עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר מטבע הברכות · סימן ה
ועתה נעתיק עצמנו לראיות הרשב"א על סברתו זאת דמצוה שאיננה תלויה כלה ביד העושה רק בהצטרף איש אחר שאין מברכין בזה, וז"ל ומנ"ל דמצוה שאפשר למעקרה אע"ג דלא מעקרה כמאן דמעקרה דמי, דאמרינן (כתובות מ' ע"א) ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני אימת אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דוקא מילה בצרעת, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ראינו כיון דאפשר למעקר לאו מצוה היא כלל, והנה ראי' זאת איננה מובן דע"כ שייך שם דליתא לעשה כלל, היינו כמו שפרש"י שם דכופין אותה שתאמר איני רוצה כדי שלא יעבור על איסור, ובפרט דקי"ל כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת, ובדידה מ"ע ליכא ואיסור ממזרת איכא בדידה להנשא לכשרים וכופין אותה שלא תעבור על ל"ת דממזרת אחר דבדידה ליכא מצוה שידחה את ל"ת דממזרת וכופין ע"ז והוא מכלל מ"ע הוכח תוכיח, ע' ס' המצות מ"ע ר"ה, וז"ל מצוה זאת תצוה להוכיח את החוטא ולמנוע אותו ממנו וכו', אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שימרה ע"ש וע' תוס' (שבת ג' ע"א) ד"ה בבא דאף בגווני דלא שייך לפני עיור כגון שיכול ליקח בעצמו מ"מ איסו' דרבנן יש שחייב להפריש את איש ישראל מאיסור, וע' רא"ש שם דאפילו קטן אוכל נבלות לתיאבון ב"ד מצווין להפרישו כ"ש שלא יסייע אותו, וא"כ כופין אותה ב"ד שלא תעבור על איסור תורה, ועל כרחך צריכים לומר דרק משום איסורא דידה כופין אותה, דאל"כ יוקשה קו' התוס' ושיטה מקובצת דהרי אמרינן (יבמות ד"ו ע"א) ופ"ב דב"מ אמר לו אביו לעבור על דבר תורה א"צ לשמוע לו, טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי ה"א אתי עשה ודחי ל"ת, ואיך אפשרות שידחה עשה דכיבוד את ל"ת הרי מ"ע דכיבוד תלוי ביד האב ואם אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר הטעם דכופין משום דבדידה ליכא מצוה שידחה את ל"ת אשר מונחת גם עליה ומפ"ז כופין, משא"כ בכיבוד אב אם אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת א"כ לא עשה האב שום איסור, דהרי דחי עשה את ל"ת ומדוע יכופו כיון דליכא איסור בזה, אבל בהך דלו תהיה לאשה איכא בדידה איסור ג"כ, וכן פי' הרא"ה ע' שמ"ק כתובות שם, וא"כ אין ראי' מכאן לענין הברכה, וע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ז שהתעורר ג"כ ע"ז, ויש לכוון כוונה זאת ג"כ בהשגת אבודרהם, שכ' על דברי תשובה זאת בענין זה, וז"ל אפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראי' איננה נכונה, באמת על הרשב"א לק"מ דלשיטתי' אזיל, דפי' שם בכתובות הך דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, משום דעיקר עשה דוחה ל"ת חידוש הוא, ולא גמרינן מכלאים בציצית רק במה דדמי' לי' לגמרי, ובאפשר לבטל לא ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת, וכיון דלא אלים בכה"ג עשה שתדחה את ל"ת הה"ד לענין הברכה דאין מברך:
ואולם מצד אחר קשה לי לסברת הרשב"א דתלוי' ביד אחר לא שייך ברכה, א"כ ברכות אירוסין מאי איכא למימר הרי ג"כ תליא בידה ואם לא תרצה להנשא, שוב א"א לו לקיים המצוה ובדידה ליכא מצוה דאיננה מצוה על פ"ו, וראיתי באבודרהם שהתעורר בזה וכ' וז"ל והא ליכא למימר ביבום ונשואין אע"ג דתליא ביד אחר ואפשר דתמנע מלהנשא, לא מעקרא מצוה מן האיש ואכתי רמיא עליו מצות יבום ונשואין לכי משכח, מה דליכא למימר הכי בהכנסת כלה וצדקה ומאי דדמי לי' דמשום הנאתן חייבי' התורה לגמול חסד, וכיון דלא רצה לקבל מעקרי' המצוה לגמרי עי"ז, והרואה יבין שאין בחילוק זה כדי שביעה וכי מצות צדק' נעקרה לגמרי, עי"ז מה שנמנע עני א' מלקבל הרי בכ"ז צריך לחפש ולטרוח אחר עניים, ובלי ספק ימצא הרבה אשר ישמחו לקראתו, לכן הנלע"ד לפרש ענין אחד נכון בעיני, דראינו ברכת אירוסין במטבע חדשה אשר לא מצינו דוגמתה בשאר ברכות, הנה כל הברכות המה רק על חיוב המצוה והעשיה ולא על המניעה, ולא מצאנו ברכה על מניעת אכילת נבלות או טרפות אחר שאין לך רגע אשר תוכל לפטור עצמך מן ברכה זאת, ונצטרך לברך לעולם בלי הפסק, משא"כ במ"ע שהוא במעשה מברך ברגע העשיה, והנה כאן בברכת אירוסין ראינו מטבע חדשה ואסר לנו הארוסות, וכבר התעורר בזה הרשב"א והר"ן והרא"ש ושיטה מקובצת פ"ק דכתובות על נוסח ברכה זאת שנתקנה על האיסור, וע' תשובות נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' ס' וסי' ס"א לדחות דעת חכם אחד, שרצה לחדש דעשה דתשביתו אינו רק בערב פסח ולא בפסח עצמו, ודחה הרב הנ"ל דלפ"ז איך כ' הרמב"ם דמצא חמץ בפסח מברך על ביעור חמץ, ואם אינו רק ל"ת לבד, הרי אין מברכין על ל"ת ולמה מברך כאן ע"ש, וכן רמזתי בספרי מאמר לא תסור על דברי הרמב"ם שכ' פי"א מה' ברכות דמברכין על מצות דרבנן מהטעם דכ' כל אשר יגידו לך תעשה ולמה לא כ' מטעם לא תסור, והטעם דלא תסור היא ל"ת שנצטווינו שלא לסור מדבריהם ימין ושמאל ומוטל החובה זאת עלינו בכל רגע ורגע, ומפ"ז נקט רבינו אשר יגידו לך תעשה שהיא עשה, ומרן הכ"מ הבליע כוונה זאת במתק לשונו במ"ש ונקט רבינו כל אשר יגידו לך תעשה מפני שהיא בלשון עשה:
ועפ"ז ישבתי לנכון שיטת הרמב"ם דכ' פ"ד מה' תפילין הי"א כל המניח תפילין לאחר שתשקע החמה עובר בלא תעשה ע"ש, ומרן בב"י טאו"ח הי' ך"ט הקשה למה לא הביא רבינו הדין ג"כ דמברכין לשמור חוקיו על חליצת התפילין ונ"ל דלשון ירושלמי ברכות פ' הי' קורא משמע כהרמב"ם, וז"ל כשנותן על ידו מברך על מצות וכו' כשחלצן מברך לשמור חוקיו, כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר, אבל אם בחוקת פסח הכתוב מדבר לא בדא, ר' אבוהו בשם ר' אליעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה, ועתה ניחא דאם נימא דהשמר דעשה היא ל"ת כמ"ד בש"ס בבלי (עירובין צ"ז ע"א) א"כ אזהרה זאת עליו לחובה כל משך הלילה שלא יהיו תפילין עליו, ואינו נופל ברכה על המניעה דא"כ כל הלילה יברך ויחזור ויברך, אבל אם נאמר השמר דעשה עשה א"כ עיקר מצוה זאת בקום ועשה שיחלוץ תפילין קודם הלילה שלא יבא לאיסור לבישה בלילה, ועיקר עשה הוא במעשה בשעת חליצתן נופל מטבע הברכה על חליצתו שהוא מעשה, וע"כ בירושלמי כיון שלא אמרו שם רק עובר בעשה אמרו שפיר דאם בחוקת תפילין הכתוב מדבר מברך לשמור חוקיו משא"כ הרמב"ם דס"ל הנותן תפילין עליו בלילה עובר בל"ת, והיינו שכח הל"ת היא שאסור ללבוש כל משך הלילה, וא"כ אינו נופל ברכה על המניעה, ומפ"ז השמיט ברכת לשמור חוקיו על חליצת תפילין ונכון:
וזה ג"כ הטעם שהבאתי לעיל בשם הראב"ד דבפסח ומילה שיש ג"כ אזהרה לדעתו, ג"כ לא היה לו לברך, ראינו דעתו ג"כ שאין מברכין על ל"ת, מכ"ש ברכו' ארוסין אשר עיק' הברכ' על המניעה ואיך מצינו ברכה כזאת. ונלע"ד כמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז דמצינו הרבה ברכות שלא נתקנו רק על המניעה, כברכת שחיטה עצם הברכה וברכת אירוסין דבאמת גם ל"ת ראוי ונכון לברך על שהבדילנו מדברים המתעבים והפריש אותנו מדברים האיסורים, וכן ברכת להכניסו בברית לשיט' ר"ת יו"ד סי' רס"ו ג"כ עיקר ברכה היא הודאה כי מאוסה ערלה ע"ש ראינו דגם על מניעה נופל ענין ברכת הודאה, אולם כמ"ש למעלה אזהרה הוא חובה על האדם בלי הפסק רגע וא"כ יברך לעולם, אולם שחיטה ומילה בעת שעושים מעשה, ומתעסקים לסלק איסור אמ"ה והסרת ערלה, הנה מצא אז שעה מוכשרת לברך ולהלל לשי"ת על הבדלתו מן האיסור ברגע אשר מתעסק לסלקו ויש לזה צירוף במעשה, ועתה גם ברכת אירוסין על המצוה אי אפשר דהרי תלוי ג"כ ביד אשה וכצדקה וגמ"ח דמי, אבל ל"ת ואזהרה מעריות וארוסות שניה' מוזהרים האשה והאיש ואין תלוי ביד אחר ואיננו ענין המצטרף ומפני זה מברך שפיר בשעת קידושין שמתעסק לסלק ממנה האיסור ולהזמינה לבעלה:
ומתורץ עפ"ז קו' חמורה שקשה לשיטת הרמב"ם פ"א מהלכות אישות שכתב מצות עשה לקדש אשה בקידושין ע"ש, ושאלו עליו הרי נשואין עיקר המצוה ואמרו (מועד קטן י"ח) לא מבעיא לארס דלא עביד מצוה, ותירץ הרב רבינו אברהם בנו של רבינו הביאו מרן כאן שבמנין המצות כתב רבינו באמת מ"ע לישא אשה, וזה שאמר ולקוחין אלו מ"ע שהוא תחלת מצות נשואין, ואירוסין בלי נישואין עדיין לא השלים המצוה עכ"ל, וקשה לי לפי ההלכה דמצוה שיש אחרי' גמר מצוה אין מברכין על ההתחלה, א"כ לשיטת רבינו דאירוסין ונשואין חדא מצו' ואירוסין התחל' ונשואין הגמר, א"כ למה כ' רבינו פ"ג מה"א הכ"ג דבשעת קידושין מברך ברכת אירוסין, הרי בנישואין הוה לי' לברך דאירוסין בלי הנישואין לא הוי רק התחלה, ויש אחריה ג"מ, אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דעיקר מטבע ברכה באירוסין הוא רק על המניעה ואיסור עריות וארוסות אין לו התחלה ולא גמר וכל ימיו באיסור זה עומד, ורק שמצא מקום מוכשר לברך בשעת אירוסין בשעה שתסלק האיסו' ומברך אז בשעה שמתחיל להתעסק, אבל אם היה הברכה על המצוה בודאי נשואין הוא ג"מ, ובנשואין היה מברך רק דלא שייך ברכה על נשואין משום דתלוי בידה ג"כ וזה נכון: