אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ו

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ו

עט סופר חלק א כלל ה

פרט א המקדש בעד אחד

קידושין דף ס"ה, א"ר יודא המקדש בע"א אין חוששין לקידושין בעי מיניה שניהם מודים מהו אין ולאו ורפיא בידיה וכו', מאי הוה עלה, רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין, ר"פ אמר חוששין לקידושין, א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר ממון, אי מה להלן הודאת בעל דבר כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א"ל התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני, מר זוטרא ורב אדא סבא פליג ניכסייהו בהדי הדדי אתי לקמיה דרב אשי אמרו ליה ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי, או דילמא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי, אמר להו לא איברו סהדי אלא לשקרי [פרש"י הודאת בע"ד כמאה עדים, דכתיב אשר יאמר כי הוא זה, הרי שסמך על מקצת הודאתו, לא קמחייב אחרינא, פרש"י אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא, הכא קמחייב לאחרינא שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה]: תוס' לא איברו סהדי אלא לשקרי, מכאן אמר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין וכו', ועי' במקנה כלל ב', פרט ב' אם קנין אודיתא צריך עדים: רשב"א כתב פרש"י חייב לאחרינא שקרובותיה נאסרות קשיא לי אי הכי גר וגיורת ומי שאין לו קרובים דלא מחייבי לאחרינא נימא הודאת בע"ד כמאה עדים וכו' ומסתברא דה"פ מיחייבא לאחרינא דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא דמא אית להו עליה ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני ואפי' לר"נ דאמר המגביה מציאה לחברו לא קני חברו ויהיב טעמא משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות אבל כאן שאין לאדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה מאי חב לאחרים איכא, ועוד אפי' במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשו להן בפנינו בעל כרתן נאמנות היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, כדמשמע פ"ק דמציעא דאמרי' התם תצא שובר אמר רבה ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחל כלומר וכיון דאפשר למחול לבעל נאמנת במגו וה"נ לא שנא, וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאומר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בע"ד, הו"א דלעולם לא תיהייתא מלתא אלא בסהדי משום דכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב והלכך עדיות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן ותדע לך דאלו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים הי' והלכו להם למ"ה אינו נאמן, ואלו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם לת"ה או שמתו נאמנת דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת דהא לא מחייבי ממש לאחרינא ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דיבר והודאתה כחו שאינה אע"פ שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל עכ"ל, וריטב"א כתב דמחייב לאחרים פי' לחייב הבא עליה חייב מיתה הילכך לא מהימנא: פנ"י כתב תמיה לי טובא דלקושטא דמילתא הך דדבר שבערוה עיקר מילתא לא כתיב לענין קידושין אלא לענין עדות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדות ברורה שזינתה והתם ע"כ לא איירא קרא אלא כשהיא מכחיש משא"כ אם שניהם מודים ודאי חייב לגרשה, א"כ תו לא מצינן למידרש הך ב"ש כלל לענין שניהם מודין כיון דפשטא דקרא לא מצינן לאוקמי בכה"ג, א"כ אכתי בקידושין נמי מנ"ל לאוקמי הך ג"ש גופא לענין שניהם מודין דלא תהני לגבי דנפשייהו מיהת וכו' אלא דהא לא מהני בקידושין אף בשניהם מודין ממילא אתיא לן מסברא דכיון דעיקר ענין קידושין היינו לאסרה אכולו עלמא בהקדש דליקו עלה באיסר וחזקת אשת איש והכא כיון דלענין לחייב לאחרינא לא מהני הנך קידושין לפי שאינן יודעין כלל מקידושין והיא בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר כדפרישית דכל לאפוקי מחזקת קמייתא בעינן שני עדים דוקא דומי' דממון, ממילא דלא הוה קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו שאין קידושין לחצאין ע"ב, ועי' בכתובות סי' ל"ו שמאריך וקצה"ח סי' רמ"א ע"ש: בתשובת בית יוסף סי' יו"ד ראיתי איזה דברים חדשים ואעתק בקיצרר הקשה דאי ילפינן דבר מממון היאך ס"ד למימר דחוששין והלא כלל גדול הוא שאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', דליכא למימר דכי אין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא להתיר אבל לאסור לא אמרי' דבפ"ק כתובות אר"א אין האשה נאסרה על בעלה פחות משנים משום דהוי דבר שבערוה ונראה דמדאוריי' ודאי אין חוששין משום דהוי דבר שבערוה אבל מדרבנן בעו אי חוששין כיון דשניהם מודים ולישנא דחוששין הכי משמע אלא קאמר מקודשת ש"מ דמדאוריי' לא מספקא להו כלל דאינם קידושין אלא מדרבנן וכו' ועוד נראה דאפי' מדאוריי' ובהא פליגי דמר סבר לא שייך הכא למילף דבר דבר מממון דס"ד דלא קרוי דבר שבערוה אלא דבר שהוא עכשיו ערוה והוא גם כן קודם לכן ערוה ל"ש לאיסור ל"ש להתיר, אבל דבר שאינו עכשיו ערוה ונתרצה לעשותו ערוה כגון הכא שהיא פנויה ובע"א נחוש לקידושין לא מקרי דבר שבערוה ולכך לא שייך הכא למילף דבר דבר ממון, ומ"ס דבקידושין איתעבידא ערוה דבר שבערוה מקרי וכו' ואח"כ מחדש דמאי דאמרי' המקדש בע"א אין חוששין לקידושין היינו בדליכא אלא ע"א לבד אבל אם יש שני עדים שראו הקידושין אע"פ שלא ראתה היא אלא האחד ה"ז מקודשת לדברי הכל עכ"ל, ולא זכיתי להבין כיון שלא ידעה שיש עוד עד תוכל לאמור משחק אני כיון שידעה המקדש בע"א אין חוששין לקידושין וצ"ע:

המחבר סי' כ"ז כתב א"ל הרי את אשתו זקוקתי וכו' מקודשת אם הבינה דבריו, וכתב אב"מ משמע דאפי' אין העדים יודעין אם הבינה, כל שהיא אומרת שהבינה הוי קידושי ודאי, וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים, ואפשר כיון דעיקר קידושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי חלקת וכו' א"כ עיקר דבר שבערוה מצד הבעל הוא ולכן לא בעינן עדים אלא לגוף הקידושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה עי' שו"מ ח"ד סי' ל"ז, ומר"י צאהלן סי' רמ"ז הקשה על ב"י קמ"ח שכתב שגם היא צריכה לראות העדים, מה לנו ולכוונתה כיון שהוא רואה ובעל לשם קידושין, ר"ן ורשב"א לא כתבו אלא שהוא צריך שיראה את העדים אבל היא לא הוזכר כלל, הובא באמרי בינה גב"ח סי' כ"ט:

גיטין דף ב' ע"א נאמן באיסורין, תו וא"ת מנ"ל דע"א נאמן, וי"ל דילפינן מנדה, וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול, ורמב"ן כתב וי"מ משום דכתיב וספרה לה, וק"ל התם אתחזק איסורא שאפי' פירסה נדה עמו במטה סופרת לה וכו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה אבל בשאר עדיות לא, אי נמי התם א"א וכו': כתובות דף כ"ג ע"א נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה וכו' כתב השמ"ק תיפק ליה ע"א בקידושין אינו כלום, אעפ"י שאמר שנתקדשה בפני שנים, יש מתרצים ר"פ לטעמי' דאמה המקדש בע"א חוששין וכו' וא"ת תיפק ליה ע"א בהכחשה אינו כלום אפי' ר"פ מודה שאין חוששין לו, וי"ל דמיירי שזרק לה קידושין זה אומר קרוב לו וז"א קרוב לה ע"ש ותה"ד סי' הי"ב: גיטין דף נ"ד הראש הקשה על רש"י שסובר בידו נאמן משום מגו, ובס"ת משמע דאם הס"ת ביד הסופר נאמן אעפ"י שכבר נכתב ואין בידו לקלקל ע"ש וטוב גיטין מאריך ותוכן דבריו דרש"י סובר דאתחזק והוא בידו נאמן להתיר משום דבידו מגרע החזקה וה"ל כלא אתחזק, ע"כ נאמן להתיר, אבל לאסור לא אהני לן מה דאינו נגד החזקה דאף בלא אתחזק אינו נאמן לאסור מטעם שכתב הפנ"י דה"ל ממון דאינו נאמן בכל ענין ולכך צריך לטעמו דמיגו ואף דבממון בעי עדות ולא מהני ע"א אף ע"י מגו, מ"מ לפמ"ש ר"ן פרק האומר בסוגי' דיש לו בנים נאמן דבידו לעשות מעשה נאמן אף נגד חזקה ואלים משאר מיגו דכל כה"ג ה"ל כעדים ע"ש, ודוקא הבעלים מצי למימר כל כמינך לאסור להפסיד ממון שלי אבל לכ"ע הו"ל דין ע"א באיסורין לאסור עליהם כדעת מצאתי כתוב שמביא ב"י אמנם כל זה אם אינו נגד החזקה מדינא נאמן ע"א אי לאו טעמא דהפסד ממון מש"ה בעי הכחשת בעלים דוקא, אבל נגד חזקה ממש אם נאמר גם להתיר אינו נאמן, ה"ה לאסור אף לאחרים שהרי אין הטעם דאינו נאמן משום הפסד ממון וזה פשוט וכו' ושאל ס"ת ביד מי אם כבר יצא ס"ת מידו א"כ הו"ל איתחזק היתרא כיון שיצא ממנו בתורת כשר כמו שהוכיח ש"ש [ש"ו פ"ז] דהוא חזקה אלימתא טובא מה שהוחזק בהיתר וכיון שכן כל עדותו עתה נגד החזקה שאין בידו לגרעה עוד דבהא ודאי אין עדותו מועיל גם לאחרינו ע"ש, ובשו"ת ח"ר רס"ב מסביר יותר עם סברת תב"ש פי' זי סקכ"ט בנאבד הסכיון ויצא בחזקת היתר ופר"ח הקשה ומה בכך שיצא בהיתר כיון שנמצא אח"כ פגומה, וכתב שמצינו בכתובות דף כ"ד אר"י אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בקדשי גבול, פרש"י גדולה חזקה שאין ב"ד יכול להוציא דבר מחזקתו ע"ש: רמב"ם פ"ד מק"פ השוחט פסח על בני חבורה וא"ל לאחר זמן את פסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתו אם הי' נאמן להם סומכין עליו ואם לאו שורש הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויבא פסח שני, וראב"ד משיג, וכ"מ מביא תוספתא פ"ד ע"ש ושו"מ ח"ר סי' רס"ג, הקשה מתנ"ע אם הי' מבני חבורה אז נאמן מתוך שנאמן להפסיד עצמו וכו', ע"כ מיירי שאינו מבני חבורה א"כ אין אדם משום עצמו רשע כמש"כ מרדכי אם אמר אזכרות כתבתי שלא לשמן כוונה רק סתמא ולא כיון לשמה דאל"כ אין אדם מ"ע רשע, ול"ש שרוצה לעשות תשובה כיון שאינו מבני חבורה ע"ש:

פרט ב המקדש בעד אחד

ריף כתב אר"נ אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודה וכן הלכתא, וכתב בשל"ג נראה בעיני אם הוחזקו באותן הקדושין ועומדין בחזקת איש ואשתו אע"פ שאין להם עדי קדושין ולא עדי ייחוד שלא נתיחד בפני עדים הכשרים להם הואיל ומוחזק במקומן בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו כמו עדות ברורה גמורה:

רמב"ם פ"ד מאישות ה"ו, המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואע"פ ששניהם מודין ק"ו למקדש שלא בעדים, ולח"מ מביא תה"ד דאם אחר ע"א בפני ובפני חברי קידש דחוששין לכ"ע, וקשה על זה א"נ מה הקשו בגמרא מההיא דאומר לאשה קדשתך נימא דהתם איירי שאמר ע"א בפני ובפני חברי קדש כיון דחוששין בהא לכ"ע, ועי' רמב"ם פ"ט הלכה ט"ז:

טור סי' מ"ב כתב, המקדש שלא בעדים ואפי' בפני ע"א אינם קדושין ואפי' שניהם מודים בדבר ובספר המצות כתב שחוששין לקדושין להצריכה גט, וכתב רמ"א יש מחמירן אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש וב"ש כתב בשם הב"ח, אם אחד מכחיש ואומר שלא הי' קידושין כלל אז זה שאמר כדברי העד שהי' קידושין צריך לחוש. אבל אם אחד מכחיש ואמר שהי' קידושין אלא כוונתו הי' לשחוק אז אף השני אין צריך לחוש ע"ש, ועי' ט"ז:

ראש אלו מגלחין סי' ע"ט מביא שיטות אם מתאבלין עפ"י ע"א ומסיים והא דע"א נאמן באיסורין הני חילי לסמוך עליו להתיר דגמרי' תן וספרה לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמירין עפ"י ע"א:

רשב"א בקידושין כתב, ד"ה אמר אביי א"ל ע"ת אכלת חלב וכו' מי דמי החם לא איתחזק הכא איתחזק איסור א"א אלמא בכל דבר דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן, הלכך לאסור את המותר דליכא למימר דאיתחזק היתרא דלא אמרינן ליה בשום דוכתא ע"א נאמן בין שתק בין אמר איני יודע, וההיא דניזקין טעמא אחרינא אית ליה דמשום פועל דחזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרי' דכשאינו בידו לא מהימן וכו' וראב"ד מביא ראיה דע"א בעלמא מהימן באיסר מדאמר התם גבי מטמא המדמע בשוגג פטור כדי שיודעהו אלמא מהימן ע"ש, מש"כ רשב"א דליכא למימר חזקת היתר מתקשים בו אחרונים מ"ש איסור מהיתר, גם להיתר יש חזקה עי' בשעה"ת:

מרדכי פיק דחולין, תימא איך איש אחד נאמן על השחיטה הא אמרי' היכי דאיתחזק איסורא ע"א לא מהימן ועוד מאחר שהשוחט אחר שנשחט לאו בידו, וי"ל בפי' רא"ם הא דאמר ע"א אינו נאמן היינו באנשים ריקם אבל בע"א מהימן יכשר סמכינן עילויה וכו' אבל לפי' ר"ת דפי' מה שהי' כבר בידו לא צריכי לכולי האי, ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לא בעינא תרי אע"ג דאיתחזק איסורא ע"ש, בימי בחרות הקשה לי הבחור המופלג מו"ה חיים בנו של האי גאון רבינו מר"ם שיק ז"ל, האיך מפרנס המרדכי גמרא בגיטין שהקשה מכהן גדול ודו"ק:

פנ"י פ"ב דחולין כתב לישב, דע"א לא מהימן דוקא היכא דחזקה לא איתרע כלל שלילי דברי עד הי' דבר ברור כודאי איסור כגון טבל קונמות וכו' מה שאין כן הכא לענין שחיטה דמעשים בכל יום שסומכים אפי' על נער או נערה שהולכין לשחוט ואומרין שנשחט ע"פ שוחט מומחה ולא אמרי' כיון דאיתחזק איסורא בעינן תרי כיון דאפי' בלא דברי עדותן כבר איתרע לה חזקת איסור טובא ומידי ספק לא יצאה אם נשחטה כהוגן או נתנבלה וא"כ הו"ל כחתיכות ספק נבילה או סימן דקי"ל בפשיטות דע"א נאמן בהם כנ"ל נכון בעזה"י עכ"ל:

ב"י קכ"ז מביא מצאתי כתוב מש"פ ר"ת דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאמר איני יודע אינו נאמן נראה דהיינו לבעה"ב ובני ביתו דוקא שמפסידו מתון להם אינו נאמן אבל אחרים לא כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה"ב דע"א נאמן באיסורין:

ד"מ מביא אם הי' היין של שותפים וע"א אמר נאסר היין שלכם ואחד מכחישו ואחד שותק זה ששותק אסור בו וזה שמכחישו מותר בו וכן שאר ב"א מותרים בו אע"פ שאין יודעין להכחישו:

פנ"י גיטין דף ה' ד"ה רש"י בתרי סגי דלהוי סהדי דאמר שליח בפני נכתב עכ"ל ואע"ג דבכה"ג הוי עד מפי עד כיון דקושטא דמילתא רוב בקיאין הן ותו לא מקרי איתחזק איסורא ומדינא ע"א נאמן באיסורין ומש"ה אשה נאמנת לומר בפני נכתב וא"כ עד מפי עד נמי כשר כדאיפסק הלכתא דעד מפי עד כשר בבכור וה"ה לכל איסורין שאשה כשרה לה:

ש"ך קכ"ז סקי"ד מביא נמ"י ר"פ אשה רבה מביא ריטב"א דוקא בעדות דבר ערוה דבעינן שנים והאמינו לזה שאומר שמת כשנים אבל באיסר דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחיש היי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל, דלא כמריק שורש ל"ג שפסק בשוחט שנאמן כשנים, אבל המחבר בסי' א' פסק כמריק וכן בטור ח"מ מ"ו, ונראה ראיה מסוף סוטה גבי ע"א שראה ההורג וכו' ואפשר לומר דעת ריטב"א דודאי היכי דגלי לן קרא דע"א נאמן הו"ל כתרי דהא התורה האמינתו כשנים, אבל היכי דלא גלי לן קרא אלא דמסברא אי מתקנת חכמים הוא נאמן כה"ג אינו חשוב כשנים אלא בעדות אשה חז"ל האמינהו לחד כתרי אין דבריו של אחד במקום שנים, ובעגלא ערופה ילפי' מקרא דלא נודע ע"א נאמן, וה"ה בשבועה דגלי קרא שע"א קם לשבועה ע"ש, ועי' שמ"ק כתובות דף כ"ב ד"ה בכל מקום שהאמינו תורה ע"א:

אם ע"א נאמן נגד חזקה עשוי להשתנות נראה מירושלמי מובא בתוי"ט יומא פ"ג הרואה אומר ברקאי הקשה האיך ע"א נאמן ותי' עבידי לגלויי ע"ש משמע בלא זה אינו נאמן ודו"ק אמרי בינה שחיטות סי' ג' מתקשה בו, [ע"ש בירושלמי אפי' אשה נאמנות שנולד התינק למול בשבת, ושמ"ק כתובות דף ע"ב מביא שיטות אם נשים נאמין באיסורין] ועי' תוס' קידושין דף פ"ד בני זה בן י"ג שנה תימא הא אע"א נאמן באיסורין, וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו, ועי' בחרם שיק ח"מ קמ"ז:

ש"ש ש"ו פי"ט הקשה היכא נאמנות אשה לומר טמאה אני לך כיון דכל נשים בחזקת טהרה לבעליהן ווסית לאו דאוריי' ואין ע"א נגד חזקה מהימן ותי' מצד שויא נפשה ח"א, דוקא לאפוקי נפשה מבעלה כתב הר"ן סוף נדרים שאינה נאמנות כיון דהיא משועבדת לבעלה אבל לומר שראתה נדה אינה מפקעת מבעלה ע"ש פרק ז' שהקשה למה נאמנת לומר שאין דם זה מן המקור כיון רוב דם מן המקור ע"ש:

כתובות דף כ"ב אם יש עדים שהי' א"א אינה נאמנת, וכתב הפנ"י אבל אם מת בעלה ודאי חוששין לקדושי שני דשויה אנפשיה חתיכה דאסורי, וקשיא לי לשיטת הסוברים דע"א שהעיד שמת בעלה נאמן מדאוריי' ומצאתי סמך בספרי פ' שופטים לא יקים ע"א באיש, אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ד"ר יודא, והא דאסקינן ביבמות משום עגונא הקילו רבנן היינו שלא להחמיר מדרבנן, ולשיטתם ע"כ צ"ל דהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאיסר דוקא כגון בעידי טומאה אבל להתיר ע"א נאמן ואפשר דה"ט דמקדש בע"א אין חוששין לקידושין דע"א אינו נאמן לאיסר אבל להתיר נאמן, וא"כ תקשי דברי טור קנ"ב שכתב בההיא דמשנתינו שאם נתקדשה לאחר אינה צריכה גם ממנו, ואמאי הא מדאוריי' נאמנת להתיר עצמה דכל היכי דע"א נאמן אפי' הבע"ד בעצמו נאמן, ולמאן דס"ל דטעמא דע"א נאמן בעגונא מדאוריי' היינו משום דדייקי ומינסבא וא"כ שייך האי טעמא אפי' בגירושין כדמוכח בשמעתין בתוס' ע"ב, לדעתי הקלישה שרק לאמור מת בעלה ע"א נאמן להתיר גם שהוא דבר שבערוה אבל לא בענין אחר אם הוא דבר שבערוה, עפ"י מרי"ק סי' ע"ב, שסובר כפשטות הלשון בגמרא ריש בגיטין איתחזק איסר וגם דבר שבערוה אבל דבר שבערוה ולא איתחזק נאמן ע"א ע"ש, ותוס' בכתובות דף כ"ב הקשה בחטאת קאי ותי' אשה דייקי ומינסבא תרעי חזקה, א"כ אין כאן חזקה עם דבר שבערוה, ע"כ עד אחד נאמן מדאוריי' ודו"ק, עי' תשובת רעק"א סי' קכ"ד:

בסי' קכ"ז מבואר כל שבידו נאמן, לרש"י הטעם משום מגו ולראש משום בעלים ונפ"מ אם נתן לו יין מבושל עי' ש"ך ואדמ"ו בכ"ס יו"ד פ"ב כתב הא דנאמן משום דבידו נראה להסביר בטוב טעם כיון דבמקום דליכא חזקה מנגדתו נאמן, לכן כל שבידו לעשות כמו שרוצה ליכא חזקה דהוא כמו שהי' דהא לפנינו שחפץ ורוצה שיהי' אסור שבידו לאסרו שוב ליכא חזקת היתר דהרי בידו לשנות הוי כחזקה שעשוי להשתנות ונסתלקה החזקה ממילא נאמן ככל עד שנאמן היכא דלא איתחזק איסורא, ודבר זה למדתי מתורתו של מריק שרש ע"ב שכתב כל שבידו הוא כלא איתחזק והוי כפלגא וכיון דע"א נאמן היכא דלא איתחזק לכן נאמן ג"כ באתחזק והוא בידו אלו דבריו ז"ל עכ"ל הזהב:

פרט ג המקדש בעד אחד

ריטב"א כתב לענין שטר קידושין שהוא בכתב ידו בלבד איכא מ"ד דלא מהני כלל דהא מחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ובגיטין דמהני לדין תורה היינו משום דלא מחייבי לאחרינא או משום דכתיב וכתב לה דמשמע אפי' הוא עצמו, אבל רבינו אומר בשם רבו ז"ל דכתב ידו כ"ק עדים דמי ומש"ה כשר בגט מדאוריי' ואע"ג דאין דבר שבערוה וכו' ה"ה דמהני לשטר קידושין דהא איתקש אהדדי ומינה גמרינן שטר קידושין ע"ש: רשב"א יבמות דף ל"א כתב בגיטין מהני כתב ידו היי טעמא אי משים דלא מחייב לאחרינא או משום דכתיב בהן וכתב לה אבל לא בקידושין ע"ש [ועי' תוס' גיטין דף ד' בגירושין חייב לאחרים שאסורה לכהן ע"ש] ונתיבות סי' ל"ו כתב מה שהקשה רשב"א קידושין דף ס"ה דגט שכתב בכ"י כשר בלא ע"ח וע"מ ואם קידש בשטר שנכתב בכ"י פסול בלא ע"מ, לפמ"ש הדברים כפשטן, בקידושין דחב לאחריני אין לו נאמנות בכת"י נגד אחריני ממילא גם גוף הקידושין בטלין כמ"ש הפנ"י אין קידושין לחצאין, משא"כ בגט דנאמן בכת"י נגד אחריני מטעם בידו כמו בעל שאמר גרשתי נאמן מטעם בידו וממילא גם גוף הגירושין קיימין ע"ש עי' שואל ומשיב ח"ד סי' קנ"ח: ר"ן כתב בשם רמב"ן קדשה בשטר שהוא כתב ידו אעפ"י שאין עליו עדים מהני כשהיא מוציאתו כאלו יש עדים בדבר דמי דהא לשויי' שטר לא בעינא לעדים לדידן דקי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי, ובגירושין נמי אע"פ שהוא דבר שבערוה מהני בדיעבד דהא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים הוא אחד משלשה גיטין פסולין שאם נשאת הולד כשר והכא נמי אם קדשה בשטר כזה מקודשת ע"ש, ורמב"ם פ"ג מאישות כתב אם כותב על נייר הרי את מקודשת לי ונותנה בפני עדים וכתב במל"מ ואם חתמו בעדים ונתנה לה בינו לבינה עי' בלח"מ, ואם כתב בכתב ידו הרי את מקודשת לי וחתם בו ונתנו בינו לבינה עי' בתשובת מהר"ם סי' נ"ב איכא מ"ד שהיא מקודשת, ואיכא ח"ד דאינה מקודשה, ואיכא מ"ד דהוי ספק מקודשת, כתב בנת"י פרק ד' אחין ומובא ברמא סי' ל"ב כתב בכ"י ואין עליו עד מקודשת מספק:

פרט ד המקדש בעד אחד

ע"א נאמן לברר מיעוט מרוב:

קידושין דף ס"ג קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, וכתב הר"ן ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך היינו טעמא משום דאיהי דייקי ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא, התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן, וכתב הפנ"י אכתי קשיא לי דניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה אלא לחד מרובא דעלמא וא כ למאי דמספקא ביבמות דף פ"ט באיתחזק איסור דאפשר שאין ע"א נאמן כיון דאיתחזק איסור לא מהימן נגד החזקה ולא מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכו', ונראה דהא לא מהימן ע"א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל דחזקה כי האי דלא איתרע כלל ודאי עדיף מרובא משא"כ במקום ספק בלא דברי העד דאיתרע חזקה שפיר סמכינן אעד אחד, וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב, בזה נתישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר ממקולין ע"פ עדות הטבח אעפ"י שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות ע"ש ובק"א ועי' נמ"י יבמות פ"ח שכתב על גמרא לא איתחזק איסר פרש"י בההיא חתיכה מכאן ראיה דבבית מקולין שהיה שם טריפה וכשירה וע"א אמר חתיכה זו כשירה היא נאמן אע"ג דאתחזק איסר במקום זה כיון דבחתיכה עצמה לא אתחזק אסורא ע"ש] ועי' פנ"י כתובות דף י"ב כתב קשיא לי אמאי איצטרך קרא לאהודרי אבידה בסימנין ת"ל דבלא"ה מדרינן בטביעת עין כיון שטוען ברי, וי"ל דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק ועוד דלמ"ד דברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב ופלא כי זה רק מברר מן הרוב, ומצאתי בח"ס א"ע ח"ב סי' קמ"ד הקשה מה שייך רובא דעלמא לכאן, בשלומא רובא דעלמא בתולה נושאות מתנגד לברי אלמנה נשאתיך אבל הכא אין הרוב מתנגד להברי דידענו דרק אחד מרובא דעלמא אבד חפץ והברי לא בא להתנגד להרוב אלא לברר מי הוא אותו יחיד מרובא דעלמא ע"ש:

עי' בפנ"י כתובות דף נ"ג מתני' וכן שני אנשים וכו' אלו נאמנים וכתב רמב"ם דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאוריי' צריך עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין, ולענ"ד דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסר, משא"כ באיתחזק בעינן שנים, וק"ל רובא וחזקה רובא עדיף, והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם רמב"ם עכ"ל, ועי' ח"ס שם סי' ב' כתב לישב סתירת פנ"י בשלומא בקדשתי את בתי וכו' והרי אנו יודעים שאחד קידשה ולא יותר ובא זה לברר ולומר שזה הוא ודומה לבשר שאנו לוקחים ממקולין שיש בה רוב טריפה והקצב מהימן לומר שזה מכשרה, אבל לאפוקי הכא, נהי יודעים אנו שעכ"פ איכא מיעוט כהנים וא"א זולתם מ"מ אפשר דליכא אלא אותן שנתבררו לנו ושידועים במקומם הם המיעוט כהנים ולא יותר ואלו לא הי' יודע שום כהן בעולם ואנחנו יודעים שעכ"פ מיעוט עולם כהנים נינהו ובא ע"א המכיר ויודע מי הם הכהנים נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב, אך אחר שיש לנו כהנים מבוררים בעולם ואפשר דליכא תו אלא הני וזה המסופק לנו הוא מרוב העולם אין העד הזה כמברר מיעוט מתוך הרוב כי מאן לימא לן שיש עוד מיעוט ברוב דילמא כל הרוב ישראלים נינהו וה"ז כמעיד על דבר חדש נגד הרוב ולא מהימן והוא ברור לענ"ד ואין כאן סתירה עכ"ל הזהב, והנה פלא שגדולי אחרונים לא הביאו תוספתא פ"ה מפסחים ראיה לפנ"י, חמש חבורות שנתערבו פסחיהן נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה אחד של אותה חבורה הוא, וזה נגד רוב, ועי' חתן סופר בסוגי' רוב וקרוב אות פ"ו מש"כ לישב:

ש"ש ש"ו פיו כתב כלל חדש, הא דע"א נאמן נגד רוב ולא נגד חזקה היינו לפמ"ש בתשובת הג"מ להלכו' אישות סי' ג' גבי שליח שקידש ורצה לומר הרי את מקודשת לפלוני ואמר לי ואח"כ אומר שטעה בדיבורו וכתב דנאמן דע"א נאמן באיסורין והא לא מקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסר מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור הי' ע"ש, וחתיכה שנתערב בין החתיכות לא הוי רובא אלא למאן דלית ליה ידיעה והכרה איזו היא, אבל להמכיר ויודע שחתיכה זו שומן אין זה מעיד נגד הרוב וכו' לפ"ז נראה דהא דע"א נאמן נגד הרוב הייני ברובא דאיתא קמן דאינו רוב אלא ע"י תערובות, מש"ה במקולין דאע"ג דרוב טריפות כיון דהעד שנודה לו זו הכשירה ואין בכלל התערובות א"כ לפי דברי העד אינו בכלל הרוב כלל, אבל ברובא דליתיה קמן כגון רוב בהמות אינו טריפות ובא ע"א ואמר שנמצא מחט בחלל הגוף נראה דאין ע"א נאמן להעיד נגד רוב, מה שטבח נאמן שנמצא טריפות משום דמקרי בידו ע"ש, ולא זכיתי להבין הא מבואר בסי' מ"ח קטן אינו נאמן שמצא מסמר משמע גדול נאמן, וגם האיך אשה נאמנות שלא בא אורח בזמנו נגד רוב שאורח בזמנו בא, ועי' במרים שיק יו"ד סי' י"א מה שהשיב לי, ועי' נב"י א"ע סי' ס"ט כתב להיפך, שכתב ק"ו מה רובה דרצון שהוא רובה דליתי' קמן אמרת שאינה נאמנת לומר נאנסתי, בהמות ששחט הקצב ונטרפו רובן כהוא רובה דאיתא קמן למה יהי' נאמן והרי מעשים בכל יום להתיר אלא ודאי שע"א נאמן באיסורין להתיר אף נגד רוב ואף דליכא חזקת היתר ע"ש, [על קושי' שאשה נאמנות שלא בא אורח כנשים, נראה לי יען שיש לה חזקת טהרה גם שרובה וחזקה רובה עדיף בזה ע"א נאמן, אם חזקה מסייע לע"א נאמן לכ"ע נגד רוב] ועי' כ"ס יו"ד סי' פ"ב:

מקנה דף ס"ג כתב, פנ"י כתב דכל ספק שלא הי' חזקת איסור ברור כיון דאיכא נמי היתרא נאמן ע"א, וצ"ע דהא מדאיצטרך קרא בעגלה ערופה דע"א נאמן שראה את ההורג כדאי' ב"פ בתרא דסוטה והיינו משום קורבא אע"ג דקורבא לא עדיף מרוב תשמע דוקא הכא דגלי קרא הא אי לאו הכי לא הי' ע"א נאמן בזה אף דלא הי' חזקתו ברור וצ"ע, לענ"ד לישב עפ"י ש"ך בסי' קכ"ז סקי"ד היכא דכתב התורה בפירש שע"א נאמן כמו בסוטה ובעגלא ערופה אז הרי הוא כשנים ועד אמר ראיתי ההורג ואחד מכחישו הרי הוא כשנים ע"ש ע"כ גלי קרא שנאמן אבל אם הי' נאמן בלא גילוי קרא יען שמברר המיעוט מרוב אז הי' אחר יכול להכחיש אותו ודו"ק:

פרי מגדים סי' א' במ"ז, הקשה בחש"ו ששחטו ואחד רואה מהימן לבעי תרי דאין ע"א נאמן באיסורן היכא דאיתחזק איסורא אם לא שבידו ובחש"ו ואחד רואה דאין בידו איך נאמן וכו' ועוד נגד הרוב ודאי אין מהימן דרוב מעשיהן מקולקלים ומנ"ל דע"א כה"ג נאמן, ונראה לי אף דבידו לא מהימן כל שהוא הפך הרוב דהא דבידו מהימן יליף לה משחט בן הבקר דכתיב לשון יחיד או מכהן המקריב כשש"כ רש"י חולין דף יו"ד ד"ה ע"א, זה דוקא בחזקה ולא נגד הרוב אף שבידו ע"ש, ועי' ס"ט שהקשה האיך אשה נאמנת לומר שדם באה בלא הרגשה נגד רוב דמים באים בהרגשה:

פנ"י פ"ק גיטין אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן, לרמב"ם דספק מותר מן התורה א"כ מה צורך לנאמנות של ע"א ע"ש, ובשו"ת אמרי אש יו"ד צ"ח כתב ע"א אינו נאמן באיתחזק איסורא היכא דאיתחזק איסורא בהאי חתיכה לאפוקי היכא שאינו בא רק לברר איזה חתיכה איסורא ואיזה מותרת והיינו מטעם הנ"ל דאם היינו מחזקין בחתיכה זו שהיא חלב או באשה שהיא א"א העד המתיר סותר החזקה אבל בתערובות החתיכות איסור בהיתר אין העד מתיר כלל שגם לאחר עדותו נשארה אחת אסורה ואחת מותרת ובזה סרה קושי' פנ"י על רמב"ם ולא חילק הגאון בין אתחזק באותה החתיכה לאתחזק שאר החתיכות איסור בלבד כמו תתיכה אחת משתי חתיכות דוודאי מדאוריי' לחומרא וע"א נאמן דלפי הנ"ל אם יש רוב חתיכות איסור ומיעוט היתר נאמן העד לומר זו היתר וע"א איננו סותר הרוב בעדותו וזה דלא כמ"ש הפנ"י בקידושין בסוגי' דע"א עכ"ל, ועי' נמ"י ורשב"א יבמות דף פ"ז, מש"כ רש"י על הכא לא איתחזק איסורא בהאי חתיכה, מכאן ראיה דבמקולין שהי' שם טריפה וכשרה ואמר לן ע"א חתיכה זו היא כשרה נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא במקום הזה כיון דבחתיכה עצמה לא אתחזק איסורא והיא מעשים בכל יום דאל"כ במקולין שיש שם נבלה לא יקנה שם בשר אלא בעדים ע"ש:

פרי מגדים בפתיחה כוללות סדר הנהגות לשואל, אות ד הט"ז בסי' י"ח כתב אם אירע הוראה בשחיטה לא יורה לעצמו כמו בכור דאיתחזק איסורי, ונדה להורות לעצמו י"ל דלא איתחזק מקרי שדמיה פוסקין וכו' כללא דמילתא חזקה ואין בידו אסור להורות לעצמו וכו', מריש הוי קשה לי' איך נאמן המורה ביחיד באי"ה כה"ג בחזקה ואין בידו, ומ"ש מעדות דחיישינן שמא ישקר, ונגד חזקה אין אדם חוטא ולא לו, יש חזקה דאיסורי ע"ש:

פרט ה המקדש בעד אחד

רמב"ם בעד אחד הוחזק האיסור:

פט"ז בסנהדרין כתב, אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב זה וזו אינה גרושה ואכל או בעל אחר שהכחיש אינו לוקה עד שיקבעו האיסר שני עדים, שתק בעת שהעיד העד ה"א בקביעות האיסור, ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה, יכתב הכ"מ ממ"ש רבינו ואחר שעבר משמע שאם טען להכחישו קידם שעבר הוי הכחשה ע"ש, גם נראה מלשונו שרק זה שהכחיש אכל או בעל אינה לוקה, אבל אם אחר אכל ובעל לוקה כי לאחרים הוחזק האיסור, וראיה למצאתי כתב אשר מביא ב"י קכ"ז, ודו"ק:

פ"ג משגגות אמר לו ע"א חלב היא זה ישתק יחזר ואכלה בשגגה מביא חטאת ואם התר' בו לוקה עליו אע"פ שעיקר העדות בע"א, בפ"ט מנזירית כתב נהג נזירות כפ"י ע"א ושתה יין או נטמא והתרו בו ליקה אעפ"י שעיקר הנזירות בעד אחד, ועי' ירושלמי פ"ח נזירך אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים ליקה ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא, איל אחד נזיר והי' נוהג בנזירית על פיו ושתה יין וניטמא למתים והתרו בי שנים לוקה עיקר עדותו לא בע"א היא ע"ש:

פנ"י קידושין ס"ג ובק"א איבעי להו מהי לסקול על ידו, ר"ת אמר אין סוקלין, וכ"פ רמב"ם פ"ב מאישות שיקשה על רמב"ם שכתב בסנהדרין שאין צריך שני עדים וכו' אמאי קאמר ר"ח אי' סוקלין הא כבר היקבע האיסר עפ"י האב קודם שבא עליה בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין וכו' ותי' דרמב"ם איירי אף בלא דברי עד כבר איתרע חזקת האשה בכה"ג ע"א נאמן כמו ספק חלב ספק שומן, משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי שהי' בחזקת פנוי ואין דבר שבערוה פתוח משנים רק גזה"כ שאב נאמן ואין לך בו אלא חידושי שחדשה תורה שנאמן לאסרה משא"כ לקטלא לא הימניה רחמנא ע"ב, לכאורה מש"כ שאב נאמן מגזה"כ למה לא יהי' נאמן מצד שבידו, אבל עי' תוס' ישנים כתובות דף כ"ב שהקשה למה לי קרא שאב נאמן ותי' אין בידו כל כך שמא לא ימצא אדם שיקדשנו מיהו אם אמר על בתו בוגרת קדשתיה כשהי' קטנה אינו נאמן:

וש"ש ש"ו פי"ב מביא קושי' פנ"י על רמב"ם, וכתב הא דפליגי אמוראי רבא אמר אין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין פלוגתי זו אינו אלא באומר האב קדשתי את בתי קודם שזנתה דלאחר זנות רב אסי מודה דאין האב נאמן ליסקל על ידו [פלא דאין כאן התראה] אלא דמיירי באומר קודם זנות אלא דמיירי בלא הוחזקה שלושים יום דאם הוחזקה שלושים יום ע"י אמירת אב גם רבא מודה דסוקלין על ידו דהא אפי' הוחזקה ע"י עצמן סוקלין כמ"ש רמב"ם פ"א מא"ב באיש ואשה שבאו ממדה"י ע"ש, מכ"ש באב שהוחזק על ידו באשת איש שסוקלין על ידו לפ"ז הא דכתב הרמב"ם דאין סוקלין עפ"י האב היינו דוקא בלא הוחזק וכה"ג בע"א נמי כל זמן שלא הוחזק עפ"י העד אין סוקלין על ידו, וכיון דע"י ע"א נמי אין סוקלין עד שיוחזק כמ"ש רמב"ם בסנהדרין אבל האישור עצמו בע"א יוחזק, וע"י האב נמי סוקלין כשהוחזק א"כ תו ליכא סתירה וקושי' בדברי רמב"ם ע"ש:

שמעתי מאדמ"ו הגאון כ"ס ז"ל דבר נפלא על רמב"ם כי רמב"ם נקיט חלב זה, אי אשה זו משמע שיש ספק בלא עדותו וכן כתב הפנ"י, א"כ לשיטתו שספק מותר ורק ע"י עדותו של ע"א אסור. א"כ נתקבל ופעל עדותו לאסור, א"כ גם אם אח"כ אכל אי בועל אשה זו חייב כי הוחזק מכבר עדותו, אבל לשיטת ראשונים שספק אסור, ולא פעל עדותו כלום כעת כי גם בלא עדותו אסור, ולא שייך לאמור שנתחזק ע"י עדות לחייב אח"כ ודו"ק היטיב: אם יבמה נקרא דבר בערוה וע"א אינה נאמן, נב"י ח"ר כ"ד מביא מרדכי פרק מצות חליצה שכתב היתר יבמה לשוק היא ערוה ואין פחות משנים, והג"מ פ"ד מאישות דחליצה הוי דבר שבערוה, ונב"י כתב דלא הוי דבר שבערוה שהרי אינה לא במיתה ולא בכרת, ועי' אמרי א"ש סי' צ"ו, ומנ"ח בהשמטות סי' תקצ"ט ומר"ם שיק א"ע קמ"ז:

קידושין דף ס"ד בני זה בן י"ג שנה ויום אחד וכו' נאמן לנדרים וכו' אבל לא למכות ולעונשין, תוס' נאמן דע"א נאמן באיסורין, תימא הא אין נאמן אלא בדבר שבידו, וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו, מיהו קשה מה איריא אב אפי' אחר נמי, וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיעו לאחרים ולכך לאב עשוהו כבידו ולא לאחרים, ועי' במרי"ט בחידושיו אם הוחזק לגדול ע"פ אביו ואח"כ בא על ערוה בפני עדים חייב מיתה כיון שבשעה שאמר שהוא גדול עדיין לא נתחייב מיתה הרי הוחזק אם עבר שום עבירה למה לא יתחייב מיתה הא למה זה דומה לאיש ואשה שבאו ממ"ה וכו', ועוד ביבמות דף ל"ט ואשתמודנא דהדין פלוני אחוהי דמיתנה וכו' וכתב רב אלפס דההיא שעתא לאו אמילתא דאסורה קמסהדי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא, ובירושלמי דסוטה אמר לו אחד חלב הוא והתרה בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בעד אחד הוא:

פרט ו המקדש בעד אחד

עדות מיוחדת באישות:

ריף גיטין דף ע"ג מביא תוספתא ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה גט שני, אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב הר"ן אע"ג דלגבי ממון קי"ל דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעי להו ועי' ב"י ח"מ סי' ל' הבאתי [פרט] ועי' רשב"א בזורק דף פ"א, מסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראהו אותו ואינן נראין לו אינה צריכה גט לפי שאדם יודע שהמקדש שלא בפני עדים אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת הילכך כשבעל זה לא לשם קידושין בעל אלא לשם זנות בעלמא עי' שו"מ ח"ד סי' קנ"ח שמאריך על ר"ן הנ"ל שמדמה לדיני נפשות שמבואר בקידושין דבר דבר מממון שמחייב לאחרינא ועדות מיוחדת מחייב בממון, ועי' נטע שעשועי' פי' ס"ח:

רשב"א קידושין דף מ"ג, קדש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי ה"נ דלא הוי קדושיה קדושין, ודוקא בשקדשה בפני עדים שהם אצלם והיא מרגשת בהן אבל הכמין לה עדים אחורי גדר לא דדלמא אי ארגישה בהון לא מקבלנא קידושין אלא השתא דסברא דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ורצתה לשחק בו, וכ"כ הריטב"א ע"ש, וכן פסק המחבר בסי' מ"ב אם עדים רואים ואינם נראים לו או לה אינה צריכה גט, וכתב הרמ"א ודוקא שאומרה שכיוונה לשחוק בעלמא אבל אם מכחשת שקבלה כלום והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתו והוי קידושין, וכתב הב"ש בח"מ השיג על דין זה ופסק אפי' אם הם מוכחשים מעדים מ"מ כיון שלא ראו העדים לא הוו קידושין וכתב הטעם כי אנן סהדי דלא קבלה לשם קידושין, ומרי"ט כתב אפי' הי' כוונתם לשם קידושין לא מהני, ואם הי' הקידושין לפני עדים פסולים והם לא ידעו דעדים הם פסולים ועדים אחרים כשירים ראו ג"כ מרחוק הקדושין והם לא ראו את העדים אלו, י"ל דתלי' בשני טעמים הללו לטעם שכתב הח"מ הוי קידושין כי כוונתם הי' לשם קידושין כיון דלא הי' יודעים דהם פסולים אבל לטעם מרי"ט אף בכה"ג לא הוי קידושין, ועי' באב"מ:

רמ"א בסי' י"א כתב ב' עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזה האי לא חזא האי, ע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא, וכתב ב"ש מצטרפים, אע"ג בקדושין וביחוד אין מצטרפין שאני קידושין כיון דראו דליכא עדים אלא ע"א לא היו מתכוונים לשם קידושין ועי' סי' קל"ג מביא הב"ש כתב הב"ח אם מסרו בפני אחד וחזר ומסר בפני אחד אם הגט פסול צ"ע, ומביא ט"ז שכתב לפוסקים שמקדש בע"א הוי קידושין, י"ל גט בפני ע"א הוי גט ע"ש, ומנ"ח סי' תקצ"ט ביבום אחד רואה יחוד בבוקר ואחד בערב מהני שהם אינם צריכין לראות את העדים ע"ש עי' רמ"א קל"ד, ורמ"א קמ"א סעיף ס':

ב"ש סי' ל"ג כתב על מחבר שפסק א"ל בפני שני עדים ה"א מקודשת לי בביאה זו ונתייחד עמה בפניהם ה"ז מקודשת וכו' וכתב ב"ש ה"ה לפני ע"א אם אין מכחישים אותן למאן דחייש לקידושין לפני ע"א ח"ס ק"א כתב תוספתא דמייתי ליה ריף ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה גט, אחד אינה צריכה גט, וקשה לי אמאי לא פשיט בקידושין המקדש בע"א דאין חוששין לקידושין מהך תוספתא, ותו קשה לר"פ דס"ל חוששין לקידושין, וניחא לי דהתם הייני כיון דהיה רק עידי יחוד בעלמא לא חיישינן לע"א נהי ב' עדים אמרי' הן הן עידי יחוד וכו' בע"א לא אמרי' כן אבל לעולם בע"א המעיד בקידושין ממש אפשר חוששים לקידושין עכ"ל, לדעתי הקלושה לחלק בענינים עפ"י ח"ס סי' פ"ב שכתב כ"ע לא פליגי דבעי' דבר דבר ממון אך הש"ס מסופק במי שקידש בפני ע"א ומודים לו שקדשו בפניו ושהי' כוונתם לקידושין ממש וא"כ הרי הימנוהו עליו כבי תרי שהרי אין קידושין פחות משנים והם קידשו בפניו הרי הימנוהו כבי תרי דבממון נמי המאמין עליו ע"א הרי הוא חשוב כתרי והא מספקא לש"ס שניהם מודים מאי ע"ש א"כ לא קשה מתוספתא כי שם לא האמינוהו רק במקרה שלן שם וראה הייחוד, ושפיר כתב ב"ש כי קאי שאמר לע"א שמייחד עמה לקידושין, ועי' נב"י ח"ב סי' ע"ה:

בספר מודעא ואונס מביא קושי' מגאון מר"ם בדברי ז"ל, לתוס' בסנהדרין דלא אמרי' פ"ד מרצין לאונס בפלוני רבעני לרצוני רק שלא רבע אותו אלא לאיש אחר א"כ עד השני מעיד שרבע לו הא היי עדות מיוחדת שע"א מעיד שרבע לאיש אחר וע"א מעיד שרבע לו, וגאון המחבר ז"ל משיב לפי מרדכי פ' חזקת הבתים בסוגי' דנסכא סי' תקכ"ח, דבאיכא ע"א שמעיד כמוהו אדם משים עצמו רשע, ואפי' לרבא שאמר גבי רבעני לרצוני א"א משים עצמו רשע, הכא דאיכא ע"א פסול לנפשי' וכן הדין התם ברביעה אם הי' ע"א עמו פסול עכ"ל, ופלא שרבא אמר הוא ואחר מצטרפים עמו ע"כ צ"ל דכוונתו שעד השני יודע שרבע לאיש אחד אבל אינו מכיר אם רבע לזה העד השני שלא ראה את הנרבע פנים אל פנים כ"א בריחוק מקום א"כ אינו מעיד שזה הוא הנרבע ברצון ושפיר שייך אאמע"ר כיון דליכא עד שמעיד שהיא הי' הנרבע ברצון, וז"כ המרדכי אם הי' ע"א עמו ר"ל עמו ממש שהי' יודע שהוא הנרבע ברצון הי' פסול, לפ"ז אין כל אחד מעיד על אדם אחר ולא הוי עדות מיוחדת עכ"ל:

פרט ז המקדש בעד אחד

אם ע"א יכול לחזור ואם מהני אמתלא:

אלקים ראיתי עולים בעלי קרנים מנגחים ימה וצפונה בזה ואסדרם כיד ה' הטובה עלי, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך:

כתובות דף ע"ב, מאכילתו שאינו מעושר, ה"ד אי דידע נפריש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא, וראש מביא ירושלמי שהכל בעדים כי אין הכהן נאמן להפסיד כתיבתה, אבל ר"ן מביא רמב"ן שכהן נאמן וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא האחד ואמר דשקרא הוא אין השני האומר משמו נאמן ע"ש, וכן פסק המחבר בסי' י"ז ס"ח אם ע"א אמר לאשה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנא, וכתב הח"מ יש להסתפק אם יכול לומר העד הראשון שקר הגדתי לך וכבר כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז אף שהגדתו מועלת חוץ לב"ד מ"מ אם אמרו אח"כ תבודין היינו נאמנים, אך יש לפרש דברי הר"ן דמיירי כל זמן שלא העיד העד השני בפני ב"ד אבל באמת אין סברא לחלק דמה תועיל העדת העד השני שלא יוכל העד הראשין לחזור מדבריו וא"כ כל עד מפי עד צריכה האשה לחקור היטב שלא יחזור העד הראשין מעדותו ויאמר שקר הגדתי עכ"ל, וכתב הב"ש כוונתו דרך עצה טובה שתחקור שאל תבא לידי מכשיל אבל ע"פ הדין אין חוששין שמא יחזור הראשין ויאמר שקר הגדתי, ועי' ב"ש קט"ו סק"ד ועי' שלט"ג פרק האשה שהלכה, אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומתרת עצמה ע"פ אותו העד שהעיד לה ואע"פ שהעד כופר אח"כ עדותו לב"ד ואמור שאינו יודע העדות כמבואר בפרק שבועת העדות עכ"ל, וכתב הבית מאיר הב"ש מביא בשם ש"י דהראשון יוכל לחזור ולומר שקר הגדתי לך, א"כ ק"ק למה לא תהא נאמנת להכחישה במגו דשקר הגדתי לך, וי"ל דלא חשוב מגו לעשות עצמו רשע במעיד שקר ואף חוץ לב"ד ע"ש: כ"ל תשובת ר"ן בסי' מ"ז, תחלה אני דן על מה שאמר העד הראשון תחלה חין לב"ד שהיתה זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע שמת זה זמן רב מי אמרי' כיון דבעדות אשה אינו צריך שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאלו העיד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והכי נמי בעדות זו כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בב"ד או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו ראשונים לכי שאין אדם מדקדק בדבריו בשה שאיחר חוץ לב"ד, ומסתברא הכי קושטא דמילתא שאפי' בעדות אשה אעפ"י שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד שאעפ"י שמכחיש דבריו ראשונים ויש ראיה לזה מאותה ששינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין לזכות בין לחיוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו הרי אלו נאמנים אם משנחקרו עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אין נאמנים הרי שכללו כאן כל מיני עדויות אפי' אותן שאינן צריכין שיהי' נעשין בפני ב"ד שהרי שנינו בין לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרי' שאעפ"י שהעידן בכ"ד כל שלא נחקרה עדותן עדיין יכולין לומר מבדין אנו לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד וזו ראיה שאין עליה חשובה עכ"ל וכתב ש"ש ש"ו פי"ד מבואר אפי' באיסר והיתר דלא בעי עדותן בב"ד מ"מ כל שלא נגמרו עדותן בב"ד חוזר ומגיד בלא אמתלא אם עדים בשטר יכולין לחזור ולאמור מבודין היינו עי' במקנה כלל י"ט פרט ג' באריכות:

תוס' אי דידעי וכו' דיכולה לומר משחקת הייתי, וכתב הפלאה ר"ל שסמכה על זה כשיבא לאכול תאמר לו ששקר אמרה לו, אע"ג דקי"ל בעדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והעדות הראשון קיימא ואם באו עדים והזימו עדותן ראשונה נפסלים אפי' שחזרו בהן קודם הזמה, א"כ הכי נמי כיון דע"א נאמן באסורין ואינו יכול לחזיר בו אחר כ"ד והוא יכול לאכול ע"פ מה שאמרה לו תחלה שהוא מתוקן וממילא כיון שהוא יודע שלא הי' מתוקן כיון ששקר אמרה לו שוב אינה נאמנת ואינו יכול לסמוך עליה עוד וכו' מ"מ כיון שהיא אומרת שהי' אומרת לו שלא יאכל אין יכול להפסידה כתובתה ע"ש ובדף כ"ב כתב ע"א שאמר שלא בפני ב"ד אע"ג דנאמן יכול לחזור ע"פ אמתלא, ואפשר י"ל בע"א באיסורין שאמר שלא בפני ב"ד נאמן כשיש לו מגו אפי' בלא אמתלא ע"ש:

חו"ד קפ"ה כתב אמרי' בקידושין דף ס"ג אמר רב אסי מודינא אם אמרה נתקדשתי דאין סוקלין דלאב הימניה רחמנא ולא לדידה פרש"י דלענין איסור הוא מטעם שוי' הנפשי' ח"א ולא מטעם נאמנות ע"ש, ובגיטין דף ב' כתבו התוס' דכל הנאמות באיסורין מנדה ילפי' דכתיב וספרה לה, והנה נראה ברור דבכל מקום דהימנא רחמנא לע"א דלא מהני אמתלא להיות חוזר ומגיד כמבואר בח"מ כ"ט גבי ע"א לשבועה דאינו חוזר ומגיד אפי' באמתלא וכן בעד סוטה וא"כ נראה דה"ה בע"א באיסורין כיון דהימניה רחמנא אין יכול להיות חוזר ומגיד אפי' באמתלא דמ"ש מע"א לשבועה דאינו חוזר ומגיד, ועוד ראיה מרמב"ם פט"ז מסנהדרין באמר ע"א חלב זה ואכלו לוקה ואי הי' מועיל אמתלא לחזור ולהגיד לא היינו לוקין דהתראת ספק הוא כמש"כ רמ"א בתשובה סי' ב' דאינו מועיל אמתלא בהוחזקה נדה מהא דלוקין עליה, ונראה דאף דלא מהני אמתלא במקום דהימנא רחמנא לע"א כגון בסוטה ובשבועה, אבל יכול לומר מבודה היותי כמש"כ הר"ן וכו', א"כ נראה הא דכתב רמב"ם דלוקין על איסר שהוחזק בע"א היינו כשהעיד בב"ד דאין יכול לחזור בו אבל כשהגיד חוץ לב"ד אף דנאמן מ"מ כיון דיכול לומר מבודה הייתי הוי התראת ספק ואין לוקין וכו' ומסיים אמתלא אינו מועיל רק נגד שויא אנפשי' ח"א מה שאין כן בדבר שהוא מטעם נאמנות הנוגע לאחריני אז ודאי אפי' אמתלא איני מועיל או דאין צריך אמתלא ע"ש באריכות:

ש"ש ש"ו פ"ח מביא רבינו פורבנצי מחלקין נאמנות האב מנאמנות דידה ומשום דלדידה לא הימנה רחמנא ומש"ה באומרת אשת איש אני נתנה אמתלא נאמנות כיון דאינה אלא משום דשויא אנפשה ח"א, אבל אב דהימניה רחמנא הרי הוא כשנים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' ע"י אמתלא, אמנם נראה מוכח דאפי' היכא דהימניה רחמנא מהני אמתלא, מכתובות דף כ"ב באשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהני אמתלא, ואשה נאמנות מן התורה דכתיב וספרה לה, מוכת ע"כ לא אמרי' כיון שהגיד וכו' אלא בהגדת שני עדים ובהו כתיב אם לא יגיד ונשא עונו דבעי הגדה בפני ב"ד ושוב אינו חוזר ומגיד אבל העדאת ע"א באיסורין דלא בעי ב"ד ומש"ה אפי' אומר בפני ב"ד יכול לחזור אם נותן אמתלא, ובט"ז יו"ד ל"ט בהא דבודק אמר שלא כסדרן ואחד מכחיש ע"ש, משמע דהגדת ע"א באיסורין בעי ב"ד דוקא ולא נהירא דהא ילפי' ע"א באיסורין מספרה לה וספירתה לאו בפני ב"ד, וכן כתב תשבץ דע"א נאמן באיסורין אע"ג שאומר חוץ לב"ד עדותו חשוב כשנים, ובא"ע סי' ד' סעיף כ"ט כתב הרמ"א שאב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו נאמן מזה נראה דס"ל לרמא דאפי' היכא דהימניה רחמנא דהא אב נאמן על בנו שהוא ממזר ואפ"ה חוזר ומגיד באמתלא ע"ש, ובפ"י האריך בע"כ מש"כ רמב"ם בסנהדרין איסר עצמו יוחזק עפ"י ע"א מיירי שהוחזק שלושים יום כמש"כ רמב"ם פ"א מא"ב באיש ואשה שבאו אם הוחזקו שלושים יום ע"ש:

קצה"ח ל"ח, כתב בשנים שהעידו שנתנסך יין והוזמו חייבין עדים לשלם ככל עדים זוממים אע"ג דכתיב כאשר זמם לעשות באחיו והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין מעידין וראיה מפ"ק סנהדרין פלוני רבע שורו והוזמו משלמין דמי שור לבעלים ע"ש, וכתובות משיג רק בדבר שצריך עדות בב"ד כגון הריגת שור אבל באיסורין אפי' במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בבד"י לא חידשה תורה דין הזמה, ומשובב משיג שצריך עדות בב"ד, ועי' מנ"ח סי' ל"ז באריכות גם שצריך ב"ד אין זה דין רק הוראה כיון דלא שייך גמר דין ע"ש, אם בע"א בממון שייך הזמה ומביא ראיה מרמב"ם פכ"א מעדות בא ע"א שזינתה אחר סתירה והוזם משלם כתובה, לדעתי הקלושה שם האמינו התורה כשנים אבל חקירת קצה"ח אם מחייב שבועה רק מתוך שי"ל משלם אם הוזם העד פטור ועי':

מר"ם שיק ח"מ סי' ה' כתב לענ"ד פשוט דכל היכא דסגי בע"א לא בעינן דו"ח כמו בע"א באיסורין דיליף מן וספרה לה דפשיט דלא בעינן דו"ח ה"נ ע"א לחייבו קרבן ואפי' לחייב שבועה נראה פשיט דלא בעי דו"ח ועדות שאילה"ז ע"ש ונב"י ח"ר ע"ב:

תשובת רמ"א סי' י"ב ע"א ששלח עדות בכתב אין בו ממש כי מפיהם ולא מפי כתבם ואפי' לר"ת דמהני עדות כזה, לא קאמר אלא כשנחקר עדותו בב"ד עפ"י אותו הכתב, אבל בנדון דידן שקודם שנחקר העדות בב"ד חזר העד בעדותו והעיד לפני ב"ד שכל מה שענה תחילה הוא שוא וכזב פשיטא שאין בזה ממש דלא עדיף מאלו שמענו דבריו ראשונים מפיו דיוכל לחזור בו כל זמן שלא הגיד בב"ד ע"ש, עי' תשובת פני אריה סי' פ"ה:

פלס חיים בסוגי' דלשמה מאריך בחו"ד הנ"ל וכתב בשלמא בדבר שצריך לגוף העדות ב"ד אז צריך גם להגדה בב"ד, אבל בדבר שאינו בגוף העדות דבר שצריך ב"ד אז הוה לפני אותו איש שבא לו העדית כמו הגדה לפני ב"ד, ואשה שאמרה לבעלה טבלתי ועכשיו חוזרת אינה נאמנות אפי' באמתלא דע"א נאמן באיסורין אם הגיד לבעלים, רק באומרת טמאה אני מהני אמתלא כי לא קבלנו דבורה מתורת עדות גם בתורת שווי' אנפשה ח"א הי' אסורה לבעלה ע"ש באריכות:

פרט ח המקדש בעד אחד

אם יבום צריך עדים:

מל"מ פ"ב מיבום כתב נסתפקתי בהא דקי"ל דבין בשוגג בין במזיד קנה אי בעי הביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא דקי"ל המקדש בלא עדים אין קדושיו קדושין או דלמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפי' שהי' שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הי' היא ישנה קנה, הכי נמי נימא דביבמה אפי' דליכא עדים קנה, וראיתי בשלט"ג ס"פ בית שמאי שכתב בשם ריא"ז וז"ל וכן נראה בעיני שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים ושניהם מודים שבעל בלא עדי יחוד לא נקנית לא באותה ביאה קנין גמור ואינו יכול לפוטרה בגט בלא חליצה שכשם שקדושין וגרושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכים עדים עכ"ל, וערוך לנר יבמות נ"א מביא תוס' ראש שכתב ג"כ שצריך עדים וכן משמע מתוס' שם וריטב"א קידושין דף י"ב:

ויש"ש פ' בית שמאי סי' כ"ה כתב אם שניהם מודים שבעל פשיטא שפוטרת בגט אפי' ליכא עדים שנתיחדה עמו ולא כמו שכתב בשם ריא"ז כשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכין עדים וליתא דיבום אינו דומה לקידושין אלא מצוה בעלמא הוא קרמיה עליה ומן התורה יבמה אינה צריכה לקידושין כלל ומש"ה לא בעי עדים כלל עכ"ל: המחבר בסי' קס"ז פסק מן התורה אין צריך לקדשה אלא בא עליה וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנו בפני עדים בכסף אי בשטר ואם בא עליה בלא מאמר קנה ואין צריך לחזר ולקדש ומכין אותו [הג"ה ודוקא שבא עליה בפני עדים] , וכתב הב"ש משמע משלט"ג אף אם קידש לפני עדים ובעיל לא נגמר הקנין אם לא הי' היחיד לפני עדים דמצוה כך היא שיהא דוקא לפני עדים כמו החליצה שצריכה להיות לפני עדים ואם לא הי' לפני עדים צריכה גט וחליצה אם רוצה לפוטרה כנ"ל ממשמעות השל"ג ע"ש, ומשמעות הג"ה בסמוך לא משמע כן דהא כתב דין זה כשבא עליה בלא מאמר משמע אם עשה כבר מאמר אין צריך להיות לפני עדים וסבר דוקא כשבועל בלא מאמר דאז דינו בקידושין יצריך להיות דוקא לפני עדים משא"כ אם כבר קידש איתה אין צריך עדים כמו באשה דעלמא וליתא כי קידושין לא שייך בה ולעולם הביאה הקנין וצריכה להיות לפני עדים ע"ש:

בית מאיר כתב על ב"ש ויותר מבואר בתוס' קידושין דף י"ב ד"ה משום פריצות פי' ר"ת דהיינו פריצות לפי שצריך עדים וכו' וכ"כ הריטב"א שם ודברים ברורים בטעמן דאין דבר שבערוה פחות משנים דהיינו חייבא לאחרינא הענש על ביאתה מיתה, ותימה על מל"מ ויש"ש [ועי' שעה"מ] ומביא קושיא לפ"ז מה מקשה בסוטה דף כ"ד דכוותה של יבם בשבא עליה ש"י קרית לה, דילמא איירי שבא עליה בלא עדים דלא קנה וקדמה שכיבת בעל לבועל ע"ש, ומצאתי בתשובת רעק"א סי' רכ"ב אות חי הקשה ג"כ כהנ"ל, ותירץ דממנ"פ בליכא עדים אנן לא מאמינים להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז, אך עדיין קשה לוקי שבא עליה ב' פעמים כל פעם בפני עד אחד דלהוי קנין אישות לא מקרי עדים כמש"כ ר"ן גיטין דף ע"ג, ואולי י"ל דגם לענין השקאה הוי כדיני נפשות ולא מצטרפין העדים להעיד שבא עליה היבם להשקותה ע"ש, ונב"י ת"ב קמ"ח מביא ג"כ קושי' הנ"ל ותירץ כשם שצריך עידי סתירה ועידי קנאה בהשקאת סוטה וגזה"כ הוא ובלי עדים אף שהי' הקינוי בעדים ובעל ראה הסתירה שבודאי אסורה לו אעפ"כ אין משקין אותה ואף ששניהם מודים אפ"ה גזה"כ הוא שצריך עדים עי' רמב"ם פ"א ה"ח, ה"נ כיון שבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל אין משקין עד שיהי' עדים ע"ש: מנ"ח סי' תקצ"ט מישב קושי' הנ"ל בהקדים הא דצריך בקידושין עדים דילפי' דבר דבר דילפי' אין דבד שבערוה פתות משנים, והנה דבר שבערוה היינו עריות שאין קידושין תופסין אבל ח"ל כגון גרושה לכהן או ממזר לא הוי דבר שבערוה, והנה יבמה לשוק פליגי רב ושמואל באשה רבה רב סובר אין קידושין בה, א"כ לרב יבמה לשוק היי ערוה לכל העולם רק אין חייבים רק מלקות ואם מתייבמת ליבם נאסרה משים א"א לא נוסף עליה שם ערוה כי גם קודם היבום הי' ערוה רק ניתוסף עונש חמור וזה אינה דבר שבערוה א"כ לא הוי דבר שבערוה להצטרך עדים, ומיושב קושי' הנ"ל ביבמות דף נ"ח ש"י היכא משכחת, דלמא בא עליה בלא עדים, שם אזלו הסוגי' אליבא דרב וחוץ לזה דמשנה זו מוקמי' כר"ע דסבר אין קידושין תופסין הו"ל כי ערוה א"כ יבמה לשוק הוי ערוה ואין צריך עדים וקנה והוי אשתו ודו"ק אך הי' יכול לאוקמי שיש לו עוד אחים א"כ ע"י יבום שלו נעשה ערוה עליהם וצריך עדים ע"ש:

גיטין דף ע"ג ת"ר ימים שבנתיים וכו' וריף מביא תוספתא, ראוה שניים שנתיחדה עמו צריכה הימני גט שני אחד אינו צריכה גט שני אחד בשחרית ואחד בערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין, וכתב הר"ן אע"ג דלגבי ממון קי"ל בסנהדרין דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין, לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן ליה, ותשובת בע"ק רכ"ב מתקשה איך שייך לצרף ב' ביאות לקידושין הא בכל ביאה וביאה דהי' בפני ע"א לא נתפסו הקידושין וצירף ל"ש רק בהלואה אחר הלואה דלא איברי סהדי אלא לשקרי אבל ההלואה עצמה בלא עדים ג"כ מקרי הלואה בזה שייך דמצרפין דע"י הצירוף ידוע להב"ד האמת שהלוה אבל בקידושין אף דהאמת ידוע לנו דקדשה מ"מ הלא לא נתפסו מעשי קידושין שהיה בפני ע"א, וכיון דכל מעשי הקידושין בפני עצמה לא נתפס איך שייך צירוף באמת היכי דע"א מעיד דנתקדשה בפניו ביום פלוני בפני ב' עדים, וע"א מעיד על יום אחר דנתקדשה בפני ב' עדים, שייך לדון אם מצטרפין להעיד דנתקדשה בפני ב' אבל בנידון דדן דנתייחדה בשחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א פשיטא דל"ש צירוף לשויי קידושין וצע"ג עכ"ל, ועי' בתוס' דרע"ק יבמות פ"ו אות ס' וחידש שלא מביא ב"י ח"מ סי' ל' מפרש אחד שחרית ואחד ערבית אין מצטרפין טעמא כיון שהבעל והאשה ראו שאין שם אלא עד אחד לא נתכוונו לשם קידושין אלא לשם זנות הילכך אין מצטרפין ע"ש ונב"י ח"ר ע"ב:

והנה רשב"א גיטין ע"ג וריטב"א קידושין דף מ"ג כתבו אם עדים ראו אבל הם לא ידעו שעדים רואים לא מהני בקידושין לפי שאדם יודע שמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אעפ"י ששניהם מודים אינה מקודשת לא כיוונו לקידושין ע"ש:

ב"ה זכיתי לכוון בזה למנ"ח לחדש גם אם ביבמות צריך עדים אבל מהני גם אם עדים ראו אותם גם שהם לא ראו את העדים, יען ביבום קונה בשוגג בלא כוונה א"כ מהני גם עדות מיוחדת אם אחד ראה שחרית ואחד בערב ע"ש: אבל יש לי צ"ע טור ק"ס כתב שרב סובר שקונה רק ביבמה מן נשואין ולא ביבמה מן אירוסין, א"כ אמאי לא מוקמי ביבמה מן אירוסין, גם שם כתב הטור מה שקונה בשוגג רק ביבמה מן נישואין ולא מן אירוסין א"כ צריך לראות עדים והם ראו העדים והדרא קושי' למקומה דלמא שבא עליה בלא עדים ואולי יש ליישב בסברה הנ"ל מה שקשה לכאורה על רמב"ם שפסק פ"ו מגירושין דקטנה אינה עושה שליח מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על קטן, א"כ אם יבום צריך עדים האיך מצינו ידינו ביבם קטן שקונה יבמה עי' אוהל דוד יבמות קי"א ונראה בשלמא להעיד על קטן שעשה כך או ציוה להיות שלוחו אז אין מעידין על קטן אבל בדבר שלא צריך רצונו וכוונתו רק גזה"כ אם עפי' שיבה שבעל אשת אחיו גם בשוגג קנתה כי מן השמים הקנה לו ועדים מעידין רק שנעשה דבר זה בלא ידיעתו נוגע באשת אחיו גם על קטן יכולין להעיד ודו"ק:

ומנ"ח כתב ליישב הא דבעינן עדים ביבום היינו משום דנעשית ערוה היינו אשת איש זה דווקא בנתיבמה לגדול אבל אם נתיבמה לקטן אינה א"א גמורה דהבא עליה אינה חייב מיתה ועי' אב"מ סי' א' דאשת יבם קטן תפסו בה קידושין א"כ לא נעשית ערוה כלל א"כ אין צריך עדים ומיושב הרמב"ם: יבמות דף ק"ה, מעשה שחלצו בינו לבינה, מי ידענו א"ר יודא אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ, וכתב רשב"א אע"פ ששניהם מודים וחוששין לה ואפי' מכאן ולהבא ואע"פ שיש בידן עכשיו לחלוץ כדאמרי' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דאסיקנא התם זיל חוש לה ואפי' מכאן ולהבא ע"ש, ונמ"י כתב מוקמי' בגמרא שעדים רואים מבחוץ משים דאפי' מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכיוצא בזה סוף פ' יש נוחלין בבעל שאמר גרשתי אשתי אסיקנא זיל חוש לה ואינו נאמן אע"פ שבידו השתא לגרש עכ"ל, ונתיבות סי' ל"ו כתב דברי רשב"א ונמ"י מרפסן איגרי לכאורה דהא בעל שאחר גרשתי אשתי לא מהני רק כשאומר גרשתי בעדים אבל אם אומר גרשתי בלא עדים לאו כלום, והכא כיון דגוף החליצה הוא בלא עדים לנמ"י דס"ל דהוי דבר שבערוה לאו כלום הוא מה לנו ולנאמנותו, וכן הא דמשני ועדים רואים מבחוץ תמוה דהא דבר שבערוה לא מהני עד שיראו הם את העדים ולא סגי שהעדים יראו אותן, וכתב לישב כי רשב"א פי' דילפי' דבר דבר ממון במקום שחב לאחרינא שצריך עדים ה"נ צריך בקידושין עדים, וכתב הפנ"י אף דעיקר קרא דדבר לענין נאמנות במקום הכחשה מיירי דקרא דכי מצא ערות דבר לענין לאוסרה על בעלה מיירי וא"כ מנ"ל לענין קידושין שלא יהיו קיום כלל בלא עדים, ומתרץ דאתיא לן מסברא כיון דעיקר קידושין הן לאוסרה אכ"ע כהקדש דליקו עלה באיסר אשת איש וכיון דלא אפשר למחייבינהו בלא עדים דמוקמי' לה בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר ממילא לא הוי קידושין כלל אף לגבי נפשייהו דאין קידושין לחצאין, מוכח מכאן דאלו הי' הודאת בע"ד מהני אף בממון דמחייב לאחריני היה מהני אף בקידושין וגירושין לענין קיום הדבר דקיום הדבר בנאמנות תלוי, לפ"ז קשה בגירושין דבעל שאמר גרשתי נאמן מטעם דבידו לגרשה, וידוע דבדבר שבידו נאמן בממון אף דמחייב לאחרינא עי' סנהדרין דף לי וח"מ סי' רנ"ה גבי ראיתי אביכם שהטמין מעות וכו' א"כ קשה דגוף הגירושין יהי' כשר בלא עדים דהא אם הי' הודאת בעל דבר מהני בממון דחב לאחרינא הי' גוף קידושין קיימים בלא עדים וכיון דגירושין דבר שבידו הוא ומהני בממון דחב לאחרינא א"כ יהיה ג"כ גוף הגירושין כשר בלא עדים, לכן נראה דבגט פסול בלא עדים כמש"כ התומים ס"ח דאפי' בממון אם כתב שטר שדי מכורה לך ואין שם עדים לא קני כי אין זה שטר ע"ש באריכות, והנה בחליצה מקשה שפיר רשב"א דליהני אפי' בלא עדים הטעם בעל שאמר גרשתי דהוי בידו וכיון דמהני לענין נאמנות מהני ג"כ לענין קיום הדבר, ומתרץ שפיר דקי"ל בגירושין בעל שאמר גרשתי דחיישינן לה, ובזה א"ש ג"כ הא דבחליצה בינו לבינה היא חליצה פסולה ופוסלת וגבי גירושין וקדושין בינו לבינה לאו כלום הוא מטעם הנ"ל ע"ש:

הנה הראה לי הרבני המופלג בבקיאות מו"ה איצק ווייס ני' קושי' שהביאו אחרונים כבר כתובה בתשובת רשב"א ח"ד סי' שכ"ח ואעתק לזכות רבים, וכ"ל מה זו קו' אם אינו קונה אותה בביאה שלא בעדים ואכתי שומרת יבם גמורה היא, א"כ אכתי ניקשי ליה שומרת יבם בת מישתי' היא והא בעי' תחת אשה וליכא ובעינן שקדמה שכיבת הבעל וליכא דאכתי לאו בעל הוא שהרי לא קנאה, ומיהו לא כן אני מדמה שתהא יבמה צריכה עדים אלא אפי' בא עליה בינו לבינה קנאה דזו אשה היא שהקנה לו מן השמים וכדמוכח נמי במתני' דיבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דאתמר עלה בגמרא עכ"ל: ח"ס ח"מ סי' ר"א כתב אם בא עליה שלא בעדים באופן שלא נקנה לו באותה ביאה פוגע באשת אח שלא במקום מצוה וחייב כרת ועי' ב"ש קס"ו סק"ה וא"כ למה לי קרא דשומרת יבם אינו שותת תיפק ליה דאין מנוקה מעון וכן הקשה ראב"ד על רמב"ם פ"ב מסוטה, ולא דמי לביאת מעוברת שכתב תוס' יבמות ל"ה דלא מחייב קרבן דהתם עכ"פ קנאה שלא תצא בחליצה כמש"כ רשב"א שם, ואין להקשות לסוברים בן ט' קונה מה"ת לוקמא בבן ט' בלא עדים וה"ל מנוקה מעון דלאו בר עונשין הוא, ז"א כמ"ש מג"א שמ"ג דיש לו עונש קצת, וצ"ע על שלט"ג דפשיטא ליה שצריך עדים בקידושין פריך דמאי לא מהני ששניהם מודים ומשני משום דמחייב לאחרינא פרש"י לאסרה בקרובים וא"כ שומרת בלא"ה לכ"ע אסירי ולא מחייב בבעילתו, א"כ אם שניהם מודים וליכא אחים רק הוא למה לי עדים עי' טוש"ע ססי' קנ"ט ע"ש, ועי' ושו"ו קס"ו היטיב ודו"ק:

מה שהקשה הנתיבות מסנהדרין דף ל' שנאמן ע"א שראה שאביהם הטמין מעות גם שחייב לאחרינא נאמן בממון וכו', אולי יש לחלק כמש"כ הג"מ אפי' בדבר שבערוה אם לפי עדותו לא הי' דבר שבערוה נאמן, א"כ גם כאן לפי עדותו לא הי' יורשים המעות של אביהם ולא בא לחייב אותו ודו"ק, והר"ן בסנהדרין הקשה מע"ש איסור הוא וע"א נאמן באיסורין אפי' אינו בידו, ותי' רמב"ן שמוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א לא מהימן אלא באיסר גרידא ואפי' יש נפקותא בו לענין איסור אפ"ה אינו נאמן כל שיש בו משום הוצאות מרשות לרשות ע"ש, וש"ש ש"ו פ"ד כתב אבל להיפך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט איסור הוא וע"א נאמן, ומביא ראיה מתוס' מעילה כ"א שהקשה סלע בכיס יהי' בטיל ברוב, והא ממון לא בטיל אלא ע"כ בנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה