עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר מטבע הברכות · סימן ד
ועוד האריך אבודרהם בתשובות ר"י בן פלאט והרשב"א סי' י"ח לבאר הטעם מדוע אין מברכין על נתינת צדקה ובקור חולים ודינים, דהרי גם אלו יש עליהם מ"ע מה"ת, ותירצו דאין מברכין רק במצוה שתלויה כלה ביד העושה לעשותו כסוכה וכלולב וכדומה, אבל במצוה שאי אפשר להגמר רק ע"י צירוף אדם אחר כגון צדקה שאם העני אינו רוצה לקבל הצדקה, אזי לא עשה הנותן שום מצוה וכיוצא בזה אין מברכין, ועל הדינים אין מברכין שמא לא יקבלו בעלי דינים עליהם את הדין ע"ש, והנה בעיקר סברתם יתבאר בסמוך, אולם עתה אשים שיחתי בדבר חדש במה שהחליטו לדבר פשוט שאין מברכין על הדינים, ומה יענו במה שמבואר בירושלמי ריש פ' כיצד מברכין ר' ירמיה ור' חגי אזלין לגו חנותא קפץ ר' חגי ובירך א"ל ר' ירמי' יאות את עבדית שכל המצות טעונות ברכה דכ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה ע"ש, ופי' הר"א פולדא שם דחנותא היינו מקום שדנין שם ובירך על מ"ע דדינים בצדק תשפוט עמיתך, ור' ירמי' הצדיקו במענה פיו דשפיר עבד דבירך על הדינים שלא כהחלטת אלו הגדולים שאין מברכין, ואין לפרש פי' אחר דחנותא היינו חנות של בשם כמ"ש ברכות פרק אלו דברים, הנכנס לחנותו של בשם מברך, ויצדק ג"כ הלשון קפץ ר' ירמי' ובירך דהנה בכל ברכת הנהנין אם נהנה ולא בירך אין מברך אח"כ, ע' רמב"ם סוף ה' ברכות, וא"כ אם הריח כבר שוב אי אפשר לתקן מה שכבר נהנה בלא ברכה, ותיקן ר' חגי זאת, במה שקפץ לברך טרם הריח מאומה, דאם יריח הרי נהנה בלא ברכה, ואף אם יברך אח"ז יהי' על הריח החדש, דהנאה ראשונה כבר חלפה, אולם לפ"ז לא יצדק מאמר ר"ח יאות עבדית שכל המצות טעונות ברכה שנא' ואתנה לך כו' ומה ראי' מברכות תורה ומצות לברכת הנהנין, וכיוצא בזה דחה הר"א פילדא שם את הפי' שהביא, דחנותא היינו מקום בית המקדש, ודחה דלא שייך ע"ז הראי' שכל המצות טעונות ברכה74 עכ"פ הפי' האמת חנותא היינו דינים ובירך על מצות דינים וכל הפוסקים חקרו ודרשו אחר טעם מניעת ברכה על הדינים וגזרו כן במוחלט, שאין לברך ונעלם מכלם דברי הירושלמי שעשו מעשה בפשיטות לברך על הדינים וזה קושי' חמורה מאוד ושום מחבר לא התעורר בזה:
והנעל"ד לישב דברי הקדמונים ומקודם אבאר דבריהם התמוהים בעיני מצד אחר, שכתבו הטעם דאין מברכים על הדינים דלא מקרי מצוה שבגוף שמא לא יקבלו עליהם בעלי דינים את הדין, והנה לא אדע לכווין דבריהם הרי הלכה רווחת אצלנו בהל' גביות מלוה ובהל' דיינים שיורדין לנכסי מלוה וכותבין אדרכתא ואחלטתא וגובין מנכסי הלוה בע"כ לא בטובתו, ומה לא יתרצו הבעלי דינים שייך כאן ריצוי שלהם אינו מעלה ומוריד ב"ד מוציאין מהמסרב בע"כ, ומתחלה רציתי לפרש דבריהם היינו שלא יתרצו בע"ד בפסק דין רק יתפשרו עצמם מרצונם הטוב, או שמא ימחול לו המלוה, אולם ראיתי באבודרהם שכ' תירץ זה שמא יתפשרו בשם פוסקים אחרים, וז"ל על הדין אע"ג דמ"ע הוא אין מברכין על מ"ש ושפטתם צדק משום שמא לא (וקבלו) [יקבלו] עליהם בע"ד את הדין אי נמי מחלי להדדי מה דתבעו ומעקרו עשה, וע' ס' כנה"ג חו"מ סי' א' הביא תי' הראשון בשם הרשב"א והשני בשם הרמב"ן, עכ"פ הרשב"א לאו משום מחילה ופשרה אתא עלה רק שמא לא ירצה בע"ד לקבל דין תורה עליהם וזה תימא גדולה דהרי כופין אותם לקיים אף דלא נתרצו והוא קו' גדולה בעיני: והנלע"ד דהנה קי"ל (מנחות מ"ב) כל מצוה שיש אחריה גמר מצוה אין מברכין רק בסוף, ומפ"ז אין מברכין על עשיית סוכה ולולב מפני שעדיין יש אחריהם גמר מצוה נטילת לולב וישיבת סוכה, וע' רמב"ם סוף ה' ברכות שהביא דין זה להלכה פסוקה:
ועפ"ז נ"ל ג"כ ליישב דברי הרדב"ז מובא בחק יעקב ופרי חדש או"ח סימן תפ"ז, שכתב לתרץ הא דאין אשה מברכת על ספירת שבעה נקיים והרי נאמר בתורה וספרה לה ומה חילוק יש בין וספרתם ובין וספרה לה, וע' תוס' (כתובות דע"ב) (ומנחות דס"ה) שהתעוררו ג"כ בזה וע' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קכ"ג וסי' קכ"ד, וכתב הרדב"ז דלא דמי לספירת העומר שתלויה כלה ביד העושה וחובה עליו, משא"כ מצות ספירת שבעה נקיים איננה חובה עליה דאם לא תרצה לטהר לבעלה אין צריכה שבעה נקיים, והקשו עליו הפר"ח וחק יעקב, דהא רוב המצות אינם חובה על האדם כגון ציצית אם אין לובש בגד של ד' כנפות פטור, וכן מזוזה ומעקה אם אינו דר בבית רק בספינה פטור, וע' רמב"ם סוף ה' ברכות שמונה והולך הרבה דברים שאינם חובה על האדם רק בתנאי ומ"מ מברך, וע' (כתובות מ' ע"א) דהקשו בתוס' איך עשה דוחה ל"ת בכלאים בציצית הרי אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של צמר ותי' ר"ת דעכ"ע בשל פשתים אי אפשר לקיים שניהם, ועיין שיטה מקובצת דמפרש ביתר שאת, דגבי' לא תהיה לאשה אי אמרה לא בעינא עקרתי' לעשה לגמרי ואין התחלה למצוה, אבל כאן עשה יש על פשתים ומצוה רמיא עליו, אלא שעושה אופן אחר לפטור עצמו, אבל אימת שרוצה לחייב עצמו תלוי כלו בידו, וכן מזוזה אם רצה לדור בבית הנה בידו לעשות המצוה לגמרי, ובטבילה ג"כ אף שבידה שלא לטהר לבעלה מ"מ אם רוצית אזי החובה מוטלת עליה לספור זיין נקיים וכלה תלוי בידה, וע' אבודרהם שמחלק ג"כ כיוצא בזה היכי שתלוי ביד אחר לגמרי כמו אם העני אינו מקבל הצדקה אזי אין התחלה למצוה כלל, ועיקר המצוה תבא רק בהצטרף עוד אדם אחר אזי אין מברכין, אבל במצוה שנקשרת בתנאים ובידו לעשות אופן אחד להפטר, מ"מ אם עושה באופן החיוב אזי כלו בידו ושפיר מברכין ומדוע נשתנה ספירת ז"נ מספירת העומר, ונ"ל דהנה כמ"ש לעיל מש"ס מנחות הדין דמצוה שיש אחריה גמר מצוה אין מברכין רק לבסוף, והנה בספירת העומר שמה הספירה בכל לילה היא גמר מצותה אינו תלוי דוקא בקרבנות, דהרי בזמן הזה שאין לנו בעוה"ר לא עולה ולא זבח, ומ"מ פסק הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ה' ג' דספירת עומר בזה"ז הוא מה"ת, וע' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"ד וכיון שמצות ספירה כל לילה נגמרת בפ"ע דקי"ל מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ומפ"ז מברכין על הספירה משא"כ ספירת ז"נ איננה מצוה עקרית דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה, ורק היכי שרוצות לטהר לבעלה א"כ יש אחריה גמר מצוה היא הטבילה, ושוב חזר הדין להלכה הקבועה דמצוה שיש אחריה גמר מצוה אינו מברך רק לבסוף, כמו שאין מברכין לעשות סוכה ולולב רק בשעת גמר והיא הנטילה והישיבה כן האשה מברכת רק על הטבילה שהוא ג"מ, וכוונת הרדב"ז דבידה שלא תטהר הכוונה דטבילה בזמנה לאו מצוה:
ועתה נחזור לענינינו הנה מצות דינים הוא מצוה שיש אחריה ג"מ, מ"ע בצדק תשפט עמיתך מורה על תחילת הדין שב"ד ישפטו משפט צדק, אולם אח"כ אם סרבו כעלי דינים לשמוע ולקיים פסק דינם אזי עושים הב"ד בכפיה ויורדין לנכסים ומנדין אותו, אבל אלו הכפיות לא נשמע לנו מקרא זה, רק חז"ל למדו (מועד קטן דף ט"ז) מקרא דעזרא דכ' ואכם ואקללם ואמרטם, ובא הכתוב להורות דיש רשות לב"ד לעשות כל כפיות האפשרות להעמיד הדת על תילה, וע' רמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין דעיקר דין טריפת בעלי חוב נלמד רק מקרא דעזרא, והנה הר"י בן פלאט הקשה מדוע אין מברכין על דיני מלקות ומיתות ב"ד אע"ג דקיימו ב"ד בזה מ"ע ע' (יבמות דף ז' ע"ב) דחקרו שיהיה מותר לדין דיני נפשות בשבת משום עשה דוחה ל"ת, ע' רמב"ם ס' המצות סוף שורש י"ד שהביא ראי' דמיתת ב"ד היא מצוה ממ"ש כצד מצות הנסקלין כצד מצות הנחנקין, וע' מג"א ה' שבת סי' של"ט, ותי' כיון שיש בזה צער וקלקול לאחרים אין מברכין, כמו שאמרו אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכן מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, וכן אמרו כשאדם בצער שכינה מה (זה) לשון אומרת קלני מראשי, וע' כנה"ג סי' א', ועתה שוב צדקו דברי הרשב"א דעל תחילת דין אין מברכין הדיינים שמא לא יתרצו בעלי דינים, ואי דריצוי שלהם לא מעלה ולא מוריד משום דביד הב"ד לכוף את המסרב, הנה זאת הוא רק גמר מצוה נלמד מקרא מיוחד, והוי דינים מצוה שיש אחריה גמר מצוה, ומפ"ז אין מברכין על התחלה ועל הכפיה דהוא גמר מצוה לא שייך ברכה כיון דהוא קלקול וצער לאחרים ע"י הנידוי, ומפ"ז אין מברכין על דינים וזה דוקא, לשיטות ש"ס שלנו דאין מברכין לעשות סוכה ולולב מפני שמברכין על הגמר, משא"כ הירושלמי דס"ל סוף ברכות ופ"ה דסוכה דמברכין לעשות סוכה ולולב, ע' תוס' (מנחות מ"ב ע"ב) וכן מ"ש התוס' (סוכה מ"ו רע"א) דהירושלמי פליג בזה עם ש"ס שלנו וס"ל גם מצוה שיש אחרי' ג"מ מברכין על התחלה, ומפ"ז ניחא דמברך לשיטתו גם על הדינים היינו על תחלת דין בשעה שישבו ומקיימים מ"ע בצדק תשפט ונכון, וכאשר הגיעו דברים הללו לפני הגאון מופת הדור מוהר"ר משה סופר ז"ל אבד"ק פרעשבורג ישרו הדברים הללו בעיניו וקרא עליהם שפתים יושק -:
ואין לומר דע"כ שייך סברא זאת דמצוה שיש אחרי' ג"מ אין מברכין על ההתחלה היינו דוקא היכי שתקנו מטבע ברכה על גמר מצוה, כמו בסוכה ולולב שתקנו חז"ל ברכה על הישיבה והנטילה, אבל בדינים שאין כאן ברכה על ג"ת מפני הצער והקלקול אפשר דגם הבבלי מודה דבכה"ג מברכין גם על התחלה, ואולם האיר ד' עיני ומצאתי ראי' ברורה מדברי הרמב"ן דגם באופן זה שאין לנו ברכה על ג"מ מ"מ אין מברכין על ההתחלה כיון שיש אחריו עכ"פ ג"מ, וז"ל הרמב"ן בהשגתו לס' המצות שורש י"ב בדין מה שגוזר הרמב"ם מה שלוקח הכהן מתנת כהונה הוא חלק מהמצוה, אינו דין שוה בכל ויש בזה חילוק כי בדברים הטובלים הם שני מצות בודאי, והמשל בזה החלה שכל העיסה אסורה עד שנפריש ממנה ונצטוונו מצוה נפרדת חלה תרימו, ושלא יעלה על לבנו שנרים להוציא העיסה ונעזבנה או נשליך אותה באש, צוה אותנו ית' בנתינתה לכהן וכו', והראי' עוד שיש בדברים הטובלים שתי מצות ההפרשה והנתינה לכהן מצוה אחרת, מהא דתניא בתוספתא ההולך להפריש תרומה ומעשר, מברך להפריש תרומה, ואלו היתה מצות הפרשה עם נתינה. לכהן חדא מצוה, א"כ למה יברך בהפרשה הרי הלכה רווחת אצלנו מצוה שיש אחריה גמר מצוה אין מברכין על התחלה רק בסוף, א"ו הפרשה היא מצוה מיוחדת ונפרדת ואינה תלויה בהנתינה, ומיד שהפריש והוציא העיסה מידי טבל קיים מצותו והוא ג"מ ומברך שפיר עכ"ל הרמב"ן, אולם עדיין יוקשה אם נתינה לכהן היא ג"כ מצוה נפרדת א"כ מדוע לא יברך שתים אחת על הפרשה והשנית על נתינה לכהן דהיא ג"כ מצוה מיוחדת לשיטתו של הרמב"ן, וע' טו"ז יו"ד סי' שכ"א דהתעורר באמת מדוע מברך בשה לפטר חמור בשעת הפרשה ולא בשעת נתינה לכהן, וכבר הקדימו בזה הרשב"א ואבודרהם וכ' וז"ל דאין מברכין על נתינה לכהן את כ"ד מתנות משום דכהנים משלחן גבוה קא (זכי) [זכו], ופדיון בנו מברך על פדיונו ולא על נתינתו, ועל הפרשת מעשר שני ומעשר עני מברך דלתקוני מכווין והוא בידו אבל נתינה לכהן אינו בידו שמא לא יתרצה הכהן לקבלו והוי כמצות צדקה שאינו מברך, או שעל הנתינה אינו מברך דאינו נותן משלו כלום, דכהנים משלחן גבוה קא (זכי) [זכו] ולא שייך ברכה ע"ש, ועתה שוב איך הוכיח הרמב"ן דלא כהרמב"ם דאס"ד דהפרשה ונתינה חדא מצוה א"כ מדוע מברכין על הפרשה בשעת נתינה הוה לי' לברך דהוי ג"מ, הרי אפשר לומר כשיטת הרמב"ם, ונתינה לכהן איננה רק ג"מ מהפרשה והא דמברך על הפרשה הטעם מפני דאין לברך על ג"מ משום שאין בידו או משום דכהנים משלחן גבוה קא (זכי) [זכו], ובכה"ג דאינו נופל מטבע הברכה על הגמר מברך לכ"ע על התחלה, א"ו דעת הרמב"ן דכלל זה דמצוה שיש אחריה ג"מ אין מברכין על ההתחלה סתמא נאמר, ואפילו אין לנו מטבע ברכה על גמר מ"מ אין מברכין על התחלה והקשה הרמב"ן שפיר דלא הוה לי' לברך על הברכה מפני ג"מ, וכן בנ"ד במצות דינים נהי דעל הכפי' אין מטבע הברכה מפני הקלקול מ"מ גם בזה אין מברכין על התחלה וזה ראי' ברורה ומפורשת לדברי75: