עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר מטבע הברכות · סימן ז
אכן צריך לי עיון לפי החלטת הפוסקים דעל לאו הניתק לעשה אינו מברך משום מצוה הבאה בעבירה, א"כ אמאי מברך במוצא חמץ בפסח משום עשה דתשביתו, הרי גם על עשה דתשביתו אמרינן (פסחים צ"ה ע"א) דבל יראה מנתק מעשה דתשביתו, ואמאי מברכין ע"ז מ"ש מהשבת גזל, ואולם כד דייקת תמצא דלק"מ דהנה המ"ל פ"א מה' חמץ ה"ג הביא דברי התוס' (פסחים כ"ט ע"ב) דהמשהה חמצו על מנת לבערו אינו עובר עליו אם מבערו לבסוף והקשה המ"ל דלמה לי משהה ודעתו לבערו הרי אף אין דעתו לבערו ג"כ לא לקי אם מבערו לבסוף ככל ניתק לעשה, וכ' המ"ל דכוונת התוס' דמ"מ אם אין דעתו לבערו עובר עכ"פ איסור ואם דעתו לבערו לבסוף אף איסור לא עביד ע"ש, אולם ראינו לעיל דבכל לאו הנל"ע אף אם דעתו לקיים עשה מ"מ איסורא עביד, ומידי דהוה גונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל, ובאין דעתו לקיים עשה בתחילה וקיים בסוף מ"מ מידי המלקות נפטר מפני העשה שנתקו, ואין תלוי במחשבה כלל רק בעשיה וכוונה לא מעלה ולא מוריד, ואיך כ' משהה ע"מ לבטלו לא עבר כלל ומ"ש מכל לאו הנל"ע בגוזל ע"מ להחזיר דאיסור עביד עכ"פ אף דנפטר ממלקות:
אבל סברת המשנה למלך הוא דבל יראה שאני כמ"ש הר"ן ריש פסחים דמפ"ז מהני ביטול לחמץ, אף על גב דהפקר צריך שלשה, ש"ה דבלא"ה חמץ אינו שלו וברשותו של אדם, רק לענין עבירת בל יראה התורה עשאה כשלו וברשותו להתחייב עליו, ומפ"ז בגילה דעתו דלא ניחא לי' בזכות אשר זכתה לו התורה שוב בלא"ה א"ע מצד שאינו שלו, ואי אפשר שיתחייב בע"כ, וכן במשהה ע"מ לבערו גם באופן זה גילה מחשבתו דלא ניחא לי' בחמץ זה, שוב ממילא נעקר האיסור לגמרי ולא התחיל לחול כלל מפני שחמץ זה אינו שלו, וכן אמרו (ב"ק ס"ו ע"ב) דאפילו נימא יאוש קונה, איסור לא ניחא ליה דלקני וזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, וכן צריכין גם כן להסביר דבר זה שלא יקשה אם ביטול הוא ענין שמועיל בפ"ע כהפקר, א"כ בשעה שמבטל עדיין מותר בהנאה ושלו לגמרי הוא, ואחר זמן איסור אז אינו בידו לבטל דאינו שלו מפני איסור הנאה, וע"כ דביטול מועיל רק ברגע זאת אשר התחיל זמן איסור, וא"כ יוקשה קו' הש"ס (כתובות נ"ט ע"א) מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמי' קדוש, וכן כאן מי איכא דהשתא בשעת ביטול לא מהני דבריו ואח"ז מהני, א"ו דהביטול איננו ענין לעצמו לא הפקר ולא אפילו הפקעת קנינו, רק גילוי דעת לחוד שלא ניחא לי' בזכות שזכתה תורה, ובל"ה א"ע מצד איסו' הנא' וא"ש, ולא הזקיקו תורה לעבור בע"כ, וכן קי"ל באמת דהיכי דלא ידע אם הוה חמץ ברשותו ג"כ לא עבר, ע' מג"א סי' תל"ד ס"ק ה' שהביא פלוגתא בזה77 ואף לשיטת הטור דפליג ע"ז וס"ל מידי דהוה כאכל חלב בשוגג, היינו מפני שהיה לו לבטל בין חמץ שנודע לו בין חמץ שלא נודע לו, וכתו שראינו דעת קצת פוסקים דלחמץ ידועה לא מהני ביטול, והיינו מפני שהיה בידו לבערו ולעשות אופן היותר מועיל מביטול, אבל בסתם חמץ אשר אין ידוע לו כלל אם יש ת"י ובטלו באמת, הנה גילה בפירוש שלא ניחא לי' בזכות התור', בכה"ג מהני לכ"ע, דהתור' לא חייבה אותו בב"י רק אם יש עכ"פ גלוי דעת דניחא לי' החמץ אבל בגלוי דעת דלא ניחא לי' בזכות התורה, א"כ שוב הפקר כדינו אך למותר, דהפקר אינו מועיל רק בדבר שהוא שלו, ולהפקיר דבר אשר יהיה בלא"ה אינו שלו הוא אך למותר וסגי אמירה לחוד דאינו רוצה לזכות בהזכות שזכת' לו תורה שעשאו כאלו ברשותו, והה"ד אם קיים לבסוף מצות תשביתו, ומשהה על מנת לבערו הנה לא די שאינו לוקה, אלא שג"כ אפילו איסור לא עשה כלל דמה לי אם גילה דעתו קודם זמן איסור שלא ניחא לי' בזכות התורה, או שמראה בימי פסח עצמו דלא ניחא לי' בזה שהתורה עשאה כברשותו, רק החילוק הוא דקודם האיסור סגי בביטול לחוד מה"ת ובפסח עצמו הנה ביטול אינו מועיל דבלא"ה א"ש רק נחוץ מעשה ביעור, ואם מבערו לא עבר כלום, ולאו משים דעשה דתשביתו מנתק הלאו דבודאי העשה אינו מנתק רק המלקות ואיסור במקומו עומד וכאן מגלה למפרע דלא עבר מעולם בב"י מפני שלא היתה שלו:
ועפ"ז הבנתי ג"כ קו' הלחם משנה פ"א מהל' קרבן פסח ה"ג שהקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בהל' סנהדרין התראת ספק לא שמי' התראה, ולשיטתו צריך להיות החמץ דוקא עמו בעזרה ואז עבר משום לא תשחט הפסח על החמץ כסוגיות הש"ס (פסחים ס"ג ע"ב) וא"כ למה השמיט הרמב"ם כאן זה דצריך להיות עמו בעזרה, וכבר תמהו המחברים על הלח"מ דהרי אדרבא הרמב"ם ס"ל, בה' סנהדרין התראת ספק שמי' התראה ע' ס' יד דוד, ואף שהגיהו כלם שט"ס נפל בדברי הלח"מ וצ"ל בדברי' דהרמב"ם ס"ל בפ"ה מה' שבועות ה"ב, התראת ספק לא שמי' התראה בנשבע שיזרוק פלוני צרור לים, אולם לא בארו לנו איך הוה כאן לאו שאינו מפורש בתורה, אבל לפמ"ש לעיל דבאגלאי מלתא למפרע דלא נעבד כאן שום איסור, כ"ע ס"ל התראת ספק לא שמי' התראה, כן בנדון דידן עיקר התראת ספק הוא דלמא יבער החמץ לבסוף ול"ע עליו בכה"ג, אבל בהיה החמץ עמו בעזרה כיון דיש דרך קרוב לפניו שיבערו בעזרה והתרו בו וקבל התראה, א"כ מראה כי לא השהה אותו ע"מ לבערו דהרי יוכל לבערו עתה ומפ"ז לוקה, משא"כ בהי' החמץ בביתו יכול לבערו אח"כ ואז אם יבערנו אח"כ ג"כ אגלאי מלתא למפרע דלא עבר שום איסור ולא היה החמץ שלו מעולם כמ"ש, וגם לא עבר בכה"ג על איסור דלא תשחט מאשר דרשינן לקמן לא תשחט ולא ילין הנך דקיימי בלא ילין, וחמץ כיון שאסור בהנאה אינו שלו וא"ע בבל ילין, וצדקו דברי הלח"מ דאם לא היה בעזרה הוי לאו שאין מפורש בתורה, דאם יבער לבסוף לא עבר כלל על לא תשחט ובכה"ג ס"ל להרמב"ם התראת ספק ל"ש התראה בהל' שבועות ונכון:
ועתה נ"ל כוונה נכונה ברש"י (פסחים ס"ג ע"א) ד"ה ובמועד שלא לשמו חייב וכתב רש"י וחייב על לא תשחט בהדי' לאו דבל יראה ואיכא מלקות נמי דשחיטה עכ"ל, והנה התוי"ט והצל"ח ואור חדש תמהו מדוע לא כ' רש"י ברישא דגם בערב פסח עבר איסור בל יראה בהדי לאו דלא תשחט, ואפילו נחליט בשיטת רש"י דערב פסח לא עבר בב"י, מ"מ למה הצריך רש"י להשמועינו זאת הרי מיירי משחיטת הפסח על החמץ לבד, ומדוע מערבב כאן איסור ב"י, פשיטא דידענו דחמץ בפסח עוברים בב"י, ונלע"ד דבר גדול דיבר רש"י בזה, דהנה כאן מיירי המשנה אליבא דר"ש והוא ס"ל חמץ קודם זמנו מותר בהנאה רק באכילה אסור (פסחים ך"ח ע"ב) והנה אם מותר בהנאה שלו לגמרי הוי, ובודאי ניחא דעובר על בל תשחט דשחיטת פסח הוא קודם הלילה ועדיין מותר בהנאה וכלו נחשב, משא"כ בשוחט את הפסח במועד, שוב מנ"ל לדרוש דעובר אז על לא תשחט בשלמא בב"י עיקר הלאו רק לימי פסח בא, צריכין לבא מכח עשאן הכתוב כאלו ברשותו דאל"כ לא משכחת ב"י כלל משא"כ בשחט הפסח שלא בזמנו בע"פ רק במועד, מנ"ל דעובר בכה"ג על לא תשחט, הרי חמץ זה אינו שלו וחמץ של אחרים אינו עובר בלא תשחט, דכ' לא ילין הנך דקיימי בלא ילין, ואי דלא תשחט היכי משכחת לה, הרי משכחת בשחט הפסח כמצותו בע"פ דאז חמץ שלו מפני היתר הנאה, אבל בפסח מנ"ל למדרש שיעבור על לא תשחט אחר דאיסור הנאה יש עליו, ועשאן לא שייך דמי מכריח לזה אחר שיש לקיים קרא כדכתיב בשחט ע"פ על החמץ, וזה היה קשה לרש"י ומפ"ז כ' רש"י לתקן זאת כיון דבלא"ה עבר על חמץ זה משום ב"י, וקשה דהרי לא יראה לך כתיב וחמץ אינו שלו וצ"ל מכח זה דע"כ עשאן הכתוב כשלו וברשותו לענין ב"י, וא"כ שוב לענין בל תשחט ג"כ החמץ נחשב כשלו מטעם מגו דחשוב כשלו לענין בל יראה הה"ד דמחשיב כשלו לענין בל תשחט כמו שמצינו בכ"מ (סוכה ד"ז ע"א) מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה, וכן (שבת צ"א ע"ב) מגו דהוי שיעור לענין תרומה הוי שיעור לשבת, כן בזה כתב רש"י וחייב על לא תשחט בהדי' לאו דב"י ואיכא מלקות נמי דשחיטה, היינו כיון דע"כ חשוב החמץ כשלו מטעם דעובר עליו בב"י, וא"כ הה"ד דעובר בב"ת דהרי בלא"ה הוא שלו משום ב"י ונכון:
ועוד נ"ל דאפילו נאמר דרש"י ס"ל כאותן הפוסקים דר"ש אוסר ג"כ החמץ אפילו בהנאה אחר שש, וא"כ בלאו דלא תשחט, ג"כ צריכין לבא מטעם עשאן הכתוב כברשותו, דהרי גם בע"פ אסור בהנאה ואינו שלו ול"ע משום ל"ת, מ"מ צדקו דברי רש"י דידוע דעת רוב הפוסקים אפילו למ"ד חמץ אסור בהנאה מחצות ואילך מ"מ לענין ב"י לכ"ע א"ע עד הלילה ע' ראב"ד פ"א מה' חמץ וע' שו"ת נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' ך' באריכות, ומכ"ש לר"ש והנה ר"ש ס"ל בכ"מ דבר הגורם לממון כממון, וכ"ז שלא עבר בב"י מקרי דבר הגורם לממון דהרי יהיה מותר אחר הפסח, ע' (פסחים ך"ט ע"ב) דחמץ של הקדש מעל משום דבר הגורם לממון שמותר אחר הפסח, אבל שאר חמץ נהי דאינו אסור אחה"פ רק מטעם קנסא קניס מ"מ אינו ראוי' מדרבנן ולא הוי דהגל"מ, אבל חמץ בע"פ דעדיין לא עבר ויהיה מותר אחר הפסח שוב ע"פ חשיב כשלו וכבר הקשה בכיוצא בזה הרב שאגת ארי' סוף סי' ע"ז, והרב מקור חיים תמה עליו דלא דמי להך דפסחים ך"ט דשם חמץ כל הקדש א"כ לא עבר שום איש בב"י ושייך שפיר דבר הגורם לממון מה שמותר אחר הפסח, משא"כ חמץ כל ישראל נהי דמותר אחר הפסח מ"מ אסור להשהותו בפסח דהרי יעבור בב"י, ואיך שייך דיחשב עי"ז שלו, ומה יעשה בפסח עם לאו דב"י הנדבק במי שמשהה חמץ ת"י, והוא קו' חמורה מאוד עד שבעל מקור חיים חשבו להרב שאגת ארי' לטועה בזה:
אכן לפענ"ד להצדיקו דהנה הרא"ש פ"ק דפסחים הביא דעת הגאונים, דישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר או אצל נכרי, וקיבל הנפקד אחריות אינו עובר המקפיד בבל יראה, והביאו המכילתא דדרשו בביתך יצא חמצו של ישראל ביד גוי שהוא שלו ואינו בביתו, ורבינו יונה כ' שעובר עליו אף המפקיד, והביא ראי' מוגנב מבית האיש וכ' הרא"ש שאינו מבין ראיתו וגם לא כתב לפרש המכילתא, אלא נראה כיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינין בי', וביתו של מפקיד הוא, וקשה איך עלה על דעתו למעוטי חמץ ישראל בבית אחר שזה אינו ביתך, ואדרבא ראינו (ב"ק ס"ט ע"ב) דרשו מה ביתך ברשותך אף כל ברשותך לאפיקי גזל בלי יאוש, אין ביד שניהם להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ודרשו ביתו ברשותו ובכל זאת בפקדון קי"ל כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו ולמכרו, וע' תוס' (ב"מ דן ו' ע"א) ורמב"ם פ"ו מה' עירובין, ראינו בהדי' דמפקיד אצל אחרים ביתו קרינא בי' ולא פסק מלהיות שלו, עי"ז שמופקד אצל אחר, וביותר תמה החכם צבי סי' קל"ט וגם הרב פני יהושע על מ"ש הרא"ש ולא הבנתי ראייתו הרי ראי' ברורה יש דראינו דלא קי"ל כר' שמעון ואף קיבל אחריות מ"מ פטור מדין שומרים דכ' וגנב מבית האיש ולא מבית הקדש, אע"ג דבעלים קבלו אחריות, מ"מ לא נפקע ע"י זה רשותם של בעלים העקרים, וההקדש הוא עיקר ונפטור מדו"ה, כן כאן אף אם הפקיד אצל אחר וקיבל השני אחריות, מ"מ שם הבעלים לא נפקע והמה עקרים והניחו בצ"ע, אבל הנכון בעיני דדעת הגאונים בודאי פקדון אף דקבלו אחריות בודאי הבעלים הראשונים המה עקרים, והיינו דהם יש להם קנין הגוף בדבר, משא"כ באיסור הנאה של חמץ גם בעלי' אין להם קנין הגוף בזה, רק דהתורה עשאו כאלו ברשותו, א"כ אפשר בכה"ג שקיבל השני אחריות, אז השני הוא העיקר כיון דבעלים ג"כ אין להם קנין הגוף מפני איסור הנאה, ורק התור' הטילה עליו בזה שעשאה כשלו, אולם באופן שלנו עשאה התור' להנפקד כשלו, משא"כ בשארי מקומות היכי דלא הוה איסורי הנאה בודאי ביתו דמפקיד קרינן ושאני הכא דאין לבעלים הראשונים בזה מאומה, וע' מקור חיים ויד המלך שהתעוררו בכיוצא בזה, ומפ"ז כ' ולא הבנתי וראייתו דכאן עיקר הענין מפני איסור הנאה נפקע מבעלים הראשונים ואיך מביא מוגנב מבית האיש דלא דמי לאיסור הנאה דהתם כיון דיש להקדש חלק בגוף הקרבן, בודאי לא נפקע זכותם בשביל קבלת אחריות של אחרים, ודעת הרא"ש כיון דהמקום נקנה להמפקיד שוב כאלו ברשותו ממש, וכמו חמץ ברשותו התורה עשאה כשלו כן ג"כ היכי שהי' מופקד אצל אחר, המקום נקנה לו למפקיד ושלו מקרי ואמרינן גם בזה עשאן הכתוב כאלו ברשותו:
והנה סברת הרא"ש אמורה דוקא במונח החמץ ברשות הנפקד קודם הפסח, א"כ נקנה להמפקיד המקום עוד קודם הפסח, וגם בזה אמרינן התורה עשאה כשלו כיון שהיה שלו קודם פסח, משא"כ אם מניח חמץ אצל עכו"ם לאחר זמן איסור הנאה היינו ערב פסח אחר חצות, בכה"ג אינו ברשותו ולא שייך דמקומו מושכר לו, דלאיזה ענין הוא מושכר להמפקיד אחר שכבר אסור בהנאה ואין לבעלים מאותה להניח שמה שיקנה לו מקומו, וע' צל"ח שם דבזמן איסור הנאה לא שייך קבלת אחריות וכן קנין שכירות ג"כ, וא"כ דברי הש"א נכונים דאיך אמרינן בש"ס דלאחר זמן לאו ברשותו, הרי עדיין ברשותו מפני גורם לממון שיהיה מותר אחר הפסח, ואי דיעבור בבל יראה בפסח ואסור להשהות החמץ אצלו, ז"א הרי אם יתן החמץ לעכו"ם אחר זמן איסור אזי לא יעבור על ב"י כדרשת המכילתא, וא"כ יוכל להפקיד אצל עכו"ם אחר חצות, ולאחר הפסח מותר והוי גורם לממון, וא"כ צדקו דברי רש"י דברישא אפילו אם נאמר דר"ש ס"ל חמץ אחר חצות אסור בהנאה, מ"מ שלו הוא מפני גורם לממון, משא"כ שוחט פסח על החמץ במועד דאינו שלו לגמרי דהא אסור אחר הפסח, וכבר עבר בבל יראה צריך רש"י לבא מטעם מגו דהוי שלו לענין בל יראה הה"ד לענין לא תשחט:
ועפ"ז יצדקו ג"כ דברי הרב פ"י שהחליט שם בשם תורת חיים שמה שפי' רש"י של אחרים נכרים דדוקא חמץ של נכרים א"ע בב"י אבל חמץ של ישראל אחר, עובר בב"י וכ' הפ"י טעם הדבר משום דחמץ של ישראל הכל מצווין עליו לבערו, וכן חמץ הפקר ג"כ עובר עליו, והרב בעל מקור חיים בפתיחה הקשה עליו, הרי אמרו במשנה (פסחים מ"ז ע"ב) לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י, והטעם משו' דטובת הנאה אינו ממון ולא הוי רק הפקר, ולשיטת הפ"י הרי גם הפקר עובר עליו, ועוד למה אמר הכתוב עשאן כאלו ברשותו, הלא סגי שיאמר עשאן כשל הפקר, ועוד הן דהכל מצווין עליו לבערו אינו רק משו' עשה דתשביתו, אבל לענין ב"י לא ידענו שיעברו אחרים, והנ"ל דהנה בחמץ קי"ל דאמרינן הואיל והקשו בתוספות דא"כ בחמץ של (אחרום) [אחרים] נאמר ג"כ הואיל ואי בעי קנה לי' ותי' התוס' דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל, וע' רש"י (פסחים מ"ח ע"א) ושיטת הרמב"ם פ"ג מה' חמץ דמפ"ז בהגיע זמנו אחר הפסח אפילו הרהינו אצלו ומעכשיו לא מועיל משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדה לי' ע' רב המגיד שם, וא"כ מכ"ש בחמץ של הפקר או בחמץ של ישראל אחר דהוי הפקר נהי דלא הוי הפקר רק מצד עשה דתשביתו ומפ"ז הכל מצוין עליו לבערו, שוב עובר בבל יראה גם כן משום הואיל ובידו לזכותו מן הפקר, וכאן לא הוי מחוסר ממון דלקנות דבר מהפקר, אינו חסר שום דבר, והא דעובר בהפקר אינו מצד שהוא הפקר דודאי כל זמן שאינו שלו אינו עובר, רק עובר מצד שיש לו הצטרפות אליו ע"י הואיל ויכול לזכותו ומפ"ז צריך לבא מטעם עשאן הכתוב כאלו ברשותו, אבל הפקר בלא הואיל בודאי אינו עובר:
ומה שהק' דלמה אינו עוב' שם בפסחי' מפני טוב' הנאה אינו ממון הרי מ"מ הוי הפקר, הנה במחכ"ת טעה בזה ולא דמי כלל דדוקא שאר חמץ אשר זולת איסור הנאה הוא ממון גמור, ורק מצד איסור הנאה של תורה נעשה הפקר, א"כ גלי התורה בזה דעשאן הכתוב ברשותו לענין בל יראה אף על גב דאינו שלו, וא"כ שייך גם בהפקר בידו לזכותו ועשאה התורה עי"ז כממון, וזה שייך דוקא בכל מקום, משא"כ בטובת הנאה אשר קי"ל בזולת זה אינו ממון משום דאין בו קנין הגוף כלל והגוף שייך רק לכהנים, וע' (ב"מ י' ע"ב) והוא הפקר עולמית וכל מי שיש תחת ידו מתנת כהונה הוא הפקר אצלו, ובהפקר כזה אשר מצד עצמו אין לו שום בעלים והוי כריח התפוח וכאויר בית, ובזולת איסור הנאה דחמץ ג"כ אינו ממון בודאי בכגון זה אינו עובר בבל יראה, ולא שייך התורה עשאה כאלו ברשותו, היינו דהתורה סלקה איסור ההנאה מן חמץ לענין שיעבור בבל יראה, אבל טובת הנאה הוי הפקר יהיה ביד מי שיהיה ובכל זמן שיהיה ואפילו זולת א"ה ובכה"ג בודאי אינו עובר עליו וזה ברור בסברא: