אור ברסלב
עטרת צבי הקדמה › פרק שביעי

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

הקדמה · פרק שביעי

פרק ששי

עתה נבא לבאר דברי המשנה פ"א דעדיות משנה ה' אשר קשים מאוד להולמם, שאמרה בתחילה למה נזכרו דברי היחיד בין המרובים אחר שאין הלכה רק כהמרובים שאם יראה ב"ד דעת ביחי' ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול בחכמה ובמנין, ולכאורה כיון דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד דברי חברו מדוע יסמכו באמת על היחי' כיון שרבים חולקים עליו ומשנה השנית מוקשה יותר דאמר ר' יהודא למה מזכירין דברי היחי' בין המרובין לבטלם שאם יבא אדם ויאמר כך שמעתי יאמרו כברי פלוני שמעת, ואין הלכה כדבריו, ולכאורה למה לי' טעם שני ומדוע לא הספיק לו טעם הראשון, וכבר רבו בזה הפירושים, ואולם עיקר הפי' הוא ע"פ היסודות קבועות אשר אספתי במאמר זה, והמשנה כללה אותם כאן בדברים מועטים, נתבאר לעיל:

א אחרי רבים להטות ברובו דסנהדרין הוא דבר תורה ומחוייבים המועטים לעשות כהמרובים ולהתהפך לסברתם ג"כ:

ב צריך דוקא רובו מתוך כלו ואז נתהפך המיעוט לדעת הרוב והורו כלם מקרי ואז נתחקה המשפט לדין תורה היכי שהיו שני הצדדים בישיבה אחת ואין בטל לעולם:

ג היכי שלא הי' החולקים עם המתקנים בישיבה אחת אין כאן רובו דאורייתא רק דעת נוטה יחי' ורבים הלכה כרבים, והיכי שנראה לאמורא דעת היחי' יוכל באמת לפסוק כדעתו אחרי שלא בטלו דעת החולק עדיין ע"י שעמדו למנין להכריע נגדו, ומפ"ז תמצא בכ"מ דמקשה הש"ס על דברי אמורא ממשנה או ברייתא ומתרץ דבריו הוא דאמר כהאי תנא, היינו אע"פ דענין משנה דלא כוותי' מ"מ יכול לסמוך על דעת היחי' אחר שלא הכריעו נגדו בעמידה למנין מתוך ישיבת כלם:

ועתה הנה על רוב המחלוקת שבאו במשנה בכלם לא היו הצדדים המתלוחמים בישיבה אחת, ולא היה ע"פ הרוב ב"ד הגדול, רק כ"א דן והורה במקומו כמו ר"ע ור"ט ור"א ור"י כל אחד היה ראש רק לבני ישיבתו ולעירו רק היה נודע להתלמידים דיעות רבותיהם, והמסדר אסף כל הדיעות כלם במשנה והביא דיעות המרובין ודיעות היחידי' החולקין, והנה שאלו במשנה דעדיות על מחלוקת אלו ביחי' נגד רבים שהלכה כרבים נגד יחי' ולמה הזכיר המסדר דעת היחי', והשיבו שאם יראה ב"ד אחרון דעת יחי' במשנה ויהיו נראה בעיניהם דעתו יכולים לסמוך עליו, דאם לא היה במשנה שום זכר לדעת היחי', אזי היינו אומרים דע"כ ב"ד של מסדרי המשנה בטלו דעת היחי' לגמרי ע"י מנין שלהם, ובאופן זה שוב אין לחלוק על סתם משנה כיון שנתבטלה דיעה יחידית זאת לגמרי ע"י עמידה למנין, ולא תקום ולא תהיה עוד ולא תתקיים דיעה זאת בשום פעם ומפ"ז הביאו המסדרים דעת היחידים במשנה, להורות שלא נתבטלו דעת היחידים במנין הרוב המכריעים, ועדיין יכולים בדור אחרון לסמוך על היחיד, וזה שאמרו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול וכו' הוא נתינת טעם דמפ"ז הזכיר מסדר המשנה דיעות אלו כדי שיסמכו עליו בזמן אחרון, שאם היה סותם המשנה כדעת המרובים שוב אין לחלוק על סתם משנה דסתימת המשנה נקרא עמידה למנין ע"י חכמי הזמן שהי' אז, ומפ"ז הדבר נוהג בכל הש"ס דיוכל אמורא לפסוק כדעת יחיד נגד רבים שביון שנזכר דעת היחיד במשנה ע"כ משום טעם הזה להראות כי לא נתבטלה דיעה יחידה זאת לגמרי זאת היא כוונת משנה הראשונה:

אולם תירץ זה אינו מספיק רק לרוב המחלוקת הנזכרים במשנה, אחר שלא עמדו עליהם למנין קודם שנסדרה המשנה, ובאלו אע"ג דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ עדיין יש לפסוק כהיחיד בדור אחרון, אבל מהנעשה באותן הענינים אשר נמצאו במשנה דנמנו וגמרו על איזה מחלוקת ובטלו דעת היחידים במנין כמו במשנה פ"ד דמקוואות המניח כלים תחת הצינור נמנו ורבו ב"ש על ב"ה, וכן סוף פ"ד דידים נמנו ורבו על עריבת הרגלים שהיא טמאה, שר' עקיבא מטהרה, וכן ד' דברים של עקבי' שנמנו ורבו עליו חכמי זמנו ובטלו דבריו, והנה אלו הדיעות אשר נתבטלו במנין ע"י המרובין לא יתקיימו בשום פעם עוד, ובאלו הדברים קשה למה נזכרו דברי היחידים במשנה אחר שרבו עליהם להכריע במנין שוב אצלינו המה בלי תועל' כלל, וזה שהוסי' התנא בלשונו למה נזכרו דברי היחיד בין המרובין לבטלן היינו אותן הענינים שנמנו וגמרו עליהם, היה לו למסדר המשנה לסתום ולקצר ולמה זכר מחלוקת אלו שלא יגיע לנו תועלת מהם בשום פעם, ואמרו כי הסיבה באלו הענינים, כדי שאם יבא א' ויאמר כך שמעתי יאמרו לו כאיש פלוני שמעת שנדחו דבריו, כמו שאמר עקבי' לבנו קודם מותו אני שמעתי מהמרובים, ופירוש זה הוא פירוש הרמב"ם שמשנה השנית תדבר מאותן המחלוקת אשר דעת היחידים נתבטלו לגמרי, אולם לא באר היטב, מתי יוכלו בזמן אחרון להצדיק דברי המועטים, ומתי נתבטלו לגמרי, אבל לפי דברינו נתבארו הדברים היטב, דאותן הדברים שזכרו במשנה שנמנו ורבו ונתבטלו המועטים במנין שוב לא יעמדו לעולם, אחר העקרים שקבענו למעלה:

ועיין הקדמת רבינו לפי' המשנה שכ' ג"כ זאת וז"ל והטעם שהצריכו לכתוב שני הדיעות הוא מה שאומר אלו הי' נכתבו הלכות פסוקו' ונדחו דברי היחיד, אפשר שיבא אדם שקבל הפך ממה שאמרו הלכה, ומפ"ז כשיהי' כתובות אלו הדיעות יהיה נגדר זה הפרץ, אבל הטעם שהצריכו לכתוב דברי היחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד, וע"כ בא ללמדך כשתהיה הלכה פשוטה אפי' ליחיד שומעין אע"פ שחולקין עליו רבים ע"ש, הרי ביאר לנו רבינו גם שם כי במשנה שתי הבבות המה ענינים נפרדים, משנה א' תדבר מהלכות אשר אפשר להיות הלכה כיחיד, ומשנה השנית תדבר מאותן הלכות היחידים שנתבטלו לגמרי ואין עושין כהיחי' בשום פעם, אולם לא ביאר מתי ואנכי הצעי' מצאתי המפתח בעז"ה כי הכוונה על אלו המשניות אשר נזכר בהם שנמנו וגמרו לבטל דעת היחידים אזי נדחו לגמרי ולא יהיה להם מקום בשום פעם וזה אמת:

ומה מאד תשמח נפשי שמצאתי ירושלמי מפורש שמפרש ג"כ בבא השנית של המשנה דעדיות היינו דברי ר"י שאמר למה נזכר דברי היחיד לבטלן הכוונה על אותן הלכות אשר נמנו וגמרו בהם, וז"ל פ"א דשביעית דבמשנה אמרו עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ב"ש אומרים כל זמן שיפה לפרי ובית הלל אומרים עד עצרת, ואמרו שם רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים היינו שהתירו לחרוש בזמן שאסרו ב"ש וב"ה, וקאמר שם ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה וכו' ור"ג וב"ד מבטלין תקנת ב"ש וב"ה, ומשני תנאי היה בתקנת הראשונים שאם בקשו לחרוש יחרשו, ומקשה הירושלמי ויעקרו אותו מן המשנה, היינו כיון שר"ג וב"ד התירו לגמרי שוב דברי ב"ש וב"ה באיסור חרישה ערב שביעית אך למותר במשנה, כיון שדור אחרון התירו לגמרי, ומשני שאם בקשו לחזור יחזרו דר"ג וב"ד לא עקרו לגמרי התקנה ויוכל עדיין לחזור לאיסורו, והתיבו הרי פרשת מלואים ופרשת המבול יעקרו מן המשנה היינו כמו שמצינו הלכות מפוזרות בעניני מלואים וכן מצינו משניות וברייתות שמתעסקות לבאר אם אנשי דור המבול יש להם חלק לעולם הבא או לא, ואחר שפ' מלואים איננו רק מצות שעה ואינו לדורות, וכן פ' דור המבול אין נ"מ לדינא מן פלוגתות אלו, ובכל זאת נשנו במשנה משום דרוש וקבל שכר לבאר המקראות בכתבי קודש ע' רמב"ן ס' המצות שורש שלישי, וא"כ גם משנה דאיסור שני פרקים אע"פ שאין עתה לנו תועלת מזה נשנית כדי להגדיל תורה, ור' מנא השיב כהא דתנינן למה נשנו דברי היחיד בין המרובין לבטלן כדי שאם יאמר אחד כך שמעתי יאמרו כדברי פלוני שמעת, כך אם יבא אחד ויאמר שמעתי שאסור לחרוש ערב שביעית יאמרו לו באיסור ב' פרקים הראשונים שמעת, היינו דתירץ ר' מנא דהמשנה בעצמה כבר תירצה על קו' זאת דלמה נזכרו דברי היחיד בין המרובין לבטלן היינו כמו בענין שלנו דר"ג וב"ד נמנו וגמרו לבטל תקנת ב"ש וב"ה, ומ"מ אין עוקרין מן המשנה האיסור דשני פרקים שאם יבא אחד ויאמר שמעתי שאסור יאמרו לו שמעת בזמן שהייתה עדיין תקנת ב"ש וב"ה נוהג, הרי שגם דעת הירושלמי מפורש שמשנה שניה דעדיות היינו דברי ר' יהודא תדבר מענינים שנמנו וגמרו ונתבטלו דעת הראשונים והיחידים ע"י עמידה למנין ולא יתקיימו לעולם וזה אמת:

ומפ"ז קי"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה מפני דרבינו הקדוש וב"ד עמדו למנין על כל הלכה, ונשאו ונתנו בדבר בטעמי הלכות והסברות עד שחתכו הדין ועד שהחריצו המשפ' על כל דבר וראה רבי אף דבר יחיד ממחלוקת הקודמות אשר הי' ערוכות לפניו וסתמו כדי שיהא הלכה כמותו, ואותן המחלוקת אשר השאיר קיים במשנה עשה במכוין כדי שיוכלו בדור אחרון לעשות כהיחיד, ועפ"ז תבין ג"כ מה שאמרו בקצת מקומות רב תנא הוא ופליג, והיינו מפני שהיה מבית דינו של רבינו ובאותן ההלכות אשר סתם רבי בזולת הסכמתו א"כ נתבטלה עמידה למנין של רבי כמ"ש לעיל דאם היה חכם ראוי להוראה חוץ למנין לא מקרי רובו מתוך כולו, ותוכל עפ"ז ג"כ להסיר קו' חות יאיר סי' צ"ד דמ"ט פעם אמרו רב תנא הוא ופליג ופעם מקשה על רב מן המשנה אבל האמת דרב היה מב"ד של רבי ובאותן הענינים שהיה רב בישיבה אחת עמו, בין הסכים לדעת רבינו הקדוש בין חלק אז ועשו הב"ד הסכמה מוחלטת לסתור דבריו, הנה בכגון זה אין לאחר סתימת המשנה כלום אחר שהלכות אלו נחלטו ע"י עמידה למנין אבל באותן ההלכות סתומות אשר נסתמו זולתו באמת יוכל לחלוק: ועפ"ז הבנתי ג"כ מה דסתם רבי במשנה ג"פ דקטנה אין לה קנס (כתובות ך"ח ודף מ' חולין ך"ו) ולא הביא רבי דעת החכמים החולקים רק עשאה סתם משנה, ובכל זאת אמרו בגמרא בכ"מ אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים קטנה יש לה קנס וכן הלכה, וזה ענין חדש שנסתר סתימת המשנה, אבל עתה ניחא דדוקא רב כיון שהוא תנא מב"ד של רבי ולא היה אז בשעת הסתימה, ומפ"ז אמר שפיר דלרבי נראו דברי ר"מ וסתם כדי שיהיה הלכה כדבריו, ורב פליג וס"ל דהלכה כחכמי', וע' ג"כ (ב"ק ע"ו וב"מ ע"ו) דמוקי רב להך סתם משנה דכל המשנה ידו על התחתונה כר' דוסא, דדוקא רב יוכל לחלוק מפני שהיה מבית דינו שלו, וכן ר' חייא אשר ג"כ מבית דינו של רבי היה יוכל לחלוק על סתם משנה בהלכות אלו שלא היה במנין, ע' (יבמות צ"ב ע"א) דסתמה המשנה דיש ממזר מזקוקה ליבם ואף על גב (ביבמות מ"ט) יש מחלוקת בזה מ"מ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם, בכ"ז ביד ר"ח לומר דאין הלכה כסתם זה מפני שאינו רק דברי יחיד ע"ש, ועיין רש"י (סנהדרין ל"ג ע"א) דמפ"ז יש עדיפת לטעה בדבר מצוה על טעה בדברי ר' חייא ור' אושעיא מפני שרבי סדר המשנה בב"ד ותלמידיו והם הסכימו על ענינים אלו, ומפ"ז הלכה רווחת אצלינו (יבמות מ"ב) דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא אין הלכה כברייתא, ועיין רשב"ם (ב"ב ע"ט ע"ב) ד"ה יחידאה אע"ג דאמרינן על המשנה דיחידאי הוא ור' נתן שנאה מ"מ הלכה כסתם משנה, מפני דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, ורק היכי שר' חייא או רב אמרו בפירוש על המשנה דיחידאי והלכה כרבים, אז דחינן דין דמשנה, אבל באיש אחר שאמר על דין המשנה יחידאי הוא לא דחינן סתם משנה:

והא דלא אמרו ר' יוחנן תנא הוא ופליג הרי גם הוא היה מב"ד של רבי, וע' תוס' (כתובות ח' ע"א) דהתעוררו בזה והטעם מפני דר' יוחנן היה עדיין קטן בזמן רבי ולא היה ראוי להוראה, וע' (חולין דף קל"ז ע"ב) דאמר דהוי זקוקי דנור נפקין מפומי דרבי לפומי דרב ולא הוי ידע מה קאמר, וכן שמואל היה עדיין רך בשנים, שהרי אבוה דשמואל הוא בר מחלקותו של רב ור' יוחנן כ' לקדם חברנו לשמואל ולרב לקדם רבינו (חולין צ"ה ע"ב), ומזה תצדק ג"כ שיטת הראב"ד בהשגתו להקדמת הרמב"ם לס' משנה תורה שחישב רבינו ר' יוחנן ושמואל לב"ד של רבי והראב"ד חולק דרק ר"ח ולוי הי' מב"ד של רבי ולא שמואל ורבי יוחנן, ומכאן הוא ראי' גמורה דאם היו מב"ד של רבי א"כ היו יכולין לחלוק על סתם משנה כמו ר"ח ורב, היכי שהסתימה היתה בהעדרם ולא הוי רובו מתוך כלו, אבל כיון שלא היו מב"ד ולא הגיעו להוראה אז בשעה שנסתמה המשנה, ומפ"ז לא מצינו בכ"מ ר' יוחנן תנא ופליג שמואל תנא ופליג, וע' יד מלאכי סי' תקצ"ג, והא דמצינו ב"ק ר"פ שור שנגח את הפרה דאמר שמואל על סתם משנה זו דברי סומכס אבל חכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראי', ראינו דגם שמואל אומר דאין הלכה כסתם וכן נשאר פסק ההלכה דלא כסתם משנה, אולם כאן לא מפני דברי שמואל נדחה סתם משנה זאת, רק מפני שרבי בעצמו סתם לעיל (ב"ק ל"ה ע"ב) דין זה דהמוציא מחברו עליו הראי' שוב הוי תרי סתמי דסתרי אהדדי, אבל נגד שאר סת"מ אין מקום לאמורא לחלוק ולתלות בדעת יחיד שנמצא בברייתא, מפני דסתימת המשנה הוי דבר שבמנין ונדחה דברי היחיד לגמרי ואין בסברת היחיד כדי סמוכה:

עוד ראי' לדבר דהרי שמואל חייש בכ"מ ליחודאי, (יבמות פ"ג ע"ב) היינו אף שלא נאמר במשנה רק דעת תנא א' מ"מ דינו כסתם משנה, וראינו כתובות ר"פ אע"פ דאמרו במשנה דכל הפוחת לבתולה מן מאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילת זנות, ואמר שמואל (כתובות נ"ז ע"ב) זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם אשתו בלא כתובה וכו', ומ"מ אין הלכה כחכמים בזה רק הלכה כסתם משנה אע"ג דחכמים פליגי על ר"מ לפי דברי שמואל (וע' ריש מגילה ובכורות דף ל' ע"א) משום דרק ר"ח ורב להם הרשות נתונה לחלוק ולדחות הלכות סתומות ולומר דהם יחידאי מפני שהי' מב"ד של רבי ונעשו אז שלא בהסכמתם ונתבטל המנין והסתימה של רבי, ויקר אצלי ענין זה כי הוא ענין חדש ולא התעורר בו שום איש18:

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה