אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ו › פרט א המקדש בעד אחד

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ו · פרט א המקדש בעד אחד

עט סופר חלק א כלל ו

קידושין דף ס"ה, א"ר יודא המקדש בע"א אין חוששין לקידושין בעי מיניה שניהם מודים מהו אין ולאו ורפיא בידיה וכו', מאי הוה עלה, רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין, ר"פ אמר חוששין לקידושין, א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר ממון, אי מה להלן הודאת בעל דבר כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א"ל התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני, מר זוטרא ורב אדא סבא פליג ניכסייהו בהדי הדדי אתי לקמיה דרב אשי אמרו ליה ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי, או דילמא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי, אמר להו לא איברו סהדי אלא לשקרי [פרש"י הודאת בע"ד כמאה עדים, דכתיב אשר יאמר כי הוא זה, הרי שסמך על מקצת הודאתו, לא קמחייב אחרינא, פרש"י אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא, הכא קמחייב לאחרינא שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה]: תוס' לא איברו סהדי אלא לשקרי, מכאן אמר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין וכו', ועי' במקנה כלל ב', פרט ב' אם קנין אודיתא צריך עדים: רשב"א כתב פרש"י חייב לאחרינא שקרובותיה נאסרות קשיא לי אי הכי גר וגיורת ומי שאין לו קרובים דלא מחייבי לאחרינא נימא הודאת בע"ד כמאה עדים וכו' ומסתברא דה"פ מיחייבא לאחרינא דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא דמא אית להו עליה ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני ואפי' לר"נ דאמר המגביה מציאה לחברו לא קני חברו ויהיב טעמא משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות אבל כאן שאין לאדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה מאי חב לאחרים איכא, ועוד אפי' במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשו להן בפנינו בעל כרתן נאמנות היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, כדמשמע פ"ק דמציעא דאמרי' התם תצא שובר אמר רבה ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחל כלומר וכיון דאפשר למחול לבעל נאמנת במגו וה"נ לא שנא, וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאומר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בע"ד, הו"א דלעולם לא תיהייתא מלתא אלא בסהדי משום דכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב והלכך עדיות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן ותדע לך דאלו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים הי' והלכו להם למ"ה אינו נאמן, ואלו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם לת"ה או שמתו נאמנת דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת דהא לא מחייבי ממש לאחרינא ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דיבר והודאתה כחו שאינה אע"פ שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל עכ"ל, וריטב"א כתב דמחייב לאחרים פי' לחייב הבא עליה חייב מיתה הילכך לא מהימנא: פנ"י כתב תמיה לי טובא דלקושטא דמילתא הך דדבר שבערוה עיקר מילתא לא כתיב לענין קידושין אלא לענין עדות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדות ברורה שזינתה והתם ע"כ לא איירא קרא אלא כשהיא מכחיש משא"כ אם שניהם מודים ודאי חייב לגרשה, א"כ תו לא מצינן למידרש הך ב"ש כלל לענין שניהם מודין כיון דפשטא דקרא לא מצינן לאוקמי בכה"ג, א"כ אכתי בקידושין נמי מנ"ל לאוקמי הך ג"ש גופא לענין שניהם מודין דלא תהני לגבי דנפשייהו מיהת וכו' אלא דהא לא מהני בקידושין אף בשניהם מודין ממילא אתיא לן מסברא דכיון דעיקר ענין קידושין היינו לאסרה אכולו עלמא בהקדש דליקו עלה באיסר וחזקת אשת איש והכא כיון דלענין לחייב לאחרינא לא מהני הנך קידושין לפי שאינן יודעין כלל מקידושין והיא בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר כדפרישית דכל לאפוקי מחזקת קמייתא בעינן שני עדים דוקא דומי' דממון, ממילא דלא הוה קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו שאין קידושין לחצאין ע"ב, ועי' בכתובות סי' ל"ו שמאריך וקצה"ח סי' רמ"א ע"ש: בתשובת בית יוסף סי' יו"ד ראיתי איזה דברים חדשים ואעתק בקיצרר הקשה דאי ילפינן דבר מממון היאך ס"ד למימר דחוששין והלא כלל גדול הוא שאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', דליכא למימר דכי אין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא להתיר אבל לאסור לא אמרי' דבפ"ק כתובות אר"א אין האשה נאסרה על בעלה פחות משנים משום דהוי דבר שבערוה ונראה דמדאוריי' ודאי אין חוששין משום דהוי דבר שבערוה אבל מדרבנן בעו אי חוששין כיון דשניהם מודים ולישנא דחוששין הכי משמע אלא קאמר מקודשת ש"מ דמדאוריי' לא מספקא להו כלל דאינם קידושין אלא מדרבנן וכו' ועוד נראה דאפי' מדאוריי' ובהא פליגי דמר סבר לא שייך הכא למילף דבר דבר מממון דס"ד דלא קרוי דבר שבערוה אלא דבר שהוא עכשיו ערוה והוא גם כן קודם לכן ערוה ל"ש לאיסור ל"ש להתיר, אבל דבר שאינו עכשיו ערוה ונתרצה לעשותו ערוה כגון הכא שהיא פנויה ובע"א נחוש לקידושין לא מקרי דבר שבערוה ולכך לא שייך הכא למילף דבר דבר ממון, ומ"ס דבקידושין איתעבידא ערוה דבר שבערוה מקרי וכו' ואח"כ מחדש דמאי דאמרי' המקדש בע"א אין חוששין לקידושין היינו בדליכא אלא ע"א לבד אבל אם יש שני עדים שראו הקידושין אע"פ שלא ראתה היא אלא האחד ה"ז מקודשת לדברי הכל עכ"ל, ולא זכיתי להבין כיון שלא ידעה שיש עוד עד תוכל לאמור משחק אני כיון שידעה המקדש בע"א אין חוששין לקידושין וצ"ע:

המחבר סי' כ"ז כתב א"ל הרי את אשתו זקוקתי וכו' מקודשת אם הבינה דבריו, וכתב אב"מ משמע דאפי' אין העדים יודעין אם הבינה, כל שהיא אומרת שהבינה הוי קידושי ודאי, וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים, ואפשר כיון דעיקר קידושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי חלקת וכו' א"כ עיקר דבר שבערוה מצד הבעל הוא ולכן לא בעינן עדים אלא לגוף הקידושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה עי' שו"מ ח"ד סי' ל"ז, ומר"י צאהלן סי' רמ"ז הקשה על ב"י קמ"ח שכתב שגם היא צריכה לראות העדים, מה לנו ולכוונתה כיון שהוא רואה ובעל לשם קידושין, ר"ן ורשב"א לא כתבו אלא שהוא צריך שיראה את העדים אבל היא לא הוזכר כלל, הובא באמרי בינה גב"ח סי' כ"ט:

גיטין דף ב' ע"א נאמן באיסורין, תו וא"ת מנ"ל דע"א נאמן, וי"ל דילפינן מנדה, וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול, ורמב"ן כתב וי"מ משום דכתיב וספרה לה, וק"ל התם אתחזק איסורא שאפי' פירסה נדה עמו במטה סופרת לה וכו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה אבל בשאר עדיות לא, אי נמי התם א"א וכו': כתובות דף כ"ג ע"א נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה וכו' כתב השמ"ק תיפק ליה ע"א בקידושין אינו כלום, אעפ"י שאמר שנתקדשה בפני שנים, יש מתרצים ר"פ לטעמי' דאמה המקדש בע"א חוששין וכו' וא"ת תיפק ליה ע"א בהכחשה אינו כלום אפי' ר"פ מודה שאין חוששין לו, וי"ל דמיירי שזרק לה קידושין זה אומר קרוב לו וז"א קרוב לה ע"ש ותה"ד סי' הי"ב: גיטין דף נ"ד הראש הקשה על רש"י שסובר בידו נאמן משום מגו, ובס"ת משמע דאם הס"ת ביד הסופר נאמן אעפ"י שכבר נכתב ואין בידו לקלקל ע"ש וטוב גיטין מאריך ותוכן דבריו דרש"י סובר דאתחזק והוא בידו נאמן להתיר משום דבידו מגרע החזקה וה"ל כלא אתחזק, ע"כ נאמן להתיר, אבל לאסור לא אהני לן מה דאינו נגד החזקה דאף בלא אתחזק אינו נאמן לאסור מטעם שכתב הפנ"י דה"ל ממון דאינו נאמן בכל ענין ולכך צריך לטעמו דמיגו ואף דבממון בעי עדות ולא מהני ע"א אף ע"י מגו, מ"מ לפמ"ש ר"ן פרק האומר בסוגי' דיש לו בנים נאמן דבידו לעשות מעשה נאמן אף נגד חזקה ואלים משאר מיגו דכל כה"ג ה"ל כעדים ע"ש, ודוקא הבעלים מצי למימר כל כמינך לאסור להפסיד ממון שלי אבל לכ"ע הו"ל דין ע"א באיסורין לאסור עליהם כדעת מצאתי כתוב שמביא ב"י אמנם כל זה אם אינו נגד החזקה מדינא נאמן ע"א אי לאו טעמא דהפסד ממון מש"ה בעי הכחשת בעלים דוקא, אבל נגד חזקה ממש אם נאמר גם להתיר אינו נאמן, ה"ה לאסור אף לאחרים שהרי אין הטעם דאינו נאמן משום הפסד ממון וזה פשוט וכו' ושאל ס"ת ביד מי אם כבר יצא ס"ת מידו א"כ הו"ל איתחזק היתרא כיון שיצא ממנו בתורת כשר כמו שהוכיח ש"ש [ש"ו פ"ז] דהוא חזקה אלימתא טובא מה שהוחזק בהיתר וכיון שכן כל עדותו עתה נגד החזקה שאין בידו לגרעה עוד דבהא ודאי אין עדותו מועיל גם לאחרינו ע"ש, ובשו"ת ח"ר רס"ב מסביר יותר עם סברת תב"ש פי' זי סקכ"ט בנאבד הסכיון ויצא בחזקת היתר ופר"ח הקשה ומה בכך שיצא בהיתר כיון שנמצא אח"כ פגומה, וכתב שמצינו בכתובות דף כ"ד אר"י אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בקדשי גבול, פרש"י גדולה חזקה שאין ב"ד יכול להוציא דבר מחזקתו ע"ש: רמב"ם פ"ד מק"פ השוחט פסח על בני חבורה וא"ל לאחר זמן את פסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתו אם הי' נאמן להם סומכין עליו ואם לאו שורש הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויבא פסח שני, וראב"ד משיג, וכ"מ מביא תוספתא פ"ד ע"ש ושו"מ ח"ר סי' רס"ג, הקשה מתנ"ע אם הי' מבני חבורה אז נאמן מתוך שנאמן להפסיד עצמו וכו', ע"כ מיירי שאינו מבני חבורה א"כ אין אדם משום עצמו רשע כמש"כ מרדכי אם אמר אזכרות כתבתי שלא לשמן כוונה רק סתמא ולא כיון לשמה דאל"כ אין אדם מ"ע רשע, ול"ש שרוצה לעשות תשובה כיון שאינו מבני חבורה ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה