אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל י

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל י

עט סופר חלק א כלל ט

פרט א

רמב"ם פי"ג מעבדים, ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות, פ"י מהלכות רוצח, ואין עורפין שתי עגלות כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות, פי"א מצורעת, ואין מטהרין ב' מצורעים כאחת שאין עושין מצות חבילות, ועי' במל"מ הלכה א' לענין שילוח ציפורי, והנה רק בשלשה מקומות הנ"ל כתב רמב"ם הטעם שאין עושין חבילות, אבל פכ"ט בשבת, ובסוטה לא כתב כן:

פ"ד מסוטה ואין משקין שתי סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה הכהן, מג"א קמ"ז כתב בירושלמי איתא שאין להוציא השניה מארון עד שתחזיר ראשונה למקומה, ואין מנהגינו כן אלא מוציאין שניהם בב"א, בסוטה אמרי' אין משקין וכו' וכתבו התוס' שאסור להעמיד שתיהן בעזרה בב"א אעפ"י שאין שותות כאחד, ותימא וכי אסור להעמיד שני זבחים כאחד בעזרה, ומסיק בגמרא בכהן אחד אין משקין ובב' כהנים וצ"ע על רמב"ם שפסק סתם ולא חילק, לכן נ"ל שהוא מפרש איפכא, דכהן אחד ע"כ משקה אותן זה אחר זה לכן אע"פ שמעמידין בב"א בעזרה ש"ד, אבל בבכהנים שמשקין בב"א זה אחת וזה אחת אסור ובזה מתורץ קושי' תוס' שהקשו משני מצורעים ע"ש: והנה לרמב"ם מותר להביא שתי תינוקות בב"א ולמול זה אחר זה אבל למולם בב"א בשני מוהלים אסור, ולתוס' אסור להביאם בב"א למולם זה אחר זה, אבל למולם בב"א בשני מוהלים שרי, וא"כ בשני ס"ת נוהגים כרמב"ם דלא קפדי' על ההבאה ולתוס' בבהמ"ז של נישואין לא יביאו שני הכוסות לפניו בב"א אלא לאחר בהמ"ז יקח כוס אחד ויברך ז' ברכות, וכ"מ בטור ובש"ע א"ע סי' ס"ז, ומה שהקשו תוס' משני זבחים, י"ל דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות, וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמידם כאחד, וכ"מ ביומא פ"ה דתנן הביאו לו השעיר משמע דאין מביאין פר ושעיר כאחד עכ"ל:

מחהש"ק מביא קושי' העולם על מג"א רק לר"ש דאמר טעמא דקרא שלא יהי' לבה גס בחברתה ורותתת משקין לר"ש ע"ז משני כאן בשני כהנים אבל לר"י דס"ל דאותה גזה"כ ואפי' רותתת אין משקין לדידי' אין חילק בין כהן אחד לשני כהנים, וכיון דקי"ל כר"י כאשר כתב רמב"ם אין משקין כ' סוטות שנאמר אותה, א"כ א"ש שלא חילק בין כהן אחד לשני כהנים, ע"ב, ונשמת אדם כלל ס"ת כתב למג"א לפרושו ברמב"ם יהי' אסיר לשני ב"א לעשות מצוה אחד ולהניח תפילין בבת אחד ע"ש, לדעתי הקלושה לפי גמרא נראה שרק מצוות שחיוב על ב"ד לעשות, בזה שייך חבילות גם שהם שני בני אדם, כמצורע ועבדו וסוטה וכדומה, אבל מה שכל בר ישראל מצווה לעצמו וכל אחד עושה לעצמו לא שייך חבילות, ואולי מג"א מדמה מצות מילה שחיוב על ב"ד אם אין אב מקיים שייך ג"כ אין עושין חבילות, בספר ארעא דרבנן מביא תשובת רשב"א סי' תנ"א, שאלת ב' חתנים אם אחד מברך ברכת חתנים על שניהם מי נימא דלא דכשם שאין משקין ב' סוטות כאחד כך אין מברכין ברכה על שניהם או לא, תשובה מסתברא שמברך ב' כאחד כשתי חבורות שאוכלות זו לעצמה וזו לעצמה שאחד מברך בהמ"ז לשתיהן, והכי מסתברא שמוהל אחד שיש לפניו ב' וולדות למולן מברך על בברכת המילה וכן בכל המצות ע"כ, ותמה אנכי מי התיר להביא ב' חתנים בב"א וכן ב' ולדות בב"א אעפ"י שנמולין זא"ז כל שמביאין בב"א אסור מדרבנן משום חבילות מצות ע"ש, ולהנ"ל מיושב רק ב' מצות שחיוב על ב"ד לעשות כמשפטן, אבל לא מה שחייב אדם פרטיי לעצמו ודו"ק:

עוד הביא כנה"ג בסי' רע"א שהי' נוהג לקדש על אשישה של יין שהי' בה שיעור לשלשה קדושות ליל ויום ואבדלתא ולוקח הימנה בכל פעם מה שהי' שיעור לצאת י"ח ומשייר מקדושא לאבדלתא ובאמצע הסעודה שותה יין אחת ואין מזה משום מצות חבילות כי קדושא ואבדלתא חדא מלתא נינהו, אך נסתפק הרב ז"ל על מה שהי' נוהג לומר בהמ"ז באותה אשישה, וכתב הא נמי ליתא הא דאין אומרין ב' קדושות על כוס אחד היינו כשאומר אותם בב"א רצופות זא"ז אבל כשאומר אותם בשעות מחולקות כגון הא דקדוש הוא קודם המזון, ובהמ"ז אחר גמר אכילתו בודאי יכול לאומרן על כוס אחד ולא שקרי חבילות עכ"ל, וכל זה איננו שוה לפי תוס' דכל שהוא מביא באשישה יין לשני קדושות בב"א איכא משום חבילות, הן אמת דברי תוס' קשה להולמן לפ"ז יהי' אסור להביא בליל פסח ג' מצות בב"א וכו':

ואיכא למידק אהא דאמרי' לא לכרוך איניש מצה ומרור וכו' תיפק ליה דלא לכרוך משום מצות חבילות, ואין סברא לומר דלא גזרו אלא כששניהם דאוריי' דהא בסוגי' דפסחים דקידש ביו"ט דרבנן והבדלה דאוריי' וכו' ובספר לקט הקמח בהלכות שבת נשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן ח"ל בליל מוצאי שביעי של פסח שבן א"י צריך להבדיל ובן ח"ל צריך לקדש ח' ולא הי"ל אלא כוס אחד כיצד יעשו זה לקדש וזה להבדיל, והשיב דמאחר דהן ב' גופים מחולקים בקדושתם כגון הא ודאי קדושתא ואבדלתא אמרי' דלאו חדא מלתא נינהו ואין אומרי' ב' קדושות על כוס אחד, ותמהני בב' בני אדם שכל אחד מברך בפ"ע ואפי' על כוס אחד שפיר, וגם בשאין לו אלא כוס אחד לאאחרו' מצות חבילות, וי"ל הא בין ח"ל יוכל לקדש על פת וכו':

עוד יש מקום ספק בשני מצות שיש להם המשך זמן ובהתחלת האחת אין המצוה ב' עמה אבל בהמשך זמן עשייתה פגע במצוה השני ועושה איתן בב"א אם יש בזה לתא דאין עושין מ"ח, ועי' תוס' מ"ק דף ח דאין מערבין שמחה בשמחה דטעם כמו שאין עושין מצות חבילות דבעי שיהא לבו פנוי למצוה אחת, והתם אי נשא קודם רגל יום אחד שרי אף דז' ימי החופה הם נעשים בתוך ימי הרגל כל שתחלת המצוה הי' בחיל וכו' ולטעם שיהא לבו פנוי קשה מפני מה אסרו אחר שבירך ברכת המזון על הכוס ופנה הימנה שלא יאמר עליו הבדלה ע"ש ועי' בקהלת יעקב:

עירובין דף י"ז, ד' דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב אמרי דבי רבי ינאי ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת חייבין דתני דב"ח לוקין על ע"ת דבר תורה, מתקיף לה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל, מתקיף ראב"י אלא מעתה דכתיב אל תפנה אל אובות ה"נ דלא לקי, ר' יונתן הכי קשיא ליה, לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, א"ר אשי מי כתוב אל יוציא אל יצא כתיב עי' תוס' וריטב"א, ובדף לה ולו ר"מ ס"ל תחומין דאוריי' ור"י ס"ל תחומין דרבנן, בדף מ"א רבה ס"ל תחומין דרבנן, רבא ס"ל בשבת דף ל"ד תחומין דרבנן, ועי' ביצה ל"ז ל"ח ודו"ק:

נ"א, הני אלפים אמה היכן כתיבי דתניא שבו איש תחתיו אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, מנ"ל אר"ח למדני מקום ממקום ע"ש: סוטה דף ל' בו ביום דרש רע"ק ומדותם חוץ לעיר את פאת קדמה אלפים אמה ומקרא אחד אמר מקיר העיר וחוץ אלף אמה סביב, א"א לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה וא"א לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת, ר"א בנו של ריה"ג אמר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים, במאי קא מיפלגי מר סבר תחומין דאוריי' ומ"ס דרבנן:

עירובין נ"ו אר"ה יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן, מתיב ר"ח ויתנו על הירדן מבית הישיתות וא"ר רב"ח לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אי נפנין לא לפניהם ולא לצידיהן אלא לאחרוהין, א"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, כתב ריטב"א הא דפרכינן ממה דתניא שאין נפנין אלא לאחוריהם קושיין למ"ד תחומין דאורייתא דמתני' דברי הכל היא, ולפי שיטת הירושלמי קושיין לדברי הכל שהירושלמי סובר דכל חוץ לג' פרסאות תחומין דאוריי' לדברי הכל, ועי' ירושלים פ"ה הלכה א', התיב אסי וכתיב ויד תהי' לך מחוץ למתנה היאך הי' נפנין לחוץ, ר"ח מקשי היאך הי' יוצאין לבית מדרשו של משה, משה עשה שלשה צריפין ושלשה בורגנין, ועי' במראה פנים מהכא מוכח שרבא סובר ג"פ מדאוריי' דאל"ה מאי דוחקיה לשנוי הכי לימא שאני התם גדול כבוד הבריות, וראיה לרמב"ם, וריף שי"ב פרסאות מדאוריי' ע"ב ופלא מעירובין מ"ו אמר רבא ודו"ק, במלוא רועים מביא בשם מרם שיף פ"ק דביצה מאן דלית ליה הכנה דרבה בהכנה דממילא כגון ביצה ואית ליה הואיל ואי מקלעי אורחים ביו"ט אית ליה תחומין דאוריי' ומקור הדבר דהנה הקשו התוס' דלמאן דאית ליה הואיל הכנה דרבה היכי משכחת לה הא מותרין להכין ביו"ט הואיל ואי מקלעי אורחים ותי' ר"ן דמשכחת לה בהכנה דממילא ולמאן דלא ס"ל הכנה דרבה דהיינו הכנה דממילא, א"כ קרא דוהכינו דמשמע דאין יו"ט מכין לשבת במאי מוקי לה הכנה לתחומין שאסור לעשות עירוב מיו"ט לשבת וכ"ז אי אמרי' תחומין דאוריי', והוכיח מזה דר"י דלית ליה הכנה דרבה לאסור הכנה דממילא ס"ל תחומין דאוריי' אך קשה מביצה דף ל"ח מוכיח שם דר"י ס"ל אין ברירה בדרבנן יע"ש ודו"ק: זכרון יוסף בסי' ז' כתב ראיה לרמב"ם מעירובין נ"ה אר"ה יושבי צריפין וכו' וקשה ממנ"פ אי אליבי דרע"ק קא מותיב למה ליה לאתוי' הא דתנן כשהן נפנין, ת"ל הנך דבאמצע מחנה הי' צריכין ללכת ששה מילין לכל צד, ואי אליבי' דרבנן דרע"ק מאי קושיי דלמא אז לא גזרו עדיין על תחומין ועור גדול כבוד הבריות כדאמרי' דף מ"א, אע"כ י"ב מיל לכ"ע דאוריי' ומקשה לרבנן, אך מדברי ש"ס הנ"ל קשה לי עמש"כ רמב"ם פכ"ז דפי' הפסוק דאל יצא איש ממקומו היינו שלא יצא חוץ למחנה ישראל שהיא י"ב מילין, והרי לפי ש"ס שם דכמאן דקביעי להו דמי לא שייך איסור תחומין ליוצא ממנה דכל המחנה כד"א דמי להו כיון דקבועין הם דקי"ל שבת בעיר אפי' גדולה כאנטוכי' מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, וי"ל דזהו דוקא לאחר הקמת המשכן ועשיית הדגלים משא"כ קודם לזה לא מיקרי קבועים וכ"ח איך עשו אז בשבת כשהי' צריכין לפנות, י"ל דאז עדיין לא נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכן לא נעשו הדגלים הי' מותרים עדיין לפנות במחנה ולכה"פ באחת מן הרוחות, ועי' בית יצחק סי' מ"ב:

ישו"י בסי' תקפ"ו הקשה במס' ר"ה אין מעבירין על תחום וכו' ואין עולין באילן וכו' השתא דרבנן אמרת לא דאוריי' מבעי', פרש"י תחומין ופקוח הגל דרבנן, והך אין רוכבין ואין עולין יש חשש דאוריי' ע"ש וקשה דלמא מתני' כמ"ד דס"ל תחומין דאוריי' ופקוח הגל איירי במידי דבעי מרא וחצינא וא"כ הוי מלתא דאוריי' ואח"ז קתני מלתא דרבנן ע"ש:

פרט ב שיטת רי"ף ורמב"ם

ירושלמי עירובין פ"ג הלכה ד' רבי יונתן אמר בשם רשב"י לוקין על תחומי שבת דבר תורה איר יוסה הגימך סוף תחומי שבת שאין מחוורין מדבר תורה [כשתדקדק תראה שאינן מדין תורה אלא מתקנת חכמים] רב מנא בעי ניחא לאלפיים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר"ש בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל: ריף סוף פ"ק דעירובין כתב, אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת חייב דתני דבי חייא לוקין על ע"ח דבר תורה קשיא ליה לר' יונתן וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מית ב"ד א"ר אשי מי כתיב אל יוציא איש אל יצא איש כתיב כלומר יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה משום מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד היא ולפיכך לוקין עליה, וקשיא לן היכי אמרי' הכא לוקין על ע"ת דבר תורה ואנן קי"ל דליתיה לדרפ"ק דאמר תחומין דאוריי' ואשכחינא בגמרא דבני מערבא דגרסינן הגיעך וכו' אמר אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל, נמצא עכשיו תחומי שבת מהן דרבנן ומהן ד"ת מאלפים אמה ולמעלה עד י"ב חיל לוקין עליה מדרבנן ולרע"ק לוקה עליהן מדאוריי' וכו' ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהם מדאוריי' לדברי הכל דכתיב אל יצא איש ממקומו, דהיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, אבל אלפים אמה ולמטה מותר לדברי הכל, ועדיין הקושיא במקומה עומדת שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה בלבד ואם הניח עירובו חוץ לאלפים אמה אין עירובו עירוב ואסור לו לצאת חוץ לאלפים אפי' אמה אחת, ואם איסר זה מדרבנן הוא לא ילקה עליהם דבר תורה אלא לדברי רע"ק ודאי תירוצא לא סליק אליבא דגמרא דילן וקושיא בדוכתיה עד השתא בדקאי קאי, ועי' רז"ה ורמב"ן בספר ערוך לנר יבמות דף מ"ז ראיה לריף די"ב מיל דאוריי' כי נעמי הזכירה לרות אסור לן תחום שבת והאיך אפשר שהזכירה דין דרבנן:

ריף בפרק אין צדין כתב, איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם רב תרי בריה דרב איקא שרי ורבנן אסרו, ופי' בעל הלכה גדולות טעמא דמילתא דחיישינן דלמא אזלי חוץ לתחום לאחויי, וכתב הר"ן והקשה עליו רז"ה דהא אמרי' לקמן דף ל"ו לא רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ופרכינן ש"מ תחומין דאוריי' אלא גזירה שמא יחתוך זמורא אלמא לדידן דקי"ל אין תחומין דאוריי' ליכא למיגזר משום איסר תחומין, ורמב"ן קיים דברי בה"ג ואמר אע"ג דברוכבין ע"ג בהמה לא חיישינן שמא יצא חוץ לתחום אלא למ"ד דאוריי' התם הוא מפני שאין לו לצורך לצאת חוץ לתחום י"ל שמא יצא שלא לדעת בלחוד הוא דחיישינן כיון דהאי גונא לא שכיח כולי האי לא חיישינן ליה אלא למ"ד תחומין דאוריי', אבל הכא שהדבר צריך לו לצאת חוץ לתחום ולילך אצל חכם מתוך שהדבר קרוב אפי' למ"ד תחומין דרבנן חיישינן שהרי מצינו הרבה גזירות בתלמוד באיסורין של דבריהם וכו', אי נמי דהכא חיישינן שמא יצא לדעת שלש פרסאות דתחומין דידהו דאורייתא לדעת ריף, אבל ברוכב ע"ג בהמה דליכא למיחש אלא שמא יצא שלא לדעת לא שכיח דנפיק בכה"ג שלש פרסאות וע"ש, ועי' הגהות מרדכי:

וקרבן נתנאל בעירובין פ"ק כתב לישב קושי' רז"ה, דמהרי"ל הקשה יהי' שנים מותרים לרכוב או לילך לקרון דאם בא לחתוך זמורה יזכרנו חבירו כמו שנים קורין לאור הנר בשבת, וחי' התם גזרינן שמא יחתוך זמורה קודם שישב על הסוס כי היכי דאמרי' אין שטין שמא יעשה חביות של שייטן ע"כ, מש"ה אמר גזירה שמא יחתוך זמורה אבל משום גזרה שמא יצא חוץ לתחום י"ב מיל מותר כשהם שנים ודו"ק, ועי' תיו"ט סוף פי"ח משבת מביא ראיה לריף ממתני' דשם, וחמד משה סי' של משיג עליו ועי' תשובת מהרי"א סי' ס"ז:

רמב"ם פכ"ו משבת, היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר, נמצאת למ"ד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפי' היתה כנינוה בין שהי' מוקפת חומה בין שלא הי' מוקפת חומה וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות עד י"ב מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על י"ב מיל אפי' אמה אחת לוקה מן התורה ועי' רמב"ם פ"ז משגגות כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ע"ש בכ"מ במה ידע שהיום שבת, וכתב באר יעקב בסי' ת"ד, גדלה בעיני הפליאה, לדעת רמב"ם די"ב מיל דאוריי' א"כ ידע בתחומין אליבא דכ"ע ע"ש באריכות:

הכ"מ מביא תשובת רמב"ם שכתב שהטעם שאין בימים ובנהרות איסור תחומין דאוריי' לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן ולא יתכן שיהי' המעביר ע"פ מים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכ"ש שלא יעלה כדעת שיהא בהליכה במים איסור תחומין דאוריי' ממחנה ישראל שהוא ר"ה והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש חיוב סקילה אמרו בו המעביר ד"א בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלים המהלך י"ב מיל ע"פ המים המעוטים פטור לפי שאינו דומה למתנה ישראל עכ"ל, ועי' ב"י סי' ת"ד, שעה"מ סוף הלכת שבת מביא שיטת אחרונים שגם בימים ובנהרות ג"פ אסור מדאוריי':

בתשובת מרם שיק סי' קכ"ב כתב מורי הגאון ז"ל דברי רמב"ם תמוהים דמה ענין תחומין להוצאה בשלמא לענין הוצאה דנאמר להוציא לתוך המתנה כדאיתא ר"פ הזורק מאיש ואשה אי בדף מ"ט דומי' דעגלות, אמנם בתחומין דכתיב אל יצא איש ממקומו דהיינו דאסור לצאת חוץ למחנה והרי אותי המקום חוץ למחנה אין אנו יודעים צורתו דהרי סתמא נאמר אל יצא אפי' אם יהא לפניו כרמלית או רה"י אל יצא, וביותר תמוה דאיך אפשר לפרש כמו שכתב הרמב"ם דאסיר לנו לצאת חוץ למחנה ישראל דהרי קי"ל עירובין דף נ"ה דמחנה ישראל חשוב כ"ד אמות ומצא זו שרמב"ן בחידושי ספ"ק עירובין הקשה כן, בודאי גוף דברי ש"ס צריכין ביאור לפי רמב"ם ר"פ י"ד דשבת דמדבר בזמן שישראל שרויין בתוכה הוי כרמלית א"כ מאי פריך בעירובין דף נ"ה, דלמא לעולם הי' לישראל דין יושבי צריפין אפ"ה רשאין לילך לפנות ואין אסור משום תחומין י"ב מיל הואיל והי' כרמלית כל המחנה ובכרמלית אין דין תחומין, בשלמא הא לא קשיא לדבריו הא דילפי' בזורק מויכלא העם להביא דאסור להוציא דמשה הי' במחנה לוי דהוי ר"ה ע"ש שהאריך, ולא זכיתי להבין כי במקום שענן הי' משוה הדרך שם דין ר"ה וכל אוהל הי' רה"י ויכלא העם דאסור מרה"י לר"ה, ועי' בדמשק אליעזר פ' בשלח:

רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ד' דברים פטרו במחנה פטורין מלערב ע"ת, כתב השעה"מ סוף שבת שאזיל לשיטתו די"ב מיל דאוריי' והא דר' ינאי אתיא ככ"ע, ומהתימא על ב"י שצ"ז שכתב על מש"כ הטור הולכי מדבריות אין צריכין לערב ע"ת וחייבין בע"ת, זה פשוט אמרי דבי ר' ינאי וכו', ותימא דלא קי"ל כר"י ואפי' בע"ת פטורים, גם על הטור יש לתמוה שפסק היפך דעת אביו שהרי דעת ראש אפי' י"ב מיל הוי דרבנן א"כ ע"כ דס"ל דלא קי"ל כהא דר' ינאי ע"ב:

ראש ספ"ק דעירובין כתב לשון ריף ומסיים מיהו גמרא דידן סבר לרבנן ליכא שום תחום שבת דאוריי' ואפי' י"ב מיל מדקאמרי' לידע לה בתחומין ואליבא דרע"ק משמע דלדרבנן ליכא שים איסור דאוריי' בתחומין ולקמן דף מ"ו קאמרינן א"ל רבא לאביי מכדי ערובי תחומין דרבנן, (עי' מ"ר פ' במדבר כשהלך יהושע להחריב יריחו א"ל עתידים אתם לעשות שם את השבת אל תרחיקו מן הארון יותר מן אלפים אמה לכל רוח למה שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת ופלא]:

ובדף מ"ו כתב אמר רבא לאביי מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים, הכי קים לן דעירובין תחומין דרבנן כאביי ורב דאמרואי בתרא נינהו ואמר נמי לעיל דף ל"ז מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ברירה ואע"ג דאשמעי' לר"י דאמר תחומין דאוריי' בדף ל"ה, ובדף פ"א קאמר שמואל כל מקום ששונה ר"י בעירובין הלכה כמותו בהא לית הלכתא כוותיה, ור"א שדחה בפ"ק אל יצא כתיב אליבא דר"ת קאמר דסבר תחומין דאוריי' וליה לא סבירא ליה:

הג"א בפ"ק כתב בפרק בכל מערבין חשבי' לה אין לו עיקר מן התורה מיהו י"ל כיון שאין כתיבה בפירש חשוב לה אין לה עיקר כדי שלא יחלק תלמודינו על הירושלמי, ועי' נב"י ת"ר א"ע סי' ב' מאריך בו, ובנב"י ח"ב או"ח מ"ו:

פרט ג אסדר הקושיה על שיטת רמב"ם

א רמב"ן בחידושים בעירובין הקשה משבת דף ס"ט דידע ליה לשבת בתחומין אליבא דרע"ק, אלמא לרבנן ליכא תחומין דאוריי', ועי' בעה"מ: ב משבת דף קנ"ג תנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר, לא תחומין ואליבא דרע"ק: ג מביצה דף גזירה שמא יצא חין לתחום ש"מ תחומין דאוריי' אלא גזרה שמא יחתוך זמורה ועי' תוס' חגיגה דף י"ז, ובסה"מ סי' שכ"א במג"א שם: ד מעירובין דף ל"ו הבא ראשו ורובו במים לר"י דאמר ספקו טמא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאוריי' היא קסבר ר"י תחומין דרבנן אלמא תחומין דבר שאין לו עיקר מן התורה כלל הוא, וא"ת שיש מהם דאוריי' הא איכא להו עיקר מן התורה כטומאה של דבריהם ואדרבה תחומין חמירי ע"ש:

ה מיומא דף ס"ו עתי אפי' בשבת למאי הלכתא, ואי תחומי ג"פ דבר תורה הן מאי קושיא לימא שמוליכו עד הצוק בלא סוכות ג"פ וכן היו מירושלים י"ב מיל כדאיתא התם אלא ש"מ לדברי חכמים תחומין לעולם מדבריהם, ועי' שעה"מ סוף שבת, ונב"י ח"ב או"ח סי' מ"ו, ובאר יעקב ח"ד, בית יצחק סי' מ"ב כתב המדבר הוא כרמלית ואין בו תחומין ע"ש:

ז עירובין דף מ"ה אמר מר ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס לימא דלא כר"א הא אמר כל עולם כילו מימי אוקיינוס הוא שותה, א"ר יצחק הכא בעבים שנתקשרו מעיו"ט, ודלמא הנך אזלי והנך אחריני נינהי, איבעית אימא היי ספק דבריהם וספק דבריהם להקל, ונב"י ח"ב סי' מ"ו מביא קושיא למדס"ל י"ב מיל דאוריי' הא ספק דאוריי' ותי' דוקא ביבשה י"ב מיל דאוריי' אבל בימים ובנהרות דרבנן, גם הגאון מווילנא בסי' ת"ד מביא ראיה מכאן שגם י"ב מיל לאו דאוריי', אולי בחפצים שאני כמג"א סי' ח"ד:

ז אמרו בינה הלכות שבת סי' ל"ד מביא רוקח סי' קע"ט, ז"ל בפ' רע"ק בשבת ניתנה תורה לישראל ואמרי' במכלתא תקול הדיבר חזרו לאחוריהם י"ב מיל הרי יצאו מתחומין, י"ל הואיל ועננים מקיפים אותם הוי כמחיצות ב"א כאלו לא יצאו עכ"ל, ומביא רמב"ן עירובין מ"ג אם לא הלך ברגליו באיסר לא הוי כיוצא חוץ לתחום, והא דחזרו יו"ד פעמים על כל דבור ודבור לא הוי ע"י הילך רגליהם בל"ס ולכך לא הוי כיוצאו חוץ לתחום ע"ב:

ח בספר יהושע בפסקים אות ל"א, נשאלתי מאיזה גאון דלמ"ד תחומין דאוריי', או לפוסקים דסוברי' י"ב מיל מה"ת ואנן קי"ל בכל איסורי' ח"ש אסור מה"ת, א"כ האיך אנו הולכין אפי' פשיעה אחת בשבת, הלא פסיעה אחת ח"ש הוא, ותי' באיסורי שבת מלאכת מחשבת בעינן ומה"ט אר"י המפנה חפציו מזויות לזויות ונמלך והוציאן פטור משום שלא הי' עקירה ראשונה לכך, א"כ כיון שאינו מכוין לילך תחום שבת אין כאן אפי' מקצת איסור דאפי' יטעה וילך תחום שבת לא יבא לידי איסור דאוריי' ע"ש, וכן שמעתי כן מחותני מירי גאון ישראל ני' על קושי' למה התירו לילך פחות פחות מד"א בר"ה, הא ח"ש אסור, ותי' ג"כ כיון תחילת עקירה הי' על פחות מד"א, גם אם ילך אח"כ יותר אינו חייב ודו"ק, אבל ראה זה דבר חדש מצאתי בכפ"ת סוכה מ"ג ד"ה ויעברנו ד"א וכו' לענ"ד להלין בעד רש"י הא דאר"י המעביר חפץ וכו' דוקא במוציא לרה"ר מרה"י איתא להך דינא משום דמלאכת הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה ובעי דלהוי הוצאה דומי' דמשכן, אב הבערה ד"א בר"ה דחייב לא ילפי' ממשכן אלא גמרא גמירי לה עי' שבת צ"ו, הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א בר"ה אע"פ שעקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א ושוב נמלך והעבירן חייב ע"ש, לענ"ד משמע מרש"י ביצה דף חי בד"ה יעברנו ד"א בר"ה, ממקומו עד המקוה, מה רצה בזה, משמע דוקא אם הי' תיכף עקירה ממקומו עד המקוה ודו"ק:

בתשובת ארץ צבי סי' תיז הקשה איך מוכח רפרם מדבעי קרא עתי אפי'] בשבת דאין עו"ה ביוכ"פ דלמא ביוכ"פ גרידא אתי עשה דשלוח ודחי ל"ת תחומין לאו גרידא ואין בו עשה שבתון משא"כ כשחל בשבת איכא ג"כ לאו דשבת ואין עשה דוחה ב' לאוין ול"ש לומר מדאישתרי אישתרי באיסורין הבאין בב"א כמבואר ביבמות בריש שמעתין דעלי' ע"ב:

פרט ד תחומין ביו"ט

חגיגה דף י"ז ופנית בבוקר והלכת לאהליך, פרש"י שהוא חול המועד דאלו ביו"ט תחומים אסור, תוס' ולא יתכן דהתינח לרע"ק סוטה כ"ז לרבנן מא"ל דליכא איסור תחומין דאוריי', וי"מ י"ב מילין אית להו שפיר לרבנן תחומין והכי איתא בירושלמי ע"ש, וט"א כתב ול"נ דגם לרע"ק לא יתכן דע"כ לא שמעת לרע"ק דתחומין מה"ת אלא בשבת דחמיר דהא איסור תחומין נ"ל לרע"ק מלא יצא איש ממקומו ביום השבת ואכתי יו"ט דקול משבת מנ"ל דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין ביו"ט אפי' לרע"ק אינו אלא מדרבנן ע"ב ובאבני ו שם מאריך והקשה מביצה דף ל"ו אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ומקשה תחומין דאוריי' ומסיק שמא יחתך זמורה משמע אי הוי תחומין דאוריי' ילפי' איסר תחומין ביו"ט משבת ע"ש, מנחת חינך פי' רצ"ח הקשה סתירת רש"י כאן וביומא דף ס"ו עתי אפי' בשבת למאי הילכתא פרש"י אי משום תחומין דרבנן בעלמא היא נראה אף י"ב מילין הוי דרבנן אף בשבת, ועי' יום תרועה ר"ה י"ב שמאריך אם תחומין ביו"ט, ועי' רש"י פ' בשלח אל יצא איש ממקומו משמע גם י"ב מיל רק מדרבנן ועי' מזרחי שם, ועי' רש"י ר"ה לב, השתא דרבנן אמרת לא, איסר תחומין דליכא למיגזר אטו דאוריי' משמע ביו"ט ליכא אפי' י"ב מיל דאוריי', ועי' תשבץ ח"ב רי"ג:

מנ"ח סי' כ"ד מחדש דבר נפלא שמבואר ביבמות דף ו' ברשב"א בשם מורו דמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא מאבות מלאכות, אבל תוס' סובר שיש עשה ע"ש, והנה אם גם תחומין ביו"ט אינה בכלל מלאכה רק בשבת גזה"כ אל יצא ולא ביו"ט, מ"מ לדעת תוס' יבמות שם דעשה דתשבות הוא אף דלאו בכלל מלאכה, א"כ אפשר ביו"ט אסור מטעם עשה דשבתון הוא גבי יו"ט, אך לדעת מודו של רשב"א דא"ע בלאו זה בעשה, א"כ ביו"ט רק דרבנן, והנה כל שבותים דרבנן שגזרו בשבת ויו"ט עשאום כמו אם עובר ועושה מלאכה של תורה עובר בעשה ול"ת, כן העושה מלאכה מדבריהם עובר ג"כ בעשה ול"ת, עי' בר"ה לב דאין מחללין יו"ט עבור שופר אפי' באיסר דבריהם הטעם דעשה אין דותה ל"ת ועשה דחז"ל עשו חיזוק כשל תורה ואיסור תחומין אלפיים אמה שאסרו חז"ל נראה לשיטות י"ב מיל דאוריי' והוא לאו בפני עצמו א"כ חז"ל עשו סייג ואסרו מיל האיסור הזה הוא וכלל בלאו הזה דתחומין כמו בשר עוף בחלב דנכלל בכלל בשר בהמה, א"כ למורו של רשב"א בתחומין דעובר בלאו ליכא עשה כיון דאינו בכלל מלאכה, א"כ אלפיים דגזרו חז"ל אינו חמור מהלאו של תורה ועובר על ל"ת אבל לא על עשה דבתחומין אפי' של תורה ליכא עשה, אבל להסוברים דתחומין רק דרבנן וליכא בתורה כלל איסור תחומין וחכמים שאסרו תחומין הם כמו שאר שבותים של שבת ע"כ כללו האיסור זה בכלל מלאכה דהם אסרו משום מלאכה כמו כל שבות שבת, א"כ לענין דחיית עשה לל"ת, אם נאמר תחומין דרבנן אין דוחה עשה איסור תחומין אפי' תחום של אלפיים, אבל אי תחומין דאוריי' א"כ אפי' י"ב מיל נדחה מפני עשה כיון דליכא רק לאו גרידא למורו של רשב"א, והנה במשנה שופר של ר"ה א"מ את התחום ואין מפקחין, והטעם דאין עשה דל"ת ועשה אזלא למ"ד תחומין דרבנן, אבל אם נאמר תחומין מה"ת וליכא עשה כדעת מורו של רשב"א א"כ שפיר דוחה אפי' תחומין י"ב מ"ט דעדל"ת ואין כאן עשה ע"פ, ועי' דרשת הר"ן דרוש ו' שמחדש העובר על אחד מהשבותין עובר בעשה ול"ת אלא שאין לוקין עליו מפני שהוא לאו שנתן לאזהרת בד, ומה שאמור ספיקי דרבנן לקולא מפני שכך התנו וכו' אבל המצות המחודשת מהם אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך והטעם לפי שהדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא שהם ז"ל אומרים כל שבות הוא מלאכה, אבל כשאומרים תדליקו נר חנוכה אין זה בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ע"ב ודו"ק:

רמב"ם פ"ת מעירובין כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסיר לצאת ביו"ט, אבל ביו"ט מותר להוציא מרשות לרשות, וריף וראש פ"ק דביצה, קייל דיו"ט צריך עירובי תחומין ואינו צריך ע"ח, וטור תט"ז כתב ויו"ט נוהג בו ע"ת אבל לא ע"ת:

ח"ס או"ח סי' קמ"ט כתב מ"ש מהרש"א פ"ק דכתובות מ"ט לא הותר תחומין לצורך אוכל נפש קושי' גדולה היא לכאורה דהבאת מאכלים ממקום למקום מיחשב אוכל נפש, אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושי' כלל דודאי אלו הי' איסור תחומין בכלל מלאכה הי' בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש, אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה הוא איסר בפני עצמו לא מטעם מלאכה כאיסור חמץ וחדש ומה ענין זה להיתר ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאוריי' ע"ש:

בספר הגהות רבינו רעק"א דף פ"ח כתב, בכפ"ת נסתפק לרע"ק דס"ל תחומי' דאוריי' ביו"ט מודה תחומי' לאו דאוריי' ע"ש, ומצאתי בתוס' פסחים צ"ג ד"ה ר' יודא מבואר דס"ל דגם ביו"ט הוא דאוריי' וכו', גם קשה לי אף אם תחומי' דאוריי' אמאי לא הותר לו לילך לביתו לאכול כמו כל מלאכות אוכל נפש, ומיושב בהנ"ל:

בסי' קנ"ב כתב שאלני מופלג אחד אהא דכתב מג"א ש"ה בשם לבוש דמה שאנו מוסרים בהמות לרועה בשבת ומוליכין חוץ לתחום ה"ט דס"ל תתומין לאו דאוריי' א"כ משמע למ"ד תחומין דאוריי' אה"נ דאסור למסור לרועה, א"כ קשה ספ"ק דע"ז דאסרי' מכירת בהמה משום שאלה ושכירות ובן בתירה מתיר בסוס משום דמייחד לרכיבה, והשתא מה בכך הא לריף ורמב"ם דתחומי' דאוריי' לתסר משום שתולינו חוץ לתחום, והאריך שם וכתב שריף ורמב"ם לשיטתיהו אזלו דס"ל לריף פ' ע"פ דיו"ט מחייב בלחם משנה כמו בשבח כיון משום דכל עיקר טעמו משום המן לא ירד בשבת וגם ביו"ט לא ירד המן א"כ ממילא מחויב בלח"מ מה"ת, הנה מאותו הטעם בעצמו יש לאסור תחומין ביו"ט אע"ג דלא נכלל בלאו דלא העשה מלאכה מ"מ כיון דתחומין נפקא לן בספ"ק דעירובין ובירושלמי מקרא דכתיב גבי מן אל יצא איש ממקומו ביום השביע א"כ ה"ה ליו"ט ע"ש:

אם יש איסור תחומין בבהמה וכלים פרט ועבדים. ה':

הגהות מרדכי בקידושין סי' תקס"ה, שאלה אם מותר למסור בהמה דקה לרועה כב"ש כיון שיוציאנה חוץ לתחום, תשובה נראה דשרי אפי' בשבת עצמו למיסרה לרועה גוי, דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח, היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה אין מחיייב על בהמתו, וראיה בשבת דף קכ"ב אמרי' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים וכו' ודף ת"ר מחשיכין על תחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה וכו' וטעמא משים דאיסר תחומין דרבנן ואפי' למ"ד דאוריי' אין בה סקילה אלא מלקות לבד תדע דהא מנה לה בכלל מ' מלאכות שהם אבות ומדהוצרך קרא למימר בהדיא אל יצא ולא כתב קרא על כל מלאכה ומלאכה, ועוד תוס' פסקו דעירוב תחומין דרבנן וכו' וכן כתיבות דף ע"ד כאן היינו באין בשבת קסבר תחומין דרבנן וכו' אע"ג דפרק ארע"ק איכא פלוגתא אי איפקד אתחומין במרה או בסיני, ההיא רע"ק היא אבל רבנן אפי' י"ב מיל לית להו, תדע בעירובין דף ל"ו גבי נתגלגל חוץ לתחום שאני טומאה דיש לה עיקר מה"ת מש"כ בתחומין קסבר תחומין דרבנן, ואי י"ב מיל הוי דאוריי' הרי יש לו עיקר דאוריי' וכו' ועוד ראיה מע"ז דף ט"ו אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' למה לא מפרש טעמא שתא יוציאנה חוץ לתחום ע"ש, ועי' מג"א סי' ת"ר לשיטת י"ב מיל הוי דאוריי', ודוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו הוי דרבנן, ומרם אלשקר סי' מ"ב נראה שחולק בזה, ואחרונים הקשו מעירובין דף ע"ט לא צריכא לרע"ק דאמר תחומין דאוריי' מהו דתימא ליגזור דלמא אתי לאיחלופי קמל, פרש"י, ניגזור דילמא ליקח מתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאוריי' ודו"ק, וריטב"א כתב פרש"י וכו' וק"ל דאפי' לרע"ק ליכא איסור דאוריי' אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד"א אין בו איסור לרע"ק יותר מלרבנן, לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתחום ולא דמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאוריי' עכ"ל, ובליקוטי רמב"ן על עירובין מצאתי שכתב אי תחומין דאוריי' לרע"ק אף בכלים דאוריי' הוא יע"ש, ומג"א סי' ש"ה סקח"י כתב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכום להוליכן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל כרש"י דגם י"ב מיל הוי דרבנן ובד"מ כתב דאפי' למ"ד דאוריי' שרי כיון דליכא בו כרת לא עבר על שביתת בהמה ע"ב, עי' בשמים ראש סי' א' ועי' בספר אמרי בינה דינו שבת סי' ו' שמאריך על מרדכי הנ"ל, וברוך טעם עדל"ת פרק ג':

בספר יום תרועה ר"ה לב כתב במתני' שופר של ר"ה אין מעבירן עליו את התחום פרש"י לילך חוץ לתחום וכו' וטור בסי' תקפ"ו כתב דפירש דמתני' ר"ל דאין מוציאין את השופר חוץ לתחום, וק"ל אמאי ברח הטור מפרש"י, ויראה דהטור ס"ל דהך חלוקה דאין מעבירין עליו את התחום הויא דומי' דאידך דאין מפקחין עליו את הגל דהיינו בענין הוצאת השופר ממקום למקום, וק"ל לפי' הטור מהו זה דקאמר אין מוציאין את השופר חוץ לתחום, ת"ל דאדם המוציא אינו יכול לצאת חוץ לתחום, וי"ל דאדם המוציא עירב עירובו תחומין ושופר זה אינו שלו דאם הי' שלו יכול להילוך כליו במקום שעירב דקי"ל הבהמה וכלים כרגלי הבעלים אלא דלקח השופר מאדם אחר שלא עירב והשמיענו דאין מוציאין את השופר חוץ לתחום, וי"ל על רש"י למה לא פי' בפי' הטור ע"ש, ואולי רש"י סובר כשיטת הנ"ל על כלים אינו עובר בתחומין ודו"ק, אבל עי' רש"י עירובין ל"ט חמרא אירכנס ליה אפי' בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו אולי מדרבנן ודו"ק, ורש"י פסחים ס"ה אסור להביאו מחוץ לתחום:

ועי' בשו"י סי' ת"ט בדברי נכד הגאון הגדול ני' שכתב לכאורה להוכיח דאף אי תחומין י"ב מילין דאוריי' מ"מ זה אינו רק לענין אדם עצמו אבל לא לגבי בהמתו דאף דאדם מצווה על שביתת בהמתו מה"ת מ"מ ל"ש גבה מה"ת איסור תחומין דאל יצא איש ממקומו כתיב, דאל"כ עדיין יקשה דאמאי לא קאמר דעתי הלכתא לתחומין דהיינו דיש איסור תורה בהוצאת השעיר בעצמו חוץ לתחום י"ב מילין דלזה לא מהני העירוב שלו שהשעיר משל ציבור הוא ע"ש, ועי' במנ"ח סי' כ"ד כתב לכאורה אפי' תחומין דאוריי' מ"מ היאך כתב התורה אפי' בשבת דרבותא דמחללין שבת בתחומין הא מבואר מירושלים עד הצוק י"ב מילין וא"כ מה"ת יכול לערוב, ויוכל לילך ששה פרסאות דמדאוריי' מהני עירוב אך באמת דהי' אין קפידא אם היו ברחוק יותר חששה פרסאות וכן בשילה אפשר הי' רחוק יותר ושפיר כתב התירה אפי' במקום שא"א לערוב מ"מ דוחה שבת ע"כ פרש"י תחומין הוי דרבנן ע"ש ודו"ק:

ועי' פסחים דף ס"ו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה וכו' רע"ק אמר אף אלה שהן משום שבות, גם שרע"ק סבר תחומין דאוריי' משמע ג"כ בבהמה ליכא דאוריי', באופן שאדם המביא לא הי' חוץ לתחום:

ישו"י בסי' תקפ"ו כתב, הנה רמב"ם השמיט הך דינא דאין מעבירין עליו את התחום והעתיק שאר הדברים הנאמר במשנה והוא תמוה, ונראה לי דבאמת הא דקאמר הש"ס דיו"ט עשה ול"ת היינו משים דכתיב שבתון, היינו שבות ממלאכה, והנה לענין שביתת בהמתו דקי"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו קי"ל דאין אדם מצווה על תחום בהמתו, וכתבו הפוסקים משום דתחומין דרבנן, אמנם הלבוש בסי' ש"ה הקשה לדעת הפוסקים דתחומין דיב"מ מן התורה אמאי נימא דאין אדם מצווה על תחום דיב"מ בבהמתו, ותירץ דתחומין אינו נכלל בכלל מלאכה ולכך אינו חייב עליו סקילה דאין זה בכלל לא תעשה מלאכה, ואף דהתורה אסרה על האדם לצאת חוץ לתחום מ"מ לא מטעם מלאכה נאסר על האדם רק שישב תחתיו ולא יצא ממקומו אבל מ"מ אינו מבטל השביתה והאדם אינו מוזהר רק על שביתת בהמתו שלא תעשה בהמתו מלאכה ותחומין אינו בכלל מלאכה, ומעתה אמינא בזה דאם אדם יוצא חוץ לתחום עובר על הלאו דאל יצא איש ממקומו ולא על העשה דשבתון דהרי הוא שובת ממלאכה דתחומין אינו בכלל מלאכה ואינו מבטל השביתה וס"ל לרבינו דמן הראוי שידחה עשה דשופר את הל"ת דתחומין רק דמ"מ אי נימא דתחומין דאוריי' והאדם יוצא חוץ לתחום אסור דלא תשוב בעידנא אבל אי תחומין דרבנן לא בעינן בעידנא כמש"כ תוס' פסחים נ"ט דעשה דחמור נגד ל"ת הקל לא בעינן בעידנא, ולכך השמיט רבינו זה הדין דאין מעבירין וכו' וס"ל דמתני כרע"ק דס"ל תחומין דאוריי', זה ברור לדעת רבינו ע"ש:

פרט ו תחומין ביוכ"פ

יומא דף ס"ו, ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהי' מזומן עתי ואפי' בשבת, עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא [פרש"י מה חילל שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה ] א"ר ששת לומר שאם הי' חילה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר"נ דאמר חי נושא את עצמו, אפ"ת ר"נ חלה שאני, אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ ופרש"י מדאיצטרך למתני עתי אפי' בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליוכ"פ, דאי יוכ"פ כשבת להוצאה, ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ושלחני, עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תלא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משים הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים] ועי' רש"י יבמות ל"ד, ד"ה אם הי' שבת, אבל משום יוכ"פ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ביוכ"פ והכי מפר בכריתות, ש"מ דס"ל דהא דקאמר הגמרא הא דרפרם בדותא היא היינו דאין ראיתו ראיה אבל מ"מ עיקר דבריו לא נדחו דאין עו"ה ליוכ"פ, עי' ש"א בסי' ע' ועי' בספר בן אורי שבת צ"ז שמשיג על שאגת ארי' מרש"י שם משמע להיפך:

כריתות דף י"ד, רמ"א אם הי' שרת וכו' וניתנו אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת, אתר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשכת ואין עירוב והוצאה ליהכ"פ, ממאי דילמא יש עו"ה ליוכ"פ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוכ"פ, אלא אי אתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושילח ביד איש עתי ואפי' בשבת אמר רפרם ז"א עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוכ"פ, ממאי שאני שעיר משתלח דהכשירו ביהכ"פ בכך, אלא דרפרם בדותא היא, תוס' אלא בדותא, וביומא איתא נמי הא דהכא ולא דחי דילמא שאני שעיר משתלח וכו' כדדחי הכא, אלא רגילות הוא דדברי תורה עניים במקום ועשירים במקום אחר ירושלמי פ"ג דר"ה] , ותוס' ישנים ביומא כתבו בכריתות דחי לה דהכשירו בכך ותימא אמאי לא פי' כך כאן י"ל שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר ממקום זה אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דהיה אמינא דלא דחי יוה"פ אלא בשיכול ללכת השעיר ברגליו דאין הכשרו כשהוצרך להרכיבו על כתיפו, ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין וכמאן דאמר שהן מן התורה והשתא פריך שפיר דשאני יוכ"פ דהכשירו בכך כי אין נראה כלל שיהו שנים אלו דברי רפרם והתלמוד לא הזכיר כאן אותה של שם ולשם איתה שבכאן עכ"ל:

ביצה י"ב בש"א א"מ את הקטן וכו' מתקיף רבה דילמא בעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"ט פליגי כדכתיב ולא תוציא משא מבתיכם ביום השבת ביו"ט לא מתקיף לה ר"י ליפלגו באבנים וכו', ושאגת ארי' סי' ע' כתב ס"ל לרפרם כרבה בעו"ה ליו"ט פליגי, ולב"ה דקי"ל כוותיה אין עו"ה ליו"ט ודייק מדכתיב ולא תוציא ביום השבת, ביו"ט דקיל לא, וה"נ יש לדייק ביוכ"פ נמי דקיל משבת, וכיון דטעמא דרפרם מש"ה הוא והרי דברי רבה נדחו במסקנא מדלא איפלגו באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי, א"כ ביוכ"פ דלא הותרה הוצאה לצורך, הוצאה בכלל כל מלאכות וחייב עליו כרת ע"ש: ריף פ"ק דביצה, וקי"ל דיו"ט צריך ע"ת ואינו צריך ע"ח אבל יוכ"פ צריך אפי' ע"ח ושתופי מבואות כשבת דתני עירובין דף ל' אמר להם ב"ה לביש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוכ"פ אע"פ שחייב בתענית ואסיר לו לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה שמעינן מינה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו סבירא להו דמערבין לגדול ביוכ"פ ע"ת וע"ח כשבת וכן הלכה עכ"ל:

טור סי' הט"ז, יוכ"פ הרי הוא כשבת בין לענין עירובי חצירות בין לענין ע"ת, ובסי' תרי"א כתב, וכל איסורי הוצאות שבת נוהגין ג"כ ביוכ"פ, וכתב הב"י בכריתות דף יד וכו' וכתב סמג סי' ס"ח דמסיק בכריתות דליתא לרפרם דאמר אין עו"ה ליוכ"פ, וכתב עליו רא"מ ז"ל לא שמעתי מנ"ל לסמג לומר דהא דרפרם ליתא וכו' עד דאינו אלא דיחוי בעלמא וכו' וריף מביא ראיה מעירובין א"ל ב"ה לב"ש וכו' ובאמת יש לגמגם על ראיה זו דילמא ההיא בריתא בעירובי תחומין מיתני' אבל ע"ח לא צריך, וקשה יותר כי מערבין ביין רק בעירובי תחומין ולא בע"ח שצריך פת עי' שם, וזכרין יוסף סי' ז' מביא קושי' לרפרם קשה משבת קי"ד יוכ"פ שחל בע"ש אין תוקעין, ואמאי ליתקע משום הוצאה ביוכ"פ מותר ובשבת אסור גם ממתני' אין בין יוכ"פ לשבת, ועי' גם בשא"ר סי' ע"ב:

רמב"ם פ"ח מעירובין, כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו"ט וביוכ"פ וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביוכ"פ חייב, אבל ביו"ט מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך מערבין ע"ת ומשתתפין במבואות ליוכ"פ כשבת ומערבין ע"ת ליוכ"פ וליו"ט כדרך שמערבין לשבת, ומ"מ כתב דין תחומין שהן שוין ביוכ"פ וביו"ט כשבת מוסכם פ' בכל מערבין דף ל"א ופשוט שם, ודין ע"ח ביוכ"פ מחלוקת אבל פסק הלכה כשם שעו"ה בשבת כך ערוב והוצאה ליוכ"פ, וביצה דף י"ב דב"ה ס"ל דאין עו"ה ביו"ט וכן היא מסקנא הלכתא פ"ק דביצה, ורשב"א חלוק בזה וכתב בספרו אין מוציאין מחצר לחצר כלים שאין בהם צורך ליו"ט אא"כ ערוב, שערוב והוצאה ליו"ט כמו שיש עו"ה לשבת:

פ"ה מעבודת יוכ"פ, חלה השעיר ואין יכול להלך מרכיבו על כתיפו ואפי' בשבת עכ"ל ואינו מביא הפסוק עתי אפי' בשבת עי' אחרונים, ופ"א משביתת עשר כללו של דבר אין בין שבת ליוכ"פ אלא בשבת בסקילה ויוכ"פ, כרת ועי' קב"ן שם:

וזכרון יוסף סי' ז' אות כ"ד כתב לי נראה לפרש דברי ריף בדרך פשוט עפ"י מש"כ ב"י ת"ד בשם רמב"ם דאין איסור תחומין מה"ת לא בכרמלית ובנהרות לפי שטלטול בהם אינו אסור מה"ת ולא יתכן שיהי' המעביר ע"פ מים אינו אסור אלא מדרבנן והמהלך לוקה מה"ת וכו' ומעתה נדון ונאמר דהוקשה לריף מהא דמייתי ב"ה ראיה לדבריהם דמערבין לנזיר ביין בשבת מהא דמערבין לגדול ביוכ"פ, אימא שאני יוכ"פ דלא אסור בו הוצאה מה"ת מש"ה נמי אין איסור תחומין נוהג בו מדאוריי' מטעם רמב"ם, וע"כ דאין איסור תחומין נוהג ביוכ"פ רק מדרבנן משום גזירה אטו שבת וכיון שכן יש לומר הם אמרו מערבין ע"ת ביכ"פ כשבת והם אמרו דמערבין לגדול ביוכ"פ ביין, משא"כ לענין ע"ת בשבת ודאי ראוי לומר דאין מערבין לנזיר ביין דמידי דחזי ליה בעינן, אע"כ דס"ל דבאמת גם ההוצאה אסורה ביוכ"פ כשבת דלפ"ז גם ע"ת נוהג בו מה"ת ואפ"ה מערבין לגדול בפת אע"ג דלא חזי ליה, א"כ ה"ה והיא הסברה דמערבין לנזיר ביין בשבת ומייתי ב"ה שפיר ראיה מיוכ"פ לשבת כיון דאידי ואידי מה"ת והואיל שמוכח מהתם מיהו דאיסור הוצאה מן התורה א"כ ודאי דנוהג ע"ח נמי ביוכ"פ כמו בשבת ע"ש:

ש"א סי' ע' כתב ובהא מילתא דתחומין יב"מ דס"ל לריף דהוי מה"ת יש לי' לומר דבר נחמד בההיא שמעתא דרפרם, הא דמסיק בכריתות דרפרם בדותא היא משום דמתני שם אברייתא גרידא ולא הביאו שם דברי רב ששת דאיתמר עלה, אבל ביומא דאיתא לרב ששת אברייתא דייק רפרם למילתי' שפיר ולאו בדותא, משום דאיכא למידק מאי ק"ל לר"ש עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא דילמא משום איסור תחומין אם אין צוק גזור בתוך יב"מ אתי קרא משלחו אפי' חוץ לתחום לדעת ריף דיב"מ הוי מה"ת דילמא להכי אתי עתי וכו' בע"כ צ"ל דס"ל לרב ששת משום איסר תחומין לא צריך קרא למישרי שבת שהרי בלא"ה יהכ"פ איסור תחומין נוהג ואפ"ה אמר רחמנא שישלחנו וא"כ ר"ש ע"כ לית ליה האי סברא דשאני יוכ"פ דהכשרו בכך מש"ה מוכרח לומר שאם הי' חולה והשתא אי ס"ד דיש עו"ה ליכ"פ כשבת אכתי תקשה לר"ש למה לי קרא למישרי אפי' בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי ואמר רחמנא שישלחנה אע"כ ס"ל לר"ש דאין עו"ה ליכ"פ ודייק רפרם למילתי' שפיר מדר"ש ולאו בדותא הוא, אבל בכריתות דדייק לה מברייתא איכא למימר דבדותא היא, ועתי אפי' בשבת דתני באמת משום איסור תחומין איצטרך למישרי וש"מ דאע"ג דאין עו"ה ליכ"פ אפ"ה איסור תחומין נוהג ע"ש שהאריך בנפלאות שגם לאו דמחמר נוהג ביכ"פ, אבל שביתת עבד ובהמה אינו נוהג בו ואין למידן משבת דחמיר ליוכ"פ דקי"ל, גם הקשה דילמא צריך עתי אפי' בשבת למישרי אב מלאכה נטילת נשמה ואפי' לאומר מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לבן נח שמוציאו מידי אבמה"ח ע"ב, ומתו"י יומא ס"ז שכתבו לשון של זהורית מביאין על ראש שעיר דמחמר כלאחר יד הוא, משמע שיש איסור מחמר ביוכ"פ, ועי' בי"א סי' נ"ג באריכות:

בספר בית אפרים אשר חיבר אחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי ני' שם בדף ו' כתב בכריתות י"ד שאני יוכ"פ דמצותו בכך עי' רש"י שם, לכאורה צ"ע על כל קרבנות ביוכ"פ שחל בשבת מנ"ל שיהי' דוחה ועי' ש"א שהקשה מאי פריך עתי למה לי' דלמא משים נטילת נשמה, ונראה דודאי אותו איסר מלאכה למשל נטילת נשמה שמותר במקדש הן בשבת לבד, והן ביוכ"פ לבד גם שהוא שבת ויוכ"פ על זה לא צריך קרא ועי' תוס' נזיר מ"ח ד"ה ישמעאל מה לי חד לאו מה לי תרי לאו ועי' מנחות מ"ח, ויש לפרש עוד דתלי' אם הודחה או הותרה עי' רש"י ברכות דף כ', וקושי' שג"א מיושב שעל נטילת נשמה לא צריך קרא כיון דהיתר מלאכה זו במקדש ורק בהוצאה דאינו הותר כלל בשבת וע"כ פי' דלמא שאני מיוכ"פ אבל אינו קשה משאר קרבנות כיון דאותה מלאכה מותר מה לי חד לאו או תרי ע"ב, ודרכו בקודש לקצר אשר מרמיז ברש"י ברכות עם הסבר של רמב"ן יען בטומאת כהן א"א זה בלא זה יתלכדו ולא יתפרדו שם הותרה, ועי' במקנה כלל נ"ו אות ט' הבאתי באריכות, ואי אמרי' הותרה יש לחלק בין חד איסור לתרי איסורים, אבל אם הודחה אז אין לחלק ואמרי' מה לי חד לאו או חרי עי' זבחים ל"ב שכך סובר רבא, ואביי סובר להיפך ועי' טור אבן מגילה דף ד' ודו"ק, ות"ח אחד [שכחתי שמו] כתב לי ג"כ בזה ומיושב הסוגי' בכריתות אינה מביא אם הי' חילה, א"כ א"א ללמוד מיוכ"פ כי הותרה, אבל ביומא מביא אם הי' חולה ובזה י"ל הודחה כי לא צריך להיות חולה עי' תו"י שם דלא שייך הוכשרה בכך ולא שייך סברת רמב"ן יתלכדו א"כ הודחה י"ל מה לי חד לאו או תרי ויש עירוב והוצאה ליוכ"פ ועתי למה לי בע"כ אין עירוב כרפרם ודו"ק, ועי' בבית יצחק סי' נ"ה ת"ח אחד מפולין הנ"ל הקשה דלמא עתי בעבור מלאכת מפרק דם [עי' פנ"י ביצה דף י"ב, ופרי מגדים בפתיחה להלכות שבת, ומנ"ח במלאכת שחיטה הקשו למה לא חייב בשוחט בשבת גם בעבור מפרק, ונראה לישב עתי לא צריך לזה, כי מה שחייב במלאכת שבת אם רק גורם הוא מצינו בב"ק דף ס' בזורה לריח חייב יען שנעשה מחשבתו גם בנזקין פטור אם ריח ליהב גחלת אבל בשבת חייב בעבור מחשבתו ע"ש, ובישו"י סי' של"ד ונכד הגאון הגדול ני' מחדש סברה ישרה רק אם עושה מלאכה גם שאינו צריך או שאינו מכווין ורק פ"ר חייב יען שהוא עושה מלאכה, אבל אם רק היא גורם במלאכה אז לכ"ע דבר שאיני מכווין פטיר כיין שאינו עושה מלאכה וגם אינו מחשבתי בו פטיר ודו"ק, ע"כ ביוכ"פ אינו צריך לדם במשתלח רק פ"ר היא, אבל היא רק גורם שדוחה אותו מהר אינו חייב, אבל קושי' שג"א אינו מיושב בזה יען שצריך להמיתו אם לא מת יירד אחריו שפיר הקשה מצד נטילת נשמה:

לישב סתירת הסוגי' ביומא הקשה למאי הילכתא וא"ר ששת שהי' חולה ולא הביא והקשה כן בכריתות ושם נאמר רפרם בדותא היא, ולא נאמר כאן על רפרם בדותא היא, ע"ד פלפול כ"ש היא, ונראה כי כבר הקשו אחרונים גם אם עו"ה ביוכ"פ מ"ת צריך קרא עתי אפי' בשבת כי מיוכ"פ ידעי' שרק חד לאי דוחה ולא בשבת שיש תרי לאווין, אבל י"ל כיון שהיתרה היתרה מה לי חד לאו מה לי תרי לאווין, והנה אביי סובר כן בזבחים לב רק אם הותרה ולא הודחה ע"ש, ועי' מג"א סי' תק"א סקי"ג מסיקין בכלים הקשה שעובר על סתירת הכלים ותי' כיון שהותר הבערה ליו"ט היתר ג"כ הסתירה ע"ש והסברתי ג"כ כיון ביו"ט היתרה כעין סברת ר"ן פ"ב דביצה שהקשה למה ביו"ט מותר להוסיף בשיעורין ובמנחות ס"ד חולה שאמדהו לשתי גרוגרות אסור להוסיף בשיעורין, יען בחולה הודחה וביו"ט הותרה ע"ב, והנה בכריתות לא הקשה למאי הילכתא יען שקאי, שם למ"ד תחומין דאוריי' עי' זכרון יוסף סי' ז' א"כ י"ל הודחה, גם שיש עו"ה ביוכ"פ צריך עתי לשבת, ממילא רפרם בדותא, אבל ביומא הקשה למאי הילכתא ואמר ר"ש שחולה השעיר ומותר להוציא על כתפו, לכאורה צ"ע, למה לא ירכבהו על בהמה אי מוליכי בעגלה, כי שביתת בהמה גם לשיטת שאסור אבל רק עשה פנ"י בפרק במה בהמה יוצא רק במלאכה גמורא כחרישה ע"ב מכ"ש לשיטת שהבאתי [פרט ז'] בבהמה של חבירו אינו עובר בלאו מחמר ולמה מותר לעבור איסור חמור ליטול על כתפו, בע"כ שסובר ביוכ"פ הותרה א"כ מותר בעצמו כמו אם טומאה הותרה אפי' יש כהנים טהורין מתעסקין טמאין, א"כ אם הותרה למה צריך קרא עתי, ושפיר אמר רפרם עו"ה ביוכ"פ, [ידעתי רב ששת סובר ביומא דף ז' טומאה הודחה ועי' כ"מ פ"ב משבת, אבל ביוכ"פ בע"כ סובר הותרה יען שהתיר להרכיב על כתיפו ודו"ק] ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז בטומאה דחוי' ובשבת הותרה עי' יומא מ"ו שבת הותרה, ותשובת מרי"א סי' צ"ב הטיב:

עי' בתשובה מאהבה ח"ר סי' י"ט שמביא סתירת רש"י יומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת בעיוכ"פ, בסוטה ח"א פרש"י אין עו"ה ביוכ"פ, גם ביבמות ל"ד ע"ש, לכאורה יש ראיה מר"ה כ"ה ר"ג גוזר על ר"י שיבא במקלו ביוכ"פ משמע יש עו"ה ביוכ"פ:

ירושלמי פ"ג דשביעית אין אבות מלאכות ביוכ"פ עי' שעה"ח משמיטה ויובל, ושלום ירושלים פרק שמונה שרצים מביא פי' ע"ש:

צלח סוף עירובין כתב, בגוף הדין של הריף אם עירוב והוצאה ליוכ"פ או לא, נ"ל מדתנן יו"ט של ר"ה שחל בשבת וכו', ולמה נקט ר"ה ולא נקט ג"כ של יובל אם חל בשבת אלא ודאי כיון שהטעם משום שמא יעבירנו א"כ לא היו יכולים לגזור ביובל דא"כ בטלה לה תקיעה דיובל בכל השנים כמ"ש מוהרמ"פ דלכך לא אמרי' משום שמא יתקן כלי שיר, לפ"ז מוכח דיש איסור הוצאה ביוכ"פ, ואמנם לפמ"ש הר"ן דמשום הך גזירה לא היו מבטלין מתקיעה רק משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א"כ בלא"ה לא היה קשה מיובל דכבר היו יודעים קביעת החודש, אך לכאורה תמוה על הריף ממה דאמרי' בעירובין דף ל' כמאן דלא כחנינא, דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם, והדבר יפלא דלמא פלוגתא דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות, אלא ודאי שעיקר הוכחה מתערבין ביוכ"פ, וביוכ"פ ליכא פ"ח ודלא כריף ע"ש עי' בספר גורן דוד סי' נ"ו בענין זה:

בני הבחור המופלג כ"ה יודא ני' הקשה מירידת מש"ר ביוכ"פ מן השמים בפרש"י בפ' יתרו ויהי ממחרת ע"כ אין תחומין למעלה חיו"ד, וכעת מצאתי במרי"א סי' צ"ב:

פרט ז חקירות וקושיה

א מנ"ח סי' כ"ד כתב מבואר בעירובין דאם רוצה לילך יותר מאלפיים אמה מניח בסיף עירוב מאכל ויכול לילך משם ולהלך אלפיים וכן יכול לערב ברגליו שקונה שם שביתה, וכן בדאוריי' בג פרסאות מהני ג"כ עירוב, לכאורה אפשר בתחומין דרבנן הם אמרו והם אמרו, אבל בדאוריי' מנלן דמהני עירוב, אך מבואר בעירובין לה דר"מ סובר תחומין דאוריי' ומהני עירוב, ולדידן בג פרסאות ג"כ מהני, וצ"ל שחז"ל קבלו בתורה שבע"פ דמהני עירוב, אך האידנא דחז"ל גזרו אלפיים אמה אם הניח אחד עירוב בסיף תחום של ג"פ מי אמרי' כיון דמה"ת הוי עירוב א"כ אם הלך מעירובו אין לוקין כיון דמה"ת הוי עירוב א"ד כיון דעכ"פ מדרבנן לא יוכל לבא במקום עירוב ולישקול א"כ הו"ל כמו נשרף ונאבד, ועי' מ"ל פ"ז דתרומות ואחרונים אם ע"י דרבנן נעשה דאוריי', ועי' בישו"י סי' ת"ט, ובית יצחק סי' מ"ב, וחידש שלא הביאו רמב"ן בעירובין דף י"ז וכ"ל, יש לתמוה לרע"ק כיון דאלפים אמה מה"ת היאך עירוב מועיל לילך יותר והרי עירוב זה מועיל ענין של דבריהם דומה לעירוב תבשילן, ובודאי שמערב ברגליו אפשר שהוא מה"ת לפי שהוא קונה בה"ש כלתה במקום רגליו וכאן הוא מקומו, אבל עירוב בפת איך מועיל מה"ת וכו', אלא י"ל או שהעירוב הלכה למשה מסיני או חכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה בין בפת כולם ד"ת הם וכיון שהענין לכשתמצא לומר מודים חכמים בשלש פרסאות שהן מד"ת וזהו מקומו הכתוב בתורה אף הן יש בהם עירוב מדין תורה מנית אדם עירובו בסוף ג"פ ומהלך שלש פרסאות אחרות ע"ש, טור בסי' ת"ח כתב מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים שיתן עירובו לסוף אלפיים אמה וכו', פלא משמע אם תחומין דאוריי' לא מהני עי' מנ"ח, וזכרון יוסף סי' ז' אות מ"ח:

ב מנ"ח כתב דהיוצא חוץ לתחום דאוריי' אין לו אלא ד"א, לכאורה ביומא ס"ז מבואר שם די"ב מילין הי' מירושלים עד צוק, ומסוכה אחרונה ועד הצוק היו שני מילין בא לו המשלח לישב תחת הסוכה האחרונה כפרש"י שם לפי שהוא מעונה וחלוש ע"ש היאך מתירין לו איסור תורה וכו' ומצאתי בתו"י וז"ל ואומר רבי אפי' למ"ד תחומין דאוריי' כיון שלא הי' שביתתו שם קבוע מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן אסור מה"ת ורבצן לא גזרו בכה"ג עכ"ל, וחידשו דבר חדש דאיסר תורה דוקא להתרחק מתחומו שהי' בתחלת שבת אבל בחוזר אפי' ביותר מתחום דאוריי' אין כאן איסור תורה ממקום זה כיון דלא הי' שביתתו במקום זה מתתלת היום א"כ זכינו בדין זה דלוקין היוצא חוץ לתחום היינו מתחלת התחום שהי' שביתתו מבע"י אבל אם יצא אפי' עשרה פרסאות ואח"ז חוזר אפי' יותר מג"פ אין כאן איסור תורה כיון דלא הלך הג"פ ממקום שביתתו בתחלת היום אין כאן איסר תורה והוא דבר חדש:

ועי' מבי"ט פכ"ז משבת, איסור תחומין לא הוי אלא ביבשה דומי, דמחנה ישראל אבל בימים ובנהרות ובכרמלית אפי' אלף מיל מותר מדאוריי', ורשות היחיד המוקף מחיצות נראה דאינו נחשב בתוך י"ב מיל לא בתחילה ולא באמצע ולא בסוף אלא בעינן י"ב מיל כדגלי מדבר [א"ה זה נגד השואל במרם שוק קכ"ב ודו"ק] מי שיצא חוץ לתחום י"ב מיל אפי' אמה אחת נראה דלא יכנס מדאוריי' [א"ה נגד תו"י הנ"ל] דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני דלא פליגי אלא בריבית קצוצה דהכא מודה אביי דקאמר קרא ממקומו דהוא י"ב מיל מדאוריי' ואם יצא מקום שיצא לאו מקומי הוא ואין לו אלא ד"א ע"ש ופלא:

ג עוד מביא מנ"ח שם ריטב"א בדף פ"ב כתב בפשיטות דעבד כנעני דשייך במצות אינו כרגלי הבעלים, ועבד של שותפים אין יכול לילך רק כשני בעלים ע"ש גם קטן שיצא בעירוב אמו יש להסתפק לענין תחומין דאוריי' אם הוא כרגלי אמו, גם חקר גוי ששבת רק הלך ג"פ תלוי אם נאמר דגם בלאו זה עובר בעשה תשבות א"כ הוי כאלו לא שבת, אבל לדעת רבו של רשב"א [עי' פרט ד'] דלאו זה לא עבר בעשה רק הוא לאו בפ"ע אבל מ"מ שבת א"כ ב"נ חייב, גם מביא פרי מגדים בפתיחה לה"ש חקר הא דקי"ל מימר לחלל שבת הוי מומר לכה"ת אם דוקא באבות מלאכות דיש בהם סקילה אבל בעובר על תחומין דאין בה רק מלקות לא הוי מומר לכה"ת ע"ש:

ד אם שביתת בהמה ומאחר ביו"ט, הב"י בסי' תצ"ה כתב הכלבו שביתת בהמה ומחמר י"א שאחר שנקרא מלאכה ה"ז ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה אבל בח"ה ודאי מותר, וי"א שאפי' ביו"ט מותר שאין לאסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ע"כ, ואינו יודע טעמו של המתיר דהא כיון דמקשינן יו"ט לשבת חוץ מקצת דברים שנתפרשו בתלמוד ושביתת בהמה אינם מכללם היאך אפשר לומר שהיא ניתרת ביו"ט ואע"פ שלא כתבה הכתוב ביו"ט כל שאר מלאכות ג"כ לא נכתבו ביו"ט בפרט, ומל"ת כל מלאכה ילפי' להו והא נמי דכוותייהו, ומיהו בהא איכא למימר דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל ל"ת כל מלאכה נינהו שהרי אינה מכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו בפני עצמו ייחד לו קרא והלכך אפשר דכיון דלא כתבי' רחמנא ביו"ט מישרא שרי אבל אין נראה שיהא כן דעת הפוסקים וכו' ורמב"ם בפ"ה כתב דאין מוציאין משא ע"ג ופר"ח כתב דשביתת בהמה אינו נוהג למען ינוח בשבת כתב אבל מחמר כיון בכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך נפ"ל מחמר בשבת א"כ מלאכה מקרי ע"ב ועי' מהרש"א פסחים דף ס"ו מחמר שייך רק ברה"ר ולא בכרמלית:

רמ"א בסי' רמ"ו כתב ביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, וכתב המג"א ביש"ש פ"ה דביצה סי' ז' חולק ומביא ריף וראש שכותבין בשם ירושלמי אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו וזה גבי יו"ט מתני עכ"ל, ועי' מחהש"ק, וט"א סוף חגיגה כתב למדנו שביתת בהמה ושביתת עבד שווין הן ביו"ט אי ילפי' יו"ט משבת כולן אסורין ואי לא ילפי' כולן מותרין ביו"ט דאין טעם לחלק ביניהן, ובאו"ת רמו שכתבו ביו"ט אינה מצווי' על שביתת בהמתו, ובסי' ד"ש כתבי דאדם מצווי' על שביתת עבדו ביו"ט ל"ד דאין לחלק ביניהם אלא או שניהם אסורין או שניהם מותרין ע"ש, ומנ"ח סי' רצ"ח, ש"א סי' ע"ב, תוס' דרע"ק מגילה אות ז' ק"ל לב"י סי' רמ"ו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, ורמב"ן כתב דלינא ושביתת עבד ביו"ט הובא בב"י תקכ"ו א"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין יו"ט לשבת שביתת בהמה ועבד, ותיו"ט ביצה פ"ב מ"ת מביא ראיה דאין איסור ביו"ט:

ה מג"א ש"ה סק"ו בכרמלית ליכא שביתת בהמה ועי' בתוס' שבת רמ"ו לדידן דלית ר"ה שרי בשבות בהמה ועי' פרי מגדים רמ"ו באריכות, יפלא כל אחרונים נקטו דליכא ר"ה כעת עי' ט"ז שמה ומג"א תרנ"ה ובספר קונטרס קונדיסין העמיק הענין והאריך בנפלאות וכתב דהמעיין כדברי ראשונים עיניו תחזינה שלא אמרו אלא ברה"ר העוברות בין המחיצות בתוך העיר אבל מחוץ לעיר במקום שאין מחיצות יש לנו רה"ר גמורה דאוריי' גם בזה"ז אליבא דכל הפוסקים ודווקא היכא דאיתנהו מחיצות הוא דבעינן שיהא רוחב המבואות ט"ז אמה ושיהי' ס' רבוא בוקעין בהן כדי לבטל כוחן של מחיצות אבל במקום שאין מחיצות כגון בסרסיאות דהיינו במסילות העוברות מעיר לעיר אם רבים עוברים עליהן ה"ז רה"ר גמורה אעפ"י שאין רחובות ט"ז אמה ואין ס' רבוא מצויין בהן עכ"ל ואני מצאתי בכלבו הלכות שבת שכתב רה"ר מדבריות ועירות ושדות ודרכים המפולשין להן והוא שיהי' רוחב שלהן ט"ז אמות ולא יהי' עליהן תקרה, אבל מתוס' רי"ד בפסחים דף ס"ט ובסוכה דף מ' מבואר חוץ לעיר ר"ה הוא ע"ב ובית יצחק סי' ג' ומג"א תרנ"ה:

ו תוס' דרע"ק פ"ה דשבת כתב ואני מסופק אם נשים מצווים על שביתת בהמת' היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה, י"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אף דחייבת בקידש היום מהקישא דזכור שמור, י"ל דווקא בקידש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ"ע י"ל דפטורות, ועי' ר"ן כל כתבי שכתב דכל מילי דשבת נשים שוות לאנשים ועי' ב"י ססי' רצ"א ועי' פרי מגדים ג"כ ומלשון הגמרא גבי פרתי של ראב"ע של שכנתו וכו' מוכח בהדי' דנשים מצווים על שביתת בהמתן ועי' פרי מגדים סי' ש"ה במשבצות סק"א, ובמוסך שבת דף נ"ג במנחת חינוך כתב עפ"י ריטב"א קידושין דף כ"ט במצות עשה שהז"ג נשים פטורות רק במצות שבגופו כמו ציצית אבל למול הבן שאינה מצוה שבגוף רק על דבר אחר האשה ג"כ חייבת, א"כ מצות עשה שביתת בהמה ועבד חייבת ע"ב, ועי' בתשובת ארץ צבי סי' מ"ז ביו"ט נשים אין מצווין רק בשבת אנשים ונשים שווין ומיושב קושי' תויו"ט פ"ב דביצה משנה ח' תקרדין ביו"ט דעד עתה מיירי בשבת בעבור פרתי של ראב"ע דשל שכנתו הי' רק בשבת חייבת ודו"ק:

ז בספר בית יצחק סי' מ"ב מביא תשובת זרע אמת שכתב גם לריף די"ב מיל דאוריי' מ"מ לדידן ליכא איסור תחומין כלל מדאוריי', דהרי גם לרמב"ם ליכא איסור תחומין דאוריי' רק ברה"ר דומי' דגלי מדבר משא"כ בכרמלית, ואנן קי"ל כרש"י וראש דכל שאין ס' רבוא בוקעין בו בכל יום אין לו דין רה"ר כדאי' סי' שמ"ה, ממילא לדידן כל רשיות שלנו ככרמלית ולית לן איסור תחומין דאוריי' ע"ש שמשיג, ועי' א"ר סי' תקפ"ו להתיר לשלוח עכום לשופר אף יותר חי"ב מיל דסמכינן על פוסקים תחומין דרבנן גם ביותר מי"ב מיל, ופרי מגדים רמ"ו, ועי' לעיל שהבאתי תוס' רי"ד גם בזה"ז יש ר"ה מדאוריי' אסור:

ח אם מעביר ד"א בר"ה ביו"ט וביוכ"פ בזה העמיק בנפלאות אדמ"ו גאון ישראל ז"ל בכ"ס או"ח ס"ח, כמדומה לי מתוס' עירובין צ"ז ע"ב משמע דליכא ביו"ט איסר ד"א ע"ש, ועי' בדברי ירמי' פ"ח מעירובין שמביא נמ"י יבמות ק"ב עירוב והוצאה ביוכ"פ ור"ן ביומא ע"ח, וריטב"א יומא ס"ו הקשה בשעיר ביוכ"פ מאי מלאכת הוצאה איכא, י"ל דמעביר ד"א ברה"ר, משמע נגד בינה לעתים פ"א מיו"ט, וקושי' ריטב"א בלתי מובנים למה לא שייך הוצאה בשעיר שעומד בעזרה או כשעומד ברה"י צריך עתי לרבות כשהיא חולה להתיר להוציאו ע"ב, ובכ"ס סי' ע"ז, וב"ל פ"ב הלכה ב' ועי' מר"ם לובלין ביצה דף ל' אתי לאתוי לא גרסינן דלא שייך כ"א שבת דאסור ד"א בר"ה משא"כ ביו"ט ודו"ק:

ט אם מחמר רק בבהמתו או גם בבהמות חברו, עי' ר"ן ורשב"א בפ"ק דע"ז שחייב גם על בהמת חברו, וא"ר בסי' רס"ו מביא מלחם משנה על משניות דאיסר מחמר ל"ש בבהמה שאינו שלו, במנ"ח במוסך שבת דף נ"ד מאריך בו, ומביא ראיה נפלאה מפסחים דף ס"ו בתחלה מקשה והא עביד עבודה בקדשים ומשנה כהלל דהי' מקדשו בעזרה, ואח"כ מקשה והלא מחמר, לכאורה הו"ל תיכף להקשות והלא מחמר אבל אם נאמר בבהמה שאינו שלו אינו חייב ניחא דבס"ד דהי' בהמה הקדש לא קשיא כלל, אבל למסקנא דלא הי' מקדישו והוי בהמה שלו מקשה שפיר, ואפשר שתלוי אם קדשים קלים ממון בעלים הוא ע"ב, ובית אפרים סי' נ"ג באריכות ומתו"י יומא פ"ז שכתבו לשון של זהורית על שעיר משתלח הי' מחמר כלאחר יד, ושעיר הוי הקדש ואינו שלו משמע שחייב גם על בהמת חבירו ע"ב ועי' תיו"ט פסחים פ"ד מ"ג באריכות, ור"ן ורשב"א ר"פ מי שהחשיך:

י בלבוש כתב י"ב מיל מן התורה וחייב חטאת וא"ר הקשה עליו דחיוב חטאת ליכא אלא בשגגת כרת וכאן ליכא אלא לאו, ויד יוסף סי' שצ"ז מביא ירושלמי פרק ב"מ ה"ד ע"ש:

יא ט"א ר"ה דף ל' הקשה לרפרם דאמר אין עו"ה ליוכ"פ מ"ט הקילו ביובל שחל להיות בשבת מר"ה שתל בשבת, אבל למאי דקי"ל עו"ה ליוכ"פ נמצא אפי' אם יוכ"פ חל בחול דיני כמו בשבת מש"ה הקילו בו יותר מר"ה דלא לעקור לגמרי ת"ש של יובל ע"ש ושעה"מ סוף הלכות שופר, בספר בציר אליעזר תי' דגם לרפרם דס"ל דאין עו"ה ליוכ"פ היינו דוקא איסור הוצאה אבל איסור העברה ד"א ברה"ר מודה גם רפרם דאיתא נמי ביוכ"פ דמלאכה אחריתא היא והלכתא גמירה לה ואינה בכלל הוצאה ע"ג דרישה ח': יב ט"א מגילה דף ז' אין בין שבת ליוכ"פ, ק"ל לרפרם דס"ל דאין עו"ה ליוכ"פ אמאי ל"ח במתני' הא מילתא בין שבת ליוכ"פ ע"ש באריכות וכ"ס סי' ע"ז:

יג בספר לקוטי בית אפרים הקשה אחי מורי הגאון ני' שקשה לרפרם ממתני' בר"ה שר"ג הי' גוזר על ר"י שילך אצלו ביוכ"פ משמע שיש עו"ה ביוכ"פ ע"ב ואולי י"ל כאשר הבאתי בשם בציר אליעזר ד"א בר"ה מודה רפרם שחייב והוא הלך במקלו ובתרמילו:

יד אוהל דוד יבמות דף ו', ט"א בר"ה דף ל"ב השתא דרבנן פרש"י תחומין דרבנן והקשה דילמא מתני' אתי' כמ"ד תחומין דאוריי', ונראה דע"כ מתני' ס"ל תחומין דרבנן דאי ס"ל ת"ד א"כ קשה אמאי אין מעבירין עליו את התחום דמפרש הש"ס משום דיו"ט עשה ול"ת הא כיון דאין אב מלאכה לא הוי רק ל"ת גרידא כמ"ש הרשב"א בשם מורו דעשה דתשבות רק על אב מלאכה שחייבים מיתה, ובעשה דרבים לא צריך בעידנא, אבל אי מתני' סובר תחומין דרבנן י"ל כמש"כ מג"א תמ"ו דעשו חיזק לדבריהם כשל תורה ועשו כאותה מלאכה שיש בה עשה ול"ת אבל אי דאוריי' למה יעשו חכמים חיזק על איסור דאוריי' להוסיף איסר עשה, וגאון מו"ה משולם טיסמניץ ז"ל תירץ בזה מה שהקשו תוס' שבת דף כ"ה דהא דרבא סובר יו"ט עשה ול"ת ולמאי צריך רבא לשנוי' מקרא לבדו, ותירץ דרבא בעי לשנוי' אף למ"ד הבערה ללאו יצאת דלדידיה ליכא עשה, ועי' בריך טעם עדל"ת פ"ג:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה