עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ח
פרט א פתיחה לסוגיה שמא יעברנה
הטעם שחששו חכמים שיעברנה ד"א, פרש"י במגילה דף ד', הכל חייבין ומתוך שהוא מחויב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה ויעברנה ד"א ואפי' לן בשדה ומגילה בידו יש לגזור על הדבר עכ"ל, והקשה תוס' חדשים סוכה פ"ד דמשמע שישכח שהוא שבת וא"כ פטור כי טעה בדבר מצוה ולמה יגזרו חכמים בשביל זה לבטל מ"ע של שופר ולולב ע"ב, ובשעה"מ, ובלקוטי בית אפרים שחיבר אחי מורי הגאון ני' מדייק בלשון רמב"ם בשופר שכתב שיהי' עובר באיסר סקילה הכוונה דס"ל דודאי לא יהי' חייב אפי' חטאת כיון שהוא טרוד אבל עכ"פ עובר על איסר סקילה, גם כתב מש"כ רש"י בסוכה דף מ"ב שילך ללמוד הנענונים וברכות, ויל"ד הלא צריך ליטול גם בימין ודרך גדילתן, אבל כיון ביו"ט הראשון כבר נטל וידוע שצריך ליטול בימין וביום שני ילך רק ללמוד נענועים וברכות ע"ב, ולמה שי' רש"י דוקא במגילה שהוא בהיל ולא בשאר מקומות ראיתי בליקוטי חבר בח"ב באמת איכא תרי גזירה חדא משום בהיל וזה שייך אפי' בדרבנן, וחדא משום אומר מותר שיסבור מצוה זו דוחה שבת וזה ל"ש בדרבנן והנה שופר ולולב שהם דאוריי' דשייך אומר מותר מודה ר"י משא"כ במגילה דל"ש כ"א בהיל נחלק ר"י ולזה במגילה דוקא כתב רש"י מתוך שהוא בהיל לרמז הטעם נחלק ר"י עכ"ל:
פנ"י במגילה כתב אפי' יודע שהוא שבת והמלאכה אסורה אפ"ה אתי למטעי ולומר דמצות שופר ולולב דוחין שבת דהא לקושטא דמילתא לר"א דמילה שופר ולולב וכל מכשיריהן דוחין שבת ע"ב ובביצה דף חי, וח"ס וכ"ס מסביר בזה סברת תוס' שמחלק בלולב הקילו שאינו אלא טלטול משא"כ בשופר דאיכא מעשה חכמה, הכוונה ע"י שרואה שהתירו לו שבות משום מצות שופר יטעה יותר אפי' לעבור ד"א בעבור מצוה, אבל בלולב משום טלטול בעלמא שמותר לו לא יטעה יותר הבן, בזה אמרתי לישב קושי' תוס' ביצה דף י"ח ד"ה שגזר השקה וא"ת נגזר שמא יעברנה וכו' רק אם יש תיקון בכ"ז מותר יוכל לטעות לעבור ד"א בר"ה, ע"כ בדלי שלא נראה כמתקן לא יטעה ומיושב קושי' תוס', ומיושב שם רש"י ומהרש"ל אשר הקשה מהרש"א, כי ע"י שהיא מתקן סובר רבה גזירה שמא יעברנה וכן רש"י פסחים דף פ"ה הזאה תוכיח, הזאה שבות הוא מתחזי כמתקן, והקשה אחרונים הא מבואר לקמן הוזאה מטעם גזירה שמא יעברנה, מיושב ג"כ ע"י שמתקן יטעה ג"כ ויעברנה, והנה תוס' שכתבה מרה"י לר"ה אית ליה היכר בע"כ אינה סובר כסברת פנ"י רק שישכח המלאכה וע"י היכר יזכור שאסור, וי"ל לשון רמב"ם בהלכו' שופר כתב שמא יוציא מרה"י לר"ה וגם שמא יעברנה בר"ה, ובהלכו' לולב ומגילה כתב רק שמא יעברוה כי בשופר שמותר לו לעבור בשבות לתקוע יוכל לטעות כסברת פנ"י שמותר לו גם להוציא מרה"י לר"ה ולא מועיל שיש לו היכר כיון שטועה שמותר לעבור בעבור לקיים המצוה ע"כ נקוט שמא יוציא מרה"י לר"ה, אבל בלולב אין לטעות כיון שרק טלטול בעלמא הוא, דק חשש שישכח המלאכה וברה"י לר"ה יש לו היכר ש"כ נקיט רק שמא יעברנו מכ"ש במגילה ודו"ק, לזה עוררני בני הבחור המופלג שמעון ני', ועי' כ"ס סי' פ"ט באופן אחר:
ה"ס בחידושיו על סוכה מביא פנ"י הנ"ל אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת בהעברת ד"א, מתוך הדברים האלה אני אימר בודאי בתחילה כשיודע שלולב או שופר רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה לעבור ד"א להדי' אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחות מד"א, ואח"כ בתוך טרדת וטלטל יותר מד"א וכו' לפ"ז פ"ק דמגלה י"ל משו"ה קאמר ר' יוסף טעם מפני שעיניהם של עניים נשואות ולא סגי ליה בטעם שמא יעברנו משום דהתם ליכא למיעטי במידי כלל ואפ"ה ס"ל לרבה שמא יעברנו ואפי' בטבילת כלים ס"ל שמא יעברנו וגם התם פליג ר' יוסף ושארי אמורים, והריף פסק התם דלא כרבה והקשה עליו הרא"ש ועי' ט"ז או"ח סי' שכ"ג ולהנ"ל ניחא עכ"ל, והנה בל"ס כוונת רבינו ח"ס ז"ל מתחילה קודם שיטול בידו יתיר עצמו רק לטלטל פחות מד"א, אבל אח"כ כשיטול בידו מתוך טרדתו יקח בידו לטלטל יותר מד"א כי אם יקח בידו ועושה עקירה רק ליטל פחות מד"א, אז איני עובר אם ילך אלף אמות כיון שלא הי' עקירה על זה כמובן, ומדייק רש"י ביצה שמא יטלנו בידו ויעברנו ד"א בר"ה, כתב רש"י ממקומו עד המקוה ופלא מה רצה בזה, ומובן בהנ"ל שיעשה עקירה ממקומו עד המקוה, אבל אם עקר ליטול פחות מד"א, גם אם הלך אח"כ עד המקוה כמה אמית פטור כיון שלא הי' כוונה ראשונה לכך אבל פלא על חתן סופר שכתב ג"כ שהוא רצה לעשות בהיתר בהולכין פחות מד"א אבל מחמת בהילות לא ימדוד כראוי וסבר בדעתו שלא עבר עדיין ד"א ובאמת כבר עבר השיעור המצומצם וזה גזירה שמא יעברנו ד"א והוא סבר שלא עבר עדיין ששוא מדד בבהילות וטעה בכ"ש עכ"ל, כיון שעקר רק על פחות מד"א גם אם יטעה אח"כ אינו עובר, וצע"ל ואולי לישב עפ"י כפ"ת שמחדש דבר חדש בדף מ"ג על קושי' תוס' על רש"י ד"ה ויעברנו, דהנה פ"ק דשבת דף ה' אמר ר"י המעביר חפץ מזויות וכו' נראה דסבר רש"י דיקא במוציא לר"ה מרה"י איתא להך דינא משום דמלאכת הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה, ובעי דלהוי הוצאה דומי' דמשכן, אבל העברה ד"א בר"ה דחייב לא ילפי' ממשכן אלא גמרא גמירי לה כדאי' בשבת צ"ו, הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א בר"ה אע"פ ושעקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א ושוב נמלך והעבירן אפ"ה חייב, והשתא דאתית להכי נ"ל לתרץ דמאי דנקט שמא יעברנו ולא הוצאה מרה"י לר"ה, משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא כיון שאין לה רמז בכתוב, משא"כ מוציא מרה"י לר"ה דכתיב בקרא זהירי בה טפי ע"ב, וערוך לנר סוכה דף מ"ג הקשה עליו משבת קנ"ג אר"א בר אהבה היתה חבילה ע"ש מוכח שם גם לענין מעביר ד"א בר"ה כן וכן פסק רמב"ם:
הפנ"י ביצה י"ת כתב דודאי לאו ברשיעי עסקינן דהכל יודעין שאסור להוציא מרה"י לר"ה ואינו ניחוש ליך אלא בע"ה גמור או שישכח שהוא שבת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לע"ה גמור שאינו יודע תקנת חכמים וכן למי שישכח שהוא שבת ע"ב, ובני הבחור מופלג כ"ה שמעון ני' אמר לישב עפ"י ר"ן שאחרים שאינם טרודים במצוה מי שיודעים שאסור לתקוע יזכרהו אם ע"ה או אדם פרטיי ישכח שהיום שבת, ואם לא הו' תקנה אז כל העולם טרוד במצוה ולא יזכרו ודו"ק, לפ"ז אמר בני הבחור המופלג כ"ה משה אברהם ני' י"ל קושי' מזרחי שמא יתקן כלי שיר, כי לשמא יעברנו יש תועלת מתקנה שמי שרואה שהולך ברה"ר יזכרהו, אבל לענין יתקן כלי שיר שתוקע בבית הדרי דברי שנ"י, הה הועילו חכמים בתקנתן לע"ה או מי שישכח שהיום שבת, ולא שייך שיזכרהו, מה שעושה כל אחד בביתו:
סמ"ג בהלכות שופר כתב דבר חדש, וכ"ל יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום אע"פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו אח"כ ד' אמות בר"ה כעין שבארנו בלולב או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה שהכל חייבין בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע עכ"ל, ובהלכות לולב כתב, תנן ר"י אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב בר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות פירוש קסבר טרוד בדבר מצוה פטור, אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, וגזירה דרבה כך הי' שמא יעברנו ד"א לר"ה לאחר שיצא בו עכ"ל, מזה נראה שקושי' אחרונים שהקשו מטעה בדבר מצוה, כבר הקדים הסמ"ג ומחדש שגזירה שיעבירנה לאחר שכבר יצא, גם שאין אז עוד טרוד במצוה בכ"ז גזרי' ע"י שהי' טריד ושכח ויעברנה, זה דבר חדש מאוד, ומובן בזה הר"ן שהקשה למה לא גזרי' במילה שיולך התינוק למוהל ברה"ר ולא זכנתי להבין קודם המילה חי נישא את עצמו ורק לאחר המילה שתינוק חולה וכ"כ תיו"ט פ"ד דסוכה, ואז כבר עבר המצוה ואינו עוד טרוד במצוה וצע"ג, ובהנ"ל מובן שגם אח"כ חיישינן שישכח ויעברנו ודו"ק, אח"כ כתב הסמ"ג יום הראשין של חג בשבת לא מברכינן ביה גזירה שמא יעברנו ד"א בר"ה, ולא כתב אח"כ כמו בשופר היטיב דיבר לי בני המופלג כ"ה שמעון ני' כי בלולב לא שייך טעה בדבר מצוה כיון מדאגביה יצא וחייב תיכף, רק על ר"י מוקמי' בגמרא בהפכו, אבל סמג מיירי בסתמא כדרך כל הנוטלים:
פרט ב פתיחה לסוגיה שמא יעברנה
ר"ה דף כ"ט, יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה, פרש"י במקדש הי' תוקעין, בגמרא מפרש לה, ועי' בילקוטי בית אפרים שמדייק על שרש"י כתב זאת על במקדש הי' תוקעין, כי בגמרא מפרש על שלא הי' תוקעין במדינה ע"ב:
אבל לא במדינה, פרש"י לא בירושלים ולא בגבולין, ורש"י סותר מש"כ בסיפא ועוד זאת הי' ירושלים בעודה בבנינה יתירה, עי' באחרונים, שכוונת רש"י בבנינה קודם שנפרצו חומות ירושלים, והי' ירושלים דין כרמלית, ולא הי' חשש שמא יעברנה:
תוס' אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולים כפי' רש"י, והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה, היינו לאחר חורבן שתיקן ריב"ז, וא"ת ומ"ש מלולב שהי' ניכול אפי' בגבולין רזמן שבהמ"ק קיים, וי"ל דשאני לולב שאיני אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תק"ש מעשה חכמה, [עי' בפתיחה מש"פ ח"ס כוונת תוס'] מיהו קשיא דלאחר חורבן הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב"ז שיהי' תוקעין בכ"מ שיש ב"ד, אבל לולב לא אשתרי וכו' וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכו' ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר"ה לא הי' ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום הראשון דלולב הי' ידוע בגבולין, וכתב מהרש"א האי תירוצא שייך אקושיא דלעיל, ויום תרועה כתב אכתי קשה למה לא הי' תוקעין בירושלים שיודעין קביעות של ר"ה, לכן יראה דהדרי תוס' מפרש"י ומפרש כרמב"ם דבמקדש הי' תוקעין היינו גם בירושלים ע"ב:
מנא הני מילי, א"ר לוי בר לחמא א"ר חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתיב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחיל, אמר רבא אי מדאוריי' היא במקדש היכי תקעי', ועוד הא לאי מלאכה הוא דאיצטרך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשה יצתה תק"ש ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא מדאוריי' מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה דא"ר הכל חייבין בתק"ש ואין הכל בקיאין בתק"ש גזירה שמא יטלנה בידו ילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנה ד"א בר"ה וה"ט דלולב וה"ט דמגילה:
פרש"י במקדש לא גזר דאין איסור שבית דרבנן במקדש, והקשה בט"א הא תנן סיכה דף מ"ב שאר כל ימים ששה והא אפי' במקדש בע"כ הא דאין שבות במקדש היינו בדבר התלוי בכבוד המקדש כגון הדחת עזרה פסחים דף ס"ה וכו', אבל מה שאינו צורך מקדש אע"פ שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב כ"ש תק"ש שאין מצותו מיוחד למקדש דווקא שאין דוחה שבות ע"ב ואחרונים הקשו שיש שני שביתים בתק"ש עי' כלל אין שבות במקדש באריכות:
מעין חכמה כתב הקושי' מבוארת אדרבא אי לאו מלאכה היא איצטרך קרא למעט ומישב עפ"י רש"י בשבת קי"ד גבי קניבת ירק בתלוש דשבתון שבות של שבת מרבינן מיניה שבותים דלאו מלאכות גמירות נינהו ולמיקם עלייהו בעשה אבל שבתון שבות דיוכ"פ דרשי' מיניה עינויי', והנה יש מקום לומר דתקיעת ר"ה ידחה שבת דילפי' בר"ה מתקיעת יובל בג"ש ותקיעת יובל דותה שבת נ"ל פשוט ע"פ מה דאמרי' ביומא דף ס"ו א"ר עירוב והוצאה לשבת וכו' כרש"י דאס"ד יש איסור הוצאה ביוכ"פ לא צריך קרא דאפי' בשבת דבחול נמי איסורא איכא ואפ"ה משלחו שמעי' מזה דמלאכות המותרים ביוכ"פ שחל בחול מותרים נמי כשחל בשבת, וה"ה לתקיעת שופר, אך זהו דוקא אם תקיעה הוא היא מלאכה גמורא שאסורה גם ביוכ"פ אז שפיר ידעי' דתקיעת יובל דוחה שבת, אבל אם אינה אלא שבות מהנך שבותים דאסורים מה"ת אז ביובל גופי' לא ידעי' דדחי שבת דמה דדחי יוכ"פ כשחל בחול היינו משום דשבותי מלאכה אינם אסורים ביוכ"פ מה"ת דשבתין דיוכ"פ דרשי' לעינוים, והיינו דפריך והא לאו מלאכה היא דאצטרך קרא למעט דאלו מלאכה גמורא היא איצטרך קרא דלא נילף מיובל, אבל כיון דלאו מלאכה היא גם תקיעת יובל לא ידעי' דדוחה שבת:
ועוד לאו מלאכה היא משמע לר"ל מלאכה גמורה היא, וכ"ת הא תנן דף ל"ב דשופר של ר"ה א"מ עליו את התחום ואין חותכין, מפני יו"ט עשה ול"ת, הא לרל"ק כיון דתקיעה עצמו מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצות שופר דוחה לעשה ול"ת דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם, וי"ל זה בעידנא, והני בעידנא דמיעקר לעשה ול"ת לא מקיים לעשה, עוד הקשה מחולין דף פ"ד ספיקו דוחה יו"ט ואי תקיעה מה"ת אסור איך ספק דוחה יו"ט, ועוד דאמרי' לקמן ב' מד"ת ואחד מד"ס, וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקום ועשה, ועוד בחולין דף כ"ו יו"ט שחל בע"ש תוקעין לבטיל העם ממלאכה. ותקיעות אלו אלא מד"ס ואי תקיעה אסור מד"ת א"א לדחות יו"ט ע"ב, לדעתי הקלושה נראה לישב עי' ביום תרועה שמאריך, באיזה סוג מלאכה יחשב תקיעת שופר כי כל מלאכות נלמד ממשכן וכתב דאיכא מלאכות דלא הוו במשכן וכיון שהם חשובות יש לשבותין סמך מה"ת ממה שנאמר תשבות ע"כ, גם אם יש בו עשה ול"ת ידוע מש"כ הנב"י אם עבר אמרי' מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, ונראה מצינו כ"ס שמצוה מחשב הדבר שעושה למלאכה כמו אכילת חמץ לכלב רחמנא אחשבי' למלאכה וכדומה כ"פ א"כ גם תק"ש המצוה מחשב למלאכה, ע"כ כל זמן שלא גומר כל התקיעות לא נעשה המצוה ולא עשה מלאכה, וכאשר גומר כל התקיעות ונעשה מלאכה אז אמרי' עשה דוחה ל"ת ועשה כי מאי אולמי וכו', ומיושב קושי' ראשונה ודו"ק היטיב, ושארי קושי' מובן מאליו כיון שריא אשה ולא נעשה מצוה לא שייך אחשביה ע"כ ספק מותר, וכן תקיעות דרבנן מותר:
תוס' רדיות הפת, וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בחולין פ"ד דקאמרינן תק"ש בגבולין מוכיח שספיקא דוחה יו"ט ואין ודאי דותה שבת, ואפ"ה לא הי' אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו, וכתב מהרש"א מספיקא דוחה יו"ט מזה מוכת דיש בו איסור מלאכה דרבנן דהא איסור הוצאה ליכא ביו"ט, אבל מהא דקאמר אין ודאי דוחה שבת ליכא ראיה דהא היינו טעמא משים גזירה שמא יעברנו, ואהא כתבו דלא תימא דע"כ לית ביה איסור מלאכה דרבנן דא"כ ל"ל טעמא דשמא יעברנו תיפוק ליה משום האי איסור מלאכה דרבנן יש לומר משום האי איסורא דרבנן לא היו דחינן מצות עשה אי לאו משום דרבה דשמא יעברנו ועי' מהרש"א בחולין דסותר עצמו עי' לב אריה:
תוס' שמא יעברנו, הא דלא נקוו שמא יוציאנו מרשות יחיד לר"ה פי' רש"י משום דלא פסיקא דאם הגביה ע"מ להצניע ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד"א נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביה ע"ח להעבירו ד"א, ונראה מרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל בר"ף זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד"א, עי' רא"מ על הסמג בהלכות מגילה מסיים על לשון רש"י, מה שאין כן בר"ה דמסתמא קודם שימצא הבקי יעמוד לפוש, ועי' בפתיחה, ועי' כ"ס סי' מ"ח, נ"ח, ס"ח, ע"ז, ק"ד, ק"ו, בספר בציר אליעזר כתב לישב קושי' רש"י ותוס', גם קושי' אחרונים לב"ש האיך גזרו בשבת משום שמא יעברנו הא ביו"ט נמי הך גזירה בי ביו"ט ד"א ברה"ר לא נאסר דאינה בכלל מלאכה ומיושב קושי' שעה"מ, וע"כ לא רצה רבה לומר שמא יוציאנו משום דא"כ תקשי לרע"ק ולב"ש שייך זה בכל יו"ט ע"ב, ובכ"ס, ובגורן דוד סי' וברוך טעם עדל"ת פרק ג':
פרט ג פתיחה לסוגיה שמא יעברנה
סוכה מ"ב, לולב שבעה כיצד, יו"ט ראשון של חג שתל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל ימים ששה, אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת, אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעברנו ד"א בר"ה וה"ט דשופר וה"ט דמגילה, ואחרונים מדקדקים למה לא אמר גם כאן הכל חייבים כמו בשופר ובמגילה, והטיב אמר לי תלמידי הבחו' המופלג כ"ה חיים יוסף גי' כאן לא שייך הכל חייבים, כי רק מי שהולך למקדש חייב ליטול ולא מי שעומד חוץ למקדש, וכן כתב ריטב"א לקמן בגמרא דתירץ ראשין דאיתי' מן התורה לא גזרי רבנן, בגבולין דליתי' מה"ת גזרו רבנן, פירוש ראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא"א לו שלא יתחייב מה"ת לא הקלו בו לדחות לולב משום גזרה דרבה, אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקלו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה ע"ב, ועי' ט"א במגילה שמאריך בו, גם למה לא אמר רבה ה"ט דהזאה וה"ט דטבילת כלים בשבת דלא, וכן גבי ט"כ והזאה לא אמר ה"ט דשופר ולולב ומגילה, משום דלא דמי, דהני תלתא דבר מצוה נינהו, והני תרמי דבר רשות הן, ול"ד להדדי דיש סברא לומר דבמקום מצוה לא גזרי', ויש סברא לומר דאדרבה דוקא במקום מצוה יש לגזור טפי מחמת בהילות המצוה שכיח להעביר משא"כ לדבר רשות ע"ב:
אי הכי יום ראשון נמי, אלא ראשון דאיתי מה"ת בגבולין לא גזרו רבנן, הנך דליתנהו מה"ת בגבולין גזרו ביה רבנן אי הכי האידנא נמי אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא, אינהו דידעו בקבועא דירחא לידחי' אין הכי נמי, תוס' אין מסקנא זו קיימא דלקמן מסקינן כיון דלידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי ומתני' דקתני מוליכין לולביהן לבית הכנסת מוקמינן בזמן שבהמ"ק קיים ובגבולין, ורש"י הקשה כאן וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת, שב וא"ת שאני, וצ"ע למה לא כתב כן במתני' ושאר כל הימים ששה, הו"ל ליכתב כן:
מגילה דף ד', מגילה בשבת לא קרינן מ"ט א"ר הכל חייבין וכו' ר' יוסף אמר מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה, כתבו תוס' ע"כ ר"י לא פליג אטעמיה דרבה דהא גבי שופר ולולב ליכא טעמא אחרינא, מ"מ קאמר הכא טעמא אחרינא משום דאיכא נפקותא מיהא במקדש דליכא שבות ואפ"ה אסור משום האי סברא דקאמר ר' יוסף, יט"א הקשה בשבת אפי' במקדש מגילה לא קרינן דהא תנן לולב וערבה ששה ושבעה ואינה דוחה שבת משום הא גזי' דרבה ע"ב:
תוס' ויעברנה ד"א, אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שנכרתו עליה י"ג כריתות וגם אין אדם מל אלא א"כ היא בקי, אך נשאל לר"י איך תוקעין במיוכ"פ, ותי' משום תקיעה אחת אחת שאינה אלא משום זכר ליובל לא איצטרך כולי האי כריה דדאוריי' היא, ורבינו שמואל אומר דדוקא בשבת ובר"ה שאם מעבירו ד"א ברה"ר איכא איסורי דאוריי' בהא יש לחוש אבל במיוכ"פ דאפי' אם מעבירו ד"א ברה"ר לא הוי אלא איסורי דרבנן בהא לא גזר דהוי גזירה לגזירה, ועי' תוס' שבת דף קי"ד אומר מה שתוקעים במיוכ"פ אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתע וגם להכין סעודת מיוכ"פ שהיא כעין יו"ט, ולא כמחזורים שכתב בהן שהתקיעה זכר ליובל כי למה תקעין בכל שנה ושנה וכי הי' יובל בכל שנה ושנה, פלא: פסחים דף ס"ט, והזאה מ"ט לא דחו שבת מכדי טלטולי בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח, אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד"א בר"ה, ולר"א ניעבריה דהא א"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת, אמרי ה"מ היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עליה, אבל הכא דגברא גופי' לא חזי לא רמי חיובא עליה ע"ש, פרש"י להביא איזמל למילה שכבר התינוק ראוי למול, ואמרי בינה הלכות שבת סי' ל"א מחדש הא דסובר ר"א מכשירי מילה דוחה שבת היינו דוקא ביום דכבר חל עליו המצוה אבל בלילה דעדיין גברא לא חזי אסור להוציא האיזמל או הלולב ואם הוציא חייב חטאת, ומיושב בזה קושי' גדולה של ח"ס או"ח קמ"ו ר"א תלמידו דב"ש וב"ש ס"ל אין מוציאן ביי"ט קטן למילה ולולב לר"ה ע"ב, ולהנ"ל ניחא דאיירי בלילה, ועי' תוס' יומא דף מ"ו דהא דאמר ולא עולה חיל בשבת היינו בליל שבת שלא ניתן שבת לדחות אצל שום קרבן בההיא שעתא וכו' אולם בירושלמי ר"ה פ"א ה"ח איתא דבר שדוחה שבת ביום מכשירין מהו שידחו שבת בלילה ע"ש ועי' בספר בן אורי שבת קל מביא ירושלמי הנ"ל וכתב ה"ד בכה"ג דדוחה שבת מטעם איזה דרש כגון במועדו וכדומה, אבל במילה ושופר ולולב לר"א דנפקא ליה היתר מכשירין מקרא דביום אפי' בשבת א"כ ודאי אין דוחה רק ביום ולא בלילה, ועי' שלום ירושלים ונב"י ח"ר סי' כ"ח, ומיושב קושי' ח"ס ע"ב:
ביצה דף ח"י, דכ"ע כלי בשבת לא, מ"ט א"ר גזירה שמא יטלנו וכו' א"ל אביי יש לו בור בחצירו אטו בור בר"ה ומי גזרינן ותנן ושוין שמשיקין אח המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין ואי איתא נגזר השקה אטו הטבלה וכו', והקשה תוס' לפרוך נגזר משום שמא יעברנו ד"א בר"ה להשיקן, וי"ל בהשקת מים אינו להוט ע"ש, לכאורה צע"ג לפי ר"ן דלא גזרי' במילה יען שאחרים יזכרהו, א"כ קשה למה תנן שבת דף ל"ד ספק חשיכה אין מטבילין בשלומא ביי"ט אם הי' מותר ליטבול, וכל ישראל חייבים לטהר ברגל אפי' כלים מצוה לטהרם עי' שמ"ק, א"כ כל ישראל טרוד שפיר חשש שמא יעברנו כי מי יזכיר לו כיין כל אחד טרוד, אבל בשבת כל השנה אם יש לרדם פרטיי כלי לטבול לחה אסור לטבול כי העולם אינם טרוד ושפיר יזכרהו, הקשתי לכמה גדולי ישראל ואין פותר אותי, ויש לישב קושי' תוס' כיון שאסור לסבול כלים א"כ אין העולם טרוד ואם היחיד צריך להשקות מים לא שייך שמא יעברנו כי העולם יזכרהו לו:
ואב"מ בתשובותיו סי' יוד מביא שמ"ק כתב הא דפריך נגזר השקה אטו הטבלה, וא"ת בהשקה גופה לימא נגזר השקה שמא יעברנו ד"א ברה"ר, וי"ל דלא גזרי' גזירה אלא בדבר מצוה מתוך שהוא בהול והיינו בהטבלת כלים שמצוה עליו לטהרן אבל במים טמאין אין מצוה בטהרתן וכו', משמע מדבריו דדוקא במצוה דאוריי' בהול אבל בדרבנן אינו בהול וזכור הוא, וקשה לי דהא מגילה דרבנן הוא ואמר רבה טעמא דאינו קורא בשבת משום שמא יעבירנו. ומיושב קושי' תוס' שם למה ליה לר' יוסף במגילה טעם אחר, דר"י ס"ל דבדרבנן אינו בהול ע"ב:
חולין דף פ"ד, תניא ר' יוסי אמר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו מק"ו ומה מילה שודאי דוחה שבת אין ספיקו דוחה יו"ט כסוי שאין ודאי דוחה שבת אין דין שאין ספיקי דוחה יו"ט, א"ל תק"ש תוכיח שאין ודאי דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט וכו' מאי ספיקו אלימא ספק חול ספק יו"ט השתא ודאי יו"ט דחייא ספק יו"ט ספק חול מיבעיא, אלא ספק איש ספק אשה וכו' תוס' תקיעת שופר שאין, ודאי וכו', וא"ת והא טעמא דשופר בשבת משים שמא יעברנו, והא לא שייך ביו"ט, ועי' כ"ס סי' וי"ל דשייך נמי ביו"יס דאם אשה היא זה הטומטם אסור להוציא לצרכה דהא לא מיחייבא ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצירך, ה"ד היכא דהוי צורך היום קצת אבל הכא ליכא צורך היום כלל, אי נמי הכי קאמר שאין ודאי דוחה שבת משום גזירה דרבנן שמא יעברנו, וספיקא דוחה יו"ט אע"ג דאיכא נמי איסורי דרבנן בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה ונדחה איסר זה מספק, ומהרש"א כתב יש לדקדק דהיכי קעביד ק"ו לאסור בספק יו"ט משום איסר תקיעה גופא הא מהיכא דקמבעי למיעבד ק"ו משבת לא אסרו משום איסר תקיעה גופה דא"כ ל"ל התם טעמא דשמא יעברנו כיון דאיכא לאסרה נמי משום איסור תקיעה גופא, ואפשר לומר משום אינך דקאמר החם נמי בלולב ומגילה דאינן דוחין שבת נקט טעמא דשמא יעברנו, ופלא עי' בר"ה שסותר לכאן, והקשה אחרונים לפי רמב"ן ור"ן גבי שופר גזרי' משום דלא בקיאין בקביעות ודלמא לאו יו"ט הוא, א"כ האיך יפרנס הסוגי' שודאי איני דוחה שבת, מה שאינו דוחה ג"כ מטעם ספק ואין כאן ודאי:
פרט ד פתיחה לסוגיה שמא יעברנה. שיטת ריף ור"ן
בד"ה יו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש הי' תוקעין ולא במדינה, מ"ט א"ר הכל חייבין בתק"ש ואין הכל בקיאין בתק"ש גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעברנו ד"א בר"ה, וה"ט דלולב וה"ט דמגלה:
הקשה הר"ן מאי שנא הני דגזרי' ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרי' שמא יעביר תינוק או אזמל ד"א בר"ה, י"ל דהני שאני לפי שהכל בקיאין בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה, ואע"ג דגזרי' בהזאת טמא מת שחל שביעי של בע"פ שחל בשבת כדאי' בפסחים ס"ט, התם ה"ט דנהי שאין הכל טרודין בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרי ליה, והקשה הצלח בפסחים א"נ אם חל חילה בע"פ שחל בשבת נא תדחה המילה שבה שמא יעביר האיזמל ד"ה בר"ה ואין מי שיזכרנו שהכל טרודים בעשיית הפסח ע"ב, וכנה"ג הקשה. בפשוט הי' יכול לתרץ דשאני מילה שהוא ודאי משא"כ בשופר עי' שעה"מ:
וכ"ס נ"ח, הקשה משבת קל"ה ספק בן ז' ממהל וכו' לא נצרכה אלא לר"א והא דאין מחללין שבת היינו לענין מכשירין, ולפי הר"ן שאחרים יזכרהו הא תינח לדידן דאין מכשירין דוחין וכשיראו הרואים שמוציא התינוק או איזמל ימחו על ידו, אבל לר"א דמכשירין דותה את השבת רק זה שספק בן ז' אסור, וכי הרואים יודעים דזה ספק הוא ולא יזכרהו כי סבורים שבדין הוא מעביר וא"כ לר"א ממהל ג"כ לא מהלי' ליה ולא צריך לומר לענין מכשירין פ"ב:
בסוכה לולב וערבה ששה ושבעה, כיצד יו"ט הראשון שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה, אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת, א"ר גזרה שמא וכו' אי הכי ראשון נמי ראשון דאית ליה עיקר מה"ת בגבולים לא גזרו ביה רבנן הנך דלית להו עיקר מה"ת בגבולים גזרו ביה רבנן, אי הני האידנא נמי לידחי לא ידעינן בקביעא דירחא אינהו ידעי בקבועא דירחא לידחו כיון דאנן לא דחינן אינהי נמי לא דחו, וראשון דאית ליה עיקר מה"ת בגבולין מנ"ל דתני' ולקחתם שתהא לקיחה וכו' ביום ואפי' בשבת, ראשין ואפי' בגבולין, הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יו"ט ראשון בלבד, אמר מר ביום ואפי' בשבת פשיטא טלטול בעלמא הוא, איצטרך קרא למשרי טלטול, אמר רבא לא נצרכה אלא למכשירי לולב ואליבא דר"א דתני' לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר"א מ"ט אמר קרא ביום ואפי' בשבת ורבנן סברי ביום ולא בלילה:
הר"ן כתב כיון דאנן לא דחינן משום דלא קים לן בקבועא דירחא אינהו נמי לא דחו שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורה, וא"ת והא שופר דאיתיה בגבולין דאוריי' ואפ"ה לא דחי שבת ואפי' בזמן שבהמ"ק קיים דתנן יו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה, י"ל דה"ט לפי שברוב השנים לא הי' יודעים בשבת שעת תקיעת שיפר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב שנים לא היו עדים באין בשחרית דמש"ה תמיד של שחרית הוה קרב כהלכתו כלומר שאפי' באו עדים בשחרית היו אומרים שיר של חול כדרכן ברוב שנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבא ג"כ יתקעו ואע"פ שלא באו עדים עדיין י"מרי אשתקד מי לא תקענו עכשיו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים א תו קודש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזין, וכתב רמב"ן זל שלזה כיון הרב אלפסי שכתב במגלה גרסינן במס' סיכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביו"ט הראשון והלא מצותו מה"ת אפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעי' בקבועא דירחא ומספקא לא דחי שבת, וה"ט דשופר וה"ט דמגלה, וכתב עליו הרז"ה שזה כשגגה שלא נאמר ה"ט דשופר אלא לענין גזירה אבל לענין ספקא דקבוע דירחא אין בזה טעם לשופר ולמגלה שהרי אפי' במקים שלא הי' להם ספק בקבועא דירחא לא דחו שבת כדתנן במקדש הי' תוקעים ולא במדינה, ומגלה מעולם לא דחתה השבת בשום מקום, וממה שכתבנו נתברר מה שכתב ז"ל ה"ט דשופר וכו' מ"מ קשה מ"ש דבתר חרבן התקון ריב"ז שיהא תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ולא תקנו כן בלולב, י"ל משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן הילכך במקום ב"ד ליכא למיחש מה שא"כ בלולב דלכל מסיר הילכך אפי' במקום ב"ד איכא למיחש ביה משום גזירה דרבה עכ"ל, וריטב"א בסוכה כתב שמילה דוחה שבת משים דידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח' שלו ברור משא"כ בלולב שאינו ברור מה"ת, משא"כ בהזאה אעפ"י שפסח ברור כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה לפי' גזרו בהזאה משום דרבה שאין אני עכשיו עוקרין ממנו מצות פסח אלא גורמין לי שלא יתחייב בו, עוד יש במילה טעם אחר כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה ודחו לחלל שבת האיך יגזרו בה חכמים משום דרבה היא גופה לא דחי מילה וגזירה דמלאכה ידחה לה זה א"א, אחרונים הקשו על ריטב"א מאיזמל דאין מביאין אפי' דרך קרפית דאינו רק איסור דרבנן הרי שהעמידו דבריהם אפי' במקום מצוה ודאית, וייטב לב פ' תזריע כתב לתרץ הטעם דלא גזרו במקום ודאי דאפי' אם יעבירנו לית ביה חיוב חטאת דטעה בדבר מצוה פטור, לפ"ז לא קשה מאיזמל דשם לעשות איסר דרבנן בידים שפיר העמידו דבריהם אפי' במקום ודאי ע"ב:
כ"ס סי' נ"ח מביא שח"ס מביא קושי' עולם משבת קלה דמקשה לרשב"ג ממהל היכא מהלינן ומסיק ממנ"פ וכו' ולתי' ריטב"א קשה היכא מהלינן ולא גזרי' שמא יעברנו כיון דספק מצוה היא דלמא לאו ב"ק היא, ותי' עכמ"ש תוס' נדה דגם לרשב"ג איני אלא מיעוט המצוי וכו' הא מדאוריי' ודאי מצוה איכא דאזלי' בתר רוב וליחוש למיעט ולגזור משום שמא יעברנו כולי האי לא גזרו וא"ש ופשוט אלו דבריו הקדישים ז"ל, אבל קשיא לדידי ממה שהקשה מבריית' ספק בן ח' אין מחללין את השבת נתהני' ממנ"פ, י"ל הא דאין מחללי' משים שמא יעברנו כיין דספק שקול הוא גזרו אומר שלא למוהלו משים גזירה דשמא יעברנו כמו בלילב ושיפר שדחו ספק מצוה לכ"ע וכו' עוד הקשה טל ר"ן משבת שם דמסיק על ברייתא ספק בן ז' ספק בן ת ממהל לא נצרכה אלא לר"א, והא דאין מחללין השבת היינו לענין מכשירין, ולפי הר"ן דמה"ט אין לגזור במילה משום ש"י משום דיזכירוהו הרואים, הא תינח לדידן דאין מכשירין דוחין וכשיראו הרואים שמוציא אזמל ימחו על ידו, אבל לר"א דמכשירים דוחין את השבת וכ"ע מוציאים תינוק ואיזמל רק זה ספק ב"ז אסור וכי רואים יודעים דזה ספק הוא ולא יזכרהו כי סבורים שבדין הוא מעביר, וא"כ לר"א ממהל ג"כ לא מהלי' ולא צריך לומר לענין מכשירין וצ"ע, ולא ידעתי פשר לקושיא על ריטב"א ור"ן רק דסוגי' שם סובב והולך על מבואר שם קל"ג ערלתו ודאי ולא ספק דוחה שבת וקאי על דאוריי' ע"ב, ובספר אמרי בינה הלכות שבת סי' ל"א כתב ג"כ על קושי' העולם כח"ס מדאוריי' אזלי' בתר רוב, והקשה דמבואר בר"ה דף י"ז דרוב פעמים אליל אינו מעובר ובני בבל הולכין בתר רוב וא"כ למה חששו לשמא יעברנו הא החיוב ברור ע"י הרוב כמו במילה, וחי' הא בלא"ה הקשו על החשש דשמא יעברנו הא יהי' טעה בדבר מצוה, וכ' לתרץ דשמא איני היום ר"ה והוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, וא"ש דחששו על המיעוט שיתברר אח"כ דעברהו לאלול ולא הי' חל החיוב ויעברנו ד"א בר"ה ויהי' טעה בד"מ ולא עשה מצוה, משא"כ במילה דאי אפשר להתברר ע"ש באריכות, ובייטב לב תזריע:
שואל ומשיב ת"ר סי' קי"א כתב לשיטת ר"ן וריטב"א, קשה לי טובא בהא דפריך בתענית דף י"ד במאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי, וקשה הא כל הטעם דאסור לתקוע בשבת מטעם גזירה ש"י והיינו כיון דלא בקיאין בקביעא דירחא, והרי שם לענין דצריך לתקוע על כל צרה שלא תבא מ"ע מה"ת כמבואר ברמב"ם פ"א מתענית, וא"כ שוב ל"ש קביעי דירחא וא"כ למה לא נתקע בשופרות והיא קושיא נפלאה עכ"ל וחי' באמת המזרחי הקשה משום שמא יתקן כלי שיר, וכתב הט"ז דא"כ יתבטל המצוה לגמרי, והרי התורה התירה בפירש, א"כ כאן שלא התירה בפירש בשבת ע"ש, וכן הקשה מורי הגאון ז"ל, בתשובת מר"ם שיק סי' רצ"ב:
מעין חכמה במצוה יובל, האריך, וכתב יש להקשות לכאורה לר"א דס"ל מכשירי מצוה ד"ש איך שייך גזירה שמא יעברנו, ונראה ע"פ תוס' ר"פ ר"א דמילה אהא דאמר ר"א אם לא הביא סכין מע"ש ויביאו התינוק אצל סכין שאין כאן איסור העברה שחי נושא עצתו, ומתרצים לאחר המילה התינק צריך לאמו, וא"כ ניחא דהא דאר"א מכשירי שופר דוחה היינו תיקון בשופר עצמו וכו', אבל איסר העברה להוליכו אל הבקי אסור לדחות כיון שאפשר להולך הבקי אצל השופר, ורשב"א תי' עוד דכיון שהתיר הכתוב מכשירין לא טרחינן ולא משנינן משמע דלר"א שבת הותרה אצל מכשירין ולא דחוי' והדרא קושי' לדוכתא לר"א ע"ש:
פרט ה פתיחה לסוגיה שמא יעברנה. שיטת הרמב"ם
פ"ב משופר, יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכ"מ אע"פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ד"א בר"ה, או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע:
הלח"מ הקשה האיך כתב ובא עשה וידחה, בפ"א כתב שופר של ר"ה אין מחללין את יו"ט אפי' בדבר שהיא משום שבות משום דיו"ט עשה ול"ת, דרבנן העמידו דבריהם נגד של תורה בשוא"ת, וכ"ת שאני אותו שבות דהיא גזירה שמא יתלוש וכו' הא ליתא דהא הך שבות דתקיעה נמי הוא גזרה שמא יתקן כלי שיר, וי"ל דשאני הך שבות דתקיעה שהוא קל שהא התורה התירה לגבי יו"ט דהא התקיעה ביו"ט שבות הוא והתורה התירה אותה, דאל"כ לא משכח תקיעת שופר וא"כ ראוי הי' ג"כ להתירו בשבת, ועי"ל דשאני התם שאין ראוי שידחה מפני שהוא דבר שאפשר לעשותו מבערב שיכול להכין השופר מאתמול, אבל הכא דא"א לעשות התקיעה מאתמול, א"נ הכא שאני דהתקיעה שהיא המצוה דוחה השבות, א"כ נמצא דבשעת עשיית המצוה נדחה השבות, אבל התם קודם עשיית המצוה נדחה השבות, וא"ת מה תירץ רבינו גזרה שמא יעבירנו הא התקיע נמי גזרה שמא יתקן כלי שיר והי' ראוי לדחות השבות ומה לי הך גזרה מהך גזרה, וי"ל דמ"מ הך גזרה דיעבירנו קרובה ביותר והוא בשופר עצמו, וכ"כ מהרא"ם על סמג בהלכות שופר: והנה רמב"ם מחדש שילך לשמוע התקיעה ולא שילמד לתקוע, ונראה כי לכאורה צריך להבין מה החשש שיעבירנו ד"א ברה"ר, הנה ידוע הנב"י בסיף ת"ר שמחדש אין עשה דוחה עשה, אבל אם כבר עבר אמרינן מה אילמי האי עשה מהאי עשה, א"כ גם אם יש במעביר ד"א ברה"ר איסר לאו ועשה, אבל אם עבר דוחה העשה של שופר לאו ועשה, א"כ צריך להבין מאי החשש שגזרו שמא יעבירנו, אולם אין זה בעידנא ולא שייך עשה דוחה ל"ת, אבל במצוה דרבים עי' מג"א תתו לא צריך בעידנא, א"כ אם יעבירנו ללמוד להוציא דבים, שפיר אמרי' עשה דותה ל"ת ע"כ כתב שמא יעבירנו לתקוע לו לבדו, ואז לא שייך עשה דל"ת:
פ"ו מק"פ כתב טמא שחל ז' שלי להיות בשבת אין מזין עליו, והלא איסר הזאה בשבת משום שבות ופסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזויה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהן במקומן אע"פ שהדבר גורם לע"ל לעמוד במקום כרת, ועי' ראב"ד וכ"מ באריכות, פ"א ממגילה, אין קוראין את המגילה בשבת גזירה שמא יטול אותה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה ויעבירנה ד"א בר"ה שהכל חייבים בקריאתה ואין הכל בקיאין בקריאתה:
פ"ז מלולב, מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפי' בשבת שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו כל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו נוטל בשבת גזרה שמא יולכינו בידו ד"א בר"ה כמו שגזרו בשופר וכו' משחרב בהמ"ק אסרו חכמים ליטול את הנולד בשבת ביום הראשון וכו' וכבר בארנו שעיקר האיסר בנטילת הלולב בשבת גזרה שמא יעברינו ארבע אמות בר"ה ע"ש, ויד המלך פי"ב משבת מאריך בו למה לא נקוט גם בלולב שילך אצל בקי וכו' ומשני מלשון הגמרא, ועל קושי' בשופר אם טעה ויעברינו יהי' טועה בדבר מצוה כתב דוקא בטעה בדבר מצוה אשר עכ"פ גוף המצוה דחה שבת ובמצוה כזו אף אם שגג בענין שאין שבת נדחה מקרי אונס ולא שוגג כמו בלולב דעיקרו דוחה שבת מדרשה יום בשבת כדרשי' סוכה מ"ג ובירושלמי מפיק מן ושמחתם לפני ה' שבעת ימים, אבל מצית שופר הגם באמת אין בו משום מלאכה בכ"ז אם הי"ו בה איזה מלאכה לא הי' מצוה זו דוחה שבת משים שינוי מקראות דיום תרועה וזכרון תרועה, רק דגמרא מדחה דאין בשופר שום מלאכה כלל שיהי' שבת נדחה אבל הא מילתא קיימי דאם הי' בו איזה מלאכה לא הי' דותה שבת וכיון דגוף המצוה אינו דוחה את השבת איך נאמר דאם טעה וחילל שבת במכשירי המצוה כמו הוצאות שופר לתקוע יהי' פטור ע"ש על קושי' תויו"ט על מה שאנו קוראין בתורה בשבת, ועי' בשו"מ מהדורא רביעי סי' ה' שמביא קושי' רש"י פי' שמא יטלנו וילך ללמוד גם אכילת מצה בשבת ג"כ שייך לומר דלמא ילמוד ברכתו ויוצא לר"ה ע"ש:
ראיתי בקונטרס הוראת שעה, שכתב לישב למה כתב רמב"ם בהזאה טעם שאינו זמנו ולא נקט שמא יעברנו ועי' ראב"ד, כי ט"א הקשה למה במגילה ובשופר הכל חייבים ובלולב קאמר סתם גזירה שמא יעברנו כי אחרונים הקשו אפי' אם יעברנו יהי' פטור כי קי"ל כר"י טעה בדבר מצוה פטור, על לולב לק"מ כי מדאגביה יצא שוב לא הוי טעה בד"מ, אבל בשופר ומגילה קשה אולם תוס' סוכה מ"א מחלק בין לולב א"א ע"י אחר מצוה דרמיא עליו משא"כ בחטאת לא רמיא מצוה על כהן זה דוקא, א"כ ניחא דהנה בשופר ומגילה עיקר מצוה השמיעה ואחד מוציא כולם, שוב לא הוי הקריאה או התקיעה מצוה דרמיא עליו, מפני זה ההכרח לרבה למימר הכל חייבים היינו החוב על כל ישראל ואין הכל בקיאין היינו דלא רמי המצוה שיתקע או שיקרא כל אחד ואחד רק אחד בקי מוציא את אינם בקיאים מפני זה כיון דלא רמי החוב על כל אחד שוב גזרינן שפיר שמא יעברנו דלא מקרי טעה בדבר מצוה, משא"כ בלולב לא צריך לזה בלא"ה לא מקרי טעה בדבר מצוה ע"ש: עי' בספר בית אפרים אשר חיבר אחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי ני' בסוף הספר מביא מדודינו הגאון הקדוש רבי נפתלי ז"ל שהי' אבדק"ק ווארין, ואעתק לשונו ביצה, רבה אמר הכא במ"ע ביו"ט שחל אחר שבת ומשום הכנה, ורי"ף מביא תי' רבה ולא טעם אחר, ואמר הנ"ל דרבה הוכיח ממתני' גופא דאיירי ביו"ט שחל להיות אחר שבת, דהנה הצלת הקשה על מתני' בר"א שאור בכזית וכו', לחנפ"ח פליגו הלא על ב"י אין לוקין ובאכילה כ"ע לא פליגי, ותי' אם טעה שמוציא ערב פסח שחל בשבת חמץ לבערו לר"ה כזית לב"ש חייב דכיון דליכא ב"י וליכא דין השבתה ולא הוי טרוד בד"מ, משא"כ להלל פטור משום דהוי טבד"מ, וזה דמדייק רבה הכא במ"ע דהא בלא"ה צריך לאוקמא הסיפא בפלוגתי' ב"ש וב"ה ביו"ט שחל לאחר שבת ודו"ק:
פרט ו פתיחה לסוגיה שמא יעברנה
קושיא מרמ"פ מובא במג"א תרפ"ה. פרט א:
דהא תקיעה שבות נמי גזרה שמא יתקן כלי שיר וא"כ נימא דאסור משום האי גזרה והעמידו דבריהם במקום עשה, ותי' דהאי גזרה לא גזרו בתק"ש דא"כ לא יתקע לעולם דגם ביו"ט שייך שמא יתקן ונמצא שיעקרו מ"ע מה"ת, אבל גזירה שמא יעברנו לא שייך אלא בשבת ושפיר גזרו, אבל לפי מש"כ הר"ן שהטעם שדוחין התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאין בקבוע דירחא, א"כ הדרא קושי' לדוכתי' נימא דהגזירה הוא שמא יתקן כלי שיר כמו בכל תקיעת דרשות, ואי דשרי ביו"ט משום ממנ"פ אי יו"ט הוא עבדי' מצוה, ואי חול היא לא עבדי ולא כלום משא"כ בשבת דעברי אשבות ובתוס' משמע דבאמת בתקיעה הטעם משים שבות הוה, ומוסבר במחהש"ק כי תוס' כתבה בלולב אינו אלא טלטול בעלמא אבל בתק"ש איכא מעשה חכמה, ופי' המ"ה במ"ש איכא מעשה חכמה וא"ל שמא יתקן כלי שיר, ור"ל דמשום שבות אחד לא הי' מעמידים דבריהם, לכן לולב ליכא אלא שבות אחד שמא יעברנו לכן יום ראשין דוחה שבת, אבל שיפר דאיכא שני שבותים שמא יתקן כלי שיר ושמא יעברנו לכן העמידו דבריהן דאינו דוחה שבת אע"ג שהוא מה"ת בגבולין ע"ב, ובציר אליעזר ד"ת הקשה הרי קי"ל מתוך ומצוה הוי צורך קצת א"כ מיתר לתקן השופר לצורך תקיעה מד"ת מצד מתוך, א"כ הדק"ל למה צריך שמא יעברנו תיפק ליה שמא יתקן כלי שיר בשבת אבל ביו"ט ר"ה שחל בחול לא שייך שמא יתקן כלי שיר דאמרי' מתוך:
בח כתב, אך קשה גם ביו"ט איכא איסור בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והי' להם לחכמים לבטל ד"ת בשוא"ת, ותירץ מרא"מ דלא אמר שוא"ת שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כמו דשופר של ר"ה אין מפקחין את הגל, דבעידנא דעקר שבות דבריהם לא מקיים העשה, אבל האיסר תק"ש משום יתקן כלי שיר דבעידנא דקא מעקר אסור דרבנן מקיים עשה דשופר אין אומרים בזה שוא"ת שאני, אלא שהקשה על זה מאי אולמא גזירה דרבה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה, דהתם נמי במקום הכשר מצוה הוא, ולי נראה דקושיא מעיקרא הכי מיתרצה, דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דתתבטל התקיעה לפי שחכמים אסרו התקיעה ביו"ט משים שמא יתקן כלי שיר דעל תקיעה זו דר"ה לא תקנו כיון שהתורה ציותה לתקוע בזה היום, אבל העברה ד"א בר"ה דמילתי' אחריתי' היא שכבר אפשר לתקוע בלא העברה חשו חכמים שמא יעברנו ד"א בר"ה וכיון שהמצוה היא בתקיעה ולא בהעברה שפיר אמרי' העמידו דבריהם בשוא"ת עכ"ל:
פר"ח כתב, עיקר הקושי' אינה שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מה"ת, ושיאמרו לא יתקעו שופר לעולם, וכ"ת מטעמא דשמא יתקן כלי שיר ניגזר בר"ה שחל בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מיקיימא מצות שופר מ"מ בשאר השנים, ול"ל גזירה דרבה, ול"ק מידי דא"כ מיחזי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא דביו"ט לא גזרי ובשבת גזרי אם כי הטעם דשייך בשבת שייך ביו"ט, ולהכי איצטרך לטעמא דרבה דאיתא בשבת וליתא ביו"ט עכ"ל, שעה"מ פ"ב משופר הקשה עליו א"כ לב"ש דס"ל דאין מוציאין את הלולב מרה"י לר"ה דלא אמרי' מתיך וכן רע"ק ס"ל הכי פ"ק דפסחים, א"כ היכי גזרו בשבת משום שמא יעברנו הא ביו"ט נמי איכא הך גזירה, ולומר דלמאן דס"ל דלא אמרי' מתוך ה"נ דלא גזרו שמא יעברנו משום דמחזי כחוכא, דסתמא דמתני' יו"ט של ר"ה שתל בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה משמע דהלכה פסיקא היא אלא נראה אפי' לב"ש דוקא בשבת גזרו ולא ביו"ט כדאמרי' ביבמות קי"ב שבת דאיסר סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסר לאו לא גזרו ומעתה הדרי הקושיא לדוכתא דאמאי לא גזרו בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ע"ב:
בספר קיל סיפר על משניות אות תי"ד מביא בשם ת"ח מו"ה מאיר ז"ל וכן מצאתי הסברה בספר תורה אור דף שע"א, שהאריך בזה שנשאל למה לא גזרו רבנן שלא לקדש על היין בשבת שמא ילך ד"א בר"ה להביא יין קידוש, ומחדש כלל נכון דלא גזרי' על מצוה בשבת אלא במידי דביו"ט כשאינו חל בשבת מותר לעשות א"כ שמא ישכח ששבת היום, אבל מה שביו"ט ג"כ אסור לעשות לא גזרי' אם חל בשבת, כי גזירה שמא יעברנה בשבת יען אם חל ר"ה בחול מותר לטלטל ברה"ר אז חיישינן שישכח שהיום שבת אבל מה שביו"ט אסור לא חיישי' שישכח כי ע"י המצוה זוכר שאסור לעשות כי למה תוקע היום יען יו"ט הוא ממילא מיושב קושי' המזרחי ביו"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר וגם קושי' תוס' במגילה ביוכ"פ וכדומה קושי' תויו"ט במגילה האיך קוראין בשבת בס"ת] כי המצוה עצמה מעורר שהיום יום ושבת אך קשה א"כ לב"ש ביו"ט נמי אסור לעבור ד"א ברה"ר, א"כ לפי סברה זו לא שייך גזירה בשבת, א"כ למה גזרי' בשבת שלא לתקוע לב"ש דהא לא שייך גזירה משום שביו"ט לבד נמי אסור ע"ש:
ברוך טעם בסוגי' עדל"ת פרק ה' מביא שט"א הקשה כשם שגזרו בטבילת כלים יו"ט אטו שכת הי"ל לגזור תק"ש יו"ט אטו שבת, וי"ל דהא דגזרי' יו"ט אטו שבת אף דהוי גזירה לגזירה ביארו התוס' שם דיו"ט ושבת אחת הוא ולא הוי גזירה לגזירה, ומעתה פשוט לומר דסברת התוס' לא שייכא רק בגוונא דאיסר טבילת כלים דבכל שבתות השנה נאסר הטבלת כלי וכיון דיו"ט ג"כ שבת מקרי הוי יו"ט ושבת חדא גזירה, אמנם בתק"ש שמצד שמא יעברנו אין איסורו רק בשבת של יו"ט של ר"ה שחששו רז"ל דכיון דבהיל לקיים המצוה יעבור ד"א בר"ה וזה לא שייך בכל שבתות השנה, וכיון דהגזירה זו אינה מיוחדת רק לשבת אחת בשנה ודאי לא שייך לומר דיו"ט ושבת חדא גזירה הוא ע"ש שמאריך ע"כ לא גזרו מחשש שמא יתקן כלי שיר דא"כ הי' צריכין לאסור גם ביו"ט, ואף די"ל דלא חששו לאיסר לאי, מ"מ קשה נגזור יו"ט אטו שבת ובשבת חשש איסור סקילה וחדא גזירה היא, דהא שמא יתקן כלי שיר הוא באמת על כל שבתות השנה ע"ב:
רש"י בפ' בהר מביא ת"כ למה נאמר בעשור לחדש אלא לומר לך תקיעת בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין לבד, ועי' רמב"ן ומרא"מ שזה רק אסמכתא, כי התקיעות אפי' של רשות מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה ע"ש:
פרט ז פתיחה לסוגיה שמא יעברנה. סברת הט"ז
ט"ז בסי' תקפ"ח, כתב הקשה המזרחי ביו"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר, ולענ"ד דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה ע"כ לא גזרו כן (וחתני המאוה"ג מו"ה יצחק יעקב רב בקהל יראים בעיר ס' מיקלאש ני', הקשה מר"ה דף כ"ז רב פפא ב"ש סבר למיעבד עובדא כמתני' א"ל רבא לא אמרו אלא במקדש וכו' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני מלך ה' ע"ש, וחצוצרות נותן לשיר א"כ קשה שמא יתקן כלי שיר), ועוד נ"ל לתרץ דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום הזה, בשלימא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבה תוקעין ביו"ט, ומה"ט ניחא עוד מ"ש הר"ן מ"ש מילה דדחיה שבת ולא גזרי' ש"י ד"א בר"ה ולפי מ"ש ניחא דהתורה רבתה בפי' ביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפירש משום גזירה, ועי' יו"ד קי"ז, וח"מ סי' ב' וכן משמע מתוס' ב"מ דף ע', וחו"י סו' קמ"ב, ובאר יעקב יו"ד קי"ז האריכו למעניתם, וח"ס יו"ד פ"ט, ק"ז, ובחלק ששי נ"ב ותוס' שבת סי' שלא הקשה הא בשבת קל"ג פרש"י הא דמילה דותה יו"ט נמי נלמד מהך קרא דביום השבת וא"כ אכתי קשה למה לא גזרו בשבת משום שמא יעבר וכו' וקרא דביום שפיר אפשר לקיימו ביו"ט דקי"ל אין עירוב והוצאה ביו"ט:
השעה"מ פ"ב משופר הקשה על ט"ז מר"פ ר"א דמילה שדרש יום תרועה אפי' בשבת א"כ מפורש בחורה והאיך חכמים חוזרין שלא לתקוע ועי' באר יעקב ג"כ, ועי' באר יעקב ביו"ד קי"ז באריכות גדול, ותשובת בית יעקב סי' מ"ב, ועי' פנ"י קידושין ע"ב בספק ממזר שהתיר התורה בפירש לא שייך: שמן רקח סי' ס"ה בח"ב כתב אשר תמה על הט"ז בי"ד קט"ז דבדבר שהותר מפורש אין ביד חכמים לאסור היך החמיר הרגמ"ה שלא לישא ב' נשים דהתירו מפורש כי יהי' לאיש ב, נשים הנה לפי הבנתו טפי הו"ל להקשות על תוס' ב"מ דף ע' דכתבו דבמקום מצוה אין ביד חכמים לאסור ואחז"ל מצות ח החליצה קודמת ליבום ומה"ת מצות יבום קודם, לדעתי בדבר שראו שנתחדש הענין לפי עת וזמן ע"ז נאמר אין לך אלא שופט שבימיך וכו' וט"ז לא דבר אלא בדבר אשר הטעם דשייך עתה הי' שייך גם מאז יתקדם, אבל בדבר למגדר מילתי' ולצורך שעה הכח בידם ושמעון בש"ע תלה שמונים נשים, ועי' תויו"ט פ"א דסוטה מ"ה, ופ"ד מ"א, ותוס' חילין י"ב פסח וקדשים נראה סתירה לט"ז, וח"ס חלה ששי סי' נ"ד:
יד מלאכי אות רנה תביח חי"י קמ"ב שהקשה שחכמים אסרו רבית נכרי, גם דם טהור ע"ש וברכי יוסף תקפ"ח הקשה מכתובות נ"א אמר שמואל א"א שנאנסה אסורה לבעלה ופריך אונס דשרייה רחמנא היכי משכחת לה, כתבי תוס' אע"ג דחיישינן קאמר משמע מדאוריי' דאי מדרבנן לא הי' מוציאין מבעלה, משמע מתוס' דיש כח לאסור מדרבנן נגד ט"ז ע"פ, ועי' ח"ס יו"ד ע"ג ק"ז שאסרו חכמים בשר עוף בחלב גם שמפירש גדי, ומצאתי ראיה לט"ז מסנהדרין דף י"ט בית דוד דינו לבוקר ודו"ק, עי' בשעה"מ פ"ה מיס"ת: בספר גורן דוד סי' נ"ב כתב על קושי' שעה"מ שר"א דרש יום תרועה אפי' בשבת א"כ מפורש בקרא והאיך גוזרין לר"א שלא יתקעו וכתב לר"א מודה הט"ז דיש כח לחכמים לגזור, והטעם נראה לי דהנה ר"א דרש יום תרועה ויום ראשין על מכשירין מנ"ל לר"א דילמא לעולם לתקיעה עצמה, והא דאיצטרך קרא אפי' בשבת היינו דחששה תורה דילמא יראו הדורות הבאים לגזור שלא ליטול לולב בשבת לכן כתב ביום ויהי' דבר מפורש בקרא ולא יהי' להם כח לגזור ומנ"ל להתיר מכשירין, אלא בע"כ ר"א לית ליה סברת הט"ז, וע"כ דרש להתיר מכשירין א"כ לדידיה שפיר גזרי' בשופר ולולב אע"ג דמפורש בקרא ולק"מ לטו"ז ע"ב:
בני הבחור המופלג כ"ה שמעון ני' הקשה על סברת ט"ז שא"א לעקור כל המצוה א"כ מה הקשה סוכה מ"ב, אי הכי יום ראשון נמי, כיון דכתיב ושמחתם לפני ה' שבעת ימים, ואם יגזור חכמים גם על יום הראשון שחל בשבת, א"כ יעקור המצוה המפורשת לגמרי וצע"ג:
פרי מגדים בפתיחה כוללות פ"א אית ט"ו, כתב ויש לעיין בדבר הבא ממדרש חכז"ל או הלמ"מ וי"ג מדות, אי יש כח ביד חכז"ל לאסור, מתוס' מגילה הקשו במילה אמאי לא גזרי וכו' ונאמר ביום אף בשבת לאו מפורש הוא, אי לר' יצחק בשבת קל"ג הלמ"מ לאו מפורש היי יש כח ביד חכז"ל לגזור אף שהוא מפורש היתרא:
מג' סי' תרי"ב, הקשה אמאי לא פריך מכל יוכ"פ שמקריב ולא חיישינן שיאכל ע"ב ויד אפרים כתב לא קשה דאין לגזור ולבטל עבודת יוכ"פ כמש"כ ט"ז לענין תקיעה דר"ה, רק היכי דאיתרמי שהוא אינן פריד ע"ב:
פרט ח פתיחה לסוגיה שמא יעברנה. ליקוטים
עטרת חכמים במס' ר"ה כתב, הנה בסוגי' זו יש כמה קושיות:
א איני חיבן לשין הגמרא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא:
ב קשה על ר' לוי למה לא נחית לתירוצו של רבא דהא מטעם גזירה שמא יעברנו גזרו חכמים גם בלולב ובמגלה וכן בהזאה:
ג קושי' ט"א דלב"ש שסוברים יש עירוב והוצאה גם ליו"ט גם ביו"ט לא נתקע:
ד דקשה לי בפסחים מקשה לר"א דאוסר הזאה משום ש"י והא ר"א סובר מכשירי מצוה דוחה שבת, ומתרץ דשאני הזאה דאכתי לאו בר חיובא. וא"כ קשה לר"א אמאי אסרי תק"ש בשבת:
ה יש לדקדק דרש"י בסוכה נחית לתרץ דלמה לא אמרו גזירה דשמא יוציא מרה"י לר"ה, וכן במס' מגלה כתב רש"י בקיצור תירץ על לי ובסוגי' דכאן לא העיר כלל:
ו ברמב"ם איתא דגזרו משום מעביר ומשום מוציא מרשית לרשות, יקשה למה הוסיף מה שלא אמרו בגמרא דכאן:
ונראה לתרץ בהקדם תוס' בשבת קל מקשים למה מותר אליבא דר"א להוליך האיזמל להתינוק דאמר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה הא אפשר להוליך התינוק דחי נושא א"ע, ומתרץ רשב"א דהותר לדחות שבת אף במקום דאפשר בלא דחי' מטעם אשים דבלא"ה מדחי' שבת במלאכת המילה ע"ש, לפ"ז מתורץ קישי' ד' דהא בכל מעביר ד"א ברה"ר אפשר לעשות בלי דחיה דהיינו לישא פחות מד"א, וכיון דאפשר בלא דחי' אסור להעביר ד"א מצד מכשירין רק בדבר שיש בו בלא"ה דחיות שבת וזה לא שייך בתק"ש דהא תק"ש אינה מלאכה, לפ"ז מתורץ גם קושי' ה' דכאן ל"ק כלל דלמא שתא יוציאנו מרה"י לרה"ר, די"ל דרבא אמר טעם שיהי' נכון אליבא דכ"ע ומשום שתא יוציאנו לא שייך אליבא דר"א, דלדידיה מכשירין של שופר דוחה שבת ומותר להוציא להוליך אצל בקי כי א"א בענין אחר משא"כ במעביר שיש תקנה לילך פחות מד"א, מעתה יש לישב גם קושיא ג' ע"פ המבואר באחרונים דאף לב"ש יש איסור הוצאה ביו"ט דילפי' משבת, מ"מ איסור מעבור אינה ביו"ט, וכיון שר"א הוא מתלמידי ב"ש והוא סובר דמכשירי שופר דוחה שבת ליכא למיגזר משום הוצאה מרה"י לרה"ר כ"א שמא יעברנו ד"א ואיסר זה ליתא ביו"ט, והשתא דאתינן להכי מיושב קושיא השניה דר' לוי לשיטתיה שהוא סובר דתק"ש מלאכה היא הוצרך ללמוד מקראי דאי מטעם שמא יעברנו הי' נשאר קשה אליבא דר"א דהא מכשירי שופר דוחה ואם יעבור ד"א לא ישא עון דאף שאפשר לעשות בהיתר בפחות פחות מד"א כנ"ל, יכולין לדחות בידים בהעברה ד"א כיון דבלא"ה יש דחיות שבת במצוה זו במלאכת התקיעה ודמי למילה וכסברת הרשב"א הנ"ל מעתה י"ל שזה כוונת רבא במה שהקשה על ר' לוי, ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי, כלומר כיון דלאו מלאכה היא שפיר י"ל גם אליבא דר"א חשש שמא יעברנו וא"כ ל"ל ללמוד מקרא הא י"ל מטעם גזירה כמו שצריכין לומר גבי לולב ומגלה, לפ"ז מיושב גם הקושיא ששה על רמב"ם, דלדידן שאין מכשירין דוחה שבת יש לומר דגזרו גם משום הוצאה מרשות לרשות ע"ב באריכות:
תומת ישרים סי' ע"ז, שאלה בפני רבינו מ"ט גזרו בשופר ולא במילה והשיב מצות התלויות בקבוע החדש גזרו שמא טועים אנו בקדוש החודש ואתי לחלל שבת שלא לשם מצוה, אבל מילה שהוא בשמיני וליכא למתלי בטעות לא גזרי' דאי אפי' מייתי ליה ליכא איסורא דאוריי' דמדאוריי' מכשירי מילה דוחין את השבת דכתיב ביום אפי' בשבת עכ"ל, ופלא אנו פסקינן דלא כר"א, עי' שומשי"ב ח"ר קי"א:
רש"י פ' בהר, ביום כפורים ממשמע שנאמר ביוכ"פ אינו יודע שהוא בעשור לחודש א"כ למה נאמר בעשור לחודש אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תרועת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד, ורמב"ן ומזרחי האריכו כי תקיעות כולן של ר"ה ויוכ"פ מותרת הן שהיא חכמה ואינה מלאכה:
תשובת תשב"ץ ח"ב סי' רי"ג, עוד נסתפק לך למה לא בטל תק"ש ביו"ט שחל בשבת משום גזרה שמא יצא חוץ לתחום, ואין בכאן ספק שאין באיסור תחומין איסור דאוריי' ואיך נבטל מצוה דאוריי' משום גזרה שמא יעבור על דברי חכמים ואע"פ שהעמידו דבריהם במקום עשה ואמרו שופר של ר"ה אין מעבירן עליו התחום, זהו לעבור עליו את התחום כשהשופר אינו בכאן אבל לבטל את התקיעה למי שיש לו שופר והוא בקי מפני חשש מפני שאינו בקי שמא יצא חוץ לתחום אין להחמיר כל כך באיסורין דרבנן ואפי' לדברי גאונים ז"ל ג' פרסאות הוא מה"ת אין להחמיר כל כך מפני שני דברים, האחד שאין מבטלין מצות עשה דאוריי' משום חשש שלא יעבור על מצות ל"ת גרידא שאפי' לעבור עליו בידים מותר דקי"ל עשה דל"ח, ותחומין אפי' למ"ד דאוריי' אין בהן כרת אפי' בשבת אלא לאו דאל יצא איש, וכ"ש ביו"ט שכל מלאכות שבו אינן אלא בלאו, ועוד דמילתא לא שכיח היא שיצא אדם חוץ לשלש פרסה לילך אצל בקי ואין לחוש לכל זה וכו' ע"ב, ואמרי בינה דינו שבת סי' ל"ד כתב עליו, הא יו"ט הוא עשה ול"ח וי"ל לרבינו יונה ביבמות דף ו' דעשה שבתון לא קאי רק על אבות מלאכות ולא על ל"ת כמו מחמר, א"כ ממילא תחומין דהוא מאל יצא אינו רק ל"ת, והא דקאמר הש"ס על אין מעבירין עליו את התחום משום דהוי עשה ול"ת, הוא אם תחומין דרבנן ורק משום לתא דהוצאה הוא ומשום סיג וגדר עשאו חז"ל כחומר עשה ול"ת, אבל אי תחומין יב מיל דאוריי' ואינו רק כחומר ל"ת שפיר דחי העשה דשופר לל"ת, אולם יש להתבונן ביו"ט דליכא חייב מיתה וע"כ קאי העשה על כל איסורי מלאכה ביו"ט, וצ"ל לדעת רבינו יונה דאף ביו"ט לא קאי העשה רק על אבות מלאכות שהם בשבת בחיוב סקילה ולא על מה שאינו אב מלאכה ותחומין אף יב מיל אם הוא מה"ת אין בו אלא ל"ת עכ"ל ועי' מנחת חינוך סי' כ"ד:
שואל ומשיב ח"ר קי"א מביא קושי' דבזה"ז ל"ש גזירה ש"י דליכא עכשיו ר"ה כלל ול"ש חשש תורה, וא"ל דאף דבטל הטעם הו"ל דבר שבמנין דז"א לפמש"כ בתוספות שבת סי' ש"ג סקל"ו, דכל דבר דבשעת שתקנו חז"ל הגזירה הי' מקומות שלא הי' שייך החשש שוב גם בזה"ז בטל הגזירה וה"ה כאן, ועי' כלל תחומין הבאתי תוס' רי"ד שיש גם בזה"ז ר"ה: