עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
פתיחה · פרק רביעי
והנה טרם שאסיר דיבות הטוען בד' מראות נגעים שהראה באמונות וביסודות רבינו, אחשוב למשפט להציג מקודם הפעולות שפעל רבינו לטובת עמו, לסלול להנבוכים דרך הישר, ולעקור אמונות נפסדות, ודיעות נכזבות, אשר נשתרשו בלב ההמון ממנו, כמו בענין זה שהקב"ה איננו גוף ולא כח בגוף, ואינו בעל תוארים, הנה לפי מה ששמענו ולפי מה שמספר הרב בעצמו, טעו העם אז בעיקר זה, וחשבו כלם שהשי"ת הוא בעל צורה, רק גדול במהותו ואיכותו יותר מצורת הגלגלים ואף החכמים והתורניים לא נטו בזה מפשוטי המקראות, ומן האגדות אשר פשוטם מורה ע"ז, שהשי"ת הוא בעל צורה ותמונה, ויש לו תוארים, וכמה טרח ויגע הרב ז"ל להרחיק דעה נפסדה הלזו, ולהראות עד היכן עיקר זה שכתב בתורה כי לא ראיתם כל תמונה מגיע, ועם מה שאמרו חז"ל אין למעלה לא עורף לא עיפוי, וכן מה שאמרו במכילתא לא נאמר רק לשבר את האוזן, נותן לבריות סימן הניכר להם, ואלמלא לא פעל למען עמו רק בפינה זאת, אזי יצא ידי חובתו יותר מכל הגאונים שקדמו אליו, כאשר העידו הבדרשי וראש גולה מדמשק במכתבם, שראו אנשים גדולים מיחסים לקב"ה צורה ומקום, וכן העיד הרמב"ן בהתנצלות המורה ע"ז, ורק רבינו בחכמתו הציל המון הרב הזה שלא יהי' משוקעים עוד באמונה מקולקלה בזאת, ות"ל מקצה המזרח ועד קצה המערב נעקרה דיעה נפסדה זאת מאתנו, וכלם מאמינים שהשי"ת איננו גוף ולא כח בגוף, וגם המקובלים כלם בפה אחד ענו ואמרו שהרבה פעל בזה: ומצד השני השתדל בכל עוז לעמוד נגד התועים שנטו אחר אריסטו באמונות קדמות העולם, ובתחילה הראה כי אין לאריסטו ע"ז מופת חותך, ומחשבות אומדיות לבד הן, כי אין לקחת ראי' מן הדברים הנמצאים כבר, על טבע המציאות בעת שהתנועעו לצאת, כי כל מתחדש טבעו אחר התחדשו והשלמו, בלתי טבעו בעת התהוותו והתחלתו ביציאה מן הכח אל הפועל, עיין מורה פי"ז לשני, לכן החליט רבינו לבטל דיעה זאת, והרבה עשה למען התורה, אחר שנודע לנו איך החזיק רבינו בשאר דיעותיו, והיה גם לפי דעתו תכלית שכל האדם במ"ש לעיל, וערך שני אלפי' שנה, היו כל החכמים מקצה הארץ, נוטים אחר סברותיו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, כמו שנודע לכל מעיין בקורות חכמת האלהית, וכמעט שהיתה השתדלותו זאת גדולה כהשתדלות הראשון, בהרחקת הגשמיות, יהי נועם ה' בהכלו ויתלונן בצל שדי על הטוב אשר עשה למעננו25: כי גם לשיטת הרמב"ם התורה לא תבטל ותהרוס ענינים המושגים בשכל, ולא תכזב אותם רק תתעס' לקיימם, ולא תכחיש אלו העניני', בשום פנים וטרח בזה רבינו להראות כי אין לאריסטו מופת חותך על קדמות העולם, והתורה לא תתקיים בשום אופן ע"י אמונה זאת, לכן התורה הוא אמתית ומבוררת ודעת אריסטו בטלה בזה, ועתה יראה הטוען איך שקר בדא מלבו, כי הרמב"ם נמשך רק אחר דעתו, ואף בדבר שמכחיש התורה חפש פירושים זרים להתאחדם, חלילה וחס לרבינו מזה הרי אומר בפירוש שהיה נקל לפרש פירושים, אולם לא רצה לקיימם אחר שיסודי דתינו שהעולם מחודש, לכן נתבטלה שיטת אריסטו לגמרי, וזה ענין גדול אשר עשה למען עמו למי שיודע איך גדול היה האיש הזה ודיעותיו בעיני כל בעלי מדע אז, והוא היה הראשון אשר בפינה זאת בטל דבריו:
נשוב עתה לשארי פעולתי' של רבינו אשר פעל למען עמו, הנה הציג לנו עקרים שלשה עשר באמונה למען דעת כל איש ישראל העניני' הראשים, אשר צריך כל איש להאמין, ואם נתקלקל עיקר אחד אזי בשם ישראל לא יכונה, ונחלק מאתנו, והטוען טען כי הוא המצאה חדשה אשר לא עלתה על לב קדמונינו, ומה מתוק דברי ר"ש הנגיד במבוא התלמוד, במה שכתב כל מחלוקת שהוא בדעת לבד ולא במעשה, לא יגזור בו הלכה בדברי פלוני, והרמב"ם עשה בהיפוך קבע מה אנו חייבים להאמין, הפעם בושתי וגם נכלמתי כי טח עיניו מראות, והביא דברי הר"ש הנגיד הלא הרב עצמו אומר כן בפי' המשנה פ' חלק, בהך פלוגתא אם אנשי דור המבול, יש להם חלק לעולם הבא, או לא כתב "וכבר זכרתי פעמים רבות, שכל מחלוקת שלא יהיה רק לאמונה, ולא למעשה אין לך לפסוק הלכה" ע"ש, ומ"ש שכבר זכר כן הרבה פעמים, לא מצאתי רק פעם א', בפי' המשנה ראשונה דשבועות, בהך דעל מה הפר והשעיר בפנים ושבחוץ מכפרים, כ' "כיון שאין כאן הלכה למעש' רק אמונת דבר לבד, אין כאן מקום לפסק הלכה" ע"ש, ועיין ספר המצות לא תעשה קל"ג "וכבר בארנו בפי' המשנה, כל מחלוקת שהוא בסברא ולא במעשה, לא נפסוק הלכה" ומאמר תחיית המתים אשר השתמש הטוען לרעתו של רבינו ולא לטובה, נזכר ג"כ לענין פלוגתת חז"ל פ' חלק אם מתי יחזקאל אמת או משל הי', כתב "וכל דבר שיש מחלוקת שלא יבא לידי מעשה, אפשר להכריע א' מב' המאמרים" וא"כ גם דברי רבינו מתוקים, רק לא ירד הטוען לעומק הדבר, וערבב ענינים רחוקים זה מזה ואינם דומים בשום צד, כי בפרטי הדברים אם אנשי מבול ועשרת השבטים יש להם חלק לעולם הבא, בודאי אין מקום לפסק הלכה, אולם ביסודות הדת אשר כבר הקדים, כי אם נתקלקל לא' ביסודות אלו במחשבה נכזבה ונפסדה, אזי יצא מאתנו ויש נ"מ לענין שחיטתו שפסולה וכן אינו יכול לבטל רשות לענין עירוב כמ"ש פ"ד מה' שחיטה ופ"ב מה' עירובין, וע' רמב"ם פי' המשנ' פ' הנחנקין על חומר דברי סופרי' מדברי תורה, שכ' כי מי שמחוייב מיתה כגון זקן ממרא או מי שחילל השבת וכדומה, עדיין ישראל הוא לכל דבריו, רק רשע וחוטא הוא, ונדון על גודל רשעו, אולם הצדוקים וכו' ע"ש, אבל מחלוקת בפרטים, כל הש"ס מלא מזה, ואין זה מזיק לעקרים, אם מאמין כי אנשי מבול יש להם חלק לעוה"ב או לא, והטוען ערבב ענינים רחוקים זה מזה ולא ידע כי הרב בעצמו קבע מסמורת בעיקר זה המתוק, אשר הביא הטוען בשם מהר"ש הנגיד:
ודע כי במנין העקרים הי' רבינו ראשון בזה, ולא לבד שקבע אלו העקרים שלשה עשר, רק קבע עקרים אחרים בספריו הרבים, כמו אמונת החידוש אשר חייב להאמין האיש המחזיק בתורת משה, וכן בענין הבחירה שהביא בשמונה פרקים ופ"ה מהל' תשובה, שרשות לכל אחד אם רצה להטות לדרך טובה ולהיות צדיק כמו משה רבינו,או רשע כירבעם, ועיקר זה הוא גדול בתורה והוא עמוד התורה והמצות, וכן בזה שהראה שהידיעה איננה מכרחת הבחירה, ועיין פי' פ"ג דאבות, על המשנה הכל צפוי והרשות נתונה, כתב רבינו זה המאמר כולל ענינים גדולים, וראוי זה המאמר לר' עקיבא, ועיין עקרים פ"ג לראשון שהתעורר באמת עליו, שהשמיט איזה עקרים, כגון ענין הבחירה והשגחה, אולם להרמב"ם הם רק ענפים מן עיקר שכר ועונש, אשר לא יכון בלא זה, עוד כתב רבינו סוף משנה מכות "כי העיקר אצלנו כי כשיקיים אדם מצוה אחת מתרי"ג מצות, כסדר וכהוגן שלא ישתף דבר אחר מכוונת העולם, יזכה לחיי עולם הבא" ועיין בהקדמתו לפי' המשנה בזה שאין הנבואה מועלת לדיני תורה דכתיב לא בשמים הוא אין נביא רשאי לחדש, וסיים "אבל יתרון הנביא ופעלו במצוה, הוא חי נפשי מן העקרים הגדולים, שעליו משען האמונה ויסודה" ע"ש, ועיין משנה סנהדרין על הך דחומר דברי סופרים מדברי תורה, שכתב "שעיקר גדול להאמין בתורה שבע"פ", וסיים "אמנם הארכתי בדבר זה לפי שגם הוא יש בו עקרי האמונה אין כ"א מתעורר עליהם, עיין מ"ש אגרת תימן וז"ל "התורה הזאת לא יוכל להנצל ממנו לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, עד סיף כל הדורות, אבל הוא נענש על כל מצוה שביטל, וגם נענש על כל עבירה שעבר, ולא יעלה על הלב שבהיותו עושה החמורות, שלא יענש על הקלות כדי להפקיר עצמו להם, אבל ירבעם בן נבט נענש על עגלים שהחטיא את ישראל, וג"כ נענש על שביטל מצות סוכה בסוכות, וזה העיקר יסוד גדול מיסודי התורה, ולמדוהו ועשו הקש עליו"26:
עוד כ' הרמב"ם פי' המשניות סנהדרין משנה משחק בקוביא כ' ומיסודי התורה ג"כ, שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעה"ז רק או בתור' שתושלם נפשו בחכמתו, או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות ע"ש, הרי עקרים קבועים וקיימים שהטיל רבינו חובה על כל ישראל, והטעם דלא מנה אותו במנין בפרק חלק מפני שאם נעיין נמצא אותם כלולים במספר אלו העקרים והמה ענפים יוצאים מעקרים הראשים שהם י"ג, והרמב"ם השתדל בכל זאת לבאר גם הפרטים, כמ"ש בפי' המשנה סוף ברכות וז"ל, ואין מקום להביא דברי הפלסופים, לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר בענין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת יותר מכל אשר אלמדהו עכ"ל, ורצה רבינו להשריש על לוח לבנו בכל מקום שבא הענין להורות על עקרי תורה, ומפ"ז שינה ושלש העקרים והענפים פעמי' רבות בפנים שונים להשלים המטרה אשר שם נוכח עיניו"
עוד לא נח להראות בכל חיבוריו כי כל אמונה טפלה אשר אין לה יסוד באמונה ודת, רק משפט ודם מבעלי הצבא הוא דרכי אמורי וריח ע"ז, עיין דבריו פי"א מהלכות עכו"ם הט"ז, שכ' שכל מעשים הללו דברי שקר וכזב הן, ואין לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשיך בהבלים אלו וכו', וכל המאמין בדברים הללו שיש בהם תועלת, רק התורה אוסרתן אינו אלא מן הסכלים, וממחוסרי הדעת ובכלל הנשים, ע' ירושלמי ס"פ ארבעה מיתות כי קצת הכשופים נעשו ע"י (אחוזת) [אחיזת] עינים, כמו שראה אחד נסיב צרור וזריק לי' לרומא ונעשה עגל לא שנעשה ממש רק הסית את המשרת לו וגנב בהעלמת עין עגל מן בקורתא ע"ש, ועיין עוד דבריו פי' המשנה פ' כל הצלמים במשנה שאלו את הזקנים ברומי, ועיין פי' המשנה סוף מקום שנהגו בבאור ברייתא דגנז ספר רפואות שספר זה היו בו סגולות ע"י טלמסאות וצורות שונות הנודעי' לבעלי הכחות, מזה הכת, ועיין מורה פל"ז לשלישי וז"ל והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקי' מזה המין הי' בלי ספק ע"ש, ואולם הרמב"ם אחר שבכל עת ענד דברי חז"ל עטרה לראשו והם מחמד עיניו, ולא הרחיק מאתם אף כחוט השערה, התנצל עצמו לישב עניני רפואות הנזכרות בדברי חז"ל שאין גוזר אותם הקש הטבעי, כתב פל"ז מספר המורה לשלישי "שכל דבר שהוציא אותם הנסיון, במסמר הצלוב ושן השועל, אין בו משום דרכי אמורי, וזה הפי' אצלו בחולין ס"פ כסוי הדם, בשלמא טוענו באבנים ניחא כי היכי דלכחיש חילי', פי' וגוזר אותם הקש הטבעי, אבל סוקרו בסקרא כיון שאין מוצי' כאן סיבה ע"פ השכל, הרי הוא דרכי אמורי, ומשני כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי, היינו כיון שהוציא אותן הנסיון והרשב"א סי' תי"ג ותי"ד רצה להראות סתירה בדבריו בתחילה אמר כל מה שלא יגזור אותו ענין הטבע, אבל נוהג לפי דעתם במנהג הסגולות, זה בכלל ד"א, וכאן כתב שדבר שהוציא אותו הנסיון אע"פ שלא יגזור עיון הטבעי אין בו משום דרכי אמורי, אולם המתבונן היטב ימצא כי מתחלה מדבר, מאותם הנסיונות שלא נבחנו עדיין, ודקדק במ"ש אבל נוהג לפי דעתם ולא עמדו שאר אנשי' על הבחינה, וכאן דיבר מאותן שכבר נתבררו לכל, ומפ"ז בפי"ט מהלכות שבת הי"ג והי"ד הביא רבינו הדק דקמיע מומחה ואתמחי גברי וקמיע בג"פ, שמותר לצאת בשבת, אף ע"פ שבספר המורה פס"א ופס"ב לראשון, דיבר רבינו סרה על שגעון כותבי הקמיעות, ויעיין פ"ה מהל' תפילין ה"ד "שאותן שכותבין במזוזה שמות, הרי הם בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב, שאלו הטפשים לא די שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהוא יחוד השם, כאלו הוא קמיע של הנאת עצמן כמו שעלה על לבם הסכל, שזה דבר המהנה. בהבלי העול'" וע' הגמ"יי פ"א מה' תפילין ה"ג על מ"ש רבי' מזוז' א"צ (איבוד) [עיבוד] לשמה, ושאלו חכמי לונל בטעם הדבר, וכתבו בשם התרומה ששמע בשם הרמב"ם דמזוזה אינה חובת הגוף כי אם לשומרה מן המזיקי', ודחה דבריו מהך שכתב בפ"ה מה"ת ה"ד איך כותב על אלו שחושבין שמזוזה הוא לצורך הנאת עצמן, שהם בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב, וע"כ הטע' בקמיעו' דאתמחי דמותר לצאת בשבת, הוא באותן קמיעות אשר הוציא הנסיון תועלתם, וע' פי' המשנה פרק בתרא דיומא במשנה מי שנשכו כלב שוטה דמאכילין אותו מחצר הכבד, ופליגי חכמי', וכ' דפלוגתתם מ"ס כיון שהוציא הנסיון רפואה בדיקה היא, ומותר להאכילו איסורי תורה כחצר הכבד מן הכלב ומר ספר שאינה רפואה בדיק' ע"ש, והיינו שאינו נסיון רק לפ"ד בעלי הכת ולא עמדו עדיין על הבחינ', וע' תוס' יוה"כ שהאריך בענין זה מדברי הרב בספר המורה, וע' מ"ש פי"א מהלכות עכו"ם ה"י והלכה י"א, וז"ל ובן אדם שאמר החבר עליו אותן הקולות, והוא יושב לפניו ומדמ' שיש לו בזה הנאה, מכין אותו מכ' מרדו' 27 מפני שנשתתף בסכלות החבר, וכל אותן הקולו' והשמו' המשונים והמכוערי' לא ירעו וגם הטיב אין אותם, מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש עליו על מקו' נשיכה אפי' בשבת, כדי לישב דעתו ולחזק לבו אע"פ שאין הדבר מועיל כלום, התירו כדי שלא תטרוף דעתו ע"ש, והעתיקו מרן הב"י בשלחנו הטהור י"ד סימן קע"ז וראיתי כי הגאון החסיד מוהר"א מווילנא, צועק בזה מרה על רבינו, ובאמת אין כאן שום דבר תימא דלענין חילול שבת בהוצאה שיש בזדונו סקילה, א"כ צריך דוקא הוציא אותן הנסיון, אולם בלחישה על המכה בשבת, שאין כאן מעשה, וגם בשבת לא נאסר רק משו' דברי' של שבת אסור להיות כשל חול, וכתיב ודבר דבר, וא"כ כדי שלא תטרוף דעתו התירו הלחשי' אף שעדיין לא נבחנו, כיון שהוא מבעלי הדמיון התירו שלא תטרוף דעתו, וכן קושית הרשב"א יש ליישב על דרך זה, להסיר הסתירות שהתעורר על רבינו, מש"ס בבלי כי לכל אדם לא הותר רק אחר שנתברר היטב בנסיון, ולבעלי הדמיון החולי' בעצמם התירו, אף בדברים שלא עמדו עדיין על הבחינה:
עוד הסביר רבינו מ"ש פ"ק דשבועו', אסור להתרפאו' בדברי תורה, וכתב פי"א מהלכות עכו"ם הלכה י"ב הלוחש על המכה וקורא פסוקים, והמניח ספר תורה ותפילין על הקטן בשביל שישן לא די שהם בכלל מנחשי' וחברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שעושין ד"ת רפואות הגוף ואינן אלא רפואות הנפש, שנאמר ויהיה חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקי' ומזמורי תהלים כדי שתגן עליה' זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזיקין, הר"ז מותר ע"ש, והיינו כמ"ש בש"ס שם להגן שאני, ודעתו כי מצות התורה לא באו לנו רק להשריש על לוח לבנו אמונות אמתיות, ולהשלי' הנפש אבל לא להנאת הגוף, וע"ז אמרו מצות לאו להנות נתנו רק לעול על צווארנו הן, ואין בעשייתן שום הנאה לגוף כקמיע של הנאת עצמן, רק למעלה יותר גדולה נתנו לנו, להשלים מטרת האדם בעולם הזה בפרוזדור, כדי שיכנס לטרקלין מקושט בהוד והדר, ומצות שבגוף, המה אותיות חיצוניות, לעורר הנפשות אל נכון מהשגחתו ויכלתו של השי"ת, כי כל העולם כלו ביד השי"ת לעשות כרצונו, ולשנות כל סדרי בראשית, ומפ"ז אמרו (מגילה רפ"ד) תשמישי מצוה נזרקין, ותשמישי קדושה אינן נזרקין, והטע' מפני שתשמישי מצוה כלולב ושופר אין מכוונים לעצמם, רק לעורר הלבבות על עוצם יכלתו והשגחתו עלינו, מהמעשים הנוראים אשר הראה לאבותינו מימים קדמונים, וכל מצוה מיוחדת לזמנה, ואם יתקע שופר בפסח, או יאכל מצה בעצרת, אזי לא עשה ולא כלום, ולא באו רק להזכיר הנפלאות באותן הימים אשר אירע לאבותינו, ומוכשרים המה רק בעת הזאת, ובעבור הזמן אין בהם שום קדושה, רק בתנאי שלא יהיה מצות בזיות עליו, עיין פ"ב דשבת אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה, ועיין או"ח סי' כ"א, אבל ס"ת ותפילין ומזוזה שיש להם קדושה עצמית, מפני הדברים שנכתוב בהם, הנה לא נתבטלה קדושתם עולמית, ובכ"ז אף אלו אין מרפאין בעה"ז, והא דמצינו פ"ק (דע"ז י"א ע"א) דמזוזה משמרת, וכן הוא ירושלמי פ"ק דפיאה דרבינו שלח לארטבן מזוזה וא"ל ששלח דבר שמשמרו, היינו בכלל להגן כשאר מצות, דאמרינן (בסוטה דף כ"א ע"א) דמצוה מגיני ומצלי, שעי"ז שמקיימים מצות התורה, נתלית בהם השגחת השי"ת כי עיני ה' אל יראיו, וזה הוא שיר של פגעים כי ע"י המצות הם מתדבקים להשי"ת, וכל זמן שהשגחתו דבוקה בבן אדם לא יאונה לו כל און, וע' מורה פנ"ב לשלישי, לבאר דבר זה ביתר שאת, כי לפי עוצם ההשגה והעבודה ושיעור תבונת בעל שכל, כן תהיה בו ההשגחה, ואיש אשר עומד תמיד עם ה' הולך וצועד בכל עת למעלה, לקבל השפעה ולהתאחד עם צורות העליוני', איש כזה הוא תמיד מושגח מאתו ית' להצילו מכל מחלה ופגע, וכל הרעות שראינו וששמענו שאירעו להחסידים והקדושים, לא ארעו רק בעת שהתרשלו מדביקותם, ופנו אל מעש' עולם הזה, ואזי פסקה מהם ההשגח' ואירע להם מהיסורין והצער, אבל בעת העבודה השגחתו חופפה עליהם תדיר ע"ש, וא"כ אלו המצות מגינות עלינו, ג"כ מצד זה שעושים מצוה בכוונה, ודבוקה בהם ההשגחה, ועי"ז יגון עליה' ה' מרעים נאמנים28 וזה ג"כ דע' האומר שמצות צריכות כוונה היינו שמצד עצמם אינם מכווני' מאומה, רק להשלים הנפש במה שחושב ביחודו ואחדותו ויכלתו של השי"ת, ואם תעדר הכוונה אזי לאו כלום עשה, שהרי אין כאן ענין אשר תועיל לחזק בלבו אותן הדיעות, אשר המצות החיצוניות מורות ומעוררות עליהם, וע"ז אמרו (בנזיר כ"ג ובהוריות י') מה דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם א' אכלו לשם מצוה צדיקי' ילכו בם, וא' אכלו לשם אכילה גסה קרינין ופושעי' יכשלו בם, ראינו אע"פ שאכל הפסח בזמנו והשלים כל תנאי המצוה, אולם כיון שלא עשה רק לתאוותו להשביר רעבונו, ולא השלים הכוונה להשלים עצמו בדיעות, לא קיים המצוה כלל, ואפי' לפי שיטתינו דקי"ל מצות אין צריכות כוונה, עיין רמב"ם פ"ו מהלכות חמץ ה"ג, באנסוהו עכו"ם או לסטי' לאכול מצה יצא ידי חובתו, הנה ראינו דעתו ספ"ב מה' גירושין שנתן טעם לדברי' כיוצא בזה, וז"ל אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצות או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר איסור, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע, לפיכך זה שאין רוצה לגרש מאחר שרוצה להיות מישראל, ורוצה לעשות כל המצות, רק יצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש, הרי שמטע' חזקה ברצון בא עליו, כיון שהוא ישראל כשר ונוהג בדת אבותיו רק יצרו אונסו ומיד שכפאוהו, מוקמינן על חזקת כשרות שעשה ברצון, לקיים מצות ה' בהכשרו ותיקונו, וזה הענין ג"כ רפ"ק דזבחים סתמא לשמה קאי, וזבחים שנזבחו סתם כשרים, ומפ"ז אם לא ידע שהיום פסח, או לא ידע שזה מצה, כ' הרב המגיד שם דבאמת לא יצא י"ח שהרי אין שייך כאן חזקה זאת, שכוון למצוה, אחרי שלא ידע כלל שזה הוא ענין מצוה, והארכתי בזה בחי', עכ"פ שיטת הר"מ מתקיימת שעיקרם של המצות אינם רק רפואות הנפש מפני שמרפאין חולי הנפש, ועוד הארכתי בחיבור מיוחד מכונה תועלת ספרי הרמב"ם לבני עמנו כלל ובפרט ושמה יבואר כל דיעותיו של רבינו ואכ"מ: