אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל י › פרט ז חקירות וקושיה

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל י · פרט ז חקירות וקושיה

פרט ו תחומין ביוכ"פ

א מנ"ח סי' כ"ד כתב מבואר בעירובין דאם רוצה לילך יותר מאלפיים אמה מניח בסיף עירוב מאכל ויכול לילך משם ולהלך אלפיים וכן יכול לערב ברגליו שקונה שם שביתה, וכן בדאוריי' בג פרסאות מהני ג"כ עירוב, לכאורה אפשר בתחומין דרבנן הם אמרו והם אמרו, אבל בדאוריי' מנלן דמהני עירוב, אך מבואר בעירובין לה דר"מ סובר תחומין דאוריי' ומהני עירוב, ולדידן בג פרסאות ג"כ מהני, וצ"ל שחז"ל קבלו בתורה שבע"פ דמהני עירוב, אך האידנא דחז"ל גזרו אלפיים אמה אם הניח אחד עירוב בסיף תחום של ג"פ מי אמרי' כיון דמה"ת הוי עירוב א"כ אם הלך מעירובו אין לוקין כיון דמה"ת הוי עירוב א"ד כיון דעכ"פ מדרבנן לא יוכל לבא במקום עירוב ולישקול א"כ הו"ל כמו נשרף ונאבד, ועי' מ"ל פ"ז דתרומות ואחרונים אם ע"י דרבנן נעשה דאוריי', ועי' בישו"י סי' ת"ט, ובית יצחק סי' מ"ב, וחידש שלא הביאו רמב"ן בעירובין דף י"ז וכ"ל, יש לתמוה לרע"ק כיון דאלפים אמה מה"ת היאך עירוב מועיל לילך יותר והרי עירוב זה מועיל ענין של דבריהם דומה לעירוב תבשילן, ובודאי שמערב ברגליו אפשר שהוא מה"ת לפי שהוא קונה בה"ש כלתה במקום רגליו וכאן הוא מקומו, אבל עירוב בפת איך מועיל מה"ת וכו', אלא י"ל או שהעירוב הלכה למשה מסיני או חכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה בין בפת כולם ד"ת הם וכיון שהענין לכשתמצא לומר מודים חכמים בשלש פרסאות שהן מד"ת וזהו מקומו הכתוב בתורה אף הן יש בהם עירוב מדין תורה מנית אדם עירובו בסוף ג"פ ומהלך שלש פרסאות אחרות ע"ש, טור בסי' ת"ח כתב מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים שיתן עירובו לסוף אלפיים אמה וכו', פלא משמע אם תחומין דאוריי' לא מהני עי' מנ"ח, וזכרון יוסף סי' ז' אות מ"ח:

ב מנ"ח כתב דהיוצא חוץ לתחום דאוריי' אין לו אלא ד"א, לכאורה ביומא ס"ז מבואר שם די"ב מילין הי' מירושלים עד צוק, ומסוכה אחרונה ועד הצוק היו שני מילין בא לו המשלח לישב תחת הסוכה האחרונה כפרש"י שם לפי שהוא מעונה וחלוש ע"ש היאך מתירין לו איסור תורה וכו' ומצאתי בתו"י וז"ל ואומר רבי אפי' למ"ד תחומין דאוריי' כיון שלא הי' שביתתו שם קבוע מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן אסור מה"ת ורבצן לא גזרו בכה"ג עכ"ל, וחידשו דבר חדש דאיסר תורה דוקא להתרחק מתחומו שהי' בתחלת שבת אבל בחוזר אפי' ביותר מתחום דאוריי' אין כאן איסור תורה ממקום זה כיון דלא הי' שביתתו במקום זה מתתלת היום א"כ זכינו בדין זה דלוקין היוצא חוץ לתחום היינו מתחלת התחום שהי' שביתתו מבע"י אבל אם יצא אפי' עשרה פרסאות ואח"ז חוזר אפי' יותר מג"פ אין כאן איסור תורה כיון דלא הלך הג"פ ממקום שביתתו בתחלת היום אין כאן איסר תורה והוא דבר חדש:

ועי' מבי"ט פכ"ז משבת, איסור תחומין לא הוי אלא ביבשה דומי, דמחנה ישראל אבל בימים ובנהרות ובכרמלית אפי' אלף מיל מותר מדאוריי', ורשות היחיד המוקף מחיצות נראה דאינו נחשב בתוך י"ב מיל לא בתחילה ולא באמצע ולא בסוף אלא בעינן י"ב מיל כדגלי מדבר [א"ה זה נגד השואל במרם שוק קכ"ב ודו"ק] מי שיצא חוץ לתחום י"ב מיל אפי' אמה אחת נראה דלא יכנס מדאוריי' [א"ה נגד תו"י הנ"ל] דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני דלא פליגי אלא בריבית קצוצה דהכא מודה אביי דקאמר קרא ממקומו דהוא י"ב מיל מדאוריי' ואם יצא מקום שיצא לאו מקומי הוא ואין לו אלא ד"א ע"ש ופלא:

ג עוד מביא מנ"ח שם ריטב"א בדף פ"ב כתב בפשיטות דעבד כנעני דשייך במצות אינו כרגלי הבעלים, ועבד של שותפים אין יכול לילך רק כשני בעלים ע"ש גם קטן שיצא בעירוב אמו יש להסתפק לענין תחומין דאוריי' אם הוא כרגלי אמו, גם חקר גוי ששבת רק הלך ג"פ תלוי אם נאמר דגם בלאו זה עובר בעשה תשבות א"כ הוי כאלו לא שבת, אבל לדעת רבו של רשב"א [עי' פרט ד'] דלאו זה לא עבר בעשה רק הוא לאו בפ"ע אבל מ"מ שבת א"כ ב"נ חייב, גם מביא פרי מגדים בפתיחה לה"ש חקר הא דקי"ל מימר לחלל שבת הוי מומר לכה"ת אם דוקא באבות מלאכות דיש בהם סקילה אבל בעובר על תחומין דאין בה רק מלקות לא הוי מומר לכה"ת ע"ש:

ד אם שביתת בהמה ומאחר ביו"ט, הב"י בסי' תצ"ה כתב הכלבו שביתת בהמה ומחמר י"א שאחר שנקרא מלאכה ה"ז ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה אבל בח"ה ודאי מותר, וי"א שאפי' ביו"ט מותר שאין לאסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ע"כ, ואינו יודע טעמו של המתיר דהא כיון דמקשינן יו"ט לשבת חוץ מקצת דברים שנתפרשו בתלמוד ושביתת בהמה אינם מכללם היאך אפשר לומר שהיא ניתרת ביו"ט ואע"פ שלא כתבה הכתוב ביו"ט כל שאר מלאכות ג"כ לא נכתבו ביו"ט בפרט, ומל"ת כל מלאכה ילפי' להו והא נמי דכוותייהו, ומיהו בהא איכא למימר דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל ל"ת כל מלאכה נינהו שהרי אינה מכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו בפני עצמו ייחד לו קרא והלכך אפשר דכיון דלא כתבי' רחמנא ביו"ט מישרא שרי אבל אין נראה שיהא כן דעת הפוסקים וכו' ורמב"ם בפ"ה כתב דאין מוציאין משא ע"ג ופר"ח כתב דשביתת בהמה אינו נוהג למען ינוח בשבת כתב אבל מחמר כיון בכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך נפ"ל מחמר בשבת א"כ מלאכה מקרי ע"ב ועי' מהרש"א פסחים דף ס"ו מחמר שייך רק ברה"ר ולא בכרמלית:

רמ"א בסי' רמ"ו כתב ביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, וכתב המג"א ביש"ש פ"ה דביצה סי' ז' חולק ומביא ריף וראש שכותבין בשם ירושלמי אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו וזה גבי יו"ט מתני עכ"ל, ועי' מחהש"ק, וט"א סוף חגיגה כתב למדנו שביתת בהמה ושביתת עבד שווין הן ביו"ט אי ילפי' יו"ט משבת כולן אסורין ואי לא ילפי' כולן מותרין ביו"ט דאין טעם לחלק ביניהן, ובאו"ת רמו שכתבו ביו"ט אינה מצווי' על שביתת בהמתו, ובסי' ד"ש כתבי דאדם מצווי' על שביתת עבדו ביו"ט ל"ד דאין לחלק ביניהם אלא או שניהם אסורין או שניהם מותרין ע"ש, ומנ"ח סי' רצ"ח, ש"א סי' ע"ב, תוס' דרע"ק מגילה אות ז' ק"ל לב"י סי' רמ"ו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, ורמב"ן כתב דלינא ושביתת עבד ביו"ט הובא בב"י תקכ"ו א"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין יו"ט לשבת שביתת בהמה ועבד, ותיו"ט ביצה פ"ב מ"ת מביא ראיה דאין איסור ביו"ט:

ה מג"א ש"ה סק"ו בכרמלית ליכא שביתת בהמה ועי' בתוס' שבת רמ"ו לדידן דלית ר"ה שרי בשבות בהמה ועי' פרי מגדים רמ"ו באריכות, יפלא כל אחרונים נקטו דליכא ר"ה כעת עי' ט"ז שמה ומג"א תרנ"ה ובספר קונטרס קונדיסין העמיק הענין והאריך בנפלאות וכתב דהמעיין כדברי ראשונים עיניו תחזינה שלא אמרו אלא ברה"ר העוברות בין המחיצות בתוך העיר אבל מחוץ לעיר במקום שאין מחיצות יש לנו רה"ר גמורה דאוריי' גם בזה"ז אליבא דכל הפוסקים ודווקא היכא דאיתנהו מחיצות הוא דבעינן שיהא רוחב המבואות ט"ז אמה ושיהי' ס' רבוא בוקעין בהן כדי לבטל כוחן של מחיצות אבל במקום שאין מחיצות כגון בסרסיאות דהיינו במסילות העוברות מעיר לעיר אם רבים עוברים עליהן ה"ז רה"ר גמורה אעפ"י שאין רחובות ט"ז אמה ואין ס' רבוא מצויין בהן עכ"ל ואני מצאתי בכלבו הלכות שבת שכתב רה"ר מדבריות ועירות ושדות ודרכים המפולשין להן והוא שיהי' רוחב שלהן ט"ז אמות ולא יהי' עליהן תקרה, אבל מתוס' רי"ד בפסחים דף ס"ט ובסוכה דף מ' מבואר חוץ לעיר ר"ה הוא ע"ב ובית יצחק סי' ג' ומג"א תרנ"ה:

ו תוס' דרע"ק פ"ה דשבת כתב ואני מסופק אם נשים מצווים על שביתת בהמת' היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה, י"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אף דחייבת בקידש היום מהקישא דזכור שמור, י"ל דווקא בקידש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ"ע י"ל דפטורות, ועי' ר"ן כל כתבי שכתב דכל מילי דשבת נשים שוות לאנשים ועי' ב"י ססי' רצ"א ועי' פרי מגדים ג"כ ומלשון הגמרא גבי פרתי של ראב"ע של שכנתו וכו' מוכח בהדי' דנשים מצווים על שביתת בהמתן ועי' פרי מגדים סי' ש"ה במשבצות סק"א, ובמוסך שבת דף נ"ג במנחת חינוך כתב עפ"י ריטב"א קידושין דף כ"ט במצות עשה שהז"ג נשים פטורות רק במצות שבגופו כמו ציצית אבל למול הבן שאינה מצוה שבגוף רק על דבר אחר האשה ג"כ חייבת, א"כ מצות עשה שביתת בהמה ועבד חייבת ע"ב, ועי' בתשובת ארץ צבי סי' מ"ז ביו"ט נשים אין מצווין רק בשבת אנשים ונשים שווין ומיושב קושי' תויו"ט פ"ב דביצה משנה ח' תקרדין ביו"ט דעד עתה מיירי בשבת בעבור פרתי של ראב"ע דשל שכנתו הי' רק בשבת חייבת ודו"ק:

ז בספר בית יצחק סי' מ"ב מביא תשובת זרע אמת שכתב גם לריף די"ב מיל דאוריי' מ"מ לדידן ליכא איסור תחומין כלל מדאוריי', דהרי גם לרמב"ם ליכא איסור תחומין דאוריי' רק ברה"ר דומי' דגלי מדבר משא"כ בכרמלית, ואנן קי"ל כרש"י וראש דכל שאין ס' רבוא בוקעין בו בכל יום אין לו דין רה"ר כדאי' סי' שמ"ה, ממילא לדידן כל רשיות שלנו ככרמלית ולית לן איסור תחומין דאוריי' ע"ש שמשיג, ועי' א"ר סי' תקפ"ו להתיר לשלוח עכום לשופר אף יותר חי"ב מיל דסמכינן על פוסקים תחומין דרבנן גם ביותר מי"ב מיל, ופרי מגדים רמ"ו, ועי' לעיל שהבאתי תוס' רי"ד גם בזה"ז יש ר"ה מדאוריי' אסור:

ח אם מעביר ד"א בר"ה ביו"ט וביוכ"פ בזה העמיק בנפלאות אדמ"ו גאון ישראל ז"ל בכ"ס או"ח ס"ח, כמדומה לי מתוס' עירובין צ"ז ע"ב משמע דליכא ביו"ט איסר ד"א ע"ש, ועי' בדברי ירמי' פ"ח מעירובין שמביא נמ"י יבמות ק"ב עירוב והוצאה ביוכ"פ ור"ן ביומא ע"ח, וריטב"א יומא ס"ו הקשה בשעיר ביוכ"פ מאי מלאכת הוצאה איכא, י"ל דמעביר ד"א ברה"ר, משמע נגד בינה לעתים פ"א מיו"ט, וקושי' ריטב"א בלתי מובנים למה לא שייך הוצאה בשעיר שעומד בעזרה או כשעומד ברה"י צריך עתי לרבות כשהיא חולה להתיר להוציאו ע"ב, ובכ"ס סי' ע"ז, וב"ל פ"ב הלכה ב' ועי' מר"ם לובלין ביצה דף ל' אתי לאתוי לא גרסינן דלא שייך כ"א שבת דאסור ד"א בר"ה משא"כ ביו"ט ודו"ק:

ט אם מחמר רק בבהמתו או גם בבהמות חברו, עי' ר"ן ורשב"א בפ"ק דע"ז שחייב גם על בהמת חברו, וא"ר בסי' רס"ו מביא מלחם משנה על משניות דאיסר מחמר ל"ש בבהמה שאינו שלו, במנ"ח במוסך שבת דף נ"ד מאריך בו, ומביא ראיה נפלאה מפסחים דף ס"ו בתחלה מקשה והא עביד עבודה בקדשים ומשנה כהלל דהי' מקדשו בעזרה, ואח"כ מקשה והלא מחמר, לכאורה הו"ל תיכף להקשות והלא מחמר אבל אם נאמר בבהמה שאינו שלו אינו חייב ניחא דבס"ד דהי' בהמה הקדש לא קשיא כלל, אבל למסקנא דלא הי' מקדישו והוי בהמה שלו מקשה שפיר, ואפשר שתלוי אם קדשים קלים ממון בעלים הוא ע"ב, ובית אפרים סי' נ"ג באריכות ומתו"י יומא פ"ז שכתבו לשון של זהורית על שעיר משתלח הי' מחמר כלאחר יד, ושעיר הוי הקדש ואינו שלו משמע שחייב גם על בהמת חבירו ע"ב ועי' תיו"ט פסחים פ"ד מ"ג באריכות, ור"ן ורשב"א ר"פ מי שהחשיך:

י בלבוש כתב י"ב מיל מן התורה וחייב חטאת וא"ר הקשה עליו דחיוב חטאת ליכא אלא בשגגת כרת וכאן ליכא אלא לאו, ויד יוסף סי' שצ"ז מביא ירושלמי פרק ב"מ ה"ד ע"ש:

יא ט"א ר"ה דף ל' הקשה לרפרם דאמר אין עו"ה ליוכ"פ מ"ט הקילו ביובל שחל להיות בשבת מר"ה שתל בשבת, אבל למאי דקי"ל עו"ה ליוכ"פ נמצא אפי' אם יוכ"פ חל בחול דיני כמו בשבת מש"ה הקילו בו יותר מר"ה דלא לעקור לגמרי ת"ש של יובל ע"ש ושעה"מ סוף הלכות שופר, בספר בציר אליעזר תי' דגם לרפרם דס"ל דאין עו"ה ליוכ"פ היינו דוקא איסור הוצאה אבל איסור העברה ד"א ברה"ר מודה גם רפרם דאיתא נמי ביוכ"פ דמלאכה אחריתא היא והלכתא גמירה לה ואינה בכלל הוצאה ע"ג דרישה ח': יב ט"א מגילה דף ז' אין בין שבת ליוכ"פ, ק"ל לרפרם דס"ל דאין עו"ה ליוכ"פ אמאי ל"ח במתני' הא מילתא בין שבת ליוכ"פ ע"ש באריכות וכ"ס סי' ע"ז:

יג בספר לקוטי בית אפרים הקשה אחי מורי הגאון ני' שקשה לרפרם ממתני' בר"ה שר"ג הי' גוזר על ר"י שילך אצלו ביוכ"פ משמע שיש עו"ה ביוכ"פ ע"ב ואולי י"ל כאשר הבאתי בשם בציר אליעזר ד"א בר"ה מודה רפרם שחייב והוא הלך במקלו ובתרמילו:

יד אוהל דוד יבמות דף ו', ט"א בר"ה דף ל"ב השתא דרבנן פרש"י תחומין דרבנן והקשה דילמא מתני' אתי' כמ"ד תחומין דאוריי', ונראה דע"כ מתני' ס"ל תחומין דרבנן דאי ס"ל ת"ד א"כ קשה אמאי אין מעבירין עליו את התחום דמפרש הש"ס משום דיו"ט עשה ול"ת הא כיון דאין אב מלאכה לא הוי רק ל"ת גרידא כמ"ש הרשב"א בשם מורו דעשה דתשבות רק על אב מלאכה שחייבים מיתה, ובעשה דרבים לא צריך בעידנא, אבל אי מתני' סובר תחומין דרבנן י"ל כמש"כ מג"א תמ"ו דעשו חיזק לדבריהם כשל תורה ועשו כאותה מלאכה שיש בה עשה ול"ת אבל אי דאוריי' למה יעשו חכמים חיזק על איסור דאוריי' להוסיף איסר עשה, וגאון מו"ה משולם טיסמניץ ז"ל תירץ בזה מה שהקשו תוס' שבת דף כ"ה דהא דרבא סובר יו"ט עשה ול"ת ולמאי צריך רבא לשנוי' מקרא לבדו, ותירץ דרבא בעי לשנוי' אף למ"ד הבערה ללאו יצאת דלדידיה ליכא עשה, ועי' בריך טעם עדל"ת פ"ג:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה