עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה
אל תבוז כי זקנה אמךָ, אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתךָ עמוד וגדרה (ירושלמי סוף ברכות)
משפט מאמר הקצר הזה מעט הכמות ורב האיכות יסודתו בהררי קודש מורה על ענין נכבד מאד, נגד זה אשר יחשבו קצת אנשים עצות בנפשם, מאשר עניני האומה הישראלית והתנהגותיה ותהלוכותיה נזדקנו מאוד ובאו בשנים, ואינם עתה לפי הזמן והמקום, ומדמים כי בא העת לעקור הנטוע לרבים מאז, אולם במאמרם עמוד וגדרה ולא אמרו נזדקנה אומתך עמוד והורסה באו לעורר הלבבות, כי החובה מוטלת עלינו לגדור הפרצות שנתהוו בישראל ולחזק בנין הקדום בנוי לתלפיות זה כמה אלפים שנה לתפארת עולם לנו, ועיין מ"ש רבינו הרמב"ם פי' המשנה סוף ברכות ע"ז שאמרו שם התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם, ונאמר שמה במשנה ג"כ ואומר אל תבוז בי זקנה אמך, וכ' רבינו שאין כתוב זה לראי' לשאילת שלום, רק זה בא להראות שלא יבוז וילעג בתקנות הקדמונים אע"פ שהם ישנים וע"ז הזהיר שלמה בזה המשל ע"ש, ולפענ"ד נראה כי זקנה אמך הוא גם כן נתינת טעם מדוע לא יבוז וילעג על התנהגות הקדמונים, מפני שזקנה אמך, וזה לבד מספיק שראוי לכבד את נימוסי האומה כמו שראינו שנצטוינו לנהוג כבוד אפילו בזקן ארמאי (פ"ק דקידושין דף ל"ג) מפני הטעם כמה הרפתקי עדו עליו, ובכמה נסיונו' העול' נתנס' זה וכמה רעות עברו על ראשו, כן אנחנו מחוייבי' אנו לנהוג כבוד אפי' בתקנות וגזירות ומנהגות ישנות, אף כי למראה עין אינם עתה לפי הזמן ולפי המקום, בכל זאת מצד כי באו אלינו מזמן קדמון, והתמידו אצלינו זמן כביר, ומפני זקנתם לבד אסור לבזותם, אף כי היום ידענו כי רק המה לבד היו הסיבה הראשית להשארת התורה, כי ראינו בבית ראשון שהי' נעדרים מן המשמרת והסייגים, שכחו מהר התורה והמצוה בשבעים שנה שהיו בבבל, ואף משפט המועדים נעלמו מאתם, אבל זה קרוב לשמונה עשר מאות שנה אשר הודחנו מדחי אל דחי, ותהלה לאל הוספנו חכמה בתורת ה' תמימה, וכמה אלפים חיבורים מגדולי ישראל וחכמיהם יתנו עדיהם ויצדקו, כי כל היגיעות האלו לא היו לבטלה, ומי פעל זאת בראשונה רק המשמרת שהתחילו לעשות במשך בית שני, וכיון שראינו אותם רבת התועלת בהתמדת האומה בחיי הרוחני עד כה, לכן בצפיתינו צפינו, ובטובו של האל יתברך נשים מבטחנו, כי יפעלו לטוב בזמנינו זה כמו שהצמיחו טוב לקיום האומה בדורות הקודמות, וראוי לנו לקיים עצות חז"ל לעמוד ולגודרה, ולא לעשות קיבוצים להרוס בנין הקדום כי הוא קשר שאינו מתקיים לפ"ק:
המחבר
פרק א
גרסינן (בסנהדרין דף פ"ז ע"ב) תניא אמר ר' יוסי בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל וכו' הוצרך לשאול בא ושואל מב"ד שבעירו אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באים לב"ד וכו', ואם לאו באים לזה שעל פתח העזרה אם שמעו אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באים לב"ד אשר בלשכת הגזית6 שמשם הוראה יוצאת לכל ישראל, נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עמדו למנין, רבו המטמאין טמאו, רבו המטהרין טהרו, ומשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן נעשית תורה כשתי תורות ע"ש, והנה הרמב"ם פ"א מה' ממרים ה"ד הביא הגירסא בלשון זה בראשונה לא היה מחלוקת בישראל, דמשמע דלא היה שום מחלוקת בישראל בזמן קודם, אולם לשון ברייתא שמובא בש"ס לא היו מרבין מחלוקת בישראל, משמע דגם בזמן קודם מהוי הוי מחלוקת רק שלא היו מרבין מחלוקת, ולדעתי סמך הרמב"ם עצמו על גירסת התוספתא פ"ב דחגיגה ופ"ז דסנהדרין מובא ירושלמי ספ"ק דסנהדרין דנאמר שמה בראשונה לא היה מחלוקת בישראל:
אכן לדעתי גי' הבבלי יוצדק יותר דמאחר שסיימה ברייתא משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכם וכו' ומני אז התחילה המחלוקת, וע"כ דהתחלת הברייתא מדברת מזמן שקדם לדור של תלמידי שמאי והלל, וא"כ אי אפשר לגזור במוחלט דלא היתה מחלוקת כלל בהוראה מקודם, דזה אינו דהרי ראינו (חגיגה י"ז ע"ב) שעמדו במחלוקת בסמיכה ה' דורות נשיאים ואבות ב"ד שקדמו לשמאי והלל עצמם, וכן שמאי והלל נחלקו ועמדו במחלוקת בשלשה דברים אשר נזכרו פ"ק דעדיות וגם (שבת ט"ו ע"א), ולדעת ירושלמי פ"ב דחגיגה עמדו שמאי והלל במחלקותן בארבעה דברים ואיך תחליט הברייתא דלא היתה מחלוקת בישראל כלל אבל לשון הבבלי דלא הי' מרבין מחלוקת בישראל מדוקדק יותר, היינו דבכל עת עשו אופנים מועילים ע"י עמידה למנין והילוך אחר רוב דיעות למען לא ימשך המחלוקת זמן ארוך כי נפסק מיד המחלוקת אחר שעמדו למנין חוץ מענינים מועטים שלא הכריעו במנין ונשארו במחלוקת קיימת:
ומה הוא הדבר הרביעי שנחלקו שמאי והלל לדעת הירושלמי ותוס' (חגיגה טו"ב ע"א) התעוררו בזה על הסתירה מש"ס בבלי (שבת ט"ו ע"א) דגזרו במוחלט דשמאי והלל עצמם לא נחלקו רק בשלשה דברים, וע' חות יאיר סי' קצ"ב מה דפלפל בזה הרבה, אולם המעיין היטב בלשון הירושלמי חגיגה ימצא דאין כאן התחלת סתירה, וז"ל הירושלמי בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל רק על הסמיכה בלבד, עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבעה, היינו חוץ מה שנחלקו בסמיכה אבות העולם לפני דורות שמאי והלל, הוסיפו שמאי והלל עוד שלשה דברים במחלוקת, וע"י צירוף ג' דברים הללו לסמיכה נעשו ארבעה מחלוקת בישראל, ועיין יפה מראה שם ובס' טורי אבן להגאון בעל ש"א שפי' ג"כ כן, אולם בש"ס בבלי דמספר דשמאי והלל נחלקו בג' דברים יפה אמרו דאין לצרף ענין הסמיכה במנין זה דאינו ענין לשמאי והלל לבד דהרי דורות הקדמונים ג"כ נחלקו בזה, אבל בירו' אינו מדבר מן מחלוקת שמאי והלל עצמם רק מן מחלוקת קיימת בהוראה שהיה בישראל, בודאי ע"י צירוף הסמיכה אשר נמשכה המחלוקת בלי הכרעה גם בדור שמאי והלל שוב מצינו בזמנם ד' מחלוקת בישראל:
והרב חות יאיר בהשמטה לסי' קצ"ב כתב לפרש לשון הירושלמי דדבר הרביעי היינו בוצר לגת שהביאו בש"ס (שבת ט"ו ע"א) וז"א דבודאי הטיבו אשר השיבו בש"ס שם דבוצר לגת אינו מן המנין כיון דשתיק לי' הלל לשמאי, והכוונה דבודאי במשך זמן ארוך מנתינת התורה עד ימות שמאי והלל בלי ספק היתה פירוד הדיעות בעניני הוראה שהובא לפני הב"ד, ועל כל ענין חקירה בהוצאות הדינים, יש פנים לכאן ולכאן והוא מן הנמנע לומר דלא נולד ספק כלל משך זמן ארוך זה, ורק כוונת הברייתא דלא היתה מחלוקת בישראל היינו דלא היתה מחלוקת קיימת, כי לא הניחו החכמים שיהיה נמשך המחלוקת רק כל ספק שנולד בב"ד של משה או בב"ד של שמואל או בב"ד של עזרא וכדומה, הללו אומרים סברתם ודעתם כך והללו בהיפך, עמדו למנין בב"ד שבלשכת הגזית, ואשר גזרו הרוב לסתור דעת המיעוט, כן נתקיימו הדברים, וע' רמב"ן בס' המצות שורש א' וז"ל ואפילו נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכים אחר הרוב, כמ"ש (סנהדרין פ"ז) רבו המטהרין טהור ומה שהסכימו דעת הרוב הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה, והעובר על דעת הרוב וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הרוב נעשה זקן ממרא בזמן שדנין ד"נ וכו' כי התורה ניתנה ע"י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו דיעות בני אדם בכל הדברים הנולדים במשך הזמן וחתך לנו הבורא יתברך הדין שנשמע לבית דין הגדול בכל מה שיאמרו שקבלו או שדרשו, כי רק על משמעות ודרשות של אלו החכמים כיון נותן התורה ע"ש, וכן הוא האמת שנולד מחלוקת בזמן דוד המלך אם עמונית ומואבית מותרים לבוא בקהל, וחכמי הדוד טענו כל אחד טענותיהם (יבמות ע"ז ע"ב) ומיד שבא יתרא הישראלי ואמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית נתחקה הוראה זאת בישראל לחוק קבועה וקיים ונפסקה המחלוקת, וכן נולדה מחלוקת בין דוד לשאול בענין קידושי מיכל בת שאול, מפני שהיו קידושין במלוה ופרוטה וחלקו אם באופן זה דעתה על מלוה או דעתה על פרוטה (סנהדרין י"ט ע"ב) וגם שם לא נמשך המחלוקת זמן ארוך, רק בזמן שאול ודוד לא הי' יכולים להכריע הדבר במנין החכמים, כיון דקי"ל אין מושיבין מלך בסנהדרין, והיכי דאין החולק עם המכריעין במעמד אחד ובישיבה אחת, אין אפשרות לגמור הדבר במנין ובהילוך אחר רוב דיעות כמו שיתבאר לקטן ומפ"ז לא הוכרעה מחלוקת זה אז, אבל אחר מות שאול בלי ספק לא הניחו דין זה תלוי ועומד בלי הכרעה ועמדו ב"ד הגדול בזמן דוד למנין והעלו הדין להלכה, וסרה קו' התוס' חגיגה שם, דהתעוררו דלמה אמרו מחלוקת הראשון בישראל הי' סמיכה והרי מחלוקת שאול ודוד במלוה ופרוטה קדם הרבה, אבל לפי הנ"ל ניחא, דהבריית' לא דיברה רק ממחלוקת קיימת בלי הכרעה, אבל מחילוק דיעות בין חכמי הזמן בשעת משא ומתן טרם באה ההכרעה בודאי הי' הרבה ענינים, כמו שמצינו (סנהדרין י"ב) חזקי' עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו חכמים, ראינו ג"כ שחלקו חכמים על דעתו, ומפני שהיה מלך ולא ישב בסנהדרין, (ע' סנהדרין י"ט ע"א בתוס' ד"ה אבל מלכי בית דוד) ומפ"ז עשה מצד עצמו, והכרעת הב"ד היתה שאין לעבר רק אדר ונשארה כן הלכה קבועה, וכן ראינו פ"ה דעדיות משנה וא"ו, דעקביה שקדם לשמאי והלל חלק עם חכמי דורו בד' דברים, ואמרו לו חזור בך באלו ד' דברים, והשיב להם שהוא שמע מן המרובים, ומ"מ לא נזכר מחלוקת אלו בין מחלוקות שהיו בישראל, והטעם כיון דבעת מיתתו צוה לבנו שיחזור מהוראתו וינהיג כדעת המרובין, אין זה מחלוקת קיימת שהתמידה בישראל שיחשוב גם זה במנין מחלוקת הקיימת וזה ג"כ כוונת הש"ס בבלי דבוצר לגת נהי דחלקו שמאי והלל, כיון דשתק לי' הלל לשמאי בסוף וחזר לדבריו, א"כ אין זה מחלוקת קיימת, ובודאי גם הירו' לא כיון בדבר הרביעי רק לסמיכה כמ"ש ולא לבוצר לגת כיון שלא התמיד המחלוקת לאו ממנינא הוא וז"ב ופשוט:
ודע שסבור הייתי דהך דלא היה מחלוקת בישראל שמבואר בברייתא היינו מחלוקת מתמדת היא פשוט מאוד כמו שהבאתי ג"כ בשם הרמב"ן ושום אדם לא יעלה על לבו כוונה אחרת, ומה מאוד אתמה על רבינו הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה פי' ענין הברייתא זאת באופן אחר, וז"ל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבתה מחלוקת וענין זה הוא מבואר שכל שני בני אדם בהיותם שווים בשכל ובעיון ובידעות העקרים שיוציאו מהן הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטה, כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל רק בהלכות מועטות, וזה מפני שדיעות שניהם הי' קרובות זה לזה וכו', אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם נגד סברת שמאי והלל, ונפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העקרים ואין להאשימם ע"ז ע"ש ראינו דעת רבינו דדורות הראשונים שהיו שווים בדעת ובעיון, ומפ"ז לא נמצא ביניהם חילוק הדיעות רק השוו כלם בסברא ובהוצאות הדינים, ומה רחוק ונמנע ענין זה מן האפשרות שבני אדם כלם ישוו משך ט"ז מאות שנה, בדיעה אחת ולא יהיה נולד בזמן מהזמנים ענין ספק ותלוי ופירוד דיעות החכמים בדין חדש אשר הובא לפניהם ולשון המשנה (סנהדרין דף פ"ו ע"ב) בענין זקן ממרא, כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי, ראינו דחלקו חכמי ב"ד זה עם זה וקצתם דרשו מקרא אחד להיתר והשני לאיסור ועמדו ע"ז למנין, והא דבבריתא דר' יוסי לא נזכר רק אם שמעו אמרו להם ואם לאו עמדו למנין, ולא הזכירה הברייתא אם נחלקו עמדו למנין, דמשמע לכאורה רק בהעלם הדין והוראה עמדו למנין, אבל בחילוק הדיעות לא הצריכה להזכיר והיינו כדעת הרמב"ם כאן שהשוו הראשונים תמיד בסברות ובעיון, ולא נולד מבוכה מצד זה, אבל ז"א דהרי סוף ברייתא רבו המטהרין טהרו רבו המטמאין טמאו, (תניה) [חזית] שהיה פירוד דיעות בין החכמים אחד נטה לאיסור מהכרע דעתו והשני מנגדו והלכו אחרי המרובין ונפסק המחלוקת, והנסיון מוכיח ג"כ ע"ז כי לנמנע כזה היא טבע קיים, כשם שאין פרצופיהן של בני אדם דומים זה לזה כך אין דעתם שוות וכל ענין חכמה ומדע שאין לברר במופת חותך, כל אחד בונה וסותר כדעתו, והשי"ת הביט זאת וראה עצות מרחוק וצוה משפט מוחלט אחרי רבים להטות ועי"ז יודעים השופטי' בכל עת איך להתנהג, כי מיד נפסק המחלוקת ע"י חיתוך הדין מהכרעת המרובין, כמ"ש בעקבי' בן מהללאל, וביותר מזה תראה שהרמב"ם עצמו בהקדמתו שם כ' להיפך מזה דבאמת נפלה מחלוקת גם בדורות קדמונים, והלכו בכל עת אחר הרוב וז"ל ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא עליו השלום הוציא דינו בסברות ע"י י"ג מדות, ובאותן הדברים שהוציאו יש שנפלה בהם מחלוקת זה אומר בכה וזה אומר בכה כו' וכשהיתה נפלה מחלוקת היו הולכים אחר הרוב ע"ש:
ועוד איך יפרנס הרמב"ם לפי פירושו הך ברייתא דסוף סוטה, משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשה התורה כשתי תורות, ורש"י פי' שני אלו הענינים על מחלוקת בדברי תורה ומהרש"א התעורר בזה, אבל לפי שבארנו לעיל ניחא דבבא ראשונה מברייתא מדברת מאותן פירוד הדיעות שרבו בין החכמים היושבים ביחד בשעת מו"מ של הלכה, דמ"מ ריבוי פירוד הדיעות והעדר הסכמה בכל דין והוראה מורה בלי ספק על מיעוט השקידה מפני שהיו זחוחי לב, אולם אע"פ שרבו מחלוקת לשעתו לא התמיד זמן ארוך ונכרע מיד ע"י המנין, ובבא שנית מהברייתא תדבר משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן, ולא באו ביחד למעין אחד ונעשו שתי בתי דינים כמו שיבואר לקמן, ולא הוכרע מחלוקותם בשום פעם ונשארו אלו המחלוקת מתמידים באומה ואזי נעשה תורה כב' תורות, ובסוף המאמר תמצ' תירץ על שיטת הרמב"ם בזה: ודע כי הרמב"ם עצמו בספרו הי"ד חזר מפירוש זה שזכר בהקדמתו למשנה, כי בפ"א מה' ממרים ה"ד, הביא רבינו סוף הברייתא בזה הלשון משבטל ב"ד הגדול רבתה מחלוקת בישראל, ראינו דעתו דבזמן ב"ד הגדול, לא היתה אפשרות למחלוקת קיימת כיון שנכרעה במנין החכמים ע"פ רוב דיעות, אבל משבטל ב"ד הגדול ולא היתה אפשרות לקבץ חכמי הזמן למקום אחד ונפזרו החכמים זה בכה וזה בכה, ואין כאן מציאות כלל לעמדה למנין ומפ"ז רבו המחלוקת בישראל כי דיעות בני אדם משונים בסברתם וע"י העדר ב"ד הגדול נתבטלה אפשרות ההכרעה:
אולם קשה לי על הרמב"ם בתרתי אחד למה שינה מלשון ברייתא בסנהדרין ובסוף סוטה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל רבתה מחלוקת, והרמב"ם שינה וכתב משבטל ב"ד הגדול רבתה מחלוקת ולמה לא הביא לשון הברייתא בצורתה, ועוד דהזמנים אינם מכוונים כאחד, הרי ידענו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני הבית מאה שנים (שבת ט"ו ע"א) ומיד במות הלל התחילה המחלוקת דהרי שמעון ור"ג הזקן המה בית הלל, (ע' עדיות פ"ג), ג' דברים עשה ר"ג כב"ש היינו אע"פ שהוא מב"ה עשה באלו כב"ש וא"כ הרי עדיין היה אז ב"ד הגדול נמצא בירושלים ואפילו אחר החורבן התמידה ישיבת הסנהדרין ביבנה ואושא (ר"ה ל' ע"ב) ומלשכת הגזית עצמה לא נתבטלה ישיבתן רק מ' שנה קודם החורבן, עכ"פ בזמן התחלת פירוד הדיעות בין ב"ש לב"ה, היה נמצא עדיין ב"ד הגדול מתנהג בכל תוקף ואיך כ' משבטל ב"ד הגדול התחילה המחלוקת, ואף דאפשר להצדיק דעת הרמב"ם שהיה מוכרח לפרש פי' זה דבביטול ב"ד הגדול התחיל' המחלוק' דאם נאמר דגם בזמן שסנהדרין נוהג התחיל המחלוקת בלי הכרעה, שוב תוגדל התימ' מדוע עמדו באמת ב"ש וב"ה במחלוק' עד שנעש' ח"ו תור' כב' תורו' למה באמת לא נמנו וגמרו הדברי' ע"י עמיד' למנין אחר שזה הדרך היותר קרוב ומסולל למעט מחלוקת ומה הגיע לבבם לגרום פירוד דיעות בישראל, ולמה לא התנהגו ג"כ אז כמו בימים קדמונים לעדות ר' יוסי, ומפ"ז גזר רבינו דהתחלת מחלוקת קיימת היתה עי"ז שנתבטל ב"ד הגדול, אולם חוץ מזה שהראיתי דהזמנים אינם מכוונים יחד, עוד אין מרפא לקו' עצומה על סמיכה מדוע עזבוה מזמן יוסי בן יועזר בלי הכרעה והרי אז הי' ב"ד יושבים בלשכת הגזית, והיה ערך ג' מאות שנה לפני החורבן:
וגדולה מזה ראינו דאף בזמנים האחרונים שנתבטל ב"ד הגדול, מ"מ אם רצו החכמים ונראה להם צורך שעה עמדו להכרעה כמו (זבחים י"ב ע"ב) ע"ב זקנים היו ביחד ונמנו דפסח שנשחט שלא לשמו פסול, וכן בפ"ז דידים מצינו דנמנו וגמרו דשיר השירים מטמא את הידים, ונמנה וגמרו בעליית בית נתזה בלוד דג' דברים יהרוג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ע"א) וכן (עירובין י"ז ע"ב) נמנו טוב לאדם שלא נברא, ובתוספתא טהרות הובא בירושלמי ריש ברכות לענין שדרה ועצם מן ב' מתים מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות ללוד, אמרו הואיל ויש כאן מטמאין ומטהרין נעמוד על המנין, ובפרט בזמן תלמידי שמאי והלל בי"ח דבר (שבת י"ג ע"ב) ורבו ב"ש על ב"ה, וא"כ מדוע עזבו ענין הסמיכה בלי הכרעה, שוב ראיתי להגאון בעל חות יאיר סי' קצ"ב דהתעורר בזה גם הרב מוהר"ד ניטו בספרו מטה דן מכונה כוזרי שני וויכוח ג' סי' ך"ה הודה ולא בוש לאמר כי לא מצא מענה לק' זאת, וע"ד הרמב"ם שנתן טעם להתחלת המחלוקת מפני ביטול ב"ד הגדול לא התעוררו מאומה שאינו מכווין עם דברי הברייתא הובא בגמ': ואמרתי להסיר תמיהות העצומות האלו, אולם טרם שאכניס עצמי לענינים אלו, אשר המה עקרים גדולים בתורה שבעל פה, מצאתי עצמי מחויב בדבר להעריך לפני הקורא תוקפו של המשפט אשר יצא מב"ד הגדול אחר שהיתה מקודם עליו הכרעת המרובים ע"י עמידה למנין:
פרק שני
ב"ד הגדול הן המה עמודי ההוראה וכל מה שדרשו באחד מהמדות שהתורה נדרשת או דנו ע"פ הכרע הדעת כפי מה שהוציאו בהיקש קיים בסברות ישרות נוסדו בחקי ההגיון או גזרו ותקנו ענינים ידועים משום גדר וסייג, או הנהיגו מנהגים טובים אשר יהי' מתמידים באומה לנצח, בכל אלו נתחייבנו בחוק מצות התורה לשמוע להם, שהתורה כתבה לא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל הרי לא תעשה, וגם נאמר ע"פ התורה אשר יורוך ובא בקבלה דהיא מצות עשה לשמוע בכל עת לב"ד הגדול, ולהאזין דבריהם והמאמין במשה ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולהשען על משפטיהם והעובר על דבריהם עובר בעשה ול"ת הללו רמב"ם פ"א מה' ממרים ובספר המצות שורש ראשון, אולם אין הרמב"ן מודה לו בתקנות וסייגים אשר חדשו וגזרו חכמים האחרונים מעצמם בלי דרשה וסמיכה מן המקרא שיהיו נכללים בלאו ועשה הללו, אשר לא נאמרו רק בזקן ממרא החולק עם חכמים בדברים שמוציאים ע"פ המדות הנדרשות שהמה דברי תורה עצמם, משא"כ דברים חדשים לגמרי ואין להסמיכם על דברי תורה דרך המדות המקובלות רק עשו משמרת וגדרים מצד עצמם, הדבר ברור שאין על העובר חומר עשה ול"ת הללו, ולא אמרו (ברכות י"ט ע"ב) כל מילי דרבנן אסמכוה על לא תסור היינו רק כעין אסמכתא בעלמא שנהגו חז"ל בכ"מ, לא שיהיה האמת כן דא"כ העובר ע"ד חז"ל חמור לפ"ז מהעובר על דברי תורה, דהרי בדרבנן איכא עשה ול"ת, ולמה ראינו דמחמירין בספק של תורה ולא בספק של דבריהם, וכן מה שמצינו (שבת ך"ג ע"א וסוכה מ"ו ע"א) דמברכין על מצות דרבנן בנוסח וצוונו מפני לאו דלא תסור והחליט הרמב"ן דדעת ר' אויא בגמרא שם שהביא קרא שאל אביך ויגדך היא העקרית, ופליג על ר' נחמן מפני דר' אויא ס"ל דאין להסמיך ענין דרבנן לגמרי על לאו ועשה הנ"ל לענין דינא, וכבר הארכתי הרבה בספרי תורת נביאים מאמר לא תסור בביאור שיטות אלו, ולא באתי כאן רק בשביל דבר שנתחדש לי שלשה ראיות עצומות לשיטות רבינו שגם כל עניני דרבנן נכללו בפ' זקן ממרא:
א אמרינן (סנהדרין דף ע' ע"ב) אכל דבר מצוה ודבר עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה, דבר מצוה מאי ניהו תנחומי אבלים, דבר עבירה תענית ציבור, ופרש"י שם דאע"ג דאלו אינם רק מדרבנן מ"מ אין נעשה בן סורר ומורה עי"ז, ולמד הש"ס שם דכ' איננו שומע בקולנו, יצא זה שאף בקולו של מקום איננו שומע ע"ש, ראינו מזה ראיה ברורה דאע"ג דתענית ציבור אינו רק דרבנן מ"מ מקרי עי"ז איננו שומע בקולו של מקום, והטעם כיון שאסרו חז"ל לאכול אז שוב נאסר על פי התורה מטעם שנתנה להם תוקף בחוק לא תסור, ושוב איננו שומע בקולו של מקום אשר צוה לנו לשמוע בכל עת להחכמים בכל אשר יגידו:
ב אמרו בפסיקתא פ"ג לענין חנוכה ומובא ג"כ מדרש נשא פי"ד, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה, א"ל הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"ש, הרי דמצות זקנים גם כן בכלל מצות שבאו בפ' זקן ממרא המה נכללים:
ג עוד אמרו שם בפסיקתא ומובא מדרש נשא פי"ד ר' יהושע בן לוי מברך בכל יום מימי החג על נטילת לולב, ומקשה ואין ריב"ל מודה לר' יוחנן דיום ראשון לבד הוא מן התורה ושאר מדבריהם, א"ר שמעון בן חלפתא מפני שכ' דברי חכמים כדרבונות נתנו מרועה אחד, אחד דברי תורה ואחד דברי זקנים נתנו מרועה אחד עכ"ל, והיינו כמו שהסביר לנו רבינו פי"א מה' ברכות ה"ג דמברכין על מצות דדבריהם דכ' ע"פ התורה אשר יורוך נמצא הוצעת הדברים כך אשר קדשנו במצותיו שצוה להם לשמוע מאלו שצונו להדליק נר חנוכה או לקרות מגלה, וכן הדין בשאר מצות מדברי סופרים ע"ש, ומפ"ז אף עניני דרבנן נתנו מרועה אחד שהקב"ה צוה להם לשמוע להם בכל מה שיאמרו אפילו גזרו ותקנו ענינים חדשים ג"כ ציותה התורה לשמוע אליהם בחומר עשה ול"ת הנ"ל:
עוד ראינו כי להרמב"ם העובר על דבר שדרשו חז"ל דרך המדות אז אף על תקנות וגזירות, היה באמת לוקה מפני לאו דלא תסור, אלולי דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בזקן ממרא שעשה שלא כהכרעת ב"ד, והי' בו כל תנאים המוכרחים לזקן ממרא הר"ז נחנק, אפילו לא התנגד להם רק בתקנות וגזירות חדשות כל שאפשר לבא לבסוף ע"י הוראתו עונש כרת הרי זה חייב מיתה ע' רמב"ם פ"ג ופ"ד מה' ממרים וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין. גם אין חילוק בין אם הזקן אשר התנגד לסנהדרין היה עם כל החכמים בישיבה אחת, ובין אם עמד חכם בדור אחרון לחלוק על תקנה קבועה וקיימת מב"ד הגדול שעמדו למנין בדור קודם באלו השנים הדין שוה שמחוייבים אנו לכוף ראשינו ולהתנהג רק אחר חריצת משפטם, ולעשות כדעתם אפילו בענינים חדשים לגמרי שאין באפשרות להסמיכם לדברי תורה מ"מ דיניהם דין תורה, ומ"ט יגרע ענין השני מן הראשון, ואם בשעת מו"מ של הלכה והיחיד טוען טענותיו ואפילו אומר מפי השמועה ומפי המרובין כעקבי' בן מהללאל (סנהדרין פ"ח ע"א) מ"מ אסור לזוז מהכרעת הרוב אף שהם לא באו רק מהכרע דעת, מכ"ש בדבר אשר כבר מוסכם מכל ישראל, בהוראה שנתפשטה בכל העולם, בודאי נתחקה ענעים של הראשונים לדבר קבועה וקיים וזה הוא תוקפה של תורה שבע"פ, ודברי חז"ל, וע' מ"ש רבינו פ"י מה' שחיטה הי"ב לענין טריפות שע"פ חכמות הרפואה והטבע והנסיון יכולים לחיות, מ"מ אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך וע"ז כיון רבינו שקורא כיוצא בזה עקרו מד"ס ודינו דין תורה וע' שורש ב' מספר המצות, אולם לענין עונש יש הבדל דבעומד הממרא בזמן אחד ובישיבה א' עם המרובין ונשאו עמו וסתרו דבריו ועמד אחד וחלק על דעתם והלך ועשה כדעתו, אזי נתחייב מיתת ב"ד, אבל בדבר שכבר נתחקה לד"ת בב"ד הקודם ועמד א' וחלק על תקנות ראשונים ואפלו הורה לעשות או עשה בעצמו אין כאן חיוב מיתה מפני דח"מ נקשר עם תנאים אחרים המבוארים פרק הנחנקין דצריך המראה בלשכת הגזית ומצאן בבית פגי והמרה עליהן פטור שנא' וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם, ומפ"ז בחולק על תקנות קדמונים פטור מצד שנחסר התנאי דישיבה אחת אשר נקשר בה"מ דזקן ממרא, אבל עובר עכ"פ על עשה ול"ת שנאמר בענין זה, ואם התנגד לחכמים אשר התאספו עוד הפעם ללשכת הגזית לחדש תקנת קדמונים שהיתה רפויה אצלם, וסתרו דעת היחיד והכריעו הרוב להחזיק תקנה ראשונה, והנה באופן זה עליו עונש זקן ממרא לא מטעם שהתנגד לתקנה קדמוניות אלא ע'"י המראה לחכמי דורו שהסכימו להחזיר עטרת תקנה ליושנה עי"ז לבד נעשה זקן ממרא, וכן משמע לשון משנה אם שמעו אמרו להם הרי אפילו כבר שמעו הלכה פסוקה בענין וחכם א' מסרב לאמירתם נעשה ג"כ ז"מ מפני שמתנגד במו"מ להחכמים אשר ראו כי נכון להחזיק ולקיים דברי הקדמונים וז"פ:
ולא הצרכתי להזכיר זאת רק להסיר קו' הרמב"ן שורש ב' שהקשה אם בדבר שעקרו מדרבנן ג"כ נעשה זקן ממרא, וא"כ הקו' חזקה פ"ה דעדיות את מי נדו את אליעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים, ולמה לא ענשו את אליעזר בן חנוך דהרי היה אז ב"ד יושבים בלשכת הגזית, ויוכל לבא לידי כרת שאם יגע בידים עסקניות יהיו נפסל המאכל ויופחת משיעור ש"פ ויש עי"ז נ"מ לקידושי אשה, כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ממרים דבאפשרות היותר רחוק לכרת, נענש ז"מ בחנק - הרב בעל מגילת אסתר לא הבין כוונת הרמב"ן בזה וטען מה כרת שייך בנט"י אולם האמת כמ"ש וכבר נזכר זאת בספרי ואח"כ מצאתי להרב בעל מגילת ספר שכ' ג"כ כמ"ש - אבל לפי האמור ניחא אם היה נטילת ידים ענין חדש ולא דרשו וחקרו עליו דורות הראשונים, ולא באו עדיין להסכמה כמו בד' דברים של עקבי', שלא באו להכרעה בזמן קודם כמ"ש הראב"ד שם, שעקבי' שמע מן מחצה חכמים, והחולקים שמעו מן מחצה ורק בזמן עקבי' נמנו ורבו ושפיר קו' הש"ס מדוע לא הרגו לעקבי' (סנהדרין פ"ח ע"א) ואלו היה דן למעשה היה נענש, אבל אליעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים אשר כבר נגזר במנין בב"ד של שלמה, ולא הוצרכו לעמוד עליו למנין פעם אחרת שלא היתה גזירה זאת רפויה אצלם בשום פעם רק אליעזר בן חנוך הקיל בהתנהגותו בדבר זה בפ"ע וא"כ מחוסרים כאן התנאים הנצרכים לעונש ז"מ ואין עליו רק עונש נדוי לבד:
והנה נוסף על ענין נדוי שנזכר במשנה, הוסיף רבינו פ"ג מה' ממרים ה"ז, שכל ז"מ אשר יחסרו לו התנאים הנחוצים לעונש ז"מ, מ"מ חייב נדוי וחייבים לנדותו ולהפרישם ולהכותם ולמנעם מללמד כפי מה שנראה להם שהדין צריך לבך ע"ש, ומרן לא ציין המקור אשר שאב שם רבינו דבריו, ועוד שסיים כפי מה שנראה שהדין צריך לכך משמע שתלוי רק בדעת ב"ד, ואם ראו שאין צורך כ"כ משמע דיכולים למחול להמסרב נגדם, וקשה מ"ש ממיתת זקן ממרא דבכ"מ קי"ל דעושים כל אופנים מועילים להציל איש מן המות ובכ"ז אין הב"ד יכולים למחול לזקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, וטעם זה שייך גם כן באותן המחלוקת אשר נעדרו התנאים המוכרחים לעונש זקן ממרא שגם אלו גורמים פירוד הדעת אצלינו, ועתה אראך שכל אלו העונשים החדשים שזכר רבינו כאן נדוי והפרשה והלקאה ומניעה מללמד שאב ממקור מים חיים משניות וברייתות: ענין נדוי יתר על מה שהזכרתי דאליעזר בן חנוך שפקפק בנט"י שנדוהו מצינו גם כן (ב"מ נ"ט ע"ב) שנדוהו לר"א בן הורקנוס, ואמרו בכ"מ ר"א שמותי הוא7 תוס' (נדה ז' ע"ב) וכן לדעת ת"ק במשנה דעדיות נדו את עקבי' אע"פ שלא היה דינו כז"מ מפני שלא הורה למעשה כמ"ש (סנהדרין פ"ח) וכן מצינו שנדו לר' שלו שהתיר אשה שנטבע בעלה במים שאין להם סוף נגד ההלכה הקבועה ע' (יבמות קי"ט ע"א):
ומ"ש רבינו דיש להכותן למד מירושלמי פ"ג דיבמות ופ"ג דקידושין יעקב איש כפר נבורי' אזל לצור סבר משרי למול תינוק ארמאי בשבת א"ר חגי ארבעינין דילקי א"ל ומהיכן את מלקיני וע' ב"ר ופסיקתא לענין הוראותיו דדגים טעינן שחיטה והלקה אותו ר' חגי ראינו בשגגת הוראה הקבועה יש לב"ד להכות את המורה: ומ"ש רבינו למנוע אותם מללמד פשיט הוא כיון שחייב נדוי א"כ אסור בת"ת לאחרים, מועד קטן ר"פ אלו מגלחין: ומ"ש רבינו כפי שיראה הב"ד צורך למד רבינו מה שמצינו בקצת מקומות הלקו בהוראה שלא כמשפט בהך דר' חגי שזכרנו, ובקצתן נדו כמו בהך דאליעזר ב"ח ור"א בן הורקנס, וכבר התעורר בזה הר"ן פסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש ועיין משנה למלך פ"ו מה' ת"ת הי"ד, ומזה למד רבינו דעיקר תלוי ביד ב"ד, ואחר הכרע דעתם כן יתנהגו, אם ראו הוראת שעה לנדוי יתנהגו כן ואם רואים השעה צריכה שילקה העובר במכות מרדות ג"כ יתנהגו ככה, וגם בעיקר הנדוי אם רוצים ב"ד למחול מוחלין כל עיקר, למד מהך דא"ר יהודא ח"ו שעקבי' נתנדה שאין עזרה ננעלת על חכם במותו בחכמה וביראת חטא וכו' אלא את מי נדו את אב"ח וכו', ודברי ר"י לכאורה תמוה וכי משא פנים יש בדבר כיון שחייב נדוי מה יועיל שהוא יחיד הדור כיון שנתחייב ע"פ הדין ידונו אותו כדינו, אלא ודאי דהדבר תלוי רק לפי ראות עיני הב"ד וגם בנחיצות השעה אם רואין שיוכל לצמוח קלקול יותר גדול אם לא יעשו כתורה, אזי אסורים למחול על כבודם, אבל בחסיד גדול וקדוש שידענו מצדקתו שלא ירבה ע"י מחלוקת, כמו שהעידו מעוצם יראתו ואין כאן חשש לצמיחות תקלה ומחלוקת כמו שהיה באמת שקודם מותו צוה לבנו כי יחזור מהוראותיו שוב יכולין למחול בכה"ג, ומפ"ז יצדקו דברי ר"י ח"ו שעקבי' נתנדה שבלי ספק בצדיק גדול כמותו לא העמידו דבריהם על הדין רק היו מוחלים לו ומכאן ראי' לשיטת הרמב"ם שתלוי כל ענין זה רק בב"ד לבד וז"פ8:
פרק שלישי
ועתה נבא לברר וללבן על איזה אופן היתה עמידה למנין והכרעת הרוב בזמן ישיבת ב"ד הגדול, דע כי כלל גדול אצלנו שבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות נחתך הדין ע"פ הרוב דיעות ומה שמכריע הרוב בין לזכות בין לחוב כן יקום והוא מצות עשה מן התורה ע' רמב"ם פ"ח מה' סנהדרין ובס' המצות מ"ע קע"ה דכ' אחרי רבים להטות, ובפי' אמרו (חולין י"א ע"א) רובא דאיתא קמן כגון סנהדרין ותשע חניות לא קא מיבעיא לי דב' אחרי רבים להטות, אולם יש לחקור דמקרא זה אינו מבורר עדיין, אם הא דהולכין אחר הרוב הוא מטעם דהרוב נחשב ככלו, ומיעוט המתנגדים מוכרחים ע"פ התורה להתהפך להודות לדעתם ולבטל סברתם הראשונה לגמרי, ולא נשאר (אדר) [אחר] ההכרעה שום מיעוט, והוראה תצא אחר העמידה למנין מפי כל הסנהדרין יחד דהרי מיעוט המתנגדים מוכרחים בע"ב להתהפך לדעת הרוב, או דילמא הא דצוותה תורה לילך אחר רוב לאו משום דרובו ככלו, דבאמת אף אחר הכרעת הרוב אינו הכרח שהמיעוט יתהפכו בסברתם להודות לדעת הרוב, רק באמת יכולים להשאר בדעתם, כמו שהיו סוברים קודם ההכרעה, רק במעשה לבד מחוייבים אף המיעוט לעשות כהמרובין, אבל בפעם אחרת אם תמצא מקום להתקיים דעת המיעוטים, אחר שלא נתבטלו המועטים לגמרי, והיה לדעת המועטים עכ"פ קיום בסברא, אף שלא היה להם קיום במעשה, וא"כ הדין שנתבטל במעשה ע"י הכרעת המרובין בפעם א', יוכל להשתנות אח"כ ע"י שיצטרפו עוד הפעם מחדש עם חכמים אחרים, אשר יכריעו אח"כ הדברים על דעתם, ונ"ל דזה הוא החילוק מה שמצינו בש"ס דברובא דאיתא קמן ליכא מאן דחולק, ואף ר' עקיבא ור"ט ור' מאיר דחיישי למיעוטא ספ"ק דמכות, ברובא דאיתא קמן מודים, אכן בענין רובו ככלו מצינו דחקרו ע"ז (הוריות ג' ע"ב נזיר מ"ב ע"א חולין י"ט ע"א) ובנזיר מסופק הש"ס, אם רובו ככלו דאורייתא או לא, ובחולין הוא פלוגתא בין רבנן לר' יוסי בר' יהודא, ולכאורה מה חילוק יש בין אזלינן בתר רובא דכ"ע מודים דהיא מ"ע מה"ת, ובין רובו ככלו אשר חקרו אחריו אם הוא דין תורה או רק דרבנן: אולם הן הן הדברים האמורים למעלה דבזה דעושין במעשה כהרוב לית מאן דפליג, אבל מזה לא נדע עדיין הספק השני אם המיעוט מוכרח להתהפך להרוב ונתבטל המיעוט לגמרי, ויש נ"מ גדולה בזה למשל בהך דרובו של אחד כמוהו בשחיטת סימנים, לפי מה דקי"ל יו"ד סי' ח"י וסי' ך"ג דשחט בסכין שאינו חד פסול אע"פ שהדין אפילו הולך והביא כל היום כשר הטעם דפסול בסכין שאינו חד, כתבו האחרונים דמיד שנשחט רוב הקנה הוי כנשחט כל הקנה דהרי רוב של קנ' כנשחט כלו, ועת' מה ששוחט במיעוט הקנה הוי כאלו מוליך בידו או ברגלו, שהרי א"צ שוב לשחוט מיעוטו של קנה אחר שכבר נשחט המיעוט ע"י שחיטת רובו, ונחשב שחיטת מיעוטו של קנה בסכין שאינו חד לשהוי' ופסול, וזה שייך דוקא אי אמרינן דמיעוט אשר עודנו קיים נתהפך לגמרי להרוב ואף מה שעודנו אינו נחתך כנחתך חשוב ואולם אם אמרינן דהמיעוט במקומו עומד ולא נחשב כאלו גם בו עברה המעשה אשר עברה על הרוב, רק דהלכה היא דא"צ בשחיטת יותר מרוב סימן אחד וזה לבד מספיק להכשיר השחיטה, אבל עדיין מיעוט קנה הנשאר כלא נחתך חשוב, א"כ יהיה כשר באופן זה דהרי קי"ל מוליך ומביא במיעוט סימן ג"כ בשר דהרי חותך עדיין מקרי אחרי שלא נחתך עדיין:
וזה ג"כ כוונת הש"ס (חולין י"ט ע"א) דפליגי שם נשחט ב' שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כלה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ור' יוסי בר"י ס"ל רובו ככלו, וא"ל אביי אטו כל רובו דעלמא ר"י בר"י קתני להו, א"ל אנא רובא דשחיטה קא אמינא דשמענא דפליגי, היינו דבתחלה סברו דרובו של אחד כמוהו ג"כ הולך רק בשיטות ר"י בר"י ומקשה הש"ס וכי בכ"מ דקי"ל אזלינן בתר רובא, וכי זה דוקא ר"י בר"י ולרבנן אין הולכין בתר רוב כלל, וזה אי אפשר דהרי רובא דאורייתא לכ"ע, ומשני אנא רובא דשחיטה אמינא דשמענא דפליגי, היינו בזה האופן אם רוב דשחיטה מחשיב ככלו אשר מיעוט הקיים נחשב כאלו נחתך כבר, דבר זוז רק ר"י בר"י תני לה, אבל בזה דרוב סימן מספיק בשחיטה לא פליג שום איש, ורבי דריש לי' (חולין ך"ח ע"א) כי נצטוה משה בע"פ על רוב א' בעוף, ורק פליגי אם רובו ככלו אבל לא בהך דאזלינן כתר רובו וזה אמת9:
עכ"פ הילוך אחר רוב ליכא דפליג וברובו ככולו פליגי ומ"מ לפסק הלכה קי"ל גם רובו ככולו, והמיעוט נתהפך ונחשב כבל, וכן מסקינן בריש הוריות דגם גבי' סנהדרין מחשיב כאלו הוראה יוצאת מכל הסנהדרין יחד, ורוב הסנהדרין ככולהו חשוב, ומיעוט המתנגדים נתהפכו לדעת המרובים המכריעין, ואחר ההכרעה לא נשאר לנו שום מיעוט המתנגד אחר שמוכרחין להודות לסברת הרוב, ולפ"ז אף אם יזדמן אחר כך חכמים אחרים אשר יוכלו להצטרף לדעת המועטים בדרשותם או בסברותיהם, מ"מ אין בידם לחלוק על המשפט אשר פעם א' יצא בהסכמת כלם דהרי המיעוט נתהפך לרוב אחר הכרעה, ושוב אין ביד המיעוט לבטל דבריהם הראשונים שהודו להרוב, וזה ג"כ כוונת התוס' (ב"ק ך"ג ע"ב) ד"ה אין הולכין בממון אחר דב"ד מוציאין ממון ע"ש, והיינו דרובא דדיינים כיון דקי"ל רובו ככולו א"כ לא נשאר שום מיעוט כלל והמשפט אחר ההכרעה יוצא מכלם (ירד) [יחד], וכבר הזכרתי זאת בחיבורי מאמר לא תסור בשם בעל גט פשוט ע"ש, ולדעתי ג"כ נמצא סברא זאת ברמב"ן תורת האדם שער הסכנה, וז"ל הא דהולכין בתר רוב בכל מילי דסנהדרין אפילו לענין מיתה, וגבי' אכילת חולה ביו"כ אזלינן בתר הרוב דהקשו מ"ש ברובא דדיינים הולכין אחר רוב אפילו בדיני ממונות, ותי' ומיעוט דדיינים לא חשוב מיעוט כלל אומדנא אפילו נגד הרוב, אפשר לומר שאני התם דכלהו דיינים נינהו, אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריך כמאן דליתנהו דמי, וסנהדרין נמי לחיוב לאו בתר רוב אזלינן אלא ע"פ שנים, אלמא דינא אחריתי איכא בסנהדרין, אבל בספק נפשות לאו בת"ר אזלינן באומדנות כו' וכן במנין שוה הולכין אחר חכמה ובקיאות אע"ג דליתא הכי בדין סנהדרין, התם דיינים נינהו וכלם צריכים לאותו הדין ומדינא לא היו ראוי להיות דין עד שיסכימו כלם לדעת אחת אלא דרחמנ' כתב אחרי רבים להטות עכ"ל, וכוונתו בזה דבאמת כיון דקי"ל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, א"כ גם בדיני נפשות אין לנו לילך אחר רוב דיינים המחייבים, רק כיון דהתורה כ' אחרי (רבות) [רבים] להטות ואפילו לחיוב סגי בשני מכריעין, וע"כ הטעם כיון דקי"ל רובו ככולו, ואחר הכרעה שוב המשפט יוצא מפי כלם דקי"ל רובו ככלו, וא"כ אין הולכין בדיני נפשות ברוב המכריעין לחובה בתר רוב לבד רק בתר כל הסנהדרין דרובו ככלו דמיעוט נתהפכו לדעת הרוב והם מוכרחים לחזור מסברתם ע"י הרוב, משא"כ בהך (יומא פ"ה ע"ב) לענין פירש לחצר אחרת דשם איננו רובא דאיתא קמן אשר המיעוט יהיה נתהפך להרוב ולא היה במעמד אחד דהרי בזמן שהיו עומדים הישראל והעכו"ם לא שייך אז ביטול והיפוך להרוב, אחרי דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והיינו (דאיך) [דאין] אפשרות לביטול אחר שעומד במקומו, וק"ו הוא מניכר האיסור דקי"ל דאינו בטל מפני דאי אפשר לומר דחתיכת איסור נתבטלה ונתהפכה לענין הרוב, ונחשב כאיננה כאן, אחרי שרואין ומכרין אותה כי היא זאת, מכ"ש בקבוע אשר עומד וניכר בפ"ע אין אפשרות לביטול, וכן ישראל זה אשר עמד בין ט' נכרים כיון שעומד בפ"ע וניכר א"א כאן לביטול, וגבי' סנהדרין הדיינים לא נתבטלו דכל אחד עומד בפ"ע ואינו נופל ענין ביטול עליהם, רק על סברותיהם ודעתיהם אנו חוקרים ובזה שייך ביטול דסברתם ניידו, ואחר שהרוב מכריעים להיפוך הנה דעתם תכריע על כף המאזנים, והמיעוט מוכרח להודות כי דבר בטל דברו ואין ממש בסברתם, אחר שאין בענינים אלו רק ראיות אומדיות או ראיות מקובלות, הנה בב' אופנים הללו דעת הרוב מכריע, אבל אין צריכים לאישי החכמים, משא"כ בט' עכו"ם וישראל אחד דדנים על הגוף לא שייך ביטול כיון דקבוע וכמחצה דמי, ובשעה שפרשו לחצר אחרת לא הוי רק רובא דליתא קמן ומפ"ז אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב דכל דפריש מרובא פרוש לא הוי ודאי גמור רק ספק שהתורה התירה ע' שיטה מקובצת ב"מ סוגי' (דתכפו) [דתקפו] כהן בשם ר"ש מפליזא לתרץ קו' התוס' בקפץ אחד מן המנויין דנימא כל דפריש מרובא פריש, ותי' דזה אינו ודאי רק ספק שהתורה התירה וגבי' מעשר כ' עשירי ודאי ולא עשירי ספק וגם זה מכלל ספק לא יצא, וע' כו"פ סימן ק"י אבל ברובא דאיתא קמן ולא ניכר איסור שוב נהפך המיעוט להרוב ורובו ככולו10, וכן ראינו בעקבי' בן מהללאל דאמרו דלא הרגו אותו מפני שלא דן למעשה, ומ"מ מצינו שאמרו לו חזור בך ונעשך אב"ד, ולא רצה לחזור ונדוהו, וקודם מותו אמר לבנו שיחזור מדבריו, ולמה בקשו זאת שיחזור ולמה היה נחוץ לצוות לבנו קודם מותו שיחזור, הרי עקבי' עצמו לא היה דן הלכה למעשה, ורק החזיק בסברתו לבד, ובמעשה הנהיג כרוב המכריעין, ומ"מ כיון דהדין הוא דהמיעוט צריך להתהפך גם בסברא כדעת הרוב, למען לא יהיה לדיעה זאת שנתבטלה פעם אחד במנין קיום ומציאות בשום פעם, כיון שנמנה פ"א במנין יצא המשפט מפי כלם ונתחקה אמירתם לדין תורה, ואי אפשר שיתבטלו דבריהם לא בזמן זה ולא בזמן אחר, ומפ"ז בקשו שיחזור מסברתו, וקודם מותו צוה לבנו שיחזור באמת:
וכבר הזכרתי קצת מסברא זאת בספרי אלה המצות בשם הר"מ בן חביב בספר גט פשוט בכללים שבסוף ספרו כלל א', שביאר ג"כ עפ"ז סברת התוס' ריש פרק המניח (ב"ק ך"ז ע"ב) על אופן זה דמיעוט דדיינים לא חשוב מיעוט כלל, כיון שמחויב להתהפך גם בסברא לדעת הרוב, והרב קצות החושן בקונטרס הספיקות התעורר ע"ז דיש חילוק דדוקא בב"ד של שבעים וא' כיון דנעשה זקן ממרא על המראתו אז צריך להתהפך לסברת המכריעין, אבל בב"ד של שלשה אפשר דדעת המיעוט נתקיים עכ"פ בסברא, אע"פ שבמעשה מוכרחים לעשות כהמכריעין, אבל לפי מה שכתבתי לעיל, הנה גם מאחרי רבים להטות ומדין דזקן ממרא ג"כ אינו מוכח דדעת המיעוט נתבטל, דאפשר גם שם לא רמזה התורה רק על המעשה שיעשה כהרוב, ולא על הך שיהי' מיעו' נתהפך לרוב, וזה בא להם מצד אחר (הוריות ג' ע"ב) מפני דכ' כל בהוראה וקי"ל רובו ככולו ואין כאן שום מיעוט כלל, וכן הלכה לענין זימון דברובא דמנכר אע"ג דשלשה אכלו ירק מצטרפו לזימון, וכן לענין עומד מרובה על הפרוץ דנחשב כסתום, וכן לענין רוב כוס ע' או"ח סי' קצ"ח ובט"ז שם, כיון דהוכיחו דרובו ככולו ומיעוט נתהפך לגמרי כהרוב, הה"ד ברוב מזכין או מחייבים בב"ד של שלשה ג"כ נתבטל המיעוט לגמרי ולא נשאר לדעת היחיד שום קיום אחר שרוב הוא ככולו, (איך) [אין] אפשרות להתנגד לכולו:
וצדקו עפ"ז ג"כ דברי מרן הב"י שהחזיק בדעת הרדב"ז דגם בב"ד של שלשה מכריחין השניים את הדיין המתנגד שיחתום הפסק דין כיון שמוכרח להתהפך גם בסברא כהמרובין פשיטא דצריך לחתום גם הפסק דין דלא כמבי"ט אשר הביא בעל גט פשוט שחולק בזה וכ' שאין המרובין יכולים לכוף למיעוט לחתום פס"ד, אולם לדעתי נראה דנעלם מהמבי"ט משנה מפורשת באבות אשר אמרה בפירוש אל תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ולא אתה, שלא יוכל לומר הדיין היחיד קבלו דעתי שהם רשאים היינו המרובים יוכלו לומר להיחיד קבלו דעתי מפני דאמרינן רובו ככולו, וצריך היחיד לחזור לסברתם, והה"ד דמוכרח ג"כ לחתום הפס"ד כדעתם אחרי שהם רשאים לומר קבלו דעתינו: וע"פ האמור הבנתי גם כן מה שאמרו (זבחים י"ב ע"א) מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר"א בן עזרי' בישיבה, כל הזבחים. שנזבחו שלא לשמן כשרים, ומקשה הש"ס למה לי' למימר ע"ב זקן משום דכולהו בחדא שיטתי' קיימו, ופרש"י דכלם הי' בישיבה אחת יושבים וכלם היו כאיש א' ע"ש, ולפי האמור למעלה דמיעוט שנתבטל ע"י הכרעת הרוב א"כ מיעוט נתהפך גם בסברתם לדעת הרוב, וכאן ג"כ שהי' ע"ב זקנים ביחד, אע"פ שמתחלה היו בשעת מו"מ דיעות שונות זה בונה וזה סותר, מ"מ אחר שנגמר הדבר במנין שוב גם המתנגדים מוכרחים להטות לדעת המרובים ומפ"ז כיון דבישיבה אחת היו יושבים חשובים אחר ההכרעה כאיש א', וקראה אותם המשנה ע"ב זקן בלשון יחיד11:
פרק ד
ועתה כיון שבררנו חידוש זה אשר לא ידענו עד כה דמיעוט מוכרח להתהפך לדעת המרובים, ומפ"ז מצינו בספרי אפילו על ימין שהוא שמאל שומעין לו, וכן מצינו (ר"ה ך"ה ע"א) שקרא לו ר"ג לר' יהושע רבי בתורה ותלמידי שקבלת דברי, ולא יאמר בעל המחלוקת איך אתיר לעצמי, ואנכי יודע בבירור שטעו, נאמר לו אפשר שצדקת בדבריך, אבל בכך אתה מצוה קבל דבריהם וחזור לסברתם ודעתם ושתוק, ואולם יש לתמוה ע"ז מסוגיא רפ"ק דהוריות הורו ב"ד וידע א' מהם שטעו או (תלמוד) [תלמיד] שהגיע להוראה והלך ועשה על פיהם הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד, ומוקי הש"ס כגון דידע דטעו וטעה במצוה לשמוע דברי חכמים, ואם אפילו ידע דטעו מ"מ אפילו על ימין שהוא שמאל שומעין להמרובין, א"כ למה חייב קרבן הרי אדרבה כדין עבד ואף לכתחלה חייב לשמוע להם ותלה בב"ד מקרי, וביותר מבואר בירושלמי ריש הוריות ואי דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים משום דאחריהם אחריהם, לאו שמעון בן עזאי הוא, דהרי תניא ימין ושמאל עד שיגידו לך על ימין שהוא ימין כו' וכבר בספרי מאמר לא תסור הבאתי דברי רמב"ן בשורש א' ובאר שבע פ"ק דהוריות ופני משה בפי' לירושלמי שהתעוררו בזה והרב פני משה רצה לומר דהירושלמי ובבלי חולקים בעיקר זה, אולם. גם הבבלי ע"כ הולך בשיטה זאת דהיכי שהורה להיפך מהלכה א"צ לשמוע להם, דאל"כ למה מביא קרבן הרי מצוה עביד גם באופן זה, ואין כאן טעות כלל, והנה הרמב"ן כתב ליישב הסתירה מפ"ק דהורי' בזה"ל, ויש בזה תנאי יתבונן המשתכל פ"ק דהוריות, והוא שאם היה בזמן סנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו ב"ד הגדול, בדבר אחד להיתר והוא סובר שטעו בהוראותיהם אין עליו לסמוך על דעת החכמי' ואין רשאי להתיר לעצמו דבר האסור אבל ינהג חומר לעצמו, וכ"ש אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהם בב"ד הגדול ויש עליו לבוא לפניהם ולסדר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו ואם הסכימו כלם בביטול הדעת שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהיג בדעתם אחר ההסכמה עכ"פ עכ"ל ורמז לדברים אלו הר"ן בחי' פ"ק הנחנקין ובעל החינוך פ' שופטים וכוונת הרמב"ן ליישב על דרך זה דפ"ק דהוריות מיירי שהיחיד לא טען טענותיו ולא נשאו ונתנו עמו החכמים בהוראה זאת, רק ישב ושמע דבריהם ולא הרצה סברותיו להראות טעותם בכה"ג אסור לו לנהוג כדעת הרוב היכי שידע שטעו, והטעם דאין כאן מצות התורה אחרי רבים להטות, כי אפשר אלו היו המרובים שומעים דעת היחידים היו חוזרים מסברתם והיו מודים להיחידים והיו מצדיקים דבריהם, ומפ"ז היכי שהיחיד יודע שהאמת אתו אולם לא הרצה סברותיו לפני הב"ד אזי חייב קרבן, אבל היכי שטען היחיד טענותיו והמרובים שמעו טענות וסברות היחיד ועשו הסכמה לבטל דעת היחידים, שוב בכה"ג חייב היחיד לעשות כהמרובין ואפילו על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם ולהנהיג כמותם כן הוא תוכן כוונת הרמב"ן:
ומצאתי סמך לדבריו מש"ס מפורש (שבת ל"ד ע"א) דאמר ר"ש בן יוחאי להאי סבא שפקפק במה שטהר את מקום המסופק, א"ל ר"ש אלמלא לא היית עמנו ואלמלא היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה את אומר היינו דבאופן זה שלא נמנה עמהם ולא נתבטלה דעתו ע"י המנין שוב יפה אומר שיוכל לסתור דעת המרובים אם מראה להם שטעו, ואסור לסמוך על דעתם אחר שידע שטעו כיון שלא נמנה עמהם שוב לא נתהפכה סברתו לדעת המרובין, אבל עכשיו שהיה עמהם ונמנה עמהם ביחד שוב אסור לו לזוז מהם ולהרהר אחר דבריהם של המכריעין ואם עשה מעשה בזה בזמן ב"ד הגדול אזי עונש זקן ממרא עליו, וע' ג"כ תוספתא סוף אהלות שישבו רבי ור' ישמעאל בר' יוסי, ונמנו ופטרו את אשקלון מן מעשרות ורבינו הקדוש שאל לר"י בר"י הטעם מפני מה לא רצה למנות עמהם, הרי שר"י בר"י לא רצה להצטרף למנין בזה, מפני שבאופן זה היכי שהיה עמהם במנין נתחקה הדבר לדין תורה, ודבר זה נתקיים עולמית ולא יוכל להתבטל, ויש לכווין כוונה זאת ג"כ במה שמצינו משנה פ"ב דידים והוא ג"כ (חגיגה ג' ע"ב) דר"א שאל מה חידוש היה בבית המדרש, אמרו לו נמנו וגמרו על עמון ומואב שמעשרין מעשר עני בשביעית אמר להו אל תחושו למניניכם כך מקובל אני הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין וכו', ולשון אל תחושו למניניכם קשה להולמו שהרי אדרבה הסכים למנינם, אבל לפי הנ"ל לפי מה שהראיתי לעיל דוקא בהתאסף כל החכמים במנין אחד שייך הדין דאחרי רבים להטות ואסור לבטל דבר זה בשום אופן, אבל היכי שהיה חכם אחד יושב לבדו ולא היה במנין, שוב אח"כ יוכל לקבץ אצלו חכמים אשר ינטו לדעתו, ולבטל משפט הב"ד והסכמתם, משום דדעת יחידים לא נתבטל היכי דלא טענו טענותיהם דאפשר המרובים היו חוזרים מדעתם אם שמעו טענות היחידים, והנה ר' אליעזר לא הלך לבי' המדרש למנות עצמו לשום דבר אחר עובד' דתנור עכנאי, וא"כ באופן זה אין המנין מועיל ואפשר לחלוק על הכרעה זאת בטענות חדשות שלא הורצו הטוענים לפני ב"ד קודם, וא"ל ר"א אל תחושו ותהיו מסופקים עדיין בדבר זה כי אינו עדיין כהלכה אף שנמנו עליו שאין להשגיח כ"כ על מנין זה מפני שלא היה ר"א במעמד זה, דבלא"ה אין צריך לדבר זה עמידה למנין, כיון שהוא הלכה למשה מסיני, ואין צריך לדין זה חיזוק ע"י מנין החכמים, ואין כאן ספק כלל בזה מצד כי המנין אינו שלם וז"ב:
וכסברת הרמב"ן הסכימו להקת המחברים מובא בכנה"ג ס' ט"ז ובגט פשוט בסוף ספרו כלל א', דלא שייך אחרי רבים להטות רק ברובו מתוך כלו שהיו ביחד בישיבה נתבטלה דעת היחידים מתוך טענות המרובים ואזי אסור לזוז מהכרעה זאת, אבל היכי שלא הי' החכמים המתוכחים במעמד א' ולא נשאו ונתנו פה אל פה, אין כאן רוב כלל דאלו היו המרובים שומעין סברתם היו חוזרים לדעתם, וביותר הרחיבו בדיבור זה הרלב"ח בקונטרס הסמיכה שלענין הסמיכה שהנהיגו חכמי צפת, כיון שהרלב"ח לא היה במעמד זה יוכל לבטל עשיותיהם לא אמרינן רובו ככלו רק ברובו מתוך כלו אם לא היה במעמד זה לא נתבטלה דעתו, וכן מוכח ג"כ מהך דרובו דמינכר בעינן (ברכות מ"ח ע"א) דלמה צריך דוקא עשרה כיון דסגי בשבעה אכלו לחם א"כ תסגי בשבעה לבד בלא המיעוט, וכן למה צריך בכ"מ שישתה רוב כוס והכוס יהיה מלא (או"ח סי' קצ"ב) תסגי היכי שלא היה בכוס רק רוב לחוד, וכן ברובא דדיינים כיון דשני דיינים מכריעין נגד האחד א"כ למה צריך שישבו ב"ד של שלשה תסגי בשני דיינים אשר עומדים בדיעה אחת, וכן בד"נ תסגי רק בישיבת י"ב או י"ג דייני' אחרי שהם מכריעין תמיד, ולמ' צריך ב"ד של ג' בד"מ וב"ד של ך"ג לדיני נפשות, אלא ודאי הן הן הדברים שדברנו למעלה שבודאי התורה נתנה שיעור שלם ובציר משיעור זה אינו מספיק ובודאי לזימון צריך דוקא עשרה ולא פחות, וכן כוס צריך להיות דוקא מלא, וכן ב"ד לדיני ממונות צריך דוקא שלשה ולדיני נפשות עשרים ושלשה ולא פחות, רק היכי שהיו רוב מתוך כלו בישיבה אח' אזי נתחשב מיעוט ג"כ להרוב, ונעשה עי"ז שיעור שלם, וב"ד של ג' אשר עושים ע"פ שנים המרובים, אין המשפט יוצא ונגמר מפני אלו השנים לבד דבודאי שנים שדנו אין דיניהם דין, רק כיון שיש שלשה שוב שנים מכריעים את היחיד ומוכרח להתהפך לדעתם וא"כ לבסוף המשפט יוצא מפי שלשה דהיחיד מוכרח לחזור להמרובים, וכן בב"ד של ך"ג בלי ספק בפחות משיעור זה אינו מספיק לדיני נפשות רק בישבו ביחד ך"ג דיינים וי"ב מהם מזכין או י"ג מהם מחייבין שוב המיעוט נהפך לדעת הרוב ושוב מקרי ך"ג מחייבים, דלאחר ההכרעה נעשו כאיש אחד חברים בלי שום פירוד, וזה באמת כוונת הש"ס (הוריות ג' ע"ב) לבתר דאיפרך ר' יונתן דאע"ג דכ' הגוי כל, מ"מ אמרינן רובו ככלו ומקשה הש"ס א"כ כל למאי אתי ומשום עד דיתבו כלהו הוי הוראה ע"ש דהיינו דלא תאמר כיון דרוב מספיק א"כ שוב אין צריך רק ישיבת הרוב בדיעה אחת, אחר שהם לבד המכריעים בישיבת כלם יחד, קמ"ל דמ"מ ישיבה אחת בעינן דאז מיעוט נתהפך להרוב והוי כלו, אבל רוב לבד בלי צירוף המיעוט המתנגדים שנתהפכו לדעתו אחר הכרעה, בודאי אינו מספיק והיינו רק רובו מתוך כלו וז"ב מאוד:
ואולם שיטה זאת עדיין לא יתכן עם שיטה דפ"ק (הוריות ג' ע"ב) א"ר יהונתן מאה שישבו וכו' שנאמר ואם מעיני כל העדה, דכל יתירא בא להורות דכאן כלם בעי אע"ג בכל התורה כלו רובו ככלו, ומקשה הש"ס מהך דהורה כלם וידע אחד מהם שטעו והרי לא הוו הורו כלם ומשני בהרכין ראשו אבל בשתק לא הוו הורו כלם, ואם ישבו כלם ואמר אחד טועין אתם הדין מפורש במשנה שם דפטורין הב"ד, ויחיד העושה כהוראת ב"ד חייב להביא קרבן דלא מקרי עשה ברשות כיון שלא הורו כלם דהרי החכם אומר להם שטעו ע"ש, ולשיטת הרמב"ן בדוקא בשתק ולא הרצה טענותיו אז חייב היחיד שיודע שב"ד טעו והעם פטורין, ואם אמר להם טועין אתם ועשו הסכמה לבטל דברי היחיד אזי אפילו על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם אף הדיין הסותר דבריהם, ועתה נהי דלענין פטור הב"ד יש לנו קרא מיוחד שב"ד אינם חייבים קרבן, היכי שלא הורו כלם ואמרינן בתוספתא ובירושלמי פ"ק דהוריות חומר בהוראה מדיני נפשות דבדיני נפשות הולכים אחר רוב, ובהוראה אינם חייבים ב"ד עד שיורו כלם, אבל לענין חיוב היחיד שעשה ע"פ ב"ד פטור ולא עשה ברשות ב"ד חייב, וא"כ בטען חכם אחד טועין אתם והרוב הסכימו בהסכמה מוחלטת לסתור דעתו א"כ בכה"ג החובה ע"פ התורה שכל יחיד יעשה כדעת רוב הסנהדרין ולא כדעת יחיד אפי' אמרו על ימין שהוא שמאל חייב לשמוע להם מפני אחרי רבים להטות וע"פ התורה אשר יורוך ומדוע יתחייב היחיד קרבן הרי עשה ברשות ומה היה לו לעשות הרי נצטוה ע"פ תורה לעשות כהמרובין ולא להשגיח ע"ד היחיד הטוען טועין אתם והוא קו' גדולה מאד:
ובינותי בספרים ומצאתי להרב באר שבע התעורר באמת להקשות בכיוצא בזה, כיון דאמרינן במסקנא דגם לענין הוראה אמרינן רובו ככולו ואין חילוק בין דיני נפשות להוראה ורוב סגי בשניהם, א"כ איך נפרנס המשנה טועין אתם פטורים ולא מקרי הוראה, והרי רובו ככולו ומקרי הורו כלם ומה איכפת לן דהיחיד אומר להם טועין אתם אחרי שבהכרעת הרוב סגי דג"כ גבי' הוראה אמרינן רובו ככלו, וביותר תמוהים דברי הרמב"ם פ"ח מה' שגגות דאף בשתק נמי מקרי הוראה והורו כלם רק בידע דטעו לא מקרי תולה בב"ד, א"כ למה ישתנה באומר טועין אתם אדרבה באומר טועין אתם נסתרו דבריו ורובו ככולו ורובו מתוך כולו מתוך מו"מ של הלכה והניח הרב הנ"ל בצ"ע, וראיתי בירושלמי על הך דינא דטועים אתם פטורין וז"ל מה אנן קיימין אם בשסילקן תתבטל הוראתן ואם בשסלקו אותו תבטל הורייתו, אלא כי אנן קיימין בשזה עמד בתשובתו ע"ש, דקו' הוא בקושייתנו, ממ"נ אם טען טועין אתם והראה להם טעותם, א"כ בלי ספק חייבים לחזור לדעתו מפני שצריכים להיות מודים על האמת, ואם הרוב סלקו דבריו בין בסברא או אפילו בלי סברא וטעם (מוכרם) [מוכרח] היחיד להתהפך למרובים ורובו ככלו הוא והורו כלם מקרי, ומשני תפתר בזה עומד בתשובתו היינו שלא סלקו המרובים את היחיד ולא היחיד את המרובים, כי היחיד יש לו תשובה ע"ד המרובים, והם לא יוכלו להשיב לו תשובה שלימה על שאלותיו וכן היחיד לא יכול להשיב תשובה על סברתם ג"כ, ובכה"ג לא שייך הדין דאחרי רבים להטות כמו דקי"ל (פ"ח מה' סנהדרין) באחד אומר אינו יודע אין כאן רוב, מכ"ש באופן זה שלא ידעו להשיב על דבריו וכן הוא לא סילק את המרובים ג"כ מאשר שאין לו להשיב על טענותיהם ובכגון זה לא הוי רובו ככלו, והרמב"ן לא אמר רק בעשו הסכמה מוחלטת לסתור דבריו בין השיבו על דבריו בדעת וסברא בין אמרו לו שמסכימים כלם לבטל דבריו אפילו בלי טעם אפילו על ימין שהוא שמאל שומעין רק להמרובין, אבל כשמודים המרובים דטענתו טענה מספקת ולא יכלו להשיב על דבריו רק שהסברות אשר סמכו דעת המרובים לא יוכלו להיות נסתרים מהמיעוט החולק בכה"ג פטורין הב"ד ויחיד שעשה ע"פ חייב דלא מקרי עשה ברשות אחרי שלא עשו הב"ד הסכמה לבטל דעת המיעוט ונכון12:
פרק (ד) [ה]
וממה שנתבאר לעיל תמצא דבין באומר המיעוט אינו יודע או בשותק ולא טען טענותיו או באומר טועים אתם ולא סלקו את סברתו אף שלא ידע להשיב גם על דבריהם, ומכ"ש היכי דלא היו הסנהדרין כלם במעמד אחד ובישיבה אחת, רק כל א' ישב ודן במקומו ואומר סברותיו בפני עצמו ולא נשמעו טענותיהם לחכמים המתנגדים בכל אלו אינו נופל בגדר הרוב כלל אשר שנאמר דגם ע"ז כ' תורה אחרי רבים להטו', והטעם דאמרינן אלו היו המרובים שומעים טענת היחידים היו חוזרים לדעתם כמ"ש בחיבורי מאמר לא תסור בשם הרשב"א ומובא ג"כ בב"י חו"מ סי' י"ד והרב בעל גט פשוט בכללים רמז ג"כ ע"ז, וז"ל שאלת ראובן ושמעון שבררו להם עשרה אנשים לראות בדינם הן לדין והן לפשר ונשבעו ע"ז לקיים כל אשר יגזרו אותן עשרה, ואם לא יסכימו כל הנבררים לדעת אח' אזי ילכו אחר הרוב, ובין כך נסתלק אחד מהם ולא רצה להיות עמהם באותו מעמד ולא אמר דעתו כלל באותו ענין תודיענו אם ראובן חייב לקבל מה שאמרו ט' הנשארים או רובם ותשובה דבר ברור כיון שנסתלק אחד מהם נתפרדה החבילה ולא עוד אלא אפילו אמר א' אינו יודע אינם יכולים לגמור הדין ע"פ תשעה לבד שאין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המזכים מתוך המחייבים מתוך מו"מ הלכה של כלם, אבל כשהמיעוט אינו בכאן לא, שאלו היה אותו האחד כאן שמא היה מראה פנים וטעם להיפך ממה שהסכימו והיו הרוב מודים לדבריו וכן כשהיחיד אומר אינו יודע ג"כ הדין כן דתנן אמר אינו יודע יוסיפו הדיינים עכ"ל:
אכן היכי שלא היה רובו מתוך כלו במעמד אחד ובישיב' אחת יש לנו כלל מיוחד לענין פסק הלכה, וזה הוא יחיד ורבים הלכה כרבים, ואינו כמו רובו דדיינים רובו מתוך כלו, דשם הרוב הוא דבר תורה, אבל יחיד ורבים הלכה כרבים, מדבר בנחסרו התנאים האמורים למעלה, ואין בזה רק דעת נוטה דבלי ספק המרובי' כוונו יותר למרכז האמת, ומפ"ז ברוב הפעמים נטו החכמים מכלל זה לפי ראות עיניהם, ואמרו הלכה כרבי אפילו מחביריו, ראה רבי דעת היחיד ונראה בעיניו שנאה בלשון רבים כדי שיסמכו עליו, וכן כלל דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי אפילו יחיד נגד רבים, וכן מ"ש פ"ק דע"ז בשל תורה הלך אחר המחמיר אף דהמיקל גדול בחכמה ומנין, ולפי פי' רוב המפורשים מנין היינו מנין חכמים, וא"כ התמי' עצומה מדוע לא ניזול בתר רובא אף להחמיר, וכן להיפך בדבר תורה הלך אחר המחמיר אף דהמיקל גדול בחכמה ומנין והרי רובא דאורייתא ומאי רבותא ודבר תורה סוף סוף כיון דיש לנו רוב היה לנו להקל, וביותר קשה מה שמצינו (יבמות י"ד ע"א) דבית הלל הוי רובא אבל בית שמאי מחדדי טובא, ולכאורה קשה וכי חידוד וחריפות מלתא הוא בהכרעת הרוב, הרי בלי ספק בתוך שבעים ואחד סנהדרין אשר ישבו בלשכת הגזית, וכן אפילו בב"ד של עשרים ושלשה לא היה כלם שווים בחכמה וחריפות, ובכל זאת רק רוב מנין מכרעת ולא רוב חכמה אשר אין לה שום יתרון בהכרעת הרוב, ע' ס' החינוך פ' משפטים מצוה ע"ה וז"ל ומה שאני אומר כי בירור הרוב לעול' כששני כתות חולקות שוות בחכמה, האמת כי כן נאמר בכל מקום, חוץ מן בירור הסנהדרין שבהם לא נדקדק בהיותם חולקים לדעת איזה כת יודעת יותר, אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, וכאלו צותה תורה אחר רוב של אלו תלך ע"ש, וע' מ"ש לעיל בשם הרמב"ן בס' תורת האדם דדוקא לענין אכילת חולה ביום כיפור הולכין אחר חכמה ובקיאות, אע"ג דליתא הכי בדין סנהדרין משום דהתם סנהדרין נינהו והתורה הצריכה שיעור ך"ג או ע"א וכיון דאיכא רובו מתוך כלו איכא רובו ככלו ונשלם השיעור הנצרך, וא"כ איך אמרו ביבמות בית שמאי מחדדי טובא לענין הכרעה נגד הרוב, עוד קשה דבדיני ממונות הדין דיכול המוחזק לומר קום לי ביחיד נגד רבים, וברובא דדינים לא מצינו שיוכל המוחזק לומר קום לי כפלוני הדיין אשר מצדיק דברי, וביותר קשה איך אפשרות לפסוק כדעת יחיד היכי דמסתבר טעמי' כמו (ע"ז ז' ע"א) דקי"ל הלכה כר' יהושע בן קרחה אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים כאן הלכה כיחיד, ומה ענין מסתבר טעמי' נגד דין תורה אחרי רבים להטות, וכן מצינו פ"ב דכתובות כאן הלכה כרבי מחבירו אפילו מחביריו, ומה עדיפות יש לרבי להכריע נגד המרובים, אשר התורה נתנה כח ועוז להכריע בכל דבר:
שוב ראיתי לאדונינו הש"ך יו"ד סימן רמ"ב בהנהגת הוראת איסור והיתר שהתעורר באמת להקשו' אחרי דרוב הוא דאורייתא כמו שראינו בעובדא דתנור עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) שאפילו בבת קול לא השגיחו נגד רוב חכמים, וא"כ מאי הטעם דסומכין בהפסד מרובה כדעת יחיד נגד רבים מכ"ש בגדול נגד קטן, ואיך יעלה על הדעת דגדול נגד קטן שלא נזכר בתורה, ולא במקומות ידועות בש"ס ופוסקים יהיה עדיף מרבים נגד יחיד וכו', וכיון דרבים נגד יחיד הוא דבר תורה איך אפשר להקל בהפסד מרובה הרי אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, וזה הוי קום ועשה לפסוק כיחיד, ומה בכך שהוא הפסד מרובה הרי דיני נפשות הוא גופו של אדם חביב מן ממונו, וקי"ל מחרימין ומפקירין ממון ע"פ סנהדרין, ועיר הנדחת אשר ממונם אבד ג"כ נדון ע"פ רוב ואין לך הפסד גדול יותר מזה ע"ש בש"ך שהאריך מאוד, ואני אוסיף עוד ראי' לדברי הש"ך מגמ' מפורשת (חולין מ"ט ע"ב) דר' ששת ס"ל חלב טמא ג"כ סותר, ורצה להקל משום התורה חסה על ממונם של ישראל, וא"ל ר' פפא רב ואיסור תורה ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, וכן (חולין ע"ז ע"א) בגידין הרכין דריש לקיש ס"ל דהוי כעור ובשר חופין את רובו ורצו להקל משום התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל ר"פ ריש לקיש ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ע"ש, ראינו דנגד איסור תורה הולכין בכ"מ לחומרא ולא משגיחין על הפסד הממון, וא"כ קו' הש"ך קו' חמורה מאוד אחר שבפירוש אמרו דגבי' דבר תורה לא משגיחין בזה לחוס על ממון של ישראל שנפסד, ותמיהני על הש"ך שלא הביא ראי' זאת לסמוך דבריו13:
אולם עפר אני תחת רגלי אדונינו הש"ך ובמחכ"ת נעלם ממנו כל ענין זה שדברו הקדמוני' דדוקא רובו מתוך כלו הוא דבר תורה, כמו רובא דסנהדרין ועובדא דר"א בתנור עכנאי שהיו כל הטוענים ביחד, אבל ביחיד ורבים ולא היו ביחד בישיבה אחת ולא עמדו למנין ולא טענו המתנגדים טענותם, לא נתבטלה באופן זה דעת היחיד, ועומדת סברתו עדיין בתוקפה בלי ספק ואין כאן רק דעת נוטה כיון שלא הוכרעה במנין, וכל היכי שיש פנים וטעם וסברא עושים כהיחי' אחרי שלא נדחה דעתו לגמרי, ואמרינן אלו היו המרובים שומעים סברתו של היחי' היו חוזרים לדעתו, ומפ"ז יכול באופן זה המוחזק להחזיק בממונו על פי סברת היחי' שלא נדחה דעתו עדיין בישיבת רובו מתוך כלל, וזה הוא דבר חדש דיחיד ורבים הלכה כרבים איננו דבר תורה כיון שלא היו במנין לא נתהפכה דעת היחיד להמרובין, אולם ברובא דסנהדרין רובו מתוך כולו נתבטלה דעת המועטין לגמרי ולא תקום ולא תהיה עוד בשום מקום ובשום זמן, ודבר זה שייך ג"כ לענין קים לי היכי דהי' בישיבה אחת לא שייך לומר קים לי, אבל בפלוגתת הפוסקים לא היו בישיבה אחת יכול לומר קים לי, וע' ג"כ בסוף ספר גט פשוט שהביא בשם חבל גאונים שחילקו ג"כ חילוק זה דבהיו הדיינים כלם בישיבה אחת אינו יכול לומר קים לי, כיון שאחר המנין נתהפך היחיד לדעת המרובין, ואיך שייך לומר קים לי אחר שאין כאן דעת יחיד שהרי המרובים אומרים לו קבלו דעתינו, ויחיד זה אשר עמד בתחלת מו"מ על ימינו נהפך אחר ההכרעה במנין לאויב ומנגד לו, ורק הרדב"ז הוא יחיד בדבר שכ' בספרו ח"ד סי' קי"ו בפוף דבריו בזה הלשון עוד אני אומר דלא אמרינן דיכול המוחזק לומר קים לי כפלוני פוסק אינו רק בא' נגד א' ושנים נגד שנים והדיין אשר לפניו באה השאלה סובר כחד מינייהו אבל ביחיד נגד רבים או רבים נגד מרובים מהם לא אמר אדם מעולם שיוכל המוחזק לומר קים לי כפלוני פוסק דא"כ בטלת מה שנאמר בתורה אחרי רבים להטות בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ולמה לא אמר הבע"ד קים לי כפלוני הדיין ע"ש, ובאמת לפי הענין הנאמר למעלה אין מקום לדברי הרדב"ז וערבב ביחד שני דברים רחוקים זה מזה בין אחרי רבים להטות רובו מתוך כלו שהוא דין תורה ובין יחיד ורבים הלכה כרבים אשר נאמר בעמדו החכמים כל אחד במקומו ובזמנו ובעירו ולא נשאו ונתנו יחד, והש"ך ג"כ הולך בעקבות הרדב"ז בזה, אבל זולתם כל הפוסקים הצריכו לרובא דאורייתא רק רובו מתוך כלו ע' ס' כנסת הגדולה חו"מ סי' ט"ז שפרטם בשם, ובפרט שהראיתי לעיל שיש לנו ע"ז קרא מיוחד דכתיב אם מעיני כל העדה וכל הוא מיותר לדרשא עד שישבו כלם היינו רובו מתוך כלו, שרק ע"י אמירת כל כ"ג או ע"א סנהדרין נחתך הדין ולא ע"פ הרוב רק בעמדו למנין בישיבה נתהפכו המועטין לדעת המרובין וכלם עומדים שוב בדיעה אחת וזה ברור:
עוד הראיתי בחיבורי מאמר לא תסור שכל החידוש שחדשנו ומצאנו רמז בגמרא דרובו מתוך כלו מצאתי ג"כ ברמז בלשון רבינו הרמב"ם פי' המשנה (שבת י"ג ע"ב) לענין י"ח דבר שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דברים גזרו בו ביום, כתב הרמב"ם באמצע הדיבור וז"ל חנני' גדול הדור היה והיו החכמים מבקרים אותו תדיר ופעם אחת בקרו אותו בעת חליו ונתקבץ שמה קיבוץ גדול עד שלא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה ולא היה באותו מעמד, והיה ב"ש יותר מן בית הלל והתורה כתבה אחרי רבים להטות ע"ש, ראו דברים נעימים יוצאים מפי משה אשר בכל פנימיות תורה שבעל פה נאמן היה, דקדק וכ' ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה ולא היה באותו מעמד, והיינו כמ"ש דבאם נעדר חכם אחד אשר ראוי להוראה אין אפשרו' לעמידה למנין דלא נקרא רובו מתוך כלו ולא נתבטלו עדיין דבריו ויוכל לעשות מנין אחר לבטל הסכמת הראשונים, אבל כאן על פי מקרה נתאספו לחנני' כל גדולי ישראל ולא נשאר חכם ראוי להוראה חוץ למעמד, ובכה"ג שוב הסכמת ב"ד במנין דבר תורה הוא דכ' אחרי רבים להטות, אבל שאר מחלוקת ב"ש וב"ה אשר רבו לא מצינו אצלם דעמדו במנין עליהם, הטעם דב"ש וב"ה כשני בתי דינים הם (יבמות י"ד ע"א) ולא נצטרפו יחד לעולם והיכי שלא הי' המתנגדים עם המכריעי' בישיבה אחת אין כאן מקום להכרעה, ועי"ז נתרבו מחלוקת קיימת בישראל בלי הכרעה, ורק ע"י מקרה זה שבאו לבקרו היו כל החכמים במעמד זה ביחד, וגמרו הדברים ונתחקו הדברים אלו לדין תורה, וזה הוא החומר בי"ח דבר עד שאמרו בירושלמי שבת דאפי' יבא אליהו לבטל אין שומעין לו היינו אפי' אליהו שיחזור המשפט ויחזור את ב"ד הגדול, מ"מ אין בידו לבטל תקנו' אלו שנגזרו במנין כיון שכבר נתחקו לדין תורה, שוב הדין כמו שאין נביא יכול לעקור דבר תורה כך לא יוכלו בית דין הגדול אשר יחזיר אליהו, לבטל דברים שנגזרו במנין וע"ז אמרינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין, והיינו דלא משכחת מנין גדול יותר משיעור הקבוע ע"פ תורה ואין מתבטלין לעולם כמו שיתבאר לקמן:14 כיון שדיניהם דין תורה לגמרי אחר שנגזר או נתקן פעם א' במנין כל החכמים יחד ברובו מתוך כלו יש להמתקנים תוקף ועוז ע"פ דין תורה וכל מה שעשו נשאר אצלנו קיים לנצח כמו דיני תורה ממש15:
פרק ששי
וע"פ העקרים שנתבארו למעלה נפתח לנו שערי אורה לגלות תעלומה ברמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"א אחר שהעתיק משנה דפ"ק דעדיות כצורתה שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו, אלא א"כ גדול הימנו בחכמה למנין, סיים ואיך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד של שבעים ואחד זה הוא המנין שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו, וכוונתו במה שסיים ולא חלקו בו להורות על ענין המדובר למעלה דאם חלקו ב"ד בשעת הכרעה ולא עשו הרוב הסכמה מוחלטת לדחות דעת המיעוט, מפני שלא ידעו להשיב על טענותיו ג"כ, אע"פ שנקבע הלכה כהמרובין, מ"מ לא מקרי עי"ז רובו מתוך כלו, ויכולים עוד חכמים פעם אחרת לעמוד על המנין ולבטל משפט הוראה זאת, אבל אם היו במנין ולא חלקו היינו שעשו ב"ד הסכמה מוחלטת לסתור טענות הטוען, בין ידעו להשיבו בסברא או לא ידעו רק ביד שאמרו אנו מבטלים דבריך ומסלקים את דעתך, הנה שוב מוכרח הטוען להתהפך לדעתם ושוב בכגון זה יצא המשפט מכל החכמים יחד ושוב אין יכול להתבטל בשום פעם:
ומה שאמרו במשנה עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין פי' הרמב"ם פי' חדש, היינו כיון שאין אפשרות למנין גדול ממנין אשר נקצב ע"פ התורה, וכמו דהלכה בכ"מ תרי כמאה וא"כ שנים עדים ואלף עדים שווים, כיון דגם לשנים נתנה התורה נאמנות שוב אין אפשרות נאמנות יותר, הה"ד בהוראה שכ' התורה שיעור ע"א סנהדרין לב"ד הגדול שוב אפי' עשרת אלפים חכמים ג"כ לא יוכלו להכריע אותם, ודעת רבינו שדבר שנגזור במנין א"י להתבטל לעולם מפני דבעינן גדולים במנין ואין אפשרות למנין גדול מן המנין אשר נקצב ע"פ ד"ת, וכשם שדברי תורה אינם מתבטלין כך דברי חכמים שנתחקו לדין תורה ע"י עמידה למנין גם הם אינם מתבטלין, וזה באמת ענין חדש אשר חידש רבינו ולא ראיתי לשום מחבר שיתעורר על חידוש זה דאין אפשרות למנין גדול ממנין ב"ד שבלשכת הגזית16:
ומזה שהקדמנו למעלה תוכל להבין ג"כ מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"א דב"ד הגדול שדרשו באחת מן המדות שהתורה נדרשת כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו כך, ועמד אחריהם ב"ד ונראה להם לסתור אותו הדין הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניהם ע"ש, היינו כמ"ש לעיל דוקא בטענו המועטים טענותיהם אז נתבטלו דבריהם לגמרי, אבל בלא סלקו אותו לא מקרי רובו מתוך כלו, ולמד הרמב"ם הה"ד היכי שבאו ב"ד אחרון בטעם וסברא חדשה, אשר לא עלה על לב הדורשים הראשונים, גם בזה אין כאן דבר שנגמר בעמידה למנין, אחרי שגם בזה אפש' שאלו היה נודע להדורשי' ראשוני' טע' וסברא של ב"ד האחרון לא היה דנים כן, וכן נמצא בפירוש בשיטה מקובצת (כתובות ג' ע"ב) סוגי' משעת הסכנה ואילך אשה נשאת בכל יום, כ' בשם רבו וקרובו דע"כ שייך אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ומנין, דוקא בדבר שלא נשתנה הענין אבל בדבר שנשתנה הענין ואם היה אותו הב"ד קיים היום אפשר ג"כ היו מסכימים לסתירת הגזירה או התקנ' אין זה בכלל אין ב"ד יכול לבטל דברי חברו ונעקר' התקנה דבתולה נשאת ליום הרביעי אחרי שאם היה סכנה בשעת התקנה בלי ספק לא היו מתקנים כן, וע' בס' יד מלאכי ח"א סי' ס"ה שהביא דברי שיטה מקובצת הללו:
ודבר זה נראה לפענ"ד ק"ו מגזירה ותקנה אשר עשו משום סייג דקי"ל דאם פשטה בכל העולם אף אליהו אין יכול לבטל, ומ"מ פסק הרב פ"ב מה' ממרים ה"ז גזרו ודמו שפשטה הגזירה בבל העולם, ועמד כן שנים רבות ולאחר זמן עמד ב"ד אחר ובדק וראה ומצא שלא נתפשטה בכל העולם יש לב"ד אפילו קטן מהמתקנים לבטל אותה תקנה ואותה גזירה, ולדעת מרן שם אפילו נתפשטה בכל העולם בשעת התקנה, ואח"כ נתקלקל הדבר כמו בגזירת השמן שהיה מתפשטה בשעה שנגזור רק בימי ר' יהודא הנשיא נתקלקל והתירו אותה אפילו ב"ד קטן, והטעם מפני שהוא טעות בעיקר התקנה, והוא הדין ג"כ בעמד ב"ד של אחריהם וטענו מצד דרשא או סברא לסתור דברי הקדמונים ג"כ הוא טעות בעיקר הדרשה דאם היה נודעת סברא זאת להדורשים בלי ספק לא דרשו כן והיו מצדיקים דעת ב"ד האחרון ומפ"ז אפילו ב"ד קטן יוכל לבטל:
וראי' ברורה לשיטת הרמב"ם מהך דמצינו (ע"ז ל"ה ע"ב) דהתיר ר' יהודא הנשיא את השמן של עכו"ם, וקאמר הש"ס מ"ט אסרו רב אמר דניאל גזר ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורים אוסרתן, א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי הטעם דאסרו משום זליפתן של כלים אסורים, היינו דהתיר ר"י הנשיא את השמן משום דסבר נותן טעם לפגם מותר, אלא לדידך דדניאל גזר איך אפשרות לר"י הנשיא לבטל גזירת דניאל, הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ומנין, ודקדקו בתוס' שמה דהרי גם לשמואל קשה הרי שמן הוא מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה, וס"ס איך יכול ר"י הנשיא לבטל גזירתם של ב"ש וב"ה, הרי אין ב"ד יכול לבטל וכו', אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דנטל"פ אם הוא אסור או מותר, נלמד מדרשא (ע"ז ס"ח) ראוי לגר קרוי נבלה וא"כ אפילו אם ב"ש וב"ה דרשו לאסור טעם לפגם, מ"מ אם מצאו ב"ד שלאחריהם אפילו ב"ד קטן דרשא אחת לדחות הסכמת ב"ד הראשון עושים והיה סיפוק ביד רי"ה לבטל, אבל אם דניאל גזר והיינו גזיר' בלא טעם ודרשא רק משום סייג וגדר בכה"ג הדין מפורש דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו בשום אופן וזה ראי' ברורה לשיטת רמב"ם דבגזירה משום סייג אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו, אולם בדרשא וסברא יכולים ג"כ ב"ד קטן לבטל:
עוד ראי' ברורה ומפורשת מזה שאמרו (יומא פ' ע"א) וכן הוא בירושלמי פ"א דפיאה א"ר יוחנן האוכל חלב בזמן הזה, צריך שירשום את השיעורין שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעירין ע"ש ואס"ד דאף בענין שתלוי בדרשה וסברא ג"כ אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד קודם, איך אפשר שיבא ב"ד וירבה בשיעורין או ימעט הרי שיעורין נהוג מזמן קדמון דשיעור כזית בינוני אגורי, ובפרט לפי מה שנזכר בירושלמי פ"ק דפיאה דהאומר צריך לרשום השיעור ס"ל שיעורין דרבנן, וא"כ אי אפשר לב"ד לחדש דבר, וע"כ כיון דענין השיעורין אינו תלוי בגזירה ותקנה רק בדרשא והיינו לא שיחדשו שיעורי' חדשים לגמרי רק כמו הענין ששאלו בש"ס (יומא ע"ט ע"א) אם כתבת שאמרו הוא וגרעניתה ומה אפשר לחדש בשיעורים ובכה"ג כיון שאין כאן רק סברא לחוד יוכל ב"ד קטן לבטל דברי ב"ד הקדמון:
עוד ראי' מירושלמי פ"ב דמוע' קטן א"ר אבא בר ממל אלו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור למכור במקולין, והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו שיהיו אוכלין ויגעין בתורה והם אוכלים ופוחזים ע"ש ראינו אע"ג דמלאכת חול המועד נאסר כבר במנין, ובמשנה אמרו המבזה המועדות אין לו חלק לעולם הבא, מ"מ מפני הטעם והסברא שנותן, אלו היה לו ב"ד שיצטרפו עמו היו יכולין לעקור תקנת הקדמונים, וע' יפה מראה שהתעורר באמת איך היתה בידו של ר"א בר ממל להתיר מה שנאסר כבר הרי צריך להיות גדול בחכמה ובמנין, ותי' דשאני הכא גבי' חול המוע' דתקנת חז"ל היתה למען שיעסקו בתורה, ועתה עושים בהיפוך המכוון מאת החכמים, וק"ו מהתם ומה התם דהוי גזירה מ"מ כיון שראו שתקנתו קלקלתו יכולים לבטל ולעקור, מכ"ש בדבר שעשו רק מכח סברא ודרשא שלא עלו על לב הראשונים בודאי צדקו דברי הרמב"ם דגם ב"ד קטן יוכל לבטל עשיות הקדמונים:
עוד ראינו (מגילה ה' ע"ב) בקש רבי לעקור את תשעה באב ולא הודו לו חכמים, והקשו בתוס' שם איך רצה לבטל הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול בחכמה ומנין ות"ב תקנת נביאים, ותירצו דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי ע"ש, וע"כ אין הכוונה דקביעות בזמן אחר לא מחשיב עקירה דא"כ שוב אין מקום לקו' הש"ס ריש מגילה דמקשה איך אלימי חז"ל לתקן זמנים אחרים לקריאת מגילה ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, דהרי לא עקרו שם תקנת כנסת הגדול. ולא בטלו קריאת מגילה רק תקנו זמנים אחרים ולא מקרי עקירה אלא ע"כ דגם זה עקירה מקרי דהרי עכ"פ עקרו מזמן המוגבל וקבוע' ע"פ ב"ד קודם רק שאני ט"ב כמ"ש התוס' כיון דא"ר יוחנן (תענית ך"ט) אלו הוינא התם הוי קבעתי' בעשירי, וא"כ יש טעם וסברא לדחות דברי הקדמונים ובכה"ג אף ב"ד קטן יכול לבטל תקנת הקדמונים כשיטת הרמב"ם, וע"ז כיון ג"כ ר' יוחנן אלו הוינא התם קבעתי' בעשירי, היינו אלו שמעו המתקנים טעם שלי היו חוזרים לדעתי והיו מודים אל דברי, ור' יוחנן כיון שלא היה נשיא וראב"ד לא היה יכול בעצמו לבטל תקנת קדמונים אף בכה"ג אף דבדבר התלוי בדרשא וסברא יכול ב"ד קטן לבטל היינו ב"ד שלם דוקא, ורבי כיון שהי' נשיא וראש ב"ד היה סבר מטעם דר"י לבטל הצום מן תשיעי, ואולם כיון דלא הודו לו חכמים ולא הי' לו הסכמת בית דינו ע"ז, שוב אפי' רבינו הקדוש כחכם יחידי נחשב וא"י לבטל דברי ב"ד קדמון אפילו בסברא ודרשא:
וניחא ג"כ עפ"י זה דלק"מ קו' מרן הכ"מ דלשיטת רבינו דבסברא ודרשה יוכל ב"ד קטן לחלוק על הקדמונים, א"כ מה מקשה הש"ס בכל עת על דברי אמורא ממשנה או ברייתא, והרי בסברא ודרשא יוכל המורה לחלוק על המשנה או ברייתא, אולם כיון שהוכחנו דוקא ב"ד שלם בעינן שיבטלו דברי הקדמונים אפילו בדבר שתלוי רק בטעם וסברא אבל חכם יחידי לא, ולפ"ז ר' אשי וב"ד אף שלא היו גדולים כב"ד של רבינו הקדוש מ"מ הי' סיפוק בידם לבטל דברי המשנה במה שנוגע לסברא ודרשא, וכן ר"י הנשיא שהתיר השמן דוקא הוא וב"ד ביחד, וכן מ"ש ר' יוחנן שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין, ודברי ר' אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד בכל אלו הזכירו דוקא ב"ד וכן אפילו הגאונים שהיו אחר הגמרא תקנו הרבה ענינים נגד דין הגמרא כמו התקנה להטיל על המלוה חרם סתם וכן תקנו שמשביעין הלוה בטענת אין לי, הרי עשו מעצמם דינים חדשים נגד דין הגמרא, והיינו מפני שגם הם ב"ד שלם יחד הי' אבל חכם יחידי לא, והש"ס מקשה בכל עת מן משנה וברייתא על מאמר יחיד דבודאי חכם יחידי א"י לבטל דברי חכמים במשנה וברייתא אפילו בדבר שתלוי בסברא רק ב"ד שלם צריכים ונכון17:
פרק שביעי
עתה נבא לבאר דברי המשנה פ"א דעדיות משנה ה' אשר קשים מאוד להולמם, שאמרה בתחילה למה נזכרו דברי היחיד בין המרובים אחר שאין הלכה רק כהמרובים שאם יראה ב"ד דעת ביחי' ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול בחכמה ובמנין, ולכאורה כיון דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד דברי חברו מדוע יסמכו באמת על היחי' כיון שרבים חולקים עליו ומשנה השנית מוקשה יותר דאמר ר' יהודא למה מזכירין דברי היחי' בין המרובין לבטלם שאם יבא אדם ויאמר כך שמעתי יאמרו כברי פלוני שמעת, ואין הלכה כדבריו, ולכאורה למה לי' טעם שני ומדוע לא הספיק לו טעם הראשון, וכבר רבו בזה הפירושים, ואולם עיקר הפי' הוא ע"פ היסודות קבועות אשר אספתי במאמר זה, והמשנה כללה אותם כאן בדברים מועטים, נתבאר לעיל: