עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה · פרק ששי
וע"פ העקרים שנתבארו למעלה נפתח לנו שערי אורה לגלות תעלומה ברמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"א אחר שהעתיק משנה דפ"ק דעדיות כצורתה שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו, אלא א"כ גדול הימנו בחכמה למנין, סיים ואיך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד של שבעים ואחד זה הוא המנין שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו, וכוונתו במה שסיים ולא חלקו בו להורות על ענין המדובר למעלה דאם חלקו ב"ד בשעת הכרעה ולא עשו הרוב הסכמה מוחלטת לדחות דעת המיעוט, מפני שלא ידעו להשיב על טענותיו ג"כ, אע"פ שנקבע הלכה כהמרובין, מ"מ לא מקרי עי"ז רובו מתוך כלו, ויכולים עוד חכמים פעם אחרת לעמוד על המנין ולבטל משפט הוראה זאת, אבל אם היו במנין ולא חלקו היינו שעשו ב"ד הסכמה מוחלטת לסתור טענות הטוען, בין ידעו להשיבו בסברא או לא ידעו רק ביד שאמרו אנו מבטלים דבריך ומסלקים את דעתך, הנה שוב מוכרח הטוען להתהפך לדעתם ושוב בכגון זה יצא המשפט מכל החכמים יחד ושוב אין יכול להתבטל בשום פעם:
ומה שאמרו במשנה עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין פי' הרמב"ם פי' חדש, היינו כיון שאין אפשרות למנין גדול ממנין אשר נקצב ע"פ התורה, וכמו דהלכה בכ"מ תרי כמאה וא"כ שנים עדים ואלף עדים שווים, כיון דגם לשנים נתנה התורה נאמנות שוב אין אפשרות נאמנות יותר, הה"ד בהוראה שכ' התורה שיעור ע"א סנהדרין לב"ד הגדול שוב אפי' עשרת אלפים חכמים ג"כ לא יוכלו להכריע אותם, ודעת רבינו שדבר שנגזור במנין א"י להתבטל לעולם מפני דבעינן גדולים במנין ואין אפשרות למנין גדול מן המנין אשר נקצב ע"פ ד"ת, וכשם שדברי תורה אינם מתבטלין כך דברי חכמים שנתחקו לדין תורה ע"י עמידה למנין גם הם אינם מתבטלין, וזה באמת ענין חדש אשר חידש רבינו ולא ראיתי לשום מחבר שיתעורר על חידוש זה דאין אפשרות למנין גדול ממנין ב"ד שבלשכת הגזית16:
ומזה שהקדמנו למעלה תוכל להבין ג"כ מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"א דב"ד הגדול שדרשו באחת מן המדות שהתורה נדרשת כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו כך, ועמד אחריהם ב"ד ונראה להם לסתור אותו הדין הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניהם ע"ש, היינו כמ"ש לעיל דוקא בטענו המועטים טענותיהם אז נתבטלו דבריהם לגמרי, אבל בלא סלקו אותו לא מקרי רובו מתוך כלו, ולמד הרמב"ם הה"ד היכי שבאו ב"ד אחרון בטעם וסברא חדשה, אשר לא עלה על לב הדורשים הראשונים, גם בזה אין כאן דבר שנגמר בעמידה למנין, אחרי שגם בזה אפש' שאלו היה נודע להדורשי' ראשוני' טע' וסברא של ב"ד האחרון לא היה דנים כן, וכן נמצא בפירוש בשיטה מקובצת (כתובות ג' ע"ב) סוגי' משעת הסכנה ואילך אשה נשאת בכל יום, כ' בשם רבו וקרובו דע"כ שייך אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ומנין, דוקא בדבר שלא נשתנה הענין אבל בדבר שנשתנה הענין ואם היה אותו הב"ד קיים היום אפשר ג"כ היו מסכימים לסתירת הגזירה או התקנ' אין זה בכלל אין ב"ד יכול לבטל דברי חברו ונעקר' התקנה דבתולה נשאת ליום הרביעי אחרי שאם היה סכנה בשעת התקנה בלי ספק לא היו מתקנים כן, וע' בס' יד מלאכי ח"א סי' ס"ה שהביא דברי שיטה מקובצת הללו:
ודבר זה נראה לפענ"ד ק"ו מגזירה ותקנה אשר עשו משום סייג דקי"ל דאם פשטה בכל העולם אף אליהו אין יכול לבטל, ומ"מ פסק הרב פ"ב מה' ממרים ה"ז גזרו ודמו שפשטה הגזירה בבל העולם, ועמד כן שנים רבות ולאחר זמן עמד ב"ד אחר ובדק וראה ומצא שלא נתפשטה בכל העולם יש לב"ד אפילו קטן מהמתקנים לבטל אותה תקנה ואותה גזירה, ולדעת מרן שם אפילו נתפשטה בכל העולם בשעת התקנה, ואח"כ נתקלקל הדבר כמו בגזירת השמן שהיה מתפשטה בשעה שנגזור רק בימי ר' יהודא הנשיא נתקלקל והתירו אותה אפילו ב"ד קטן, והטעם מפני שהוא טעות בעיקר התקנה, והוא הדין ג"כ בעמד ב"ד של אחריהם וטענו מצד דרשא או סברא לסתור דברי הקדמונים ג"כ הוא טעות בעיקר הדרשה דאם היה נודעת סברא זאת להדורשים בלי ספק לא דרשו כן והיו מצדיקים דעת ב"ד האחרון ומפ"ז אפילו ב"ד קטן יוכל לבטל:
וראי' ברורה לשיטת הרמב"ם מהך דמצינו (ע"ז ל"ה ע"ב) דהתיר ר' יהודא הנשיא את השמן של עכו"ם, וקאמר הש"ס מ"ט אסרו רב אמר דניאל גזר ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורים אוסרתן, א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי הטעם דאסרו משום זליפתן של כלים אסורים, היינו דהתיר ר"י הנשיא את השמן משום דסבר נותן טעם לפגם מותר, אלא לדידך דדניאל גזר איך אפשרות לר"י הנשיא לבטל גזירת דניאל, הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ומנין, ודקדקו בתוס' שמה דהרי גם לשמואל קשה הרי שמן הוא מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה, וס"ס איך יכול ר"י הנשיא לבטל גזירתם של ב"ש וב"ה, הרי אין ב"ד יכול לבטל וכו', אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דנטל"פ אם הוא אסור או מותר, נלמד מדרשא (ע"ז ס"ח) ראוי לגר קרוי נבלה וא"כ אפילו אם ב"ש וב"ה דרשו לאסור טעם לפגם, מ"מ אם מצאו ב"ד שלאחריהם אפילו ב"ד קטן דרשא אחת לדחות הסכמת ב"ד הראשון עושים והיה סיפוק ביד רי"ה לבטל, אבל אם דניאל גזר והיינו גזיר' בלא טעם ודרשא רק משום סייג וגדר בכה"ג הדין מפורש דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו בשום אופן וזה ראי' ברורה לשיטת רמב"ם דבגזירה משום סייג אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו, אולם בדרשא וסברא יכולים ג"כ ב"ד קטן לבטל:
עוד ראי' ברורה ומפורשת מזה שאמרו (יומא פ' ע"א) וכן הוא בירושלמי פ"א דפיאה א"ר יוחנן האוכל חלב בזמן הזה, צריך שירשום את השיעורין שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעירין ע"ש ואס"ד דאף בענין שתלוי בדרשה וסברא ג"כ אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד קודם, איך אפשר שיבא ב"ד וירבה בשיעורין או ימעט הרי שיעורין נהוג מזמן קדמון דשיעור כזית בינוני אגורי, ובפרט לפי מה שנזכר בירושלמי פ"ק דפיאה דהאומר צריך לרשום השיעור ס"ל שיעורין דרבנן, וא"כ אי אפשר לב"ד לחדש דבר, וע"כ כיון דענין השיעורין אינו תלוי בגזירה ותקנה רק בדרשא והיינו לא שיחדשו שיעורי' חדשים לגמרי רק כמו הענין ששאלו בש"ס (יומא ע"ט ע"א) אם כתבת שאמרו הוא וגרעניתה ומה אפשר לחדש בשיעורים ובכה"ג כיון שאין כאן רק סברא לחוד יוכל ב"ד קטן לבטל דברי ב"ד הקדמון:
עוד ראי' מירושלמי פ"ב דמוע' קטן א"ר אבא בר ממל אלו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור למכור במקולין, והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו שיהיו אוכלין ויגעין בתורה והם אוכלים ופוחזים ע"ש ראינו אע"ג דמלאכת חול המועד נאסר כבר במנין, ובמשנה אמרו המבזה המועדות אין לו חלק לעולם הבא, מ"מ מפני הטעם והסברא שנותן, אלו היה לו ב"ד שיצטרפו עמו היו יכולין לעקור תקנת הקדמונים, וע' יפה מראה שהתעורר באמת איך היתה בידו של ר"א בר ממל להתיר מה שנאסר כבר הרי צריך להיות גדול בחכמה ובמנין, ותי' דשאני הכא גבי' חול המוע' דתקנת חז"ל היתה למען שיעסקו בתורה, ועתה עושים בהיפוך המכוון מאת החכמים, וק"ו מהתם ומה התם דהוי גזירה מ"מ כיון שראו שתקנתו קלקלתו יכולים לבטל ולעקור, מכ"ש בדבר שעשו רק מכח סברא ודרשא שלא עלו על לב הראשונים בודאי צדקו דברי הרמב"ם דגם ב"ד קטן יוכל לבטל עשיות הקדמונים:
עוד ראינו (מגילה ה' ע"ב) בקש רבי לעקור את תשעה באב ולא הודו לו חכמים, והקשו בתוס' שם איך רצה לבטל הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ומנין ות"ב תקנת נביאים, ותירצו דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי ע"ש, וע"כ אין הכוונה דקביעות בזמן אחר לא מחשיב עקירה דא"כ שוב אין מקום לקו' הש"ס ריש מגילה דמקשה איך אלימי חז"ל לתקן זמנים אחרים לקריאת מגילה ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, דהרי לא עקרו שם תקנת כנסת הגדול. ולא בטלו קריאת מגילה רק תקנו זמנים אחרים ולא מקרי עקירה אלא ע"כ דגם זה עקירה מקרי דהרי עכ"פ עקרו מזמן המוגבל וקבוע' ע"פ ב"ד קודם רק שאני ט"ב כמ"ש התוס' כיון דא"ר יוחנן (תענית ך"ט) אלו הוינא התם הוי קבעתי' בעשירי, וא"כ יש טעם וסברא לדחות דברי הקדמונים ובכה"ג אף ב"ד קטן יכול לבטל תקנת הקדמונים כשיטת הרמב"ם, וע"ז כיון ג"כ ר' יוחנן אלו הוינא התם קבעתי' בעשירי, היינו אלו שמעו המתקנים טעם שלי היו חוזרים לדעתי והיו מודים אל דברי, ור' יוחנן כיון שלא היה נשיא וראב"ד לא היה יכול בעצמו לבטל תקנת קדמונים אף בכה"ג אף דבדבר התלוי בדרשא וסברא יכול ב"ד קטן לבטל היינו ב"ד שלם דוקא, ורבי כיון שהי' נשיא וראש ב"ד היה סבר מטעם דר"י לבטל הצום מן תשיעי, ואולם כיון דלא הודו לו חכמים ולא הי' לו הסכמת בית דינו ע"ז, שוב אפי' רבינו הקדוש כחכם יחידי נחשב וא"י לבטל דברי ב"ד קדמון אפילו בסברא ודרשא:
וניחא ג"כ עפ"י זה דלק"מ קו' מרן הכ"מ דלשיטת רבינו דבסברא ודרשה יוכל ב"ד קטן לחלוק על הקדמונים, א"כ מה מקשה הש"ס בכל עת על דברי אמורא ממשנה או ברייתא, והרי בסברא ודרשא יוכל המורה לחלוק על המשנה או ברייתא, אולם כיון שהוכחנו דוקא ב"ד שלם בעינן שיבטלו דברי הקדמונים אפילו בדבר שתלוי רק בטעם וסברא אבל חכם יחידי לא, ולפ"ז ר' אשי וב"ד אף שלא היו גדולים כב"ד של רבינו הקדוש מ"מ הי' סיפוק בידם לבטל דברי המשנה במה שנוגע לסברא ודרשא, וכן ר"י הנשיא שהתיר השמן דוקא הוא וב"ד ביחד, וכן מ"ש ר' יוחנן שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין, ודברי ר' אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד בכל אלו הזכירו דוקא ב"ד וכן אפילו הגאונים שהיו אחר הגמרא תקנו הרבה ענינים נגד דין הגמרא כמו התקנה להטיל על המלוה חרם סתם וכן תקנו שמשביעין הלוה בטענת אין לי, הרי עשו מעצמם דינים חדשים נגד דין הגמרא, והיינו מפני שגם הם ב"ד שלם יחד הי' אבל חכם יחידי לא, והש"ס מקשה בכל עת מן משנה וברייתא על מאמר יחיד דבודאי חכם יחידי א"י לבטל דברי חכמים במשנה וברייתא אפילו בדבר שתלוי בסברא רק ב"ד שלם צריכים ונכון17: