עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה · פרק (ד) [ה]
וממה שנתבאר לעיל תמצא דבין באומר המיעוט אינו יודע או בשותק ולא טען טענותיו או באומר טועים אתם ולא סלקו את סברתו אף שלא ידע להשיב גם על דבריהם, ומכ"ש היכי דלא היו הסנהדרין כלם במעמד אחד ובישיבה אחת, רק כל א' ישב ודן במקומו ואומר סברותיו בפני עצמו ולא נשמעו טענותיהם לחכמים המתנגדים בכל אלו אינו נופל בגדר הרוב כלל אשר שנאמר דגם ע"ז כ' תורה אחרי רבים להטו', והטעם דאמרינן אלו היו המרובים שומעים טענת היחידים היו חוזרים לדעתם כמ"ש בחיבורי מאמר לא תסור בשם הרשב"א ומובא ג"כ בב"י חו"מ סי' י"ד והרב בעל גט פשוט בכללים רמז ג"כ ע"ז, וז"ל שאלת ראובן ושמעון שבררו להם עשרה אנשים לראות בדינם הן לדין והן לפשר ונשבעו ע"ז לקיים כל אשר יגזרו אותן עשרה, ואם לא יסכימו כל הנבררים לדעת אח' אזי ילכו אחר הרוב, ובין כך נסתלק אחד מהם ולא רצה להיות עמהם באותו מעמד ולא אמר דעתו כלל באותו ענין תודיענו אם ראובן חייב לקבל מה שאמרו ט' הנשארים או רובם ותשובה דבר ברור כיון שנסתלק אחד מהם נתפרדה החבילה ולא עוד אלא אפילו אמר א' אינו יודע אינם יכולים לגמור הדין ע"פ תשעה לבד שאין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המזכים מתוך המחייבים מתוך מו"מ הלכה של כלם, אבל כשהמיעוט אינו בכאן לא, שאלו היה אותו האחד כאן שמא היה מראה פנים וטעם להיפך ממה שהסכימו והיו הרוב מודים לדבריו וכן כשהיחיד אומר אינו יודע ג"כ הדין כן דתנן אמר אינו יודע יוסיפו הדיינים עכ"ל:
אכן היכי שלא היה רובו מתוך כלו במעמד אחד ובישיב' אחת יש לנו כלל מיוחד לענין פסק הלכה, וזה הוא יחיד ורבים הלכה כרבים, ואינו כמו רובו דדיינים רובו מתוך כלו, דשם הרוב הוא דבר תורה, אבל יחיד ורבים הלכה כרבים, מדבר בנחסרו התנאים האמורים למעלה, ואין בזה רק דעת נוטה דבלי ספק המרובי' כוונו יותר למרכז האמת, ומפ"ז ברוב הפעמים נטו החכמים מכלל זה לפי ראות עיניהם, ואמרו הלכה כרבי אפילו מחביריו, ראה רבי דעת היחיד ונראה בעיניו שנאה בלשון רבים כדי שיסמכו עליו, וכן כלל דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי אפילו יחיד נגד רבים, וכן מ"ש פ"ק דע"ז בשל תורה הלך אחר המחמיר אף דהמיקל גדול בחכמה ומנין, ולפי פי' רוב המפורשים מנין היינו מנין חכמים, וא"כ התמי' עצומה מדוע לא ניזול בתר רובא אף להחמיר, וכן להיפך בדבר תורה הלך אחר המחמיר אף דהמיקל גדול בחכמה ומנין והרי רובא דאורייתא ומאי רבותא ודבר תורה סוף סוף כיון דיש לנו רוב היה לנו להקל, וביותר קשה מה שמצינו (יבמות י"ד ע"א) דבית הלל הוי רובא אבל בית שמאי מחדדי טובא, ולכאורה קשה וכי חידוד וחריפות מלתא הוא בהכרעת הרוב, הרי בלי ספק בתוך שבעים ואחד סנהדרין אשר ישבו בלשכת הגזית, וכן אפילו בב"ד של עשרים ושלשה לא היה כלם שווים בחכמה וחריפות, ובכל זאת רק רוב מנין מכרעת ולא רוב חכמה אשר אין לה שום יתרון בהכרעת הרוב, ע' ס' החינוך פ' משפטים מצוה ע"ה וז"ל ומה שאני אומר כי בירור הרוב לעול' כששני כתות חולקות שוות בחכמה, האמת כי כן נאמר בכל מקום, חוץ מן בירור הסנהדרין שבהם לא נדקדק בהיותם חולקים לדעת איזה כת יודעת יותר, אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, וכאלו צותה תורה אחר רוב של אלו תלך ע"ש, וע' מ"ש לעיל בשם הרמב"ן בס' תורת האדם דדוקא לענין אכילת חולה ביום כיפור הולכין אחר חכמה ובקיאות, אע"ג דליתא הכי בדין סנהדרין משום דהתם סנהדרין נינהו והתורה הצריכה שיעור ך"ג או ע"א וכיון דאיכא רובו מתוך כלו איכא רובו ככלו ונשלם השיעור הנצרך, וא"כ איך אמרו ביבמות בית שמאי מחדדי טובא לענין הכרעה נגד הרוב, עוד קשה דבדיני ממונות הדין דיכול המוחזק לומר קום לי ביחיד נגד רבים, וברובא דדינים לא מצינו שיוכל המוחזק לומר קום לי כפלוני הדיין אשר מצדיק דברי, וביותר קשה איך אפשרות לפסוק כדעת יחיד היכי דמסתבר טעמי' כמו (ע"ז ז' ע"א) דקי"ל הלכה כר' יהושע בן קרחה אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים כאן הלכה כיחיד, ומה ענין מסתבר טעמי' נגד דין תורה אחרי רבים להטות, וכן מצינו פ"ב דכתובות כאן הלכה כרבי מחבירו אפילו מחביריו, ומה עדיפות יש לרבי להכריע נגד המרובים, אשר התורה נתנה כח ועוז להכריע בכל דבר:
שוב ראיתי לאדונינו הש"ך יו"ד סימן רמ"ב בהנהגת הוראת איסור והיתר שהתעורר באמת להקשו' אחרי דרוב הוא דאורייתא כמו שראינו בעובדא דתנור עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) שאפילו בבת קול לא השגיחו נגד רוב חכמים, וא"כ מאי הטעם דסומכין בהפסד מרובה כדעת יחיד נגד רבים מכ"ש בגדול נגד קטן, ואיך יעלה על הדעת דגדול נגד קטן שלא נזכר בתורה, ולא במקומות ידועות בש"ס ופוסקים יהיה עדיף מרבים נגד יחיד וכו', וכיון דרבים נגד יחיד הוא דבר תורה איך אפשר להקל בהפסד מרובה הרי אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, וזה הוי קום ועשה לפסוק כיחיד, ומה בכך שהוא הפסד מרובה הרי דיני נפשות הוא גופו של אדם חביב מן ממונו, וקי"ל מחרימין ומפקירין ממון ע"פ סנהדרין, ועיר הנדחת אשר ממונם אבד ג"כ נדון ע"פ רוב ואין לך הפסד גדול יותר מזה ע"ש בש"ך שהאריך מאוד, ואני אוסיף עוד ראי' לדברי הש"ך מגמ' מפורשת (חולין מ"ט ע"ב) דר' ששת ס"ל חלב טמא ג"כ סותר, ורצה להקל משום התורה חסה על ממונם של ישראל, וא"ל ר' פפא רב ואיסור תורה ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, וכן (חולין ע"ז ע"א) בגידין הרכין דריש לקיש ס"ל דהוי כעור ובשר חופין את רובו ורצו להקל משום התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל ר"פ ריש לקיש ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ע"ש, ראינו דנגד איסור תורה הולכין בכ"מ לחומרא ולא משגיחין על הפסד הממון, וא"כ קו' הש"ך קו' חמורה מאוד אחר שבפירוש אמרו דגבי' דבר תורה לא משגיחין בזה לחוס על ממון של ישראל שנפסד, ותמיהני על הש"ך שלא הביא ראי' זאת לסמוך דבריו13:
אולם עפר אני תחת רגלי אדונינו הש"ך ובמחכ"ת נעלם ממנו כל ענין זה שדברו הקדמוני' דדוקא רובו מתוך כלו הוא דבר תורה, כמו רובא דסנהדרין ועובדא דר"א בתנור עכנאי שהיו כל הטוענים ביחד, אבל ביחיד ורבים ולא היו ביחד בישיבה אחת ולא עמדו למנין ולא טענו המתנגדים טענותם, לא נתבטלה באופן זה דעת היחיד, ועומדת סברתו עדיין בתוקפה בלי ספק ואין כאן רק דעת נוטה כיון שלא הוכרעה במנין, וכל היכי שיש פנים וטעם וסברא עושים כהיחי' אחרי שלא נדחה דעתו לגמרי, ואמרינן אלו היו המרובים שומעים סברתו של היחי' היו חוזרים לדעתו, ומפ"ז יכול באופן זה המוחזק להחזיק בממונו על פי סברת היחי' שלא נדחה דעתו עדיין בישיבת רובו מתוך כלל, וזה הוא דבר חדש דיחיד ורבים הלכה כרבים איננו דבר תורה כיון שלא היו במנין לא נתהפכה דעת היחיד להמרובין, אולם ברובא דסנהדרין רובו מתוך כולו נתבטלה דעת המועטין לגמרי ולא תקום ולא תהיה עוד בשום מקום ובשום זמן, ודבר זה שייך ג"כ לענין קים לי היכי דהי' בישיבה אחת לא שייך לומר קים לי, אבל בפלוגתת הפוסקים לא היו בישיבה אחת יכול לומר קים לי, וע' ג"כ בסוף ספר גט פשוט שהביא בשם חבל גאונים שחילקו ג"כ חילוק זה דבהיו הדיינים כלם בישיבה אחת אינו יכול לומר קים לי, כיון שאחר המנין נתהפך היחיד לדעת המרובין, ואיך שייך לומר קים לי אחר שאין כאן דעת יחיד שהרי המרובים אומרים לו קבלו דעתינו, ויחיד זה אשר עמד בתחלת מו"מ על ימינו נהפך אחר ההכרעה במנין לאויב ומנגד לו, ורק הרדב"ז הוא יחיד בדבר שכ' בספרו ח"ד סי' קי"ו בפוף דבריו בזה הלשון עוד אני אומר דלא אמרינן דיכול המוחזק לומר קים לי כפלוני פוסק אינו רק בא' נגד א' ושנים נגד שנים והדיין אשר לפניו באה השאלה סובר כחד מינייהו אבל ביחיד נגד רבים או רבים נגד מרובים מהם לא אמר אדם מעולם שיוכל המוחזק לומר קים לי כפלוני פוסק דא"כ בטלת מה שנאמר בתורה אחרי רבים להטות בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ולמה לא אמר הבע"ד קים לי כפלוני הדיין ע"ש, ובאמת לפי הענין הנאמר למעלה אין מקום לדברי הרדב"ז וערבב ביחד שני דברים רחוקים זה מזה בין אחרי רבים להטות רובו מתוך כלו שהוא דין תורה ובין יחיד ורבים הלכה כרבים אשר נאמר בעמדו החכמים כל אחד במקומו ובזמנו ובעירו ולא נשאו ונתנו יחד, והש"ך ג"כ הולך בעקבות הרדב"ז בזה, אבל זולתם כל הפוסקים הצריכו לרובא דאורייתא רק רובו מתוך כלו ע' ס' כנסת הגדולה חו"מ סי' ט"ז שפרטם בשם, ובפרט שהראיתי לעיל שיש לנו ע"ז קרא מיוחד דכתיב אם מעיני כל העדה וכל הוא מיותר לדרשא עד שישבו כלם היינו רובו מתוך כלו, שרק ע"י אמירת כל כ"ג או ע"א סנהדרין נחתך הדין ולא ע"פ הרוב רק בעמדו למנין בישיבה נתהפכו המועטין לדעת המרובין וכלם עומדים שוב בדיעה אחת וזה ברור:
עוד הראיתי בחיבורי מאמר לא תסור שכל החידוש שחדשנו ומצאנו רמז בגמרא דרובו מתוך כלו מצאתי ג"כ ברמז בלשון רבינו הרמב"ם פי' המשנה (שבת י"ג ע"ב) לענין י"ח דבר שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דברים גזרו בו ביום, כתב הרמב"ם באמצע הדיבור וז"ל חנני' גדול הדור היה והיו החכמים מבקרים אותו תדיר ופעם אחת בקרו אותו בעת חליו ונתקבץ שמה קיבוץ גדול עד שלא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה ולא היה באותו מעמד, והיה ב"ש יותר מן בית הלל והתורה כתבה אחרי רבים להטות ע"ש, ראו דברים נעימים יוצאים מפי משה אשר בכל פנימיות תורה שבעל פה נאמן היה, דקדק וכ' ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה ולא היה באותו מעמד, והיינו כמ"ש דבאם נעדר חכם אחד אשר ראוי להוראה אין אפשרו' לעמידה למנין דלא נקרא רובו מתוך כלו ולא נתבטלו עדיין דבריו ויוכל לעשות מנין אחר לבטל הסכמת הראשונים, אבל כאן על פי מקרה נתאספו לחנני' כל גדולי ישראל ולא נשאר חכם ראוי להוראה חוץ למעמד, ובכה"ג שוב הסכמת ב"ד במנין דבר תורה הוא דכ' אחרי רבים להטות, אבל שאר מחלוקת ב"ש וב"ה אשר רבו לא מצינו אצלם דעמדו במנין עליהם, הטעם דב"ש וב"ה כשני בתי דינים הם (יבמות י"ד ע"א) ולא נצטרפו יחד לעולם והיכי שלא הי' המתנגדים עם המכריעי' בישיבה אחת אין כאן מקום להכרעה, ועי"ז נתרבו מחלוקת קיימת בישראל בלי הכרעה, ורק ע"י מקרה זה שבאו לבקרו היו כל החכמים במעמד זה ביחד, וגמרו הדברים ונתחקו הדברים אלו לדין תורה, וזה הוא החומר בי"ח דבר עד שאמרו בירושלמי שבת דאפי' יבא אליהו לבטל אין שומעין לו היינו אפי' אליהו שיחזור המשפט ויחזור את ב"ד הגדול, מ"מ אין בידו לבטל תקנו' אלו שנגזרו במנין כיון שכבר נתחקו לדין תורה, שוב הדין כמו שאין נביא יכול לעקור דבר תורה כך לא יוכלו בית דין הגדול אשר יחזיר אליהו, לבטל דברים שנגזרו במנין וע"ז אמרינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין, והיינו דלא משכחת מנין גדול יותר משיעור הקבוע ע"פ תורה ואין מתבטלין לעולם כמו שיתבאר לקמן:14 כיון שדיניהם דין תורה לגמרי אחר שנגזר או נתקן פעם א' במנין כל החכמים יחד ברובו מתוך כלו יש להמתקנים תוקף ועוז ע"פ דין תורה וכל מה שעשו נשאר אצלנו קיים לנצח כמו דיני תורה ממש15: