עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה · פרק שלישי
ועתה נבא לברר וללבן על איזה אופן היתה עמידה למנין והכרעת הרוב בזמן ישיבת ב"ד הגדול, דע כי כלל גדול אצלנו שבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות נחתך הדין ע"פ הרוב דיעות ומה שמכריע הרוב בין לזכות בין לחוב כן יקום והוא מצות עשה מן התורה ע' רמב"ם פ"ח מה' סנהדרין ובס' המצות מ"ע קע"ה דכ' אחרי רבים להטות, ובפי' אמרו (חולין י"א ע"א) רובא דאיתא קמן כגון סנהדרין ותשע חניות לא קא מיבעיא לי דב' אחרי רבים להטות, אולם יש לחקור דמקרא זה אינו מבורר עדיין, אם הא דהולכין אחר הרוב הוא מטעם דהרוב נחשב ככלו, ומיעוט המתנגדים מוכרחים ע"פ התורה להתהפך להודות לדעתם ולבטל סברתם הראשונה לגמרי, ולא נשאר (אדר) [אחר] ההכרעה שום מיעוט, והוראה תצא אחר העמידה למנין מפי כל הסנהדרין יחד דהרי מיעוט המתנגדים מוכרחים בע"ב להתהפך לדעת הרוב, או דילמא הא דצוותה תורה לילך אחר רוב לאו משום דרובו ככלו, דבאמת אף אחר הכרעת הרוב אינו הכרח שהמיעוט יתהפכו בסברתם להודות לדעת הרוב, רק באמת יכולים להשאר בדעתם, כמו שהיו סוברים קודם ההכרעה, רק במעשה לבד מחוייבים אף המיעוט לעשות כהמרובין, אבל בפעם אחרת אם תמצא מקום להתקיים דעת המיעוטים, אחר שלא נתבטלו המועטים לגמרי, והיה לדעת המועטים עכ"פ קיום בסברא, אף שלא היה להם קיום במעשה, וא"כ הדין שנתבטל במעשה ע"י הכרעת המרובין בפעם א', יוכל להשתנות אח"כ ע"י שיצטרפו עוד הפעם מחדש עם חכמים אחרים, אשר יכריעו אח"כ הדברים על דעתם, ונ"ל דזה הוא החילוק מה שמצינו בש"ס דברובא דאיתא קמן ליכא מאן דחולק, ואף ר' עקיבא ור"ט ור' מאיר דחיישי למיעוטא ספ"ק דמכות, ברובא דאיתא קמן מודים, אכן בענין רובו ככלו מצינו דחקרו ע"ז (הוריות ג' ע"ב נזיר מ"ב ע"א חולין י"ט ע"א) ובנזיר מסופק הש"ס, אם רובו ככלו דאורייתא או לא, ובחולין הוא פלוגתא בין רבנן לר' יוסי בר' יהודא, ולכאורה מה חילוק יש בין אזלינן בתר רובא דכ"ע מודים דהיא מ"ע מה"ת, ובין רובו ככלו אשר חקרו אחריו אם הוא דין תורה או רק דרבנן: אולם הן הן הדברים האמורים למעלה דבזה דעושין במעשה כהרוב לית מאן דפליג, אבל מזה לא נדע עדיין הספק השני אם המיעוט מוכרח להתהפך להרוב ונתבטל המיעוט לגמרי, ויש נ"מ גדולה בזה למשל בהך דרובו של אחד כמוהו בשחיטת סימנים, לפי מה דקי"ל יו"ד סי' ח"י וסי' ך"ג דשחט בסכין שאינו חד פסול אע"פ שהדין אפילו הולך והביא כל היום כשר הטעם דפסול בסכין שאינו חד, כתבו האחרונים דמיד שנשחט רוב הקנה הוי כנשחט כל הקנה דהרי רוב של קנ' כנשחט כלו, ועת' מה ששוחט במיעוט הקנה הוי כאלו מוליך בידו או ברגלו, שהרי א"צ שוב לשחוט מיעוטו של קנה אחר שכבר נשחט המיעוט ע"י שחיטת רובו, ונחשב שחיטת מיעוטו של קנה בסכין שאינו חד לשהוי' ופסול, וזה שייך דוקא אי אמרינן דמיעוט אשר עודנו קיים נתהפך לגמרי להרוב ואף מה שעודנו אינו נחתך כנחתך חשוב ואולם אם אמרינן דהמיעוט במקומו עומד ולא נחשב כאלו גם בו עברה המעשה אשר עברה על הרוב, רק דהלכה היא דא"צ בשחיטת יותר מרוב סימן אחד וזה לבד מספיק להכשיר השחיטה, אבל עדיין מיעוט קנה הנשאר כלא נחתך חשוב, א"כ יהיה כשר באופן זה דהרי קי"ל מוליך ומביא במיעוט סימן ג"כ בשר דהרי חותך עדיין מקרי אחרי שלא נחתך עדיין:
וזה ג"כ כוונת הש"ס (חולין י"ט ע"א) דפליגי שם נשחט ב' שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כלה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ור' יוסי בר"י ס"ל רובו ככלו, וא"ל אביי אטו כל רובו דעלמא ר"י בר"י קתני להו, א"ל אנא רובא דשחיטה קא אמינא דשמענא דפליגי, היינו דבתחלה סברו דרובו של אחד כמוהו ג"כ הולך רק בשיטות ר"י בר"י ומקשה הש"ס וכי בכ"מ דקי"ל אזלינן בתר רובא, וכי זה דוקא ר"י בר"י ולרבנן אין הולכין בתר רוב כלל, וזה אי אפשר דהרי רובא דאורייתא לכ"ע, ומשני אנא רובא דשחיטה אמינא דשמענא דפליגי, היינו בזה האופן אם רוב דשחיטה מחשיב ככלו אשר מיעוט הקיים נחשב כאלו נחתך כבר, דבר זוז רק ר"י בר"י תני לה, אבל בזה דרוב סימן מספיק בשחיטה לא פליג שום איש, ורבי דריש לי' (חולין ך"ח ע"א) כי נצטוה משה בע"פ על רוב א' בעוף, ורק פליגי אם רובו ככלו אבל לא בהך דאזלינן כתר רובו וזה אמת9:
עכ"פ הילוך אחר רוב ליכא דפליג וברובו ככולו פליגי ומ"מ לפסק הלכה קי"ל גם רובו ככולו, והמיעוט נתהפך ונחשב כבל, וכן מסקינן בריש הוריות דגם גבי' סנהדרין מחשיב כאלו הוראה יוצאת מכל הסנהדרין יחד, ורוב הסנהדרין ככולהו חשוב, ומיעוט המתנגדים נתהפכו לדעת המרובים המכריעין, ואחר ההכרעה לא נשאר לנו שום מיעוט המתנגד אחר שמוכרחין להודות לסברת הרוב, ולפ"ז אף אם יזדמן אחר כך חכמים אחרים אשר יוכלו להצטרף לדעת המועטים בדרשותם או בסברותיהם, מ"מ אין בידם לחלוק על המשפט אשר פעם א' יצא בהסכמת כלם דהרי המיעוט נתהפך לרוב אחר הכרעה, ושוב אין ביד המיעוט לבטל דבריהם הראשונים שהודו להרוב, וזה ג"כ כוונת התוס' (ב"ק ך"ג ע"ב) ד"ה אין הולכין בממון אחר דב"ד מוציאין ממון ע"ש, והיינו דרובא דדיינים כיון דקי"ל רובו ככולו א"כ לא נשאר שום מיעוט כלל והמשפט אחר ההכרעה יוצא מכלם (ירד) [יחד], וכבר הזכרתי זאת בחיבורי מאמר לא תסור בשם בעל גט פשוט ע"ש, ולדעתי ג"כ נמצא סברא זאת ברמב"ן תורת האדם שער הסכנה, וז"ל הא דהולכין בתר רוב בכל מילי דסנהדרין אפילו לענין מיתה, וגבי' אכילת חולה ביו"כ אזלינן בתר הרוב דהקשו מ"ש ברובא דדיינים הולכין אחר רוב אפילו בדיני ממונות, ותי' ומיעוט דדיינים לא חשוב מיעוט כלל אומדנא אפילו נגד הרוב, אפשר לומר שאני התם דכלהו דיינים נינהו, אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריך כמאן דליתנהו דמי, וסנהדרין נמי לחיוב לאו בתר רוב אזלינן אלא ע"פ שנים, אלמא דינא אחריתי איכא בסנהדרין, אבל בספק נפשות לאו בת"ר אזלינן באומדנות כו' וכן במנין שוה הולכין אחר חכמה ובקיאות אע"ג דליתא הכי בדין סנהדרין, התם דיינים נינהו וכלם צריכים לאותו הדין ומדינא לא היו ראוי להיות דין עד שיסכימו כלם לדעת אחת אלא דרחמנ' כתב אחרי רבים להטות עכ"ל, וכוונתו בזה דבאמת כיון דקי"ל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, א"כ גם בדיני נפשות אין לנו לילך אחר רוב דיינים המחייבים, רק כיון דהתורה כ' אחרי (רבות) [רבים] להטות ואפילו לחיוב סגי בשני מכריעין, וע"כ הטעם כיון דקי"ל רובו ככולו, ואחר הכרעה שוב המשפט יוצא מפי כלם דקי"ל רובו ככלו, וא"כ אין הולכין בדיני נפשות ברוב המכריעין לחובה בתר רוב לבד רק בתר כל הסנהדרין דרובו ככלו דמיעוט נתהפכו לדעת הרוב והם מוכרחים לחזור מסברתם ע"י הרוב, משא"כ בהך (יומא פ"ה ע"ב) לענין פירש לחצר אחרת דשם איננו רובא דאיתא קמן אשר המיעוט יהיה נתהפך להרוב ולא היה במעמד אחד דהרי בזמן שהיו עומדים הישראל והעכו"ם לא שייך אז ביטול והיפוך להרוב, אחרי דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והיינו (דאיך) [דאין] אפשרות לביטול אחר שעומד במקומו, וק"ו הוא מניכר האיסור דקי"ל דאינו בטל מפני דאי אפשר לומר דחתיכת איסור נתבטלה ונתהפכה לענין הרוב, ונחשב כאיננה כאן, אחרי שרואין ומכרין אותה כי היא זאת, מכ"ש בקבוע אשר עומד וניכר בפ"ע אין אפשרות לביטול, וכן ישראל זה אשר עמד בין ט' נכרים כיון שעומד בפ"ע וניכר א"א כאן לביטול, וגבי' סנהדרין הדיינים לא נתבטלו דכל אחד עומד בפ"ע ואינו נופל ענין ביטול עליהם, רק על סברותיהם ודעתיהם אנו חוקרים ובזה שייך ביטול דסברתם ניידו, ואחר שהרוב מכריעים להיפוך הנה דעתם תכריע על כף המאזנים, והמיעוט מוכרח להודות כי דבר בטל דברו ואין ממש בסברתם, אחר שאין בענינים אלו רק ראיות אומדיות או ראיות מקובלות, הנה בב' אופנים הללו דעת הרוב מכריע, אבל אין צריכים לאישי החכמים, משא"כ בט' עכו"ם וישראל אחד דדנים על הגוף לא שייך ביטול כיון דקבוע וכמחצה דמי, ובשעה שפרשו לחצר אחרת לא הוי רק רובא דליתא קמן ומפ"ז אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב דכל דפריש מרובא פרוש לא הוי ודאי גמור רק ספק שהתורה התירה ע' שיטה מקובצת ב"מ סוגי' (דתכפו) [דתקפו] כהן בשם ר"ש מפליזא לתרץ קו' התוס' בקפץ אחד מן המנויין דנימא כל דפריש מרובא פריש, ותי' דזה אינו ודאי רק ספק שהתורה התירה וגבי' מעשר כ' עשירי ודאי ולא עשירי ספק וגם זה מכלל ספק לא יצא, וע' כו"פ סימן ק"י אבל ברובא דאיתא קמן ולא ניכר איסור שוב נהפך המיעוט להרוב ורובו ככולו10, וכן ראינו בעקבי' בן מהללאל דאמרו דלא הרגו אותו מפני שלא דן למעשה, ומ"מ מצינו שאמרו לו חזור בך ונעשך אב"ד, ולא רצה לחזור ונדוהו, וקודם מותו אמר לבנו שיחזור מדבריו, ולמה בקשו זאת שיחזור ולמה היה נחוץ לצוות לבנו קודם מותו שיחזור, הרי עקבי' עצמו לא היה דן הלכה למעשה, ורק החזיק בסברתו לבד, ובמעשה הנהיג כרוב המכריעין, ומ"מ כיון דהדין הוא דהמיעוט צריך להתהפך גם בסברא כדעת הרוב, למען לא יהיה לדיעה זאת שנתבטלה פעם אחד במנין קיום ומציאות בשום פעם, כיון שנמנה פ"א במנין יצא המשפט מפי כלם ונתחקה אמירתם לדין תורה, ואי אפשר שיתבטלו דבריהם לא בזמן זה ולא בזמן אחר, ומפ"ז בקשו שיחזור מסברתו, וקודם מותו צוה לבנו שיחזור באמת:
וכבר הזכרתי קצת מסברא זאת בספרי אלה המצות בשם הר"מ בן חביב בספר גט פשוט בכללים שבסוף ספרו כלל א', שביאר ג"כ עפ"ז סברת התוס' ריש פרק המניח (ב"ק ך"ז ע"ב) על אופן זה דמיעוט דדיינים לא חשוב מיעוט כלל, כיון שמחויב להתהפך גם בסברא לדעת הרוב, והרב קצות החושן בקונטרס הספיקות התעורר ע"ז דיש חילוק דדוקא בב"ד של שבעים וא' כיון דנעשה זקן ממרא על המראתו אז צריך להתהפך לסברת המכריעין, אבל בב"ד של שלשה אפשר דדעת המיעוט נתקיים עכ"פ בסברא, אע"פ שבמעשה מוכרחים לעשות כהמכריעין, אבל לפי מה שכתבתי לעיל, הנה גם מאחרי רבים להטות ומדין דזקן ממרא ג"כ אינו מוכח דדעת המיעוט נתבטל, דאפשר גם שם לא רמזה התורה רק על המעשה שיעשה כהרוב, ולא על הך שיהי' מיעו' נתהפך לרוב, וזה בא להם מצד אחר (הוריות ג' ע"ב) מפני דכ' כל בהוראה וקי"ל רובו ככולו ואין כאן שום מיעוט כלל, וכן הלכה לענין זימון דברובא דמנכר אע"ג דשלשה אכלו ירק מצטרפו לזימון, וכן לענין עומד מרובה על הפרוץ דנחשב כסתום, וכן לענין רוב כוס ע' או"ח סי' קצ"ח ובט"ז שם, כיון דהוכיחו דרובו ככולו ומיעוט נתהפך לגמרי כהרוב, הה"ד ברוב מזכין או מחייבים בב"ד של שלשה ג"כ נתבטל המיעוט לגמרי ולא נשאר לדעת היחיד שום קיום אחר שרוב הוא ככולו, (איך) [אין] אפשרות להתנגד לכולו:
וצדקו עפ"ז ג"כ דברי מרן הב"י שהחזיק בדעת הרדב"ז דגם בב"ד של שלשה מכריחין השניים את הדיין המתנגד שיחתום הפסק דין כיון שמוכרח להתהפך גם בסברא כהמרובין פשיטא דצריך לחתום גם הפסק דין דלא כמבי"ט אשר הביא בעל גט פשוט שחולק בזה וכ' שאין המרובין יכולים לכוף למיעוט לחתום פס"ד, אולם לדעתי נראה דנעלם מהמבי"ט משנה מפורשת באבות אשר אמרה בפירוש אל תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ולא אתה, שלא יוכל לומר הדיין היחיד קבלו דעתי שהם רשאים היינו המרובים יוכלו לומר להיחיד קבלו דעתי מפני דאמרינן רובו ככולו, וצריך היחיד לחזור לסברתם, והה"ד דמוכרח ג"כ לחתום הפס"ד כדעתם אחרי שהם רשאים לומר קבלו דעתינו: וע"פ האמור הבנתי גם כן מה שאמרו (זבחים י"ב ע"א) מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר"א בן עזרי' בישיבה, כל הזבחים. שנזבחו שלא לשמן כשרים, ומקשה הש"ס למה לי' למימר ע"ב זקן משום דכולהו בחדא שיטתי' קיימו, ופרש"י דכלם הי' בישיבה אחת יושבים וכלם היו כאיש א' ע"ש, ולפי האמור למעלה דמיעוט שנתבטל ע"י הכרעת הרוב א"כ מיעוט נתהפך גם בסברתם לדעת הרוב, וכאן ג"כ שהי' ע"ב זקנים ביחד, אע"פ שמתחלה היו בשעת מו"מ דיעות שונות זה בונה וזה סותר, מ"מ אחר שנגמר הדבר במנין שוב גם המתנגדים מוכרחים להטות לדעת המרובים ומפ"ז כיון דבישיבה אחת היו יושבים חשובים אחר ההכרעה כאיש א', וקראה אותם המשנה ע"ב זקן בלשון יחיד11: