עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל כד · פרט א רמב"ם
פ"ח מכלי מקדש ה"ז, כל בגדי כהנים אינם באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לציבור ומותר, וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור, עי' לח"מ, ובהלכה ג' כתב אם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואח"כ עושה בה כתונת, ועי' שעה"מ פ"ד משקלים:
פ"א משקלים ה"ז הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ועבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הכותים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, ולא כתב כאן בלבד שימסרם נשים ועבדים וקטנים לציבור כמש"כ לעיל עי' בשעה"מ, אבל מעכום אין מקבלין אפי' מסרו לציבור, עי' תוס' מנחות דף ע"ג, ואם קבלו מעכו"ם אם עברו על לאו היד בו נכר לא תקריבו כתב מנ"ח סי' רצ"ב ששקלים בטלי ע"ש:
פ"ד ה"ד, בשנת השמיטה שהיא הפקר שוכרין ב"ד שומרין שישמרו מקצת ספיחים שצמחו כדי שיביאו מהן העומר ושתי לחם ואלו השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, מי שהתנדב לשמור בחנם אין שומעין לו משום בעלי זרוע שמא יבואו ויטלם מהן לפיכך תיקנו להם חכמים שיטלו שכר מן הלשכה כדי שיפרש הכל מאותו מקום שאלו שומרים:
ב"מ דף נ"ח השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ורמב"ם פ"ו משבת כתב השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, והשמיט הך מילתא זרעים, וכתב התומים סי' ס"ו סקס"ז דקשה ליה לרבנן דס"ל דלא כר"י דמתנדב שומר חינם דלמא לא ימסר לצבור יפה א"כ איך אמרי' שכרו לימים אין ניטל שכר שבת ולפיכך אין אחריות שבת עליו הא אסור להניחו בשבת לשמור בחנם, וע"כ צריכין לקצוב אותו בהבלעה, וצ"ל ר"י היא דאמר מתנדב, וא"כ הרמב"ם דפסק כת"ק ודלא כר"י השמיט מילתא זרעים דאינו במציאות כלל, (צ"ע כי בשבת אסור לקנות מהפקר]:
כלל פתיחה לסוגי' היזק שא"נ פרט א'. כ"ד:
א ב"ק דף נ"ו, הוציאוה לסטים חייבין, פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי, לא צריכא דקמו לו באפה, תוס' בהיציאות לגוזלה איירי מתני', וא"ת מנ"ל דקיימו ברשותיהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת וכו' וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים וכו' ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע דף ל"ו דאפי' שומר חנם אינו על חלק חברו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חברו מרשותו כמו גזלן ע"ש, וכן כתב הראש, הוציאה לסטין מוקי לה בירושלמי בהוציאה לגזלה אבל לאבדה פטורין, וכן פסק המחבר סי' שצ"ו היציאה כדי לאבדה פטורים, וכתב הש"ך, פטורים על הנזק אבל על הבהמה עצמה אע"פ שלא הי' דעתם אלא לאבדה כדלעיל סי' שפ"ו בזורק מטבע לים הגדול, אפשר דבהכישה אפי' לאבדה ונאבדה פטור וצ"ע, בסי' שפ"ו פסק המחבר הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים חייב אעפ"י שלא הגביה, וכתב הסמע וש"ך דאלו הגביה פשיטא דחייב דהרי כשהגביהו בא לרשותו וצריך להשבה מעליא ע"ש, ועי' פנ"י ב"ק דף צ"ח, שמתקשה בו מ"ש הכא דחייב ובנטלה ע"מ לאבדה פטור, ובית אפרים ח"מ סי' לא מתקשה הא דאמר במנסך מדאגביה קניה דהא הגבהה ע"מ לאבד הוא, וצ"ל כיון שרוצה לעבוד ע"ז בניסוך זה ועושה בו כחפצו כמגביה ע"מ לקנות חשבינן ליה, ואכתי קשה דמוקמי' בשותפות ושל חבירו אין נאסר דק משום דמעורב בשלו וא"כ אין לחייבו על הגבהה שהוא ע"מ לאבדו שיהי' מעורב בשלו ע"ש ועי' במחבר סי' רצ"ב אם הנפקד מגביה לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי גזלן, וע"ש בסמ"ע, ורש"י כתב דאגבה ע"מ לגוזלו, וכתב בתורת גיטין ל"ד דהא במתני' המנסך סתמא קתני רק כוונתו כיון שהגביה ע"מ להזיקו נעשה גזלן כמ"ש ש"ך שפו ע"ב, ואולי כוונת רש"י שכיון לגזלו שיהי' שלו רק דמים יהי' חייב, כי אין דרך לעבוד בדבר שאינו שלו כמש"כ תב"ש בסי' ד' על אא"ע דש"ל, דמ"ל לעבוד ע"ז בדבר שאינו שלו רק לצעורי להקניטו ע"ב, א"כ הוא תגביה לקנות כדי לעבוד בשלו, ואולי זה כוונה הגבה צורך ניסוך כדי שיהי' שלו לעבוד עבודתי, אבל באוכל חלב לא שייך זאת ומיושב קושי' תוס': ב רש"י ב"מ דף צ"א גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו כתב בקי"ל בדרבה מיניה תשלומין רמי עליו אלא שאין כח בב"ד לעונשו שתים, ואי תפיס לא מפקינן מיניה ע"ש אמנם מהרש"ל ביש"ש פרק הכונס סי' ו' כתב דכל היכא דחייב לצי"ש איתפס מפקינין מיניה אפי' לרש"י, בשלומא בקי"ל בדרבה מיניה חייב הוא רק דלא עבדינן החומרא הילכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזה"ז הסברא נותנת אם תפס לא מפקינן מיניה, דהא ס"ס חייב הוא, אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצי"ש פשיטא דאם תפס מפקינין מיניה ע"ב, וכתב הקצה"ח סי' כ"ח שמשמע מדברי מהרש"ל דאפי' בקי"ל בדרבה מיניה לא מהני תפיסה אלא דוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או בזה"ז אבל היכא דעבדינן החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואי תפס מפקינין מיניה, ומביא ראיה מסנהדרין דף ע"ב, רבא איגנבי דיכרי במחתרת אהדרינהו ולא קיבלי, והקשה תוס' כיון דחיוב לצאת י"ש אמאי לא קבלו, ותירצו שהם לא הי' מחזירן אלא משום שהי' סבורין שבדין חייבין להחזיר ולא רצו לצי"ש ולכך לא קבלינהו, והנה לשיטת רש"י דמהני תפיסה ח"כ אפי' לא רצו לצי"ש למה אהדר בתר דקבלה כיון דמהני תפיסה, ולפי מהרש"ל דלא מהני תפיסה אלא היכא דלא עבדינן החומרא וכו' וא"כ הבא במחתרת עבדינן ליה החומרא דאין לו דמים ורשאין להרוג אותו ואין עליו שום חיוב תשלומין ואע"ג דניצל ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמזיד ובהתראה וברח זה ודאי כל דין מזיד עליו, ולא מהני תפיסה ע"ב, ועי' שעה"מ בסיף השמטות:
ועי' תוס' כתיבות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו משום דלא מחייב, כתבו דדוקא בממון חייב לצאת י"ש, אבל בקנס כיון שאיני מתחייב רק עפ"י ב"ד אפי' לצי"ש אינו חייב, ועי' בית אפרים ח"מ סי' מ"ח שמאריך בסוגי' בו, ועי' צל"ח פסחים כ"ט שמחדש לרנב"ה דסובר כרת פוטר מן תשלומין ולא שייך לומר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא ב' רשעות, וצריך לומר שגם רחמנא לא חייבו שתי רשעות וא"כ אפי' לצאת י"ש אינו חייב ע"ש, בענין זה ראיתי במחנה חיים על ח"מ ח"ב סי' טל שכתב לישב קושי' פנ"י למה לא נחייב על מדליק גדיש בשבת משום שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ע"פ, וכתב הא קי"ל כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעות, וכתב רש"י שמחויב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה, א"כ אי החכמים יתקנו לשלם ההיזק והוא כבר מחויב לשלם, וא"כ הם גובים רק החיוב אשר הוטל עליו מהדין תורה ונמצא דעושים שתי רשעיות הגם דהם חפצים לקנוס הלא אי אפשר דממילא נפעל לתשלומין אשר הוטל עליו עי' מג"א ומחהש"ק סי' ק"ח, אבל בהיזק שאינו ניכר דלא שמיה היזק א"כ אינו חייב מן התורה לשלם כלל, וממילא יוכלו חכמים לתקן שישלם ולא הוי שתי רשעיות דמן התורה אין עליו חיוב תשלומין כלל אפי' לע"ש ואטו מי שמחויב מיתה לא יוכל חכמים לטלו ממונו ע"ש באריכות, וכעין זה ראיתי בטוב גיטין שכתב להסביר סברת תוס' שכתבו בקילד"מ אין לחייבו מטעם שכ"א וכו', עפ"י ט"ז ביו"ד קי"ו דכל דבר שמפורש בתורה אין כח ביד חז"ל לעקרו, וא"ש בשלומא לענין היזק שא"נ לא נזכר בתורה להדיא שיפטר ומשו"ה יש כח ביד חכמים לחייבו, משא"כ לענין ק"ל ד"מ שמפורש בתירה כדי רשעתו משים רשעה אחת, וא"כ הוי ככתוב בתורה דאין כח ביד חכמים לעקרו ע"ב, וצ"ע רק באיסר שייך סברת ט"ז אבל בממון שיש כח מצד הפקר ב"ד גם שמפורש בתורה שמיטה משמיט תקנו שלא ישמיט מצד הפקר ב"ד, ולפי מ"ת הי"ל מיושב ודו"ק:
ג רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי כתב, אי קשיא לך טבח שקלקל אמאי חייב, בשלמא הגרמא ועיקר היזק ניכר הוא, אלא בשהייה ודרסה הא לא ידיעא. לא קשיא דכיון שלא שחטה כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף הוי והרי נכר בין חיה לשחיטה, יאי קשיא לך א"כ מפגל נמי ליחייב דעוקר שחיטה ליהוי היזק איכא למימר כי אמרי' הכי ה"מ לפסולי שחיטה שכל שעשה לה פסול בשחיטה לא שחטה אלא נבילה אבל כל שחיטתה כראוי ואיסר אחר גורם לה, אין השחיטה כנחירה או כמתיז ראשה בסייף אלא השחיטה כשירה שהרי הוציאה מידי נבילה ואיסר אחר גורם לה ואינו ניכר בה כן נ"ל עכ"ל, והנה רמב"ן מה שמקשה מפגול מקצר בלשונו, כי קשה מאי מקשה מכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ותנו עלה מפני תקון עולם ואי אמרת היזק שא"נ שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תקון עולם, וקשה גם אי היזק שא"נ לא שמיה היזק, ג"כ קשה כי כאן השחיטה היזק ניכר הוא, לולא דברי רמב"ן ז"ל הי' נראה לישב בסברה, בשלומא כל שחיטת חולין אם מקלקל היזק ניכר הוא בין חיה לשחיטה, אבל בקדשים שעומדת לעשות בבהמה השחיטה אם הוא או איש אחר בהמה זו לשחיטה עומדת רק הפיגול עושה ההיזק ואין זה ניכר, ב"ה גדולי תורה קלסיה: