אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל כד › פרט ג הסוגיה. ב'

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל כד · פרט ג הסוגיה. ב'

פרט א רמב"ם

גיטין נ"ב מתניתן המטמא והמדמע והמנסך פטור במזיד חייב, אתמר מנסך, רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב, מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך, אמר לך מנסך קלב"מ, ואידך כדר' ירמי' דאר"י משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, פרש"י דאהגבהה ע"מ לגוזלו, ולא פי' ע"מ להזיקו עי' בפתיחה:

תוס' מנסך קילד"מ, ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר והקשה הפנ"י היא גופא קשיא לי דאפילו בהיזק ניכר כגן מדליק גדישו בשבת אמאי לא מחייבינן ליה משום תקון עולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומדלי' גדישו של חבירו ויאמר פטור אני ע"ב, והנה לשטת רש"י בקילד"מ מהני תפיסה א"כ לא צריך לקנסו יותר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כי מתירא שיתפס ממנו תוס' הקשה שפיר על מנסך היזק שאינו ניכר ורק קנסא הוא ובקנס לא מהני תפיסה, עי' בפתיחה:

וא"ת לשמואל מ"ש דאמרינן בכתובות דף ל' בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לאיסור חלב, וי"ל דסבר שמואל דהגבהה צורך ניסוך הוא טפי דא"א לניסוך בלא הגבהה אבל התם אפשר לאכילה בלא הגבהה וכו' ור' ירמיה ורב סברי כאידך שנוי דהתם דמחלק בין זורק חץ לגונב חלבו דזור' חץ אי בעי להדורי לא מצי מהדר הכי מצי מהדר וכו' א"נ קסבר דאפשר לנסך בלא הגבהה ע"ש, ובסוף הפלא"ה נדפס קושי' מבני הגאון זיל, לפי מש"כ פנ"י דרב סבר כחזקיה דהיזק שא"נ שמי' היזק ולכך אמר מנסך מערב דא"כ היינו מדמע דלא שייך לדידי' קנסא מקנסא לא ילפי' דהא ממונא הוא, א"כ קשה מ"ט דפטר שוגג, דהא לא שייך כדי שיודיעהו דהא שפיר יכול להודיעו ויאמר שניסך בלא הגבהה כיון דרב ס"ל דאפשר לנסך בלא הגבהה ע"ש ובית אפרים ח"מ סי' מ"ח, ואולי כיון דממונו הוא מהני תפיסה ומתירא להודיע:

מר"ם שיף כתב כוונת התוס' הגבהה צריך ניסוך, אפשר לומר דאין אאדש"ל ולכן דווקא כשהגביהו מקוד' לקנותו בהגבהה נעשה שלו, והג"ה שם כתב אמת שזה הוא דעת רש"י בחולין דהגבה נעשה שלו לענין לאסרו' ותוס' הקשה לקמן פריך ממנסך הא מנסך מכי אגבהה קנייה אלא וודאי בהכי לא חשוב שלו ואינו קנוי לו אלא להתחייב באונסין ולד' הגאון ז"ל לא קשה קושי' תוס' דאפשר דהכי פריך אמאי בחזיר חייב, הא כיון דא"א אוסר דש"ל והגבהה לאו צורך ניסוך היא ע"ש:

ועוד י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב דקל"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דא"ל הש"ל דכמו דאם נסכו אחר א"ל הש"ל ה"נ כי נסך ליה איהו אע"ג מדנסך ליה בידים כיון דקל"מ ורב סבר כיון דבשעת לא שייך למימר קלד"ת יש לחייב מחמת הגבה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע"ג דההיא שעתא קלד"מ עכ"ל: והקשה העולם על מש"כ תוס' לשמואל שיוכל לאמור הש"ל, לפי"ז נשאר קושיא ראשונה דאכתי איכא לחייבו משים לא יהי' כל אחד ואחד וכו' מאי אמרת דלא עדיף מהיזק ניכר, זה אינו דבהיזק ניכר כה"ג הוי אמרינן מכי אגבהה כיון דבהיזק ניכר ל"מ אמר הש"ל ועי' בי"א סי' מ"ח, וטוב גיטין:

מש"כ תוס' לרב צ"ב מאוד ותורת גיטין כתב נראה בכוונת דבריהם דרב לשטתו בסנהדרין ד' ע"ג הבא במחתרת ונטל כלים אפילו הן בעין אינו מחויב להחזיר דבדמים קנהו וכיון דקנה אותן יתן שלו ממש שוב א"י לומר הש"ל כמי אם נשתנה מעצמו שאינו יכול לומר הש"ל מטעם כיון שכבר קנהו בשינוי וה"נ כיון שניסכו קנאי ושוב לא יכול לומר הש"ל ואין לומר דאינו רוצה לקנות דהא כתבו מפרשים דניחא ליה לנסך לפני ע"ז בדבר שהוא שלו ע"ש, וטיב גיטין משיג וכתב דאין הכוונה כלל לרב דהמיתה הו"ל קנין אלא דבהא פליגי האמורים התם בדין אם נטל צריך להחזיר ורבא סובר אם החפץ אינו בעין ושלם מכיסו הי"ל תרי רשעיות, אבל כשהוא בעין הרי חזרה החפץ אינו מצד דין חדש כלל רק דממילא ברשות מרא קמא הוא, ורב סובר דכל גזילה ה"ל קנין מדחייבי רחמנא באונסין אלא דרחמנא גזריה בהשבה נמצא גם חזרת החפץ הו"ל כמי רשעה אחת ולכן שתי רשעיות לא עבדינן ופטור משום קלד"ב אבל הקנין הוא מצד גזילה ראשונה אלא דבעלמא לא מהני מגזה"כ דוהושיב, והנה קצה"ח סי' ל"ד כתב דכל גזלן מקרי הגבהה דידי' קנין כ"א בפעם ראשונה שגזלו מבית הבעלים אבל משעה שכבר בידי לא מהני עוד הגבהתו לקנות עוד הפעם כיון דלא אפקי' מרשות הבעלים ע"י הגבהה זו ע"ש:

לפי"ז א"ש דברי תוס' שלא הספיקו עצמם בזה [מש"כ בתורת גיטין] דשפי' מצי אמר הש"ל על הגבה ראשונה אף דנסכו אח"כ וחייב מיתה ואף לרב ולא שייך בדמים קנהו שכבר בידו בתורת גזילה וכל כה"ג אינו מעשה קנין כלל ע"ב, ויען שדברי קצה"ח שבנה יסודו עליו, יסוד גדול בקנינים אעתק בקיצר, רמ"א בסי' ל"ד מביא ריבש החולק עם הגנב אינו נפסל, ותומים מתפלא מאוד על דין זה, לא ידעתי הבדל בין כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכפרו פסו לעדות וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהי' כשר לעדות, וכתב הקצה"ח אין דומה כלל לכופר בפקדון דקיי"ל דגונב אחר גנב אינו משלם כפל א"כ וודאי החולק עם הגנב לא הוי גזלן וכו' ותדע דאפי' גזלן ראשון אינו חייב לשלם אלא כשעת הגזילה ואי גזיל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' איתבר משלם זוזי ולא סגי דלא אגבה לחביתא בתר דשויא ד' ועוד דהא בחצירו הוא וכל שעתא ושעת' גזליה ואמאי אינו משלם ד' אלא ע"כ כיון דכבר גזלי ואינו ברשותו דנגזל תו לא מחייב משום גזילה אלא בתורת מזיק וה"ט דאין הגונב אחר גנב משלם כפל משום דכתיב וגונב מבית איש עי' ב"ק דף ס"ט, וא"כ לא הוי על השני תורת גזלן כלל, משא"כ בפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' ויכול להקדישו וגונב מבית השומר חייב כפל משו"ה כופר בפקדון פסיל לעדות ע"ש:

הנה ידעתי מך ערכי מי אנכי להכניס ראשי בין אריות בין תורת גיטין לטוב גיטין, אבל תורה היא וקב"ה שמח בפלפולא דאורייתא הנה ר"י אמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם לא יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו, וזה אינו ברשותו, נראה שיש קנין רשות לגזלן, ואיזה קנין יש לגזלן הבאתי בפתיחה לסוגיא דיאוש עי' כלל ט"ז במקנה חקירה ג שקנה הגזלן קנין תשמיש שלא צריך לשלם שכר שימוש עי' ב"ק צ"ו האי גברא דגזל פדנא ע"ש אבל עדיין החפץ של נגזל שלו הוא, ע"כ יכול לומר בא"ה הרי שלך לפניך כי מעולם לא קנה השלו של נגזל, אבל גוף החפץ שקנה לענין תשמיש שפיר כתב הקצה"ח דלא שייך לעשות בו עוד הפעם קנין לשלם חביתא דחמרא ד' זיז גם אם מגביה או בחצר שלו כי כבר קנה השווי' של חפץ לתשמישו וגם גנב אחר הגנב פטור כי לא גנב מבעלים ראשוני' החפץ אבל רב דסבר בדמים קנהו אח"כ כל החפץ גם השלו של נגזל קנה שלא צריך להחזירו והאיך יאומר הרי שלך לפניך כיון שאין עוד שלו כי קנה הכל ושפיר כתב התורת גיטין שכך כוונת התוס' ודו"ק:

אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט היזק שא"נ שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו, פרש"י שיודיעו שטימא או דימע, ולא כתב שניסך עי' בסוגי' דרביצה מש"כ שם בכלל ד' במקנה, או כאשר כתב בסוף הפלאה כי על ניסך לא שייך כדי שיודיע שיוכל להודיע בלא הגבה הי' מנסך, או כי לכאורה לא יהי' נאמן שאין אדם משום ע"ר, אבל עי' בפנ"י בשוגג לא שייך אאמע"ר, והנה ראב"ד מביא ראיה מכאן שע"א נאמן באיסורין מובא ברשב"א לקמן בסוגי' דע"א, ורשב"א בקידושין הקשה שאין ע"א נאמן, ותי' אולי מהימן לו ע"ש, אבל מה שהקשה אח"כ א"ה אפי' מזיד נמי, בודאי קשה הא אין אדם עושה ע"ר, וגם האיך נאמן עד רשע שעובד ע"ז עי' באחרונים בים התלמוד ב"ק צ"ט טבח שקלקול חייב לשלם הביא רמב"ן עי' בפתיחה אות ג' והקשה עדיין קשה שיהי' פטור כדי שיודיעו, וכתב לישב קושי' רמב"ן כיון שקיבל על עצמו לשחוט קיבל על עצמו לחייב לשלם אם לא ישחוט כראוי כשאר שומר שמקבל על עצמו לשמור, ובשומר לא פטרי' מטעם כדי שיודיעו וע"ש באפ"י, ובשואל ומשיב ח"ג סי' צ"א:

אי הכי במזיד נמי, וחר"ן כתב פי' דאע"ג דמצי מודע ליה ולומר שוגג הייתי ומפטר אכתי הוה לן לתקוני ולמפטריה אפי' מזיד כדי שלא יבוש שמא יחקרו בדבר וימצא שמזיד היה ומת"כ לא יודיעוהו שאע"פ שבשעה שהזיק מתכוין היה להודיעו דהא לאזוקי קא מכוין א"ה איכא למיחש שמא ימלך מלהודיעו כדי שיפטר מתשלומין:

השתא לאזוקי קאמכוין אודועי לא מודע ליה, והקשה הפלאה במנסך מיירי ע"כ בישראל מימר דלא נתכוין לצעורי עי' בי"א סי' ל"ת, א"ת, ולא זכיתי להבין שם קאי אא"א דבר שאינו שלו לצעורי מכוין, ובאמת לא עבד ע"ז, ומשני במימר עובד ע"ז, וכאן קאי במומר שעע"ז, אבל מה שמנסך יין של חבירו זאת עשה להקניטו בודאי אודיע לי:

ר"י אמר ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שא"נ לא שמיה היזק ומ"ט אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני, וכתב הר"ן, אפי' לר"מ דדיינין דינא דגרמי, וא"ת מ"ש ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דאמרי' בפרק הכותב דמאן דדאין דיני דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, י"ל דהתם היזק ניכר הוא דעקרו היינו שעבודו וכל שאין שעבודו קיים אינו יכול ל"ל הרי שלך לפניך, ומה"ט נמי דעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון דהיזק ניכר הוא, משום שאין העבד עומד אלא לשעבודו וכיון שאין שעבודו קיים אצל העבד אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך:

תנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין מפני תקון עולם וא"א השא"נ שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תק"ע מבעי ליה, פרש"י פיגלו ששחטים וזרקם לאכול חוץ לזמנו ולא הורצה לבעלים, ועי' מל"מ פ"ז מחובל, למה נקוט דוקא חוץ לזמנו ולא ששחט שלא לשם בעלים, ושמ"ק ב"ק דף הי, ושעה"מ בהשמטות כתב עם רמב"ן שכתב מפגעל שחיטתו ראוי עי' בפתיחה וא"כ א"ל דאי הוה תני לה בשחטו שלא לשמן הו"מ דדוקא בשלא לשמן דזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו"ל היזק שא"נ ובשוגג לא קנסו אמנם בשפגלו ששחיטתו פסולה הו"ל היזק ניכר ואפי' בשוגג ליחייבו דאדם מועד לעולם קמ"ל, ועי' ח"ס יו"ד סי' פ"ח, ובספר בית שמואל אחרון סי' ה' בתשובות לח"מ מישב סתירת רש"י עם גמרא זבחים דף ז' אם שחט חטאת על מי שמחויב עולה כשר יע"ש בטוב טעם גם מאריך שם בחקירה מי שגנב אתרוג בחג אם יכול לאמור לאחר החג הש"ל אי דומה לחמץ שעבר עליו פסח, כיון שניכר דעכשיו אינו שוה רק לאכילה ע"ש:

פנ"י הקשה דאפי' למ"ד שמיה היזק ע"כ מדינא פטור אפי' במזיד מדכתיב רעהו ולא של הקדש עי' תוס' לעיל מ"ט, ולא מחייב אלא מדרבנן וא"כ איכא למימר דהיינו מפני תקון עולם דקתני הכא, ע"ש באריכות ומסיים שסובר רש"י דאדם המזיק לא ממעטינן מרעהו ועי' פנ"י ב"ק דף ד': מתיב ר"א העושה מלאכה בפרת חטאת פטור מדיני, אדם וחייב בדיני שמים וא"א היזק שא"נ שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב, והקשה מהרש"א למ"ד נמי לא שמיה היזק אמאי לא יהי' חייב בכל הני משום דלא יהא כ"א ואחד הולך וכו':

פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש וכו' פרש"י דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתיה שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא כדאמר עובד דומיא דעבד, והקשה רשב"א מ"ש מפגול דהוי במחשבה נמי אע"ג דלא עביד מעשה, ותי' דשאני התם דבשעת שמפגעל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה עכ"ל, ומובן עם רמב"ן עי' בפתיחה אות ג' ומרם שיף כתב שאני פיגול דאינו אלא בדיבור לא במחשבה עי' תוס' ב"מ דף מ"ג והוי כמו מסור דחייב בדיבר בעלמא ואין צריך לחלק משום דהתם קעביד מעשה בגוף הקרבן בשעת שחיטה לשום כך, וראיתי בספר מנוחת אשר מביא שמ"ק ב"ק דף ה' הקשה אמאי בכהנים שפגלו חייבין במזיד והא עברו אמימרא דרחמנא שלא יפגלו ואין לוקה ומשלם, ותירץ דהוה לאו שאין בו מעשה ע"ש, ור' יוחנן סבר בב"מ דף צ' עקימת שפתיו היי מעשה, א"כ קשה לר"י ממנ"פ אי איירי בלא דיבר א"כ קשה הלא אינו מחייב על מחשבתו, ואי איירי בדיבר א"כ קשה קושי' שמ"ק הא אינו לוקה ומשלם ואין לומר כתירצו דהוה לאו שאין בו מעשה, הא לר"י הוה דיבור כמו מעשה ע"ב שהאריך בחריפות, לדעתי הקלושה, רק דיבור שנעשה עי"כ מעשה כמו חוסם בקול סבר ר"י דהוה מעשה כ"כ תוס' שם, אבל בדיבר שעושה פיגול לא נעשה מעשה, והפלאה דף ל"ג הקשה ממחשב בקדשים לוקה ופלא דלא קי"ל כן ועי' ח"ס שו"מ חג קמ"ג:

ראש ב"ק דף צ"ח מתחילה כתב העושה מלאכה בפרת חטאת גרמא בנזקין ופטור לכ"ע, ואח"כ כתב והא דפריך בנזקין למ"ד הש"ל שמיה היזק מפרת חטאת ומשני דפטור משום דליכא אלא מחשבה והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר"מ דלית להו דינא דגרמי אבל לר"מ מחייב בדיני אדם, ופר"ח במים חיים מתקשה בו שסותר את עצמו וגם נגד רמב"ם שפוסק דידיונן דיני דגרמי ואעפ"כ פסק דעושה מלאכה במי חטאת דפטור מדיני אדם ע"ב, ושעה"מ בהשמטות מביא שיש"ש כתב שראש כתב לפי דמשני בגמרא למ"ד הש"נ שמיה היזק אז ודאי חייב לר"מ אבל לפי אמת הש"נ לא שמיה היזק ופטור ע"ש: מתיב ר"פ גזל מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הש"ל ואי אמרת הש"ל שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא, תוס' תימא דהיכי מדמי הכא דממילא למטהא בידים דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא א"ל הש"ל, וי"ל דכיון דהיזק שא"נ שמיה היזק א"כ חשיב ליה כאילו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול חזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם ממון מעליא ולא חצי א"ל הש"ל:

בספר בית אפרים מאחי מורי הגאון ני' הקר חקירה נאה, אם גם באיסר דרבנן תקנו כדי שיודיע לי כיון באיסר דרבנן אין בו איסר חפץ עי' רש"י נדה מ"ו ד"ה אסורי וכו' ע"ש:

ב"ק דף ק' מחיצת כרם שנפרצה א"ל גדור נתייאש ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריות, תוס' חייב באחריות אע"ג דהיזק שא"נ לא שמיה היזק נראה לר"י דהא חשיב היזק ניכר וכו' אבל אין לומר הכא נמי הוי הש"נ וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של סבירו, דהכא ליכא למיחש כיון שבעל כרם נמי מפסיד, ושו"מ ח"ג סי' קמ"ב מביא קושיא למ"ד הש"נ מדרבנן חייב שלא יהא כל אחד וכו' א"כ בפגול למה חייב שמפסיד גם לעצמו שקרבן נשרף ולפי סברת תוס' כל דמפסיד לעצמו לא שייך כדי שלא יהא כל אחד וכו' ע"ש:

צ"ח אמר רבת השף מטבע, כתב השמ"ק וז"ל הראב"ד ז"ל, תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסי של חברו לים והשף מטבע של חברו שהוא פטור מ"ש ממטמא ומדמע דאמרי' במזיד חייב ואפי' לר"י דאמר דהש"נ לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהי' כל אחד וכו' וכ"ש הנך דהיזק ניכר הוא בשלומא צורם אוזן פרתי מצי למימר כל שיורים לאי למזבח קיימו וכן הטעם לעושה מלאכה במים שנשאבו לצורך מי חטאת ופרה אדותה שפטור מדיני אדם משום דמצי למימר כל מים חיים וכל פרה אדומה לאו לטהרה קיימי אלא הנך תרתי דאסרינהו דאסרינהו להדיוט כי אינן ניכר מאי הוי במזיד מיהא לחייב וכל שכן הנך שהיא ניכר עכ"ל:

השעה"מ בהשמטות הלכות חובל ומזיק כתב שאלה אשה משכנתה קדרה בשר של חרס כדי לבשל בה ושכחה ותחבה כף חולבת באופן שנאסר הקדרה, אם היא חייבת לשלם לה הקדירה או לא, והנה בגזילה משנה שלימה דאומרי' בא"ה הש"ל, אבל בשומר מחדש יש"ש ב"ק פ"ט סי' כ' שלא יוכל לאמור הש"ל וש"ך שס"ג משיג ועי' ח"י תמ"ג, ומל"מ פ"ג מגזילה, ושער אפרים סי' כ"ח, ותב"ש סי' ח"י סקכ"ד כתב על רמב"ן שכתב בשוחט שקלקל חייב כי זה היזק ניכר [הבאתי בפתיחה באריכות] התם מיירי בשוחט מעצמו בהמת חבירו וטרפה על ידו דהתם לא היי שומר כ"א מזיק אבל בשוחט שנתמנה או שציווהו הבעלים דכה"ג היי שומר לבעליו לא בעי היזק הניכר ע"ש, ועי' אמרי בינה דיני פסח סי' י"ב שמאריך בזה, וכתב אם מקבל לשמור אף מהיזק שא"נ, כמו לשמור יין בודאי חייב:

ועי' ח"ס חו"מ סי' ק"מ שכתב האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה אי שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעות השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב ע"ש: ח"ס יו"ד סי' ס"ט מביא קושי' למה כהנים שפגלו חייבים הא חייב מלקות על ששוהה עליו מלבוש כלאים, וקי"ל בדרבה מיניה דלא גרע מזר שאכל תרומה וקרע שיראים של חברו ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה