עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ו · פרט ב המקדש בעד אחד
ריף כתב אר"נ אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודה וכן הלכתא, וכתב בשל"ג נראה בעיני אם הוחזקו באותן הקדושין ועומדין בחזקת איש ואשתו אע"פ שאין להם עדי קדושין ולא עדי ייחוד שלא נתיחד בפני עדים הכשרים להם הואיל ומוחזק במקומן בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו כמו עדות ברורה גמורה:
רמב"ם פ"ד מאישות ה"ו, המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואע"פ ששניהם מודין ק"ו למקדש שלא בעדים, ולח"מ מביא תה"ד דאם אחר ע"א בפני ובפני חברי קידש דחוששין לכ"ע, וקשה על זה א"נ מה הקשו בגמרא מההיא דאומר לאשה קדשתך נימא דהתם איירי שאמר ע"א בפני ובפני חברי קדש כיון דחוששין בהא לכ"ע, ועי' רמב"ם פ"ט הלכה ט"ז:
טור סי' מ"ב כתב, המקדש שלא בעדים ואפי' בפני ע"א אינם קדושין ואפי' שניהם מודים בדבר ובספר המצות כתב שחוששין לקדושין להצריכה גט, וכתב רמ"א יש מחמירן אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש וב"ש כתב בשם הב"ח, אם אחד מכחיש ואומר שלא הי' קידושין כלל אז זה שאמר כדברי העד שהי' קידושין צריך לחוש. אבל אם אחד מכחיש ואמר שהי' קידושין אלא כוונתו הי' לשחוק אז אף השני אין צריך לחוש ע"ש, ועי' ט"ז:
ראש אלו מגלחין סי' ע"ט מביא שיטות אם מתאבלין עפ"י ע"א ומסיים והא דע"א נאמן באיסורין הני חילי לסמוך עליו להתיר דגמרי' תן וספרה לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמירין עפ"י ע"א:
רשב"א בקידושין כתב, ד"ה אמר אביי א"ל ע"ת אכלת חלב וכו' מי דמי החם לא איתחזק הכא איתחזק איסור א"א אלמא בכל דבר דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן, הלכך לאסור את המותר דליכא למימר דאיתחזק היתרא דלא אמרינן ליה בשום דוכתא ע"א נאמן בין שתק בין אמר איני יודע, וההיא דניזקין טעמא אחרינא אית ליה דמשום פועל דחזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרי' דכשאינו בידו לא מהימן וכו' וראב"ד מביא ראיה דע"א בעלמא מהימן באיסר מדאמר התם גבי מטמא המדמע בשוגג פטור כדי שיודעהו אלמא מהימן ע"ש, מש"כ רשב"א דליכא למימר חזקת היתר מתקשים בו אחרונים מ"ש איסור מהיתר, גם להיתר יש חזקה עי' בשעה"ת:
מרדכי פיק דחולין, תימא איך איש אחד נאמן על השחיטה הא אמרי' היכי דאיתחזק איסורא ע"א לא מהימן ועוד מאחר שהשוחט אחר שנשחט לאו בידו, וי"ל בפי' רא"ם הא דאמר ע"א אינו נאמן היינו באנשים ריקם אבל בע"א מהימן יכשר סמכינן עילויה וכו' אבל לפי' ר"ת דפי' מה שהי' כבר בידו לא צריכי לכולי האי, ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לא בעינא תרי אע"ג דאיתחזק איסורא ע"ש, בימי בחרות הקשה לי הבחור המופלג מו"ה חיים בנו של האי גאון רבינו מר"ם שיק ז"ל, האיך מפרנס המרדכי גמרא בגיטין שהקשה מכהן גדול ודו"ק:
פנ"י פ"ב דחולין כתב לישב, דע"א לא מהימן דוקא היכא דחזקה לא איתרע כלל שלילי דברי עד הי' דבר ברור כודאי איסור כגון טבל קונמות וכו' מה שאין כן הכא לענין שחיטה דמעשים בכל יום שסומכים אפי' על נער או נערה שהולכין לשחוט ואומרין שנשחט ע"פ שוחט מומחה ולא אמרי' כיון דאיתחזק איסורא בעינן תרי כיון דאפי' בלא דברי עדותן כבר איתרע לה חזקת איסור טובא ומידי ספק לא יצאה אם נשחטה כהוגן או נתנבלה וא"כ הו"ל כחתיכות ספק נבילה או סימן דקי"ל בפשיטות דע"א נאמן בהם כנ"ל נכון בעזה"י עכ"ל:
ב"י קכ"ז מביא מצאתי כתוב מש"פ ר"ת דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאמר איני יודע אינו נאמן נראה דהיינו לבעה"ב ובני ביתו דוקא שמפסידו מתון להם אינו נאמן אבל אחרים לא כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה"ב דע"א נאמן באיסורין:
ד"מ מביא אם הי' היין של שותפים וע"א אמר נאסר היין שלכם ואחד מכחישו ואחד שותק זה ששותק אסור בו וזה שמכחישו מותר בו וכן שאר ב"א מותרים בו אע"פ שאין יודעין להכחישו:
פנ"י גיטין דף ה' ד"ה רש"י בתרי סגי דלהוי סהדי דאמר שליח בפני נכתב עכ"ל ואע"ג דבכה"ג הוי עד מפי עד כיון דקושטא דמילתא רוב בקיאין הן ותו לא מקרי איתחזק איסורא ומדינא ע"א נאמן באיסורין ומש"ה אשה נאמנת לומר בפני נכתב וא"כ עד מפי עד נמי כשר כדאיפסק הלכתא דעד מפי עד כשר בבכור וה"ה לכל איסורין שאשה כשרה לה:
ש"ך קכ"ז סקי"ד מביא נמ"י ר"פ אשה רבה מביא ריטב"א דוקא בעדות דבר ערוה דבעינן שנים והאמינו לזה שאומר שמת כשנים אבל באיסר דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחיש היי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל, דלא כמריק שורש ל"ג שפסק בשוחט שנאמן כשנים, אבל המחבר בסי' א' פסק כמריק וכן בטור ח"מ מ"ו, ונראה ראיה מסוף סוטה גבי ע"א שראה ההורג וכו' ואפשר לומר דעת ריטב"א דודאי היכי דגלי לן קרא דע"א נאמן הו"ל כתרי דהא התורה האמינתו כשנים, אבל היכי דלא גלי לן קרא אלא דמסברא אי מתקנת חכמים הוא נאמן כה"ג אינו חשוב כשנים אלא בעדות אשה חז"ל האמינהו לחד כתרי אין דבריו של אחד במקום שנים, ובעגלא ערופה ילפי' מקרא דלא נודע ע"א נאמן, וה"ה בשבועה דגלי קרא שע"א קם לשבועה ע"ש, ועי' שמ"ק כתובות דף כ"ב ד"ה בכל מקום שהאמינו תורה ע"א:
אם ע"א נאמן נגד חזקה עשוי להשתנות נראה מירושלמי מובא בתוי"ט יומא פ"ג הרואה אומר ברקאי הקשה האיך ע"א נאמן ותי' עבידי לגלויי ע"ש משמע בלא זה אינו נאמן ודו"ק אמרי בינה שחיטות סי' ג' מתקשה בו, [ע"ש בירושלמי אפי' אשה נאמנות שנולד התינק למול בשבת, ושמ"ק כתובות דף ע"ב מביא שיטות אם נשים נאמין באיסורין] ועי' תוס' קידושין דף פ"ד בני זה בן י"ג שנה תימא הא אע"א נאמן באיסורין, וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו, ועי' בחרם שיק ח"מ קמ"ז:
ש"ש ש"ו פי"ט הקשה היכא נאמנות אשה לומר טמאה אני לך כיון דכל נשים בחזקת טהרה לבעליהן ווסית לאו דאוריי' ואין ע"א נגד חזקה מהימן ותי' מצד שויא נפשה ח"א, דוקא לאפוקי נפשה מבעלה כתב הר"ן סוף נדרים שאינה נאמנות כיון דהיא משועבדת לבעלה אבל לומר שראתה נדה אינה מפקעת מבעלה ע"ש פרק ז' שהקשה למה נאמנת לומר שאין דם זה מן המקור כיון רוב דם מן המקור ע"ש:
כתובות דף כ"ב אם יש עדים שהי' א"א אינה נאמנת, וכתב הפנ"י אבל אם מת בעלה ודאי חוששין לקדושי שני דשויה אנפשיה חתיכה דאסורי, וקשיא לי לשיטת הסוברים דע"א שהעיד שמת בעלה נאמן מדאוריי' ומצאתי סמך בספרי פ' שופטים לא יקים ע"א באיש, אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ד"ר יודא, והא דאסקינן ביבמות משום עגונא הקילו רבנן היינו שלא להחמיר מדרבנן, ולשיטתם ע"כ צ"ל דהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאיסר דוקא כגון בעידי טומאה אבל להתיר ע"א נאמן ואפשר דה"ט דמקדש בע"א אין חוששין לקידושין דע"א אינו נאמן לאיסר אבל להתיר נאמן, וא"כ תקשי דברי טור קנ"ב שכתב בההיא דמשנתינו שאם נתקדשה לאחר אינה צריכה גם ממנו, ואמאי הא מדאוריי' נאמנת להתיר עצמה דכל היכי דע"א נאמן אפי' הבע"ד בעצמו נאמן, ולמאן דס"ל דטעמא דע"א נאמן בעגונא מדאוריי' היינו משום דדייקי ומינסבא וא"כ שייך האי טעמא אפי' בגירושין כדמוכח בשמעתין בתוס' ע"ב, לדעתי הקלישה שרק לאמור מת בעלה ע"א נאמן להתיר גם שהוא דבר שבערוה אבל לא בענין אחר אם הוא דבר שבערוה, עפ"י מרי"ק סי' ע"ב, שסובר כפשטות הלשון בגמרא ריש בגיטין איתחזק איסר וגם דבר שבערוה אבל דבר שבערוה ולא איתחזק נאמן ע"א ע"ש, ותוס' בכתובות דף כ"ב הקשה בחטאת קאי ותי' אשה דייקי ומינסבא תרעי חזקה, א"כ אין כאן חזקה עם דבר שבערוה, ע"כ עד אחד נאמן מדאוריי' ודו"ק, עי' תשובת רעק"א סי' קכ"ד:
בסי' קכ"ז מבואר כל שבידו נאמן, לרש"י הטעם משום מגו ולראש משום בעלים ונפ"מ אם נתן לו יין מבושל עי' ש"ך ואדמ"ו בכ"ס יו"ד פ"ב כתב הא דנאמן משום דבידו נראה להסביר בטוב טעם כיון דבמקום דליכא חזקה מנגדתו נאמן, לכן כל שבידו לעשות כמו שרוצה ליכא חזקה דהוא כמו שהי' דהא לפנינו שחפץ ורוצה שיהי' אסור שבידו לאסרו שוב ליכא חזקת היתר דהרי בידו לשנות הוי כחזקה שעשוי להשתנות ונסתלקה החזקה ממילא נאמן ככל עד שנאמן היכא דלא איתחזק איסורא, ודבר זה למדתי מתורתו של מריק שרש ע"ב שכתב כל שבידו הוא כלא איתחזק והוי כפלגא וכיון דע"א נאמן היכא דלא איתחזק לכן נאמן ג"כ באתחזק והוא בידו אלו דבריו ז"ל עכ"ל הזהב: