עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ט
פרט א מצות אין מבטלין זא"ז.
פסחים דף קי"ד, הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה, ר"א בן צדוק אומר מצוה, תוס' וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה, וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מקרי ביטול בכך, וכ"כ הר"ן וכי תימא והא חרוסת לתנא דמתני' דלא מצוה אלא רשות ולא מבטל מרור דאוריי' בזמן שבהמ"ק קיים, איכא למימר שאני התם דטבול בעלמא הוא ולא חשוב שדרך אכילתו בכך עכ"ל:
מהרש"א כתב על תוס' ה"ה דה"מ להקשות כן אפי' לרא"ב צדוק דאמר מצוה בחרוסת דודאי אינו אלא מצוה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל מרור דאוריי' דר"א ב"ץ בזמן הבית היה ואפי' במרור בזה"ז דהוי נמי מרור דרבנן כדלקמן מ"מ לר"י דחלוקין חביריו על הלל וס"ל דאוריי' מבטל דאוריי' וה"ה דרבנן מבטל דרבנן כדלקמן:
הביאר מרדכי כתב לפמ"ש תוס' בזבחים ע"ח, וז"ל דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, לק"מ דדוקא מרור מבטל למצה אבל אין חרוסת מבטל למרור, וצ"ל דהתוס' כאן תפסו עיקר מש"כ שם ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם מצה כזית אבל אם אוכל הרבה שרי, ולהך תי' לא חולקו בין שיש בו מרירות לאין בו דלעולם חדא מבטל לאידך וא"ש, ואין להקשות לפ"ז הא מצי אכיל יותר מכזית מרור באופן שאם מעט החרוסת מבטלו אינו מבטל אלא המעט כשיעור החרוסת ונשאר עוד כזית מרור דלא מתבטל כולו כדהתם באורז ודגן, דלק"מ דלא מצינו זה שיצטרך לאכול יותר מכזית מרור בבת אחת, וגם הא לא נהיגי ליקח בב"א יותר מכזית וא"ש, ואפשר מש"ה מקשו לת"ק ומשום חרוסת רשות ולא מקשו לראב"ן כמ"ש מהרש"א, די"ל דלמא באמת אכלו יותר מכזית מרור עד שנשאר אחר הביטל מהחרוסת עוד כזית מרור, והנה לתי' קמא שבתוס' קשה הא דמסקי' לקמן מברך על מצה והדר מברך על מרור ופי' תוס' ור"ן אם הי' אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטלא מרור דרבנן ע"ש הרי מפורש בש"ס שגם מצה שאין לה מרירות מבטל מרירת המרור ואפשר לדחות כיון דבמרור טעם מרור בעינן חיישינן לביטל כל דהוא שיתבטל מקצת מרירת וממילא מה"ט ג"כ שפיר הקשו התוס' שיבטל החרוסת למרור אפי' לתי' קמא דהתם, ולפ"ז קושיתם איני מכח הא דקאמר ר"מ בריה דר"נ דאתא מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריי', דאהא שפיר י"ל דדוקא מרור יש לו כח לבטל כתי' קמא שבתוס', אלא עיקר קושתם מהא דמסיק הש"ס דלא סגי' ליה שיאכל מצה בלא מרור תחילה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות מזה מוכח דגם ע"י מצה שייך ביטול עכ"פ למרירת המרור דבעינן טעם מרירת גמור, ע"ז הקשה מחרוסת שיבטל המרירות, ולכן א"ש דמקשו מת"ק דחרוסת רשות ולא לראב"ץ כמ"ש מהרש"א ע"ש, וכתב לפמ"ש רמב"ן עי' ראש סוף חלה בעושה עיסה מחיטין ומאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא י"ח בפסח משום דאורז נגרר אחר החיטין לק"מ קושי' תוס' בזבחים ודו"ק, וכפמ"ש תוס' אם אוכל הרבה שרי אכתי קשה אהא דמסקינן מברך על מצה והדר מברך על מרור וכו' קושי' תוס' שיכרך שניהם יחד תחלה מאי אמרת דמרור דרבנן מבטל מצה יקח כשני זתים מצה וכזית אחד מרור שאם המרור מבטל מצה נשאר עדיין כזית מצה וא"ת דאז יבטל המצה את המרור י"ל הא אסיקנא דבין להלל בין לרבנן אי בעי למיעבד כריכה שפיר דמי דאין מצות מבטל זא"ז וכו', וי"ל אם יקח ב' זתים מצה יהי' כזית אחד רשות ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דמצוה ע"ש:
קט"ו, אמר הילל משמיה דגמרא לא ניכרך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דס"ל מצה בזה"ז דאוריי' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאוריי', ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז ה"מ דאוריי' בדאוריי' או דרבנן בדרבנן אבל דאוריי' ודרבנן אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאוריי' [פרשב"ם אפי' למ"ד וכו' דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי] מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זא"ז הילל היא דתני' אמרו עליו על הילל שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, א"ר יוחנן חולקין עליו חבריו על הילל וכו' השתא דלא איתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש בהלל, רשב"ם פי' מבטל טעם מצה, גם בלע מצה יצא ולא צריך טעם י"ל כל ראוי לבילה ומיושב הרבה מה שהקשה שו"מ מהדורא תנינא סי' י"ב ע"ש:
רשב"ם כתב ר"י דאמר דפליגי דרבנן לגמרי דלית להו כריכה כלל, ותוס' כתבו רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין ע"י כל אחד לבדו ופליגי אהילל דמצריך לכרוך, וא"ת מנ"ל דסבר הילל דאין מבטלין דילמא שאני הכא דגלי קרא, ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא, וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לי לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטרך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והילכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא:
אלא מברך אמצה, אם הי' כורך שניהם יחד תחילה הוי אתי מרור דרבנן ומבטל למצה, ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטלא מרור דרבנן [והקשו אחרונים לפי' תוס' זבחים רק מרור מחוזק מרירות יכול לבטל מצה ולא מצה למרור] ומיהו אי הוה קיימו לן כהילל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה בהילל הוה דרבנן ודרבנן ועי' ר"ן: מהרש"א כתב, לא ידענו מי הכרית לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחילה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא ועי' בזה במרדכי עכ"ל, וכ"ל המרדכי כורכן בב"א ואוכלין פי' הי' נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת פסח] וא"ת הא אין מחזיק בית הבלועה כל כך דהא אמרי' דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה, י"ל ה"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, ת"ל יאכלוהו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וא"ת רבנן היכי דרשו ליה לקרא דעל משמע דוקא בב"א, י"ל דאינהו דרשו דקרא דעל אתי למישרי אפי' בב"א, דאי לאו קרא הו"מ דצריך לאוכלן מצה ומרור כל אחת ואחת בפני עצמו דמשמע יאכלוהו להכי איצטרך על דמותר לאוכלן אפי' בב"א, וא"כ היכי מוכח ר' יוחנן מהכא דחלוקין עליו חבריו על הלל הא שפיר סביר להו דמותר לאוכלן בב"א כמו הלל וכו' וע"ק היכי מוכח דהלל ס"ל דמצות אין מבטלין זא"ז דעלמא, דילמא שאני הכא גבי מצה ומרור דגלי קרא דשם אין מבטלות דכתיב על דמשמע בב"א, וי"ל דע"כ ס"ל דהלל דמצות אין מבטלין זא"ז מדקא דריש לקרא דעל אתי לאשמעינן דחובה לאכלן בב"א, דאדרבא אומר דעל אתא לאשמעי' דמותר לאכלן בב"א, דאי לאו על ה"מ דצריך לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו ולא בב"א משום דמצות מבטלת זא"ז בעלמא, להכי איצטרך לאשמעי' דהכא אין מבטלות ומותר לאוכלן בב"א, אלא ש"מ דס"ל דבעלמא נמי חצות אין מבטלין זא"ז ע"ש:
וצ"ק מישב קושי' מהרש"א דרבנן פליגי על הלל מדכתיב יאכלהו ולא כתיב יאכל אותו, לפ"ז קשה להלל למה לא כתב אותו מש"ה ס"ל להלל דכריכה אינו מעכב וקרא אתי דלכתחילה יש לכרוך ואי הוי כתיב אותו ה"א לעיכוב:
קט"ו, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה, וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפי' יהי' יותר מחבירו לא מבטל ליה, ועי' תוס' דף ק"כ ד"ה באחרונה, שכתב וכן להלל שהי' כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאוריי', א"כ בתחילת סעודה הי' מברך על המצה ואוכלת דמועלת אותה ברכה לברכת המצה עם הפסח שבסוף ע"ש:
כוונת התוס' אם אכל מצה בתחילה בודאי יצא ידי מצות מצה רק מצות כריכה לא קיים עד שבסוף שעשה כריכה וכן מבואר בביאר מרדכי וצע"ג מש"כ בהגהות ברוך טעם דף א' שהקשה למה אמר הש"ס השתא דלא אתמר וכו' ניכול מצה לחודא ומרור לחוד והדר לאכול מצה ומרור כדי לצאת ידי שניהם, ממנ"פ כבר יצא בדיעבד באיזה אופן שאכל או ע"י כריכה או כל חדא לחודא ומה יועיל שוב באכילתן אטו אם אכל שני זתים מצה עשה שום מצוה באכילת זית השני ע"ש, כי מצות כריכה לא קיים אם אוכל כל אחד לבדו, ועי' מהרש"א שהקשה כיון דמצות כריכה להלל הי' בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה, וי"ל כיון שאני מסתפקין אם הלכה כהלל אם לאו א"כ לרבנן דפליגו יבטל טעם המרור שהיא רשות את מצה דאוריי' דקי"ל כרבא דמרור דרבנן ומצה דאוריי' עכ"ל ופלא:
על תוס' שהקשה ידי מצה יצא כיון שאין במרור זה מצוה דרבנן, כתב מהרש"א קושטא הוא דקאמרי כן דאין בזה המרור אפי' מצוה דרבנן, מיהו א"נ דהוה מצוה דרבנן במרור הוה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאוריי' אפי' בזמה"ז לרבא, ופרי מגדים תעה סקי"ג כתב י"ל ה"פ בלע מצה ומרור בכריכה דתרווייהו מצוה דרבנן בזה"ז להלל שכבר אכל מצה דאוריי' לזה מקשו דמרור זה אפי' מצוה דרבנן ליכא כיון שלא יצא בו:
שמעתי קושי' בשם הגאון רבי דניאל פרוסניץ רב"ד דק"ק פ"ב ז"ל, האיך הלל הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד, הא אין עושין מצות חבילות, ואחי חורי הגאון רבי חיים ז"ל אמר דלא שייך בזה חבילות כיון כך מצות התורה שיאכל ביחד כמו ד' ציצית ששייכים ביחד, ומצאתי בהגהות רעק"א ז"ל שמרמיז לעי' בתוס' ברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה הכל מודים ע"ש, וגם במרדכי בפסחים כתב כן בברכת כהנים לא שייך מצות חבילות:
פרט ב מצות אין מבטלין זא"ז. רמב"ם.
פי"ח מפסולי מקדשין הלכה י"א, הפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית וכן הפגולין והנותרין מצטרפין הלכה כ' הפגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חבירו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה:
פ"ח מחמץ ומצה מברך המוציא לחם ואח"כ כורך מצה ומרור כאחת וכו' ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכו' ואח"כ מברך על הפסח ואוכל וכו' [כתב ראבד זה כהלל מ"מ הסדר לא דייק] בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא וכו' חוזר ומברך על אכילת מצה ואוכל, וחוזר ומברך על מרור ואוכל, וחוזר וכורך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה זכר למקדש, והקשה לח"מ כיון דהוא חשש להלל וחכמים איך כתב בזמן שבה"מ קיים רצה עושה זה ואם רצה עושה זה הי' לו לומר דליעבד לתרווייהו מספיקא כמו בזמן הזה, עוד יש להקשות דכין דהוא רצה לצאת מידי ספיקא דהלל הא הלל משמע בגמרא דהי' כורך פסח מצה ומרור, והל"ל שהי' כורך פסח מצה ומרור ע"ש:
ברוך טעם דף א' כתב הקשו על רמב"ם שפסק אי איסורין מבטלין זא"ז דהא ר"א לחד דינו מהלל ובפסחים מסיק דרבנן פליגי ולא איתמר הילכתא לה כמר ולא כמר ומעתה אין להחליט ולומר דאין איסורין מבטלין זא"ז ולחייב על זה מלקות, לענ"ד לישב דהנה תוס' הקשו מנ"ל דמצוות אינן מבטלות זא"ז דלמא שאני הכא דגלי קרא דכך יהי' מצוותן, לענ"ד לא קשה דשפיר מוכח מהלל דזו סברא חיצונה דמצות אינן מבטלין זא"ז דאל"כ למה הי' כורכן ביחד ואי משום דגלי קרא זה אינה דהא פסקינן כזית בכא"פ דאוריי' וכאכילה חדה חשיבא ואי מצות מבטלין זא"ז יש לומר דכוונת הכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו בתוך אכ"פ ולא בב"א דחצות מבטלין זא"ז, וחדהי' אוכלן בב"א ש"מ שזו היה להם לסברא חיצונא דמצות אין מבטלין זא"ז והי' עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול תוך כא"פ, ורבנן עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות שיאכלנו בב"א, אבל על מה שהי' להלל לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז מסתמא לא פליגו עליו רבנן, ואי פסקא של רמב"ם דפסק כר"א, ור"ל שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז יכול לסבור כאביי דכב"פ לאו דאוריי' א"כ ליכא ראיה מהלל כקושי' תוס' דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלות זא"ז, ע"ש:
ונראה לישב קו' לח"מ למה לא כתב שגם בזמן שבהמ"ק קיים הי' כורך פסח מו"מ, כי ידוע מש"כ אב"מ בתשובותיו סי' ח"י בקדשים לכ"ע אסור לבטל בחולין ע"כ בחולה שיש בו סכנה מאכילין טבל ולא לוקח תרומה וליבטל בחולין כי זה אסור מדאוריי', כי מצוה לשמור התרומה, ונראה גם קדשים שמצוה לאכול, אסור לאכול שלא כדרך אכילתו, וכבר הבאתי ישו"י שהקשה האיך אוכל עם מרור שלא כדה"נ ורק התורה ציוה כך להלל לכרוך מצה ומרור עם פסח, אבל כיון שספק אם הלכה הלל או כדרבנן ע"כ שפיר פסק מצה ומרור בזמן הזה יעשה גם לצאת כהלל, אבל פסח כיון שספק אם הלכה כהלל אסור לעשות כן לאכול שלא כדרך אכילה ועי' ועי' ירושלמי פ"ק דחלה, הלל הזקן הי' כורך שלשתן כאחת א"ר יוחנן חלוקים על הלל הזקן, והא ר"י כורך מצה ומרור, כאן בשעת המקדש וכאן שלא בשעת המקדש ואפי' תימר כאן וכאן בשעת המקדש, שני דברים רבים כל אחד ומבטלין אותו, ר' יוסי בשם ר' אלעזר, כשם שאין האיסורין מבטלין זא"ז כך אין המצות מבטלות זו את זו, ופני משה פי' כאן בשעת המקדש חולקין על הלל לפי ששלשתן דאוריי' ומבטלות זא"ז, כאן שלא בשעת המקדש הי' ר"י אוכל משום שמרור בזה"ז דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל למצה שהוא דאוריי' אף בזה"ז ואפי' תימר וכו' כלומר דהדר קאמר בשני דברים אפי' אם הי' בשעת המקדש שהן מה"ת אין אחד מבטל את חבירו א"ש, וכאשר כתבתי לעיל ר"י הי' כורך רק בזה"ז כדי לצאת גם אליבא דהלל אבל בזמן בהמ"ק כיון דחולקין חביריו על הלל אסור לכרוך פסח עם מצה ומרור ועי' וירושלמי נקט להיפך מבבלי הלשון כשם שאין איסורין וכו' ועי' פלתי קט שרמב"ם פסק כירושלמי תלתא לא לאכול דמבטל תרי לחד ע"ש:
מר"ם בדברי כתב על קושי' לח"מ ולא ידענו מאי תיובתא, דרמב"ם סבר כתוס' דחכמים והלל פליגי בלכתחילה, דהלל סובר מצות א"מ זא"ז, לא צריך על מצות ומרורים אלא לחובה שצריך לכתחילה לעשות כריכה, וחכמים סברי מצות מב' זא"ז להכי איצטריך על לרשות אף דבעלמא מצות מבטלות הכי גלי לן דרשאי לעשות כריכה אבל בדיעבד אף הלל מודה דיוצא בלא כריכה, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהא רמבם לא כתב אם רצה כמו שהביא הלח"מ, אלא אם אוכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע דלחומרא צריכין למיעבד כהלל להכי כתב בזמן שבהמ"ק הי' מצה ומרור דאוריי' צריך לכתחילה לעשות כהלל ואם אכל כל אחד ואחד בפ"ע יצא בדעבד דאף הלל מודה שיוצא בדעבד אבל בזה"ז דאסור לכרוך מצה ומרור בהדי הדדי צריך למיעבד תרווייהו מספיקא:
עוד כתב לישב רמבם שכתב שהלל הי' כורך מצה ומרור בלא פסח, כי תוס' ביבמות דף ג' הקשו ליחייבו נשים בציצית דדרשינן סמוכים וכו' כמו שחייבו באכילת מצה מכח היקש כל שישנו בבל תאכל חמץ ע"ש, וריטב"א בקידושין וכן הגהות ריף בספר תמים דעים תירוץ דהיקשא מצה לחמץ מיותר הוא להכי דרשינן לחייבו נשים במצה נגד כללא דמ"ע שז"ג, אבל סמוכין לאו מיותר הוא דהא איצטרך לעשה דל"ת ע"ש, א"כ מוכח כדעת רמב"ם דכריכה אינו עם הפסח, דאל"כ אמאי קאמר הש"ס השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל הא מוכח דאין הלכה כהלל, דרמב"ם פסק נשים בראשון חובה כר"י בפסחי' דף צ"א, והשתא ל"ל הקישא לחייבו נשים במצה, תיפוק לי' דחייבים בפסח והלל הא בעי כריכה וכריכה מעכב, אלא ודאי דאינו מחייב לכרוך עם פסח ע"ש, ובשמלת בנימן או"ח דף מ':
פרט ג מצות אין מבטלין זא"ז. איסורין מבטלין וא"ז
זבחים ע"ח, ארל"ק הפגול ונותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ש"מ תלת, ש"מ איסורין מבטלין זא"ז, וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייי', וש"מ התראת ספק לא שמיה התראה, פרש"י א"א שלא ירבה מן על חבירו, כשהוא לועס אותם בפיו ובלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו וא"א לכווין שלא יהא ממון האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממון חבירו בו ונמצא שאין באותו מין כשיעור דבציר ליה שיעוריה ולא ידעינן הי' מינייהו בצר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרי ביה וצריך להתרות בו משום איסור הילכך כי מתרי ביה משום פיגול הויא התראה ספק דילמא לא בדידיה תיהוי חיובא וכן בנותר ואע"ג דבמסקנא ודאי אחד מינייהו עבר בשעת התראה מיהא ספק הוא בכל אחד אם יעבור עליו אם לא והתראת ספק לאו התראה היא עכ"ל ותוס' הקשה היכי מיחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור ע"ש, והנה מל"מ פ"ד במעילה, ומנחת כהן האריכו למעניתם שהיתר לא בטל לאיסר, ופרי מגדים בפתיחה לתערובות כתב הנך רואה שבמחלוקת היא שנויה בין רש"י ותוס' כאן ע"ש:
ונראה כיונת רש"י שכתב ונקרא בשמו עפ"י ת"ס או"ח סי' ק"מ מחדש דלא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו דמסנהדרין ילפי' דבעינן רוב מתוך כל אבל אם לא נתועדו רק רוב סנהדרין אינו כלים וה"נ לעולם שדינן המיעוט בתר הרוב אבל כלו בפנינו וכו' אבל לטבול בפחות מכשיעור ולימא רובו ככולו לא שמענו, אין הכי נמי אי אתיא כאן ארבעים סאה ורובי כשר ומיעוטו שאובים נמשך אחר הרוב אבל חסר קורטוב אינו טובל עכ"ל ועי' במקנה כלל ל"ח פרט ט"ו באריכות:
בזה מובן הדין היתר מצטרף לאיסר אם צריך להיות האיסור הרוב, אז אמרי' רובו ככולו ויש לישב הרבה בסוגי' היתר מצטרף לאיסור ואין כאן מקומו, וז"כ רש"י, המיעט נקרא בשמו של רוב, אבל חקירת מל"מ ומנחת כהן על תערובת יבש בודאי גם רש"י מודה דלא אמרי' היתר נהפך לאיסרי כי כבר כתבתי עי' במקנה כלל ל"ח פרט י"ב כל ביטול איסורין שרוב גורם שנסתלק שם איסר מחפץ ממילא מותר לאכול, אבל לא שיקבל שם חדש, ועי' ר"ן נדרים דף נ"ב ובע"ז בסוגי' קמא קמא בטל היתר אין דרכו להתבטל מובן הכל בסברה הנ"ל כי לא שייך לאמור שנסתלק שם היתר רק שקיבל שם חדש איסר וזה לא שייך בביטל רק מיעוט סנהדרין נסתלק נגד רוב ועי' תוס' ב"ק דף כ"ז המיעוט כמאן דליתא ודו"ק:
עוד נ"ל כוונת רש"י דוקא כאן בפגול נותר כתב כן לכאורה הקשה תוס' במעילה דף י"ז מתני' פיגול ונותר מצטרפין לענין אכילה, והאיך שייך ביטול ותי' התם בדלא מיערב אבל הכא דמיערב בטל דאיסורין מבטלין ע"ש, וחידש שפלתי צח כתב מש"כ רמב"ם פגול נותר רק לדוגמא נקוט כי מצטרפין, ולפי הנ"ל יש הבדל גדול כמובן, על כן סובר רש"י יען שכולם שם אחד להם פסולי מקדשין מצטרף המיעט עם רוב אבל מיעט היתר גם רש"י מודה שלא נגרר אחר הרוב:
מתיב רבא עשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בו י"ח בפסח אלא תוך בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא:
תוס' אין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר לא ליכרך איניש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאוריי' דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי עכ"ל, ואין להקשות א"כ יאכל מצה הרבה עם מרור כי אז יבטל מצה רשות מה שיותר מכזית ויבטל מרור, אבל קשה מש"כ תוס' בפסחים שמצה יבטל מרור לפי' תי' ראשון רק מרור מחוזק מרירות מבטל ועי' באחרונים: תוס' מנחות דף כ"ג, ועי' רש"י הלל כורך פסח מצה ומרור ולא אמרי' דמרור מבטל למצה משמע ג"כ רק מרור מבטל ולא פסח ומצה מבטלין זא"ז: פליגא דר"א, דאר"א כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלות זא"ז מאן שמעת ליה דאמר מצות א"מ זא"ז זו הלל וכו', תוס' וא"ת ומנלן דסבר א"מ זא"ז דילמא הי' לוקח הרבה מכל אחד ואחד דכה"ג לא מבטל, ובה"ז תי' יותר משלשה זתים אין בית הבליעה מחזיק:
ומנחת חינך סי' ו' הקשה כיון דאמרי' דרשב"ל מיירי במין במינו אבל בשא"מ מודה דרשב"ל דאינו מבטל א"כ מאי קאמר דפליג על ר"א מנלן דפליג דמודה בכה"ג להלל דאפי' אי אמרי' מצית מבטלין זא"ז מ"מ פסח מצה ומרור אין מבטלין דהוי מבשא"מ, גם מנ"ל לש"ס דהילל סובר א"מ זא"ז דלמא אע"פ דמבטלות מ"מ מין בשא"מ אין מבטלות ע"ש:
מנחות כ"ב רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז, הקשה תוס' תיפוק ליה משום דאין מצות מבטלות זא"ז כדאמרי' גבי הלל שכורך פסח מצה ומרור, וכן בזבחים עט פליג ר"א ארשב"ל בההיא דפגול ונותר וטמא שבללן וקאמר שאין מבטלין זא"ז ומייתי ראיה מדהילל, ושמא לגבי אכילה שאני, ועי' שבילי דוד סי' תע"ה שמאריך דלא אמרי' טכ"ע לענין מצות ומישב קושי' מקו"ח בסי' תנ"ה שהקשה לתוס' בזבחי' בכזית אתא אחד ומבטל חבירו א"כ יקשה הא דכבא"פ בתערובת לוקין נימא אתא אחריתא ומבטל ליה, ולק"מ רק לענין מצה חיישינן במה דמבטל טעם מצה ולא באיסורין ע"ש: משנה ערלה פ"ב חתיכה של ק"ק של פגול ונותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ור"ש מתיר לזרים ופי' ר"ש ורע"ב דמיירי דיש בחולין כדי לבטל ק"ק בפ"ע ושל פגול ונותר בפ"ע, ושו"מ ח"ב סי' י"ב מתקשה בו אי אמרי' איסורין א"מ זא"ז ע"ש:
פרט ד
בסי' צ"ח כתב ג' מיני איסורין של יבש שנתערבו זה בזה כזית מכל אחד כל שני מינים רבים על השלש ומבטלים אותו ופטורים על שלשתן וכתב הב"י פי' אע"פ שאסורין באכילה מ"מ פטורין מן המלקות ולא הי' צריך לכותבו ע"ב ופלתי כתב אם ככר של כלאי כרם נתערב בפסח בשני ככרות חמץ כיון דאמרי' בחד בתרי חזר האיסר להיות היתר דהמיעוט נהפך לרוב וא"כ אף באיסורים דמבטלין זא"ז המיעוט נהפך לרוב ופרח מיניה איסור כלאי כרם ונעשה איסור חמץ וא"כ אם אחר כך נאבד אחד מנייהו דל"ל דאחר פסח יתבטל ברוב ועבר הפסח הרי חתיכות הללו מותרים דבר תורה דאיסור כ"כ כבר פרח ונתבטל ויש כאן איסר רק חמץ וכאשר עבר פסח הרי כאן היתר במקומו וזה ברור ודבר גדול השמיעני רבינו בזה עכ"ל:
ח"י בסי' תע"ה כתב ראיתי בבית הלל שכתב על ראש וטור שפסקו דאיסורי' מבטלין זא"ז שנעלים מהם הסוגי' על הא דר"ל דאיסורי' מבטלין זא"ז פליגי דר"א דאמר כשם שמצות אין מבטלין וכו' מאן שמעת דאמר מצות אין מבטלות הלל, ומאחר דבגמרא זו תלויה דין איסורין בדין מצות אין מבטלין כהלל ואנן פסקינן לצאת ידי כולם לחומרא, למה פסק כאן לקולא ע"ש, לענ"ד אין כאן קושי' כלל, דלדבריו דשני הדינים תלוי' זה בזה ממש אמאי קאמר הש"ס ופליגי אדר"א ואמאי לא קאמר פליגי אדהלל דאמר אין מבטלות, אלא ודאי והוא פשוט דה"ק הש"ס ופליגי אדר"א דאמר כשם וכו' ור"ל סבר דלא אמרי' האי כשם אלא דאע"ג דאין מצות מבטלות זא"ז כיון שהם שניהם לכוונת ענין אחד זכרון ליצ"מ מ"מ איסורין מבטלות זא"ז וזה ברור, ועי' שער אפרים סי' נ"א ומובא בפלתי צ"ח:
אולי י"ל הטור כי הסברה שמצות אין מבטלין זא"ז עפ"י ר"ן בנדרים דף נ"ב שגם רבנן סברו מין במינו לא בטיל אם שוים בשמם כמו עולין ע"ש ועי' תוס' ביצה דף ל"ט מים ומלח שייך לעיסה חשוב מין במינו גם שאינם שוים בעצם ע"כ פי' רשב"ם פסח ומצה ומרור כי הדדי נינהו והוי מין במינו, ומיושב קושי' תוס' במנחות שרבנן סברי עולין לא בטיל והקשה תיפק לי מצד מצות אין מבטלות לפי הנ"ל רק לאחר שידענו עולין אינן מבטלין, שפיר י"ל מצות אינן בטלין, ופגול ונותר כולם שם פסול בקודש ורל"ק סובר שבטלין פליג על הלל, כי מצות פסח ומצה, שוין כמו פגול ונותר, ע"כ כמו להלל אין מצות מבטלין כך פגול ונותר אין מבטלין זא"ז, אבל הטור קאי על חלב ודם כמו תשובת רא"ש שמביא, ולא שייך מין במינו ושפיר פסק שבטלין:
שיטת רא"ש במרור לא צריך כזית:
פרט ה
פסחים קי"ד כתב רא"ש, אכלו לחצאין יצא ובלבד שלא יהא בו בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס, משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית, אבל בירקות הראשונות שמברך עליהן בורא פרי אדמה בעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה אין צריך מהם כזית עכ"ל, ושאגת ארי' סי' ק' כתב לפ"ז המרור שאוכל בכריכה דאין מברך עליהם אין צריך כזית, ולפ"ד ז"ל צ"ל דהא דכתב על מצות ומרורים יאכלהו דהאי יאכלהו לא קאי אלא אפסח לחוד ולא אמצה ומרור, וק"ל, דא"כ הא דקי"ל מצה צריכה כזית ע"כ מהאי קרא דכתיב בערב תאכל מצות דנאמר אכילה אצל מצה, א"כ תקשה לך בפסחים ק"כ דא"ר מצה בזה"ז דאוריי' מקרא בערב תאכלו מצות, והשתא מנ"ל לרבא דקרא דלזה"ז קאי דילמא אהדרי' קרא משום שיעור אכילה בכזית וכו':
וביאר מרדכי כתב לענ"ד הרא"ש ה"ק שהוקשה לו אהא דתני' אכלו לחצאין יצא ובלבד שלא ישהו בו בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכ"פ דהרי משכחת לה שיאכל עכשיו פחות מכזית ואחר ששהא יותר מכדי אכ"פ יאכל כזית שלם והברכה דהשתא קאי על אכילה דאח"כ ומ"מ צריך הוא לאכילה דהשתא כדי שיהא יכול לברך עכשיו משום דאחר שמילא כריסו וכו' על זה כתב הרא"ש, דגם זה א"א דהא כיון דצריך לברך קודם שיאכל על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית ע"כ הוא צריך לאכול מיד כזית ע"ש:
ח"ס או"ח ק"מ כתב על ש"א תמהתי על זה הגאון במ"כ לא ירד לעומק הענין, הנה בפ' בא בפסח ראשו כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, ובפ' בהעלותך בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וההפרש קל להבין בפסח הראשון איכא מ"ע באכילת פסח בפ"ע ובאכילת מצה בפ"ע אך מרור אינו מצות בפ"ע אלא טפל לפסח ע"כ כתיב מ"ע של אכילה על שניהם פסח ומצה ואמר על מרורים יאכלו שני אלו נמצא כתיב אכילה בפסח ובמצה ולא במרור, אמנם בפסח שני גם המצה טפלה לפסח ומי שאינו אוכל פסח שני אינו אוכל מצה ע"כ כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ולח כתיב אכילה אלא אפסח ולא אמצה ומרור, ומ"מ אע"ג דלא כתיב אכילה בהדי' במרור לא בראשון ולא בשני מ"מ ודאי דבעי כזית דאיתקש למצה ופסח אלא שאין אנו יכולין להמציא זה מלבינו, לכן הוכיח הראש מדאמרי' דמברך על אכילת מרור ש"מ פשיטא לרבנן מהקישא הנ"ל דשיעורו בכזית, ובדברים אלו ניחא מה שיש לדקדק בהא דהלל כורך, מייתי קרא דבהעלותך ולא קרא דפ' בא והיינו משום דרבותא קמ"ל דאפי' שני טפלים היינו מצה ומרור אינם מבטלות כזית אחד של פסח שהוא עיקר טפי דמ"מ מצות מיקרי ומצות אין מבטלין זא"ז עכ"ל, ועי' בהגהות הש"ס לרשב"ם מביא פסוק ראשון, ועי' רמב"ן פ' בא מצות על מרורים כמו עם וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים ולא אמר עם ללמד שאינו חובו שיהא כורכן בב"א וכו' וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת בשר אבל המצות חזר וצוה בערב מצות תאכלו אפי' בפני עצמן כדעת רבותינו, ע"ש, ועי' בשמלת בנימן או"ת דף מ':
תירוצים על קושי' הגאון רבי יונתן ז"ל:
פרט ו
מנחת חינוך סי' ו' כתב לענ"ד דוקא במ"ע אבל אם אוכל איסור עם דבר הרשות ודאי איסורא איכא אפי' עם דבר מר וע"כ ל"א הכא דמבטלין איסורין זא"ז היינו לענין מלקות אבל איסורא איכא ובפרט באינו מינו, ואינו מבין מה שאומרים בשם הגאונים ר' יונתן ור' יצחק האראוויטץ על הקושי' של תוס' דידחה עשה דמצה ל"ת דחדש, והקשו הא בימי אבלו של משרע"ה נשתכחו השיעורין ודלמא אכל יותר מכשיעור, ותירצו דאכל עם מרור ועל הכשיעור אין מבטלין המרור למצה דמצוה א"ח זא"ז אך על יותר מכשיעור המרור מבטל, ובאמת לא מצינו שבאיסור יבטל המרור מחמת חוזק המרירות עי' חו"ד צ"ח סק"ח כתב כיון דאיסר מלקות נתבטל ה"נ כל האיסר נתבטל דמלקות ואיסר מחד קרא נפק:
ח"ס או"ח קפ"א כתב לישב קושי' הנ"ל דילמא יאכלו ב' שיעורים ויעברו על לאו דחדש, לפענ"ד עכ"פ ידעו שלא יגיע שיעור אכילה ליותר משליש מה שמחזיק בית הבליעה מרוסק שהרי ציוה לאכול ולבלוע בב"א פסח מצה ומרור וא"כ אם יקחו משלשתן שוה בשוה שיעור החזקת בית הבליעה אחר הריסק בטוחים הם שיצאו יי"ח ואם כיון האמת אתי עשה ודחי ל"ת רק דחששא שמא השיעור הוא פחות הרבה מזה וכבר יצא י"ח מצה כהחצי ואידך איסורא אכיל, לזה אני אומר הא ראוי הי' שיהיה פסח מצה ומרור מבטלות זא"ז לולי דמצות אין מבטלין זא"ז וא"כ תינח מה שהוא כשיעור מצותו אך היותר על השיעור והוא איסר חדש מתבטל בפסח ומרור ובמצת מצוה ואפשר אפי' טעם כעיקר לא נשאר בו ולק"מ ויעי' היטב בלשון תוס' בכורות כ"ג ע"א ד"ה נבלה סוף הדיבר וי"ל דלענין אכילה ע"ש ועי' בספר ארץ צבי סי' ל', ועי' בספר יהושע סי' י"ז באו"ח לדעתי הקלושה ג"כ לישב הקושי', כי ושו"י בסי' תע"ה הקשה מנ"ל מקרא על מצה וכו' יאכלהו להורות דבעינן כריכה, דילמא אתי להתיר לכרוך דה"א הואיל ואין זה דרך אכילה לאכול עם דבר מר לא יצא י"ח קמ"ל קרא להתיר עם מרור, וגם פרי מגדים תעה סק"י מרמז על חקירת הל"מ פ"ה מיס"ת אם אכל מצה שלכה"נ שעירב דברים המרים וכתב שלא יצא ע"ב, [והארכתי בזה עפ"י מהרש"ל בשבועות אם כ"ש אסיר אז גם שלכדה"נ אסור, א"כ גם במצוה אם לא צריך כזית גם שלכדה"נ יוצא, ויש לישב בזה קושי' שאג"א דלמא צריך בערב תאכלו מצות על כזית, כיון שהתיר התורה לאכול שלכדה"נ בע"כ שצריך כזית כי אם לא צריך כזית למה לי קרא שמותר לאכול ביחד ויש בזה אריכות ע"ד חידד] א"כ מה שצריך כזית לצאת י"ת מחדש שפיר עשה דל"ת, ואין לומר גם בלא דחית הלאו יצא ידי עשה ולא כבר על לאו כי אכל שלכדה"נ כי ממנ"פ כיון שאחשביה לאכילה בעשה ממילא חשוב אכילה גם בל"ת, אבל מה שלא צריך לצאת י"ח שפיר י"ל שלא עבר כי אין זה דרך אכילה:
בתשובת דברי חיים סי' כ"ה כתב דלק"מ הא דנשכח השיעור עי' יומא דף פ', הנה שם נאמר שיעורין של עונשין משמע בהדי' דשיעורין של מצות לא נשכח כלל לפ"ד שזה אמת:
ושו"מ ח"ב סי' מ"א כתב לישב הקושי' וכ"ל נראה בפשיטות דעכ"פ לא גרע מטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דפטור כמו בשני תינוקות ואחד זמנו בשבת דפטור ומכ"ש כאן דעכ"פ עד השיעור קיים המצוה וא"כ עכ"פ קיים המצוה עד השיער והוי טרוד בדבר מצוה דשעור, ואף דזה דטרוד במצוה לא נתבאר רק לענין חיוב חטאת ולא לשאר איסור דיהי' פטור כשטרוד בדבר מצוה לפענ"ד נראה די"ל גם בשאר דבר איסור כל שעשה מצוה פטור לפ"ז יהי' מצוה הבא בעבירה בשוגג חשוב קיום מצוה דעכ"פ טרוד במצוה הוי וקיים מצוה ע"ש:
סוטה דף ח', ת"ר אין משקין שתי סוטות כאחד כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, ר' יודא אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה, ות"ק כתיב אותה, ת"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא, ומ"ט אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה, מאי בינייהו, א"ב רותתות, [תוס' נראה דהוי מצי למימר א"ב אשה אחרת שאינה סוטה, לר"ש מותר, לר"י אסור להעמיד אצלה שום אשה וכו'] ורותתת תי משקין, והא אין עושין מצות חבילות חבילות, דתנן אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, אמר אביי ואיתימא רב כהנא, לא קשיא כאן בכהן אחד, כאן בשני כהנים, תוס' והא אין עושין חבילות תימא מאי פריך והלא אין עושין חבילות ליכא אלא איסר דרבנן משום דמחזי כחשא עליו ואינהו פליגי בקרא עכ"ל, ועי' תוס' מ"ק דף ח' אין מערבין שמחה בשמחה, וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעינן יהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנו וכן שמתה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה עכ"ל, משמע מדאוריי' כי למוד מפסוק מלא שבוע זאת ועי' חתכ"ס:
פרש"י חבילות חבילות שנראה כמי שהי' עליו למשאוי וממהר לפרק משאוי בכהן אחד הוי חבילות, וכן לגבי עבדים בב"ד אחד, ובאדון אחד, ומל"מ פ"ג מעבדים כתב שכוונת רש"י ובאדון אחד, היינו או באדון אחד, כלומר בב"ד אחד אסור אע"פ שהם של ב' בני אדם, ובאדון אחד אסור אע"פ בב' ב"ד דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות:
תוס' אין משקין, נראה לפרש שיעמד שתיהן בעזרה בב"א להשקותן אע"פ שאין שותות כאחת וכן רציעה, ובתוספתא דפרה תנא נמי אין ב' פרות נעשית כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה על גבה:
ותימא וכי הי' אסור בכה"ג לשחוט שני זבחים כאחד:
כגון שני עולות או שני חטאות שיעמוד שניהם בעזרה וישחט אחד ואח"כ ישחוט השני, ומג"א סי' קמ"ז כתב לישב, דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמידן כאחד, וכן משמע ביומא דתנן הביאו לו שעיר משמע דאין מביאין פר ושעיר כאחד ע"ש:
תוס' כאן בשני כהנים, רש"י פי' וכן גבי עבד בב"ד אחד ואדון אחד, ותימא והא טהרת שני מצורעין דמו לשני עבדים של שני בני אדם, וכתב מהרש"א קושייתם אינה מבוררת לן דשני עבדים של ב' בני אדם כיון דכל אדון של עבד ועבד רוצע עבדו כדכתיב אדוניו ה"ל כשני כהנים בטהרת ב' מצורעים דלא מקרי חבילות וכ"כ רמב"ם שאדון חייב לרוצעו ולא שלוחו: פסחים דף ק"ב, ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון וכו' אמאי ונימרינהו לתרווייהו אחדא כסא, אר"ה א"ר ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מ"ט אר"נ בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, ולא והא תניא הנכנס ביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואח"כ אומר הבדלה על הכוס ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, אין לו שאני, והא יו"ט שחל להיות אחר שבת דאית ליה וא"ר יקנה וכו' אלא הבדלה וקידש חדא מילתא היא ברכת המזון וקידש תרי מילי נינהו, פרש"י תרווייהו משום קדושת יו"ט נינהו ובהבדלה עצמו הוא מזכיר קדושת יו"ט דהמבדיל בין הדש לקדש קא מברך:
תוס' שאין אומרים ב' קדושות על כוס אחד, ויש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר שבע ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביאין כוס אחר ואין מברכין על השני בורא פרי הגפן, אך רבינו משולם היה אומר הכל על כוס אחד, דלא דמי לברכת המזון וקידש דתרי מילי נינהו אבל הכא חדא מלתא היא דברכת המזון גורם לברכת נישואין וברכת אירוסין ונישואין נהגו לומר על שתי כוסות וטעמא דרגילים לומר זה בלא זה ועוד דנהגו לקרות כתובה בינתיים והוי הפסק ולכך מתכוונים ולכך צריך ב' כוסות, וראש כתב דרבינו משולם הנהיג לברך אירוסין ונשואין על כוס אחד, דלא דמי לבהמ"ז וקדוש דהתם זה לאחר הסעודה וזה בא לקדש היום ע"ש: רמב"ם פכ"ט משבת כתב הי' אוכל בשבת ויצא השבת מברך בהמ"ז על הכוס ואח"כ מבדיל עליו, וכתב ראב"ד והיא שאין לו אלא אותו הכוס, וכתב ה"ה כ"כ קצת מפרשים דברהמ"ז והבדלה תרי מילי נינהו, ורמב"ם סבור דבהמ"ז והבדלה הכל הוא על מה שעבר שחיוב הבדלה בשביל זמן שעבר שהי' שבת ע"ש ועי' ברכות נ"א בש"א נר ומזון פרש"י מי שאין לו אלא כוס אחד סודר נר ומזון בשמים והבדלה, וצלח הקשה על רש"י וכי צריך שני כוסות, וחתכ"ס מראה מקום שרש"י סובר כראב"ד וגאונים ז"ל:
בהלכה י"ג כתב הי' אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך בהמ"ז תחלה ואח"כ מקדש על כוס שני ולא יברך ליקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצוות בכיס אחד שמצות קידש ומצות בהמ"ז שתי מצות של תורה הן, ומגדל עוז כתב לא בא ר"מ ז"ל להוציא מן הכלל הזה הבדלה שלא תהי' מה"ת אלא להוציא שאר קדושי' וברכות הנעשים חבילות חבילות על כוס אחד כגון שבע ברכות וכיוצא בהן שהי' בזמנו חולק להצריך בורא פרי גפן כוס בפני עצמו, ולשאר ברכות כוס בפני עצמן, והוא אין דעתו בכך הואיל והן מדרבנן ע"ש, ועי' ברכות מ"ט רבי אומר אין חותמין בשתים וטעמא מאי לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, וכ"ס סי' כ"ו כתב קשה לי על רמב"ם מה"ס הנ"ל דמבואר אפי' בברכות דרבנן איכא משום א"ע מצוה חבילות, והי' נ"ל דכוונת רמב"ם לאפוקי חד דאוריי' וחד דרבנן אבל בתרי דרבנן איכא משום א"ע מ"ח, אבל חד דאוריי' וחד דרבנן לא היינו אם עושה תחלה הדאוריי' ואח"כ דרבנן לא איכפת לן מה שנטפל הדרבנן אחר הדאוריי' אבל כשמקדים מצוה דרבנן ואח"כ מצוה דאוריי' בודאי איכא משים א"ע חבילות כמו שניהם דאוריי' דמחזי כמשא עליו ליקח כוס אחר, ומיושב קושי' עצומה מה שהקשה ח"ס לפי מש"כ ה"ה דקדוש יו"ט דרבנן לא מקשה ש"ס מידי מיקנה"ז הא קדוש דרבנן והבדלה דאוריי' וליכא משום חבילות, ולהנ"ל א"ש דוקא כשמקדים דאוריי' לדרבנן, אבל ביקנה דמקדים קידש יו"ט דרבנן להבדלה דאוריי' בודאי איכא משום חבילות ע"ש שמישב קושי' פנ"י בשבת כ"א דאין מדליקין נר חנוכה בשמן שריפה, למה לא ידליק, וכתב כשעושה בבת אחת דאוריי' ודרבנן איכא משום א"ע חבילות ע"ש, לדעתי הקלושה אם עושה כמה מצית בב"א הן בפעולה אחת או בדיבר אחד לא שייך א"ב מצות חבילות, ע"כ יכול לברך ברכה אחת על שחיטות וכיסוי דם גם שרבים התו, וכן הלובש כמה בגדים בציצית בברכה אחת, וכן במגילה דף ז' שמקיים מתנות לאביונים עם שלוח מנות בב"א, רק אמור שני ברכות על כוס אחד, או לעשות שני פעולות בזה שייך א"ע מצוה חבילות, וקצת ראיה מחגיגה דף ז' במתני' כהנים יוצאין י"ח בחטאת ובחזה ושוק ע"ש, ואכילת קדשים מצוה ואכלו אשר כופר בהם ויוצאים גם במצות שמחה ודו"ק, ועי' במשניות תפארת ישראל שבת פ"ב:
בסי' ק"ה כתב כ"ס, זאת תורת העולה מדברינו לדינא, א שיטת רמב"ם ותוס' דבתרי מצות דרבנן ליכא משום א"ע מצות חבילות ואפי' חד דאוריי' וחד דרבנן אם עושה הדאוריי' תחלה ואח"כ הדרבנן ליכא משום חבילות ב כשאוכל שיעור דרבנן ומברך בהמ"ז אחר קידש דאוריי' לרמב"ם איכא משום חבילות, ולרשב"ם דוקא כשאכל שיעור דאוריי', ג במלתא דאתי מדברי קבלה איכא משום חבילות ע"ש:
נדרים דף ע"ג, איבעי להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בב"א אותה דוקא או לאו דוקא, ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה, רי"א לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה פי' ראש אין מביאין לעזרה ב' נשים סוטות להשקותן ביחד, משמע שקפידא על השקאה ביחד ולא על העמדה בעזרה, ורמב"ם פי"ב מנדרים פסק הבעל מפיר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפיר נדרי ב' בנותיו כאחת והקשה הלח"מ פ"ד מסוטה פסק אין משקין ב' סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה הכהן משמע דדריש כר"י מטעם דאותה ע"ש:
ברכות דף ל"ט, אר"פ הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב, תוס' אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות, ונ"ל דהא הוי ברכה של נהנין ואינן נקראין חבילות חבילות דהא אקידוש מברכין קידש וברכת היין ע"ש, ומרדכי בפסחים בסדר של פסחו וט"ז בסי' תע"ה: