשתלשלה הקבלה מאבות לבנים עד שהגיעה אצלנו, א"כ שוב אין מהצורך לדעת עניניהם אחר שהספיק לנו לדעת כי האנשים הללו הי' אבות ב"ד מורישים הקבלה מדורות שקדמו להם, ודי לנו בזה שיהי' כל עשיותיהם עלינו לחובה, אולם מה נעשה באותן התנאים אשר מביא רבינו בספרו, ואין להם זכר בהקדמתו, כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מתנות עניים ה"ח, לא יתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא א"כ יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, כר' חנינא בן תרדיון ע"ש, ועיין עוד פ"ח מה' אישות הלכה ה', על מנת שאני תלמיד, אין אומרים כבן עזאי וכבן זומא ע"מ שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן עזרי' וכרבי אליעזר בן חרסום ע"ש, ועיין פט"ו מה' אישות ה"ג מי שחשקה נפשו בתורה, ושונה בה כבן עזאי וכו', ולא נשא אשה אין בכך כלום, ועתה הנה אין זכר בהקדמתו למשנה תורה אף שמות של אלו החכמים, ר' חנינא בן תרדיון ר' אלעזר בן עזרי' ר' אליעזר בן חרסום ובן עזאי ובן זומא, מפני שלא הי' נשיאים וראשי ב"ד - הנה לפי המבואר ברכות פ"ד בבלי וירושלמי, וכן ידענו משם כי משנה דעדיות בו ביום שנתמנה ר' אלעזר בן עזרי' נסדרה א"כ באמת קשה על רבינו מדוע לא הביא גם ראב"ע במנין החכמים המקבלים, אפי' אח"ז שהחזירו בני הישיבה את ר' גמליאל, נשאר על כל פנים לנשיא לדרוש שבת אחד, ובש"ס (סנהדרין דף י"א ע"ב) אמרו על רבן גמליאל דיבנה בתר דעברוהו, ראינו שהתמנות ראב"ע נחשב לרבן גמליאל להעברה מהנשיאות, ובפרט לדעת הירושלמי נתמנה ראב"ע לאב"ד אח"כ, והא דלא מצינו אצלנו תואר רבן, אשר יחסו בכל עת להנשיאים, עיין רמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה, ובערוך ערך אביי' בכ"ז ר' שמעון בן גמליאל אביו של רבי היה ג"כ נשיא כמ"ש בסוף הוריות ובכ"ז לא נקרא רבן וצ"ע - נוסף ע"ז דברי הרמב"ם המה כחלום בלא פתרון אם לא נדע עסקו של רבי חניני' בן תרדיון בצדקה (ע"ז י"ז ע"ב) ועשרו של ר' אליעזר בן חרסום (יומא ל"ה ע"ב) ושל ר' אליעזר בן עזרי' (שבת נ"ד ע"א) וענינו של בן עזאי (בכורות נ"ח) שאמר כל ישראל לפני כקליפת השום, וחשקו לתורה (יבמות ס"ב ע"ב) ומשנה ראשונה דהוריות שהי' (תלמוד) [תלמיד] שהגיע להוראה הוא ובן זומא, וכן מ"ש רבינו פ"ה מה' יסודי התורה ה"ד, ואלו הן הרוגי מלכות ר' עקיבא וחביריו שאין מעלה על מעלתן:20 ועיין פ"ח מה' אישות הלכה ד', אין אומרים כר' עקיבא וחביריו, ועיין פי"א מהלכות מלכים ר' עקיבא נושא כלים של בן כוזיבא הי', ועתה אם המשנה והתלמוד יהי' נשכח שמם וזכרם מאתנו, הנה לא ידענו מה אירע לר"ע ומה ענינו לבן כוזיבא, אחר שנעלם מאתנו מה שספרו בסוף ברכות גודל חסידתו וקדושתו, ובסנהדרין פ' חלק וירושלמי תענית ומדרש קינות, איך טעה בבן כוזיבא, ובכל אלו הענינים השמיט רבינו עיקר הסיפור רק סמך על מה שנתפרסם בתלמוד ומדרשים, ומי היה יודע זאת אם מגמת רבינו היתה להכחיד כל הספרים הללו כפי דעת הטוען:

ויותר מזה יוקשה לדעת הטוען, הנה לא יכחיש שום בן דעת, שידיעת קורות אומתינו בכלל ובפרט, נחוץ מאוד לכל משכיל אשר תורת אלהיו לו למנה, למען ידע מה פעל אל באומה זאת, ואיך אנשי אומתינו מאז המה עולים ויורדים, ומתנהגים בהשגחה פרטיות מאתו יתברך, וכי בכל דור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מקים לנו בכל עת גואל נאמן, ומשים את נפשו בכפו להציל המון הרב הזה וגדול הרועה שמצילן ועיין ספר מור וקציעה להגאון יעבץ הלכות שבת ש"ז, בענין למוד ספרי חכמה בשבת כתב וז"ל לכן אני אומר מצוה על כל אדם מישראל להיות בקי בספר נחמד שבט יהודה, ובשאר ספרים מספרים קורות ישראל, לזכור חסדי ה' עלינו בכל הדורות, כי לא תמנו בכל הגזירות הרבות ובאגב ילמוד מתוכו דברים מתוקים ויקרים, לב נבון נקנה דעת בדרכי ויכוח ע"ש,21 ואמרו (שבת י"ג ע"ב) שהתירו לכתוב מגילת תעני' מפני שהיו מחבבי' הצרות שנגאלו מהם והנס חביב עליהם, וע' (ע"ז ח' ושבת ט"ו) דשלחו לר' יוסי בשעת חליו שיאמר ג' דברים בשם אביו, בקורות ישראל ואביו הי' ר' יוסי המחבר סדר עולם, ובקי ומכיר בחכמה זאת, וראינו ג"כ (שבועות ו' ע"ב) אמר ר"פ לרבא מאן חשוב אי קיסר או שבור מלכא אמר לי' אטו מר בחורשא קא יתיב שלא ידע בטבעא של רומי ע"ש, ואם היה נחשב לחסרון אצלם העדר ידיעות תוקפה של רומי, מכ"ש שהיתה העדר ידיעות קורות אבותם חסרון גדול בחוקם, וידעו זאת הקטנים עם הגדולים, וזה הדרך הנכון להשלמת העם, ועתה אין לנו שום ספר וחיבור אשר על ידו נוכל לדעת מצב עמינו מתחילת בית שני עד זמן חתימת התלמוד רק מה שבא מפורש במגילת תענית ומפוזר בשני התלמודים ומדרשים - ספר חשמונאים ויוסיפין נוסף ע"ז כי לא נתקבלו אצלנו לנאמנים בדבריהם, עוד אין בהם תועלת במה שנצרך לדעת דרך הקבלה כי ספרים הללו אינם מתעסקים רק מקורות האומה בכלל, והמלחמות שעשו ורק מעט מזעיר מדברים בספריהם מהתנאים וראשי סנהדרין איך יגעו מאז להוציא סתום מן המפורש במד' ההלכה להשאיר לנו ברכה תורה שלימה כלולה ביפיה והדרה - ומה נעשה בהעדר כל ספרנו מהיכן נדע חלק זה מחכמת התורה והקדמתו הקטנה והמעטה לספר משנה תורה שלו, לא תספיק למלאות המחסור בזאת הפינה הראשית:

וגם האגדות ומדרשות אשר יצפונו במאמרים הקצרים, חכמה רבתי בדברים העומדים ברומו של עולם, כאשר תראה בהקדמתו למשנה ומשנת חלק והקדמתו למורה, מאריך בזה לעורר על הפנינים היקרים הטמונים בדברי חז"ל, וביותר תראה בשמונה פרקים כתב בזה הלשון על מאמר בר קפרא סוף ברכות איזהו פרשה קטנה שגופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו, כ' וכבר כללו חז"ל זה הענין בקצרה במלות מועטות, מורה על זה הענין הוראה שלימה עד כשאתה תבחין, תוכן המלות איך ספרו זה ענין הגדול והעצום, אשר חברו בו חיבורים ולא השלימם, תדע שנאמרו בכח אלהי בלי ספק ע"ש, עוד שם פרק ד' ומצאתי להם דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא (בירושלמי פ"ט נדרים) דאלו המקבלים על עצמם בחומר שבועה ונדרי', בזה הלשון בתי לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ועיין מורה פ"ע לראשון כ' וז"ל והסתכל איך הענינים המופלאים האמתיים, אשר עליהם הגיע ענין המעולה שבפלוסיפים מפוזרים במדרש ע"ש, ועיין מורה פ' ך"ב לשלישי, וז"ל ואחר זכרי, מה שזכרתי שמע זה המאמר המועיל שזכרוה חז"ל שראויים להקרא חכמים באמת, אשר ביאר כל מסופק, וגלה כל מכוסה, והראה רוב סתרי התורה, והוא אמרם הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע כבר ביאר כל מה שזכרתי ביאור שלא יסופק על בעל שכל ע"ש, כמו שראינו שכל ענין הגדול מידיעה ובחירה, נכלל במלות קצרות לחז"ל, הכל צפוי והרשות נתונה, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואלו צדיק ורשע לא קאמר, וכל ענין מראה הנביאה שבא להנביא בסיוע כח המדמה כללו בקצרה כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, ובמאמר הנפלא גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה עיין מורה ספמ"ו לראשון, וכן במאמר הקצר הוא מעונה של עולם ואין העולם מעונו, סוס טפלה לרוכב, ואין הרוכב טפל לסוס, הוא הענין הנפלא אשר רמזו בזה להודיע שאין הקב"ה נפש הגלגל, אבל הוא יתנועע הגלגל והוא יתעלה נבדל ממנו ואינו כח בו, עיין מורה פ' ע' לראשון, ועוד יש ענינים וסודות עמוקי' אשר עדיין טמונים ונעלמים מאתנו, וגם הרב לא בא אל הכוונה הנכונה, ונגלים מעט מעט לכל חכם בדורו בעזר אלהי, ועתה אם יהיה נעדר מאתנו המשנה והתלמוד מי ידלה לנו פנינים אלו: ואין לומר שהרמב"ם לא דיבר רק מחלק הלכות כי ע"ז חישב כי ספרו יספיק, אבל מחלק האגדות לא דיבר, ויודע היה שהדברים הקצרים שהציג רבינו, לא יספיקו אם לא יהיה נוכח עינינו, האגדות ומדרשות ערוכים וסדורם בלשונם, כפי אשר יצאו מתחת ידי מחבריהם למען נשכיל אחר הרזים הטמונים בהם, אבל אי אפשר לומר שכוונת רבינו היה על דרך זה, אחרי שידענו כי בזמנו לא העלו זאת על רעיונותיהם, לעשות פירוד בין הדבקים שהדבוקים חז"ל מסדרי התלמוד הלכות ואגדות יחד, ולעשות אגדות מדור בפני עצמו, ורק זה ערך ארבע מאות שנה, קם הר"י בן חביב והפריד אותם בחיבור עין יעקב, וכיון שכן איך אפשר להשכיח משנה ותלמוד, אחרי שעדיין אנו צריכים להם בשביל אגדות ודברי אמונה ומוסר ועכ"פ למה לא גזר רבינו להפרידם, אלו יהי' הולכים לאיבוד, והאגדות ישארו מפני הצורך שיש בהם עדיין:

עוד אראה הנה ראינו דרכו של רבינו, אע"פ שכתב לנו נהוג ושאינו נהוג הכל הכניס בספרו ועשה שלחן ערוך בסדר נאה והטיב לעשות מכל הקודמים לפניו, אולם לא כתב רק ענינים שיש מהם תועלת לדורות כשיבנה המקדש במהרה בימינו, ויהי' ההכרח לדעת דיני טומאה וטהרה, מעשה הקרבנות, הנהגת סנהדרין וכדומה, אולם אותם הדינים אשר לא יהי' לנו צורך בשום פעם, ולא הי' רק מצות שעה לבד, כמו פ' הגבלה ומלואים ודיני פסח מצרים וכדומה, דברי חז"ל ברוב ענין למען הסביר קראי אהדדי, עיין פ"ק דיומא כיצד הלבישן מאי דהוי הוי למסבר קראי אהדדי (ועיין תוס' סנהדרין ט"ו ע"ב) שור סיני בכמה, אולם רבינו אשר לא בא בס' משנה תורה שלו לעשות פירושים רק חיבור כולל הלכות ברורות, ולא כוון בספרו זה לפרש לנו מקראות סתומות, כמ"ש במכתביו ה"פ, כי הוא מבדיל בכל עת בין חיבור לפי', ספרו על המשנה נקרא פי', מאשר שפי' דברי זולתו, וספרו משנה תורה קרא חיבור - והמעתיק ספר המצות לא דק בזה וקרא בהקדמתו, גם לפי' המשנה בשם חיבור - ומפ"ז אין מבוא לדינים אלו בספרו, ועיין מ"ש רבינו הרמב"ם פ"ב מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט"ז, קרבנות שהקריבו בימי עזרא מלואים היו, ואינם לדורות, אבל דברים הנוהגים לדורות הם ד"ת שפירשנו כמו שהעתיקם מפי משה, ועיין ספר המצות שורש ג', ועתה אחרי שלפ"ד הטוען רצה רבינו שרק ספרו לבד יהי' נשאר יתד תקועה בהוראה ודינים, ושאר הספרים ילכו לאיבוד, מה זה שכתב פ"ו מהל' סנהדרין הלכה א' דיין שטעה בדברים המפורשים במשנה וגמרא חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור חייב לשלם, ואם טעה בשקול הדעת במחלוקת תנאים ואמוראים, וא"א לחזור פטור מלשלם ע"ש, ועתה אם רק ספרו יהי' לנו לעינים, ולא יזכר ולא יפקד ענין המשנה וגמרא, מאין נדע מה הוא טעה בדבר משנה, ומה הוא טעה בשקול הדעת במחלוקת תנאים ואמוראים, אנה נחפש אלו הפלוגתות, בספרו אין זכר לפלוגתות תנאים ואמוראים, ועיין ג"כ פ"ו מהלכות תלמוד תורה נדוהו בחלום צריך עשרה ששונים הלכות, ואם לא מצא די בעשרה ששוני' משנה, ועיין פ"ח מהלכות אישות על מנת שאני תנאה, צריך להיות יודע המשנה ותוספתא של ר' חייא, וכ"כ פ"ד מה' תלמוד תורה ק"ו וגזירה שוה נזקקין לק"ו ולמה הביא רבינו בספרו ענינים אלו אחר שהולכים לאיבוד, ומכ"ש פלוגתות תנאי' ואמוראים אשר עיקר דעתו היתה להשכיחם לפי דעת הטוען, וכמו שלא זכר רבינו דיני במה, ופסח מצרים, והגבלת הר סיני, כך אין צורך מעולם לדין בטעה בפלוגתות תנאים ואמוראים:

פרק שני

עד כה דברנו בראיות מנחיצת למוד הגמרא לספר משנה תורה, ועתה אראך לא לבד שלא רצה להשכיח את המשנה והתלמוד רק הטיל עלינו לחובה את למוד הגמרא, וז"ל סוף פ"ד מהל' יסודי התור' אע"פ שדבר קטן קראו אותם חכמי' שאמרו דבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויים להקדימם שמישבים דעתו של אדם תחילה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב עולם הזה ע"ש, והויות אינו הלכות פסוקות בספר מ"ת שלו, רק ענין הפלפול ומו"מ של הלכה, דאמרו על ר' יוחנן בן זכאי שהי' יודע הלכות והויות (סוכה כ"ט ב"ב קל"ד) מזה מוכח דהויות לאו הלכות פסוקות הם, וכן אמרו (ברכות כ' ע"א) הויות דרב ושמואל חזינא הכא ראינו לדעת הרמב"ם, גם דרך דרשות וסברות נחוצות ללמדם ואפילו להקדימם ללמוד הפרד"ס, וביותר מזה כתב פ"א מהלכות ת"ת הי"א וי"ב חייב אדם לשלש תלמודו שליש בתורה שבכתב, וג' שעות מתבונן בדעתו, להבין אחרית דבר מראשיתו וכו', ויבין המדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע איך הם עיקר המדות, ואיך יוצא דבר האסור והמותר בדברים שלמדנו מפי השמועה, וזה הנקרא גמרא בד"א בתחלת למודו, אבל לכשיגדל ולא יהי' צריך ללמוד תורה שבכתב ולתורה שבעל פה, יפנה כל ימיו לגמרא לבד לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו עכ"ל, ראינו שביאר לנו רבינו ענין תורה שבעל פה היינו דברים שלמדנו מפי השמועה, כגון הלכות מסיני גוד ולבוד ודופן עקומה, אשר אין להסמיכם למקרא, או פירושי המקראות ועבדו לעולם היינו יובל, אך ביום הראשון היינו ערב פסח וכדומה לאלפים, והגמרא תתעסק להודיע לנו מאין באו לנו הלכות ופירושים אלו, פעם אמרו הלמ"מ הם ועל קצתם הראו כי דרך, המדות הנדרשות המקובלות באו, או מעומק פירושי המקראות או דרך הסברא ידעו זאת, הרי בפירוש הטיל עלינו חוב' להתעסק כל היום רק בגמ' לבד לכשיגדיל, אשר אין לפרש על ספר מ"ת שלו, כי אי אפשר ללמוד מספרו, כללי תורה י"ג מדות דר' ישמעאל ול"ב מדות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ושאר כללי תורה אשר יבאו בש"ס מפוזרים אנה ואנה אפי' ספר המצות שהקדים לספרו, לא יספיק ללמד אותנו כל הכללים המבוקשים ונכללים לדעת רבינו בתור' שבעל פה אשר יתעסק אדם כל ימיו, ואם הברייתו' המתעסקו' באלו ענינים נעלמו מאתנו, ילאה כל א' להגיע לדבר עד תכונתו מספרו לבד. אשר אינו בא בראשי' וראשונ'. רק דרך חבור וקצת הטעמים לא באו בספרו רק דרך גררא להטעים קצת. ובכלל הניח שילמדו דרכי הכללים ממשנה וברייתא ותלמוד. וכבר כ' הרא"ש כלל ל"א סי"ט, שהמורים מדברי הרמב"ם ואינם בקיאי' במשנה ותלמוד, טועים להתיר איסור ע"ש - ומובא בהקדמ' מרן הכ"מ בדלוג קצת - ועתה צא ולמד אם אמרו כן בהוראה ודינים, שהמה הלכות פסוקות, ובכל זה אין למורה להורות מספרו לבד, אם אינו יודע מקודם דרך משא ומתן של הגמרא, ק"ו בן בנו של ק"ו, בלמוד עיקר חכמת התורה הנקרא גמרא בפי רבינו, שאין לבוא אל תכליתה רק לחכם העוסק במשנה וברייתות והויות חז"ל, אשר המה חרשו זרעו קצרו ודשו בשדה התורה, והעיון וההקף בכל הענינים שבאו בספרים אלו, זו הוא הנקרא גמרא ולא ספר משנה תורה לבד, ועתה לדעת הטוען גזר רבינו לכלות כל ספרי ישראל - כאשר גזר הקאליף אוימער לשרוף בית עקד הספרים באלכסנדריא, באומרו כיון שיצא ספר דתם הקויראן לאור, הנה כל הספרים שנמצאו עתה אך למותר, וכן לדעתו רצה רבינו לנהוג כן עם כל ספרי חכמי ישראל, לולי שהרמב"ם עצמו במכתבו להדיין ר' פנחס הקדימו, וז"ל וכי אני צויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חיבורי - ורצה להשכיח כל המחלוקת שנתהוו פעם בענין ד"ת מה זה שהטיל חובה עלינו שלא יפנה אדם כל ימיו רק לתורה שבע"פ, ומה הוא גמרא, אצלנו לא נמצא אחר תורה שבכתב זולת ספר משנה תורה לדעת הטוען:

והנה ראיתי שכבר תפסו משכיל א' מדברי הרמב"ם בהלכות ת"ת ופי' הטוען דברי רבינו שיעסוק כל ימיו בפרד"ס, שגם הוא בכלל גמרא לדעת רבינו ולא יעסוק לכשיגדיל לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, רק לעתים מזומנים ועיקר ישים עיונו רק בשאר חכמות הנקראות פרד"ס, כמו שאמר הרמב"ם ופרד"ס בכלל גמרא, והנה חוץ מזה שענין שאמר שילמוד האיסור והמותר במדות שהתורה נדרשת, אשר הוא בכלל גמרא לדעתו אי אפשר להתפרש בשום אופן על פרדס, שאין זה דבר הנלמד במדות שהתורה נדרשת וג"כ אין נופל בו איסור ומותר, ואפילו נניח דגמרא כולל שניהם, ענין מ"ת שלו, וענין הפרד"ס, אולם כל זה הי' לו לרבינו לפרש ולא לסתום, ובפרט שכ' בסוף פ"ד מה' יסודי התורה שהויות קודמים ללמוד פרד"ס, ובהלכות תלמוד תורה אמר דבתחלת למודו ילמוד תורה שבכתב ושבעל פה וגמרא, וגמרא היינו פרד"ס לדעתו ראינו שדעתו, שילמוד ביחד ולא קדימה זמניות לתורה שבעל פה על גמרא, ובפרט שרבינו הרמב"ם בעצמו בפירוש המשנה פרק כ"ג דשבת מ"ב, כ' כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהן אסור לקרות בשבת ויו"ט, אפי' הי' אותו הספר בחכמה מן החכמות ע"ש, הרי מבואר דעתו דשאר חכמות ואפי' פרד"ס חול המה נגד ספרי ישראל תנ"ך ומשנה ותלמוד:

פרק שלישי

ועתה אני אומר כי לא הנהיג זה המחב' מנהג חכמים אשר מדקדקים היטב בספר, טרם יחריצו משפטם, והטוען הזה לקח הדברי' מפי השקפה ראשונה, בלי עיון ובדיקה במקור הדברים, ועי"ז העלה חרס בידו ולא ידע נגד מי ידבר, ובפרט ידענו איך הרמב"ם עצמו חיבב מאוד ספרו, ע' מאמר תחיית המתי' וז"ל, והחיבור אשר לא יכירו מעלתו, אלא המודים על האמת מאנשי הדת והחכמה, שיהיה להם שכל טוב והכרה בדרכי החיבור, וידעו בפזור הדברים אשר קבצתים ואיך חברתים ע"ש, עוד שם, כל דברינו המה, אמנם הם קב ונקי, אין כוונתינו להגדיל גוף הספרים, ולא לכלו' הזמן במה שלא יביא אל תועלת, ולזה כשנפרש לא נפרש אלא מה שצריך לפרש, וכשנחבר לא נחבר רק קיצור ענינים ע"ש, וע' מכתבו לר"י הכהן מלינל וז"ל, וכמה טרחנו כמו עשר שנים רצופים, לקבץ חיבור זה, ואנשים גדולים המה יודעים מה שעשיתי, שהרי קרבתי דברים מפוזרים ונפרדים וקראתי אותם א' מעיר ושני' ממשפחה ע"ש, וע' ספר יד מלאכי חלק ג' כללי רמב"ם מ"ש בשם ספר משפטי צדק סימן ק"ך, כל דברי הרמב"ם המה בתכלית העיון והדוקדק, ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק כדברי הגמרא עצמה ע"ש, ויש אתנו י"ב שאלות ששאל הר"ר שאול הכהן, להרב מהר"י אברבנאל כלם מתעסקות לבאר סדר פרקיו של ספר המורה, מדוע עשאו בג' חלקים ועל מנין הפרקים אשר בכל חלק שאלות זרות למראה עין, אולם אחרי אשר ידענו דרכו של רבינו, ואשר הגיד לנו בהקדמתו למורה כי שם צוה להשיב פרקיו על פרקיו, ולהבין בהם כל מל' כי לא נפל בו שום דבר על צד המקרה וההזדמן, רק הכל נכתב בדקדוק עצום מאוד וכן צריך לנו זה הדקדוק והחיפוש להמעיין בעין בקרת, אף בשאר ספריו הממולאים מפז ע' הקדמת הרב המגיד להלכות שבת שכ' בזה הלשון יותר שהיה רבינו חכם בד"ת ודבריו בהם צוף דבש אמרי נועם, עוד אזן וחקר ותקן בהפלגת סדורו בספרו, ולמוד דעת את העם בהיות כל דבר דבור על אופניו, וכל ענין מיושב במקומו, לזאת כל בקי בספרו ואשר יחפוץ לבוא חדריו כי מקדש מלך ובית ממלכה סתריו, יערב לו לדע' סדר רבינו במאמריו ע"ש, ומי אשר הרגיל עצמו בלמוד חכמות של חול, אשר דרכם לבאר בתחילה השמות והמלות אשר הונחו לחכמה זאת, והמלות הללו כעין פרוזדור לחכמה, ואח"כ מכניסין את הקורא לטרקלין של החכמה, מי לא ישמח ויתענג על דבריו בשני פרקים הראשונים מהלכות אישות, ומסיים שם ספ"ב ה' כ"ז נמצאו כל השמות שבארנו ענינים בשני פרקים אלו ך' הם קדושין ערוה שני' איסורי לאווין וכו', שים כל השמות לעומתך תמיד, ואל יליזו מעיניך כל ענינם, למען לא נהיה צריכין לבאר כל שם מהם בכל מקום שנזכיר אותו ע"ש, וע' הקדמתו הנעימה לסדר טהרות ותבין ותשכיל כי להגיע אל כוונת רבינו אינו מספיק הבנת הדברים במקום א' לבד כי כל דבריו יבאו מקושרים א' לא' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר: ומי שיש לו לב לדעת ועיני' לראו' ירא' כי עוד בילדותו עת החל רוח ה' לפעמו, לבנות בנין אדיר בישראל בספרו על המשנה כבר היה היסודות מספר משנה תורה שלו ומספר המורה, מוכנים אצלו בכח, כמ"ש במ"א, אלא שעדיין לא השיגו השלימות הנאות לענין גדול כזה, וימים ידברו בדברים רמים ונשגבים כאלה להכשירם ללמוד החכמים, ואם היה הטוען מעיין היטב במקור הדברים אשר אציע היום לפני הקורא, לא היה מקום לתלונתו על רבינו:

והא לך דבריו בהקדמתו לספר משנה תורה שלו, כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בדין מן הדינים, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כלו וכו', וקראתי בשם משנה תורה לפי שאדם קורא בתורה תחלה, וא"צ לקרות בספר אחר ביניהם ע"ש, וכיוצא בזה כתב בהקדמתו לספר המצות וז"ל, ראיתי ג"כ שאחבר חיבור, כולל בו בל דברי תורה כלה ומשפטה, עד שלא יהא דבר חסר ממנו, ושאעשה בו דבר שהוא מנהגי לעשות, לעזוב זכרון המחלוקת והדברים הנדחים, ושלא אביא רק הלכה פסוקה, ושיהיה החיבור כולל כל דברי תורה מה שצריך בזמן הגלות, ומה שאיננו צריך וכו', ובכלל שלא אצטרך עמו אחר, התור' ספר אחר זולתו, לדעת דברים שיצטרך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן ע"ש, וע' בתשובה שהשיב לר' פנחס הדיין "והלא אמרתי בתחל' חיבורי שלא חברתי אותו רק מפני קוצר רוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד, ולא יבין דרך האיסור והמותר, ועיין עוד בתשובה שהשיב לתלמידו "לא תתעסקו כי אם בהלכות הרב, ותעריכו אותו אם החיבור, וכשתמצאו מחלוקת בדבר, תדעו כי ענין התלמוד יורה אתכ' זה, וכשתשכילו ותעיינו במקומו תמצאו האמת, ולא תכלה ותאבד זמנך בפירושי ומשא ומתן של הגמרא, אותם הדברים שכבר הנחתי איבוד הזמן ומעט התועלת, הרי שצוה להעריך דבריו עם דברי התלמוד, ולעיין כל הדברים בשרשם, רק שלא לכלות זמנו בפלפול של הבל, אשר כבר החלה בזמנו, ולא היה שום תועל' להוציא דין ברור לאמתו, לכן לא ישר דרך זה בעיניו, וע"ע מכתב זה, אמנ' מר זכרי' הוא גדול מאוד בעיניו, וכבר למד מעצמו וטרח באותו מו"מ והפירוש ויחשוב שהוא יחיד בדורו שהגיע אל התכלית וכו', וכבר אמת דבר קטן הויות דאביי ורבא ואם זה אצלי דבר קטן, כיצד אשית לב לאיש מסכן, שאין עני אלא בדעת וכו', ואלו הבלבולים שהוא מבלבל והקו' שהוא מקשה, כלם הם בפי' המשנה ע"ש, הרי כי רק נגד הבלבולים והויות ופירושים זרים, שמאבדים זמנו בחנם, נגד אלו יצא רבינו לקראת נשק, וחישב להשכיחם, לא כן אותן הדרשות והסברות וכללי תורה שבאו בגמרא, באלו אדרבה שם רבינו חובה עלינו לעיין בהם בכל עת ולהבין ע"י הלכות פסוקות שקבצם הוא אחד לאחד בספרו, ועפ"ז תבין ג"כ להצדיק את רבינו במ"ש ספ"ד מה' יסודי התורה, אע"פ שדבר קטן קראו אותם חכמים אלו הויות דאביי ורבא, והר"ן הביאו מרן במקומו הטיח דברים נגד רבינו בזה, ובאמת ח"ו לא עלה על דעת רבינו מעול' לחשוב למוד התלמוד לדבר קטן רק אותן הפלפולים והויות המה אצלם פחות המעלה נגד הלכות פסוקות הנמצאי' בש"ס, ע' הקדמתו לסדר טהרות דמסיים שלא יקל הקורא בקריאת ענינים אלו, ויחשבם קלי ערך כמו דיני ממונות וסוכה ולולב, כי צריך בענינים אלו שקידה רבה להגיע לעומקם, ראינו שם שלא לבד נגד מעשה מרכבה רק ג"כ נגד הלכו' קבועות בסדר טהרות, חישב שאר דיני תורה לקטני' במעלה, וכן אלו הויות נגד כללי תורה והלכות ברורות כדבר קטן נחשבו:

ומ"ש רבינו בהקדמתו שלא יצטרך אדם לחיבור אחר זולתו, היינו בדין והוראה כמו שביאר, ולהקל על המורה עשה זאת באסיפתו, שלא יהי' נבוך בכל שאלה וספק שמובא לפניו, ויצטרך לחפש בכל הש"ס, וגם אח"כ יהיה קשה על המורה להוציא הדין לאמתו, אבל עתה בספר זה, הנה מוציא הכל לפניו מסודר כל אחד במקומו, ועיין מכתב רבינו לר"י מלונל. שלא נתכוונתי בחיבור זה אלא לפנות הדרכים, ולהסיר המכשולים, מפני התלמידים שלא תחליש דעתם מרוב המו"מ, ויבאו לטעות בפסק הלכה, וכבר מעת חתימת התלמוד, קמו רבני סבוראי והגאונים לעשות הלכות פסוקות, והם סללו לרבינו המסילה לבצעות זממו, כמו בעל שאלתות וה"ג רב סעדי' גאון ור' שמואל בן חפני ואחרון הגאונים רבנא האי ואביו ר' שרירא ובפרט הר"י בן מג"ש ורבו הרי"ף, וכבר כתב רבינו במכתבו, א"כ הוא שכל מי שכ' הלכו' ועשאם כסולת נקיה, גורם לשם שמים שיתחלל, כמו שעלה על לבך כבר קדמני גאוני' וגדולים שחברו חיבורים ופסקי הלכות, ורק עיקר תלונו' הראב"ד ושאר גאוני זמן אחריו על מ"ש הדינים בלי הראו' המקו', גם רבינו נצטער בסוף ימיו על זה, שלא עשה מראה מקומות, אבל עכ"פ הניח שמעולם לא יזיזו דברי המשנה והתלמוד מנגד עינינו, ועדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים אנחנו, רק לתורת משה והנביאים והתנאים והאמוראים המקבלים האמתים, נוחלי מורשה, ורק ע"י אנו מפליאים ומשתוממים על המראה הגדול ויד החזקה אשר עשה משה לעיני בני ישראל:

ומ"ש באגרתו לתלמידו אבל אני ידעתי כי בימי' הבאי' כשתפול הקנאה ובקשת השררה יתאוו כל בני ישראל רק אליו לבדו ויונח זולתו בלי ספק, חוץ ממי שיבקש בו דבר שיעבור בו זמנו, עיקר הכוונה במ"ש ויונח זולתו, היינו בהלכות קצובות ופסוקות מגאונים שקדמוהו, כי בענין פסקי הלכות אשר יהי' נכלל כל התורה כלה רבינו היה יחיד בדבר, ופסקי קדמוני' מעטי התועל' המה נגד ספרו, אבל בלי חיבור המשנה והתלמוד, הנה רוב דברי רבינו בספרו המה כחלום בלא פתרון:

ומ"ש הטוען מדוע עשה רבינו ה' כמסמרו' נטועי' תחת כי במשנה נזכרו ב' דיעות ביחד, למען ידעו דור אחרון לפסוק כדברי יחיד לפי ראות עיניה' ולפי צורך הזמנים, כבר אמרתי למעלה שכבר התעוררו אבות עולם בהשגות אלו וכבר שאל זאת מאתו ר' פנחס הדיין, וזה תשובת רבינו אליו "כבר אמרו חז"ל מפני מה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם ירא' הב"ד דע' היחי' ויסמוך עליו וכו', ובאותו זמן שהי' אלו עושין כך ואלו כך, והי', המקבלים והשומעים, א' קבל כדברי זה וא' כדברי זה, מפ"ז הצריך להזכיר, וכיון שחברתי אני דרך המשנ' וכבר פסק התלמוד בפרט או בכלל מן הכללות שפסקו בהם הלכות, ואין שם שני מעשים למה אני מזכיר האיש שאין הלכה כמותו, ולבאר דבריו צריך אני לרמוז על היסודות אשר הצגתי במאמר משפט הוראה, שבדבר שלא עמדו למנין ולא הוכרעה במנין ובמעמד כלם רובו מתוך כלו, אזי יכולים לפסוק הלכה כיחיד, אולם היכי שכבר עמדו למנין רובו מתוך כלו, שוב נתחקה הדבר לדין תורה בחוק מצות התורה דלא תסור, ועשה דעל פי התור' אשר יורוך, והנה בשעה שסידר רבינו המשנה עמד על כל דבר למנין ובאותם הלכות שסתמם קי"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה חוץ ממקומות מועטות כמ"ש שם, ובאותם המחלוקת אשר הביאם רבינו הקדוש במשנה, ע"כ שלא רצה לפסוק כרבים, רק שיוכלו לפסוק כיחיד, אחר שהביא דעתו במשנה ולא עשה סתם משנה כדעת הרוב, והנה רבותינו בעלי חותמי התלמוד, אשר גם הם עמדו למנין על כל מחלוקת שהי' עד זמנם לעשות הלכה ברור' שלא ישאר להמורה שום ספק, ואמרו הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני הלכה כרבה נגד ר"י, הלכה כרבא נגד אביי בר מיע"ל קג"ם. הלכה כר' יוחנן לגבי' ר"ל בר משלשה דברים עד שלא נשאר לנו שום ספק ומחלוקת, אשר לא יהיה באפשרות להוציא מן כללים הללו, הלכה פסוקה, ואם לא נתבררה ההלכה במקום א', יוכל להתברר ממקום אחר כמ"ש רב אלפס ברוב המקומות, ובזה צדקו דברי הרמב"ם, כיון שבגמרא נכרעו כל המחלוקת, ולא נמצא דעת יחיד בלי הכרעה, או ממקומו או ממקום אחר, ואי אפשר ליחיד לחלוק ולבטל פסקי הלכות הללו, אשר באו בגמרא הן בפי' או שנלמדו מהכללים. ולא נמצא אופן להחזיק דעת יחיד שנתבטלה דעתו בגמרא מאשר שהגמרא נגמר במנין ואין אחר הכרעת ב"ד שלם שעמדו במנין במעמד כל החכמי' יחד, ודין פסקי הלכות בגמרא כדינים שבאו בסתם משנ' בלי חולק, ויפה עשה הרמב"ם שהניח דעת היחידים ולא הזכירם כקו' המשנה למה מזכירין דברי היחי' אח' שאין הלכה כמותם בשום פעם, אחר הכללי' שנתנו בתלמוד, ומפ"ז לא הביא בס' משנה תורה שלו רק הלכו' ברורות בלי חולק:

והוסיף עוד רבינו וז"ל ומפ"ז בחרתי שלא ליתן מקום למינים לרדות, שהם אומרים ע"ד יחיד אתם סומכי'. ואינו כך אלא אלפים ורבבות, מפי אלפים ורבבות, כדי להודיע שהקבלה הם רבים, וכו' לא שתאמר בשם פלוני, עד שיבא ממנה חרבת המינים שבעטו בתורה שבעל פה לפי שראו אותה בשם פלוני ופלוני, ודמו שלא נאמר דברי זה לעולם, אלא אותו פלוני מדעתו אמרו ע"ש, והנה ראיתי טוען זה הוסיף ע"ד עוד, וכ' שלא דעת הרמב"ם בספרו משנה תורה כדבריו במכתבו כאן, וסתירה רואה בהם, ומה רחקו דרכיו ונתיבותיו בזה מדרך האדם השלם, אשר תולה תמיד החסרון בחוק עצמו, אולם ביאור דברי רבינו הוא אחר שהדין אצלנו דכל ענין תקנ' וגזירה שיצא מפי ב"ד הגדול במנין, ד"ת יש לו ממצות התורה דלא תסור ועשה דעל פי התורה אשר יורוך, ואע"פ שלא יצא מתחלה רק מפי יחיד מ"מ כיון שנגזור אחר זה במנין שוב דברי היחיד והמרובין שווין, כיון שבא אחר זה הסכמת מרובים עליו להחזיק תקנה זאת, וזה אינו מזיק מה דיצא מתחילה מחכם יחיד לבד, ומפ"ז יפה כ' רבינו שאותם שאינם מאמיני' בתורה שבעל פה ובכח עשה ולא תעשה, אשר ציותה תורה ע"ז, אצלם נראו דינים הנזכרים בשם אביי או רבא, רק באלו יוצא מפי יחיד, וטוענים עלינו ע"ד יחיד אתם סומכים אבל אנחנו אין אנו סומכין ע"ד יחידי לבד, רק ע"פ חתימת התלמוד, שהם הסכימו לעשות ולקיים דברי יחיד. ודבר שבא עליו הסכמה מב"ד שלם במנין הוא דין רבים ותורה שבע"פ:

וראיה לדבר שרק אותן הדברי' אשר אפש' להוציא הלכה ברורה מן התלמוד ע"י הפרטי' שאמרו הלכה כפלוני. או ע"י הכללים שנתנו חז"ל בהוראה, רק באלו השמיט רבינו דעת יחידים, אבל באותן הדברים שאי אפשר להוציא בירור מן התלמוד. אזי גם רבינו כותב ב' הדיעות יחד בלי הכרעה. עיין רמב"ם פ"ג מה' שקלי' ה"ט. שלחו בני עירו את שקליה' ונגנבו או נאבדו, יש מי שאומר שאותן שנפלו לשקלי השנה הם שנאבדו בתחילה, ויש מי שאומר שהשקלי' הראשוני' הם שהגיעו ליד גזבר בתחילה, וע' ראב"ד שכ' מחלוקת אמוראי' בירושלמי, וע' מגדול עוז דכוונת הראב"ד שלא יטעו שמחלוקת גאוני' הוא וכתב הראב"ד דמחלוק' אמוראי' ומתוך שלא נכרעה שם הלכה. כ' רבינו שני דיעות בספרו, ועיין פרק ג' מהלכות קידוש החודש הלכה י"ז, שהביא רבינו פלוגתת אמוראי' (ר"ה כ' ע"א) אם מעברין החודש לצורך, היכי שעברו כבר, אם מאיימים על העדי' ולא הכריע, ועיין לח"מ שם בביאור ענין פלוגתת ריב"ל ורבא בזה, וכן הביא בספרו בעי' דלא אפשטי', ע' רמב"ם פרק ה' מהלכות עירובין ה"ט שיש בדבר ספק באמר ערבו עליו ואין ידו משגת, אם נדון בהשג יד וכו', וכן יש ספק במקדיש שדה אחוזתו למזבח, וכן יש ספק וכו'. ועיין רמב"ם פרק ב' מהלכות טומאת אוכלין ה"ב יחור של תאנה שנפשח וכו', ויש בדבר ספק אם שאר אילן כמו יד או לא, וע' (פ"ב) [פ"ד] מהל' סנהדרין שכ' שהדבר צריך הכרע לענין סמיכ' בזמן הזה, וביותר עשה כן במחלוקת גאוני', בדיני' שנולדו אחר חתימת התלמוד שהביא ב' דיעות יחד פעם בלי הכרעה, בפ"א מה' גירושין הט"ז חתמו שני' ונתנו לה בינו לבינה או הי' עידי מסירה פסולי' הרי זה גט כשר, ויש מהגאוני' שהורה שהוא פסול ולא הכריע שם רבינו, ופעם בהכרעה ע' פ"ב מה' עכו"ם, ובפ"י מה' אישו' וע' פי"א מה' שחיטה ה"י, כ' יש מקומות שנהגו שאם מצאו סירכא מן אומה לבשר ולעצם אוסרי' אותו, ואבא מרי מן האוסרי' ואני מן המתירים, ומיעוט מתירי' אפילו נדבקה לעצם לבד ואני אוסר 22 ועיין פרק ב' מהלכו' מקוואות הלכה ט"ו, וע' פרק ד' מהלכות מלוה, שטען רבינו לדחות דעת גאוני' מן הברייתא, וע' פרק כ"ו מה' מלוה שכתב שהגאוני' לא ירדו לעומק הגמרא, וע' פרק ט"ו מהלכות מלוה שהביא נוסחאות משונות בגמרא, וע' פ"א מה' איסורי ביאה, וע' פי"א מהלכות אישות, וע' פ"ג מה' טוען, ופי"ד מה' אישות, פט"ז מהלכות אישות ה"ז וה"ט ופ"י מהל' גירושין ובכל אלו המקומות דחה דעת הגאונים, וע' עוד פ"ג מהלכו' טוען ה"ח וע' פי"ב מה"א שעשה פשר בהוראת הגאוני': ועוד תראה חידוש גדול כי רבינו בנה יסודו רק על ענין מבורר בש"ס, ובדבר שאינו יכול להוציא פסק הלכה, מחמת כי הברייתות חלוקות, השמיט כל הענין, עיין פ"ז מהלכות לולב ה"ז, כך היה המנהג של אנשי ירושלי' נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו וכו', לבקר חולי' ולנח' אבלים לולבו בידו ואולם רבינו לא העתיק כאן רק רישא דבריית' וסיפא דברייתא, אולם מציעתא אשר נזכר שמה לקרות בתורה ולישא כפיו מניחו ע"ג קרקע, השמיט רבינו וזה חידוש גדול, ע' כפות תמרי' דהתעורר ע"ז, והניח בצע"ג מה ראה על ככה שלא להעתיק כהלכתו ולדלג מציעתא אחר שהעתיק תחילתה וסופה של ברייתא, וע' יד המלך הלכות שבת, אולם לשון הברייתא אשר מובא בירושלמי ס"פ לולב וערבה, נאמר שמה בברייתא במנהג של אנשי ירושלים להיפך מש"ס שלנו, שמה נאמר לקרות בתורה ולישא כפיו נותנו לחברו הניחו בארץ אסור לטלטלו, ראינו דשני ברייתות הללו היינו ברייתא דבבלי ובריית' דירושלמי חולקי' בזה, דברייתא שלנו מתרת להניח ע"ג קרקע, וברייתא דירושלמי אמרה הניח בארון אסור לטלטלו, וע' מג"א הלכות לולב סוף סימן תרנ"א שהתעורר באמת ע"ז דהרי קי"ל אין מוקצה לחצי שבת, עכ"פ כיון דב' ברייתות הללו חולקים ורבינו לא מצא מקום להכרעה, השמיט כל ענין המחלוקת, ואע"ג שכלל גדול אצלנו שהלכ' כבבלי נגד ירושלמי, היינו רק בדברי מו"מ בגמרא בין אמוראים, מפני שבבלי הוא בתרא נגד ירושלמי, אבל בברייתות אשר מובאים שמה בחילוף זה מזה או שחלקו אלו הברייתו' יחד אין בית הכרע ע' תוספות בכורות ך"ב ע"ב ד"ה תירום, ובספר יד מלאכי ח"ג כללי התלמוד אות ז' שמסופק בזה ולא העלה בזה דבר ברור להלכה ע"ש, ומכאן נפשט ספיקו, שגם הרב לא הכריע, מפני מחלוקת הברייתות בבבלי וירושלמי: 23

ועתה נעתיק עצמנו לזה אשר העליל הטוען עליו, כי עדיין אנחנו משועבדים לאריסטו כי דברי רבינו בה' יסודי התורה וה' דיעות, לקוחים המה מאתו, הנה בחי' על הרמב"ם בארתי והראיתי שכל דבריו בה' אלו נובעים ובאו ממעין נאמן תורה שבכתב ושבעל פה אלא שחז"ל דברו בקצרה וברמז, ורק ע"י חכמת יוונית בא רבינו אל תוכן הכוונה הצפונה בתוך דבריהם, והא לך ראיות ברורות ע"ז הענין מדברי רבינו בעצמו בכמה מקומות, עיין מורה פרק שבעים לראשון וז"ל, דע כי החכמות הרבות אשר הי' באומתינו, באמתת אלו ענינים נאבדו באורך הזמן ובשלוט האומות עלינו וכו', ואם תורה שבע"פ נפלה בו הקפדה מהשאירו לעד בחיבור מפורסם לב"א כלם,למה שיגיע ממנו ההפסד, כ"ש שיחובר מאלו סתרי תורה לבני אדם כלם, אבל היה נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות וכו', ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות, באו בתלמוד ומדרשות, והם גרגרי לב מעטים, עליהם קליפות רבות, עד שהתעסקו בני אדם כלם בקליפות, וחשבו שאין תחתיו לב בשום פנים ע"ש, ועיין מורה פך"ט לשני, וכבר באו מן הרמיזות והערות רבות בדברי חז"ל ליחידים מהם ג"כ, אלא שהמה מעורבות בדברים אחרים, ולזה תמצאני תמיד באלו הסתרים, אזכיר מאמר האחד אשר הוא פינת הדבר, ואניח השאר למי שראוי שיונח לו ע"ש, ועיין מורה פי"א לשני, ואלו ענינים כבר זכרנו שאינם סותרים דבר מה שזכרוהו הנביאים, וחכמי תורתינו, כי אומותינו אומה חכמה שלימה כמו שיתבאר יתעלה ע"י האדון אשר השלימנו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו', אך כאשר אבדו טובתינו אנשי האומות, ואבדה חכמתינו וחבורינו, ונעתקו אלינו דעותיהם וכו', שבו אלו הדיעות הפלסופיות כאלו הם נכרים מתורתינו, בזרותם מדיעות הסכלים, ואין הענין כן ע"ש, וע' ס"פ י"ד לג' לא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה, למה שהענין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים הללו חסרות, ולא דברו בהם על צד הקבלה מהנביאים, רק מאשר הם חכמי דורות בענינם או מאשר שמעו מחכמי דורות, ולא מפ"ז אומר בדברים שאמצא להם מסכימים, שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכימו למציאות, אשר התבאר במופת, הוא יותר ראוי להאדם המעולה המודה על האמת לעשותו ע"ש 24, עכ"פ הראה רבינו למדי דרכו, כי למען הבין סודות נעלמות בדברי חז"ל, ראה רבינו ללמוד חכמות אלו, כמ"ש במכתבו לר"י הכהן מלינול בשו"ת פאר הדור, כי לקחם לרקחות ולטבחות להיות משמשות בקודש ע"ש, והמה אצלו רק מסייע שיש בו ממש, לפענח נעלמות בדחז"ל אשר אינם מובנים בלתי למעיין בשרשי החכמות על אמתתן, וגם בזה מתרץ דבריו פי"ז מה' קידוש החודש הך"ה, מפני שספרינו נאבדו מאתנו וכל דבריהם של היוונים בראיו' ברורות שאין בהם דופי, ואין חוששין להמחבר כיון שנתברר בראיות שאין בהם דופי, אנו סומכין ע"ז האיש שאמרו או שלמדו על הראי' שנתגלתה וטעם שנודע ע"ש, ועיין מורה פ"ח לשני וז"ל, לענין מה שנצחו חכמי אומות העולם לחכמינו, כי הענינים העיונים אמנם דיבר בהם כפי שהביא עליו העיון, ולזה יאומן מה שהתאמת מופתו ע"ש, אבל לא שסמך רבינו ראשו ורובו על חכמי יון:

והרי תראה באמונת החידוש אשר אריסטו בירר בראיות שהעולם הוא קדמון, ובנה חומה בצור' על היסוד הזה לדעתו, אולם כיון שראה רבינו שאמונ' זאת תסתור יסודי תורת משה, סתר בנינו עיין מורה פ' ך"ה לשני ועיין מ"ש ס"פ ך"ג לשני אריסטו באמתת דבריו מביא מאמר ספורי מהזיית הצבא, ובכיוצא בזה נאמר לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם, ואיך לא נסמוך אנחנו במאמר משה ואברהם, ועוד כתב רבינו שם במורה פי"ז לשני לשמור הכללים שנותן, כי הוא חומה בצורה בנתיה סביב לתורה מקיף נח מכל צד, ימנע בה כל אבן משליך, ואפילו ענינים שאין סותרים בעצמם פנת התורה, אם לא הי' דברי היוונים בלי סמיכה מדיעות חז"ל, בלי ספק לא היה רבינו מסכים לזה, לבנות יסוד עליהם באמונתינו, אבל עתה שמצא דברי חז"ל מפורשים באגדות ומדרשות, אשר אי אפשר לפרשם רק על פי יסודות שבנו חכמי יון, ועל ידי אלו ההקדמות אנו רואים ומכירים את שלנו, כי אצלנו היתה למנה בראשית וראשונה, ונשתכחה ונשארו רמזים קטנים, ועל ידי השרשים של חכמי יון שבה למעיינה ולמקומה הראשון, ומגיעים אנו אל תוכן כוונתיהם, ועתה אין אנחנו משועבדים בכל אלו לאריסטו ולמפורשיו הערביים, רק להנביאים והחכמים אשר מהם יצאו הדברים בתחלה:

וידענו ג"כ חכמת סוד העיבור היה נמסר לשבט יששכר, והקב"ה השביע לישראל שלא יגלו רז זה לשום איש (כתובות קי"א ע"א) והיתה ברייתא זאת דסוד העיבור אצלנו בזמן אמוראים (ר"ה י"ח), ידע מה דתניא בסוד העיבור, ועיין כוזרי מאמר ד' סימן ך"ח, ועיין מ"ש רבינו פי"ז מה' קידוש החודש הלכה ך"ה, אבל הספרים שחברו חכמי ישראל מיששכר שהיו בימי נביאים לא הגיעו אלינו. ועיין כוזרי מאמר ד' מענין חכמת הרפואה והניגון שהיתה אצלנו, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה הי' אצלנו ברייתות, מדברים מאלו הרמזים והסודות (עיין רש"י חגיגה י"ג ע"א ובירושלמי פ"ב דחגיגה) ואכ"מ, ונאמן עלינו הדיין הרמב"ן אשר אמר בהשגותיו לספר המצות שורש א', כי הרב בנה חומה גדולה ובצורה סביב לדברי חז"ל, ובכתב התנצלות למורה כתב הרמב"ן, כי רבינו בנה בתלמוד מגדל עוז, מאשר היה ביראת אלהיו דבוק וחושק, ובתלמודנו נושק, אוהב דברי חכמים ומחבקם, הם מחמד עיניו ועטרת ראשו, וכי השמיט כל תקנה וגזירת ולא עשה סייג לתורה או העלים עיניו מעירובין וידים, ואם שבח עומר בגורן ועוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הלא החמיר בהם ע"ש:

וידענו דרך רבינו והתנהגותו בקודש, כי כתב לעצמו ספר תורה ארכו כהקפו, עיין פ"ט מה' ספר תורה ועיין מאור עינים ח"ב מן אמרי בינה, כי נסע למרחוק ימים רבים מאשר נודע לו כי במדינות צרפת, נמצא עדיין ספר תורה של עזרא וכשראה ספר זה מסכים לפתיחות וסתימות מספר תורה שלו, קבע לו יום זה ליו"ט, ועיין פ"ה מהלכות תענית ה"י, שמעולם לא אכל ערב ט"ב, אפילו תבשיל של עדשים, רק לחם ומים, ובמכתבו להדיין ר' פנחס מעיד על עצמו שמים וארץ, שמעולם לא ביטל טבילת קרי, אע"פ שהדין שאין דברי תורה מקבלין טומאה, ועיין רבינו יונה פ"ב דברכות, וכבר ידועים מליו הנוראים בענין הכהן שנשא גרושה, ובדין מי שרקם בלבושו פ' ציצית, עיין שו"ת פאר הדור, ואיך עמד בכל עוז לגדור גדר לעמור בפרץ, ולהחזיר תוקף התורה לאיתנו, והן ד"ת והן דחז"ל שניהם היו חשובים וספונים בעיניו, והוא היה הראשון אשר נתן התוקף לדברי חז"ל לכל העובר על תקנה וגזירה עובר בלא תסור ועשה דעל פי התורה אשר יורוך, וכל הענינים החדשים שחדשו חז"ל נתקימו על פי התורה שציותה לשמוע מהם ככל אשר יתקנו ויגזרו:

ולא לבד כי החשיב דברי חז"ל לקבעם בספרו, ולהטיל עלינו חובה בדברים הנוגעים באמונה ודינים והלכות, רק אפי' אותן הענינים שאינם הלכה ואין גוזר אותם הקש הטבע ג"כ, מ"מ כיון שמפי חז"ל המה נובעי', לא נמנע רבינו לעשות אותם עקרים קבועים בהוראה, כמו דין קטלנית פך"א מהלכות אישות, ואם היקל בתשובתו כאשר רמז מרן, ועיין תשובת ר"מ אלשקר סי' ע"ט, מ"מ לענין הלכה לא סר להעתיק דברי חז"ל וכן כתב שם עוד בת כהן לא תנשא לעם הארץ, ואם נשא אין זיווגן עולה יפה אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה ע"ש, וכי זה ענין שהקש השכל מסכים לזה, שנישואין אלו יגרמו לאחר מהצדדים מיתה, וכן אין דבר זה נחוץ ג"כ להלכה למעשה, ואין אלו רק דברים שאמרו חז"ל, מצד שידעו המקרים בעולם טרם נתהיו, ורבינו לא נמנע להעתיקם, וכן כתב פ"ג מהלכות סוטה הי"ז שבאותה שעה שתמית הסוטה ע"י צבית הבטן ונפילת הירך, ימית גם כן הנואף שהשקה אותה על ידו בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שארעו לה, לצבות בטן ולנפיל ירך, וגם זה אינם רק נסים שבאו ע"י אמונה תוריות לבד, כפי מה שהנחילנו לנו חז"ל בתורה שבעל פה, ועיין מ"ש רבינו סוף הלכות טומאת צרעת, כי כל נגעי בתים אינם בטבע, רק נסים מנסי התורה, ועונש להמדבר לשון הרע, ועיין מ"ש מרן בעל בית יוסף טוי"ד קפ"א, על דברי הטור וז"ל. ואני אומר חס לי' לרבינו הרמב"ם שיאמר דבר זה, כי מי חש לכבוד התורה והמצות יותר ממנו, ודבריו בהלכות מעילה ותמורה יוכיחו ע"ז ע"ש, ורואים אנו כי גם מרן מעורר אותנו על זה, כי כל דברי הרב המה נעימים ונחמדים על אוזן שומעת, מביעים יראה ומוסר לא לבד מאותן הקבועים ביסודות השכל, כי גם בעניני תורה, אשר נמצאו בהם דברים נסים, גם על אלו ירה אבן פינה, ומי שדברי אריסטו ליסוד ועיקר בעיניו אינו מורה ומלמד דברים קדושים כאלה, וכבר האריך בספרו המורה פי"ד ט"ו ט"ז י"ז לשני, להקהות שיניו של אריסטו באמונת הקדמות, וכ' כי באמונה זאת תפול התורה בכללה, והחליט רבינו שכל מה שידבר אריסטו ממה שלמעלה מגלגל הירח, הוא רק כדמות מחשבה וסברא, לא שיבנה אדם יסוד על דבריו ודי בזה להביא ראי' על עוצם אמונתו של רבינו בתורת משה, אחרי שבימים קדמונים, דברי אריסטו במושכלות, שבו לאמת גמור, וכל המהרהר אחריו כאלו מהרהר אחר דברים שנודעים בחוש, ורבינו עצמו כתב במכתבו "כי אריסטו הוא תכלית שכל האדם במה שהוא אדם, אבל במה שנוגע לתורה והנבואה, אלו הם למעלה מהשכלה ותבונה אנושית" וביטל דבריו לגמרי, ותשמע עוד דברי בסמוך בענין זה, ומכאן תשכיל ותדע כי בעלילה בא הטוען עליו, שהיה משועבד רק לאריסטו ופילסופי זמנו, ומכל המדובר למעלה ראינו שלא היה משועבד רק לדברי הנביאים וחז"ל ותורתם שמר ולא חבק חיק זרים, רק בעת ההכרח שהיה צריך לעמור ע"י אלו על סוף דברי חז"ל, ולבאר רזי התורה וסודות הנבואה, היה חכמתם אלו רק עוזרים ותומכים, ומי שיש לו דיעה שלימה בלבנו יבין מעצמו כי כל מגמת רבינו בספריו היתה רק להעניד דברי חז"ל עטרה לראשינו לנטלם לנשאם ולהבינם לכל תלמיד עם מבין:

פרק רביעי

והנה טרם שאסיר דיבות הטוען בד' מראות נגעים שהראה באמונות וביסודות רבינו, אחשוב למשפט להציג מקודם הפעולות שפעל רבינו לטובת עמו, לסלול להנבוכים דרך הישר, ולעקור אמונות נפסדות, ודיעות נכזבות, אשר נשתרשו בלב ההמון ממנו, כמו בענין זה שהקב"ה איננו גוף ולא כח בגוף, ואינו בעל תוארים, הנה לפי מה ששמענו ולפי מה שמספר הרב בעצמו, טעו העם אז בעיקר זה, וחשבו כלם שהשי"ת הוא בעל צורה, רק גדול במהותו ואיכותו יותר מצורת הגלגלים ואף החכמים והתורניים לא נטו בזה מפשוטי המקראות, ומן האגדות אשר פשוטם מורה ע"ז, שהשי"ת הוא בעל צורה ותמונה, ויש לו תוארים, וכמה טרח ויגע הרב ז"ל להרחיק דעה נפסדה הלזו, ולהראות עד היכן עיקר זה שכתב בתורה כי לא ראיתם כל תמונה מגיע, ועם מה שאמרו חז"ל אין למעלה לא עורף לא עיפוי, וכן מה שאמרו במכילתא לא נאמר רק לשבר את האוזן, נותן לבריות סימן הניכר להם, ואלמלא לא פעל למען עמו רק בפינה זאת, אזי יצא ידי חובתו יותר מכל הגאונים שקדמו אליו, כאשר העידו הבדרשי וראש גולה מדמשק במכתבם, שראו אנשים גדולים מיחסים לקב"ה צורה ומקום, וכן העיד הרמב"ן בהתנצלות המורה ע"ז, ורק רבינו בחכמתו הציל המון הרב הזה שלא יהי' משוקעים עוד באמונה מקולקלה בזאת, ות"ל מקצה המזרח ועד קצה המערב נעקרה דיעה נפסדה זאת מאתנו, וכלם מאמינים שהשי"ת איננו גוף ולא כח בגוף, וגם המקובלים כלם בפה אחד ענו ואמרו שהרבה פעל בזה: ומצד השני השתדל בכל עוז לעמוד נגד התועים שנטו אחר אריסטו באמונות קדמות העולם, ובתחילה הראה כי אין לאריסטו ע"ז מופת חותך, ומחשבות אומדיות לבד הן, כי אין לקחת ראי' מן הדברים הנמצאים כבר, על טבע המציאות בעת שהתנועעו לצאת, כי כל מתחדש טבעו אחר התחדשו והשלמו, בלתי טבעו בעת התהוותו והתחלתו ביציאה מן הכח אל הפועל, עיין מורה פי"ז לשני, לכן החליט רבינו לבטל דיעה זאת, והרבה עשה למען התורה, אחר שנודע לנו איך החזיק רבינו בשאר דיעותיו, והיה גם לפי דעתו תכלית שכל האדם במ"ש לעיל, וערך שני אלפי' שנה, היו כל החכמים מקצה הארץ, נוטים אחר סברותיו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, כמו שנודע לכל מעיין בקורות חכמת האלהית, וכמעט שהיתה השתדלותו זאת גדולה כהשתדלות הראשון, בהרחקת הגשמיות, יהי נועם ה' בהכלו ויתלונן בצל שדי על הטוב אשר עשה למעננו25: כי גם לשיטת הרמב"ם התורה לא תבטל ותהרוס ענינים המושגים בשכל, ולא תכזב אותם רק תתעס' לקיימם, ולא תכחיש אלו העניני', בשום פנים וטרח בזה רבינו להראות כי אין לאריסטו מופת חותך על קדמות העולם, והתורה לא תתקיים בשום אופן ע"י אמונה זאת, לכן התורה הוא אמתית ומבוררת ודעת אריסטו בטלה בזה, ועתה יראה הטוען איך שקר בדא מלבו, כי הרמב"ם נמשך רק אחר דעתו, ואף בדבר שמכחיש התורה חפש פירושים זרים להתאחדם, חלילה וחס לרבינו מזה הרי אומר בפירוש שהיה נקל לפרש פירושים, אולם לא רצה לקיימם אחר שיסודי דתינו שהעולם מחודש, לכן נתבטלה שיטת אריסטו לגמרי, וזה ענין גדול אשר עשה למען עמו למי שיודע איך גדול היה האיש הזה ודיעותיו בעיני כל בעלי מדע אז, והוא היה הראשון אשר בפינה זאת בטל דבריו:

נשוב עתה לשארי פעולתי' של רבינו אשר פעל למען עמו, הנה הציג לנו עקרים שלשה עשר באמונה למען דעת כל איש ישראל העניני' הראשים, אשר צריך כל איש להאמין, ואם נתקלקל עיקר אחד אזי בשם ישראל לא יכונה, ונחלק מאתנו, והטוען טען כי הוא המצאה חדשה אשר לא עלתה על לב קדמונינו, ומה מתוק דברי ר"ש הנגיד במבוא התלמוד, במה שכתב כל מחלוקת שהוא בדעת לבד ולא במעשה, לא יגזור בו הלכה בדברי פלוני, והרמב"ם עשה בהיפוך קבע מה אנו חייבים להאמין, הפעם בושתי וגם נכלמתי כי טח עיניו מראות, והביא דברי הר"ש הנגיד הלא הרב עצמו אומר כן בפי' המשנה פ' חלק, בהך פלוגתא אם אנשי דור המבול, יש להם חלק לעולם הבא, או לא כתב "וכבר זכרתי פעמים רבות, שכל מחלוקת שלא יהיה רק לאמונה, ולא למעשה אין לך לפסוק הלכה" ע"ש, ומ"ש שכבר זכר כן הרבה פעמים, לא מצאתי רק פעם א', בפי' המשנה ראשונה דשבועות, בהך דעל מה הפר והשעיר בפנים ושבחוץ מכפרים, כ' "כיון שאין כאן הלכה למעש' רק אמונת דבר לבד, אין כאן מקום לפסק הלכה" ע"ש, ועיין ספר המצות לא תעשה קל"ג "וכבר בארנו בפי' המשנה, כל מחלוקת שהוא בסברא ולא במעשה, לא נפסוק הלכה" ומאמר תחיית המתים אשר השתמש הטוען לרעתו של רבינו ולא לטובה, נזכר ג"כ לענין פלוגתת חז"ל פ' חלק אם מתי יחזקאל אמת או משל הי', כתב "וכל דבר שיש מחלוקת שלא יבא לידי מעשה, אפשר להכריע א' מב' המאמרים" וא"כ גם דברי רבינו מתוקים, רק לא ירד הטוען לעומק הדבר, וערבב ענינים רחוקים זה מזה ואינם דומים בשום צד, כי בפרטי הדברים אם אנשי מבול ועשרת השבטים יש להם חלק לעולם הבא, בודאי אין מקום לפסק הלכה, אולם ביסודות הדת אשר כבר הקדים, כי אם נתקלקל לא' ביסודות אלו במחשבה נכזבה ונפסדה, אזי יצא מאתנו ויש נ"מ לענין שחיטתו שפסולה וכן אינו יכול לבטל רשות לענין עירוב כמ"ש פ"ד מה' שחיטה ופ"ב מה' עירובין, וע' רמב"ם פי' המשנ' פ' הנחנקין על חומר דברי סופרי' מדברי תורה, שכ' כי מי שמחוייב מיתה כגון זקן ממרא או מי שחילל השבת וכדומה, עדיין ישראל הוא לכל דבריו, רק רשע וחוטא הוא, ונדון על גודל רשעו, אולם הצדוקים וכו' ע"ש, אבל מחלוקת בפרטים, כל הש"ס מלא מזה, ואין זה מזיק לעקרים, אם מאמין כי אנשי מבול יש להם חלק לעוה"ב או לא, והטוען ערבב ענינים רחוקים זה מזה ולא ידע כי הרב בעצמו קבע מסמורת בעיקר זה המתוק, אשר הביא הטוען בשם מהר"ש הנגיד:

ודע כי במנין העקרים הי' רבינו ראשון בזה, ולא לבד שקבע אלו העקרים שלשה עשר, רק קבע עקרים אחרים בספריו הרבים, כמו אמונת החידוש אשר חייב להאמין האיש המחזיק בתורת משה, וכן בענין הבחירה שהביא בשמונה פרקים ופ"ה מהל' תשובה, שרשות לכל אחד אם רצה להטות לדרך טובה ולהיות צדיק כמו משה רבינו,או רשע כירבעם, ועיקר זה הוא גדול בתורה והוא עמוד התורה והמצות, וכן בזה שהראה שהידיעה איננה מכרחת הבחירה, ועיין פי' פ"ג דאבות, על המשנה הכל צפוי והרשות נתונה, כתב רבינו זה המאמר כולל ענינים גדולים, וראוי זה המאמר לר' עקיבא, ועיין עקרים פ"ג לראשון שהתעורר באמת עליו, שהשמיט איזה עקרים, כגון ענין הבחירה והשגחה, אולם להרמב"ם הם רק ענפים מן עיקר שכר ועונש, אשר לא יכון בלא זה, עוד כתב רבינו סוף משנה מכות "כי העיקר אצלנו כי כשיקיים אדם מצוה אחת מתרי"ג מצות, כסדר וכהוגן שלא ישתף דבר אחר מכוונת העולם, יזכה לחיי עולם הבא" ועיין בהקדמתו לפי' המשנה בזה שאין הנבואה מועלת לדיני תורה דכתיב לא בשמים הוא אין נביא רשאי לחדש, וסיים "אבל יתרון הנביא ופעלו במצוה, הוא חי נפשי מן העקרים הגדולים, שעליו משען האמונה ויסודה" ע"ש, ועיין משנה סנהדרין על הך דחומר דברי סופרים מדברי תורה, שכתב "שעיקר גדול להאמין בתורה שבע"פ", וסיים "אמנם הארכתי בדבר זה לפי שגם הוא יש בו עקרי האמונה אין כ"א מתעורר עליהם, עיין מ"ש אגרת תימן וז"ל "התורה הזאת לא יוכל להנצל ממנו לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, עד סיף כל הדורות, אבל הוא נענש על כל מצוה שביטל, וגם נענש על כל עבירה שעבר, ולא יעלה על הלב שבהיותו עושה החמורות, שלא יענש על הקלות כדי להפקיר עצמו להם, אבל ירבעם בן נבט נענש על עגלים שהחטיא את ישראל, וג"כ נענש על שביטל מצות סוכה בסוכות, וזה העיקר יסוד גדול מיסודי התורה, ולמדוהו ועשו הקש עליו"26:

עוד כ' הרמב"ם פי' המשניות סנהדרין משנה משחק בקוביא כ' ומיסודי התורה ג"כ, שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעה"ז רק או בתור' שתושלם נפשו בחכמתו, או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות ע"ש, הרי עקרים קבועים וקיימים שהטיל רבינו חובה על כל ישראל, והטעם דלא מנה אותו במנין בפרק חלק מפני שאם נעיין נמצא אותם כלולים במספר אלו העקרים והמה ענפים יוצאים מעקרים הראשים שהם י"ג, והרמב"ם השתדל בכל זאת לבאר גם הפרטים, כמ"ש בפי' המשנה סוף ברכות וז"ל, ואין מקום להביא דברי הפלסופים, לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר בענין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת יותר מכל אשר אלמדהו עכ"ל, ורצה רבינו להשריש על לוח לבנו בכל מקום שבא הענין להורות על עקרי תורה, ומפ"ז שינה ושלש העקרים והענפים פעמי' רבות בפנים שונים להשלים המטרה אשר שם נוכח עיניו"

עוד לא נח להראות בכל חיבוריו כי כל אמונה טפלה אשר אין לה יסוד באמונה ודת, רק משפט ודם מבעלי הצבא הוא דרכי אמורי וריח ע"ז, עיין דבריו פי"א מהלכות עכו"ם הט"ז, שכ' שכל מעשים הללו דברי שקר וכזב הן, ואין לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשיך בהבלים אלו וכו', וכל המאמין בדברים הללו שיש בהם תועלת, רק התורה אוסרתן אינו אלא מן הסכלים, וממחוסרי הדעת ובכלל הנשים, ע' ירושלמי ס"פ ארבעה מיתות כי קצת הכשופים נעשו ע"י (אחוזת) [אחיזת] עינים, כמו שראה אחד נסיב צרור וזריק לי' לרומא ונעשה עגל לא שנעשה ממש רק הסית את המשרת לו וגנב בהעלמת עין עגל מן בקורתא ע"ש, ועיין עוד דבריו פי' המשנה פ' כל הצלמים במשנה שאלו את הזקנים ברומי, ועיין פי' המשנה סוף מקום שנהגו בבאור ברייתא דגנז ספר רפואות שספר זה היו בו סגולות ע"י טלמסאות וצורות שונות הנודעי' לבעלי הכחות, מזה הכת, ועיין מורה פל"ז לשלישי וז"ל והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקי' מזה המין הי' בלי ספק ע"ש, ואולם הרמב"ם אחר שבכל עת ענד דברי חז"ל עטרה לראשו והם מחמד עיניו, ולא הרחיק מאתם אף כחוט השערה, התנצל עצמו לישב עניני רפואות הנזכרות בדברי חז"ל שאין גוזר אותם הקש הטבעי, כתב פל"ז מספר המורה לשלישי "שכל דבר שהוציא אותם הנסיון, במסמר הצלוב ושן השועל, אין בו משום דרכי אמורי, וזה הפי' אצלו בחולין ס"פ כסוי הדם, בשלמא טוענו באבנים ניחא כי היכי דלכחיש חילי', פי' וגוזר אותם הקש הטבעי, אבל סוקרו בסקרא כיון שאין מוצי' כאן סיבה ע"פ השכל, הרי הוא דרכי אמורי, ומשני כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי, היינו כיון שהוציא אותן הנסיון והרשב"א סי' תי"ג ותי"ד רצה להראות סתירה בדבריו בתחילה אמר כל מה שלא יגזור אותו ענין הטבע, אבל נוהג לפי דעתם במנהג הסגולות, זה בכלל ד"א, וכאן כתב שדבר שהוציא אותו הנסיון אע"פ שלא יגזור עיון הטבעי אין בו משום דרכי אמורי, אולם המתבונן היטב ימצא כי מתחלה מדבר, מאותם הנסיונות שלא נבחנו עדיין, ודקדק במ"ש אבל נוהג לפי דעתם ולא עמדו שאר אנשי' על הבחינה, וכאן דיבר מאותן שכבר נתבררו לכל, ומפ"ז בפי"ט מהלכות שבת הי"ג והי"ד הביא רבינו הדק דקמיע מומחה ואתמחי גברי וקמיע בג"פ, שמותר לצאת בשבת, אף ע"פ שבספר המורה פס"א ופס"ב לראשון, דיבר רבינו סרה על שגעון כותבי הקמיעות, ויעיין פ"ה מהל' תפילין ה"ד "שאותן שכותבין במזוזה שמות, הרי הם בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב, שאלו הטפשים לא די שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהוא יחוד השם, כאלו הוא קמיע של הנאת עצמן כמו שעלה על לבם הסכל, שזה דבר המהנה. בהבלי העול'" וע' הגמ"יי פ"א מה' תפילין ה"ג על מ"ש רבי' מזוז' א"צ (איבוד) [עיבוד] לשמה, ושאלו חכמי לונל בטעם הדבר, וכתבו בשם התרומה ששמע בשם הרמב"ם דמזוזה אינה חובת הגוף כי אם לשומרה מן המזיקי', ודחה דבריו מהך שכתב בפ"ה מה"ת ה"ד איך כותב על אלו שחושבין שמזוזה הוא לצורך הנאת עצמן, שהם בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב, וע"כ הטע' בקמיעו' דאתמחי דמותר לצאת בשבת, הוא באותן קמיעות אשר הוציא הנסיון תועלתם, וע' פי' המשנה פרק בתרא דיומא במשנה מי שנשכו כלב שוטה דמאכילין אותו מחצר הכבד, ופליגי חכמי', וכ' דפלוגתתם מ"ס כיון שהוציא הנסיון רפואה בדיקה היא, ומותר להאכילו איסורי תורה כחצר הכבד מן הכלב ומר ספר שאינה רפואה בדיק' ע"ש, והיינו שאינו נסיון רק לפ"ד בעלי הכת ולא עמדו עדיין על הבחינ', וע' תוס' יוה"כ שהאריך בענין זה מדברי הרב בספר המורה, וע' מ"ש פי"א מהלכות עכו"ם ה"י והלכה י"א, וז"ל ובן אדם שאמר החבר עליו אותן הקולות, והוא יושב לפניו ומדמ' שיש לו בזה הנאה, מכין אותו מכ' מרדו' 27 מפני שנשתתף בסכלות החבר, וכל אותן הקולו' והשמו' המשונים והמכוערי' לא ירעו וגם הטיב אין אותם, מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש עליו על מקו' נשיכה אפי' בשבת, כדי לישב דעתו ולחזק לבו אע"פ שאין הדבר מועיל כלום, התירו כדי שלא תטרוף דעתו ע"ש, והעתיקו מרן הב"י בשלחנו הטהור י"ד סימן קע"ז וראיתי כי הגאון החסיד מוהר"א מווילנא, צועק בזה מרה על רבינו, ובאמת אין כאן שום דבר תימא דלענין חילול שבת בהוצאה שיש בזדונו סקילה, א"כ צריך דוקא הוציא אותן הנסיון, אולם בלחישה על המכה בשבת, שאין כאן מעשה, וגם בשבת לא נאסר רק משו' דברי' של שבת אסור להיות כשל חול, וכתיב ודבר דבר, וא"כ כדי שלא תטרוף דעתו התירו הלחשי' אף שעדיין לא נבחנו, כיון שהוא מבעלי הדמיון התירו שלא תטרוף דעתו, וכן קושית הרשב"א יש ליישב על דרך זה, להסיר הסתירות שהתעורר על רבינו, מש"ס בבלי כי לכל אדם לא הותר רק אחר שנתברר היטב בנסיון, ולבעלי הדמיון החולי' בעצמם התירו, אף בדברים שלא עמדו עדיין על הבחינה:

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה