עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הקדמה · פרק ח
ואחר שהי' ה' בעזרנו לבאר וללבן השמועות נשאתי עיני לראות דברי המשתד"ל, הנה הביא פי' המשנה זאת דעדיות בשם חכם א' דהך דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו, היינו דוקא חבירו בזמן א' לפי הכלל דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, והנה חוץ מזה שדבר זה סותר ומתנגד לפוסקים ראשונים ואחרונים שקבעו פסק הלכה כסתם דאף ב"ד אחרון אינו יכול לחלוק על ב"ד ראשון, אלא כל סוגיות הש"ס המתעסקות באלו הענינים סותרים דבר זה, ואמרו בפשיטות דלפי דין המשנה דעדיות אף ב"ד אחרון לא יוכל לבטל דברי ב"ד קדמון ע' (ריש מגילה וריש מ"ק גיטין ל"ו ע"ז ל"ו ירושלמי פ"א דשבועות) בכל אלו המקומות מקשה הש"ס ממשנה דעדיות דאי אפשר לבטל דברי ב"ד ראשון ועשייתם, ובאמת גם הטוען המשתד"ל דחה פירושו של חכם זה, וכן ראיתי באמת שטענו עליו מסוגיות אלו, ואולם הטוען הזה יצא לידון ג"כ בדבר החדש אשר סותר סוגיית הש"ס, ולדעתו משפט מוחלט זה, דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, חידש רבי מעצמו, ולעצמו היה דורש למען לא יוכלו לבטל דבריו בשום פעם, אבל קודם זמנו היה כל ב"ד שליט בדורו לטהר ולטמא לרחק ולקרב, כפי שנראה בעיניו אף אם מתנגדים לדברי ב"ד הראשון, לא היה עדיין שום ב"ד נבזה בעיניו להעריך עצמו פחות מב"ד שקדמו, אמנם רבינו הקדוש היה הראשון שרצה ליקח עטרה זאת לעצמו וגזר שאין ביד ב"ד אחרון לחלוק על סתימותיו ע"כ תוכן דברי הטוען, הנה גם סברא זאת נסתרת מרפ"ק דמגילה, דמקשה הש"ס על דורות שקדמו לרבי איך יוכלו לבטל הזמן שמוגבל מאנשי כנסת הגדולה, וכן מה שהקשו בריש מועד קטן ובירושלמי פ"ק דשביעית, על שהתיר רבן גמליאל ובית דינו חרישה בשביעית וחולק על תקנת ב"ש וב"ה, והרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, והרי ר"ג דיבנה קדם לרבי ולפי דעת המשתד"ל הרי רק רבי היה המחדש בדבר, וכבר ראיתי שהתעוררו עליו שהעלים עין במכוון מאלו המקומות, ואנכי לא אבא הנה נגדו במקל חובלים כי אחשוב האמת יהיה עד לעצמו:
בראשון הנה לפי הנראה בבא ראשונה מן המשנה למה נזכרו דברי היחיד בין המרובים שמא יראה ב"ד ויסמכו עליו עדיין מסודר היה לפני ר' יהודא, ור' יהודא היה בדור קדום לרבי ובלי ספק כל ענין מאמר הוא ממשניות הקודמות, נוסף ע"ז ידענו כי עדיות בו ביום נשנית, היינו בזמן שנעשה ר"א בן עזרי' לנשיא (ברכות דף ך"ח ע"א) וגם הרבה מסכתות נסדרו בזמן קודם הרבה, ע' חכם צבי סימן י' שהביא ראיה מסוף כלים שאמר ר' יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה:
ול"נ עוד ראי' ע"ז ירושלמי מעשר שני רפ"ה זינא שאל לרבי מה נתני כרם רביעי או נטע רבעי, א"ל פיקו שאלין לר' יצחק רובא דבחנת לי' כל מתנייתא, א"ל קדמאי כרם רבעי ע"ש הרי ראי' מפורשת שרבי סדר רק משניות קדומות ואמר שלפני ר' יצחק נבחנו המשניות בסדר ובגירסא היותר נאות ורבי עצמו היה מסופק בגירסת משנה הישנה, וע' תוס' (ב"ק צ"ד ע"ב) ד'"ה בימי רבי נשנית משנה זאת, ועוד היו לנו משניות קדומות אפילו בימי הנביאים ע' (שבת קכ"ג ע"ב) דמשניות דפ"ק דביצה באיסור טלטול נשנו וג' דינים במשנה בזמן נחמי' נשנו, וע' משנה (סנהדרין מ"א ע"א) שנשנית משנה בזמן שהיה רבן יוחנן בן זכאי תלמיד יושב לפני רבו, וכן לשון ברייתא מובא (פסחים ק"ז ע"ב) אפילו אגריפס המלך שהיה רגיל לאכול בג' שעות, אותו היום לא יאכל ונראה ממרוצת הסיפור כי נשנית בזמן שאגריפס היה עדיין בחיים, ולקח התנא התנהגותו למשל, ובפרט עדיות לא הוסיף בה רבי מאומה רק סדר אותה כמו שמקובלת אצלו, והך שאלה דלמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים בא על סדר המשניות הקדמוניות שקדמו לרבינו הקדוש הרבה:
ומ"ש הטוען דע"כ קודם רבי לא היה דבר זה לחוק שהרי מצינו הרבה ענינים שהיו נהוגים בדור קודם בלי פקפוק ובאו ב"ד שלאחריהם ובטלו דבריהם, לדוגמא (כתובות נ"ו גיטין דף נ"ד) זו משנה ראשונה אבל ב"ד של אחריהם אמרו, וכן בסוטה רפ"ה עתידה דור אחר לטהר ככר שלישי, ובנזיר רפ"ו עד שבא ר"ע ולימד וכן בפ"ג דסנהדרין זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו, וכן פ"ט דנדרים משנה ראשונה אותם ימים אסורה ושאר ימים מותרת עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כלו, ועתה איך אפשרות למשנה אחרונה, לחלוק על משנה ראשונה שהיו מתנהגים אחרי' כל העם מקצה, וכן ר"ע עצמו איך היה הכח בידו לדחות דברי הקדמונים, אלא ודאי רק רבי חדש זאת ובדורות.הקדמוני' היה כל חכם דן כפי דעתו מבלי להשגיח אם יסתרו דבריו את החלטת הקדמונים או לא, כן המה ראיותיו של הטוען המשתד"ל:
והנה מה דסיים דאף חכם יחידי היה בידו שלא לפסוק כמשנה ראשונה ולבטל הוראה שלימה מב"ד קודם, אולם לפנינו ש"ס ערוכה (ביצה ה' ע"א) דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ונלמד מקרא, ובהך דעיטור שוקי ירושלים בפירות נאמר כבר נמנה חבירך עליך והתירו, הרי דחכמים במנין צריכים אבל לא חכם יחידי, ומהך דבא ר"ע ולימד שלא במשנה ראשונה שהביא הטוען, מיירי שב"ד הראשון לא היה ב"ד שלם רק חכם יחידי הנהיג העם אחר דעתו אבל לא יצאה הוראה ראשונה מב"ד הגדול בעמידה למנין, וכן מצינו (כתובות דף י"ב ע"א) ב"ד של כהני' היו מגבים לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בהם חכמים, ראינו דב"ד היו כפופים לחכמים ע' ר"פ שני דייני גזירות, וגם כאן ב"ד הראשון היו ב"ד בעירם לבד ולא ב"ד הגדול, וכן ראינו (פסחים פ"ח ע"א) מכנה הש"ס דברי ב"ה בשם משנה ראשונה וידענו דב"ה אינם מכונים ב"ד הגדול מפני שלא עמדו למנין עם ב"ש ונחשבו שני בתי דינים, ועוד כי הכלל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם היינו להקל על גזירות וחומרות הקדמונים אין כח בידם אבל להחמיר על דבריהם כל הש"ס מלא מזה דבכל פעם עמדו דור אחר דור לעשות משמרת (ודגר) [וגדר] למען לא יגעו בגופי תורה, ואפילו פוסקים אחרונים מוסיפים בכל פעם חומרות וגזירות חדשות, מה שלא ידעו הקדמונים ומה שמותר לגמרי ע"פ הגמרא, וע' תוס' (גיטין ל"ו ע"ב) ד"ה אלא שהוכיחו דרשאי להחמיר בכל עת כמו שמצינו בי"ח דבר, וכן אסרו בדור אחרון שחיטת כותי, וא"כ הראי' (כתובות נ"ו) שהביא הטוען שם החמירו ב"ד האחרון אפילו הגיע זמן לנישואין אסורה לאכול בתרומה ואין זה ביטול רק הוספה להחמיר מה שנהגו בראשונה להקל:
וכן לענין הפקר ממון הדין ג"כ דאפילו ב"ד קטן יכולין להפקיר ממון, ואפילו הגאונים שהיו אחר חתימת התלמוד תקנו תקנות נגד דין הגמרא, כמו שתקנו שבעל חוב וכתובת אשה גובין ממטלטלי דיתמי, וע' רמב"ם פט"ז מה' אישות ה"ח שזה תיקון גדול ודבר שבמנין, אע"ג שבהלכה ט' כ' שמתישבין בדבר זה הרבה ואין תקנת הגאונים כתנאי כתובה שהיא תקנת הסנהדרין שיוציא ממון מן היורשים ע"ש, מ"מ ענינים אלו נתפשטו בכל העולם, וכן הנהיגו דינא דמתיבתא לאשה מורדת נגד דין הגמרא ע' אהע"ז סי' ע"ז, וכן הנהיגו תקנת שו"ם אהע"ז פי' נ"ג ועקרו ירושת הבעל אשר לדעת רוב הפוסקים הוא דבר תורה, וכן תקנת טילוטילא אהע"ז סי' קי"ח שגרעו בה הכתובה אם עולה יותר מחצי נכסי בעלה, וכדומה הרבה מה שתקנו בדבר שבממון ועקרו אפילו איסור תורה כמו בפרוזבל (גיטין לו), וכן (יבמות פ"ט ע"ב) לענין ירושת הבעל, אף דקידושי קטנה דרבנן מ"מ לענין דבר שבממון הפקירו נכסי יורשים, וע' (יבמות ע"ט ע"ב) בימי רבי בקשו להתיר נתינים וכ' התוס' שם דאין זה בכלל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו, דהפקר ב"ד שאני וכ"כ רש"י שם, וע' משנה למלך פי"ד מה' מלוה הי"ד באריכות, ועתה ברוב הראיות שהביא הטוען המה דבר שבממון ואף ב"ד קטן יכול להפקיר, וע' משנה (גיטין נ"ד ע"ב) דלמשנה ראשונה לקח מסקריקון ואח"כ מבעלים מכרו בטל מפני שהוא גזל, וב"ד של אחריהם תקנו להעמיד מקח ברשות לוקח רק צריך לשלם לו חלק רביעי, וכן בהך דרבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סריקון י"ב חודש זכה, בכל אלו דבר שבממון הם:
ומה שהביא מהך דפ"ט דנדרים שם לא נזכר רק בראשונה דמשמע שלא היה הוראה הראשונה יוצאת מב"ד הגדול רק מאיזו יחידי', ובפרט הדין שדרשו ב"ד שלאחריה' דנדר שהות' מקצתו הותר כולה היא ענין סברא ודרשא ובכה"ג אף ב"ד קטן יכול לבטל וכן בפ"ה דנזיר דרש ר"ע משרת, וכן פ"ה דסוטה עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי וכן פסול קורבה בהך דפ"ג דסנהדרין כל אלו דרשות הם, ובזה האופן אפילו ב"ד קטן מהראשונים יכולים לבטל דברי הקודמים, וכבר הרגיש הטוען בעצמו, שלפי שיטת הרמב"ם דיש חילוק בין דבר שבא לנו מכח תקנה וגזירה ובין דבר שהוא משום דרשה וסברה אין מקום לטענותיו, אלא הוא טוען עדיין על עיקר חילוקו של רבינו דהרי המשנה אמרה בסתם, למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים ויתפרש לדעתו, רק על אלו הגזירות והתקנות, דבדרשות וסברות לא יתכן תי' המשנה דאין ב"ד יכול לבטל, אכן לא מצאנו לעולם מחלוקת בגזירות, הנשמע שיבא במשנה פלוני גזר כך וחברו חולק עליו, והאריך הטוען בקו' זאת, אבל האמת כי לא ירד לעומק דברי הרב, כי באמת כל המשניות מלאות מזה שחלקו חכמים בגזירות כמו פלוגתת ב"ש וב"ה (חולין ק"ד ע"א) אם עוף עולה עם הגבינה על השלחן מר גזר העלאה אטו אכילה ומר לא גזר, וכן (פסחים יו"ד ע"א) מר גזר אטו אכילה ומר לא גזר, ואלו המחלוקת מטעם גזירות המה ע"פ הרוב סיבות פירוד הדיעות בין החכמים החולקים, וע' רמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה בחלק ד' מן ד' חלקים אשר נחלק בהם תורה שבע"פ, כ' וזה הרבה בתלמוד שאומרים פלוני גזר כך משום כך ופלוני לא גזר, וכן י"ח דבר אשר נחלקו בהם ב"ש וב"ה (שבת דף י"ג ע"ב) כלם מזה המין המה שזה גזר וזה לא גזר וזה הסיבה למחלוקת התנאים והאמוראים: