אור ברסלב
עטרת צבי הקדמה › פרק א

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

הקדמה · פרק א

הקדמה

גרסינן (בסנהדרין דף פ"ז ע"ב) תניא אמר ר' יוסי בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל וכו' הוצרך לשאול בא ושואל מב"ד שבעירו אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באים לב"ד וכו', ואם לאו באים לזה שעל פתח העזרה אם שמעו אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באים לב"ד אשר בלשכת הגזית6 שמשם הוראה יוצאת לכל ישראל, נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עמדו למנין, רבו המטמאין טמאו, רבו המטהרין טהרו, ומשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן נעשית תורה כשתי תורות ע"ש, והנה הרמב"ם פ"א מה' ממרים ה"ד הביא הגירסא בלשון זה בראשונה לא היה מחלוקת בישראל, דמשמע דלא היה שום מחלוקת בישראל בזמן קודם, אולם לשון ברייתא שמובא בש"ס לא היו מרבין מחלוקת בישראל, משמע דגם בזמן קודם מהוי הוי מחלוקת רק שלא היו מרבין מחלוקת, ולדעתי סמך הרמב"ם עצמו על גירסת התוספתא פ"ב דחגיגה ופ"ז דסנהדרין מובא ירושלמי ספ"ק דסנהדרין דנאמר שמה בראשונה לא היה מחלוקת בישראל:

אכן לדעתי גי' הבבלי יוצדק יותר דמאחר שסיימה ברייתא משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכם וכו' ומני אז התחילה המחלוקת, וע"כ דהתחלת הברייתא מדברת מזמן שקדם לדור של תלמידי שמאי והלל, וא"כ אי אפשר לגזור במוחלט דלא היתה מחלוקת כלל בהוראה מקודם, דזה אינו דהרי ראינו (חגיגה י"ז ע"ב) שעמדו במחלוקת בסמיכה ה' דורות נשיאים ואבות ב"ד שקדמו לשמאי והלל עצמם, וכן שמאי והלל נחלקו ועמדו במחלוקת בשלשה דברים אשר נזכרו פ"ק דעדיות וגם (שבת ט"ו ע"א), ולדעת ירושלמי פ"ב דחגיגה עמדו שמאי והלל במחלקותן בארבעה דברים ואיך תחליט הברייתא דלא היתה מחלוקת בישראל כלל אבל לשון הבבלי דלא הי' מרבין מחלוקת בישראל מדוקדק יותר, היינו דבכל עת עשו אופנים מועילים ע"י עמידה למנין והילוך אחר רוב דיעות למען לא ימשך המחלוקת זמן ארוך כי נפסק מיד המחלוקת אחר שעמדו למנין חוץ מענינים מועטים שלא הכריעו במנין ונשארו במחלוקת קיימת:

ומה הוא הדבר הרביעי שנחלקו שמאי והלל לדעת הירושלמי ותוס' (חגיגה טו"ב ע"א) התעוררו בזה על הסתירה מש"ס בבלי (שבת ט"ו ע"א) דגזרו במוחלט דשמאי והלל עצמם לא נחלקו רק בשלשה דברים, וע' חות יאיר סי' קצ"ב מה דפלפל בזה הרבה, אולם המעיין היטב בלשון הירושלמי חגיגה ימצא דאין כאן התחלת סתירה, וז"ל הירושלמי בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל רק על הסמיכה בלבד, עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבעה, היינו חוץ מה שנחלקו בסמיכה אבות העולם לפני דורות שמאי והלל, הוסיפו שמאי והלל עוד שלשה דברים במחלוקת, וע"י צירוף ג' דברים הללו לסמיכה נעשו ארבעה מחלוקת בישראל, ועיין יפה מראה שם ובס' טורי אבן להגאון בעל ש"א שפי' ג"כ כן, אולם בש"ס בבלי דמספר דשמאי והלל נחלקו בג' דברים יפה אמרו דאין לצרף ענין הסמיכה במנין זה דאינו ענין לשמאי והלל לבד דהרי דורות הקדמונים ג"כ נחלקו בזה, אבל בירו' אינו מדבר מן מחלוקת שמאי והלל עצמם רק מן מחלוקת קיימת בהוראה שהיה בישראל, בודאי ע"י צירוף הסמיכה אשר נמשכה המחלוקת בלי הכרעה גם בדור שמאי והלל שוב מצינו בזמנם ד' מחלוקת בישראל:

והרב חות יאיר בהשמטה לסי' קצ"ב כתב לפרש לשון הירושלמי דדבר הרביעי היינו בוצר לגת שהביאו בש"ס (שבת ט"ו ע"א) וז"א דבודאי הטיבו אשר השיבו בש"ס שם דבוצר לגת אינו מן המנין כיון דשתיק לי' הלל לשמאי, והכוונה דבודאי במשך זמן ארוך מנתינת התורה עד ימות שמאי והלל בלי ספק היתה פירוד הדיעות בעניני הוראה שהובא לפני הב"ד, ועל כל ענין חקירה בהוצאות הדינים, יש פנים לכאן ולכאן והוא מן הנמנע לומר דלא נולד ספק כלל משך זמן ארוך זה, ורק כוונת הברייתא דלא היתה מחלוקת בישראל היינו דלא היתה מחלוקת קיימת, כי לא הניחו החכמים שיהיה נמשך המחלוקת רק כל ספק שנולד בב"ד של משה או בב"ד של שמואל או בב"ד של עזרא וכדומה, הללו אומרים סברתם ודעתם כך והללו בהיפך, עמדו למנין בב"ד שבלשכת הגזית, ואשר גזרו הרוב לסתור דעת המיעוט, כן נתקיימו הדברים, וע' רמב"ן בס' המצות שורש א' וז"ל ואפילו נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכים אחר הרוב, כמ"ש (סנהדרין פ"ז) רבו המטהרין טהור ומה שהסכימו דעת הרוב הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה, והעובר על דעת הרוב וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הרוב נעשה זקן ממרא בזמן שדנין ד"נ וכו' כי התורה ניתנה ע"י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו דיעות בני אדם בכל הדברים הנולדים במשך הזמן וחתך לנו הבורא יתברך הדין שנשמע לבית דין הגדול בכל מה שיאמרו שקבלו או שדרשו, כי רק על משמעות ודרשות של אלו החכמים כיון נותן התורה ע"ש, וכן הוא האמת שנולד מחלוקת בזמן דוד המלך אם עמונית ומואבית מותרים לבוא בקהל, וחכמי הדוד טענו כל אחד טענותיהם (יבמות ע"ז ע"ב) ומיד שבא יתרא הישראלי ואמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית נתחקה הוראה זאת בישראל לחוק קבועה וקיים ונפסקה המחלוקת, וכן נולדה מחלוקת בין דוד לשאול בענין קידושי מיכל בת שאול, מפני שהיו קידושין במלוה ופרוטה וחלקו אם באופן זה דעתה על מלוה או דעתה על פרוטה (סנהדרין י"ט ע"ב) וגם שם לא נמשך המחלוקת זמן ארוך, רק בזמן שאול ודוד לא הי' יכולים להכריע הדבר במנין החכמים, כיון דקי"ל אין מושיבין מלך בסנהדרין, והיכי דאין החולק עם המכריעין במעמד אחד ובישיבה אחת, אין אפשרות לגמור הדבר במנין ובהילוך אחר רוב דיעות כמו שיתבאר לקטן ומפ"ז לא הוכרעה מחלוקת זה אז, אבל אחר מות שאול בלי ספק לא הניחו דין זה תלוי ועומד בלי הכרעה ועמדו ב"ד הגדול בזמן דוד למנין והעלו הדין להלכה, וסרה קו' התוס' חגיגה שם, דהתעוררו דלמה אמרו מחלוקת הראשון בישראל הי' סמיכה והרי מחלוקת שאול ודוד במלוה ופרוטה קדם הרבה, אבל לפי הנ"ל ניחא, דהבריית' לא דיברה רק ממחלוקת קיימת בלי הכרעה, אבל מחילוק דיעות בין חכמי הזמן בשעת משא ומתן טרם באה ההכרעה בודאי הי' הרבה ענינים, כמו שמצינו (סנהדרין י"ב) חזקי' עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו חכמים, ראינו ג"כ שחלקו חכמים על דעתו, ומפני שהיה מלך ולא ישב בסנהדרין, (ע' סנהדרין י"ט ע"א בתוס' ד"ה אבל מלכי בית דוד) ומפ"ז עשה מצד עצמו, והכרעת הב"ד היתה שאין לעבר רק אדר ונשארה כן הלכה קבועה, וכן ראינו פ"ה דעדיות משנה וא"ו, דעקביה שקדם לשמאי והלל חלק עם חכמי דורו בד' דברים, ואמרו לו חזור בך באלו ד' דברים, והשיב להם שהוא שמע מן המרובים, ומ"מ לא נזכר מחלוקת אלו בין מחלוקות שהיו בישראל, והטעם כיון דבעת מיתתו צוה לבנו שיחזור מהוראתו וינהיג כדעת המרובין, אין זה מחלוקת קיימת שהתמידה בישראל שיחשוב גם זה במנין מחלוקת הקיימת וזה ג"כ כוונת הש"ס בבלי דבוצר לגת נהי דחלקו שמאי והלל, כיון דשתק לי' הלל לשמאי בסוף וחזר לדבריו, א"כ אין זה מחלוקת קיימת, ובודאי גם הירו' לא כיון בדבר הרביעי רק לסמיכה כמ"ש ולא לבוצר לגת כיון שלא התמיד המחלוקת לאו ממנינא הוא וז"ב ופשוט:

ודע שסבור הייתי דהך דלא היה מחלוקת בישראל שמבואר בברייתא היינו מחלוקת מתמדת היא פשוט מאוד כמו שהבאתי ג"כ בשם הרמב"ן ושום אדם לא יעלה על לבו כוונה אחרת, ומה מאוד אתמה על רבינו הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה פי' ענין הברייתא זאת באופן אחר, וז"ל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבתה מחלוקת וענין זה הוא מבואר שכל שני בני אדם בהיותם שווים בשכל ובעיון ובידעות העקרים שיוציאו מהן הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטה, כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל רק בהלכות מועטות, וזה מפני שדיעות שניהם הי' קרובות זה לזה וכו', אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם נגד סברת שמאי והלל, ונפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העקרים ואין להאשימם ע"ז ע"ש ראינו דעת רבינו דדורות הראשונים שהיו שווים בדעת ובעיון, ומפ"ז לא נמצא ביניהם חילוק הדיעות רק השוו כלם בסברא ובהוצאות הדינים, ומה רחוק ונמנע ענין זה מן האפשרות שבני אדם כלם ישוו משך ט"ז מאות שנה, בדיעה אחת ולא יהיה נולד בזמן מהזמנים ענין ספק ותלוי ופירוד דיעות החכמים בדין חדש אשר הובא לפניהם ולשון המשנה (סנהדרין דף פ"ו ע"ב) בענין זקן ממרא, כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי, ראינו דחלקו חכמי ב"ד זה עם זה וקצתם דרשו מקרא אחד להיתר והשני לאיסור ועמדו ע"ז למנין, והא דבבריתא דר' יוסי לא נזכר רק אם שמעו אמרו להם ואם לאו עמדו למנין, ולא הזכירה הברייתא אם נחלקו עמדו למנין, דמשמע לכאורה רק בהעלם הדין והוראה עמדו למנין, אבל בחילוק הדיעות לא הצריכה להזכיר והיינו כדעת הרמב"ם כאן שהשוו הראשונים תמיד בסברות ובעיון, ולא נולד מבוכה מצד זה, אבל ז"א דהרי סוף ברייתא רבו המטהרין טהרו רבו המטמאין טמאו, (תניה) [חזית] שהיה פירוד דיעות בין החכמים אחד נטה לאיסור מהכרע דעתו והשני מנגדו והלכו אחרי המרובין ונפסק המחלוקת, והנסיון מוכיח ג"כ ע"ז כי לנמנע כזה היא טבע קיים, כשם שאין פרצופיהן של בני אדם דומים זה לזה כך אין דעתם שוות וכל ענין חכמה ומדע שאין לברר במופת חותך, כל אחד בונה וסותר כדעתו, והשי"ת הביט זאת וראה עצות מרחוק וצוה משפט מוחלט אחרי רבים להטות ועי"ז יודעים השופטי' בכל עת איך להתנהג, כי מיד נפסק המחלוקת ע"י חיתוך הדין מהכרעת המרובין, כמ"ש בעקבי' בן מהללאל, וביותר מזה תראה שהרמב"ם עצמו בהקדמתו שם כ' להיפך מזה דבאמת נפלה מחלוקת גם בדורות קדמונים, והלכו בכל עת אחר הרוב וז"ל ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא עליו השלום הוציא דינו בסברות ע"י י"ג מדות, ובאותן הדברים שהוציאו יש שנפלה בהם מחלוקת זה אומר בכה וזה אומר בכה כו' וכשהיתה נפלה מחלוקת היו הולכים אחר הרוב ע"ש:

ועוד איך יפרנס הרמב"ם לפי פירושו הך ברייתא דסוף סוטה, משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשה התורה כשתי תורות, ורש"י פי' שני אלו הענינים על מחלוקת בדברי תורה ומהרש"א התעורר בזה, אבל לפי שבארנו לעיל ניחא דבבא ראשונה מברייתא מדברת מאותן פירוד הדיעות שרבו בין החכמים היושבים ביחד בשעת מו"מ של הלכה, דמ"מ ריבוי פירוד הדיעות והעדר הסכמה בכל דין והוראה מורה בלי ספק על מיעוט השקידה מפני שהיו זחוחי לב, אולם אע"פ שרבו מחלוקת לשעתו לא התמיד זמן ארוך ונכרע מיד ע"י המנין, ובבא שנית מהברייתא תדבר משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן, ולא באו ביחד למעין אחד ונעשו שתי בתי דינים כמו שיבואר לקמן, ולא הוכרע מחלוקותם בשום פעם ונשארו אלו המחלוקת מתמידים באומה ואזי נעשה תורה כב' תורות, ובסוף המאמר תמצ' תירץ על שיטת הרמב"ם בזה: ודע כי הרמב"ם עצמו בספרו הי"ד חזר מפירוש זה שזכר בהקדמתו למשנה, כי בפ"א מה' ממרים ה"ד, הביא רבינו סוף הברייתא בזה הלשון משבטל ב"ד הגדול רבתה מחלוקת בישראל, ראינו דעתו דבזמן ב"ד הגדול, לא היתה אפשרות למחלוקת קיימת כיון שנכרעה במנין החכמים ע"פ רוב דיעות, אבל משבטל ב"ד הגדול ולא היתה אפשרות לקבץ חכמי הזמן למקום אחד ונפזרו החכמים זה בכה וזה בכה, ואין כאן מציאות כלל לעמדה למנין ומפ"ז רבו המחלוקת בישראל כי דיעות בני אדם משונים בסברתם וע"י העדר ב"ד הגדול נתבטלה אפשרות ההכרעה:

אולם קשה לי על הרמב"ם בתרתי אחד למה שינה מלשון ברייתא בסנהדרין ובסוף סוטה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל רבתה מחלוקת, והרמב"ם שינה וכתב משבטל ב"ד הגדול רבתה מחלוקת ולמה לא הביא לשון הברייתא בצורתה, ועוד דהזמנים אינם מכוונים כאחד, הרי ידענו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנים (שבת ט"ו ע"א) ומיד במות הלל התחילה המחלוקת דהרי שמעון ור"ג הזקן המה בית הלל, (ע' עדיות פ"ג), ג' דברים עשה ר"ג כב"ש היינו אע"פ שהוא מב"ה עשה באלו כב"ש וא"כ הרי עדיין היה אז ב"ד הגדול נמצא בירושלים ואפילו אחר החורבן התמידה ישיבת הסנהדרין ביבנה ואושא (ר"ה ל' ע"ב) ומלשכת הגזית עצמה לא נתבטלה ישיבתן רק מ' שנה קודם החורבן, עכ"פ בזמן התחלת פירוד הדיעות בין ב"ש לב"ה, היה נמצא עדיין ב"ד הגדול מתנהג בכל תוקף ואיך כ' משבטל ב"ד הגדול התחילה המחלוקת, ואף דאפשר להצדיק דעת הרמב"ם שהיה מוכרח לפרש פי' זה דבביטול ב"ד הגדול התחיל' המחלוק' דאם נאמר דגם בזמן שסנהדרין נוהג התחיל המחלוקת בלי הכרעה, שוב תוגדל התימ' מדוע עמדו באמת ב"ש וב"ה במחלוק' עד שנעש' ח"ו תור' כב' תורו' למה באמת לא נמנו וגמרו הדברי' ע"י עמיד' למנין אחר שזה הדרך היותר קרוב ומסולל למעט מחלוקת ומה הגיע לבבם לגרום פירוד דיעות בישראל, ולמה לא התנהגו ג"כ אז כמו בימים קדמונים לעדות ר' יוסי, ומפ"ז גזר רבינו דהתחלת מחלוקת קיימת היתה עי"ז שנתבטל ב"ד הגדול, אולם חוץ מזה שהראיתי דהזמנים אינם מכוונים יחד, עוד אין מרפא לקו' עצומה על סמיכה מדוע עזבוה מזמן יוסי בן יועזר בלי הכרעה והרי אז הי' ב"ד יושבים בלשכת הגזית, והיה ערך ג' מאות שנה לפני החורבן:

וגדולה מזה ראינו דאף בזמנים האחרונים שנתבטל ב"ד הגדול, מ"מ אם רצו החכמים ונראה להם צורך שעה עמדו להכרעה כמו (זבחים י"ב ע"ב) ע"ב זקנים היו ביחד ונמנו דפסח שנשחט שלא לשמו פסול, וכן בפ"ז דידים מצינו דנמנו וגמרו דשיר השירים מטמא את הידים, ונמנה וגמרו בעליית בית נתזה בלוד דג' דברים יהרוג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ע"א) וכן (עירובין י"ז ע"ב) נמנו טוב לאדם שלא נברא, ובתוספתא טהרות הובא בירושלמי ריש ברכות לענין שדרה ועצם מן ב' מתים מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות ללוד, אמרו הואיל ויש כאן מטמאין ומטהרין נעמוד על המנין, ובפרט בזמן תלמידי שמאי והלל בי"ח דבר (שבת י"ג ע"ב) ורבו ב"ש על ב"ה, וא"כ מדוע עזבו ענין הסמיכה בלי הכרעה, שוב ראיתי להגאון בעל חות יאיר סי' קצ"ב דהתעורר בזה גם הרב מוהר"ד ניטו בספרו מטה דן מכונה כוזרי שני וויכוח ג' סי' ך"ה הודה ולא בוש לאמר כי לא מצא מענה לק' זאת, וע"ד הרמב"ם שנתן טעם להתחלת המחלוקת מפני ביטול ב"ד הגדול לא התעוררו מאומה שאינו מכווין עם דברי הברייתא הובא בגמ': ואמרתי להסיר תמיהות העצומות האלו, אולם טרם שאכניס עצמי לענינים אלו, אשר המה עקרים גדולים בתורה שבעל פה, מצאתי עצמי מחויב בדבר להעריך לפני הקורא תוקפו של המשפט אשר יצא מב"ד הגדול אחר שהיתה מקודם עליו הכרעת המרובים ע"י עמידה למנין:

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה