עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה · פרק שני
ב"ד הגדול הן המה עמודי ההוראה וכל מה שדרשו באחד מהמדות שהתורה נדרשת או דנו ע"פ הכרע הדעת כפי מה שהוציאו בהיקש קיים בסברות ישרות נוסדו בחקי ההגיון או גזרו ותקנו ענינים ידועים משום גדר וסייג, או הנהיגו מנהגים טובים אשר יהי' מתמידים באומה לנצח, בכל אלו נתחייבנו בחוק מצות התורה לשמוע להם, שהתורה כתבה לא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל הרי לא תעשה, וגם נאמר ע"פ התורה אשר יורוך ובא בקבלה דהיא מצות עשה לשמוע בכל עת לב"ד הגדול, ולהאזין דבריהם והמאמין במשה ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולהשען על משפטיהם והעובר על דבריהם עובר בעשה ול"ת הללו רמב"ם פ"א מה' ממרים ובספר המצות שורש ראשון, אולם אין הרמב"ן מודה לו בתקנות וסייגים אשר חדשו וגזרו חכמים האחרונים מעצמם בלי דרשה וסמיכה מן המקרא שיהיו נכללים בלאו ועשה הללו, אשר לא נאמרו רק בזקן ממרא החולק עם חכמים בדברים שמוציאים ע"פ המדות הנדרשות שהמה דברי תורה עצמם, משא"כ דברים חדשים לגמרי ואין להסמיכם על דברי תורה דרך המדות המקובלות רק עשו משמרת וגדרים מצד עצמם, הדבר ברור שאין על העובר חומר עשה ול"ת הללו, ולא אמרו (ברכות י"ט ע"ב) כל מילי דרבנן אסמכוה על לא תסור היינו רק כעין אסמכתא בעלמא שנהגו חז"ל בכ"מ, לא שיהיה האמת כן דא"כ העובר ע"ד חז"ל חמור לפ"ז מהעובר על דברי תורה, דהרי בדרבנן איכא עשה ול"ת, ולמה ראינו דמחמירין בספק של תורה ולא בספק של דבריהם, וכן מה שמצינו (שבת ך"ג ע"א וסוכה מ"ו ע"א) דמברכין על מצות דרבנן בנוסח וצוונו מפני לאו דלא תסור והחליט הרמב"ן דדעת ר' אויא בגמרא שם שהביא קרא שאל אביך ויגדך היא העקרית, ופליג על ר' נחמן מפני דר' אויא ס"ל דאין להסמיך ענין דרבנן לגמרי על לאו ועשה הנ"ל לענין דינא, וכבר הארכתי הרבה בספרי תורת נביאים מאמר לא תסור בביאור שיטות אלו, ולא באתי כאן רק בשביל דבר שנתחדש לי שלשה ראיות עצומות לשיטות רבינו שגם כל עניני דרבנן נכללו בפ' זקן ממרא:
א אמרינן (סנהדרין דף ע' ע"ב) אכל דבר מצוה ודבר עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה, דבר מצוה מאי ניהו תנחומי אבלים, דבר עבירה תענית ציבור, ופרש"י שם דאע"ג דאלו אינם רק מדרבנן מ"מ אין נעשה בן סורר ומורה עי"ז, ולמד הש"ס שם דכ' איננו שומע בקולנו, יצא זה שאף בקולו של מקום איננו שומע ע"ש, ראינו מזה ראיה ברורה דאע"ג דתענית ציבור אינו רק דרבנן מ"מ מקרי עי"ז איננו שומע בקולו של מקום, והטעם כיון שאסרו חז"ל לאכול אז שוב נאסר על פי התורה מטעם שנתנה להם תוקף בחוק לא תסור, ושוב איננו שומע בקולו של מקום אשר צוה לנו לשמוע בכל עת להחכמים בכל אשר יגידו:
ב אמרו בפסיקתא פ"ג לענין חנוכה ומובא ג"כ מדרש נשא פי"ד, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה, א"ל הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"ש, הרי דמצות זקנים גם כן בכלל מצות שבאו בפ' זקן ממרא המה נכללים:
ג עוד אמרו שם בפסיקתא ומובא מדרש נשא פי"ד ר' יהושע בן לוי מברך בכל יום מימי החג על נטילת לולב, ומקשה ואין ריב"ל מודה לר' יוחנן דיום ראשון לבד הוא מן התורה ושאר מדבריהם, א"ר שמעון בן חלפתא מפני שכ' דברי חכמים כדרבונות נתנו מרועה אחד, אחד דברי תורה ואחד דברי זקנים נתנו מרועה אחד עכ"ל, והיינו כמו שהסביר לנו רבינו פי"א מה' ברכות ה"ג דמברכין על מצות דדבריהם דכ' ע"פ התורה אשר יורוך נמצא הוצעת הדברים כך אשר קדשנו במצותיו שצוה להם לשמוע מאלו שצונו להדליק נר חנוכה או לקרות מגלה, וכן הדין בשאר מצות מדברי סופרים ע"ש, ומפ"ז אף עניני דרבנן נתנו מרועה אחד שהקב"ה צוה להם לשמוע להם בכל מה שיאמרו אפילו גזרו ותקנו ענינים חדשים ג"כ ציותה התורה לשמוע אליהם בחומר עשה ול"ת הנ"ל:
עוד ראינו כי להרמב"ם העובר על דבר שדרשו חז"ל דרך המדות אז אף על תקנות וגזירות, היה באמת לוקה מפני לאו דלא תסור, אלולי דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בזקן ממרא שעשה שלא כהכרעת ב"ד, והי' בו כל תנאים המוכרחים לזקן ממרא הר"ז נחנק, אפילו לא התנגד להם רק בתקנות וגזירות חדשות כל שאפשר לבא לבסוף ע"י הוראתו עונש כרת הרי זה חייב מיתה ע' רמב"ם פ"ג ופ"ד מה' ממרים וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין. גם אין חילוק בין אם הזקן אשר התנגד לסנהדרין היה עם כל החכמים בישיבה אחת, ובין אם עמד חכם בדור אחרון לחלוק על תקנה קבועה וקיימת מב"ד הגדול שעמדו למנין בדור קודם באלו השנים הדין שוה שמחוייבים אנו לכוף ראשינו ולהתנהג רק אחר חריצת משפטם, ולעשות כדעתם אפילו בענינים חדשים לגמרי שאין באפשרות להסמיכם לדברי תורה מ"מ דיניהם דין תורה, ומ"ט יגרע ענין השני מן הראשון, ואם בשעת מו"מ של הלכה והיחיד טוען טענותיו ואפילו אומר מפי השמועה ומפי המרובין כעקבי' בן מהללאל (סנהדרין פ"ח ע"א) מ"מ אסור לזוז מהכרעת הרוב אף שהם לא באו רק מהכרע דעת, מכ"ש בדבר אשר כבר מוסכם מכל ישראל, בהוראה שנתפשטה בכל העולם, בודאי נתחקה ענעים של הראשונים לדבר קבועה וקיים וזה הוא תוקפה של תורה שבע"פ, ודברי חז"ל, וע' מ"ש רבינו פ"י מה' שחיטה הי"ב לענין טריפות שע"פ חכמות הרפואה והטבע והנסיון יכולים לחיות, מ"מ אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך וע"ז כיון רבינו שקורא כיוצא בזה עקרו מד"ס ודינו דין תורה וע' שורש ב' מספר המצות, אולם לענין עונש יש הבדל דבעומד הממרא בזמן אחד ובישיבה א' עם המרובין ונשאו עמו וסתרו דבריו ועמד אחד וחלק על דעתם והלך ועשה כדעתו, אזי נתחייב מיתת ב"ד, אבל בדבר שכבר נתחקה לד"ת בב"ד הקודם ועמד א' וחלק על תקנות ראשונים ואפלו הורה לעשות או עשה בעצמו אין כאן חיוב מיתה מפני דח"מ נקשר עם תנאים אחרים המבוארים פרק הנחנקין דצריך המראה בלשכת הגזית ומצאן בבית פגי והמרה עליהן פטור שנא' וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם, ומפ"ז בחולק על תקנות קדמונים פטור מצד שנחסר התנאי דישיבה אחת אשר נקשר בה"מ דזקן ממרא, אבל עובר עכ"פ על עשה ול"ת שנאמר בענין זה, ואם התנגד לחכמים אשר התאספו עוד הפעם ללשכת הגזית לחדש תקנת קדמונים שהיתה רפויה אצלם, וסתרו דעת היחיד והכריעו הרוב להחזיק תקנה ראשונה, והנה באופן זה עליו עונש זקן ממרא לא מטעם שהתנגד לתקנה קדמוניות אלא ע'"י המראה לחכמי דורו שהסכימו להחזיר עטרת תקנה ליושנה עי"ז לבד נעשה זקן ממרא, וכן משמע לשון משנה אם שמעו אמרו להם הרי אפילו כבר שמעו הלכה פסוקה בענין וחכם א' מסרב לאמירתם נעשה ג"כ ז"מ מפני שמתנגד במו"מ להחכמים אשר ראו כי נכון להחזיק ולקיים דברי הקדמונים וז"פ:
ולא הצרכתי להזכיר זאת רק להסיר קו' הרמב"ן שורש ב' שהקשה אם בדבר שעקרו מדרבנן ג"כ נעשה זקן ממרא, וא"כ הקו' חזקה פ"ה דעדיות את מי נדו את אליעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים, ולמה לא ענשו את אליעזר בן חנוך דהרי היה אז ב"ד יושבים בלשכת הגזית, ויוכל לבא לידי כרת שאם יגע בידים עסקניות יהיו נפסל המאכל ויופחת משיעור ש"פ ויש עי"ז נ"מ לקידושי אשה, כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ממרים דבאפשרות היותר רחוק לכרת, נענש ז"מ בחנק - הרב בעל מגילת אסתר לא הבין כוונת הרמב"ן בזה וטען מה כרת שייך בנט"י אולם האמת כמ"ש וכבר נזכר זאת בספרי ואח"כ מצאתי להרב בעל מגילת ספר שכ' ג"כ כמ"ש - אבל לפי האמור ניחא אם היה נטילת ידים ענין חדש ולא דרשו וחקרו עליו דורות הראשונים, ולא באו עדיין להסכמה כמו בד' דברים של עקבי', שלא באו להכרעה בזמן קודם כמ"ש הראב"ד שם, שעקבי' שמע מן מחצה חכמים, והחולקים שמעו מן מחצה ורק בזמן עקבי' נמנו ורבו ושפיר קו' הש"ס מדוע לא הרגו לעקבי' (סנהדרין פ"ח ע"א) ואלו היה דן למעשה היה נענש, אבל אליעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים אשר כבר נגזר במנין בב"ד של שלמה, ולא הוצרכו לעמוד עליו למנין פעם אחרת שלא היתה גזירה זאת רפויה אצלם בשום פעם רק אליעזר בן חנוך הקיל בהתנהגותו בדבר זה בפ"ע וא"כ מחוסרים כאן התנאים הנצרכים לעונש ז"מ ואין עליו רק עונש נדוי לבד:
והנה נוסף על ענין נדוי שנזכר במשנה, הוסיף רבינו פ"ג מה' ממרים ה"ז, שכל ז"מ אשר יחסרו לו התנאים הנחוצים לעונש ז"מ, מ"מ חייב נדוי וחייבים לנדותו ולהפרישם ולהכותם ולמנעם מללמד כפי מה שנראה להם שהדין צריך לבך ע"ש, ומרן לא ציין המקור אשר שאב שם רבינו דבריו, ועוד שסיים כפי מה שנראה שהדין צריך לכך משמע שתלוי רק בדעת ב"ד, ואם ראו שאין צורך כ"כ משמע דיכולים למחול להמסרב נגדם, וקשה מ"ש ממיתת זקן ממרא דבכ"מ קי"ל דעושים כל אופנים מועילים להציל איש מן המות ובכ"ז אין הב"ד יכולים למחול לזקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, וטעם זה שייך גם כן באותן המחלוקת אשר נעדרו התנאים המוכרחים לעונש זקן ממרא שגם אלו גורמים פירוד הדעת אצלינו, ועתה אראך שכל אלו העונשים החדשים שזכר רבינו כאן נדוי והפרשה והלקאה ומניעה מללמד שאב ממקור מים חיים משניות וברייתות: ענין נדוי יתר על מה שהזכרתי דאליעזר בן חנוך שפקפק בנט"י שנדוהו מצינו גם כן (ב"מ נ"ט ע"ב) שנדוהו לר"א בן הורקנוס, ואמרו בכ"מ ר"א שמותי הוא7 תוס' (נדה ז' ע"ב) וכן לדעת ת"ק במשנה דעדיות נדו את עקבי' אע"פ שלא היה דינו כז"מ מפני שלא הורה למעשה כמ"ש (סנהדרין פ"ח) וכן מצינו שנדו לר' שלו שהתיר אשה שנטבע בעלה במים שאין להם סוף נגד ההלכה הקבועה ע' (יבמות קי"ט ע"א):
ומ"ש רבינו דיש להכותן למד מירושלמי פ"ג דיבמות ופ"ג דקידושין יעקב איש כפר נבורי' אזל לצור סבר משרי למול תינוק ארמאי בשבת א"ר חגי ארבעינין דילקי א"ל ומהיכן את מלקיני וע' ב"ר ופסיקתא לענין הוראותיו דדגים טעינן שחיטה והלקה אותו ר' חגי ראינו בשגגת הוראה הקבועה יש לב"ד להכות את המורה: ומ"ש רבינו למנוע אותם מללמד פשיט הוא כיון שחייב נדוי א"כ אסור בת"ת לאחרים, מועד קטן ר"פ אלו מגלחין: ומ"ש רבינו כפי שיראה הב"ד צורך למד רבינו מה שמצינו בקצת מקומות הלקו בהוראה שלא כמשפט בהך דר' חגי שזכרנו, ובקצתן נדו כמו בהך דאליעזר ב"ח ור"א בן הורקנס, וכבר התעורר בזה הר"ן פסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש ועיין משנה למלך פ"ו מה' ת"ת הי"ד, ומזה למד רבינו דעיקר תלוי ביד ב"ד, ואחר הכרע דעתם כן יתנהגו, אם ראו הוראת שעה לנדוי יתנהגו כן ואם רואים השעה צריכה שילקה העובר במכות מרדות ג"כ יתנהגו ככה, וגם בעיקר הנדוי אם רוצים ב"ד למחול מוחלין כל עיקר, למד מהך דא"ר יהודא ח"ו שעקבי' נתנדה שאין עזרה ננעלת על חכם במותו בחכמה וביראת חטא וכו' אלא את מי נדו את אב"ח וכו', ודברי ר"י לכאורה תמוה וכי משא פנים יש בדבר כיון שחייב נדוי מה יועיל שהוא יחיד הדור כיון שנתחייב ע"פ הדין ידונו אותו כדינו, אלא ודאי דהדבר תלוי רק לפי ראות עיני הב"ד וגם בנחיצות השעה אם רואין שיוכל לצמוח קלקול יותר גדול אם לא יעשו כתורה, אזי אסורים למחול על כבודם, אבל בחסיד גדול וקדוש שידענו מצדקתו שלא ירבה ע"י מחלוקת, כמו שהעידו מעוצם יראתו ואין כאן חשש לצמיחות תקלה ומחלוקת כמו שהיה באמת שקודם מותו צוה לבנו כי יחזור מהוראותיו שוב יכולין למחול בכה"ג, ומפ"ז יצדקו דברי ר"י ח"ו שעקבי' נתנדה שבלי ספק בצדיק גדול כמותו לא העמידו דבריהם על הדין רק היו מוחלים לו ומכאן ראי' לשיטת הרמב"ם שתלוי כל ענין זה רק בב"ד לבד וז"פ8: