עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל י · פרט ו תחומין ביוכ"פ
יומא דף ס"ו, ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהי' מזומן עתי ואפי' בשבת, עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא [פרש"י מה חילל שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה ] א"ר ששת לומר שאם הי' חילה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר"נ דאמר חי נושא את עצמו, אפ"ת ר"נ חלה שאני, אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ ופרש"י מדאיצטרך למתני עתי אפי' בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליוכ"פ, דאי יוכ"פ כשבת להוצאה, ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ושלחני, עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תלא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משים הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים] ועי' רש"י יבמות ל"ד, ד"ה אם הי' שבת, אבל משום יוכ"פ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ביוכ"פ והכי מפר בכריתות, ש"מ דס"ל דהא דקאמר הגמרא הא דרפרם בדותא היא היינו דאין ראיתו ראיה אבל מ"מ עיקר דבריו לא נדחו דאין עו"ה ליוכ"פ, עי' ש"א בסי' ע' ועי' בספר בן אורי שבת צ"ז שמשיג על שאגת ארי' מרש"י שם משמע להיפך:
כריתות דף י"ד, רמ"א אם הי' שרת וכו' וניתנו אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת, אתר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשכת ואין עירוב והוצאה ליהכ"פ, ממאי דילמא יש עו"ה ליוכ"פ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוכ"פ, אלא אי אתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושילח ביד איש עתי ואפי' בשבת אמר רפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוכ"פ, ממאי שאני שעיר משתלח דהכשירו ביהכ"פ בכך, אלא דרפרם בדותא היא, תוס' אלא בדותא, וביומא איתא נמי הא דהכא ולא דחי דילמא שאני שעיר משתלח וכו' כדדחי הכא, אלא רגילות הוא דדברי תורה עניים במקום ועשירים במקום אחר ירושלמי פ"ג דר"ה] , ותוס' ישנים ביומא כתבו בכריתות דחי לה דהכשירו בכך ותימא אמאי לא פי' כך כאן י"ל שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר ממקום זה אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דהיה אמינא דלא דחי יוה"פ אלא בשיכול ללכת השעיר ברגליו דאין הכשרו כשהוצרך להרכיבו על כתיפו, ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין וכמאן דאמר שהן מן התורה והשתא פריך שפיר דשאני יוכ"פ דהכשירו בכך כי אין נראה כלל שיהו שנים אלו דברי רפרם והתלמוד לא הזכיר כאן אותה של שם ולשם איתה שבכאן עכ"ל:
ביצה י"ב בש"א א"מ את הקטן וכו' מתקיף רבה דילמא בעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"ט פליגי כדכתיב ולא תוציא משא מבתיכם ביום השבת ביו"ט לא מתקיף לה ר"י ליפלגו באבנים וכו', ושאגת ארי' סי' ע' כתב ס"ל לרפרם כרבה בעו"ה ליו"ט פליגי, ולב"ה דקי"ל כוותיה אין עו"ה ליו"ט ודייק מדכתיב ולא תוציא ביום השבת, ביו"ט דקיל לא, וה"נ יש לדייק ביוכ"פ נמי דקיל משבת, וכיון דטעמא דרפרם מש"ה הוא והרי דברי רבה נדחו במסקנא מדלא איפלגו באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי, א"כ ביוכ"פ דלא הותרה הוצאה לצורך, הוצאה בכלל כל מלאכות וחייב עליו כרת ע"ש: ריף פ"ק דביצה, וקי"ל דיו"ט צריך ע"ת ואינו צריך ע"ח אבל יוכ"פ צריך אפי' ע"ח ושתופי מבואות כשבת דתני עירובין דף ל' אמר להם ב"ה לביש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוכ"פ אע"פ שחייב בתענית ואסיר לו לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה שמעינן מינה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו סבירא להו דמערבין לגדול ביוכ"פ ע"ת וע"ח כשבת וכן הלכה עכ"ל:
טור סי' הט"ז, יוכ"פ הרי הוא כשבת בין לענין עירובי חצירות בין לענין ע"ת, ובסי' תרי"א כתב, וכל איסורי הוצאות שבת נוהגין ג"כ ביוכ"פ, וכתב הב"י בכריתות דף יד וכו' וכתב סמג סי' ס"ח דמסיק בכריתות דליתא לרפרם דאמר אין עו"ה ליוכ"פ, וכתב עליו רא"מ ז"ל לא שמעתי מנ"ל לסמג לומר דהא דרפרם ליתא וכו' עד דאינו אלא דיחוי בעלמא וכו' וריף מביא ראיה מעירובין א"ל ב"ה לב"ש וכו' ובאמת יש לגמגם על ראיה זו דילמא ההיא בריתא בעירובי תחומין מיתני' אבל ע"ח לא צריך, וקשה יותר כי מערבין ביין רק בעירובי תחומין ולא בע"ח שצריך פת עי' שם, וזכרין יוסף סי' ז' מביא קושי' לרפרם קשה משבת קי"ד יוכ"פ שחל בע"ש אין תוקעין, ואמאי ליתקע משום הוצאה ביוכ"פ מותר ובשבת אסור גם ממתני' אין בין יוכ"פ לשבת, ועי' גם בשא"ר סי' ע"ב:
רמב"ם פ"ח מעירובין, כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו"ט וביוכ"פ וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביוכ"פ חייב, אבל ביו"ט מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך מערבין ע"ת ומשתתפין במבואות ליוכ"פ כשבת ומערבין ע"ת ליוכ"פ וליו"ט כדרך שמערבין לשבת, ומ"מ כתב דין תחומין שהן שוין ביוכ"פ וביו"ט כשבת מוסכם פ' בכל מערבין דף ל"א ופשוט שם, ודין ע"ח ביוכ"פ מחלוקת אבל פסק הלכה כשם שעו"ה בשבת כך ערוב והוצאה ליוכ"פ, וביצה דף י"ב דב"ה ס"ל דאין עו"ה ביו"ט וכן היא מסקנא הלכתא פ"ק דביצה, ורשב"א חלוק בזה וכתב בספרו אין מוציאין מחצר לחצר כלים שאין בהם צורך ליו"ט אא"כ ערוב, שערוב והוצאה ליו"ט כמו שיש עו"ה לשבת:
פ"ה מעבודת יוכ"פ, חלה השעיר ואין יכול להלך מרכיבו על כתיפו ואפי' בשבת עכ"ל ואינו מביא הפסוק עתי אפי' בשבת עי' אחרונים, ופ"א משביתת עשר כללו של דבר אין בין שבת ליוכ"פ אלא בשבת בסקילה ויוכ"פ, כרת ועי' קב"ן שם:
וזכרון יוסף סי' ז' אות כ"ד כתב לי נראה לפרש דברי ריף בדרך פשוט עפ"י מש"כ ב"י ת"ד בשם רמב"ם דאין איסור תחומין מה"ת לא בכרמלית ובנהרות לפי שטלטול בהם אינו אסור מה"ת ולא יתכן שיהי' המעביר ע"פ מים אינו אסור אלא מדרבנן והמהלך לוקה מה"ת וכו' ומעתה נדון ונאמר דהוקשה לריף מהא דמייתי ב"ה ראיה לדבריהם דמערבין לנזיר ביין בשבת מהא דמערבין לגדול ביוכ"פ, אימא שאני יוכ"פ דלא אסור בו הוצאה מה"ת מש"ה נמי אין איסור תחומין נוהג בו מדאוריי' מטעם רמב"ם, וע"כ דאין איסור תחומין נוהג ביוכ"פ רק מדרבנן משום גזירה אטו שבת וכיון שכן יש לומר הם אמרו מערבין ע"ת ביכ"פ כשבת והם אמרו דמערבין לגדול ביוכ"פ ביין, משא"כ לענין ע"ת בשבת ודאי ראוי לומר דאין מערבין לנזיר ביין דמידי דחזי ליה בעינן, אע"כ דס"ל דבאמת גם ההוצאה אסורה ביוכ"פ כשבת דלפ"ז גם ע"ת נוהג בו מה"ת ואפ"ה מערבין לגדול בפת אע"ג דלא חזי ליה, א"כ ה"ה והיא הסברה דמערבין לנזיר ביין בשבת ומייתי ב"ה שפיר ראיה מיוכ"פ לשבת כיון דאידי ואידי מה"ת והואיל שמוכח מהתם מיהו דאיסור הוצאה מן התורה א"כ ודאי דנוהג ע"ח נמי ביוכ"פ כמו בשבת ע"ש:
ש"א סי' ע' כתב ובהא מילתא דתחומין יב"מ דס"ל לריף דהוי מה"ת יש לי' לומר דבר נחמד בההיא שמעתא דרפרם, הא דמסיק בכריתות דרפרם בדותא היא משום דמתני שם אברייתא גרידא ולא הביאו שם דברי רב ששת דאיתמר עלה, אבל ביומא דאיתא לרב ששת אברייתא דייק רפרם למילתי' שפיר ולאו בדותא, משום דאיכא למידק מאי ק"ל לר"ש עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא דילמא משום איסור תחומין אם אין צוק גזור בתוך יב"מ אתי קרא משלחו אפי' חוץ לתחום לדעת ריף דיב"מ הוי מה"ת דילמא להכי אתי עתי וכו' בע"כ צ"ל דס"ל לרב ששת משום איסר תחומין לא צריך קרא למישרי שבת שהרי בלא"ה יהכ"פ איסור תחומין נוהג ואפ"ה אמר רחמנא שישלחנו וא"כ ר"ש ע"כ לית ליה האי סברא דשאני יוכ"פ דהכשרו בכך מש"ה מוכרח לומר שאם הי' חולה והשתא אי ס"ד דיש עו"ה ליכ"פ כשבת אכתי תקשה לר"ש למה לי קרא למישרי אפי' בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי ואמר רחמנא שישלחנה אע"כ ס"ל לר"ש דאין עו"ה ליכ"פ ודייק רפרם למילתי' שפיר מדר"ש ולאו בדותא הוא, אבל בכריתות דדייק לה מברייתא איכא למימר דבדותא היא, ועתי אפי' בשבת דתני באמת משום איסור תחומין איצטרך למישרי וש"מ דאע"ג דאין עו"ה ליכ"פ אפ"ה איסור תחומין נוהג ע"ש שהאריך בנפלאות שגם לאו דמחמר נוהג ביכ"פ, אבל שביתת עבד ובהמה אינו נוהג בו ואין למידן משבת דחמיר ליוכ"פ דקי"ל, גם הקשה דילמא צריך עתי אפי' בשבת למישרי אב מלאכה נטילת נשמה ואפי' לאומר מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לבן נח שמוציאו מידי אבמה"ח ע"ב, ומתו"י יומא ס"ז שכתבו לשון של זהורית מביאין על ראש שעיר דמחמר כלאחר יד הוא, משמע שיש איסור מחמר ביוכ"פ, ועי' בי"א סי' נ"ג באריכות:
בספר בית אפרים אשר חיבר אחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי ני' שם בדף ו' כתב בכריתות י"ד שאני יוכ"פ דמצותו בכך עי' רש"י שם, לכאורה צ"ע על כל קרבנות ביוכ"פ שחל בשבת מנ"ל שיהי' דוחה ועי' ש"א שהקשה מאי פריך עתי למה לי' דלמא משים נטילת נשמה, ונראה דודאי אותו איסר מלאכה למשל נטילת נשמה שמותר במקדש הן בשבת לבד, והן ביוכ"פ לבד גם שהוא שבת ויוכ"פ על זה לא צריך קרא ועי' תוס' נזיר מ"ח ד"ה ישמעאל מה לי חד לאו מה לי תרי לאו ועי' מנחות מ"ח, ויש לפרש עוד דתלי' אם הודחה או הותרה עי' רש"י ברכות דף כ', וקושי' שג"א מיושב שעל נטילת נשמה לא צריך קרא כיון דהיתר מלאכה זו במקדש ורק בהוצאה דאינו הותר כלל בשבת וע"כ פי' דלמא שאני מיוכ"פ אבל אינו קשה משאר קרבנות כיון דאותה מלאכה מותר מה לי חד לאו או תרי ע"ב, ודרכו בקודש לקצר אשר מרמיז ברש"י ברכות עם הסבר של רמב"ן יען בטומאת כהן א"א זה בלא זה יתלכדו ולא יתפרדו שם הותרה, ועי' במקנה כלל נ"ו אות ט' הבאתי באריכות, ואי אמרי' הותרה יש לחלק בין חד איסור לתרי איסורים, אבל אם הודחה אז אין לחלק ואמרי' מה לי חד לאו או חרי עי' זבחים ל"ב שכך סובר רבא, ואביי סובר להיפך ועי' טור אבן מגילה דף ד' ודו"ק, ות"ח אחד [שכחתי שמו] כתב לי ג"כ בזה ומיושב הסוגי' בכריתות אינה מביא אם הי' חילה, א"כ א"א ללמוד מיוכ"פ כי הותרה, אבל ביומא מביא אם הי' חולה ובזה י"ל הודחה כי לא צריך להיות חולה עי' תו"י שם דלא שייך הוכשרה בכך ולא שייך סברת רמב"ן יתלכדו א"כ הודחה י"ל מה לי חד לאו או תרי ויש עירוב והוצאה ליוכ"פ ועתי למה לי בע"כ אין עירוב כרפרם ודו"ק, ועי' בבית יצחק סי' נ"ה ת"ח אחד מפולין הנ"ל הקשה דלמא עתי בעבור מלאכת מפרק דם [עי' פנ"י ביצה דף י"ב, ופרי מגדים בפתיחה להלכות שבת, ומנ"ח במלאכת שחיטה הקשו למה לא חייב בשוחט בשבת גם בעבור מפרק, ונראה לישב עתי לא צריך לזה, כי מה שחייב במלאכת שבת אם רק גורם הוא מצינו בב"ק דף ס' בזורה לריח חייב יען שנעשה מחשבתו גם בנזקין פטור אם ריח ליהב גחלת אבל בשבת חייב בעבור מחשבתו ע"ש, ובישו"י סי' של"ד ונכד הגאון הגדול ני' מחדש סברה ישרה רק אם עושה מלאכה גם שאינו צריך או שאינו מכווין ורק פ"ר חייב יען שהוא עושה מלאכה, אבל אם רק היא גורם במלאכה אז לכ"ע דבר שאיני מכווין פטיר כיין שאינו עושה מלאכה וגם אינו מחשבתי בו פטיר ודו"ק, ע"כ ביוכ"פ אינו צריך לדם במשתלח רק פ"ר היא, אבל היא רק גורם שדוחה אותו מהר אינו חייב, אבל קושי' שג"א אינו מיושב בזה יען שצריך להמיתו אם לא מת יירד אחריו שפיר הקשה מצד נטילת נשמה:
לישב סתירת הסוגי' ביומא הקשה למאי הילכתא וא"ר ששת שהי' חולה ולא הביא והקשה כן בכריתות ושם נאמר רפרם בדותא היא, ולא נאמר כאן על רפרם בדותא היא, ע"ד פלפול כ"ש היא, ונראה כי כבר הקשו אחרונים גם אם עו"ה ביוכ"פ מ"ת צריך קרא עתי אפי' בשבת כי מיוכ"פ ידעי' שרק חד לאי דוחה ולא בשבת שיש תרי לאווין, אבל י"ל כיון שהיתרה היתרה מה לי חד לאו מה לי תרי לאווין, והנה אביי סובר כן בזבחים לב רק אם הותרה ולא הודחה ע"ש, ועי' מג"א סי' תק"א סקי"ג מסיקין בכלים הקשה שעובר על סתירת הכלים ותי' כיון שהותר הבערה ליו"ט היתר ג"כ הסתירה ע"ש והסברתי ג"כ כיון ביו"ט היתרה כעין סברת ר"ן פ"ב דביצה שהקשה למה ביו"ט מותר להוסיף בשיעורין ובמנחות ס"ד חולה שאמדהו לשתי גרוגרות אסור להוסיף בשיעורין, יען בחולה הודחה וביו"ט הותרה ע"ב, והנה בכריתות לא הקשה למאי הילכתא יען שקאי, שם למ"ד תחומין דאוריי' עי' זכרון יוסף סי' ז' א"כ י"ל הודחה, גם שיש עו"ה ביוכ"פ צריך עתי לשבת, ממילא רפרם בדותא, אבל ביומא הקשה למאי הילכתא ואמר ר"ש שחולה השעיר ומותר להוציא על כתפו, לכאורה צ"ע, למה לא ירכבהו על בהמה אי מוליכי בעגלה, כי שביתת בהמה גם לשיטת שאסור אבל רק עשה פנ"י בפרק במה בהמה יוצא רק במלאכה גמורא כחרישה ע"ב מכ"ש לשיטת שהבאתי [פרט ז'] בבהמה של חבירו אינו עובר בלאו מחמר ולמה מותר לעבור איסור חמור ליטול על כתפו, בע"כ שסובר ביוכ"פ הותרה א"כ מותר בעצמו כמו אם טומאה הותרה אפי' יש כהנים טהורין מתעסקין טמאין, א"כ אם הותרה למה צריך קרא עתי, ושפיר אמר רפרם עו"ה ביוכ"פ, [ידעתי רב ששת סובר ביומא דף ז' טומאה הודחה ועי' כ"מ פ"ב משבת, אבל ביוכ"פ בע"כ סובר הותרה יען שהתיר להרכיב על כתיפו ודו"ק] ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז בטומאה דחוי' ובשבת הותרה עי' יומא מ"ו שבת הותרה, ותשובת מרי"א סי' צ"ב הטיב:
עי' בתשובה מאהבה ח"ר סי' י"ט שמביא סתירת רש"י יומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת בעיוכ"פ, בסוטה ח"א פרש"י אין עו"ה ביוכ"פ, גם ביבמות ל"ד ע"ש, לכאורה יש ראיה מר"ה כ"ה ר"ג גוזר על ר"י שיבא במקלו ביוכ"פ משמע יש עו"ה ביוכ"פ:
ירושלמי פ"ג דשביעית אין אבות מלאכות ביוכ"פ עי' שעה"ח משמיטה ויובל, ושלום ירושלים פרק שמונה שרצים מביא פי' ע"ש:
צלח סוף עירובין כתב, בגוף הדין של הריף אם עירוב והוצאה ליוכ"פ או לא, נ"ל מדתנן יו"ט של ר"ה שחל בשבת וכו', ולמה נקט ר"ה ולא נקט ג"כ של יובל אם חל בשבת אלא ודאי כיון שהטעם משום שמא יעבירנו א"כ לא היו יכולים לגזור ביובל דא"כ בטלה לה תקיעה דיובל בכל השנים כמ"ש מוהרמ"פ דלכך לא אמרי' משום שמא יתקן כלי שיר, לפ"ז מוכח דיש איסור הוצאה ביוכ"פ, ואמנם לפמ"ש הר"ן דמשום הך גזירה לא היו מבטלין מתקיעה רק משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א"כ בלא"ה לא היה קשה מיובל דכבר היו יודעים קביעת החודש, אך לכאורה תמוה על הריף ממה דאמרי' בעירובין דף ל' כמאן דלא כחנינא, דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם, והדבר יפלא דלמא פלוגתא דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות, אלא ודאי שעיקר הוכחה מתערבין ביוכ"פ, וביוכ"פ ליכא פ"ח ודלא כריף ע"ש עי' בספר גורן דוד סי' נ"ו בענין זה:
בני הבחור המופלג כ"ה יודא ני' הקשה מירידת מש"ר ביוכ"פ מן השמים בפרש"י בפ' יתרו ויהי ממחרת ע"כ אין תחומין למעלה חיו"ד, וכעת מצאתי במרי"א סי' צ"ב: