עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
מאמר מטבע הברכות · סימן ג
נחזור לדברי אבודרהם שמסתפק במצות שחיטה אם מ"ע וזבחת א' הוא עם לאו דנבלה, או דענינים נפרדים הם ומ"ע דשחיטה קאי שלא ינחור בזמן שהיה בשר נחירה מותר לישראל, ולא היתה עשה וזבחת נוהג, ובכ"ז היתה נבלה נוהג במתה מאליה כן הוא תוכן שיטת הראב"ד, אולם בעיקר הספק נמצא אצלנו פלוגתא בזה תוס' (שבועות ך"ד ע"א חולין ל"ז ע"א ודף ק"כ ע"א) ותוס' ביצה ר"פ המביא, אם גם בנבלה נוהג איסור שאינו זבוח, וראיתי דעת הרא"מ הובא ברא"ש פרק בתרא דיומא לענין חולה אם שוחטין עבורו בשבת או נותנין לו נבלה, וכ' דע"כ פ"נ הותר כמו יו"ט לצורך אוכל נפש, ושם ע"כ אי אפשר לומר משום עשה דשמחת יו"ט דחי לעשה ול"ת דלא תעשה כל מלאכה, דהרי שחיטת עכו"ם איננה רק לאו לבד ומדוע נחלל יו"ט עשה ול"ת ע"י שחיטה, יצוה לעכו"ם לשחוט דאינה רק לאו דנבלה לבד, ואס"ד דנשחט שלא כמצותו הוא ג"כ בכלל עשה דוזבחת א"כ היכי קאמר דנחירת עכו"ם אינו רק לאו לבד הרי גם בנחירת עכו"ם עשה ול"ת היא, א"ו דעת הר"מ דבנחירה ליכא רק לאו דנבלה לבד, ומזה השבתי על חכם אחד שהוכיח מלשון הרא"ם סוגיא דמאכילין אותו הקל הקל, שהביא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית, ובש"ס (יומא פ"ד ע"א) לא נזכר רק טבל ושביעית אבל לא נבלה ושביעית והרב בעל תויה"כ רצה להוכיח מזה דעשה חמור מל"ת ובנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה, כיון דשביעית בעשה היא חמור מנבלה, משא"כ טבל הוא מיתה בידי שמים וחמור מעשה, משא"כ הרא"ש ס"ל כשיטת התוס' דגם בנבלה איכא עשה שאינו זבוח, ומפ"ז כתב דנבלה חמור משביעית דאינה רק עשה לחוד ונבלה עשה ול"ת הוא, אולם נעלם ממנו דברי הרא"ש במקומו שהביא דברי הר"מ בסתם דשחיטת או נחירת עכו"ם אינה רק בלאו לחוד: ומה שרצ' לחדש הרב פרי מגדי' בהקדמתו לה' שחיט' דעל עשה וזבחת עובר גם על פחות מכזית כיון דלא נזכר בו לשון אכילה ע"ש, א"כ לפ"ז אין מאכילין אותו נבלה ולא טבל הרי בטבל אינו עובר רק בשיעור כזית, משא"כ בנבלה עובר על כל משהו ומשהו על עשה וזבחת וכמ"ש הר"ן דמותר לשחוט בשבת עבור חולה ולא להאכילו נבלה, משו' דבנבל' עובר על כל כזית וא"כ הכא עובר על כל משהו בעשה וזבחת, וכן השבתי על דעת חכם זה שחידש דשביעית ג"כ עובר על כל משהו ומשהו א"כ מדוע טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית הרי טבל צריך כזית דוקא, ואולי צריך לומר דהש"ס מיירי בנבלת עוף דדעת פרי מגדים דבעוף לא שייך עשה וזבחת, ואינו רק לאו לחוד וטבל חמור מיני':
אולם מלשון התוס' (חולין ל"ג ע"א) ד"ה בשחיטה תליא מלתא שכ' בחיה ועוף איכא בישראל עשה וזבחת, ומפ"ז לא שייך מי איכא מידי מוכח דלא כשיטת הפ"מ, וכן קשה מש"ס (חולין ק"ך ע"א) ד"ה נבלה לא אתי מיני' שכן לא היתה לו שעת הכושר, שכ' אע"ג דבחיי בהמה לא היה איסור נבלה ומ"מ היה אסור משום אבר מן החי למ"ד לאברים עומדת ולמ"ד לאו לאברים עומדת איכא איסור שאינו זבוח ע"ש, והרי בנבלת עוף טהור מיירי התם, וליכא איסור שאינו זבוח לשיטתו, וגם קאי שם אליבא דר"ל דס"ל (חולין ק"ב ע"א) בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת, ובלא"ה קשה דקאי אליבא דר"ל דס"ל (נזיר ך"ט ע"ב) אין שחיטה לעוף מן התורה וליכא בל"ז עשה שאינו זבוח בעוף:
וכבר שאלני כיוצא בזה הרב המופלג מוהר"ר שמעון אויש נ"י מפראג בשם מחו' הגאון מוהר"ר זאב האמבורגר מפירדא, הא דקאמר הש"ס (חולין ק"ך ע"א) מה לנבלת עוף טהור שכן הותר מכללו אצל חטאת עוף שנאכל מליקה לכהנים, והרי לשיטת ריש לקיש קיימינן שם דסבירא ליה בנזיר אין שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ לא אשתרי נבלה לכהנים דהרי מליקה הוא בעוף וליכא נבלה בעוף לר"ל, וביותר קשה על התו' בחולין ל"ג שכתבו בס"ד דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ליתא להך דינא דמי איכא מידי, והרי לר"ל דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת, בלא"ה תירוצם דלישראל אסור משום אינו זבוח לא שייך אצלו דהרי בעוף ליכא עשה וזבחת, וע' כרתי ופליתי יו"ד סי' ס"ב וביד המלך פרק ט' מהלכות מלכים שהתעוררו בזה, והנה הרב מוהר"ר שמעון הנ"ל נסתפק אם גם לר"ל שייך הך סברא דעל עשה וזבחת עובר בכל שהוא, לשיטת הפ"מ שזכרנו, ואפשר לר"ל ג"כ הדין כן אע"ג דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, היינו דוקא משום דאכילה כתיב בי' ובכזית משמע, משא"כ בעשה וזבחת דלא נזכר לשון אכילה א"כ ר"י ור"ל שווין בזה, דעובר בעשה על כל משהו ומשהו, אף שלכאורה מסוגיות הש"ס ריש פרק בתרא דיומא לא משמע כן, דמקשה הש"ס בפשיטות הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר, והרי מח"ש ביו"כ מיירי וביו"כ דלא נאמר לשון אכילה אפשר דמודה ר"ל דח"ש אסור מן התורה, ואפשר לומר דהיה נודע למסדרי הש"ס דעת ר"ל דביו"כ ס"ל ג"כ דח"ש מותר דאל"כ מדוע הוצרך ר"ל (יומא פ"א ע"א) מ"ט לא נאמר אזהרה בעינוי היכי לכתוב לא יאכל אכילה בכזית משמע ופירש"י משא"כ יו"כ צריך כותבת משום דכתיב לא תעונה - בבבלי קצרו בדברי ר"ל אולם בירושלמי מבואר לשון ר"ל בזה"ל מאי הו"ל לא תאכל כל אכילו' שבתורה בכזית וכאן ככותבת עכ"ל הרי שמבואר כן בלשון ר"ל בעצמו, וכבר כתבתי באגרת בקורת בשם רבינו יהונתן דכל דברי ר"י ור"ל בבבלי מועתקים מן הירושלמי והתם עיקר - עכ"פ למה הוצרך ר"ל לבוא מטעם דאכילה משמע כזית ויו"כ דינו ככותבת, ולמה לא בא ר"ל מטענה אחרת אי הוה כתיב לא תאכל היה מותר חצי שיעור אבל עתה דכתיב לא תעונה ולא נזכר אכילה שוב גם ח"ש אסור, וע' שאגת אריה ה' יו"כ סי' ע"ו, א"ו דר"ל ס"ל גם ביו"כ חצי שיעור מותר והטעם כיון דביתובי דעת תליא א"כ בבציר משיעו' זה לא מיתבא דעת אבל בשאר איסור עשה, ולא נכתב אכילה ולא תליא ביתובי דעת ג"כ אפשר דצדקו דברי הרב מוהר"ש ה"ל דגם ר"ל מודה דח"ש אסור בעשה וזבחת: והנלע"ד ע"פ הנחה זאת ליישב כל הסוגיא דהנה עוד התעורר הרב מוהר"ש בשם הרב הגאון נו"ב, דמאי מקשה הש"ס לר"ל דס"ל מצות חינוך בעלמא איך אכיל כהן מליקה, והרי לר"ל משכחת דיאכל הכהן ציפרי נזיר פחות פחות מכשיעור דשוב ליכא איסור תורה:72
והנה רש"י (חולין כ"ח ע"א) ובתוספות (חולין כ' ע"א) ד"ה אלא כתבו אף למ"ד אשל"ע מן התורה מ"מ נבלה או טרפה או לא החזיר סימנים אחורי עורף בודאי אסור לכ"ע, שאין כשר בעוף רק נחירה בסימנים, וע' רש"י דכתיב ושפך מורה שבנחירה בסימנים מתכשר, וכל זמן דלא נחר הסימנים כדינו אסור בעוף כמו בבהמה ע"ש - והא דכ' רש"י שבת ס"פ ר"ע דחגבי' כיון דלא כתב שחיטה אצלם ליכא גבייהו איסור אבר מן החי היינו משום דבחגבים לא מצינו אצלם ל' ושפך אבל בעוף כיון דכ' ושפך נחירתו זו היא שחיטתו ובהעדר נחירה בסימנין הוא נבלה וטרפה ואמ"ה כמו בלי שחיטה - ומפ"ז הבנתי לשון התוספות (נזיר כ"ט ע"ב) דהקשו לר"ל דהא אכיל כהן טריפה דהרי נשבר המפרקת קודם המליקה ולכאורה מאי קו' הרי נבלה חמור מטרפה, אבל לפי הנ"ל ניחא דקושית התוספות הוא, דעל טרפה ל"ש תי' דקסבר ר"ל אין שחיטה לעון מה"ת, דנהי דס"ל כן מ"מ מודה ר"ל דטרפות ישנו בעוף כמ"ש התוספות (חולין כ'), וא"כ אינו מועיל כלל מה דא"צ שחיטה, דמ"מ נעשה טריפה קודם הנחירה וע' תוספות שם ובתוספות (מנחות מ"ה ע"א) רמזו לזה ג"כ, דאף למ"ד אשל"ע מן התורה מכל מקום שייך הך תי' דרבינא דה"א דכהנים כיון דאשתרי מליקה גבייהו, אע"ג דלא אשתרי נבלה דהרי אשל"ע מן התורה, מ"מ זה הוא אם המליקה איננה רק מעשה נחירה לבד ומועיל זאת להכשירה לישראל לשיטה זאת, משא"כ בלא החזיר סימנים אחורי עורף נעשה נבלה מצד אחר, טרם בא היתר נחירה ואיסור זה שייך ג"כ בעוף אף לר"ל ומפ"ז ה"א דכהנים נשתנו בדיניהם אחר שמותרים במליקה דמצותו בשבירת שדרה ומפרקת:
ועפ"ז מיושב מה דקשה לי לשיטת הרמב"ם דבהלכה למשה מסיני לא שייך מחלוקת והארכתי בזה בספרי באבר תורה שבעל פה, א"כ היכי קאמר הש"ס (חולין כ"ח ע"א) מאן תנא דפליג על ר"א הקפר רבי הוא, דתניא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ על רוב א' בעוף וכו', וכיון שהיה לו לרבי קבלה שנצטוה משה בע"פ, איך שייך דר"א הקפר יחלוק ע"ז, וע' כריתי ופלתי סימן כ"ט שכתב כיוצא בזה, אבל לפי מ"ש ניחא דבאמת שניהם מודים דהיתה הלכה מסיני על רוב א' בעוף, אולם לר"א הקפר באה הקבלה על נחירת רוב א' ולרבי על שחיטת רוב א':73
והנה לסברא זאת דגם לר"ל צריך להיות עכ"פ נחירה בסימנים, לפ"ז יצדקו דברי התוספות שהבאתי דגם לר"ל שייך באמ"ה איסור שאינו זבוח דאע"ג דס"ל אשל"ע מה"ת מכל מקום צריך נחירה ובאמ"ה נחסר מעשה נחירה ואסור לר"ל כמו לדידן, והנה החילוק בין וזבחת להך קרא דושפך דוזבחת הוא מ"ע מיוחדת על הכשר המאכל לאכילה, אם כן בודאי בהעדר הזביחה עובר על כל משהו על עשה זאת כשיטת הפ"מ, משא"כ ושפך איננה מצות מיוחדת על אופן תיקון לאכילה, רק עיקר הקרא למצותו בא על ענין הכיסוי שאם הדם בשפיכה צריך כיסוי משא"כ נחירה, ע' (חולין פ"ה ע"ב) צא נחור אמר לי' ע"ש ואופן התיקון דנחירה אינו נשמע רק מסיפור הענין, בודאי למ"ד אשל"ע מן התורה אינו תורה הקרא רק דאם בא בשר בשפיכה ניתר ואם לאו לא ניתר והוי אמ"ה כמקדם, אבל פשיטא דלא שני משאר איסורים וצריך דוקא כזית, ועתה ניחא סוגי' דנזיר דעל קו' מטריפה מטעם שבירת המפרקת לא היה יכול להקשות, די"ל דאוכלו הכהן פחות פחות מכשיעור וליכא איסור לר"ל דס"ל ח"ש מותר, משא"כ מנבל' מקש' שפי' דאיכא עש' וזבחת וגם ר"ל מוד' דאסו' בכל שהו' מה"ת כמ"ש, ומשני הש"ס דס"ל אשל"ע מה"ת וליכא בעוף עשה וזבחת, ואי דהוי נבלה וטרפה מפני שבירת המפרקת, ע"ז יש תקנה דאוכל פחות פחות מכשיעור, והנה דרך אכילה זאת לא יתכן רק היכי שהוא ענין מקרה שאב הדיר בנו בנזיר, ור"ל ס"ל דאינו רק חינוך בעלמא, אבל בכל אכילת חטאת עוף מצינו סתם בכ"מ, ומשמע אפילו דרך אכילה גמורה לא הקפידה תורה ואוכל כזית כזית, וא"כ אף לר"ל איכא במליקה איסור נבל' וטרפה, מפני שביר' עצם מפרקת קודם סימנים, וע"כ דאשתרי מליקה גבייהו והתורה התירה וא"כ ניחא שפיר אף לר"ל הא דאמרו (חולין ק"ך א') נביל' הותר מכללו אצל חטאת עוף, היינו דעכ"פ הותרה נבלה ע"י שבירת המפרקת והוי נבלה אפי' אי אשל"ע מה"ת:
ובזה מיושב ג"כ קו' התוס' (מנחות מ"ה ע"א) דמפ"ז נאמר נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים משום דה"א דמותרים בנבלה משום דאשתרי מליקה גבייהו והקשו בתוס' והרי אמרינן לעיל דף ה' שאני מליקה דמצותו בכך, ומהיכי יתירו הכהנים שאר נבלו' ע"י היתר מליקה, אבל לפי הנ"ל ניח' דבאמת יש דדך אחר לאכול חטאת העוף ולא יגע באיסור נבלה, היינו שיאכל פחות פחות מכשיעור דלא עבר על איסור נבלה, ומ"מ חזינן דהתירה התורה אכילה סתם בחטאת העוף אפילו כזית, ושייך שפיר אשתרי מליקה גבייהו, ולא קשה קו' התוס' מצות בכך שאני דהרי יש כאן דרך אחר להנצל מאיסור ע"י אכילת פחות משיעור ומ"מ התירה התורה סתם, וזה תי' שייך לרבינא דאפשר דס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת, וא"כ אין זה מצותו בכך אחרי שיש דרך אחר שתתקיים המצוה וינצל מאיסור, משא"כ ר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ אי אפשר לחפש דרך אחר להנצל מאיסור נבלה, ושוב הוי מצותו בכך ומפ"ז קאמר ר' יוחנן התם דקרא זה אליהו עתיד לדורשו ולא ניחא לי' בתי' רבינא משום קו' התוס' דמצותו בכך שאני ונכון: ואם שהוא דרך פלפול לא מנעתי לכותבו מפני דעכ"פ זה האמ', דלר"ל מקרי נבלה התיר מכללו משום דהותר בשבירת המפרקת דהוי נבלה אף לר"ל דס"ל אשל"ע מה"ת: