אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל י › פרט ד תחומין ביו"ט

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל י · פרט ד תחומין ביו"ט

פרט ג אסדר הקושיה על שיטת רמב"ם

חגיגה דף י"ז ופנית בבוקר והלכת לאהליך, פרש"י שהוא חול המועד דאלו ביו"ט תחומים אסור, תוס' ולא יתכן דהתינח לרע"ק סוטה כ"ז לרבנן מא"ל דליכא איסור תחומין דאוריי', וי"מ י"ב מילין אית להו שפיר לרבנן תחומין והכי איתא בירושלמי ע"ש, וט"א כתב ול"נ דגם לרע"ק לא יתכן דע"כ לא שמעת לרע"ק דתחומין מה"ת אלא בשבת דחמיר דהא איסור תחומין נ"ל לרע"ק מלא יצא איש ממקומו ביום השבת ואכתי יו"ט דקול משבת מנ"ל דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין ביו"ט אפי' לרע"ק אינו אלא מדרבנן ע"ב ובאבני ו שם מאריך והקשה מביצה דף ל"ו אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ומקשה תחומין דאוריי' ומסיק שמא יחתך זמורה משמע אי הוי תחומין דאוריי' ילפי' איסר תחומין ביו"ט משבת ע"ש, מנחת חינך פי' רצ"ח הקשה סתירת רש"י כאן וביומא דף ס"ו עתי אפי' בשבת למאי הילכתא פרש"י אי משום תחומין דרבנן בעלמא היא נראה אף י"ב מילין הוי דרבנן אף בשבת, ועי' יום תרועה ר"ה י"ב שמאריך אם תחומין ביו"ט, ועי' רש"י פ' בשלח אל יצא איש ממקומו משמע גם י"ב מיל רק מדרבנן ועי' מזרחי שם, ועי' רש"י ר"ה לב, השתא דרבנן אמרת לא, איסר תחומין דליכא למיגזר אטו דאוריי' משמע ביו"ט ליכא אפי' י"ב מיל דאוריי', ועי' תשבץ ח"ב רי"ג:

מנ"ח סי' כ"ד מחדש דבר נפלא שמבואר ביבמות דף ו' ברשב"א בשם מורו דמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא מאבות מלאכות, אבל תוס' סובר שיש עשה ע"ש, והנה אם גם תחומין ביו"ט אינה בכלל מלאכה רק בשבת גזה"כ אל יצא ולא ביו"ט, מ"מ לדעת תוס' יבמות שם דעשה דתשבות הוא אף דלאו בכלל מלאכה, א"כ אפשר ביו"ט אסור מטעם עשה דשבתון הוא גבי יו"ט, אך לדעת מודו של רשב"א דא"ע בלאו זה בעשה, א"כ ביו"ט רק דרבנן, והנה כל שבותים דרבנן שגזרו בשבת ויו"ט עשאום כמו אם עובר ועושה מלאכה של תורה עובר בעשה ול"ת, כן העושה מלאכה מדבריהם עובר ג"כ בעשה ול"ת, עי' בר"ה לב דאין מחללין יו"ט עבור שופר אפי' באיסר דבריהם הטעם דעשה אין דותה ל"ת ועשה דחז"ל עשו חיזוק כשל תורה ואיסור תחומין אלפיים אמה שאסרו חז"ל נראה לשיטות י"ב מיל דאוריי' והוא לאו בפני עצמו א"כ חז"ל עשו סייג ואסרו מיל האיסור הזה הוא וכלל בלאו הזה דתחומין כמו בשר עוף בחלב דנכלל בכלל בשר בהמה, א"כ למורו של רשב"א בתחומין דעובר בלאו ליכא עשה כיון דאינו בכלל מלאכה, א"כ אלפיים דגזרו חז"ל אינו חמור מהלאו של תורה ועובר על ל"ת אבל לא על עשה דבתחומין אפי' של תורה ליכא עשה, אבל להסוברים דתחומין רק דרבנן וליכא בתורה כלל איסור תחומין וחכמים שאסרו תחומין הם כמו שאר שבותים של שבת ע"כ כללו האיסור זה בכלל מלאכה דהם אסרו משום מלאכה כמו כל שבות שבת, א"כ לענין דחיית עשה לל"ת, אם נאמר תחומין דרבנן אין דוחה עשה איסור תחומין אפי' תחום של אלפיים, אבל אי תחומין דאוריי' א"כ אפי' י"ב מיל נדחה מפני עשה כיון דליכא רק לאו גרידא למורו של רשב"א, והנה במשנה שופר של ר"ה א"מ את התחום ואין מפקחין, והטעם דאין עשה דל"ת ועשה אזלא למ"ד תחומין דרבנן, אבל אם נאמר תחומין מה"ת וליכא עשה כדעת מורו של רשב"א א"כ שפיר דוחה אפי' תחומין י"ב מ"ט דעדל"ת ואין כאן עשה ע"פ, ועי' דרשת הר"ן דרוש ו' שמחדש העובר על אחד מהשבותין עובר בעשה ול"ת אלא שאין לוקין עליו מפני שהוא לאו שנתן לאזהרת בד, ומה שאמור ספיקי דרבנן לקולא מפני שכך התנו וכו' אבל המצות המחודשת מהם אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך והטעם לפי שהדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא שהם ז"ל אומרים כל שבות הוא מלאכה, אבל כשאומרים תדליקו נר חנוכה אין זה בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ע"ב ודו"ק:

רמב"ם פ"ת מעירובין כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסיר לצאת ביו"ט, אבל ביו"ט מותר להוציא מרשות לרשות, וריף וראש פ"ק דביצה, קייל דיו"ט צריך עירובי תחומין ואינו צריך ע"ח, וטור תט"ז כתב ויו"ט נוהג בו ע"ת אבל לא ע"ת:

ח"ס או"ח סי' קמ"ט כתב מ"ש מהרש"א פ"ק דכתובות מ"ט לא הותר תחומין לצורך אוכל נפש קושי' גדולה היא לכאורה דהבאת מאכלים ממקום למקום מיחשב אוכל נפש, אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושי' כלל דודאי אלו הי' איסור תחומין בכלל מלאכה הי' בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש, אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה הוא איסר בפני עצמו לא מטעם מלאכה כאיסור חמץ וחדש ומה ענין זה להיתר ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאוריי' ע"ש:

בספר הגהות רבינו רעק"א דף פ"ח כתב, בכפ"ת נסתפק לרע"ק דס"ל תחומי' דאוריי' ביו"ט מודה תחומי' לאו דאוריי' ע"ש, ומצאתי בתוס' פסחים צ"ג ד"ה ר' יודא מבואר דס"ל דגם ביו"ט הוא דאוריי' וכו', גם קשה לי אף אם תחומי' דאוריי' אמאי לא הותר לו לילך לביתו לאכול כמו כל מלאכות אוכל נפש, ומיושב בהנ"ל:

בסי' קנ"ב כתב שאלני מופלג אחד אהא דכתב מג"א ש"ה בשם לבוש דמה שאנו מוסרים בהמות לרועה בשבת ומוליכין חוץ לתחום ה"ט דס"ל תתומין לאו דאוריי' א"כ משמע למ"ד תחומין דאוריי' אה"נ דאסור למסור לרועה, א"כ קשה ספ"ק דע"ז דאסרי' מכירת בהמה משום שאלה ושכירות ובן בתירה מתיר בסוס משום דמייחד לרכיבה, והשתא מה בכך הא לריף ורמב"ם דתחומי' דאוריי' לתסר משום שתולינו חוץ לתחום, והאריך שם וכתב שריף ורמב"ם לשיטתיהו אזלו דס"ל לריף פ' ע"פ דיו"ט מחייב בלחם משנה כמו בשבח כיון משום דכל עיקר טעמו משום המן לא ירד בשבת וגם ביו"ט לא ירד המן א"כ ממילא מחויב בלח"מ מה"ת, הנה מאותו הטעם בעצמו יש לאסור תחומין ביו"ט אע"ג דלא נכלל בלאו דלא העשה מלאכה מ"מ כיון דתחומין נפקא לן בספ"ק דעירובין ובירושלמי מקרא דכתיב גבי מן אל יצא איש ממקומו ביום השביע א"כ ה"ה ליו"ט ע"ש:

אם יש איסור תחומין בבהמה וכלים פרט ועבדים. ה':

הגהות מרדכי בקידושין סי' תקס"ה, שאלה אם מותר למסור בהמה דקה לרועה כב"ש כיון שיוציאנה חוץ לתחום, תשובה נראה דשרי אפי' בשבת עצמו למיסרה לרועה גוי, דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח, היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אין מחיייב על בהמתו, וראיה בשבת דף קכ"ב אמרי' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים וכו' ודף ת"ר מחשיכין על תחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה וכו' וטעמא משים דאיסר תחומין דרבנן ואפי' למ"ד דאוריי' אין בה סקילה אלא מלקות לבד תדע דהא מנה לה בכלל מ' מלאכות שהם אבות ומדהוצרך קרא למימר בהדיא אל יצא ולא כתב קרא על כל מלאכה ומלאכה, ועוד תוס' פסקו דעירוב תחומין דרבנן וכו' וכן כתיבות דף ע"ד כאן היינו באין בשבת קסבר תחומין דרבנן וכו' אע"ג דפרק ארע"ק איכא פלוגתא אי איפקד אתחומין במרה או בסיני, ההיא רע"ק היא אבל רבנן אפי' י"ב מיל לית להו, תדע בעירובין דף ל"ו גבי נתגלגל חוץ לתחום שאני טומאה דיש לה עיקר מה"ת מש"כ בתחומין קסבר תחומין דרבנן, ואי י"ב מיל הוי דאוריי' הרי יש לו עיקר דאוריי' וכו' ועוד ראיה מע"ז דף ט"ו אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' למה לא מפרש טעמא שתא יוציאנה חוץ לתחום ע"ש, ועי' מג"א סי' ת"ר לשיטת י"ב מיל הוי דאוריי', ודוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו הוי דרבנן, ומרם אלשקר סי' מ"ב נראה שחולק בזה, ואחרונים הקשו מעירובין דף ע"ט לא צריכא לרע"ק דאמר תחומין דאוריי' מהו דתימא ליגזור דלמא אתי לאיחלופי קמל, פרש"י, ניגזור דילמא ליקח מתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאוריי' ודו"ק, וריטב"א כתב פרש"י וכו' וק"ל דאפי' לרע"ק ליכא איסור דאוריי' אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד"א אין בו איסור לרע"ק יותר מלרבנן, לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתחום ולא דמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאוריי' עכ"ל, ובליקוטי רמב"ן על עירובין מצאתי שכתב אי תחומין דאוריי' לרע"ק אף בכלים דאוריי' הוא יע"ש, ומג"א סי' ש"ה סקח"י כתב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכום להוליכן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל כרש"י דגם י"ב מיל הוי דרבנן ובד"מ כתב דאפי' למ"ד דאוריי' שרי כיון דליכא בו כרת לא עבר על שביתת בהמה ע"ב, עי' בשמים ראש סי' א' ועי' בספר אמרי בינה דינו שבת סי' ו' שמאריך על מרדכי הנ"ל, וברוך טעם עדל"ת פרק ג':

בספר יום תרועה ר"ה לב כתב במתני' שופר של ר"ה אין מעבירן עליו את התחום פרש"י לילך חוץ לתחום וכו' וטור בסי' תקפ"ו כתב דפירש דמתני' ר"ל דאין מוציאין את השופר חוץ לתחום, וק"ל אמאי ברח הטור מפרש"י, ויראה דהטור ס"ל דהך חלוקה דאין מעבירין עליו את התחום הויא דומי' דאידך דאין מפקחין עליו את הגל דהיינו בענין הוצאת השופר ממקום למקום, וק"ל לפי' הטור מהו זה דקאמר אין מוציאין את השופר חוץ לתחום, ת"ל דאדם המוציא אינו יכול לצאת חוץ לתחום, וי"ל דאדם המוציא עירב עירובו תחומין ושופר זה אינו שלו דאם הי' שלו יכול להילוך כליו במקום שעירב דקי"ל הבהמה וכלים כרגלי הבעלים אלא דלקח השופר מאדם אחר שלא עירב והשמיענו דאין מוציאין את השופר חוץ לתחום, וי"ל על רש"י למה לא פי' בפי' הטור ע"ש, ואולי רש"י סובר כשיטת הנ"ל על כלים אינו עובר בתחומין ודו"ק, אבל עי' רש"י עירובין ל"ט חמרא אירכנס ליה אפי' בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו אולי מדרבנן ודו"ק, ורש"י פסחים ס"ה אסור להביאו מחוץ לתחום:

ועי' בשו"י סי' ת"ט בדברי נכד הגאון הגדול ני' שכתב לכאורה להוכיח דאף אי תחומין י"ב מילין דאוריי' מ"מ זה אינו רק לענין אדם עצמו אבל לא לגבי בהמתו דאף דאדם מצווה על שביתת בהמתו מה"ת מ"מ ל"ש גבה מה"ת איסור תחומין דאל יצא איש ממקומו כתיב, דאל"כ עדיין יקשה דאמאי לא קאמר דעתי הלכתא לתחומין דהיינו דיש איסור תורה בהוצאת השעיר בעצמו חוץ לתחום י"ב מילין דלזה לא מהני העירוב שלו שהשעיר משל ציבור הוא ע"ש, ועי' במנ"ח סי' כ"ד כתב לכאורה אפי' תחומין דאוריי' מ"מ היאך כתב התורה אפי' בשבת דרבותא דמחללין שבת בתחומין הא מבואר מירושלים עד הצוק י"ב מילין וא"כ מה"ת יכול לערוב, ויוכל לילך ששה פרסאות דמדאוריי' מהני עירוב אך באמת דהי' אין קפידא אם היו ברחוק יותר חששה פרסאות וכן בשילה אפשר הי' רחוק יותר ושפיר כתב התירה אפי' במקום שא"א לערוב מ"מ דוחה שבת ע"כ פרש"י תחומין הוי דרבנן ע"ש ודו"ק:

ועי' פסחים דף ס"ו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה וכו' רע"ק אמר אף אלה שהן משום שבות, גם שרע"ק סבר תחומין דאוריי' משמע ג"כ בבהמה ליכא דאוריי', באופן שאדם המביא לא הי' חוץ לתחום:

ישו"י בסי' תקפ"ו כתב, הנה רמב"ם השמיט הך דינא דאין מעבירין עליו את התחום והעתיק שאר הדברים הנאמר במשנה והוא תמוה, ונראה לי דבאמת הא דקאמר הש"ס דיו"ט עשה ול"ת היינו משים דכתיב שבתון, היינו שבות ממלאכה, והנה לענין שביתת בהמתו דקי"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו קי"ל דאין אדם מצווה על תחום בהמתו, וכתבו הפוסקים משום דתחומין דרבנן, אמנם הלבוש בסי' ש"ה הקשה לדעת הפוסקים דתחומין דיב"מ מן התורה אמאי נימא דאין אדם מצווה על תחום דיב"מ בבהמתו, ותירץ דתחומין אינו נכלל בכלל מלאכה ולכך אינו חייב עליו סקילה דאין זה בכלל לא תעשה מלאכה, ואף דהתורה אסרה על האדם לצאת חוץ לתחום מ"מ לא מטעם מלאכה נאסר על האדם רק שישב תחתיו ולא יצא ממקומו אבל מ"מ אינו מבטל השביתה והאדם אינו מוזהר רק על שביתת בהמתו שלא תעשה בהמתו מלאכה ותחומין אינו בכלל מלאכה, ומעתה אמינא בזה דאם אדם יוצא חוץ לתחום עובר על הלאו דאל יצא איש ממקומו ולא על העשה דשבתון דהרי הוא שובת ממלאכה דתחומין אינו בכלל מלאכה ואינו מבטל השביתה וס"ל לרבינו דמן הראוי שידחה עשה דשופר את הל"ת דתחומין רק דמ"מ אי נימא דתחומין דאוריי' והאדם יוצא חוץ לתחום אסור דלא תשוב בעידנא אבל אי תחומין דרבנן לא בעינן בעידנא כמש"כ תוס' פסחים נ"ט דעשה דחמור נגד ל"ת הקל לא בעינן בעידנא, ולכך השמיט רבינו זה הדין דאין מעבירין וכו' וס"ל דמתני כרע"ק דס"ל תחומין דאוריי', זה ברור לדעת רבינו ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה