עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
פתיחה · פרק חמישי
נשוב עתה לשאר הטענות של הטוען ואכתוב כאן בקיצור, ובאריכו' בספר תועלת ס' הרמב"ם, ומ"ש ועצור במלים לא אוכל על אמונה אחת אשר לקח הרמב"ם מאריסטו ומפורשיו, אשר הזיקה לנו מצדדים הרבה, הוא אמונתו במהות הנפש שהוא כח ההבנה לבד, ודבר הנבדל אחר המות הוא המגיע בפועל, והראה מזה ד' מראות נגעים בשיטת רבינו, א' מצד המדות כי מזה נתהוה באומתינו שנאת הדת לאיש אשר אין אמונתם כאומנתינו, דבר אשר לא ירשנו מאבותינו, ונתן אותנו לזעוה, יען אין מאמונת ישראל להאמין, שיעניש ה' את העמים על ע"ז, כי אם על החמס ועל הגזל ועל כל אשר בין אדם לחבירו לבד עכ"ל, שמעו וראו דברים חדשים, כל מתחיל יודע שבני נח נצטוו על ז' מצות, ואלו הן, ע"ז, ברכת השם, אבר מן החי, גזל, עריות, שפיכות דמים, דינים, (סנהדרין נ"ו ע"ב ורמב"ם פ"ט מה' מלכי' ה"א) ועתה הנה ע"ז, ברכת השם, ואבר מן החי, אינם רק מצות בין אדם למקום, ואינו נצמח מזה היזק לחברה, ועיין רמב"ם פ"י מה' מלכים דבן נח ששבת או עשה מועד לעצמו, הרי זה חייב מיתה, וכן נצטוה על הרבעת בהמה וכלאי כרם, ועתה איך תתקיים דעת המשתד"ל שאין זה מאמונתינו שיעניש ה' את העמים על עכו"ם ושארי עבירות שאינם בין אדם לחבירו: וא"ל שכוונתו דרק בדיני אדם נדון ב"נ אם עבר על מצות אלו, ובזמן שהיתה ידינו תקיפה אבל דין שמים אינו לבני נח רק על עבירות בין אדם לחבירו לבד, אכן מה נעשה מ"ש חז"ל בריש ע"ז, ראה הקב"ה שאין ב"נ מקיימים ז' מצות עמד והתירן, ראינו על כל שבע מצות כעס הקב"ה שלא קיימו, וע' רש"י (ע"ז ו' ע"א) דמפ"ז אסור למכור לפני אדיהן, משום לפני עור שב"נ נצטוו על ע"ז, וכתב רש"י אע"ג דאמרינן שוויתר להם הקב"ה, היינו שאין מקבלין שכר מיהו אל יעברו על ידך, שהרי עתידין ליתן דין על שאין מקיימים אותם, ועיין רש"י (יבמות מ"ח ע"ב) דמפני מה גרים בזמן הזה מעונים, מפני שלא קיימו ז' מצות, ופרש"י בעודן כו"ם ועד השתא לא אפרעו מהן, דפורעניות גנוזה להם לעוה"ב, ועיין (ביצה ט"ז) דמקשה הש"ס א"ה לא לענשו עכו"ם על שמירת שבת, עיין רש"י ומהרש"א וצל"ח דעיקר הפי' דבן נח ששבת חייב מיתה, וכיון שלא נדע אימת שבת אינו חייבים בעונש, ראינו דהקב"ה מעני' אותם על אזהר' יום ולילה לא ישבותו, ולא עונש ב"ד לבד, ועוד דבאותן מצות שאינם בכלל שבע מצות, כגון הרבעת בהמה וכלאי כרם ובני קטורה שלא מלו, או ב"נ שעסק בתורה, או ששבת, בכל אלו כ' הרמב"ם שמודיעין אותם שחייבים מיתה ואינם נהרגין ע"ש פ"י מה' מלכים, ועתה הודעה זאת אך למותר, דהרי ב"ד של ישראל אין מענישין אותם, ועונש שמים אין באפשרות לדעת המשתד"ל, אחרי שכל אלו אינם מצות שבין אדם לחברו, אלא ע"כ צ"ל דבאותן עבירות שאין עונשין ב"ד של מטה עכ"פ עונש שמים יש, ומזהירין אותם ע"ז ע' מרן כ"ט, עכ"פ ראינו עונש שמים בעבירות שבין אדם למקום בלבד:
עוד הראה הנגע בדברי רבינו מדוע לא המתי' המרירו' נגד האומות, והוא הוסיף לפעמים על מרירותם, גם בפינה זאת לא ידעתי איך יעלה על הדעת שאיש אשר אלה לו, אשר חשד אותו הטוען בעצמו כי סמך עצמו ראשו ורובו, רק ע"ד אריסטו אפילו נגד התורה, ומצד אחר חשד אותו כי היה שונא כל האומות, היתכן זאת בחוק רבינו אשר למד ספרי עמים, וידע כל ספרי היוונים והערביים, ופרטם בשם בספריו, אריסטו, ורבו אפלטון, ותלמידיו, אלכסנדר, תמסטיוס, יוחני המדקדק, אבן עדי, אבונצר, אבובכר בן אלצאיג, אבן אפלה, אלראזי, עיין מורה פע"א לראשון ופ"ט לשני, שהיה מתחבר לקצת חכמי ערב ללמוד עמהם בתכונה, ובתשובותיו לר"ש אבן תבון, כתב כי דעת אריסטו תכלית שכל אדם, חוץ ממי שהשפיע עליו שפע אלהי אשר אין למעלה מזה, ומביא שם ספרי בן רש"ד חברו, והרי כל אלו לא מבני ישראל המה, ובפרט אפלטון ואריסטו ושאר היוונים הקדמונים לא ידעו ממציאות תורת משה29 ועם כ"ז לא סר רבינו בכל עת לפאר ולרומם חכמתם, היעלה זאת ע"ד שאיש אשר אלה לו, ונתחנך על דרכי חכמת האומות יהיה רודף לדתות אחרות, ובד' מקומו' מספרו פ"ג מה"ת פי"ד מה' איסורי ביאה פי"א מה' עדות פ"ח מה' מלכים, כתב רבינו הלכה פסוקה דחכמי וחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ובמכתבו להדיין ר' חסדאי הלוי כתב "הוי יודע דרחמנא לבא בעי, ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, וע"כ אמרו חכמי האמת חסידי אומות יש להם חלק לעוה"ב, אם השיגו מה שראוי להשיג, ואין בדבר ספק שכל מי שהתקין עצמו ונפשו, בכשרון המדות וכשרון הדיעות באמונות הבורא יתברך הוא מבני עולם הבא, וע"כ אמרו חכמ' אמת, אפילו אינו ישראל ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וכל עצמו של דבר ומגמת תורת משה תיקון הגוף והנפש לבורא יתברך, ולא נשתבח משה רבינו אלא בכך, והאיש משה עניו מאד, וביותר מזה כתב רבינו סוף הלכות שמיטה וז"ל,לא שבט לוי לבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר הבינו מדעו ושכלו לעמוד לשרת לפני ה' בקודש, והלך ישר כמו שעשאו האלהים, ופרק מעול צווארו עול החשבונות הרבות, שבקשו ממנו בני אדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, וה' חלקו ונחלתו, ע"ש, הרי דכ' דכל איש מכל באי העולם נתקדש קודש קדשים, אם הלך במסילה הנכונה, וע' ר"מ אלשקר מ"ש בזה נגד הטוען הרש"ט:
ומ"ש על דברי הרמב"ם פי' המשנה פ"ד דב"ק, ואל תתמה עד"ז, ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטות הבהמות, אע"פ שלא חטאו לפי שמי שאין בו שלימות על האמת שלימות המדות, אינו בכלל אדם רק תכלית מציאותו לצורך האדם, וכתב הטוען ונמשך מזה שכל מי שאין אמונתו ישרה לא נצטוינו לאהבו, חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל, מי אשר הזהיר אותנו על הרחמנות יותר מחז"ל, והרב שהלך בעקבותם ע' (ברכות מ' ע"א) לא יאכל אדם טרם שהתקין המזון לבהמות, וע' ב"מ פרק הפועלים כי רבי נענש בשביל שלא חס על העגל אשר נטמן תחת כסותו וא"ל לכך נוצרת, ראינו שתקיף הרחמנות אצלנו אפילו בעל חיים שאינם מדברים, בפרט נצטוינו לנהוג עם עבדים כנענים דרך חמלה וחנינה, ואין מותר להכותם רק בשוט או בקנה, וכשירב' להכותם נהרג עליהם, וחייב על חבלתו, ויוצא בראשי אברים ובא בתורה לא תסגיר עבד אל אדוניו, עיין מורה פרק ל"ט לשלישי באריכות ממדות הרחמנות במצות אלו, ועיין רמב"ם סוף הלכות עבדים וז"ל, אע"פ שמותר לעבוד בפרך בעבד כנעני, מ"מ מדת חסידות ודרכי חכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו ויאכלהו מכל מאכל ומשתה וכו', ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים לעבדות (מסרך) [מסרן] הכתוב ולא לבושה, וידבר אתו בנחת, אבל זרעו של אברהם אבינו שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ע"ש:
ומה שטען שקלקל רבינו אמונת ישראל, בענין תחיית המתים שלדעתו אינו אלא לצדיקים בלבד, ולא לרשעים ולתועים, לא ידעתי לו שום קלקול אחר שבפ' חלק הביא רבינו, ע"ז לשון בראשית רבה גבורות שמים לצדיקים ולרשעים, ותחיית המתים אינו אלא לצדיקים בלבד, והוא אצלנו ש"ס (תענית ז' ע"א) וכן הוא בריש חלק תנא הוא כפר בת"ה לפיכך לא יהי' לו חלק בת"ה, ועיין חלק (צ"ב ע"ב) דמשום סי' עמדו מתי יחזקאל דאין ראויים לתחי' משום שכפרו בו, ובשאר מקומות עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם, עוד שם ולר"א דאמר מתי חוץ לארץ אינם חיים, ומקשה הש"ס וכי צדיקים בחוץ לארץ לא יחי', עוד שם צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אין חוזרין לעפרם, ובכל אלו המקומות לא נזכר רק צדיקים משמע דרשעים אין להם חלק בתחיית המתים, ופשט הקרא דדניאל ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, הנה לשון ורבים מישני עפר ולא אמר כל ישני עפר יקיצו, מכאן דאין כלם מוכנים ליום התחי', ומה שנאמר אלה לחרפות ודראון עולם, הכוונה שאותן אשר ישארו טובים בזמן התחי', יהי' נשאר נשמותן צרורה בצרור החיים, ואותן אשר יקלקלו אורחותם גם אז בתחיית המתי' שהוא כמו עולם הבחינה האחרונה, ישארו לדראון עולם ועיקר הדבר, נ"ל דהוא פלוגתא בין בבלי וירושלמי, דלשון הירושלמי פ"ט דכלאי' ר' ינאי מיפקיד מלבשני לא חוורין ולא אוכמין אי קמית ביני צדיקים לא מבעית, ואין קמית בכין רשעיא לא טיבעית, ומשמע דגם חוטאים מוכנים ליום התחי', ובש"ס דילן נדה פרק כל היד הגי' שמא לא אזכה, ואהי' כחתן בין האבלים, ראינו דר"י חשש שמא לא יזכה אז לת"ה, ורמב"ם סתם כש"ס דילן, ואין תפיסה עליו בשבי' זה לאמור כי קלקל אמונת ישראל ח"ו וע' רמב"ן שער הגמול:
נשוב לעיקר התלונה שהחליט שתחי' המתים לדעת הרמב"ם הוא רק לנפש בלבד, ומאשים את רבינו כי לדבריו אין דין ואין חשבון בשאול אשר הולך שמה, הנה התואנות הללו כבר נודעו לכל מתחיל, והרמ"ה במכתבו התעורר ע"ז, וכתב כי עמד על ספר המדע אשר דיבר על עולם הבא, שאין בו גוף וגויה קנא לצור ישראל וקדושו, בראותו כי אבדה אמונת התחי', וחכמי צרפת ג"כ צעקו ע"ד במ"ש פ"ח מה"ת שהנקמה שאין למעלה המנו הוא שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, ועיין מכתב הרמב"ן להתנצלות המורה, ועיין השגות רש"ט, ומי יבא אחר הר"מ אלשקר אשר ביטל כל טענות רש"ט, והראה צדקת רבינו עד שלא הניח דבר שלא התעורר עליו, והרמב"ם בעצמו חיבר חיבור מיוחד ע"ז, ומכפיל שמה הרבה פעמים מי שאין מאמין אמונה זאת אין לו חלק ונחלה בתורת משה, אחרי שבאו ראיות הרבה ע"ז, והמפורשת הוא המקרא ורבים מישני עפר יקיצו, ומה היה לו להאריך אחר שכל עיקר הוא נס מנסי התורה, וא"א להסביר בו סברא לקרבו אל השכל, ולא יהיה מבורר יותר ע"י ריבוי דברים, ולא תמעט האמונה במיעוט הדברים, ועיקר הדבר הוא אמונה אמתיות מחויב כל בעל תורת משה להאמינה, וכבר כתב פ"ג מהל' תשובה שהכופר בת"ה אין לו חלק לעוה"ב, ועיין תשובות רבינו לר"ח הלוי, דת"ה הוא אצלו מכלל הנפלאות ואותות המכחישות הטבע, ויתכן להכחיש הטבע ולהחליף לשעתו ברצון הבורא יתברך, כמו שהיה העולם אחר שלא היה, והפיכת המטה לנחש ומים לדם, ואחר שראה הטוען כל דברי רבינו בזה ששינה ושילש ה"פ שת"ה יהיה לגוף ולנפש, וראה כל טענות וההתנגדות ודברי המתנצלים, עדיין לא נח מעלילותיו ופתח במה דסיימו הרבה מאות שנים קודם לכן, ומ"ש רבינו בעיקר י"ג ת"ה כבר בארנוה והטוען אומר כי חפש ולא מצא, אולם כ' רבינו למעלה מזה דאמונה זאת מיסודי תורה היא, ואין דת ואין דביקות למי שלא יאמין זה, ולא האריך בזה אחרי שכל עקרו ענין נסי, וביותר מזה תראה כי מ"ש ת"ה כבר בארנוה הוא ט"ס, וראה מהדורות שניות לספר מאור עינים על דף נ"א (ר' וויען) כתב לא אחדל בענין זה להודיעך קורא משכיל, כי בין ספרים שקניתי מעזבון ר"י פיסא, מצאתי ביאור משנת חלק להר"מ ישן נושן, ובזכרון י"ג עקרים ראיתי זה הנוסחא יסוד י"ג הוא ת"ה המפורסמת, ונודעת באומתינו המוסכם עליה מכלל תורתינו, ורוב זכרה בתפלות ותחינות שחברו נביאים וגדולי חכמים, ודברי גמרא ומדרשות מלאים מזה, וענינה שוב הנפש להגוף אחר הפרדה, ולא נשמע באומה עלי' מחלוקת, ואין להוציא הדברים מפשטם, ואסור לחשוד אנשי הדת שיאמינו חולף מזה, וכן ת"ה הוא מן הנסים ואינו מובן, ואין שם רק להאמין כמו שבאתה הגדה צודקת וזכרה דניאל זכרון שא"א להכחישה עכ"ל הרמב"ם כת"י, ובעל מאור עינים החליט בי אחר שנאשם מבני דורו, הוסיף דברים הללו במנין העקרים כל מ"ש במאמר תחיית בארוכה, ומ"ש ת"ה כבר בארנוה כתב בעל מאור עניים שהוא ט"ס, וצ"ל הוא מבוארת "ועתה ראה אתה המשתד"ל אשר תחשוב להבאיש ריח רבינו - לא תקום ולא תהיה - ראה איש מנטובא ממדינתך, לא החציף למלא פיו שחוק על אשר כ' כבר בארנוה, ותלה הדבר בט"ס, וגם מצא מציאה זאת בכת"י הר"מ עצמו ומבקש ומצוה לפרסם הדבר ולהדפיס ההוספה בפי' המשנה, ומסיים וצדקת הצדיק על המפרסם תהיה:
ומ"ש רבינו דהאדם יש לו למות בהכרח היינו דהנסים לא יתמידו בשום פעם, ע' ס"ס ת"ה בארוכות בראיות נכוחות, ובספרי תועלת ספרי הרמב"ם הארכתי ג"כ:30 ומ"ש חז"ל באגדת חלק צדיקים אין חוזרים לעפרם, היינו שיעמדו חיים וקיימים בנפש אחר שנפרדו מהגוף, ולשון הברייתא הקב"ה עושה להם כנפים, מורה ע"ז שהיה קיימים כמלאכים צורה בלא גולם, כאשר ידענו הסיבה מדוע יחסו למלאך ענין הכנף, עיין מורה פמ"ט לראשון:
עוד אמר הטוען בטענות המאמינים נגד רבינו, כי אמנם לפ"ד ולפ"ד חביריו הפילסופים, לא לצדיקי' הוא קיום הנפש רק למשכילים, כי במורה פכ"ו לשני אמרת כי שלימות האחרון איננה רק דיעות לבד, הרי מבואר כי גנוב ונאוף ורצוח יוכל הפילסוף לקנות לו חיי עולם הבא, ולאו בזכותא תליא מלתא עכ"ל, הנה אם לא ידע הטוען דברי רבינו במורה פל"ד לראשון, כי שמה מבואר בארוכה נחיצות מדות טהורות אל חכמת אלהית, ובזולת המדות היקרות הצרופות וטהורות המקשטות ומטהרות את בעליהן אין באפשרות לבא בפנימיות החכמה ע"ש, ואם לא ידע זאת היה לו לשאול את פי השוקדים על חכמת אלהית או המעמיקי' בשאר חכמות, ויגידו לו דבר אמת בי אין באפשרות שיגיע איש למעלה באיזה חכמה שתהיה, אם נחסרו לו שלימות המדות, ואזי ידע בנקל, איש אשר אלה לו גנוב ונאוף ורצוח, לא ישיג לעולם חכמת מה שלאחר הטבע, ולא תבא חכמ' בלב רע, רק היא למנה למי שנופף עליו טוב העיון וההשגה, הרגיל עצמו ג"כ להגביה עוף למעלה להתפשט מן החושים, ויחיה בעולם שכלו אור, וחוץ מזה כבר הקדים הר"מ אלשקר כי עליך המשתד"ל ולאנשי' כיוצא בך, כ' הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים דרק אם האמין בן נח שנצטוה בשבע מצות מפי ה', ע"י משה זה הוא מחסידי אומות העולם, שיש להם חלק לעוה"ב, אבל עשאם מהכרע הדעת לא, למען הגלות לעיני כל, כי רק שלימות האמונה תבא לידי השארה ולחיי הנצחות, ולא שלימות השגה, ובעיקר הדבר הארכתי במאמר תועלת ספרי הרמב"ם: