עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה · פרק ד
ועתה כיון שבררנו חידוש זה אשר לא ידענו עד כה דמיעוט מוכרח להתהפך לדעת המרובים, ומפ"ז מצינו בספרי אפילו על ימין שהוא שמאל שומעין לו, וכן מצינו (ר"ה ך"ה ע"א) שקרא לו ר"ג לר' יהושע רבי בתורה ותלמידי שקבלת דברי, ולא יאמר בעל המחלוקת איך אתיר לעצמי, ואנכי יודע בבירור שטעו, נאמר לו אפשר שצדקת בדבריך, אבל בכך אתה מצוה קבל דבריהם וחזור לסברתם ודעתם ושתוק, ואולם יש לתמוה ע"ז מסוגיא רפ"ק דהוריות הורו ב"ד וידע א' מהם שטעו או (תלמוד) [תלמיד] שהגיע להוראה והלך ועשה על פיהם הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד, ומוקי הש"ס כגון דידע דטעו וטעה במצוה לשמוע דברי חכמים, ואם אפילו ידע דטעו מ"מ אפילו על ימין שהוא שמאל שומעין להמרובין, א"כ למה חייב קרבן הרי אדרבה כדין עבד ואף לכתחלה חייב לשמוע להם ותלה בב"ד מקרי, וביותר מבואר בירושלמי ריש הוריות ואי דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים משום דאחריהם אחריהם, לאו שמעון בן עזאי הוא, דהרי תניא ימין ושמאל עד שיגידו לך על ימין שהוא ימין כו' וכבר בספרי מאמר לא תסור הבאתי דברי רמב"ן בשורש א' ובאר שבע פ"ק דהוריות ופני משה בפי' לירושלמי שהתעוררו בזה והרב פני משה רצה לומר דהירושלמי ובבלי חולקים בעיקר זה, אולם. גם הבבלי ע"כ הולך בשיטה זאת דהיכי שהורה להיפך מהלכה א"צ לשמוע להם, דאל"כ למה מביא קרבן הרי מצוה עביד גם באופן זה, ואין כאן טעות כלל, והנה הרמב"ן כתב ליישב הסתירה מפ"ק דהורי' בזה"ל, ויש בזה תנאי יתבונן המשתכל פ"ק דהוריות, והוא שאם היה בזמן סנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו ב"ד הגדול, בדבר אחד להיתר והוא סובר שטעו בהוראותיהם אין עליו לסמוך על דעת החכמי' ואין רשאי להתיר לעצמו דבר האסור אבל ינהג חומר לעצמו, וכ"ש אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהם בב"ד הגדול ויש עליו לבוא לפניהם ולסדר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו ואם הסכימו כלם בביטול הדעת שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהיג בדעתם אחר ההסכמה עכ"פ עכ"ל ורמז לדברים אלו הר"ן בחי' פ"ק הנחנקין ובעל החינוך פ' שופטים וכוונת הרמב"ן ליישב על דרך זה דפ"ק דהוריות מיירי שהיחיד לא טען טענותיו ולא נשאו ונתנו עמו החכמים בהוראה זאת, רק ישב ושמע דבריהם ולא הרצה סברותיו להראות טעותם בכה"ג אסור לו לנהוג כדעת הרוב היכי שידע שטעו, והטעם דאין כאן מצות התורה אחרי רבים להטות, כי אפשר אלו היו המרובים שומעים דעת היחידים היו חוזרים מסברתם והיו מודים להיחידים והיו מצדיקים דבריהם, ומפ"ז היכי שהיחיד יודע שהאמת אתו אולם לא הרצה סברותיו לפני הב"ד אזי חייב קרבן, אבל היכי שטען היחיד טענותיו והמרובים שמעו טענות וסברות היחיד ועשו הסכמה לבטל דעת היחידים, שוב בכה"ג חייב היחיד לעשות כהמרובין ואפילו על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם ולהנהיג כמותם כן הוא תוכן כוונת הרמב"ן:
ומצאתי סמך לדבריו מש"ס מפורש (שבת ל"ד ע"א) דאמר ר"ש בן יוחאי להאי סבא שפקפק במה שטהר את מקום המסופק, א"ל ר"ש אלמלא לא היית עמנו ואלמלא היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה את אומר היינו דבאופן זה שלא נמנה עמהם ולא נתבטלה דעתו ע"י המנין שוב יפה אומר שיוכל לסתור דעת המרובים אם מראה להם שטעו, ואסור לסמוך על דעתם אחר שידע שטעו כיון שלא נמנה עמהם שוב לא נתהפכה סברתו לדעת המרובין, אבל עכשיו שהיה עמהם ונמנה עמהם ביחד שוב אסור לו לזוז מהם ולהרהר אחר דבריהם של המכריעין ואם עשה מעשה בזה בזמן ב"ד הגדול אזי עונש זקן ממרא עליו, וע' ג"כ תוספתא סוף אהלות שישבו רבי ור' ישמעאל בר' יוסי, ונמנו ופטרו את אשקלון מן מעשרות ורבינו הקדוש שאל לר"י בר"י הטעם מפני מה לא רצה למנות עמהם, הרי שר"י בר"י לא רצה להצטרף למנין בזה, מפני שבאופן זה היכי שהיה עמהם במנין נתחקה הדבר לדין תורה, ודבר זה נתקיים עולמית ולא יוכל להתבטל, ויש לכווין כוונה זאת ג"כ במה שמצינו משנה פ"ב דידים והוא ג"כ (חגיגה ג' ע"ב) דר"א שאל מה חידוש היה בבית המדרש, אמרו לו נמנו וגמרו על עמון ומואב שמעשרין מעשר עני בשביעית אמר להו אל תחושו למניניכם כך מקובל אני הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין וכו', ולשון אל תחושו למניניכם קשה להולמו שהרי אדרבה הסכים למנינם, אבל לפי הנ"ל לפי מה שהראיתי לעיל דוקא בהתאסף כל החכמים במנין אחד שייך הדין דאחרי רבים להטות ואסור לבטל דבר זה בשום אופן, אבל היכי שהיה חכם אחד יושב לבדו ולא היה במנין, שוב אח"כ יוכל לקבץ אצלו חכמים אשר ינטו לדעתו, ולבטל משפט הב"ד והסכמתם, משום דדעת יחידים לא נתבטל היכי דלא טענו טענותיהם דאפשר המרובים היו חוזרים מדעתם אם שמעו טענות היחידים, והנה ר' אליעזר לא הלך לבי' המדרש למנות עצמו לשום דבר אחר עובד' דתנור עכנאי, וא"כ באופן זה אין המנין מועיל ואפשר לחלוק על הכרעה זאת בטענות חדשות שלא הורצו הטוענים לפני ב"ד קודם, וא"ל ר"א אל תחושו ותהיו מסופקים עדיין בדבר זה כי אינו עדיין כהלכה אף שנמנו עליו שאין להשגיח כ"כ על מנין זה מפני שלא היה ר"א במעמד זה, דבלא"ה אין צריך לדבר זה עמידה למנין, כיון שהוא הלכה למשה מסיני, ואין צריך לדין זה חיזוק ע"י מנין החכמים, ואין כאן ספק כלל בזה מצד כי המנין אינו שלם וז"ב:
וכסברת הרמב"ן הסכימו להקת המחברים מובא בכנה"ג ס' ט"ז ובגט פשוט בסוף ספרו כלל א', דלא שייך אחרי רבים להטות רק ברובו מתוך כלו שהיו ביחד בישיבה נתבטלה דעת היחידים מתוך טענות המרובים ואזי אסור לזוז מהכרעה זאת, אבל היכי שלא הי' החכמים המתוכחים במעמד א' ולא נשאו ונתנו פה אל פה, אין כאן רוב כלל דאלו היו המרובים שומעין סברתם היו חוזרים לדעתם, וביותר הרחיבו בדיבור זה הרלב"ח בקונטרס הסמיכה שלענין הסמיכה שהנהיגו חכמי צפת, כיון שהרלב"ח לא היה במעמד זה יוכל לבטל עשיותיהם לא אמרינן רובו ככלו רק ברובו מתוך כלו אם לא היה במעמד זה לא נתבטלה דעתו, וכן מוכח ג"כ מהך דרובו דמינכר בעינן (ברכות מ"ח ע"א) דלמה צריך דוקא עשרה כיון דסגי בשבעה אכלו לחם א"כ תסגי בשבעה לבד בלא המיעוט, וכן למה צריך בכ"מ שישתה רוב כוס והכוס יהיה מלא (או"ח סי' קצ"ב) תסגי היכי שלא היה בכוס רק רוב לחוד, וכן ברובא דדיינים כיון דשני דיינים מכריעין נגד האחד א"כ למה צריך שישבו ב"ד של שלשה תסגי בשני דיינים אשר עומדים בדיעה אחת, וכן בד"נ תסגי רק בישיבת י"ב או י"ג דייני' אחרי שהם מכריעין תמיד, ולמ' צריך ב"ד של ג' בד"מ וב"ד של ך"ג לדיני נפשות, אלא ודאי הן הן הדברים שדברנו למעלה שבודאי התורה נתנה שיעור שלם ובציר משיעור זה אינו מספיק ובודאי לזימון צריך דוקא עשרה ולא פחות, וכן כוס צריך להיות דוקא מלא, וכן ב"ד לדיני ממונות צריך דוקא שלשה ולדיני נפשות עשרים ושלשה ולא פחות, רק היכי שהיו רוב מתוך כלו בישיבה אח' אזי נתחשב מיעוט ג"כ להרוב, ונעשה עי"ז שיעור שלם, וב"ד של ג' אשר עושים ע"פ שנים המרובים, אין המשפט יוצא ונגמר מפני אלו השנים לבד דבודאי שנים שדנו אין דיניהם דין, רק כיון שיש שלשה שוב שנים מכריעים את היחיד ומוכרח להתהפך לדעתם וא"כ לבסוף המשפט יוצא מפי שלשה דהיחיד מוכרח לחזור להמרובים, וכן בב"ד של ך"ג בלי ספק בפחות משיעור זה אינו מספיק לדיני נפשות רק בישבו ביחד ך"ג דיינים וי"ב מהם מזכין או י"ג מהם מחייבין שוב המיעוט נהפך לדעת הרוב ושוב מקרי ך"ג מחייבים, דלאחר ההכרעה נעשו כאיש אחד חברים בלי שום פירוד, וזה באמת כוונת הש"ס (הוריות ג' ע"ב) לבתר דאיפרך ר' יונתן דאע"ג דכ' הגוי כל, מ"מ אמרינן רובו ככלו ומקשה הש"ס א"כ כל למאי אתי ומשום עד דיתבו כלהו הוי הוראה ע"ש דהיינו דלא תאמר כיון דרוב מספיק א"כ שוב אין צריך רק ישיבת הרוב בדיעה אחת, אחר שהם לבד המכריעים בישיבת כלם יחד, קמ"ל דמ"מ ישיבה אחת בעינן דאז מיעוט נתהפך להרוב והוי כלו, אבל רוב לבד בלי צירוף המיעוט המתנגדים שנתהפכו לדעתו אחר הכרעה, בודאי אינו מספיק והיינו רק רובו מתוך כלו וז"ב מאוד:
ואולם שיטה זאת עדיין לא יתכן עם שיטה דפ"ק (הוריות ג' ע"ב) א"ר יהונתן מאה שישבו וכו' שנאמר ואם מעיני כל העדה, דכל יתירא בא להורות דכאן כלם בעי אע"ג בכל התורה כלו רובו ככלו, ומקשה הש"ס מהך דהורה כלם וידע אחד מהם שטעו והרי לא הוו הורו כלם ומשני בהרכין ראשו אבל בשתק לא הוו הורו כלם, ואם ישבו כלם ואמר אחד טועין אתם הדין מפורש במשנה שם דפטורין הב"ד, ויחיד העושה כהוראת ב"ד חייב להביא קרבן דלא מקרי עשה ברשות כיון שלא הורו כלם דהרי החכם אומר להם שטעו ע"ש, ולשיטת הרמב"ן בדוקא בשתק ולא הרצה טענותיו אז חייב היחיד שיודע שב"ד טעו והעם פטורין, ואם אמר להם טועין אתם ועשו הסכמה לבטל דברי היחיד אזי אפילו על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם אף הדיין הסותר דבריהם, ועתה נהי דלענין פטור הב"ד יש לנו קרא מיוחד שב"ד אינם חייבים קרבן, היכי שלא הורו כלם ואמרינן בתוספתא ובירושלמי פ"ק דהוריות חומר בהוראה מדיני נפשות דבדיני נפשות הולכים אחר רוב, ובהוראה אינם חייבים ב"ד עד שיורו כלם, אבל לענין חיוב היחיד שעשה ע"פ ב"ד פטור ולא עשה ברשות ב"ד חייב, וא"כ בטען חכם אחד טועין אתם והרוב הסכימו בהסכמה מוחלטת לסתור דעתו א"כ בכה"ג החובה ע"פ התורה שכל יחיד יעשה כדעת רוב הסנהדרין ולא כדעת יחיד אפי' אמרו על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם מפני אחרי רבים להטות וע"פ התורה אשר יורוך ומדוע יתחייב היחיד קרבן הרי עשה ברשות ומה היה לו לעשות הרי נצטוה ע"פ תורה לעשות כהמרובין ולא להשגיח ע"ד היחיד הטוען טועין אתם והוא קו' גדולה מאד:
ובינותי בספרים ומצאתי להרב באר שבע התעורר באמת להקשות בכיוצא בזה, כיון דאמרינן במסקנא דגם לענין הוראה אמרינן רובו ככולו ואין חילוק בין דיני נפשות להוראה ורוב סגי בשניהם, א"כ איך נפרנס המשנה טועין אתם פטורים ולא מקרי הוראה, והרי רובו ככולו ומקרי הורו כלם ומה איכפת לן דהיחיד אומר להם טועין אתם אחרי שבהכרעת הרוב סגי דג"כ גבי' הוראה אמרינן רובו ככלו, וביותר תמוהים דברי הרמב"ם פ"ח מה' שגגות דאף בשתק נמי מקרי הוראה והורו כלם רק בידע דטעו לא מקרי תולה בב"ד, א"כ למה ישתנה באומר טועין אתם אדרבה באומר טועין אתם נסתרו דבריו ורובו ככולו ורובו מתוך כולו מתוך מו"מ של הלכה והניח הרב הנ"ל בצ"ע, וראיתי בירושלמי על הך דינא דטועים אתם פטורין וז"ל מה אנן קיימין אם בשסילקן תתבטל הוראתן ואם בשסלקו אותו תבטל הורייתו, אלא כי אנן קיימין בשזה עמד בתשובתו ע"ש, דקו' הוא בקושייתנו, ממ"נ אם טען טועין אתם והראה להם טעותם, א"כ בלי ספק חייבים לחזור לדעתו מפני שצריכים להיות מודים על האמת, ואם הרוב סלקו דבריו בין בסברא או אפילו בלי סברא וטעם (מוכרם) [מוכרח] היחיד להתהפך למרובים ורובו ככלו הוא והורו כלם מקרי, ומשני תפתר בזה עומד בתשובתו היינו שלא סלקו המרובים את היחיד ולא היחיד את המרובים, כי היחיד יש לו תשובה ע"ד המרובים, והם לא יוכלו להשיב לו תשובה שלימה על שאלותיו וכן היחיד לא יכול להשיב תשובה על סברתם ג"כ, ובכה"ג לא שייך הדין דאחרי רבים להטות כמו דקי"ל (פ"ח מה' סנהדרין) באחד אומר אינו יודע אין כאן רוב, מכ"ש באופן זה שלא ידעו להשיב על דבריו וכן הוא לא סילק את המרובים ג"כ מאשר שאין לו להשיב על טענותיהם ובכגון זה לא הוי רובו ככלו, והרמב"ן לא אמר רק בעשו הסכמה מוחלטת לסתור דבריו בין השיבו על דבריו בדעת וסברא בין אמרו לו שמסכימים כלם לבטל דבריו אפילו בלי טעם אפילו על ימין שהוא שמאל שומעין רק להמרובין, אבל כשמודים המרובים דטענתו טענה מספקת ולא יכלו להשיב על דבריו רק שהסברות אשר סמכו דעת המרובים לא יוכלו להיות נסתרים מהמיעוט החולק בכה"ג פטורין הב"ד ויחיד שעשה ע"פ חייב דלא מקרי עשה ברשות אחרי שלא עשו הב"ד הסכמה לבטל דעת המיעוט ונכון12: