עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר מטבע הברכות
לבאר דברי הרב אבודרהם שער שלישי, בענין ברכות המצות אשר ראינו בהם, שעל קצתן מברכין ועל קצתן אין מברכין, וכבר נשאל בזה הר"י בן פלאט מהראב"ד, והאריך מהר"י בן פלאט מאוד, והעתיקו הרשב"א בתשובה סימן י"ח בקצרה, וחשבתי למשפט לבאר קצת ענין התשובה, כפי קוצר שכלי, מאשר כי היא מקצוע גדול בתורה, ונוגע בשיטות שונות ומפוזרות בש"ס, כי דרכן של הראשונים לדבר בקצרה, ובמלות מועטות המה רומזים על עקרים גדולים בתורה, לכן אמרתי בא העת להשים עין על ענינים אלו t ומהאל הטוב אבקש רחמים שיאיר עיני במאור תורתו ויגלה לי תעלומות חכמה:
מאתי הצעיר צבי הירש חיות חונה פה ק"ק זאלקווא והגליל:
בדפוס של הרבני הנגיד המפורסם מוהר"ר
שאול דוב מאיר האפער בזאלקווא
Matbea Habrachoth
Jmprimatur Lem. den 9 Mai 1840
Zolkiew bei Saul Meyerhoffer
בשנת גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך לפ"ק:
סימן א
לשון אבודרהם שער ג' וז"ל יש לך לדעת טעם המצות שמברכין עליהם ושאין מברכין עליהם, וע"ז שאל הר"א בר"י אב"ד את הר"ר אברהם בן פלאט, למסור לי מפתח בהם, וז"ל השאלה צריך אני שתמסור לי מפתח על איזה מצות מברך על עשייתן, כגון מי שעומד בפני רבו שהיא מ"ע מפני שיבה תקום, אם מברך או לא, וכן הנותן צדקה לעני ושלוח הקן ובקור חולים וכדומה לאלו הרבה, כללו של דבר מכל אותן המצות שמנה הרב בה"ג, מפני מה מברכין על קצתן, ועל קצתן אין מברכין, וצריך אני מסירת מפתח, כ"א נאמר שאין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרת ל"ת, לא תקח אם על בנים שלח תשלח, לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב וכו' ואם נסמוך על טעם זה א"כ מה נאמר במל את הגדול שענש כרת, וכן שוחט את הפסח או האוכלו שהוא מברך והרי אם לא מל או לא עשה פסח הוא בכר', וא"ת פסח ומיל' מ"ע הם ואין בהם אזהרה, והרי שחיטה שאדם מצוה שלא לאכול נבלה ומברך, או דלמא בנחירה היה ניצול מן הנבלה מאחר שלא מתה מעצמה, והשחיטה מצוה בפ"ע בזמן שהיתה נחירה מותרת אף על פי שעכשיו יש בשחיטה משום נבלה, כיון שאיקבעה הוקבעה לגמרי, כל עיקר צריכין אנו למפתח ענין זה, ומצאתי בהלכות שהעושה מעקה צריך לברך אע"ג דכתיב לא תשים דמים בביתך, עכ"ל אבודרהם, לבאר הדברים מה ששאל הראב"ד מפסח ומילה דהם בכרת, וסיים דהם מ"ע לבד ואין בהם אזהרה צריך אני להעתיק כאן מ"ש בתשובה להחריף מוהר"ר צבי הירש נ"י בהה"ג מוהר"ר אפרים ליב טעבעלש נ"י דמ"ש דק"ק פראג, וז"ל התשובה שהשבתי לו בדבר קו' רו"מ ע"ד הרא"מ ר"פ חי' על מה שאמרו במדרש שם דקודם עשרים שנה אין ב"ד של מעלה עונשין אותו, וא"כ איך כתב רש"י פרשה לך על קרא כל אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה, פירש"י משהגיע לכלל עונשין חייב בעונש זה, והרי זמן עונשין הוא מי"ג שנה ויום אחד לב"ד של מטה, ואיך כתב חייב בעונש זה דהיינו כרת, ופי' הרא"מ דכוונת רש"י אינו לכרת מב"ד של מעלה רק כיון דקי"ל דכל חייבי כריתות לוקים ונפטרו מידי כריתתן, וא"כ מיד שהגיע לכלל עונשין בית דין מלקין אותו ופוטרין אותו, אע"ג דעדיין אין עליו עונש כרת מב"ד של מעלה, מ"מ מלקות הנדבק עם הכרת חייב מי"ג ואלך, והקשה רו"מ הר י אין מלקות לכרת דפסח ומילה, אחר שאין כאן רק מ"ע לבד ואין בהם אזהר' כמ"ש (מכות י"ג ע"ב) דכרת א"צ אזהרה דהרי פסח ומילה ענש כרת אף על גב דלא הזהיר, וא"כ אין לוקין עליהם מפני העדר אזהרה, ידידי בעיקר הקו' כבר הקדימו הרב חכם צבי בתשובה סימן מ"ט לתמוה על הרא"מ והר"ש יפה שנמשך אחריו, דאיך אפשרות מלקות במילה, אחר שאין כאן רק מ"ע לבד66 וע' בהגהות משנה למלך פרק י"ז מהלכות סנהדרין הלכה ז' שתמה על הרב בני חיי' שכתב בפשיטות, אחר שבכלל כריתות יש מלקות פשיטא דאין חילוק בין כרת דעשה לכרת דל"ת בשניהם לוקין, והקשה הרב הנ"ל הרי אין לוקין על לאו שאין בו מעשה ופסח ומילה לא עבר רק על שב ואל תעשה ולא בקום ועשה ואיך אפשרות למלקות, וע' ס' יד מלאכי מאמר עשה שתמה גם כן על הרב בני חיי' בזה, אולם לדידי צ"ע למה הצריכו לטעם זה, תיפוק לי' אפילו למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו, מכל מקום אין אפשרות למלקות לפסח ומילה מפני העדר האזהרה, כמו שהתעורר רו"מ מריש פרק ג' דמכות, וביותר תמי' לי על הרב המגיה שנעלם ממנו דברי המשנה למלך פרק י' מהלכות מלכי' ה"ט שדחה דברי רש"ל בהגהותיו (סנהדרין נ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה והא פ"ו שהקשו מנ"ל דבן נח לא נצטוה על מ"ע דפ"ו ואי משום דלא נחשב בין שבע מצות ב"נ, הרי אמרו דקום ועשה לא קא חשיב, ומקשין העולם מ"ט לא הקשו התוספות על קו' הראשונה בגמרא דהרי מילה דב"נ לא נצטוה והיה להם להקשו' מנ"ל דב"נ לא נצטוה על המילה ואי דל"נ בז' מצות בני נח, הרי קום ועשה לא חשיב, וכתב רש"ל דמילה כיון שהיא בכרת ולא ענש אא"כ הזהיר בע"כ אזהרה יש בו ג"כ שלא ישהה בערלתו, והוי שב ואל תעשה ג"כ, ואם היה ב"נ חייב במילה הי' לו לחשבו בשבע מצות מטע' אזהרה אשר בו67 וטען הרב המ"ל, דהרי מש"ס דמכות י"ג ע"ב מבואר בפירוש דפסח ומילה לית בהו אזהרה ע"ש וע' ג"כ ש"ס (זבחים ק"ו ע"א) ובתוספות שם ד"ה אזהרה, וא"כ למה הביא המגיה כל המ"ל ממרחק לחמו מטעם לאו שאב"מ, וע' ג"כ דברי רב האי גאון מובא בערוך ערך שב ב' לפרש ש"ס (ברכות כ' ע"א) שוא"ת שאני דמיירי בכל אדם ולא בכהן ונזיר והוי פסח מ"ע לחוד, ודחינן מפני כבוד הבריות, אבל כלאים שהיא ל"ת לא נדחה מפני כה"ב, הרי מבואר דפסח ומילה אין בהם אזהרה משום דלא הוה רק עשה לחוד, וע' מ"ש הרמב"ם פרק י"ט מהלכות סנהדרין הלכה י"ג, אף על גב דעל מיתה בידי שמים לוקין, מ"מ המשמש בלי קידוש ידים ורגלים אין לוקה משום דלא כתב רק עשה לחוד, ובפי' כתב הרמב"ם פרק י"ח מהל' סנהדרין כל העובר על לא תעשה שיש בו כרת לוקה וביותר ביאור במשנה ר"פ הלוקין כל מחייבי כרת ומיתה בידי שמים ויהי' אות' החיוב בל"ת הר"ז לוקה, הרי מבואר דעל כרת דעשה אין לוקה וע' מ"ש תלמידי רבינו יונה ספ"ב דברכות וז"ל ומפני זה אמרו גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, מפני שיש כריתות אחרות שהעמידו דבריהם אבל בזה לא העמידו דבריהם מפני שכל הכריתות יש בהם לאו משא"כ פסח ומילה ע"ש:68
ודע שגם דברי הנו"ב מהדו"ק חאו"ח סימן כ"ז תמוהים בעיני מאוד ג"כ מצד זה, שכתב ליישב קו' הרש"ל בתשובותיו סי' ע' דלמה בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו יכול יטמא אמרת לא יטמא, יכול כשם שאין מטמא לבנו כך אין מטמא למת מצוה וכו'. והרי במת לו מת הוא אונן ובלאו הכי פטור מפסח ומילה, וכתב הנ"ב דשאני פסח ומילה כיון דיש בהם כרת אע"ג דעתה אין בהם כרת מכל מקום מישך שייכי בהו כרת ע"ש, ובשלמא אי אמרת כשיטת הרא"מ ורש"ל דפסח ומילה כיון דאיכא כרת ישנם באזהרה, א"כ הוי לא תעשה ולא נפטר אונן, וכי ס"ד דאונן יהיה מותר לאכול נבלות הרי לא נפטר רק ממ"ע לבד, וע' חכם צבי סימן א' דהוקשה הרי בשעת נפילה ליבום הוא והיא אוננים, ואין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה, ושוב אינה מתיבמת לעולם, וא"ל דגם איסור אשת אח לא שייך אז, דז"א דבודאי באזהרות לא שאני לן בין אונן לאדם אחר:69 וא"כ בפסח ומילה דאזהרה אית בהו ג"כ לא נפטר אונן, כמו שלא נפטר משארי אזהרות, אבל לפי מה שהוכחנו אין אזהרה בפסח ומילה כלל א"כ אמאי לא נפטר אונן ממצות אלו, הרי סתמא אמרו במשנה ברכות רפ"ג פטור מכל המצות האמורות בתורה, ועוד לשיטת רש"י הם בברכות ורשב"א ותר"י שם עיקר הטעם דאונן פטור מכל המצות משום דעוסק במצוה פטור מן המצות ודמי לחתן שפטור מן הק"ש, ובש"ס (סוכה כ"ה ע"ב) מבואר דגם פסח שהוא בכרת שייך עוסק במצות פטור מן המצוה, שהרי טמאו עצמם לקרובים שבעת ימים קודם הפסח, אע"ג דנדח' עי"ז מעשיות הפסח, ואיך כ' הנו"ב דמעשה דכרת לא נפטר אונן:
אמת שהתוספות שם בסוכה ד"ה לא מטא זמני' התעוררו להקשות על ש"ס (זבחים ק' ע"א) דאמרו שם דגם אחר חצות בלא שחטו וזרקו מטמא לקרובים, והרי מטא זמני' ועשה דכרת לא ידענו, דאי מק"ש הרי לית בה כרת ע"ש שהניחו בצ"ע, אולם לדעתי נ"ל ליישב לפמ"ש רש"י שם בזבחים דאם לה יטמא מצוה מטמא לקרובים ופסח נדחה, משום דפסח אית לי' תשלומין בשני ע"ש, וא"כ עיקר הטעם דנדחה עשה דכרת משום דכרת דפסח יש לו תשלומין בשני, ושוב לא מחשב עי"ז רק עשה לחוד, ושפיר ילפינן הדין מק"ש דעוסק במצוה פטור מן המצוה אף דמטא זמני', כיון דאיסר כרת יש לו תשלומין ולא נשאר רק עשה דפסח בזמנו לחוד, והא דקאמר הש"ס, דפסח מק"ש ליכא למילף משום דפסח בכרת משא"ב ק"ש, דז"א דהרי אותן טמאי מתים שטמאו עצמם ז"י קודם פסח, לא ידעו עדיין דין דפסח שני, ושאלו זאת מן משה במעמד זה, וא"כ מדטמאו עצמם ודחו עשה דפסח שהוא בכרת, מכלל דהדין דאף עשה בכרת נדחה בלא מטא זמני', אבל לדידן כיון דעש' דפסח יש ל"ת שוב לא הוי רק עשה לחוד וזה נכון: עכ"פ זה פשוט דעוסק במצוה לא נפטר רק ממ"ע ולא מל"ת, ע"כ דפסח אין בו אזהרה, ואין להקשות דהרי (בזבחים ק"ו ע"ב) מקשה ע"ז דפסח ומילה אין בהם אזהרה, ונילוף לאזהרה ממותיר מה מותיר דלא ענש כרת הזהיר, פסח שענש כרת אינו דין שהזהיר, ומשני פסח לא אתי מיני' משום דיש לו תקנה, פי' רש"י שיש לו תשלומין בשני, וא"כ לאותן טמאי מתים שלא ידעו עדיין הדין דפסח שני, א"כ היה אצלם ג"כ אזהרה על פסח מק"ו דמותיר כקו' הש"ס, ואיך נאמר דעוסק במצוה נפטר מאזהרה, דז"א כיון דלא מטא זמן א"כ לא חלה עדיין אזהרה בשע' שטמאו עצמם, אבל הא קשה לי קו' עצומה דאמרינן בכ"מ שומר אבדה נקרא שומר שכר משום דלא בעי למיתב פרוטה לעניים משום דעוסק במצוה, והרי התוספות (כתובות מ"ט ע"ב) ד"ה אכפי' הקשו איך כופין על צדקה הא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דקי"ל שאין כופין, ותי' דאצל צדקה יש שני מצות ל"ת, לא תקפוץ ולא תאמץ וכ"פ ביו"ד סימן רנ"א וא"כ איך יפטור מליתן פרוטה לעני, דהרי קאי על אותו רגע שהעני עומד לפניו, כמ"ש תוספות (סוכה כ"ה ע"א) (שבועות מ"ד רע"ב) דבצדקה בשעה שמתעסק באבדה בא העני והוא פטור מליתן, מפני שעוסק במצוה ע"ש שחלקו דגבי שופר יוכל לתקוע ולכווין שלא יבא אז עני, עכ"פ מבואר דאם העני עומד לפניו נפטר הבעה"ב מצדקה בשעה שעוסק במצות, וקשה וכי מותר לאיש לעבור על לאווין שבתורה מפני שעוסק במצוה, ומ"ש לאווין דצדקה משאר לאווין וצע"ג, לא ראיתי לשום איש שיתעורר בזה והוא בעיני חידוש גדול:
נחזור לעניננו דברי הרש"ל והרא"מ מופרכים מכל צד, ואין אפשרות ללקות על פסח ומילה בשום אופן, וביותר מזה ק"ל איך אפשרות ללקות על מילה הרי הוי התראת ספק, דאפילו לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה פרק ט"ז מהלכות סנהדרין דשמי' התראה, היינו דוקא היכי שעבר איסור ודאי, רק שיכולין לתקנו במו בגזל שמיירי שם הרמב"ם, משא"כ היכי דאגלאי מלתא למפרע דלא עבר מעולם, כגון בנשבע שיזרוק פלוני צרור לים שהביא הרמב"ם פרק ה' מהלכות שבועות הלכה ב', בכה"ג מודה שם דהתראת ספק לא שמי' התראה, מפני שאם זרק פלוני צרור לים אגלאי למפרע דלא עבר מעולם, וע' לח"מ פרק ד' מהלכות שבועות וע' מרן כסף משנה פ"א מהלכו' מילה, שכ' ג"כ דאף דאיכא למ"ד התראת ספק התראה, היינו בעבר בקים ועשה ולא בשב ואל תעשה דכל שבידו לתקן עדיין לא עבר ע"ש, וא"כ אין אפשרות ללקות היכי דלא מל מפני התראת ספק, ובכל רגע אם מל עצמו אגלאי למפרע דלא היה עליו עונש כרת מעולם, לא מבעי' לשיטת הרמב"ם פרק א' מהלכות מילה דכרת דמילה אינו מתחיל רק ברגע המיתה בודאי הוי ה"ס, אלא אפילו לשיטת הראב"ד שם, מכל מקום מודה היכי שמל לבסוף לא עבר מעולם על כרת, רק דס"ל דמתלי תלי וקאי מחיים עכ"פ ע"ש, וע' תוספות (מכות י"ד ע"א) ד"ה לאפוקי שהתעוררו בסוף דבריהם דקרבן על מילה לא משכחת כלל, ותירוצם אינו מובן לי דאיך מצינו קרבן כה"ג אשר יוכל לגרום הבאת חולין בעזרה ולבישת כהנים שעטנז שלא לצורך, ומי יתקנם אחר כך אם ימול לבסוף, והרי אף לדידן דקי"ל יש שאלה בהקדש, מכל מקום לאחר זריקה לכ"ע א"ש בהקדש מפני שכבר נעשה הקרבן בהרבה עבודות התלויין בהקרבה, וגם כאן אם ימול לבסוף נפסל הקרבן למפרע וצע"ג:
ואולם סוגיית הש"ס שחקרו דיתחייב קרבן על מילה, כדי לתרץ קו' התוספות צריכים לדחוק דמילה כדי נסבה, ועיקר חקירת הש"ס מסובב על פסח, היכי דשגג ולא עשה פסח בראשון וגם צ"ע בשני, דשוב אין לו תשלומין וה"א דיתחייב קרבן ולהכי צריך קרא מיוחד ע"ז, ועפ"ז הבנתי ג"כ סוגיות הש"ס (זבחים ק"ו ע"ב) דמקש' דניתי אזהר' ממותיר מק"ו ומשני שאני פסח דיש לו תקנה, ולכאורה קשה פתח בפסח ומילה וסיים פסח לחוד הוה לי' למימר שאני פסח ומילה דיש להם תשלומין, א"ו דהן לשיט' רש"י דשיט' הש"ס אזהר' לקרבן והן לשיטת התוס' דקו' הש"ס דאזהרה למלקות, ע' ר"פ השוחט והמעלה, כ"ז לא שייך במילה דמלקות לא משכחת דהוי ה"ס, וקרבן ל"מ משום דהרי יביא חולין בעזרה אם ימול לבסוף, ועיקר קושית הש"ס דבפסח היכי שעבר ולא עשה פסח שני גם כן דשוב אין לו תשלומין כלל אז יש מקום לחייבו הן קרבן והן מלקות, ומשני הש"ס שאני פסח דיש לו תשלומין, היינו כיון דעיקר פסח יש ל"ת חשיבא מיהת פירכא כל דהו, דתו לא מצי למילף ק"ו מפסח, ולדבר זה עוררני הה"ג מוהר"ר אפרים ליב טעבעלס ני' מפראג, שהקשיתי ע"ד הצל"ח ברכות שתי' שיטת הרמב"ם בסוף הלכות כלאים שהשמיט תי' הש"ס דלא ילפינן מאחותו מפני דשב ואל תעשה שאני, וכתב דהרמב"ם דסבירא ליה בה' ק"פ דאפילו הזיד בראשון נפטר מכרת אם עשה פסח שני, א"כ אין מקום לקו' הש"ס דלגמר מפסח דנדחה מפני כבוד הבריות במת מצוה, דשאני פסח דיש לו תשלומין, וסוגיות הש"ס קאי למ"ד הזיד בראשון אל"ת בשני, והקשיתי אף למ"ד דכרת יש ל"ת, היינו רק עונש כרת יל"ת אבל מצות פסח בזמנו, הוא מצוה מיוחדת ודחי אפילו שבת והיא מ"ע מיוחדת, ומ"ע זאת אין לה תשלומין, דשני אינו מועיל רק לפטרו מכרת, ועכ"פ נשמע מהך דולאחותו שדוחין מ"ע דפסח בזה שאין ל"ת, מפני כבוד הבריות, ואיך החליט הרמב"ם, וכל הפוסקים דרק ל"ת של דבריהם נדחה מפני כ"ה ולא דבר תורה, וע' רמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הלכה יו"ד, וביותר קשה על פי' ר"ח מובא בערוך ערך שב דהפי' באמת בגמרא שוא"ת שאני, היינו דלא עבר בכה"ג אחרי שאם נטמא יש לו תשלומין בשני, ומפ"ז נדחה פסח מפני כ"ה, ומ"מ קשה עליו כנ"ל דהרי ראינו דמ"ע דפסח בזמנו שאל"ת בשני, נדחה מפני כ"ה ואיך החליטו בש"ס דרק ל"ת של דבריהם נדחה מפני כ"ה70 וכתב הרב מהרא"ל הנ"ל דכוונ' הש"ס כיון דמצינו בפסח קולא זאת דכרת יש ל"ת אם כן אין ללמוד מכאן לשאר עניני תורה דיהיה נדח' איסו' תורה מפני כבוד הבריות, ופירכא כל דהו מיהא חשיבא, אבל בכ"מ אין דוחה כ"ה אפילו עשה לחוד, הא למה זה דומה להך (חגיגה ט' ע"א) דאמרו שאני טומאה דיש לו תשלומין בפסח שני, והנה לא מיירי שמה מפסח כלל, רק אמרו שם דטומאה קל נגד ש"ד אחר שמצינו במ"א דענין טומאה יל"ת שוב פירכא נחשב דאין ללמוד דבר אחר מן טומאה מק"ו או מה מצינו:
סימן ב
הנה שיטת הרדב"ז מובא בתשובת חכם צבי סי' ק"ו היכי דאחד היה חבוש בבית האסורין, ונתנו לו רשות לצאת פעם א' בשנה, כיון דקי"ל אין מעבירין על המצות ומצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, אין חילוק בזה בין קלה לחמורה ועושה מה שבא לידו ראשון, אף שעי"ז יוכל להיות נמנע מעשיות החמורה, וקשה לשיטתו למה לי ולאחותו דמטמא למת מצוה ת"ל דפוגע תחילה במ"מ ומצות קבורה ג"כ מ"ע הוא כמ"ש, א"כ אין מעבירין על המצות אף קלה נגד חמורה, וא"ל דהרדב"ז לא מיירי רק דהחמורה אינה ודאית משא"כ כאן ברור הוא שיהי' נמנע עי"ז מעשיות החמורה, אלא שמצאתי שיטת הרדב"ז מבוארת ברש"י (סוכה ד"ה ע"ב) ד"ה שחל כ' בזה"ל שנטמאו למתיהם ז' ימים לפני פסח, אע"פ שטומאה זאת מעכב על ידו מעשיות הפסח, אלמא מצוה קלה שבאה לידך א"צ לדחותה מפני החמורה העתידה לבא ע"ש, הרי שמבואר בפירוש כרדב"ז ותמיהני על הח"צ שרצה מתחילה לדחות הרדב"ז ונעלם ממנו במחכ"ת כי דעת רש"י ברורה כרדב"ז, הן אמת לפי מה שראיתי ברדב"ז עצמו ח"ד סי' י"ג השאלה תסובב על איש א' שהשיג רשיון מהגמון לצאת רק פ"א בשנה ונשאל איזה יום בשנה יבחר א"כ אין ראי' מסוגי' דסוכה הנ"ל, דשם מקדימו עכ"פ מצוה אחרת משא"כ כאן בידו לבחור, אבל לפי מה שמפלפל הח"צ דגם במקדימו הקלה סובב והולך ספקו, ולדבר זה יש ראיה ברורה משיטת רש"י הלזו שמפרש כן דברי הש"ס, וגם נפשט מכאן ספקו של הרדב"ז מובא ביד מלאכי ח"ג סי' ד' אם הך דינא דאין מעבירין על המצות הוא ד"ת או רק מדרבנן, והנה במכילתא פ' בא דרשו מדכ' ושמרתם את המצות אל תהי קורא את המצות רק המצות, וע' רש"י ותוס' (מגילה ז' ע"ב) ובאמת כל הדרשות בלשון אל תקרי הנדרש מזה אינו רק מדרבנן, כמו שאמרו ירושל' ספ"ד דנזיר דמאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת דכ' (וישחטו) [וישטחו] להם שטוח וישחטו להם שחוט, וראינו דדרש זה בלשון א"ת קרי לי' הירו' אין שחיטה לעוף מחוורת ד"ת, ובמ"א הארכתי בזה אולם מדברי רש"י כאן מוכח דד"ז הוא מה"ת שראינו שטמאו עצמם למת מקודם אע"ג דנמנעו עי"ז מעשיות פסח מפני דאין מעבירין על המצות וצע"ג על הרדב"ז גם בזה:
אכן רומיא דש"ס (זבחים ק' ע"א) דרמי ברייתא דלאחותו דאין מטמא לקרובים על הך דיוסף הכהן דטמאוהו בע"כ ע"פ ק"ל, די"ל דכאן כיון שהולך לשחוט פסחו א"כ פסח מקדמו מקרי אבל בלא הכין עצמו א"כ ט"ק מקדמו, וי"ל דזה הוא באמת כוונת הש"ס דקודם מצות א"כ טמאת קרובים מקדמו שוב אין מעבירין על המצות, ואחר מצות א"כ פסח מקדמו דלאחר חצות חל חיוב דק"פ, והא דמסיק הש"ס אידי ואידי לאחר חצות כאן כר"ע דלה יטמא מצוה כאן כר"י דרשות, קשה לכאורה נהי דלה יטמא מצוה ומ"מ אין מעבירין על המצות אפילו קלה נגד חמורה מכ"ש כאן דפסח שהוא בכרת מקדמו, והנה ראיתי דרש"י הרגיש בזה, וכ' דטומאת קרובים אין לו תשלומין משא"כ בפסח כיון דנטמא כ' התורה תקנה בפסח שני, ואולם עדיין צ"ע דהרי פסח בזמנו עכ"פ עשה הוי, ואיך אלימי עשה דט"ק לדחות ובפרט דפסח מקדמו, וראיתי בתוס' שם שהביאו לשון רש"י ואח"ז כ' דלא דמי להך (פסחים נ"ט ע"א) דאמרינן עשה דפסח שיש בו כרת דחי לעשה דהשלמה, ולא כ' הטעם מדוע לא דמי להך דהתם, וא"ל דכוונת התוס' דשם גם בפסח שני יהי' נדחה עשה דהשלמה, דהרי גם פ"ש נשחט אחר תמיד, אבל כאן עשה דטומאת קרובים לא תהיה בפסח שני, ומפ"ז דחי ט"ק לפסח בזמנו, ואולם גם מחוסר כפורים נזכר שם בפסחים דדחי לעשה דהשלמה ושמה אם ימתין לפ"ש לא היה אז מחוסר כפורים וס' רס"ק אין ת"י - ואיך פשיטא כאן דט"ק דחי לעשה דפסח בזמנו:
לכךְ נ"ל כוונת רש"י ותוס' עד"ז דכבר ידוע שיטת רמב"ן בינוקא דאשתפך חמימא דמלין אותו בשבת, משום דאין למצוה רק מקומה ושעתה לע"ע עומד לפניך מצות מילה קום מל ואף שאח"ז יצטרך לחלל שבת בהכנת חמין, הנה ג"ז היתר הוא אחר שמל משום דהוא פקוח נפש, ע' ר"ן שבת פ' ר' אליעזר ושיטה מקובצת פ"ק דביצה עכ"פ דעת רמב"ן דאין משגיחין על העתיד להיות אח"כ, אחר שע"י העשיה של עתה גם המעשה העתידה לבוא תהיה מותרת ע"פ ד"ת, ואע"פ שאסור להתנות על חילול שבת ורק היכי שאירע חולה שיש בו סכנה במקרה אז מחללין, אבל לגרום חולה שיש בו פ"נ אסור, מ"מ כאן נכנס בהיתר דהתורה התירה מילה בשבת ע"ש, ועתה גם בנ"ד בשעה שמטמא עצמו ומקיים מ"ע דלה יטמא עדיין לא דחי לפסח, ומיד שנטמא כבר הוא במעמד זה אשר התורה התירה בתקנה דפסח שני, וכמו שמותר למול אע"פ שאין לו חמין ויודע שיצטרך לחלל שבת בהכנת חמים, כן גם כאן מותר לטמא עצמו ולגרום זמן היתר אשר התורה כ' באופן זה תקנה דפ"ש, משא"כ בעשה דהשלמה נדחת מפני פסח דלא יצא לזמן היתר בודאי עשה דפסח דחי לעשה דהשלמה משום דעשה דפסח עשה אשר שייך כרת, אבל כאן נכנס בהיתר מפני מצוה דט"ק ומיד שנטמא הנה הוא במעמד שהתורה התירה שימתין לפ"ש71:
סימן ג
נחזור לדברי אבודרהם שמסתפק במצות שחיטה אם מ"ע וזבחת א' הוא עם לאו דנבלה, או דענינים נפרדים הם ומ"ע דשחיטה קאי שלא ינחור בזמן שהיה בשר נחירה מותר לישראל, ולא היתה עשה וזבחת נוהג, ובכ"ז היתה נבלה נוהג במתה מאליה כן הוא תוכן שיטת הראב"ד, אולם בעיקר הספק נמצא אצלנו פלוגתא בזה תוס' (שבועות ך"ד ע"א חולין ל"ז ע"א ודף ק"כ ע"א) ותוס' ביצה ר"פ המביא, אם גם בנבלה נוהג איסור שאינו זבוח, וראיתי דעת הרא"מ הובא ברא"ש פרק בתרא דיומא לענין חולה אם שוחטין עבורו בשבת או נותנין לו נבלה, וכ' דע"כ פ"נ הותר כמו יו"ט לצורך אוכל נפש, ושם ע"כ אי אפשר לומר משום עשה דשמחת יו"ט דחי לעשה ול"ת דלא תעשה כל מלאכה, דהרי שחיטת עכו"ם איננה רק לאו לבד ומדוע נחלל יו"ט עשה ול"ת ע"י שחיטה, יצוה לעכו"ם לשחוט דאינה רק לאו דנבלה לבד, ואס"ד דנשחט שלא כמצותו הוא ג"כ בכלל עשה דוזבחת א"כ היכי קאמר דנחירת עכו"ם אינו רק לאו לבד הרי גם בנחירת עכו"ם עשה ול"ת היא, א"ו דעת הר"מ דבנחירה ליכא רק לאו דנבלה לבד, ומזה השבתי על חכם אחד שהוכיח מלשון הרא"ם סוגיא דמאכילין אותו הקל הקל, שהביא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית, ובש"ס (יומא פ"ד ע"א) לא נזכר רק טבל ושביעית אבל לא נבלה ושביעית והרב בעל תויה"כ רצה להוכיח מזה דעשה חמור מל"ת ובנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה, כיון דשביעית בעשה היא חמור מנבלה, משא"כ טבל הוא מיתה בידי שמים וחמור מעשה, משא"כ הרא"ש ס"ל כשיטת התוס' דגם בנבלה איכא עשה שאינו זבוח, ומפ"ז כתב דנבלה חמור משביעית דאינה רק עשה לחוד ונבלה עשה ול"ת הוא, אולם נעלם ממנו דברי הרא"ש במקומו שהביא דברי הר"מ בסתם דשחיטת או נחירת עכו"ם אינה רק בלאו לחוד: ומה שרצ' לחדש הרב פרי מגדי' בהקדמתו לה' שחיט' דעל עשה וזבחת עובר גם על פחות מכזית כיון דלא נזכר בו לשון אכילה ע"ש, א"כ לפ"ז אין מאכילין אותו נבלה ולא טבל הרי בטבל אינו עובר רק בשיעור כזית, משא"כ בנבלה עובר על כל משהו ומשהו על עשה וזבחת וכמ"ש הר"ן דמותר לשחוט בשבת עבור חולה ולא להאכילו נבלה, משו' דבנבל' עובר על כל כזית וא"כ הכא עובר על כל משהו בעשה וזבחת, וכן השבתי על דעת חכם זה שחידש דשביעית ג"כ עובר על כל משהו ומשהו א"כ מדוע טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית הרי טבל צריך כזית דוקא, ואולי צריך לומר דהש"ס מיירי בנבלת עוף דדעת פרי מגדים דבעוף לא שייך עשה וזבחת, ואינו רק לאו לחוד וטבל חמור מיני':
אולם מלשון התוס' (חולין ל"ג ע"א) ד"ה בשחיטה תליא מלתא שכ' בחיה ועוף איכא בישראל עשה וזבחת, ומפ"ז לא שייך מי איכא מידי מוכח דלא כשיטת הפ"מ, וכן קשה מש"ס (חולין ק"ך ע"א) ד"ה נבלה לא אתי מיני' שכן לא היתה לו שעת הכושר, שכ' אע"ג דבחיי בהמה לא היה איסור נבלה ומ"מ היה אסור משום אבר מן החי למ"ד לאברים עומדת ולמ"ד לאו לאברים עומדת איכא איסור שאינו זבוח ע"ש, והרי בנבלת עוף טהור מיירי התם, וליכא איסור שאינו זבוח לשיטתו, וגם קאי שם אליבא דר"ל דס"ל (חולין ק"ב ע"א) בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, ובלא"ה קשה דקאי אליבא דר"ל דס"ל (נזיר ך"ט ע"ב) אין שחיטה לעוף מן התורה וליכא בל"ז עשה שאינו זבוח בעוף:
וכבר שאלני כיוצא בזה הרב המופלג מוהר"ר שמעון אויש נ"י מפראג בשם מחו' הגאון מוהר"ר זאב האמבורגר מפירדא, הא דקאמר הש"ס (חולין ק"ך ע"א) מה לנבלת עוף טהור שכן הותר מכללו אצל חטאת עוף שנאכל מליקה לכהנים, והרי לשיטת ריש לקיש קיימינן שם דסבירא ליה בנזיר אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ לא אשתרי נבלה לכהנים דהרי מליקה הוא בעוף וליכא נבלה בעוף לר"ל, וביותר קשה על התו' בחולין ל"ג שכתבו בס"ד דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ליתא להך דינא דמי איכא מידי, והרי לר"ל דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת, בלא"ה תירוצם דלישראל אסור משום אינו זבוח לא שייך אצלו דהרי בעוף ליכא עשה וזבחת, וע' כרתי ופליתי יו"ד סי' ס"ב וביד המלך פרק ט' מהלכות מלכים שהתעוררו בזה, והנה הרב מוהר"ר שמעון הנ"ל נסתפק אם גם לר"ל שייך הך סברא דעל עשה וזבחת עובר בכל שהוא, לשיטת הפ"מ שזכרנו, ואפשר לר"ל ג"כ הדין כן אע"ג דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, היינו דוקא משום דאכילה כתיב בי' ובכזית משמע, משא"כ בעשה וזבחת דלא נזכר לשון אכילה א"כ ר"י ור"ל שווין בזה, דעובר בעשה על כל משהו ומשהו, אף שלכאורה מסוגיות הש"ס ריש פרק בתרא דיומא לא משמע כן, דמקשה הש"ס בפשיטות הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר, והרי מח"ש ביו"כ מיירי וביו"כ דלא נאמר לשון אכילה אפשר דמודה ר"ל דח"ש אסור מן התורה, ואפשר לומר דהיה נודע למסדרי הש"ס דעת ר"ל דביו"כ ס"ל ג"כ דח"ש מותר דאל"כ מדוע הוצרך ר"ל (יומא פ"א ע"א) מ"ט לא נאמר אזהרה בעינוי היכי לכתוב לא יאכל אכילה בכזית משמע ופירש"י משא"כ יו"כ צריך כותבת משום דכתיב לא תעונה - בבבלי קצרו בדברי ר"ל אולם בירושלמי מבואר לשון ר"ל בזה"ל מאי הו"ל לא תאכל כל אכילו' שבתורה בכזית וכאן ככותבת עכ"ל הרי שמבואר כן בלשון ר"ל בעצמו, וכבר כתבתי באגרת בקורת בשם רבינו יהונתן דכל דברי ר"י ור"ל בבבלי מועתקים מן הירושלמי והתם עיקר - עכ"פ למה הוצרך ר"ל לבוא מטעם דאכילה משמע כזית ויו"כ דינו ככותבת, ולמה לא בא ר"ל מטענה אחרת אי הוה כתיב לא תאכל היה מותר חצי שיעור אבל עתה דכתיב לא תעונה ולא נזכר אכילה שוב גם ח"ש אסור, וע' שאגת אריה ה' יו"כ סי' ע"ו, א"ו דר"ל ס"ל גם ביו"כ חצי שיעור מותר והטעם כיון דביתובי דעת תליא א"כ בבציר משיעו' זה לא מיתבא דעת אבל בשאר איסור עשה, ולא נכתב אכילה ולא תליא ביתובי דעת ג"כ אפשר דצדקו דברי הרב מוהר"ש ה"ל דגם ר"ל מודה דח"ש אסור בעשה וזבחת: והנלע"ד ע"פ הנחה זאת ליישב כל הסוגיא דהנה עוד התעורר הרב מוהר"ש בשם הרב הגאון נו"ב, דמאי מקשה הש"ס לר"ל דס"ל מצות חינוך בעלמא איך אכיל כהן מליקה, והרי לר"ל משכחת דיאכל הכהן ציפרי נזיר פחות פחות מכשיעור דשוב ליכא איסור תורה:72
והנה רש"י (חולין כ"ח ע"א) ובתוספות (חולין כ' ע"א) ד"ה אלא כתבו אף למ"ד אשל"ע מן התורה מ"מ נבלה או טרפה או לא החזיר סימנים אחורי עורף בודאי אסור לכ"ע, שאין כשר בעוף רק נחירה בסימנים, וע' רש"י דכתיב ושפך מורה שבנחירה בסימנים מתכשר, וכל זמן דלא נחר הסימנים כדינו אסור בעוף כמו בבהמה ע"ש - והא דכ' רש"י שבת ס"פ ר"ע דחגבי' כיון דלא כתב שחיטה אצלם ליכא גבייהו איסור אבר מן החי היינו משום דבחגבים לא מצינו אצלם ל' ושפך אבל בעוף כיון דכ' ושפך נחירתו זו היא שחיטתו ובהעדר נחירה בסימנין הוא נבלה וטרפה ואמ"ה כמו בלי שחיטה - ומפ"ז הבנתי לשון התוספות (נזיר כ"ט ע"ב) דהקשו לר"ל דהא אכיל כהן טריפה דהרי נשבר המפרקת קודם המליקה ולכאורה מאי קו' הרי נבלה חמור מטרפה, אבל לפי הנ"ל ניחא דקושית התוספות הוא, דעל טרפה ל"ש תי' דקסבר ר"ל אין שחיטה לעון מה"ת, דנהי דס"ל כן מ"מ מודה ר"ל דטרפות ישנו בעוף כמ"ש התוספות (חולין כ'), וא"כ אינו מועיל כלל מה דא"צ שחיטה, דמ"מ נעשה טריפה קודם הנחירה וע' תוספות שם ובתוספות (מנחות מ"ה ע"א) רמזו לזה ג"כ, דאף למ"ד אשל"ע מן התורה מכל מקום שייך הך תי' דרבינא דה"א דכהנים כיון דאשתרי מליקה גבייהו, אע"ג דלא אשתרי נבלה דהרי אשל"ע מן התורה, מ"מ זה הוא אם המליקה איננה רק מעשה נחירה לבד ומועיל זאת להכשירה לישראל לשיטה זאת, משא"כ בלא החזיר סימנים אחורי עורף נעשה נבלה מצד אחר, טרם בא היתר נחירה ואיסור זה שייך ג"כ בעוף אף לר"ל ומפ"ז ה"א דכהנים נשתנו בדיניהם אחר שמותרים במליקה דמצותו בשבירת שדרה ומפרקת:
ועפ"ז מיושב מה דקשה לי לשיטת הרמב"ם דבהלכה למשה מסיני לא שייך מחלוקת והארכתי בזה בספרי באבר תורה שבעל פה, א"כ היכי קאמר הש"ס (חולין כ"ח ע"א) מאן תנא דפליג על ר"א הקפר רבי הוא, דתניא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ על רוב א' בעוף וכו', וכיון שהיה לו לרבי קבלה שנצטוה משה בע"פ, איך שייך דר"א הקפר יחלוק ע"ז, וע' כריתי ופלתי סימן כ"ט שכתב כיוצא בזה, אבל לפי מ"ש ניחא דבאמת שניהם מודים דהיתה הלכה מסיני על רוב א' בעוף, אולם לר"א הקפר באה הקבלה על נחירת רוב א' ולרבי על שחיטת רוב א':73
והנה לסברא זאת דגם לר"ל צריך להיות עכ"פ נחירה בסימנים, לפ"ז יצדקו דברי התוספות שהבאתי דגם לר"ל שייך באמ"ה איסור שאינו זבוח דאע"ג דס"ל אשל"ע מה"ת מכל מקום צריך נחירה ובאמ"ה נחסר מעשה נחירה ואסור לר"ל כמו לדידן, והנה החילוק בין וזבחת להך קרא דושפך דוזבחת הוא מ"ע מיוחדת על הכשר המאכל לאכילה, אם כן בודאי בהעדר הזביחה עובר על כל משהו על עשה זאת כשיטת הפ"מ, משא"כ ושפך איננה מצות מיוחדת על אופן תיקון לאכילה, רק עיקר הקרא למצותו בא על ענין הכיסוי שאם הדם בשפיכה צריך כיסוי משא"כ נחירה, ע' (חולין פ"ה ע"ב) צא נחור אמר לי' ע"ש ואופן התיקון דנחירה אינו נשמע רק מסיפור הענין, בודאי למ"ד אשל"ע מן התורה אינו תורה הקרא רק דאם בא בשר בשפיכה ניתר ואם לאו לא ניתר והוי אמ"ה כמקדם, אבל פשיטא דלא שני משאר איסורים וצריך דוקא כזית, ועתה ניחא סוגי' דנזיר דעל קו' מטריפה מטעם שבירת המפרקת לא היה יכול להקשות, די"ל דאוכלו הכהן פחות פחות מכשיעור וליכא איסור לר"ל דס"ל ח"ש מותר, משא"כ מנבל' מקש' שפי' דאיכא עש' וזבחת וגם ר"ל מוד' דאסו' בכל שהו' מה"ת כמ"ש, ומשני הש"ס דס"ל אשל"ע מה"ת וליכא בעוף עשה וזבחת, ואי דהוי נבלה וטרפה מפני שבירת המפרקת, ע"ז יש תקנה דאוכל פחות פחות מכשיעור, והנה דרך אכילה זאת לא יתכן רק היכי שהוא ענין מקרה שאב הדיר בנו בנזיר, ור"ל ס"ל דאינו רק חינוך בעלמא, אבל בכל אכילת חטאת עוף מצינו סתם בכ"מ, ומשמע אפילו דרך אכילה גמורה לא הקפידה תורה ואוכל כזית כזית, וא"כ אף לר"ל איכא במליקה איסור נבל' וטרפה, מפני שביר' עצם מפרקת קודם סימנים, וע"כ דאשתרי מליקה גבייהו והתורה התירה וא"כ ניחא שפיר אף לר"ל הא דאמרו (חולין ק"ך א') נביל' הותר מכללו אצל חטאת עוף, היינו דעכ"פ הותרה נבלה ע"י שבירת המפרקת והוי נבלה אפי' אי אשל"ע מה"ת:
ובזה מיושב ג"כ קו' התוס' (מנחות מ"ה ע"א) דמפ"ז נאמר נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים משום דה"א דמותרים בנבלה משום דאשתרי מליקה גבייהו והקשו בתוס' והרי אמרינן לעיל דף ה' שאני מליקה דמצותו בכך, ומהיכי יתירו הכהנים שאר נבלו' ע"י היתר מליקה, אבל לפי הנ"ל ניח' דבאמת יש דדך אחר לאכול חטאת העוף ולא יגע באיסור נבלה, היינו שיאכל פחות פחות מכשיעור דלא עבר על איסור נבלה, ומ"מ חזינן דהתירה התורה אכילה סתם בחטאת העוף אפילו כזית, ושייך שפיר אשתרי מליקה גבייהו, ולא קשה קו' התוס' מצות בכך שאני דהרי יש כאן דרך אחר להנצל מאיסור ע"י אכילת פחות משיעור ומ"מ התירה התורה סתם, וזה תי' שייך לרבינא דאפשר דס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת, וא"כ אין זה מצותו בכך אחרי שיש דרך אחר שתתקיים המצוה וינצל מאיסור, משא"כ ר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ אי אפשר לחפש דרך אחר להנצל מאיסור נבלה, ושוב הוי מצותו בכך ומפ"ז קאמר ר' יוחנן התם דקרא זה אליהו עתיד לדורשו ולא ניחא לי' בתי' רבינא משום קו' התוס' דמצותו בכך שאני ונכון: ואם שהוא דרך פלפול לא מנעתי לכותבו מפני דעכ"פ זה האמ', דלר"ל מקרי נבלה התיר מכללו משום דהותר בשבירת המפרקת דהוי נבלה אף לר"ל דס"ל אשל"ע מה"ת:
סימן ד
ועוד האריך אבודרהם בתשובות ר"י בן פלאט והרשב"א סי' י"ח לבאר הטעם מדוע אין מברכין על נתינת צדקה ובקור חולים ודינים, דהרי גם אלו יש עליהם מ"ע מה"ת, ותירצו דאין מברכין רק במצוה שתלויה כלה ביד העושה לעשותו כסוכה וכלולב וכדומה, אבל במצוה שאי אפשר להגמר רק ע"י צירוף אדם אחר כגון צדקה שאם העני אינו רוצה לקבל הצדקה, אזי לא עשה הנותן שום מצוה וכיוצא בזה אין מברכין, ועל הדינים אין מברכין שמא לא יקבלו בעלי דינים עליהם את הדין ע"ש, והנה בעיקר סברתם יתבאר בסמוך, אולם עתה אשים שיחתי בדבר חדש במה שהחליטו לדבר פשוט שאין מברכין על הדינים, ומה יענו במה שמבואר בירושלמי ריש פ' כיצד מברכין ר' ירמיה ור' חגי אזלין לגו חנותא קפץ ר' חגי ובירך א"ל ר' ירמי' יאות את עבדית שכל המצות טעונות ברכה דכ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה ע"ש, ופי' הר"א פולדא שם דחנותא היינו מקום שדנין שם ובירך על מ"ע דדינים בצדק תשפוט עמיתך, ור' ירמי' הצדיקו במענה פיו דשפיר עבד דבירך על הדינים שלא כהחלטת אלו הגדולים שאין מברכין, ואין לפרש פי' אחר דחנותא היינו חנות של בשם כמ"ש ברכות פרק אלו דברים, הנכנס לחנותו של בשם מברך, ויצדק ג"כ הלשון קפץ ר' ירמי' ובירך דהנה בכל ברכת הנהנין אם נהנה ולא בירך אין מברך אח"כ, ע' רמב"ם סוף ה' ברכות, וא"כ אם הריח כבר שוב אי אפשר לתקן מה שכבר נהנה בלא ברכה, ותיקן ר' חגי זאת, במה שקפץ לברך טרם הריח מאומה, דאם יריח הרי נהנה בלא ברכה, ואף אם יברך אח"ז יהי' על הריח החדש, דהנאה ראשונה כבר חלפה, אולם לפ"ז לא יצדק מאמר ר"ח יאות עבדית שכל המצות טעונות ברכה שנא' ואתנה לך כו' ומה ראי' מברכות תורה ומצות לברכת הנהנין, וכיוצא בזה דחה הר"א פילדא שם את הפי' שהביא, דחנותא היינו מקום בית המקדש, ודחה דלא שייך ע"ז הראי' שכל המצות טעונות ברכה74 עכ"פ הפי' האמת חנותא היינו דינים ובירך על מצות דינים וכל הפוסקים חקרו ודרשו אחר טעם מניעת ברכה על הדינים וגזרו כן במוחלט, שאין לברך ונעלם מכלם דברי הירושלמי שעשו מעשה בפשיטות לברך על הדינים וזה קושי' חמורה מאוד ושום מחבר לא התעורר בזה:
והנעל"ד לישב דברי הקדמונים ומקודם אבאר דבריהם התמוהים בעיני מצד אחר, שכתבו הטעם דאין מברכים על הדינים דלא מקרי מצוה שבגוף שמא לא יקבלו עליהם בעלי דינים את הדין, והנה לא אדע לכווין דבריהם הרי הלכה רווחת אצלנו בהל' גביות מלוה ובהל' דיינים שיורדין לנכסי מלוה וכותבין אדרכתא ואחלטתא וגובין מנכסי הלוה בע"כ לא בטובתו, ומה לא יתרצו הבעלי דינים שייך כאן ריצוי שלהם אינו מעלה ומוריד ב"ד מוציאין מהמסרב בע"כ, ומתחלה רציתי לפרש דבריהם היינו שלא יתרצו בע"ד בפסק דין רק יתפשרו עצמם מרצונם הטוב, או שמא ימחול לו המלוה, אולם ראיתי באבודרהם שכ' תירץ זה שמא יתפשרו בשם פוסקים אחרים, וז"ל על הדין אע"ג דמ"ע הוא אין מברכין על מ"ש ושפטתם צדק משום שמא לא (וקבלו) [יקבלו] עליהם בע"ד את הדין אי נמי מחלי להדדי מה דתבעו ומעקרו עשה, וע' ס' כנה"ג חו"מ סי' א' הביא תי' הראשון בשם הרשב"א והשני בשם הרמב"ן, עכ"פ הרשב"א לאו משום מחילה ופשרה אתא עלה רק שמא לא ירצה בע"ד לקבל דין תורה עליהם וזה תימא גדולה דהרי כופין אותם לקיים אף דלא נתרצו והוא קו' גדולה בעיני: והנלע"ד דהנה קי"ל (מנחות מ"ב) כל מצוה שיש אחריה גמר מצוה אין מברכין רק בסוף, ומפ"ז אין מברכין על עשיית סוכה ולולב מפני שעדיין יש אחריהם גמר מצוה נטילת לולב וישיבת סוכה, וע' רמב"ם סוף ה' ברכות שהביא דין זה להלכה פסוקה:
ועפ"ז נ"ל ג"כ ליישב דברי הרדב"ז מובא בחק יעקב ופרי חדש או"ח סימן תפ"ז, שכתב לתרץ הא דאין אשה מברכת על ספירת שבעה נקיים והרי נאמר בתורה וספרה לה ומה חילוק יש בין וספרתם ובין וספרה לה, וע' תוס' (כתובות דע"ב) (ומנחות דס"ה) שהתעוררו ג"כ בזה וע' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קכ"ג וסי' קכ"ד, וכתב הרדב"ז דלא דמי לספירת העומר שתלויה כלה ביד העושה וחובה עליו, משא"כ מצות ספירת שבעה נקיים איננה חובה עליה דאם לא תרצה לטהר לבעלה אין צריכה שבעה נקיים, והקשו עליו הפר"ח וחק יעקב, דהא רוב המצות אינם חובה על האדם כגון ציצית אם אין לובש בגד של ד' כנפות פטור, וכן מזוזה ומעקה אם אינו דר בבית רק בספינה פטור, וע' רמב"ם סוף ה' ברכות שמונה והולך הרבה דברים שאינם חובה על האדם רק בתנאי ומ"מ מברך, וע' (כתובות מ' ע"א) דהקשו בתוס' איך עשה דוחה ל"ת בכלאים בציצית הרי אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של צמר ותי' ר"ת דעכ"ע בשל פשתים אי אפשר לקיים שניהם, ועיין שיטה מקובצת דמפרש ביתר שאת, דגבי' לא תהיה לאשה אי אמרה לא בעינא עקרתי' לעשה לגמרי ואין התחלה למצוה, אבל כאן עשה יש על פשתים ומצוה רמיא עליו, אלא שעושה אופן אחר לפטור עצמו, אבל אימת שרוצה לחייב עצמו תלוי כלו בידו, וכן מזוזה אם רצה לדור בבית הנה בידו לעשות המצוה לגמרי, ובטבילה ג"כ אף שבידה שלא לטהר לבעלה מ"מ אם רוצית אזי החובה מוטלת עליה לספור זיין נקיים וכלה תלוי בידה, וע' אבודרהם שמחלק ג"כ כיוצא בזה היכי שתלוי ביד אחר לגמרי כמו אם העני אינו מקבל הצדקה אזי אין התחלה למצוה כלל, ועיקר המצוה תבא רק בהצטרף עוד אדם אחר אזי אין מברכין, אבל במצוה שנקשרת בתנאים ובידו לעשות אופן אחד להפטר, מ"מ אם עושה באופן החיוב אזי כלו בידו ושפיר מברכין ומדוע נשתנה ספירת ז"נ מספירת העומר, ונ"ל דהנה כמ"ש לעיל מש"ס מנחות הדין דמצוה שיש אחריה גמר מצוה אין מברכין רק לבסוף, והנה בספירת העומר שמה הספירה בכל לילה היא גמר מצותה אינו תלוי דוקא בקרבנות, דהרי בזמן הזה שאין לנו בעוה"ר לא עולה ולא זבח, ומ"מ פסק הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ה' ג' דספירת עומר בזה"ז הוא מה"ת, וע' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"ד וכיון שמצות ספירה כל לילה נגמרת בפ"ע דקי"ל מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ומפ"ז מברכין על הספירה משא"כ ספירת ז"נ איננה מצוה עקרית דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה, ורק היכי שרוצות לטהר לבעלה א"כ יש אחריה גמר מצוה היא הטבילה, ושוב חזר הדין להלכה הקבועה דמצוה שיש אחריה גמר מצוה אינו מברך רק לבסוף, כמו שאין מברכין לעשות סוכה ולולב רק בשעת גמר והיא הנטילה והישיבה כן האשה מברכת רק על הטבילה שהוא ג"מ, וכוונת הרדב"ז דבידה שלא תטהר הכוונה דטבילה בזמנה לאו מצוה:
ועתה נחזור לענינינו הנה מצות דינים הוא מצוה שיש אחריה ג"מ, מ"ע בצדק תשפט עמיתך מורה על תחילת הדין שב"ד ישפטו משפט צדק, אולם אח"כ אם סרבו כעלי דינים לשמוע ולקיים פסק דינם אזי עושים הב"ד בכפיה ויורדין לנכסים ומנדין אותו, אבל אלו הכפיות לא נשמע לנו מקרא זה, רק חז"ל למדו (מועד קטן דף ט"ז) מקרא דעזרא דכ' ואכם ואקללם ואמרטם, ובא הכתוב להורות דיש רשות לב"ד לעשות כל כפיות האפשרות להעמיד הדת על תילה, וע' רמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין דעיקר דין טריפת בעלי חוב נלמד רק מקרא דעזרא, והנה הר"י בן פלאט הקשה מדוע אין מברכין על דיני מלקות ומיתות ב"ד אע"ג דקיימו ב"ד בזה מ"ע ע' (יבמות דף ז' ע"ב) דחקרו שיהיה מותר לדין דיני נפשות בשבת משום עשה דוחה ל"ת, ע' רמב"ם ס' המצות סוף שורש י"ד שהביא ראי' דמיתת ב"ד היא מצוה ממ"ש כצד מצות הנסקלין כצד מצות הנחנקין, וע' מג"א ה' שבת סי' של"ט, ותי' כיון שיש בזה צער וקלקול לאחרים אין מברכין, כמו שאמרו אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכן מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, וכן אמרו כשאדם בצער שכינה מה (זה) לשון אומרת קלני מראשי, וע' כנה"ג סי' א', ועתה שוב צדקו דברי הרשב"א דעל תחילת דין אין מברכין הדיינים שמא לא יתרצו בעלי דינים, ואי דריצוי שלהם לא מעלה ולא מוריד משום דביד הב"ד לכוף את המסרב, הנה זאת הוא רק גמר מצוה נלמד מקרא מיוחד, והוי דינים מצוה שיש אחריה גמר מצוה, ומפ"ז אין מברכין על התחלה ועל הכפיה דהוא גמר מצוה לא שייך ברכה כיון דהוא קלקול וצער לאחרים ע"י הנידוי, ומפ"ז אין מברכין על דינים וזה דוקא, לשיטות ש"ס שלנו דאין מברכין לעשות סוכה ולולב מפני שמברכין על הגמר, משא"כ הירושלמי דס"ל סוף ברכות ופ"ה דסוכה דמברכין לעשות סוכה ולולב, ע' תוס' (מנחות מ"ב ע"ב) וכן מ"ש התוס' (סוכה מ"ו רע"א) דהירושלמי פליג בזה עם ש"ס שלנו וס"ל גם מצוה שיש אחרי' ג"מ מברכין על התחלה, ומפ"ז ניחא דמברך לשיטתו גם על הדינים היינו על תחלת דין בשעה שישבו ומקיימים מ"ע בצדק תשפט ונכון, וכאשר הגיעו דברים הללו לפני הגאון מופת הדור מוהר"ר משה סופר ז"ל אבד"ק פרעשבורג ישרו הדברים הללו בעיניו וקרא עליהם שפתים יושק -:
ואין לומר דע"כ שייך סברא זאת דמצוה שיש אחרי' ג"מ אין מברכין על ההתחלה היינו דוקא היכי שתקנו מטבע ברכה על גמר מצוה, כמו בסוכה ולולב שתקנו חז"ל ברכה על הישיבה והנטילה, אבל בדינים שאין כאן ברכה על ג"ת מפני הצער והקלקול אפשר דגם הבבלי מודה דבכה"ג מברכין גם על התחלה, ואולם האיר ד' עיני ומצאתי ראי' ברורה מדברי הרמב"ן דגם באופן זה שאין לנו ברכה על ג"מ מ"מ אין מברכין על ההתחלה כיון שיש אחריו עכ"פ ג"מ, וז"ל הרמב"ן בהשגתו לס' המצות שורש י"ב בדין מה שגוזר הרמב"ם מה שלוקח הכהן מתנת כהונה הוא חלק מהמצוה, אינו דין שוה בכל ויש בזה חילוק כי בדברים הטובלים הם שני מצות בודאי, והמשל בזה החלה שכל העיסה אסורה עד שנפריש ממנה ונצטוונו מצוה נפרדת חלה תרימו, ושלא יעלה על לבנו שנרים להוציא העיסה ונעזבנה או נשליך אותה באש, צוה אותנו ית' בנתינתה לכהן וכו', והראי' עוד שיש בדברים הטובלים שתי מצות ההפרשה והנתינה לכהן מצוה אחרת, מהא דתניא בתוספתא ההולך להפריש תרומה ומעשר, מברך להפריש תרומה, ואלו היתה מצות הפרשה עם נתינה. לכהן חדא מצוה, א"כ למה יברך בהפרשה הרי הלכה רווחת אצלנו מצוה שיש אחריה גמר מצוה אין מברכין על התחלה רק בסוף, א"ו הפרשה היא מצוה מיוחדת ונפרדת ואינה תלויה בהנתינה, ומיד שהפריש והוציא העיסה מידי טבל קיים מצותו והוא ג"מ ומברך שפיר עכ"ל הרמב"ן, אולם עדיין יוקשה אם נתינה לכהן היא ג"כ מצוה נפרדת א"כ מדוע לא יברך שתים אחת על הפרשה והשנית על נתינה לכהן דהיא ג"כ מצוה מיוחדת לשיטתו של הרמב"ן, וע' טו"ז יו"ד סי' שכ"א דהתעורר באמת מדוע מברך בשה לפטר חמור בשעת הפרשה ולא בשעת נתינה לכהן, וכבר הקדימו בזה הרשב"א ואבודרהם וכ' וז"ל דאין מברכין על נתינה לכהן את כ"ד מתנות משום דכהנים משלחן גבוה קא (זכי) [זכו], ופדיון בנו מברך על פדיונו ולא על נתינתו, ועל הפרשת מעשר שני ומעשר עני מברך דלתקוני מכווין והוא בידו אבל נתינה לכהן אינו בידו שמא לא יתרצה הכהן לקבלו והוי כמצות צדקה שאינו מברך, או שעל הנתינה אינו מברך דאינו נותן משלו כלום, דכהנים משלחן גבוה קא (זכי) [זכו] ולא שייך ברכה ע"ש, ועתה שוב איך הוכיח הרמב"ן דלא כהרמב"ם דאס"ד דהפרשה ונתינה חדא מצוה א"כ מדוע מברכין על הפרשה בשעת נתינה הוה לי' לברך דהוי ג"מ, הרי אפשר לומר כשיטת הרמב"ם, ונתינה לכהן איננה רק ג"מ מהפרשה והא דמברך על הפרשה הטעם מפני דאין לברך על ג"מ משום שאין בידו או משום דכהנים משלחן גבוה קא (זכי) [זכו], ובכה"ג דאינו נופל מטבע הברכה על הגמר מברך לכ"ע על התחלה, א"ו דעת הרמב"ן דכלל זה דמצוה שיש אחריה ג"מ אין מברכין על ההתחלה סתמא נאמר, ואפילו אין לנו מטבע ברכה על גמר מ"מ אין מברכין על התחלה והקשה הרמב"ן שפיר דלא הוה לי' לברך על הברכה מפני ג"מ, וכן בנ"ד במצות דינים נהי דעל הכפי' אין מטבע הברכה מפני הקלקול מ"מ גם בזה אין מברכין על התחלה וזה ראי' ברורה ומפורשת לדברי75:
סימן ה
ועתה נעתיק עצמנו לראיות הרשב"א על סברתו זאת דמצוה שאיננה תלויה כלה ביד העושה רק בהצטרף איש אחר שאין מברכין בזה, וז"ל ומנ"ל דמצוה שאפשר למעקרה אע"ג דלא מעקרה כמאן דמעקרה דמי, דאמרינן (כתובות מ' ע"א) ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני אימת אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דוקא מילה בצרעת, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ראינו כיון דאפשר למעקר לאו מצוה היא כלל, והנה ראי' זאת איננה מובן דע"כ שייך שם דליתא לעשה כלל, היינו כמו שפרש"י שם דכופין אותה שתאמר איני רוצה כדי שלא יעבור על איסור, ובפרט דקי"ל כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת, ובדידה מ"ע ליכא ואיסור ממזרת איכא בדידה להנשא לכשרים וכופין אותה שלא תעבור על ל"ת דממזרת אחר דבדידה ליכא מצוה שידחה את ל"ת דממזרת וכופין ע"ז והוא מכלל מ"ע הוכח תוכיח, ע' ס' המצות מ"ע ר"ה, וז"ל מצוה זאת תצוה להוכיח את החוטא ולמנוע אותו ממנו וכו', אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שימרה ע"ש וע' תוס' (שבת ג' ע"א) ד"ה בבא דאף בגווני דלא שייך לפני עיור כגון שיכול ליקח בעצמו מ"מ איסו' דרבנן יש שחייב להפריש את איש ישראל מאיסור, וע' רא"ש שם דאפילו קטן אוכל נבלות לתיאבון ב"ד מצווין להפרישו כ"ש שלא יסייע אותו, וא"כ כופין אותה ב"ד שלא תעבור על איסור תורה, ועל כרחך צריכים לומר דרק משום איסורא דידה כופין אותה, דאל"כ יוקשה קו' התוס' ושיטה מקובצת דהרי אמרינן (יבמות ד"ו ע"א) ופ"ב דב"מ אמר לו אביו לעבור על דבר תורה א"צ לשמוע לו, טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי ה"א אתי עשה ודחי ל"ת, ואיך אפשרות שידחה עשה דכיבוד את ל"ת הרי מ"ע דכיבוד תלוי ביד האב ואם אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר הטעם דכופין משום דבדידה ליכא מצוה שידחה את ל"ת אשר מונחת גם עליה ומפ"ז כופין, משא"כ בכיבוד אב אם אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת א"כ לא עשה האב שום איסור, דהרי דחי עשה את ל"ת ומדוע יכופו כיון דליכא איסור בזה, אבל בהך דלו תהיה לאשה איכא בדידה איסור ג"כ, וכן פי' הרא"ה ע' שמ"ק כתובות שם, וא"כ אין ראי' מכאן לענין הברכה, וע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ז שהתעורר ג"כ ע"ז, ויש לכוון כוונה זאת ג"כ בהשגת אבודרהם, שכ' על דברי תשובה זאת בענין זה, וז"ל אפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראי' איננה נכונה, באמת על הרשב"א לק"מ דלשיטתי' אזיל, דפי' שם בכתובות הך דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, משום דעיקר עשה דוחה ל"ת חידוש הוא, ולא גמרינן מכלאים בציצית רק במה דדמי' לי' לגמרי, ובאפשר לבטל לא ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת, וכיון דלא אלים בכה"ג עשה שתדחה את ל"ת הה"ד לענין הברכה דאין מברך:
ואולם מצד אחר קשה לי לסברת הרשב"א דתלוי' ביד אחר לא שייך ברכה, א"כ ברכות אירוסין מאי איכא למימר הרי ג"כ תליא בידה ואם לא תרצה להנשא, שוב א"א לו לקיים המצוה ובדידה ליכא מצוה דאיננה מצוה על פ"ו, וראיתי באבודרהם שהתעורר בזה וכ' וז"ל והא ליכא למימר ביבום ונשואין אע"ג דתליא ביד אחר ואפשר דתמנע מלהנשא, לא מעקרא מצוה מן האיש ואכתי רמיא עליו מצות יבום ונשואין לכי משכח, מה דליכא למימר הכי בהכנסת כלה וצדקה ומאי דדמי לי' דמשום הנאתן חייבי' התורה לגמול חסד, וכיון דלא רצה לקבל מעקרי' המצוה לגמרי עי"ז, והרואה יבין שאין בחילוק זה כדי שביעה וכי מצות צדק' נעקרה לגמרי, עי"ז מה שנמנע עני א' מלקבל הרי בכ"ז צריך לחפש ולטרוח אחר עניים, ובלי ספק ימצא הרבה אשר ישמחו לקראתו, לכן הנלע"ד לפרש ענין אחד נכון בעיני, דראינו ברכת אירוסין במטבע חדשה אשר לא מצינו דוגמתה בשאר ברכות, הנה כל הברכות המה רק על חיוב המצוה והעשיה ולא על המניעה, ולא מצאנו ברכה על מניעת אכילת נבלות או טרפות אחר שאין לך רגע אשר תוכל לפטור עצמך מן ברכה זאת, ונצטרך לברך לעולם בלי הפסק, משא"כ במ"ע שהוא במעשה מברך ברגע העשיה, והנה כאן בברכת אירוסין ראינו מטבע חדשה ואסר לנו הארוסות, וכבר התעורר בזה הרשב"א והר"ן והרא"ש ושיטה מקובצת פ"ק דכתובות על נוסח ברכה זאת שנתקנה על האיסור, וע' תשובות נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' ס' וסי' ס"א לדחות דעת חכם אחד, שרצה לחדש דעשה דתשביתו אינו רק בערב פסח ולא בפסח עצמו, ודחה הרב הנ"ל דלפ"ז איך כ' הרמב"ם דמצא חמץ בפסח מברך על ביעור חמץ, ואם אינו רק ל"ת לבד, הרי אין מברכין על ל"ת ולמה מברך כאן ע"ש, וכן רמזתי בספרי מאמר לא תסור על דברי הרמב"ם שכ' פי"א מה' ברכות דמברכין על מצות דרבנן מהטעם דכ' כל אשר יגידו לך תעשה ולמה לא כ' מטעם לא תסור, והטעם דלא תסור היא ל"ת שנצטווינו שלא לסור מדבריהם ימין ושמאל ומוטל החובה זאת עלינו בכל רגע ורגע, ומפ"ז נקט רבינו אשר יגידו לך תעשה שהיא עשה, ומרן הכ"מ הבליע כוונה זאת במתק לשונו במ"ש ונקט רבינו כל אשר יגידו לך תעשה מפני שהיא בלשון עשה:
ועפ"ז ישבתי לנכון שיטת הרמב"ם דכ' פ"ד מה' תפילין הי"א כל המניח תפילין לאחר שתשקע החמה עובר בלא תעשה ע"ש, ומרן בב"י טאו"ח הי' ך"ט הקשה למה לא הביא רבינו הדין ג"כ דמברכין לשמור חוקיו על חליצת התפילין ונ"ל דלשון ירושלמי ברכות פ' הי' קורא משמע כהרמב"ם, וז"ל כשנותן על ידו מברך על מצות וכו' כשחלצן מברך לשמור חוקיו, כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר, אבל אם בחוקת פסח הכתוב מדבר לא בדא, ר' אבוהו בשם ר' אליעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה, ועתה ניחא דאם נימא דהשמר דעשה היא ל"ת כמ"ד בש"ס בבלי (עירובין צ"ז ע"א) א"כ אזהרה זאת עליו לחובה כל משך הלילה שלא יהיו תפילין עליו, ואינו נופל ברכה על המניעה דא"כ כל הלילה יברך ויחזור ויברך, אבל אם נאמר השמר דעשה עשה א"כ עיקר מצוה זאת בקום ועשה שיחלוץ תפילין קודם הלילה שלא יבא לאיסור לבישה בלילה, ועיקר עשה הוא במעשה בשעת חליצתן נופל מטבע הברכה על חליצתו שהוא מעשה, וע"כ בירושלמי כיון שלא אמרו שם רק עובר בעשה אמרו שפיר דאם בחוקת תפילין הכתוב מדבר מברך לשמור חוקיו משא"כ הרמב"ם דס"ל הנותן תפילין עליו בלילה עובר בל"ת, והיינו שכח הל"ת היא שאסור ללבוש כל משך הלילה, וא"כ אינו נופל ברכה על המניעה, ומפ"ז השמיט ברכת לשמור חוקיו על חליצת תפילין ונכון:
וזה ג"כ הטעם שהבאתי לעיל בשם הראב"ד דבפסח ומילה שיש ג"כ אזהרה לדעתו, ג"כ לא היה לו לברך, ראינו דעתו ג"כ שאין מברכין על ל"ת, מכ"ש ברכו' ארוסין אשר עיק' הברכ' על המניעה ואיך מצינו ברכה כזאת. ונלע"ד כמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז דמצינו הרבה ברכות שלא נתקנו רק על המניעה, כברכת שחיטה עצם הברכה וברכת אירוסין דבאמת גם ל"ת ראוי ונכון לברך על שהבדילנו מדברים המתעבים והפריש אותנו מדברים האיסורים, וכן ברכת להכניסו בברית לשיט' ר"ת יו"ד סי' רס"ו ג"כ עיקר ברכה היא הודאה כי מאוסה ערלה ע"ש ראינו דגם על מניעה נופל ענין ברכת הודאה, אולם כמ"ש למעלה אזהרה הוא חובה על האדם בלי הפסק רגע וא"כ יברך לעולם, אולם שחיטה ומילה בעת שעושים מעשה, ומתעסקים לסלק איסור אמ"ה והסרת ערלה, הנה מצא אז שעה מוכשרת לברך ולהלל לשי"ת על הבדלתו מן האיסור ברגע אשר מתעסק לסלקו ויש לזה צירוף במעשה, ועתה גם ברכת אירוסין על המצוה אי אפשר דהרי תלוי ג"כ ביד אשה וכצדקה וגמ"ח דמי, אבל ל"ת ואזהרה מעריות וארוסות שניה' מוזהרים האשה והאיש ואין תלוי ביד אחר ואיננו ענין המצטרף ומפני זה מברך שפיר בשעת קידושין שמתעסק לסלק ממנה האיסור ולהזמינה לבעלה:
ומתורץ עפ"ז קו' חמורה שקשה לשיטת הרמב"ם פ"א מהלכות אישות שכתב מצות עשה לקדש אשה בקידושין ע"ש, ושאלו עליו הרי נשואין עיקר המצוה ואמרו (מועד קטן י"ח) לא מבעיא לארס דלא עביד מצוה, ותירץ הרב רבינו אברהם בנו של רבינו הביאו מרן כאן שבמנין המצות כתב רבינו באמת מ"ע לישא אשה, וזה שאמר ולקוחין אלו מ"ע שהוא תחלת מצות נשואין, ואירוסין בלי נישואין עדיין לא השלים המצוה עכ"ל, וקשה לי לפי ההלכה דמצוה שיש אחרי' גמר מצוה אין מברכין על ההתחלה, א"כ לשיטת רבינו דאירוסין ונשואין חדא מצו' ואירוסין התחל' ונשואין הגמר, א"כ למה כ' רבינו פ"ג מה"א הכ"ג דבשעת קידושין מברך ברכת אירוסין, הרי בנישואין הוה לי' לברך דאירוסין בלי הנישואין לא הוי רק התחלה, ויש אחריה ג"מ, אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר מטבע ברכה באירוסין הוא רק על המניעה ואיסור עריות וארוסות אין לו התחלה ולא גמר וכל ימיו באיסור זה עומד, ורק שמצא מקום מוכשר לברך בשעת אירוסין בשעה שתסלק האיסו' ומברך אז בשעה שמתחיל להתעסק, אבל אם היה הברכה על המצוה בודאי נשואין הוא ג"מ, ובנשואין היה מברך רק דלא שייך ברכה על נשואין משום דתלוי בידה ג"כ וזה נכון:
סימן ו
עוד כ' הרשב"א שם דעל לאו הניתק לעשה כגון השבת רבית והשבת גזילה והשבת העבוט ושלוח הקן אין מברכין משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ותני' (ב"ק דף צ"א) הרי שגזל סאה חיטים טחנה לשה אפה אין זה מברך אלא מנאץ, ועליו הכ' אומר ובוצע בירך ניאץ ה', ואמר רבא הטע' משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ע"ש, מכאן הוכחתי דכל לאו הניתק לעשה אע"פ שמתקן הלאו אח"כ, האיסור לא נתקן ול"נ התיקון שיהי' כאלו לא עשה איסור כלל, רק שהתיקון הועיל לנתק המלקו' ולא לקי, אבל עכ"פ איסור' עביד ואיסו' ממקומו לא מעק' ומפ"ז אינו מברך דלא צונו הקב"ה ע"ז שיעש' איסו', ונ"ל ג"כ הא דקי"ל פחות משוה פרוטה בגניבה וגזל ס"ל להרמב"ם דאסו' מה"ת ע' פ"א מה' גניבה ופ"א מהלכות גזילה, והה"מ כתב בטעם מידי דהוה כחצי שיעור באיסורין, אולם לפענ"ד כיון דאמרינן (סנהדרין נ"ז ע"א) דמפ"ז פחות משוה פרוט' עכו"ם נהרג עליו, ולא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וקאמר הש"ס נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתא מי ליה לי', ואסבר לן רש"י טעם הדבר דבישראל כתבה התורה והשיב הגזילה להראות שיש תיקון להלאו ע"י השבה, א"כ אין חילוק בין אם משיב הגזילה או מחל דהוי כאלו אמר הרי כאלו התקבלתי, וג"כ תיקון מקרי כמו השבה וא"כ בישראל שיש תיקון השבה ע"פ התורה והה"ד דמחילה מהני, משא"כ בעכו"ם דלא כתבה תורה אצלו והשיב לתקן הלאו שעבר, א"כ לא נשתנה דין פחות משוה פרוטה מדין גזל דגזילה הוי ומחילה לא שייך אצלם כיון דלא מועיל אצלם השבה, וכן ניחא ג"כ הא דדרשינן פ"ב דמ"מ ומצאת פרט לפחות משוה פרוטה שא"צ להחזיר. והטעם דבאבדה דלא ידע דמחיל גם פחות מש"פ מקרי גזל ואסור להחזיקה ת"י אי לאו קרא, וע' ס' מחנה אפרים הלכות גניבה, וע' משנה למלך פ"ו מהלכות מלוה ה"א שכ' הא דס"ל לרבינו שכל ריבית בתוספת כל שהוא יוצאה בדיינים, ולכאורה מ"ש מגזל דא"צ להחזיר, וכ' המ"ל דמסוגי' דסנהדרין מוכח דגם פחות משוה פרוטה גזל מקרי ועכו"ם נהרג ע"ז, ורק מחילה הוי כהשבה ומפ"ז בגניבה וגזילה א"צ להחזיר משום דיש כאן תיקון מחילה דהוי כהשבה, משא"כ בריבית דכל ענין ריבית מחילה הוא רק דהתורה אסרה המחילה בזה האופן ומפני זה אף כ"ש מחזיר בדיינים ע"ש:76 וא"כ כיון דמחילת פחות משו"פ הוי כהשבה, א"כ נהי דהשיב את הגזילה אינו מנתק רק המלקות, אבל איסור לא מנתק ואיסור נשאר במקומו, ומפ"ז אסור לגנוב פחות משו"פ דמ"מ ממון הוה ומה שמוחל אחר כך אינו עוקר האיסור רק מנתק המלקות:
ולפי סברא זאת דגבי' לאו הניתק לעשה, אף שמקיים העשה, איסור לא מנתק, נלע"ד ג"כ להסביר סברת הרמב"ם פ"ה מה' שבועות שהבאתי לעיל, מי שנשבע שיזרוק פלוני צרור לים או לא יזרוק אינו לוקה משום שבועות שוא, משום דיש ביד חברו לקיים שבועתו, ונמצא בעת שמתרין אותו הוי התראת ספק, שאין לוקין רק בלאו שבו מפורש בתורה כמו שבארנו בה' סנהדרין, וכבר התעוררו הריב"ש ומרן הכ"מ דהרי אדרבא הרמב"ם ס"ל בה' סנהדרין, התראת ספק שמי' התראה ובעבר ושרף הגזילה לוקה אע"ג דבשעת התראה היה אפשרות בידו להשיב, ונ"ל בכוונתו לפמ"ש הרשב"א דמפ"ז אין מברכין על השבת גזילה משום דאיסורא עכ"פ לא מעקר אע"ג דמחזיר הגזילה, ואינו מנתק רק מלקות לבד, והנה בתוס' (גיטין ל"ג ע"א) ד"ה ואפקניהו רבנן התעוררו דבהך דאל תשתה אל תשתה דלוקה, הרי התראת ספק שמא ישאל על נזירתו, וכ' התוס' דמוקמינן לי' אחזקה שבודאי לא. ישאל על נדרו, וצריך לומר הטעם כיון דקי"ל נזיר חוטא וכל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן, ומוכח דאיסור כאלו בונה במה אע"ג דאינו מקיים הנדר רק דשאל על הנדר ונעקר למפרע מ"מ האיסור לא נעקר, וע' רמב"ם סוף ה' נדרים, וכיון דכבר עביד איסור שאין לתקנו ע"י שאלה, מוקמינן לי' על חזקתו שבודאי לא ישאל נדרו כיון דכבר עביד איסור, וכבר שמעתי סברא זאת מפי ידידי הגאון מהו' שלמה קלוגר ני' ראבד"ק בראד, וא"כ גם כוונת הרמב"ם כן הוא דל"א התראת ספק התראה רק בלאו שבו מפורש בתורה, שהאיסור מפורש וכבר עביד איסור שא"א לתקנו מוקמינן אותו על חזקתו, כמו בגזל אפילו יחזיר הגזילה אינו מנתק רק מלקות ומפ"ז הוי התרא', משא"כ בנשב' שיזרוק פלו' צרור לים וזרק, א"כ לא עשה שום איסור, אם רצה לקיים האחר שבועתו של זה, והוי ה"ס דאדרבא אמרינן מסתמא יזרוק פלוני צרור לים כדי שלא יגרום לאחד מישראל שבועות שוא, ואין לך ה"ס גדולה מזו, וע' לח"מ פ"ד מה' שבועות שכ' ג"כ כעין סברא זאת אולם לא כ' טעם לדבר וכבר רמזתי לעיל שגם מרן הכ"מ בה' מילה כ' סברא זאת, אולם אחר הצעת הדברים כאן שכל לאו הנל"ע האיסור לא מעקר עלו הדברים בטעמם כהוגן, דכיון דאיסור לא מעקר מוקמינן לי' על חזקה כמ"ש התוס' באל תשתה אבל בלא נשאר שום איסור אזי לכ"ע ה"ב לא שמי' התראה ונכון:
סימן ז
אכן צריך לי עיון לפי החלטת הפוסקים דעל לאו הניתק לעשה אינו מברך משום מצוה הבאה בעבירה, א"כ אמאי מברך במוצא חמץ בפסח משום עשה דתשביתו, הרי גם על עשה דתשביתו אמרינן (פסחים צ"ה ע"א) דבל יראה מנתק מעשה דתשביתו, ואמאי מברכין ע"ז מ"ש מהשבת גזל, ואולם כד דייקת תמצא דלק"מ דהנה המ"ל פ"א מה' חמץ ה"ג הביא דברי התוס' (פסחים כ"ט ע"ב) דהמשהה חמצו על מנת לבערו אינו עובר עליו אם מבערו לבסוף והקשה המ"ל דלמה לי משהה ודעתו לבערו הרי אף אין דעתו לבערו ג"כ לא לקי אם מבערו לבסוף ככל ניתק לעשה, וכ' המ"ל דכוונת התוס' דמ"מ אם אין דעתו לבערו עובר עכ"פ איסור ואם דעתו לבערו לבסוף אף איסור לא עביד ע"ש, אולם ראינו לעיל דבכל לאו הנל"ע אף אם דעתו לקיים עשה מ"מ איסורא עביד, ומידי דהוה גונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל, ובאין דעתו לקיים עשה בתחילה וקיים בסוף מ"מ מידי המלקות נפטר מפני העשה שנתקו, ואין תלוי במחשבה כלל רק בעשיה וכוונה לא מעלה ולא מוריד, ואיך כ' משהה ע"מ לבטלו לא עבר כלל ומ"ש מכל לאו הנל"ע בגוזל ע"מ להחזיר דאיסור עביד עכ"פ אף דנפטר ממלקות:
אבל סברת המשנה למלך הוא דבל יראה שאני כמ"ש הר"ן ריש פסחים דמפ"ז מהני ביטול לחמץ, אף על גב דהפקר צריך שלשה, ש"ה דבלא"ה חמץ אינו שלו וברשותו של אדם, רק לענין עבירת בל יראה התורה עשאה כשלו וברשותו להתחייב עליו, ומפ"ז בגילה דעתו דלא ניחא לי' בזכות אשר זכתה לו התורה שוב בלא"ה א"ע מצד שאינו שלו, ואי אפשר שיתחייב בע"כ, וכן במשהה ע"מ לבערו גם באופן זה גילה מחשבתו דלא ניחא לי' בחמץ זה, שוב ממילא נעקר האיסור לגמרי ולא התחיל לחול כלל מפני שחמץ זה אינו שלו, וכן אמרו (ב"ק ס"ו ע"ב) דאפילו נימא יאוש קונה, איסור לא ניחא ליה דלקני וזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, וכן צריכין גם כן להסביר דבר זה שלא יקשה אם ביטול הוא ענין שמועיל בפ"ע כהפקר, א"כ בשעה שמבטל עדיין מותר בהנאה ושלו לגמרי הוא, ואחר זמן איסור אז אינו בידו לבטל דאינו שלו מפני איסור הנאה, וע"כ דביטול מועיל רק ברגע זאת אשר התחיל זמן איסור, וא"כ יוקשה קו' הש"ס (כתובות נ"ט ע"א) מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמי' קדוש, וכן כאן מי איכא דהשתא בשעת ביטול לא מהני דבריו ואח"ז מהני, א"ו דהביטול איננו ענין לעצמו לא הפקר ולא אפילו הפקעת קנינו, רק גילוי דעת לחוד שלא ניחא לי' בזכות שזכתה תורה, ובל"ה א"ע מצד איסו' הנא' וא"ש, ולא הזקיקו תורה לעבור בע"כ, וכן קי"ל באמת דהיכי דלא ידע אם הוה חמץ ברשותו ג"כ לא עבר, ע' מג"א סי' תל"ד ס"ק ה' שהביא פלוגתא בזה77 ואף לשיטת הטור דפליג ע"ז וס"ל מידי דהוה כאכל חלב בשוגג, היינו מפני שהיה לו לבטל בין חמץ שנודע לו בין חמץ שלא נודע לו, וכתו שראינו דעת קצת פוסקים דלחמץ ידועה לא מהני ביטול, והיינו מפני שהיה בידו לבערו ולעשות אופן היותר מועיל מביטול, אבל בסתם חמץ אשר אין ידוע לו כלל אם יש ת"י ובטלו באמת, הנה גילה בפירוש שלא ניחא לי' בזכות התור', בכה"ג מהני לכ"ע, דהתור' לא חייבה אותו בב"י רק אם יש עכ"פ גלוי דעת דניחא לי' החמץ אבל בגלוי דעת דלא ניחא לי' בזכות התורה, א"כ שוב הפקר כדינו אך למותר, דהפקר אינו מועיל רק בדבר שהוא שלו, ולהפקיר דבר אשר יהיה בלא"ה אינו שלו הוא אך למותר וסגי אמירה לחוד דאינו רוצה לזכות בהזכות שזכת' לו תורה שעשאו כאלו ברשותו, והה"ד אם קיים לבסוף מצות תשביתו, ומשהה על מנת לבערו הנה לא די שאינו לוקה, אלא שג"כ אפילו איסור לא עשה כלל דמה לי אם גילה דעתו קודם זמן איסור שלא ניחא לי' בזכות התורה, או שמראה בימי פסח עצמו דלא ניחא לי' בזה שהתורה עשאה כברשותו, רק החילוק הוא דקודם האיסור סגי בביטול לחוד מה"ת ובפסח עצמו הנה ביטול אינו מועיל דבלא"ה א"ש רק נחוץ מעשה ביעור, ואם מבערו לא עבר כלום, ולאו משים דעשה דתשביתו מנתק הלאו דבודאי העשה אינו מנתק רק המלקות ואיסור במקומו עומד וכאן מגלה למפרע דלא עבר מעולם בב"י מפני שלא היתה שלו:
ועפ"ז הבנתי ג"כ קו' הלחם משנה פ"א מהל' קרבן פסח ה"ג שהקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בהל' סנהדרין התראת ספק לא שמי' התראה, ולשיטתו צריך להיות החמץ דוקא עמו בעזרה ואז עבר משום לא תשחט הפסח על החמץ כסוגיות הש"ס (פסחים ס"ג ע"ב) וא"כ למה השמיט הרמב"ם כאן זה דצריך להיות עמו בעזרה, וכבר תמהו המחברים על הלח"מ דהרי אדרבא הרמב"ם ס"ל, בה' סנהדרין התראת ספק שמי' התראה ע' ס' יד דוד, ואף שהגיהו כלם שט"ס נפל בדברי הלח"מ וצ"ל בדברי' דהרמב"ם ס"ל בפ"ה מה' שבועות ה"ב, התראת ספק לא שמי' התראה בנשבע שיזרוק פלוני צרור לים, אולם לא בארו לנו איך הוה כאן לאו שאינו מפורש בתורה, אבל לפמ"ש לעיל דבאגלאי מלתא למפרע דלא נעבד כאן שום איסור, כ"ע ס"ל התראת ספק לא שמי' התראה, כן בנדון דידן עיקר התראת ספק הוא דלמא יבער החמץ לבסוף ול"ע עליו בכה"ג, אבל בהיה החמץ עמו בעזרה כיון דיש דרך קרוב לפניו שיבערו בעזרה והתרו בו וקבל התראה, א"כ מראה כי לא השהה אותו ע"מ לבערו דהרי יוכל לבערו עתה ומפ"ז לוקה, משא"כ בהי' החמץ בביתו יכול לבערו אח"כ ואז אם יבערנו אח"כ ג"כ אגלאי מלתא למפרע דלא עבר שום איסור ולא היה החמץ שלו מעולם כמ"ש, וגם לא עבר בכה"ג על איסור דלא תשחט מאשר דרשינן לקמן לא תשחט ולא ילין הנך דקיימי בלא ילין, וחמץ כיון שאסור בהנאה אינו שלו וא"ע בבל ילין, וצדקו דברי הלח"מ דאם לא היה בעזרה הוי לאו שאין מפורש בתורה, דאם יבער לבסוף לא עבר כלל על לא תשחט ובכה"ג ס"ל להרמב"ם התראת ספק ל"ש התראה בהל' שבועות ונכון:
ועתה נ"ל כוונה נכונה ברש"י (פסחים ס"ג ע"א) ד"ה ובמועד שלא לשמו חייב וכתב רש"י וחייב על לא תשחט בהדי' לאו דבל יראה ואיכא מלקות נמי דשחיטה עכ"ל, והנה התוי"ט והצל"ח ואור חדש תמהו מדוע לא כ' רש"י ברישא דגם בערב פסח עבר איסור בל יראה בהדי לאו דלא תשחט, ואפילו נחליט בשיטת רש"י דערב פסח לא עבר בב"י, מ"מ למה הצריך רש"י להשמועינו זאת הרי מיירי משחיטת הפסח על החמץ לבד, ומדוע מערבב כאן איסור ב"י, פשיטא דידענו דחמץ בפסח עוברים בב"י, ונלע"ד דבר גדול דיבר רש"י בזה, דהנה כאן מיירי המשנה אליבא דר"ש והוא ס"ל חמץ קודם זמנו מותר בהנאה רק באכילה אסור (פסחים ך"ח ע"ב) והנה אם מותר בהנאה שלו לגמרי הוי, ובודאי ניחא דעובר על בל תשחט דשחיטת פסח הוא קודם הלילה ועדיין מותר בהנאה וכלו נחשב, משא"כ בשוחט את הפסח במועד, שוב מנ"ל לדרוש דעובר אז על לא תשחט בשלמא בב"י עיקר הלאו רק לימי פסח בא, צריכין לבא מכח עשאן הכתוב כאלו ברשותו דאל"כ לא משכחת ב"י כלל משא"כ בשחט הפסח שלא בזמנו בע"פ רק במועד, מנ"ל דעובר בכה"ג על לא תשחט, הרי חמץ זה אינו שלו וחמץ של אחרים אינו עובר בלא תשחט, דכ' לא ילין הנך דקיימי בלא ילין, ואי דלא תשחט היכי משכחת לה, הרי משכחת בשחט הפסח כמצותו בע"פ דאז חמץ שלו מפני היתר הנאה, אבל בפסח מנ"ל למדרש שיעבור על לא תשחט אחר דאיסור הנאה יש עליו, ועשאן לא שייך דמי מכריח לזה אחר שיש לקיים קרא כדכתיב בשחט ע"פ על החמץ, וזה היה קשה לרש"י ומפ"ז כ' רש"י לתקן זאת כיון דבלא"ה עבר על חמץ זה משום ב"י, וקשה דהרי לא יראה לך כתיב וחמץ אינו שלו וצ"ל מכח זה דע"כ עשאן הכתוב כשלו וברשותו לענין ב"י, וא"כ שוב לענין בל תשחט ג"כ החמץ נחשב כשלו מטעם מגו דחשוב כשלו לענין בל יראה הה"ד דמחשיב כשלו לענין בל תשחט כמו שמצינו בכ"מ (סוכה ד"ז ע"א) מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה, וכן (שבת צ"א ע"ב) מגו דהוי שיעור לענין תרומה הוי שיעור לשבת, כן בזה כתב רש"י וחייב על לא תשחט בהדי' לאו דב"י ואיכא מלקות נמי דשחיטה, היינו כיון דע"כ חשוב החמץ כשלו מטעם דעובר עליו בב"י, וא"כ הה"ד דעובר בב"ת דהרי בלא"ה הוא שלו משום ב"י ונכון:
ועוד נ"ל דאפילו נאמר דרש"י ס"ל כאותן הפוסקים דר"ש אוסר ג"כ החמץ אפילו בהנאה אחר שש, וא"כ בלאו דלא תשחט, ג"כ צריכין לבא מטעם עשאן הכתוב כברשותו, דהרי גם בע"פ אסור בהנאה ואינו שלו ול"ע משום ל"ת, מ"מ צדקו דברי רש"י דידוע דעת רוב הפוסקים אפילו למ"ד חמץ אסור בהנאה מחצות ואילך מ"מ לענין ב"י לכ"ע א"ע עד הלילה ע' ראב"ד פ"א מה' חמץ וע' שו"ת נו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' ך' באריכות, ומכ"ש לר"ש והנה ר"ש ס"ל בכ"מ דבר הגורם לממון כממון, וכ"ז שלא עבר בב"י מקרי דבר הגורם לממון דהרי יהיה מותר אחר הפסח, ע' (פסחים ך"ט ע"ב) דחמץ של הקדש מעל משום דבר הגורם לממון שמותר אחר הפסח, אבל שאר חמץ נהי דאינו אסור אחה"פ רק מטעם קנסא קניס מ"מ אינו ראוי' מדרבנן ולא הוי דהגל"מ, אבל חמץ בע"פ דעדיין לא עבר ויהיה מותר אחר הפסח שוב ע"פ חשיב כשלו וכבר הקשה בכיוצא בזה הרב שאגת ארי' סוף סי' ע"ז, והרב מקור חיים תמה עליו דלא דמי להך דפסחים ך"ט דשם חמץ כל הקדש א"כ לא עבר שום איש בב"י ושייך שפיר דבר הגורם לממון מה שמותר אחר הפסח, משא"כ חמץ כל ישראל נהי דמותר אחר הפסח מ"מ אסור להשהותו בפסח דהרי יעבור בב"י, ואיך שייך דיחשב עי"ז שלו, ומה יעשה בפסח עם לאו דב"י הנדבק במי שמשהה חמץ ת"י, והוא קו' חמורה מאוד עד שבעל מקור חיים חשבו להרב שאגת ארי' לטועה בזה:
אכן לפענ"ד להצדיקו דהנה הרא"ש פ"ק דפסחים הביא דעת הגאונים, דישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר או אצל נכרי, וקיבל הנפקד אחריות אינו עובר המקפיד בבל יראה, והביאו המכילתא דדרשו בביתך יצא חמצו של ישראל ביד גוי שהוא שלו ואינו בביתו, ורבינו יונה כ' שעובר עליו אף המפקיד, והביא ראי' מוגנב מבית האיש וכ' הרא"ש שאינו מבין ראיתו וגם לא כתב לפרש המכילתא, אלא נראה כיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינין בי', וביתו של מפקיד הוא, וקשה איך עלה על דעתו למעוטי חמץ ישראל בבית אחר שזה אינו ביתך, ואדרבא ראינו (ב"ק ס"ט ע"ב) דרשו מה ביתך ברשותך אף כל ברשותך לאפיקי גזל בלי יאוש, אין ביד שניהם להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ודרשו ביתו ברשותו ובכל זאת בפקדון קי"ל כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו ולמכרו, וע' תוס' (ב"מ דן ו' ע"א) ורמב"ם פ"ו מה' עירובין, ראינו בהדי' דמפקיד אצל אחרים ביתו קרינא בי' ולא פסק מלהיות שלו, עי"ז שמופקד אצל אחר, וביותר תמה החכם צבי סי' קל"ט וגם הרב פני יהושע על מ"ש הרא"ש ולא הבנתי ראייתו הרי ראי' ברורה יש דראינו דלא קי"ל כר' שמעון ואף קיבל אחריות מ"מ פטור מדין שומרים דכ' וגנב מבית האיש ולא מבית הקדש, אע"ג דבעלים קבלו אחריות, מ"מ לא נפקע ע"י זה רשותם של בעלים העקרים, וההקדש הוא עיקר ונפטור מדו"ה, כן כאן אף אם הפקיד אצל אחר וקיבל השני אחריות, מ"מ שם הבעלים לא נפקע והמה עקרים והניחו בצ"ע, אבל הנכון בעיני דדעת הגאונים בודאי פקדון אף דקבלו אחריות בודאי הבעלים הראשונים המה עקרים, והיינו דהם יש להם קנין הגוף בדבר, משא"כ באיסור הנאה של חמץ גם בעלי' אין להם קנין הגוף בזה, רק דהתורה עשאו כאלו ברשותו, א"כ אפשר בכה"ג שקיבל השני אחריות, אז השני הוא העיקר כיון דבעלים ג"כ אין להם קנין הגוף מפני איסור הנאה, ורק התור' הטילה עליו בזה שעשאה כשלו, אולם באופן שלנו עשאה התור' להנפקד כשלו, משא"כ בשארי מקומות היכי דלא הוה איסורי הנאה בודאי ביתו דמפקיד קרינן ושאני הכא דאין לבעלים הראשונים בזה מאומה, וע' מקור חיים ויד המלך שהתעוררו בכיוצא בזה, ומפ"ז כ' ולא הבנתי וראייתו דכאן עיקר הענין מפני איסור הנאה נפקע מבעלים הראשונים ואיך מביא מוגנב מבית האיש דלא דמי לאיסור הנאה דהתם כיון דיש להקדש חלק בגוף הקרבן, בודאי לא נפקע זכותם בשביל קבלת אחריות של אחרים, ודעת הרא"ש כיון דהמקום נקנה להמפקיד שוב כאלו ברשותו ממש, וכמו חמץ ברשותו התורה עשאה כשלו כן ג"כ היכי שהי' מופקד אצל אחר, המקום נקנה לו למפקיד ושלו מקרי ואמרינן גם בזה עשאן הכתוב כאלו ברשותו:
והנה סברת הרא"ש אמורה דוקא במונח החמץ ברשות הנפקד קודם הפסח, א"כ נקנה להמפקיד המקום עוד קודם הפסח, וגם בזה אמרינן התורה עשאה כשלו כיון שהיה שלו קודם פסח, משא"כ אם מניח חמץ אצל עכו"ם לאחר זמן איסור הנאה היינו ערב פסח אחר חצות, בכה"ג אינו ברשותו ולא שייך דמקומו מושכר לו, דלאיזה ענין הוא מושכר להמפקיד אחר שכבר אסור בהנאה ואין לבעלים מאותה להניח שמה שיקנה לו מקומו, וע' צל"ח שם דבזמן איסור הנאה לא שייך קבלת אחריות וכן קנין שכירות ג"כ, וא"כ דברי הש"א נכונים דאיך אמרינן בש"ס דלאחר זמן לאו ברשותו, הרי עדיין ברשותו מפני גורם לממון שיהיה מותר אחר הפסח, ואי דיעבור בבל יראה בפסח ואסור להשהות החמץ אצלו, ז"א הרי אם יתן החמץ לעכו"ם אחר זמן איסור אזי לא יעבור על ב"י כדרשת המכילתא, וא"כ יוכל להפקיד אצל עכו"ם אחר חצות, ולאחר הפסח מותר והוי גורם לממון, וא"כ צדקו דברי רש"י דברישא אפילו אם נאמר דר"ש ס"ל חמץ אחר חצות אסור בהנאה, מ"מ שלו הוא מפני גורם לממון, משא"כ שוחט פסח על החמץ במועד דאינו שלו לגמרי דהא אסור אחר הפסח, וכבר עבר בבל יראה צריך רש"י לבא מטעם מגו דהוי שלו לענין בל יראה הה"ד לענין לא תשחט:
ועפ"ז יצדקו ג"כ דברי הרב פ"י שהחליט שם בשם תורת חיים שמה שפי' רש"י של אחרים נכרים דדוקא חמץ של נכרים א"ע בב"י אבל חמץ של ישראל אחר, עובר בב"י וכ' הפ"י טעם הדבר משום דחמץ של ישראל הכל מצווין עליו לבערו, וכן חמץ הפקר ג"כ עובר עליו, והרב בעל מקור חיים בפתיחה הקשה עליו, הרי אמרו במשנה (פסחים מ"ז ע"ב) לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י, והטעם משו' דטובת הנאה אינו ממון ולא הוי רק הפקר, ולשיטת הפ"י הרי גם הפקר עובר עליו, ועוד למה אמר הכתוב עשאן כאלו ברשותו, הלא סגי שיאמר עשאן כשל הפקר, ועוד הן דהכל מצווין עליו לבערו אינו רק משו' עשה דתשביתו, אבל לענין ב"י לא ידענו שיעברו אחרים, והנ"ל דהנה בחמץ קי"ל דאמרינן הואיל והקשו בתוספות דא"כ בחמץ של (אחרום) [אחרים] נאמר ג"כ הואיל ואי בעי קנה לי' ותי' התוס' דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל, וע' רש"י (פסחים מ"ח ע"א) ושיטת הרמב"ם פ"ג מה' חמץ דמפ"ז בהגיע זמנו אחר הפסח אפילו הרהינו אצלו ומעכשיו לא מועיל משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדה לי' ע' רב המגיד שם, וא"כ מכ"ש בחמץ של הפקר או בחמץ של ישראל אחר דהוי הפקר נהי דלא הוי הפקר רק מצד עשה דתשביתו ומפ"ז הכל מצוין עליו לבערו, שוב עובר בבל יראה גם כן משום הואיל ובידו לזכותו מן הפקר, וכאן לא הוי מחוסר ממון דלקנות דבר מהפקר, אינו חסר שום דבר, והא דעובר בהפקר אינו מצד שהוא הפקר דודאי כל זמן שאינו שלו אינו עובר, רק עובר מצד שיש לו הצטרפות אליו ע"י הואיל ויכול לזכותו ומפ"ז צריך לבא מטעם עשאן הכתוב כאלו ברשותו, אבל הפקר בלא הואיל בודאי אינו עובר:
ומה שהק' דלמה אינו עוב' שם בפסחי' מפני טוב' הנאה אינו ממון הרי מ"מ הוי הפקר, הנה במחכ"ת טעה בזה ולא דמי כלל דדוקא שאר חמץ אשר זולת איסור הנאה הוא ממון גמור, ורק מצד איסור הנאה של תורה נעשה הפקר, א"כ גלי התורה בזה דעשאן הכתוב ברשותו לענין בל יראה אף על גב דאינו שלו, וא"כ שייך גם בהפקר בידו לזכותו ועשאה התורה עי"ז כממון, וזה שייך דוקא בכל מקום, משא"כ בטובת הנאה אשר קי"ל בזולת זה אינו ממון משום דאין בו קנין הגוף כלל והגוף שייך רק לכהנים, וע' (ב"מ י' ע"ב) והוא הפקר עולמית וכל מי שיש תחת ידו מתנת כהונה הוא הפקר אצלו, ובהפקר כזה אשר מצד עצמו אין לו שום בעלים והוי כריח התפוח וכאויר בית, ובזולת איסור הנאה דחמץ ג"כ אינו ממון בודאי בכגון זה אינו עובר בבל יראה, ולא שייך התורה עשאה כאלו ברשותו, היינו דהתורה סלקה איסור ההנאה מן חמץ לענין שיעבור בבל יראה, אבל טובת הנאה הוי הפקר יהיה ביד מי שיהיה ובכל זמן שיהיה ואפילו זולת א"ה ובכה"ג בודאי אינו עובר עליו וזה ברור בסברא:
סימן ח
במ"ש הר"י בן פלאט והרשב"א דשלוח הקן הוי מצוה הבאה בעבירה וכן עריפת פטר חמור ומפני זה אינו מברך, וכן שריפת נותר ודדמי לי', אולם קשה לי בשלוח הקן נוטלה על מנת להחזירה לא עבר כלל, וכבר התעורר האבודרהם בעצמו כן, כמו שראינו שמברך על עשה דתשביתו מפני שאם מבערו לבסוף אגלאי למפרע דלא עבר, כן בשלוח הקן אם שלח האם לבסוף לא עביד שום איסור, וראיתי בחות יאיר סי' ס"ז שדעתו שמחוייב לחזור אחר קיום מצות שלוח הקן, והביא ראיה מש"ס (חולין קל"ט ע"ב) כי יקרא מה תלמוד לומר לפי שנאמר שלח תשלח וכו' יכול יחזור בהרים ת"ל כי יקרא במאורע, ונהי דממעט שלא יחזור בהרים, מכל מקום במאורע משמע דרמיא עליו לזקוק ע"ש, ולשיטתי' לא לבד שלא עבר איסור בשלוח הקן, רק מצוה ג"כ עשה ואיך חשיב לשליח הקן מצוה הבאה בעבירה:78 וע' תשובת חות יאיר סי' פ"ג, ובעיקר דברי הר"י בן פלאט למניעת הברכה נ"ל אף על גב דבנוטלה על מנת לשלח ליכא עבירה מכל מקום לא פליג רבנן, וראינו שאין מברכין על גירושין מהטעם שכתב דיש גירושין שהם מצוה הבאה בעבירה כגון היכי דלא מצא ערות דבר ששנוי המשלח, אם כן אף בנשא נשים בעבירה דאיכא מצוה בגירושין מכל מקום לא פלוג רבנן שיברך על קצת גירושין ועל קצתן אין לברך ע"ש, ובאבודרהם מוסיף דמפני זה אין מברכין על החליצה מפני דג"כ עבירה נחשבת דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אף על גב היכי שלא יוכל היבם לכוין לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח וחליצה באופן זה מצוה גדולה מ"מ לא פלוג רבנן, כן בשלוח הקן אף על גב בנטלה על מנת לשלח לא עשה שום איסור, מכל מקום היכי שנטל על מנת שלא לשלח, רק אח"ז נמלך ותיקן הלאו, בכה"ג נהי דתיקן המלקות איסור לא נתקן ובכה"ג שוב מצות שלוח בא בעבירה ולא פליג רבנן, משא"כ עשה דתשביתו אם מבערו לבסוף לא נשאר שום איסור משום דבלאו הכי אינו שלו והתורה לא הטילה עליו איסור בעל כרחו ומפ"ז מברך: