אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל כד

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל כד

עט סופר חלק א כלל כג

פרט א רמב"ם

פ"ח מכלי מקדש ה"ז, כל בגדי כהנים אינם באים אלא משל ציבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לציבור ומותר, וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור, עי' לח"מ, ובהלכה ג' כתב אם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואח"כ עושה בה כתונת, ועי' שעה"מ פ"ד משקלים:

פ"א משקלים ה"ז הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ועבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הכותים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, ולא כתב כאן בלבד שימסרם נשים ועבדים וקטנים לציבור כמש"כ לעיל עי' בשעה"מ, אבל מעכום אין מקבלין אפי' מסרו לציבור, עי' תוס' מנחות דף ע"ג, ואם קבלו מעכו"ם אם עברו על לאו היד בו נכר לא תקריבו כתב מנ"ח סי' רצ"ב ששקלים בטלי ע"ש:

פ"ד ה"ד, בשנת השמיטה שהיא הפקר שוכרין ב"ד שומרין שישמרו מקצת ספיחים שצמחו כדי שיביאו מהן העומר ושתי לחם ואלו השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, מי שהתנדב לשמור בחנם אין שומעין לו משום בעלי זרוע שמא יבואו ויטלם מהן לפיכך תיקנו להם חכמים שיטלו שכר מן הלשכה כדי שיפרש הכל מאותו מקום שאלו שומרים:

ב"מ דף נ"ח השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ורמב"ם פ"ו משבת כתב השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, והשמיט הך מילתא זרעים, וכתב התומים סי' ס"ו סקס"ז דקשה ליה לרבנן דס"ל דלא כר"י דמתנדב שומר חינם דלמא לא ימסר לצבור יפה א"כ איך אמרי' שכרו לימים אין ניטל שכר שבת ולפיכך אין אחריות שבת עליו הא אסור להניחו בשבת לשמור בחנם, וע"כ צריכין לקצוב אותו בהבלעה, וצ"ל ר"י היא דאמר מתנדב, וא"כ הרמב"ם דפסק כת"ק ודלא כר"י השמיט מילתא זרעים דאינו במציאות כלל, (צ"ע כי בשבת אסור לקנות מהפקר]:

כלל פתיחה לסוגי' היזק שא"נ פרט א'. כ"ד:

א ב"ק דף נ"ו, הוציאוה לסטים חייבין, פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי, לא צריכא דקמו לו באפה, תוס' בהיציאות לגוזלה איירי מתני', וא"ת מנ"ל דקיימו ברשותיהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת וכו' וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים וכו' ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע דף ל"ו דאפי' שומר חנם אינו על חלק חברו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חברו מרשותו כמו גזלן ע"ש, וכן כתב הראש, הוציאה לסטין מוקי לה בירושלמי בהוציאה לגזלה אבל לאבדה פטורין, וכן פסק המחבר סי' שצ"ו היציאה כדי לאבדה פטורים, וכתב הש"ך, פטורים על הנזק אבל על הבהמה עצמה אע"פ שלא הי' דעתם אלא לאבדה כדלעיל סי' שפ"ו בזורק מטבע לים הגדול, אפשר דבהכישה אפי' לאבדה ונאבדה פטור וצ"ע, בסי' שפ"ו פסק המחבר הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים חייב אעפ"י שלא הגביה, וכתב הסמע וש"ך דאלו הגביה פשיטא דחייב דהרי כשהגביהו בא לרשותו וצריך להשבה מעליא ע"ש, ועי' פנ"י ב"ק דף צ"ח, שמתקשה בו מ"ש הכא דחייב ובנטלה ע"מ לאבדה פטור, ובית אפרים ח"מ סי' לא מתקשה הא דאמר במנסך מדאגביה קניה דהא הגבהה ע"מ לאבד הוא, וצ"ל כיון שרוצה לעבוד ע"ז בניסוך זה ועושה בו כחפצו כמגביה ע"מ לקנות חשבינן ליה, ואכתי קשה דמוקמי' בשותפות ושל חבירו אין נאסר דק משום דמעורב בשלו וא"כ אין לחייבו על הגבהה שהוא ע"מ לאבדו שיהי' מעורב בשלו ע"ש ועי' במחבר סי' רצ"ב אם הנפקד מגביה לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי גזלן, וע"ש בסמ"ע, ורש"י כתב דאגבה ע"מ לגוזלו, וכתב בתורת גיטין ל"ד דהא במתני' המנסך סתמא קתני רק כוונתו כיון שהגביה ע"מ להזיקו נעשה גזלן כמ"ש ש"ך שפו ע"ב, ואולי כוונת רש"י שכיון לגזלו שיהי' שלו רק דמים יהי' חייב, כי אין דרך לעבוד בדבר שאינו שלו כמש"כ תב"ש בסי' ד' על אא"ע דש"ל, דמ"ל לעבוד ע"ז בדבר שאינו שלו רק לצעורי להקניטו ע"ב, א"כ הוא תגביה לקנות כדי לעבוד בשלו, ואולי זה כוונה הגבה צורך ניסוך כדי שיהי' שלו לעבוד עבודתי, אבל באוכל חלב לא שייך זאת ומיושב קושי' תוס': ב רש"י ב"מ דף צ"א גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו כתב בקי"ל בדרבה מיניה תשלומין רמי עליו אלא שאין כח בב"ד לעונשו שתים, ואי תפיס לא מפקינן מיניה ע"ש אמנם מהרש"ל ביש"ש פרק הכונס סי' ו' כתב דכל היכא דחייב לצי"ש איתפס מפקינין מיניה אפי' לרש"י, בשלומא בקי"ל בדרבה מיניה חייב הוא רק דלא עבדינן החומרא הילכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזה"ז הסברא נותנת אם תפס לא מפקינן מיניה, דהא ס"ס חייב הוא, אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצי"ש פשיטא דאם תפס מפקינין מיניה ע"ב, וכתב הקצה"ח סי' כ"ח שמשמע מדברי מהרש"ל דאפי' בקי"ל בדרבה מיניה לא מהני תפיסה אלא דוקא היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או בזה"ז אבל היכא דעבדינן החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואי תפס מפקינין מיניה, ומביא ראיה מסנהדרין דף ע"ב, רבא איגנבי דיכרי במחתרת אהדרינהו ולא קיבלי, והקשה תוס' כיון דחיוב לצאת י"ש אמאי לא קבלו, ותירצו שהם לא הי' מחזירן אלא משום שהי' סבורין שבדין חייבין להחזיר ולא רצו לצי"ש ולכך לא קבלינהו, והנה לשיטת רש"י דמהני תפיסה ח"כ אפי' לא רצו לצי"ש למה אהדר בתר דקבלה כיון דמהני תפיסה, ולפי מהרש"ל דלא מהני תפיסה אלא היכא דלא עבדינן החומרא וכו' וא"כ הבא במחתרת עבדינן ליה החומרא דאין לו דמים ורשאין להרוג אותו ואין עליו שום חיוב תשלומין ואע"ג דניצל ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמזיד ובהתראה וברח זה ודאי כל דין מזיד עליו, ולא מהני תפיסה ע"ב, ועי' שעה"מ בסיף השמטות:

ועי' תוס' כתיבות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו משום דלא מחייב, כתבו דדוקא בממון חייב לצאת י"ש, אבל בקנס כיון שאיני מתחייב רק עפ"י ב"ד אפי' לצי"ש אינו חייב, ועי' בית אפרים ח"מ סי' מ"ח שמאריך בסוגי' בו, ועי' צל"ח פסחים כ"ט שמחדש לרנב"ה דסובר כרת פוטר מן תשלומין ולא שייך לומר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא ב' רשעות, וצריך לומר שגם רחמנא לא חייבו שתי רשעות וא"כ אפי' לצאת י"ש אינו חייב ע"ש, בענין זה ראיתי במחנה חיים על ח"מ ח"ב סי' טל שכתב לישב קושי' פנ"י למה לא נחייב על מדליק גדיש בשבת משום שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ע"פ, וכתב הא קי"ל כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעות, וכתב רש"י שמחויב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה, א"כ אי החכמים יתקנו לשלם ההיזק והוא כבר מחויב לשלם, וא"כ הם גובים רק החיוב אשר הוטל עליו מהדין תורה ונמצא דעושים שתי רשעיות הגם דהם חפצים לקנוס הלא אי אפשר דממילא נפעל לתשלומין אשר הוטל עליו עי' מג"א ומחהש"ק סי' ק"ח, אבל בהיזק שאינו ניכר דלא שמיה היזק א"כ אינו חייב מן התורה לשלם כלל, וממילא יוכלו חכמים לתקן שישלם ולא הוי שתי רשעיות דמן התורה אין עליו חיוב תשלומין כלל אפי' לע"ש ואטו מי שמחויב מיתה לא יוכל חכמים לטלו ממונו ע"ש באריכות, וכעין זה ראיתי בטוב גיטין שכתב להסביר סברת תוס' שכתבו בקילד"מ אין לחייבו מטעם שכ"א וכו', עפ"י ט"ז ביו"ד קי"ו דכל דבר שמפורש בתורה אין כח ביד חז"ל לעקרו, וא"ש בשלומא לענין היזק שא"נ לא נזכר בתורה להדיא שיפטר ומשו"ה יש כח ביד חכמים לחייבו, משא"כ לענין ק"ל ד"מ שמפורש בתירה כדי רשעתו משים רשעה אחת, וא"כ הוי ככתוב בתורה דאין כח ביד חכמים לעקרו ע"ב, וצ"ע רק באיסר שייך סברת ט"ז אבל בממון שיש כח מצד הפקר ב"ד גם שמפורש בתורה שמיטה משמיט תקנו שלא ישמיט מצד הפקר ב"ד, ולפי מ"ת הי"ל מיושב ודו"ק:

ג רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי כתב, אי קשיא לך טבח שקלקל אמאי חייב, בשלמא הגרמא ועיקר היזק ניכר הוא, אלא בשהייה ודרסה הא לא ידיעא. לא קשיא דכיון שלא שחטה כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף הוי והרי נכר בין חיה לשחיטה, יאי קשיא לך א"כ מפגל נמי ליחייב דעוקר שחיטה ליהוי היזק איכא למימר כי אמרי' הכי ה"מ לפסולי שחיטה שכל שעשה לה פסול בשחיטה לא שחטה אלא נבילה אבל כל שחיטתה כראוי ואיסר אחר גורם לה, אין השחיטה כנחירה או כמתיז ראשה בסייף אלא השחיטה כשירה שהרי הוציאה מידי נבילה ואיסר אחר גורם לה ואינו ניכר בה כן נ"ל עכ"ל, והנה רמב"ן מה שמקשה מפגול מקצר בלשונו, כי קשה מאי מקשה מכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ותנו עלה מפני תקון עולם ואי אמרת היזק שא"נ שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תקון עולם, וקשה גם אי היזק שא"נ לא שמיה היזק, ג"כ קשה כי כאן השחיטה היזק ניכר הוא, לולא דברי רמב"ן ז"ל הי' נראה לישב בסברה, בשלומא כל שחיטת חולין אם מקלקל היזק ניכר הוא בין חיה לשחיטה, אבל בקדשים שעומדת לעשות בבהמה השחיטה אם הוא או איש אחר בהמה זו לשחיטה עומדת רק הפיגול עושה ההיזק ואין זה ניכר, ב"ה גדולי תורה קלסיה:

פרט ג הסוגיה. ב'

גיטין נ"ב מתניתן המטמא והמדמע והמנסך פטור במזיד חייב, אתמר מנסך, רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב, מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך, אמר לך מנסך קלב"מ, ואידך כדר' ירמי' דאר"י משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, פרש"י דאהגבהה ע"מ לגוזלו, ולא פי' ע"מ להזיקו עי' בפתיחה:

תוס' מנסך קילד"מ, ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר והקשה הפנ"י היא גופא קשיא לי דאפילו בהיזק ניכר כגן מדליק גדישו בשבת אמאי לא מחייבינן ליה משום תקון עולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומדלי' גדישו של חבירו ויאמר פטור אני ע"ב, והנה לשטת רש"י בקילד"מ מהני תפיסה א"כ לא צריך לקנסו יותר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כי מתירא שיתפס ממנו תוס' הקשה שפיר על מנסך היזק שאינו ניכר ורק קנסא הוא ובקנס לא מהני תפיסה, עי' בפתיחה:

וא"ת לשמואל מ"ש דאמרינן בכתובות דף ל' בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לאיסור חלב, וי"ל דסבר שמואל דהגבהה צורך ניסוך הוא טפי דא"א לניסוך בלא הגבהה אבל התם אפשר לאכילה בלא הגבהה וכו' ור' ירמיה ורב סברי כאידך שנוי דהתם דמחלק בין זורק חץ לגונב חלבו דזור' חץ אי בעי להדורי לא מצי מהדר הכי מצי מהדר וכו' א"נ קסבר דאפשר לנסך בלא הגבהה ע"ש, ובסוף הפלא"ה נדפס קושי' מבני הגאון זיל, לפי מש"כ פנ"י דרב סבר כחזקיה דהיזק שא"נ שמי' היזק ולכך אמר מנסך מערב דא"כ היינו מדמע דלא שייך לדידי' קנסא מקנסא לא ילפי' דהא ממונא הוא, א"כ קשה מ"ט דפטר שוגג, דהא לא שייך כדי שיודיעהו דהא שפיר יכול להודיעו ויאמר שניסך בלא הגבהה כיון דרב ס"ל דאפשר לנסך בלא הגבהה ע"ש ובית אפרים ח"מ סי' מ"ח, ואולי כיון דממונו הוא מהני תפיסה ומתירא להודיע:

מר"ם שיף כתב כוונת התוס' הגבהה צריך ניסוך, אפשר לומר דאין אאדש"ל ולכן דווקא כשהגביהו מקוד' לקנותו בהגבהה נעשה שלו, והג"ה שם כתב אמת שזה הוא דעת רש"י בחולין דהגבה נעשה שלו לענין לאסרו' ותוס' הקשה לקמן פריך ממנסך הא מנסך מכי אגבהה קנייה אלא וודאי בהכי לא חשוב שלו ואינו קנוי לו אלא להתחייב באונסין ולד' הגאון ז"ל לא קשה קושי' תוס' דאפשר דהכי פריך אמאי בחזיר חייב, הא כיון דא"א אוסר דש"ל והגבהה לאו צורך ניסוך היא ע"ש:

ועוד י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב דקל"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דא"ל הש"ל דכמו דאם נסכו אחר א"ל הש"ל ה"נ כי נסך ליה איהו אע"ג מדנסך ליה בידים כיון דקל"מ ורב סבר כיון דבשעת לא שייך למימר קלד"ת יש לחייב מחמת הגבה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע"ג דההיא שעתא קלד"מ עכ"ל: והקשה העולם על מש"כ תוס' לשמואל שיוכל לאמור הש"ל, לפי"ז נשאר קושיא ראשונה דאכתי איכא לחייבו משים לא יהי' כל אחד ואחד וכו' מאי אמרת דלא עדיף מהיזק ניכר, זה אינו דבהיזק ניכר כה"ג הוי אמרינן מכי אגבהה כיון דבהיזק ניכר ל"מ אמר הש"ל ועי' בי"א סי' מ"ח, וטוב גיטין:

מש"כ תוס' לרב צ"ב מאוד ותורת גיטין כתב נראה בכוונת דבריהם דרב לשטתו בסנהדרין ד' ע"ג הבא במחתרת ונטל כלים אפילו הן בעין אינו מחויב להחזיר דבדמים קנהו וכיון דקנה אותן יתן שלו ממש שוב א"י לומר הש"ל כמי אם נשתנה מעצמו שאינו יכול לומר הש"ל מטעם כיון שכבר קנהו בשינוי וה"נ כיון שניסכו קנאי ושוב לא יכול לומר הש"ל ואין לומר דאינו רוצה לקנות דהא כתבו מפרשים דניחא ליה לנסך לפני ע"ז בדבר שהוא שלו ע"ש, וטיב גיטין משיג וכתב דאין הכוונה כלל לרב דהמיתה הו"ל קנין אלא דבהא פליגי האמורים התם בדין אם נטל צריך להחזיר ורבא סובר אם החפץ אינו בעין ושלם מכיסו הי"ל תרי רשעיות, אבל כשהוא בעין הרי חזרה החפץ אינו מצד דין חדש כלל רק דממילא ברשות מרא קמא הוא, ורב סובר דכל גזילה ה"ל קנין מדחייבי רחמנא באונסין אלא דרחמנא גזריה בהשבה נמצא גם חזרת החפץ הו"ל כמי רשעה אחת ולכן שתי רשעיות לא עבדינן ופטור משום קלד"ב אבל הקנין הוא מצד גזילה ראשונה אלא דבעלמא לא מהני מגזה"כ דוהושיב, והנה קצה"ח סי' ל"ד כתב דכל גזלן מקרי הגבהה דידי' קנין כ"א בפעם ראשונה שגזלו מבית הבעלים אבל משעה שכבר בידי לא מהני עוד הגבהתו לקנות עוד הפעם כיון דלא אפקי' מרשות הבעלים ע"י הגבהה זו ע"ש:

לפי"ז א"ש דברי תוס' שלא הספיקו עצמם בזה [מש"כ בתורת גיטין] דשפי' מצי אמר הש"ל על הגבה ראשונה אף דנסכו אח"כ וחייב מיתה ואף לרב ולא שייך בדמים קנהו שכבר בידו בתורת גזילה וכל כה"ג אינו מעשה קנין כלל ע"ב, ויען שדברי קצה"ח שבנה יסודו עליו, יסוד גדול בקנינים אעתק בקיצר, רמ"א בסי' ל"ד מביא ריבש החולק עם הגנב אינו נפסל, ותומים מתפלא מאוד על דין זה, לא ידעתי הבדל בין כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכפרו פסו לעדות וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהי' כשר לעדות, וכתב הקצה"ח אין דומה כלל לכופר בפקדון דקיי"ל דגונב אחר גנב אינו משלם כפל א"כ וודאי החולק עם הגנב לא הוי גזלן וכו' ותדע דאפי' גזלן ראשון אינו חייב לשלם אלא כשעת הגזילה ואי גזיל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' איתבר משלם זוזי ולא סגי דלא אגבה לחביתא בתר דשויא ד' ועוד דהא בחצירו הוא וכל שעתא ושעת' גזליה ואמאי אינו משלם ד' אלא ע"כ כיון דכבר גזלי ואינו ברשותו דנגזל תו לא מחייב משום גזילה אלא בתורת מזיק וה"ט דאין הגונב אחר גנב משלם כפל משום דכתיב וגונב מבית איש עי' ב"ק דף ס"ט, וא"כ לא הוי על השני תורת גזלן כלל, משא"כ בפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' ויכול להקדישו וגונב מבית השומר חייב כפל משו"ה כופר בפקדון פסיל לעדות ע"ש:

הנה ידעתי מך ערכי מי אנכי להכניס ראשי בין אריות בין תורת גיטין לטוב גיטין, אבל תורה היא וקב"ה שמח בפלפולא דאורייתא הנה ר"י אמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם לא יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו, וזה אינו ברשותו, נראה שיש קנין רשות לגזלן, ואיזה קנין יש לגזלן הבאתי בפתיחה לסוגיא דיאוש עי' כלל ט"ז במקנה חקירה ג שקנה הגזלן קנין תשמיש שלא צריך לשלם שכר שימוש עי' ב"ק צ"ו האי גברא דגזל פדנא ע"ש אבל עדיין החפץ של נגזל שלו הוא, ע"כ יכול לומר בא"ה הרי שלך לפניך כי מעולם לא קנה השלו של נגזל, אבל גוף החפץ שקנה לענין תשמיש שפיר כתב הקצה"ח דלא שייך לעשות בו עוד הפעם קנין לשלם חביתא דחמרא ד' זיז גם אם מגביה או בחצר שלו כי כבר קנה השווי' של חפץ לתשמישו וגם גנב אחר הגנב פטור כי לא גנב מבעלים ראשוני' החפץ אבל רב דסבר בדמים קנהו אח"כ כל החפץ גם השלו של נגזל קנה שלא צריך להחזירו והאיך יאומר הרי שלך לפניך כיון שאין עוד שלו כי קנה הכל ושפיר כתב התורת גיטין שכך כוונת התוס' ודו"ק:

אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט היזק שא"נ שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו, פרש"י שיודיעו שטימא או דימע, ולא כתב שניסך עי' בסוגי' דרביצה מש"כ שם בכלל ד' במקנה, או כאשר כתב בסוף הפלאה כי על ניסך לא שייך כדי שיודיע שיוכל להודיע בלא הגבה הי' מנסך, או כי לכאורה לא יהי' נאמן שאין אדם משום ע"ר, אבל עי' בפנ"י בשוגג לא שייך אאמע"ר, והנה ראב"ד מביא ראיה מכאן שע"א נאמן באיסורין מובא ברשב"א לקמן בסוגי' דע"א, ורשב"א בקידושין הקשה שאין ע"א נאמן, ותי' אולי מהימן לו ע"ש, אבל מה שהקשה אח"כ א"ה אפי' מזיד נמי, בודאי קשה הא אין אדם עושה ע"ר, וגם האיך נאמן עד רשע שעובד ע"ז עי' באחרונים בים התלמוד ב"ק צ"ט טבח שקלקול חייב לשלם הביא רמב"ן עי' בפתיחה אות ג' והקשה עדיין קשה שיהי' פטור כדי שיודיעו, וכתב לישב קושי' רמב"ן כיון שקיבל על עצמו לשחוט קיבל על עצמו לחייב לשלם אם לא ישחוט כראוי כשאר שומר שמקבל על עצמו לשמור, ובשומר לא פטרי' מטעם כדי שיודיעו וע"ש באפ"י, ובשואל ומשיב ח"ג סי' צ"א:

אי הכי במזיד נמי, וחר"ן כתב פי' דאע"ג דמצי מודע ליה ולומר שוגג הייתי ומפטר אכתי הוה לן לתקוני ולמפטריה אפי' מזיד כדי שלא יבוש שמא יחקרו בדבר וימצא שמזיד היה ומת"כ לא יודיעוהו שאע"פ שבשעה שהזיק מתכוין היה להודיעו דהא לאזוקי קא מכוין א"ה איכא למיחש שמא ימלך מלהודיעו כדי שיפטר מתשלומין:

השתא לאזוקי קאמכוין אודועי לא מודע ליה, והקשה הפלאה במנסך מיירי ע"כ בישראל מימר דלא נתכוין לצעורי עי' בי"א סי' ל"ת, א"ת, ולא זכיתי להבין שם קאי אא"א דבר שאינו שלו לצעורי מכוין, ובאמת לא עבד ע"ז, ומשני במימר עובד ע"ז, וכאן קאי במומר שעע"ז, אבל מה שמנסך יין של חבירו זאת עשה להקניטו בודאי אודיע לי:

ר"י אמר ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שא"נ לא שמיה היזק ומ"ט אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני, וכתב הר"ן, אפי' לר"מ דדיינין דינא דגרמי, וא"ת מ"ש ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דאמרי' בפרק הכותב דמאן דדאין דיני דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, י"ל דהתם היזק ניכר הוא דעקרו היינו שעבודו וכל שאין שעבודו קיים אינו יכול ל"ל הרי שלך לפניך, ומה"ט נמי דעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון דהיזק ניכר הוא, משום שאין העבד עומד אלא לשעבודו וכיון שאין שעבודו קיים אצל העבד אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך:

תנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין מפני תקון עולם וא"א השא"נ שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תק"ע מבעי ליה, פרש"י פיגלו ששחטים וזרקם לאכול חוץ לזמנו ולא הורצה לבעלים, ועי' מל"מ פ"ז מחובל, למה נקוט דוקא חוץ לזמנו ולא ששחט שלא לשם בעלים, ושמ"ק ב"ק דף הי, ושעה"מ בהשמטות כתב עם רמב"ן שכתב מפגעל שחיטתו ראוי עי' בפתיחה וא"כ א"ל דאי הוה תני לה בשחטו שלא לשמן הו"מ דדוקא בשלא לשמן דזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו"ל היזק שא"נ ובשוגג לא קנסו אמנם בשפגלו ששחיטתו פסולה הו"ל היזק ניכר ואפי' בשוגג ליחייבו דאדם מועד לעולם קמ"ל, ועי' ח"ס יו"ד סי' פ"ח, ובספר בית שמואל אחרון סי' ה' בתשובות לח"מ מישב סתירת רש"י עם גמרא זבחים דף ז' אם שחט חטאת על מי שמחויב עולה כשר יע"ש בטוב טעם גם מאריך שם בחקירה מי שגנב אתרוג בחג אם יכול לאמור לאחר החג הש"ל אי דומה לחמץ שעבר עליו פסח, כיון שניכר דעכשיו אינו שוה רק לאכילה ע"ש:

פנ"י הקשה דאפי' למ"ד שמיה היזק ע"כ מדינא פטור אפי' במזיד מדכתיב רעהו ולא של הקדש עי' תוס' לעיל מ"ט, ולא מחייב אלא מדרבנן וא"כ איכא למימר דהיינו מפני תקון עולם דקתני הכא, ע"ש באריכות ומסיים שסובר רש"י דאדם המזיק לא ממעטינן מרעהו ועי' פנ"י ב"ק דף ד': מתיב ר"א העושה מלאכה בפרת חטאת פטור מדיני, אדם וחייב בדיני שמים וא"א היזק שא"נ שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב, והקשה מהרש"א למ"ד נמי לא שמיה היזק אמאי לא יהי' חייב בכל הני משום דלא יהא כ"א ואחד הולך וכו':

פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש וכו' פרש"י דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתיה שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא כדאמר עובד דומיא דעבד, והקשה רשב"א מ"ש מפגול דהוי במחשבה נמי אע"ג דלא עביד מעשה, ותי' דשאני התם דבשעת שמפגעל עושה מעשה ששוחט אבל הכא אינו עושה מעשה עכ"ל, ומובן עם רמב"ן עי' בפתיחה אות ג' ומרם שיף כתב שאני פיגול דאינו אלא בדיבור לא במחשבה עי' תוס' ב"מ דף מ"ג והוי כמו מסור דחייב בדיבר בעלמא ואין צריך לחלק משום דהתם קעביד מעשה בגוף הקרבן בשעת שחיטה לשום כך, וראיתי בספר מנוחת אשר מביא שמ"ק ב"ק דף ה' הקשה אמאי בכהנים שפגלו חייבין במזיד והא עברו אמימרא דרחמנא שלא יפגלו ואין לוקה ומשלם, ותירץ דהוה לאו שאין בו מעשה ע"ש, ור' יוחנן סבר בב"מ דף צ' עקימת שפתיו היי מעשה, א"כ קשה לר"י ממנ"פ אי איירי בלא דיבר א"כ קשה הלא אינו מחייב על מחשבתו, ואי איירי בדיבר א"כ קשה קושי' שמ"ק הא אינו לוקה ומשלם ואין לומר כתירצו דהוה לאו שאין בו מעשה, הא לר"י הוה דיבור כמו מעשה ע"ב שהאריך בחריפות, לדעתי הקלושה, רק דיבור שנעשה עי"כ מעשה כמו חוסם בקול סבר ר"י דהוה מעשה כ"כ תוס' שם, אבל בדיבר שעושה פיגול לא נעשה מעשה, והפלאה דף ל"ג הקשה ממחשב בקדשים לוקה ופלא דלא קי"ל כן ועי' ח"ס שו"מ חג קמ"ג:

ראש ב"ק דף צ"ח מתחילה כתב העושה מלאכה בפרת חטאת גרמא בנזקין ופטור לכ"ע, ואח"כ כתב והא דפריך בנזקין למ"ד הש"ל שמיה היזק מפרת חטאת ומשני דפטור משום דליכא אלא מחשבה והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר"מ דלית להו דינא דגרמי אבל לר"מ מחייב בדיני אדם, ופר"ח במים חיים מתקשה בו שסותר את עצמו וגם נגד רמב"ם שפוסק דידיונן דיני דגרמי ואעפ"כ פסק דעושה מלאכה במי חטאת דפטור מדיני אדם ע"ב, ושעה"מ בהשמטות מביא שיש"ש כתב שראש כתב לפי דמשני בגמרא למ"ד הש"נ שמיה היזק אז ודאי חייב לר"מ אבל לפי אמת הש"נ לא שמיה היזק ופטור ע"ש: מתיב ר"פ גזל מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הש"ל ואי אמרת הש"ל שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא, תוס' תימא דהיכי מדמי הכא דממילא למטהא בידים דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא א"ל הש"ל, וי"ל דכיון דהיזק שא"נ שמיה היזק א"כ חשיב ליה כאילו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול חזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם ממון מעליא ולא חצי א"ל הש"ל:

בספר בית אפרים מאחי מורי הגאון ני' הקר חקירה נאה, אם גם באיסר דרבנן תקנו כדי שיודיע לי כיון באיסר דרבנן אין בו איסר חפץ עי' רש"י נדה מ"ו ד"ה אסורי וכו' ע"ש:

ב"ק דף ק' מחיצת כרם שנפרצה א"ל גדור נתייאש ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריות, תוס' חייב באחריות אע"ג דהיזק שא"נ לא שמיה היזק נראה לר"י דהא חשיב היזק ניכר וכו' אבל אין לומר הכא נמי הוי הש"נ וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של סבירו, דהכא ליכא למיחש כיון שבעל כרם נמי מפסיד, ושו"מ ח"ג סי' קמ"ב מביא קושיא למ"ד הש"נ מדרבנן חייב שלא יהא כל אחד וכו' א"כ בפגול למה חייב שמפסיד גם לעצמו שקרבן נשרף ולפי סברת תוס' כל דמפסיד לעצמו לא שייך כדי שלא יהא כל אחד וכו' ע"ש:

צ"ח אמר רבת השף מטבע, כתב השמ"ק וז"ל הראב"ד ז"ל, תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסי של חברו לים והשף מטבע של חברו שהוא פטור מ"ש ממטמא ומדמע דאמרי' במזיד חייב ואפי' לר"י דאמר דהש"נ לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהי' כל אחד וכו' וכ"ש הנך דהיזק ניכר הוא בשלומא צורם אוזן פרתי מצי למימר כל שיורים לאי למזבח קיימו וכן הטעם לעושה מלאכה במים שנשאבו לצורך מי חטאת ופרה אדותה שפטור מדיני אדם משום דמצי למימר כל מים חיים וכל פרה אדומה לאו לטהרה קיימי אלא הנך תרתי דאסרינהו דאסרינהו להדיוט כי אינן ניכר מאי הוי במזיד מיהא לחייב וכל שכן הנך שהיא ניכר עכ"ל:

השעה"מ בהשמטות הלכות חובל ומזיק כתב שאלה אשה משכנתה קדרה בשר של חרס כדי לבשל בה ושכחה ותחבה כף חולבת באופן שנאסר הקדרה, אם היא חייבת לשלם לה הקדירה או לא, והנה בגזילה משנה שלימה דאומרי' בא"ה הש"ל, אבל בשומר מחדש יש"ש ב"ק פ"ט סי' כ' שלא יוכל לאמור הש"ל וש"ך שס"ג משיג ועי' ח"י תמ"ג, ומל"מ פ"ג מגזילה, ושער אפרים סי' כ"ח, ותב"ש סי' ח"י סקכ"ד כתב על רמב"ן שכתב בשוחט שקלקל חייב כי זה היזק ניכר [הבאתי בפתיחה באריכות] התם מיירי בשוחט מעצמו בהמת חבירו וטרפה על ידו דהתם לא היי שומר כ"א מזיק אבל בשוחט שנתמנה או שציווהו הבעלים דכה"ג היי שומר לבעליו לא בעי היזק הניכר ע"ש, ועי' אמרי בינה דיני פסח סי' י"ב שמאריך בזה, וכתב אם מקבל לשמור אף מהיזק שא"נ, כמו לשמור יין בודאי חייב:

ועי' ח"ס חו"מ סי' ק"מ שכתב האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה אי שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעות השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב ע"ש: ח"ס יו"ד סי' ס"ט מביא קושי' למה כהנים שפגלו חייבים הא חייב מלקות על ששוהה עליו מלבוש כלאים, וקי"ל בדרבה מיניה דלא גרע מזר שאכל תרומה וקרע שיראים של חברו ע"ש:

פרט ג רמב"ם וראב"ד

פ"ז מחובל, החזיק ממון חבירו הש"נ הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסד צורתו ה"ז פטור מן התשלומין דין תורה אבל מד"ס אמרו הואיל והפחית דמיהן ה"ז חייב ומשלם וכו' ודבר זה קנס הוא שקנסו חכמים כדי שלא יהי' כל אחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חבירו וכו' הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבין לשל' בשוגג פטורין וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור הכניס פרה למרבק כדי שינק ותדוש והסיח דעתו ממנו חטאת פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכתב ראב"ד במאי דאמר במזיד חייב לשלם שיבוש הוא שאפי' עשה מעשה בגופן למ"ד היזק שא"נ לא שמי' היזק פטיר מדיני אדם אפילו במזיד וקי"ל כוותיה, וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין מש"ה לא קנסו בו מזיד עכ"ל וכתב ה"ה סוגיית הגמר' כדבריו כי מתיב ר"א העושה מלאכה וכו' ואי אמרת השא"נ שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב, ומתוך קושי' זו אמרו כי אמרי' פטור בפרה כגון שהכניסה לרבקה, ואלו למ"ד הש"ל לאו שמיה היזק ברייתא כפשטה שפיר אתיא וי"ל שרבינו סובר דהך אוקמתא עיקרא אע"ג דאיתעבידא אליבא למ"ד שמיה היזק ולית הלכתא כוותיה, וטעמא משום דס"ל דה"ה דהוה מצי למימר וליטעתך אמאי לא קנסו בהו רבנן כי היכי דקנסי מטמא וחבירו ע"ש, ופר"ח בספר מים חיים דף ט' כתב י"ל דר"א לא מותיב לר"י מעושה מלאכה בפרת חטאת משום דדילמא ס"ל קנסא מקנסא לא ילפי' אבל לדידן דקיי"ל כרב דקנסא מקנסא ילפי' ע"כ לא צריכין לאוקמי פרה שהכניסה לרבקה וכו' שיב מצאתי לרש"י ב"ק דף נ"ו שכתב העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שא"נ לא שמיה היזק, וזה כשיטת רמב"ם דס"ל דהיזק שא"נ לא שמי' היזק, צריכין לאוקמי ששקל כנגדן משקולות, אלא קצת תימה בלשון רש"י שכתב פטור מדיני אדם דהיזק שא"נ וכו' משמע דלא אתיא כמ"ד הש"נ שמיה היזק והא ליתא כמבואר בגיטין ע"ש:

אולי י"ל רמב"ם שסובר ג"כ כסברת ראב"ד בהנאה לא שייך למקנס וטעם נראה כי גם במזיד מקש' שיהי' פטור כדי שיודיע ותי' לאזוקי קמכוין וכו' אבל אם להנאתו עושה אז שפיר פטור כדי להודיע אבל שמשנה פרה שנכנס לרבקה וכו' א"כ סובר רמב"ם כעת במזיד חייב כדי שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ולא חיישינן כדי שיודעהו כי יוכל להודיע שהכניס לרבקה וכדומה ליה, ועי' גדולי תרומה שער נא חלק ו' אות ח' שהקשה לראב"ד בהנאה פטור א"כ מה מקשה מפרת חטאת שם להנאתו, ואקדים עוד דקדוק על רש"י שנקט רק מטמא ומדמע ולא מנסך, עוד סתירת רש"י כאן פי' מפגל ממש ובב"ק דף ד' פי' שלמים לשם חטאת, עוד הקשה אחרונים מאי מקשה לקמן לר"י ממנסך שלא קנס שוגג אטו מזיד ממבשל בשבת דלמא כדי שיודעהו, וקושי' תוס' לקמן שהקשה מפגל דאוריי' ולא קנס, ע"ד פלפול נראה לישב, ושו"י קכ"ז הקשה ג"כ קושי' אחרונים למה יהי' פטור במנסך מטעם כדי שיודיע, הא יכול לאמור שמנסך בלא הגבהה ופטור, ותי' דלא חלקו חכמים בתקנתן והשווה הדבר בשוגג תמיד פטיר ובמזיד חייב וכ"כ גם מרם שיף אף שראה עדים בשוגג פטור, א"כ עיקר התקנה כדי שיודיע על מטמא ומדמע כי בעבור מנסך יכול לאמור בלי הגבהה ע"כ נקיט רש"י מטמא ומדמע ולא ניסך, אבל לקמן ר"י סובר הש"נ לא שמיה היזק א"כ לא הי' שום תקנה בעולם כי פטור מצד דלא שמיה היזק ע"כ הקשה ממנסך ולא קשה כדי שיודיע כיון שאין לנו כלל תקנה כדי שיודיע כי מטמא ומדמע פטור מצד דרבנן לא קניס רק מנסך ד"ת יהי' חייב מצד קנסי' שוגג אטו מזיד ומטעם שיודיע יהי' פטור הא יכול להודיע שלא עשה הגבהה, ותקנה חדשה לא עשו חכמים על מנסך לחוד, ומיושב קושי' תוס' ממפגל שם קושי' הנ"ל באמת כדי שיודיע, והנה סברת ראב"ד בהנאתו פטור כדי שיודיע, ומיושב קושי' ה"ה וישי"י במנסך עשה ג"כ להנאתו ע"ש אבל יוכל להודיע בלא הגבהה, כי על מזיד עדיין אין שים תקנה שיהי' פטור מצד כדי שיודיע ולא שייך התי' דלא פליג חכמים ודו"ק פנ"י בב"ק מביא רש"י פסחים שכהנים משנים שלמים לשם חטאת בעבור הנאתן כי חטאת יאכלו רק כהנים א"כ כיון להנאתן עשו לא פי' רש"י כאן שמשנים א"כ קשה למה במזיד חייב, יהי' פטורים כדי שיודיעו, אבל בב"ק שם קאי שיש אבות ניזיקין מדין תורה פרש"י להיפך אפי' שלמים לשם חטאת חייבים, והקשה מפרת חטאת אבל למ"ד היזק שא"נ פטור לא קשה, כפשטות סברת ראב"ד כיין שלא כיין להזיק רק להנאתו לא קניס, אבל למ"ד שמיה היזק כיון שבאמת הזיק למה לא יהי' חייב, ולא קשה כדי שיודיע הא יכול להודיע שנכנס לרבקה ודו"ק:

פי' משניות, כתב המנסך לע"ז וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיד בנזק ולא ידע שהיא חייב סקילה כשמנסך אותו לע"ז לפי שאם הי' יודע גם כן שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומים לפי שעקר אצלנו אין אדם מת ומשלם, ופלא מאוד שנגד הגמרא שחייב על הגבהה ועי' באחרונים, ע"ד פלפול נראה ואקדים ישו"י ביו"ד סוף הלכת שחיטה קונטרס מבני הגאון ז"ל שכתב מה פריך בחולין לר"נ ורע"ק מהך דמנסך כיון שמחייב מיתה בדמים קנהו שיהי' שלו לכך יכול לאסור אולם הדבר נכון כי דמסיק הש"ס בסנהדרין דוקא שיבר אבל נטל ואיתא בעינא לא קנאה, על זה משני הר"ס דאית ליה שותפות בגיה אז חלק חברו ג"כ נאסר משום תערובות וחשיב כאיני בעין ודמי לשובר את הכלים וקנאו בדמים והוי שלו וגם חלק חבירו אסור מטעם מנסך דהקנין ואיסר באים כאחד, ומיושב קושי' תוס' היינו מדמע ע"ש באריכות, לכאורה כשר הבאתי סברת תב"ש אא"א דבר שאיני שלו שאין דרך לעבוד ע"ז בדבר של אחרים, א"כ הגבהה צורך ניסוך שרצה לגזול ולקנות כדי לנסך לעבוד בשלי, אבל רב לשיטתו בדמים קנאו לא צריך לקנות בהגבה כעת, גם שצריך הגבה לקנות אח"כ בדמים כי בודאי בחיוב מיתה לבדה בלא קנין לא קנה עי' ישו"י סוף הלכות פסח. אבל כוונת הקנין לא צריך כעת וחייב באחריות כגזלן כיון שהגביה שפיר אמרי' שחייב על הגבהה, אבל רמב"ם שפסק דוקא שיבר אבל בעין לא, א"כ צריך קנין הגבהה לניסך ופטור ודו"ק:

ומר"ם מינץ סי' י"ב רצה לישב עפ"י תוס' לשמואל יכול לאמור הש"ל, אבל לרב לא יוכל לאמור הש"ל יען שסבר בדמים קנהו ממילא סובר שכל גזלן קנה הגזילה בשעת הגבהה ויהי' שתי רשעיות, א"כ לא יוכל לאמור הש"ל, ולדידן דלא קי"ל בהא כרב א"כ אף בזה לא קי"ל כרב במאי דס"ל מנסך חייב, דהרי על הגבהה יכול לומר הש"ל, אבל עדיין לא מעלה ארוכה לרמב"ם שפסק פ"ז מחובל שמנסך חייב לשלם, והיאך יתחייב זה לשלם והרי היא מתחייב בנפשו מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואיני מתחייב בנפשי עד שינסך:

התומים סי' ס"ו סק"מ כתב, הקשה הגי"ת שער נא חלק ששי להך שיטה דהיכי דנתכוין לטובתו פטיר מדיני דגרמי הא דפרכינן מעושה מלאכה בפרת חטאת אי הש"ג ש"ה בדיני אדם נמי לחייב מה קושי' התם לטובתו לעשות מלאכתו נתכוון, ואין זה קושי' דכי אמרי' לחלק הייני בגרמי אבל במזיק בידים ודאי דאין חילק אם נתכוין להנאת עצמו או להיזק וא"כ אי הש"ג שמיה היזק הא ה"ל מזיק גמיר בידים שעשה בידים מלאכה בזו ודאי אין חילק בין שהוא להזיק או לטובתי ושפיר פריך, ואדרבה י"ל דהנך ילפי' מהך די"ל דקשיא ליה קושי' מהרש"א דלמ"ד לא שמיה היזק למ"ד דילפי' קנסא מקנסא א"כ מפני מה פטור מדיני אדם, ולפי הנ"ל ניחא דאי אין שמיה היזק רק קנסא לא גרע מדיני גרמי דהיכי דמתכוין לטובתו פצו אבל אי שמיה היזק הוי מזיק גמור בידים ובזו אין לחלק ע"ב, ועי' נב"י ח"ב ח"מ סי' ס"א, ראיתי בשואל ומשיב ח"ד סי' יוד שכתב לישב קושי' גד"ת דאמרי' בחולין קלא המזיק מתנות כהונה פטור ופריך מאנס המלך גרנו דחייב ומשני דקא משתרשי ליה, לפ"ז ראינו גם שמזיק פטור כל שמשתרשי ליה חייב, ועי' קצה"ח רמו דמזיק מת"כ פטור ה"ה על אכילתו שנהנה פטור ומשתרשי לא שייך שיוכל לאחור הייתי מתענה, לפ"ז נראה ברור למ"ד שמיה היזק ל"ש לומר דלא נתכוין להזיק מ"מ משתרשי ליה שמגיע לו טובה אבל למ"ד לא שמיה היזק ורק דחייב משום קנס כל שלא נתכוין להזיק אינו חייב על הנאתו כמו מזיק מת"כ ע"ש:

בשעה"מ הלכות גניבה האריך להקשות על רמב"ם שסובר ר' אבין אינו חולק על ר' ירמיה א"כ קשה קושי' תוס' גבי גנב ומכר בשבת דא"ל זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי חצרי והקשה הא חייב בנפשו לא הוי עד תנוח ומאי פריך הא עקירא צורך הנחה ונראה סברה ר"א נקיט זרוק מתחילת ד' עד סוף ד' מדייק בצמצום ד"א זה השיער שחייב בשבת ובתוך שיער זה קרע שיראין ונעשה חיוב ממון בעת שצריך השיער לחיוב מיתה, רק עדיין לא חייב מיתה עד שתנוח זה אמרי' עקירא צורך הנחה וכל השיער צריך לחיוב מיתה אבל בזורק לחצרו עקירא צריך להנחה אבל מה שהלך הגניבה באויר החצר זאת לא צריך לחיוב מיתה אם לא הלך מלמעלה רק מחוץ לפנים ג"כ חייב בעבור שבת וקנין נעשה באויר החצר אשר לא צריך לחיוב שבת בזה לא אמרי' עקירא צורך הנחה ומיושב קושי' תוס' ורמב"ם, אולם צ"ע מאי מקשה בגמרא מגביה ויצא חייב הגבה צורך הוצאה, דלמא מגביה רחוק מפתח החדר והלך בכל החדר ויצא וחיוב שבת רק על הוצאה מרשות לרשות ולא מה שהלך בחדר ע"כ חייב, אבל כבר הבאתי לעיל קצה"ח סי' ל"ד שקונה רק בתחילת הגבה ואין קנין אחר קנין ודו"ק ויש קצת לחלק עי' לעיל:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה