אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ה

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ה

עט סופר חלק א כלל ד

פרט א סוגיה האומר בני זה ממזר

קידושין דף ע"ד, א"ר יודא נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חליצה וחכ"א אינו נאמן:

תוס' וא"ת מנ"ל לר"י הא דנאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה, בשלומא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו משום דהוה טוב לולד שעי"כ יטול פי' שנים, אבל לפוסלו אמאי נאמן, וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי ברינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור, ואפ"ה נאמן, ואע"ג שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים, ורבינו אליהו מפרש דה"ט דנאמן, משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרם לעיל דף ס"ח שנואה בנישואיה כלומר שהוא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור, ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה דשנואה בנישואיה, ויש לי צע"ג האיך משכחת שמכה אביו יהי' חייב הא הוי התראה ספק אם יאומר האב על קטן זה בני בכורי ויהי' המכה פטור כי אין זה אביו, וה' יאיר עיני בתורתו:

רש"י פי' חכמים לא פליגי על בכור, ועי' תויו"ט פ"ד מ"ח כב"ב קכ"ו מבואר שחכמים פליגו על בכור ג"כ, ועל פי' רבינו אליהו, כתב קצת קשה בעיני, דאי הכי דילמא לא האמינתו תורה אלא לפוסלו מן הכהונה, אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו תורה, דע"כ שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסו בה קדושין, וצ"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינו תורה לומר כי הוא זה ע"ש:

ע"ח, מתני' האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים, ר' יודא אומר נאמנים, פרש"י, ממזר שנולד מחייבי כריתות, וכתב פנ"י מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש שאומר על מי שהוא בחזקת בנו ואינו בנו, כמו שהובא בש"ע סי' ד' נראה לי דלישנא דמתני' הכי דייק ליה שאומר בני זה ממזר הוא, משמע שאומר חזקה ראוי לומר שלא נעשה שינוי, אבל חזקת טהרות שנגעה האשה אין לחזקה שייכות לספק דאטו משום שטהרות הי' טהורין נימא שלא ראתה דם, ותוס' וסייעתם החולקים וסברו דאזלי' בתר הנגרר ס"ל אפי' אין לחזקה שייכות עם הספק אזלי' בתר החזקה ולית ליה סברת מל"מ ע"ש שהוא בנו, גם הקשה הא אין אדם משום עצמו רשע צריך לומר שנותן אמתלא ששוגג הי' ע"ב:

א שיטת בה"ג מובא בתוס' ב"ב קכ"ז, דהא דפסקי הלכה כר"י היינו דוקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה, אבל אין הלכה כר"י שיהא נאמן לומר זה בן גרושה, ואין נראה לר"י וכו' וכן כתב הראש בב"ב, כתב בה"ג הלכה כר"י, ודוקא היכא דאיכא בכור כשעושה קטן בכור א"כ פסול לגדול, ומיגו דהימניה רחמנא לאב לעניין בכורה הימניה נמי לעשות הגדול ממזר, אבל האומר בני זה ממזר ולא לענין בכורה לא מהימן לשוויה ממזר, ואפי' אשתו פרוצה דרוב בעילת אחר הבעל וכו' ונראה דהלכה כר"י ואפי' בלא הכרת בכור מההיא דקידושין האומר זה בני ממזר ואפי' שניהן מודים על העובר שבמעיה אינן נאמנין, ור"י אומר נאמנין, וכן כתב בנמ"י, וחידש על ושו" סי' ד' שהקשה על בה"ג ממתני' הנ"ל, אולי לחלק בין עובר לולד עי' אות ג':

ב שלט"ג בקידושין, נאמן האב לומר וכו' אבל האשה שאמרה שילדה תחת בעלה ואפי' על עובר שבמעיה שהיא בחזקת שעברה מבעלה ובכשרות והיא אומרת עליו שהוא ממזר והאב אין לפנינו שיעיד עליו אין האשה נאמנת עליו שהוא ממזר שאין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא ע"פ שנים עדים או ע"פ האב שהתורה האמינהו, ואף שהאמינתו תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו ושמא לא הכיר בה עד עכשיו, אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ואין זה בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל הימנו לפסלו:

ג שלט"ג סוף פ"ק דכתובות, פנוי שנתעברה מזנות והיא אומרת שהיא מעוברת מפלוני ממזר ואפי' שתודה שהוא ממנו הרי הולד ספק ממזר הוא כשם שזנתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר כדברי ר"מ, ואינו רואה שיטת התלמוד כדבריו, אלא כשם שהיא נאמנת לומר לכשר נבעלתי ולהחזיקו כשר בודאי כך היא נאמנת לומר לממזר נבעלתי ולהחזיקו ממזר, ולהתירו לממזרת הואיל והדבר ידוע שבזנות נתעברה נאמנת לומר שזנתה עם הפסולים ע"ש עוד כתב ארוסה שנתעברה והיא אומרת שמן הארוס מעוברת נאמנת, ומש"ה אומר אע"פ שארוס אומר שלא בא עליה מעולם ואני אומר שלא האמינה חכמים אלא כשהיא טוענת ברי ואין מי שיכחיש אותה בטענה ברורה אבל אם הארוס טוען כנגדה טענת בריא אינה כשרה להאמינה יותר מן הארוס והרי היא והזרע פסולין מספק, שלא יהי' סתירה ממה שכתב בקידושין שרק על בנו נאמן, תי' השעה"מ פט"ו מא"ב באומר זה בני ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר כמו בארוס דלית ליה חזקת כשרות נאמן ע"ש:

ד תוס' רי"ד דף ע"ח, והא דקי"ל הלכה כר"י ה"מ בדלא אתחזק בכשרות אבל אי לא אמר האב בשעת לידה ונפק עלה קלא דבריה הוא ולא קא מערער ולבתר הכי קא פסיל ליה לא מהימן, דיקא נמי דקתני על העובר שבמעיה, הכי נמי בני זה דקתני דומיא דעובר הוא דעדין לא אתחזק וכו' ואינו נראה לי מיש נוחלין מוכח דאפי' להכחיש החזקה ע"ש, מיהו אימת קא אמרי' דנאמן האב לפסול את בנו ה"מ כי לא קיימא אמו ומכחשא ליה אבל היכא דאמו מכחשא ליה היא מהימנא, ועי' ש"ך יו"ד ש"ה סקכ"ג שכתב שמשמע מתה"ד שנאמן גם אם היא מכחשת ע"ש:

הגמ"י סוף אלמנה לכה"ג כתב ריטבא אפי' כשהיא אומרת דמארוסה היא אם הארוס מכחישה בברי ואמר שלא בא עליה כלל אינו נאמן לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא ברי וברי הוא והתורה האמינה את האב על הבן לומר שהוא ממזר שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר ואפי' בבני המוחזק בכשרות גמור, כ"ש בזה דאתרע ליה, והיכא שבעל טוען בברי שהוא כשר והיא מכחישתו, י"א דוולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא, וי"א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתו תורה לפסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאית לאמו חזקה דכשרות והיא לאו כל כמינה לפסלו אפי' טוענת שהיא שוגגת וכ"ש אם טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה, היא אומרת שהוא פסיל והבעל שותק אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתו תורה לפסול אלא להכשיר דמסייע ליה חזקה דגופא הילכך הוי הולד ספק ממזר, כללא דמילתא, שניהם שותקין ספק ממזר ואם הוא טוען בברי שהוא כשר אע"פ שהיא מכחישתו כשר ואם היא טוענת בברי שהוא כשר והוא שותק כשר, הוא טוען בברי שהוא ממזר ה"ז ממזר אע"פ שהיא מכחישתו, היא טוענת בברי שהוא ממזר אינה נאמנת אע"פ שהוא שותק והילד ספק מחזר עכ"ל:

בתשובת בני יעקב סי' יוד, הקשה על שלט"ג דסבר שאב לא נאמן לאמור שהוא ממזר שאינם בנו, מגמרא דאמרי' לא מיבעיא איהו דלא קים ליה וכו', ואם דוקא שאמר מחייבי כריתות הוא נאמן מאי קאמר איהו דלא קים ליה, לכן נראה דס"ל דהכי פירושו דלא קים ליה, שאינה יודע דודאי שממנו הוא דלמא מגוי ועבד נתעברה דאין עושין ממזר, וחולק על רש"י שפי' דלא קים ליה שאינו יודע אם ממנו אי מאחר נתעברה הן אמת רש"י פי' במתני' זה בני ממזר מחייבי כריתות, זה כשלט"ג, אבל בתר הכי כתב אפי' שניהם מודים שאינה מן הבעל אלא מאיש אחר, ור"י פליג וסובר שנאמן, א"כ חולק על שלט"ג, ונכון יותר לומר דלא אמר השלט"ג אלא כשאומר בני זה ממזר שהוא בחזקת כשרות ואהא קאמר דוקא כשאומר מחייבי כריתות הא לאו הכי לא מהימן, אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות אפי' אמר אינו ממנו נאמן, וא"ש דברי רש"י באומר בני זה ממזר פי' מחייבי כריתות, ואח"כ בעובר כתב אם ממנו או מאחר בעובר דלית ליה חזקת כשרות ע"ש, עוד כתב לישב סתירת השלט"ג, דוקא גבי א"א שבעלה מצוי עמה ובא זה להוציא אותה מחזקה לומר שהוא ממזר אינה נאמן, דעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו, אבל גבי ארוס וארוסה דאיכא רגלים לדבר דבעלה אינו רגיל עמה כי מכחיש לה ואומר אינו בנו נאמן ולא מטעם דנאמנות דאב אלא מטעם ספק ע"ש ושעה"מ פט"ו מא"ב, ועי' חו"י סי' צ"ג ועי' תשובת רעק"א סי' קכ"ח, באריכות ומחדש שם שאומר על עובר שהוא בכורו ונולד אח"כ לא משוינן לזה לבכור דא"נ על עובר שאינו בכלל יכיר ויש ראיה לזה מרא"ש פ"ח ב"ב סי' כ"א במ"ש ומההיא דפ' בתרה קידושין עכ"ל, וח"ס א"ע ח"ר סי' י"ג:

טור ח"מ רע"ט, רמ"ה כתב הא דתהימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר הוא דאיכא למימר אולודי מחייבי כריתות, אי נמי כגון דידיע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה היא והוה ליה ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן, וכתב הסמ"ע סקי"ב, רצה לומר דוקא אבריה האמינתו התורה כמ"ש יכיר והיינו כשלא נודע מי ילדתו יכול לפסלו לומר עליו בני זה מחזר ואעפ"י שהי' בחזקת שנולד מאשתו לא אזלינן בחר החזקה בדבר שהאמינו התורה ואמרי' ודאי לאו מאשתו נולד אלא מחייבי כריתות אבל כשידוע שאשתו ילד תו אי אפשר לפסלו בלשון זה לומר בני הוא והוא ממזר כיון דידוע דאשתו ילדתו והיא מודה שבנו הוא א"א להיות ממזר, אם לא שאמר שאמו אשתו שילדתו ממזרת היא והולד כמוה ועל זה לא האמינתו התורה לשוי לאמו שהיא בחזקת כשרה לממזרת:

ב"ב דף קכ"ז, ילמדנו רבינו הי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מאי וכו' פרשב"ם לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו, דא"כ אין אב נאמן אלא בקול בעלמא, ועי' נמ"י שכתב נאמן אדם לומר זה בני בכור אפי' יש עדים שזה בכור שנולד ראשון מזה שאביו אומר עליו בכור הוא אפ"ה האב נאמן דרחמנא הימניה כדכתיב יכיר וממילא האחר הוא ממזר, וכתבו אחרונים דלר"י נמי נאמן האב לומר בני זה ממזר אפי' בלא גררא דבכור וכו', אבל אם אמר על זה בכור הוא וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אינו נאמן דכיון שהכירו פעם אחת שוב לא נתנה לו תורה הכרה אחר הכרה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפי' תכ"ד אינו יכול לסתור דבריו, ובאומר על בנו ממזר אינו נאמן להפסידה כתובתה ולפסלה לכהונה הבנים שילדו אח"כ ע"ש, אמר המחבר השתא דקי"ל כר"י לא ק"ל האי דרשא דרבנן דיכיר, הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים הנפלו לו כשהוא גוסס ע"ש, וע"י מל"מ פ"ב מנחלות הלכה יד' האריך אם נאמן האב נגד עדים:

פרט ב סוגיה האומר בני זה ממזר

רמב"ם וה"ה פט"ו מא"ב כתב פנוי שנתעברה מזנות א"ל מהי העובר הזה או היליד הזה אם אמרה בן כשר הוא הרי זו נאמנת והבן כשר ואע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים, ואם לא נבדקה אמו וכו' או שאמרה לממזר נבעלתי וכו' ה"ז ספק ממזר, וכתב ה"ה אע"פ שנאמנת להכשיר והי' נראה שכ"ש לפסול לא היא דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר, וספק ממזר מה"ת מותר גמור לבא בקהל, אבל לפסול כיון דמדאוריי' חותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם הי' מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית הי' מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ע"ש, ור"ן בקידושין, ועי' שעה"ת ח"ר כלל כ"ד פרט ז':

ב"ש סי' ד' סקט"ל כתב לכאורה קשה למה היא נאמנת להכשיר ברוב פסולים דאזלי' אחר הרוב והוא ממזר ודאי, וי"ל אפי' אם איכא רוב פסולי מ"מ אכתי ספק ממזר הוא בלא דבורה משום די"ל היא אזלה לבועל והוי קבוע כמע"מ ואם ידעי' בודאי דאזל הבועל אצלה ואיכא רוב פסולים י"ל דאינה נאמנת, מיהו קשה למה לר"ן ומגיד למה היא נאמנת להכשיר ואינה נאמנת לומר ממזר הוא, בלא דיברה ספק ממזר מדאוריי' יכול לישא לממזר דהא בספק קהל יבא, א"כ למה אינה נאמנת לעשותו לממזר ודאי לישא ממזרת, מ"ש להכשירו מ"ש לפסלו יע"ש:

ותי' בבית מאיר שה"ה סובר כשיטת ריטבא דרבא לית ליה הך דרשא בקהל ספק יבא אלא הך דרשה דממזר ודאי, ומש"ה ספק ממזר מיתר מן התורה בישראלי' ואסור בממזרת וא"ש דאינה נאמנת אלא להכשיר ולדה ולא לפסול ע"ש, אבל קשה לדברי ה"ה דנאמנת להכשיר משים דמן התורה בלא עדותה ספק ממזר מותר, תינח בבתה, בה מאי איכא למימר דאם נבעלה לפסול לה אסורה לכהן מן התורה וספק איסור מן התורה לחומרא, וש"ש ש"ב פט"ז כתב מצד ברי אלא טענת ברי לא מהני אלא לבעל דבר בעצמו כדאי' בכתובות דף ע"ה, רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ע"ש, ע"כ צריך לולד מצד ספק מותר, ועל עצמה נאמנת מצד ברי ע"ש:

פרי מגדים בפתיחה כוללות סקכ"ה, בחולין איתא רוב בעילת אחר הבעל קשה לי היכא דבעל ביאה אחת ופירש ונתעברה ניחוש שמא זינתה וליכא רוב, ולפמ"ש תוס' דהעמד האם בחזקת צדקות א"ש, אך אם פרוצה ביותר כדאיתא בסוטה כ"ז קשה ועי' במרש"ל פסחים פ"ד ברשי ילדו זנונים ספק שלך אע"ג דרוב בעילת אחר הבעל זקן שאני ומש"ה אמר מה אעשה לזקן זה ולכאורה זקן ותש כוחו אין בועל כ"א ביאה אחת או שתים וליכא ריב ומ"מ דוקא כי התם דליכא חזקת צדקת ועדיין צ"ע כי לא מצינו חילק זה בפוסקים עכ"ל:

פרט ג סוגיה האומר בני זה ממזר. ספק ממזר

קידושין דף ע"ג, ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי ר' יודא אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתובי חד לכהנים, יחד ללויים וחד לישראלים, וחד למשרי ממזר בשתוקי יחד למשרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא איקרי קהל וכו' (למשרי ממזרת בשתוקי, אעפ"י שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא, ולמשרי שתוקי בישראל דדרשינן הכי ממזר וודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק יבא]:

תוס' חד למשרי שתוקי בישראל, תימא היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקטל, וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעיטן קהל ספק, ה"נ גבי ממזר ממעטין ממזר ספק, ואב"מ סוף סי' ד' הקשה על ריטב"א שכתב שרבא דסבר ביבמות ל"ז כר"א ודאן בספיקן אסור, הך דרש ספק ממזר אית ליה לרבא, אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה ע"ש אי נימא דקהל ספק לית ליה א"כ היכי ממעט ממזר ספק:

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי אזלה אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש מאי אמרת דילמא אזלה איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי היא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול גזירה שמא ישא אחותו ע"ש, והקשו אחרונים בכל מקומות אשכחן שהחמירו חכמים אף במיעוט המצוי מכ"ש במחצה ע"מ דיש להם להחמיר, וכתב הפנ"י כיון שהתירה התורת ספק זה בפירוש לא שייך להחמיר [כעין סברת ט"ז]:

ש"ש ש"ב פי"ח, הקשה קרא למה ליה תיפוק ליה דספק מותר לישא ישראל דהא מוקמינן לה בחזקה דאימא שהיא כשירה לקהל, ותי' דצריך קרא ברוב פסולים דכל כה"ג נמי ספק כמש"כ בשמ"ק בעשירי ודאי דכל דפריש מרובא פריש נמי ספק אלא דהתורה אמרה לילך אחר רוב וכיון דקרא אתי לאשמעי' ברוב פסולים וידעינן דאזל הבועל אצלה דכה"ג מרובא פריש א"כ חזקה דאימא לא מהני רובא וחזקה רובא עדיף ע"ש:

רשב"א הקשה, כל קבוע כמע"מ, אכתי רובא נינהו דאי אזלא לגבה הו"ל רובה ואי אזלה איהי לגבייהו הו"ל מחצה ע"מ נמצא הרוב להכשיר, וי"ל דאפי' ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבא ואיכא למידק מ"ת קרא למישרי שתוקי למה לי לישתק ואנא ידענו דהא רובא כשרין הן, ויש מתרצים דנפ"מ דהיכא דחזינן דאזלא איהי לגבייהו וכו' אי נפ"מ לעיר שכולה מחצין כשירה ומחצה פסולין ודלתי מדינה נעולות ואפ"ה אמרה תורה ממזר יבא, ועי' בפנ"י מה שהקשה ריטב"א למה לי קרא דהא איכא תרי ספיקי, ספק אזלי אינהו לגבייהו, וספק דאזלי אינהו לגבה ואיכא רוב כשרים, כוונת ריטב"א דהאי ס"ס הו"ל כרוב, דודאי לאו ס"ס ממש מקרי דכולהו חד ספק הוא, שמא מכשר או מפסול נתעברה דשם אנס חד וכו', ועי' כלל קבוע הבאתי מש"כ המקנה בזה:

פנ"י הקשה הא דתני במתני' דשתוקי מותר בממזרי' ודאין ואמאי כיון דסתם שתוקי רוב כשירין אצלה והו' כודאי כשר מדאוריי' א"כ אמאי מותר בממזרת ונראה דבתר דגלי קרא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא ותו ליכא לחלק בין רוב כשירין או רוב פסולין דאפ"ה מקרי ספק ממזר דאע"ג בכל התורה אזלינן בתר רובא ובתר חזקה למשווי' כודאי אפ"ה שאני הכא דעיקר ילפותא דממזר ספק יבא לא ילפינן אלא משום דומיא דספק קהל כמש"כ בתוס' ולענין ספק קהל משמע דלא מקרי קהל ה' ודאי אלא בודאי גמור משא"כ ברוב ומיעוט לא שייך לומר שהוא ודאי קהל ה' דקמיא שמיא גליא, ואפשר שהוא מהמיעוט כיון שהדבר מצוי שור שחוט לפנינו לית לן למימר דמיקרי קהל ה' וד' והשתא א"ש טובא הא דמסיק רבא דמילתא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא לכאורה לשון מיותר הוא, ולמאי דפרישית אתי שפיר עכ"ל וכעין סברה זו כ' הפלאה סוף פ"ק דכתובות על קושי' תוס' שבת קלה, למה לי ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק דוחה שבת תיפק ליה דמספיקא לא מחללינן שבת, וכתב דנפ"מ היכא דאיכא ס"ס כגון ספק בן שבעה שנולד בה"ש דהוי שני ספיקות דאם הוא בן ח' הוי מחתך בשר בעלמא, וספק נולד בשבת, ואי לאו קרא הי' מותר למוהלו בשבת וכיון שאסרה התורה הספק כפירש אפי' ס"ס הכל אסור דכודאי משוי ליה עכ"ל, א"כ כאן להיפך שהתיר התורה ספק ממזר גם בס"ס ורוב הותר כאשר כתב הפנ"י:

פרט ד סוגיה האומר בני זה ממזר

שיטת רשב"א:

ש"ש ש"א פ"ד, ורשב"א בחולין דף יוד כתב דס"ל לאביי דטומאה ברה"י הוא דילפינן מסוטה, אבל ברה"ר דטהור לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל ספיקות מותרין ס"ל לאביי באיסר שתלוי במקרה הבא לו אע"פ שאין שם חזקת טהרה וכהאי דמקואות במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע ברה"ר טהורות לר"ש ואע"פ שאין שם חזקת טהרה שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר אדרבא העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהוא אסורה שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם חתיכה זו היתה או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם ואינו דומה לספק טומאה ברה"ר שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה וכן במקוה שאנו מספקים בשעה שעשו טהרות על גביו אם כבר נתחדש שם מקרה וחסר וכו' ע"ש, ומבואר מדברי רשב"א שמפרש פלוגתייהו בספקא דאוריי' אם אסור מן התורה אלא דהוא מפרש לה בספק הבא מחמת מקרה אבל בספק שהוא בתולדה לכ"ע מודה דאסור מן התורה דאשם תלוי הבא על הספק מוכח דאסור וכו' ונמצינו למדין כלל מחודש מדברי רשב"א דאע"ג דהוא ס"ל דכל ספיקות אסור מה"ת היינו דוקא ספק הבא בתולדה אבל ספק הבא במקרה שנתחדש אע"ג דאין לו חזקה נמי מותר מה"ת, בזה י"ל מה שהקשה מרי"ט על רשב"א דסבר ספק אסור מה"ת מת"כ לה וטמא ואין מטמא על הספק, ואיצטרך קרא למעוטי ספיקא הא בלא"ה כל ספיקות אסורין, לפי מש"כ מיירי כגון דאיתרע חזקת א"א ע"י גט ספק קרוב לה וה"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש דכה"ג ספק מותר קמ"ל גבי כהן לה יטמא ואינו מטמא על הספק, אלא דאיכא למידוק בדברי רשבא בקידושין שכתב להוכיח דספק אסור מה"ת מפסח ומעולה וניחש שמא ניקב ואפשר דהתם קאמר וניחוש שמא ניקב קרים של מוח בתולדה והו"ל כמו חתיכה ספק חלב דספק אסור מה"ת, אך קשה מפרה אדומה שהי' בת שתים וע"כ דלא נולדה טריפה רק אח"כ וזה במקרה שנתחדש וספקא מותר, וי"ל שם חזקת טמא א"כ אי לאו דאזלינן בתר רובא ה"ל למיחש אפי' לספק הבא במקרה ע"ש, ובהנ"ל מובן המל"מ שספק מותר רק אם הספק במקרה אבל בנתערב ממזר בין אחרים אז ספק אסור כמו חתיכת חלב בין חתיכות שומן: מתני' בכורים פ"ב כוי שוה לבהמה חלבו אסיר כחלב בהמה ואין חייבין כרת, תיו"ט כתב הר"ב להביא חטאת כלומר דאלו כרת גופי' הא קמי שמיא גליא, אבל רמב"ם פירש דלמא חיה הוא, ונ"ל טעמו דהא מ"מ בספק אכלו ולפיכך אעפ"י שהוא מזיד אין עונשו כרת עכ"ל וצ"ע לרמב"ם שספק מותר תקמ"ל מתני' שאין עונשו כרת:

וש"ש ש"א פ"א כתב, הפנ"י כתב ליישב דהא דכתב רחמנא להתיר ספק ממזר היינו דאפי' היכא דאיכא רובא לאיסורא, ולענ"ד היכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתריה אפי' בספק ממזר, דבפ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא אתיא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא, הרי דהא דמחזיקין בתר אביה אינו אלא משום רוב או משום חזקה ואי נימא דרובא וחזקה לא מהני בספק ממזר א"כ לא משכחת קהל ודאי, לכן נראה דהיכא דאיכא רובא אי חזקה אזלי' בתריה ע"ש, אבל בשמעתא ב' פט"י מבאר יותר וכ"ל נראה לענ"ד לפי מש"כ בשמ"ק ב"מ דף ז' גבי קפץ אחד מן המנויין דפטור מן המעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק והקשו כל דפריש מרובא פריש, ותי' משים דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי והתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק, והיינו דאע"ג דאנו הולכין בתר דפריש מרובא פריש בין להקל בין להחמיר אינו אלא מצד הלכה אבל אינו ודאי ואינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ויכול להיות דפריש מן המועט כמי מן הרוב ומש"ה בעשירי ודאי ולא עשירי ספק כיון דמצד עצמו ספק שקיל אלא דהתורה התירה משום דכל דפריש מרובא פריש אבל מידי ספיקא לא נפקא והתורה אמרה עשירי ודאי וא"כ ה"ה בממזר דהתירה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק א"כ אפי' היכא דפריש נמי לא נפיק מכלל ספיקא ומותר מן התורה לבא בקהל ואפי' ברוב פסולים וידעינן שפירש ודו"ק, והא דכתבנו בש"א דגם בממזר ספק היכא דאי' רובא או חזקה ה"ל ממזר ודאי ולאפוקי מפנ"י, היינו רובא דליתא קמן כמו הך רובא דלמא לאו אביו ש"מ דאזלינן בתר רובא ה"ל רוב הבא מן הסברא דרוב הוא כן שהוא אביו אבל גבי פריש מרובא אינו רוב דתליא בסברא ואדרבא מסברא יכול להיות פירש מן המועט כמו במרובא וכדמוכח משמ"ק בעשירי ודאי אבל היכא דלא כתיב בתורה למעט ספק אזלינן בתר רובא בפירש מצד גזה"כ הלכה למשה מסיני לילך בתר מרובא פריש ע"ש: גמרא כל שנאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנים עליו, כתב רשב"א מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה דכל כי הא הוא דהוי ספק אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר ודאי משוה לה דרובא דאוריי' אא"כ בדקו אמו ואמרה לכשר נבעלתי ע"ש, וכתב בש"ש ש"ב פט"ז, ס"ל לרשב"א דאפי' לא נודע אי אזלי' איהי לגבייהו דה"ל קבוע נמי הוי ממזר ודאי ומשום דמשוי ליה ברוב פסולים לס"ס, ספק דילמא אזל אינהו לגבה והו"ל כל דפריש מרובא ואת"ל אזלא איהי לגבייהו שמא לפסול נבעלה ע"ש, אבל עי' ב"ש סי' ד' סקל"ט:

פרט ה סוגיה האומר בני זה ממזר

ספק דאורייתא:

כריתות דף טוב, ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפי' אכל ספק יש בו כשיעור וספק אין בו שומן וחלב לפניו ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל [פרש"י כסבור שומן הוא ואח"כ נודע שהאחד היתה חלב וזה לא ידע איזו אכל מביא אשם תלוי אבל אם בשעת אכילה היתה לו ספק והזיד ואכלה מספק מזיד הוא יפטור ועי' ח"ס ח"ח כ"ט ופלא] אשתו ואחותו וכו' שבת וחול וכו' מביא אשם תלוי:

איתמר רב אסי אמר חתיכה אחת שנינו ספק אכל חלב או של שומן, חייא בר רב אמר חתיכה מ"ב חתיכות שנינו במאי קא מיפלגי, רב אסי סבר יש אם למסורת מצות כתיב, וחייא בר רב אמר יש אם למקרא מצוות קרינן וכו': א"ר חייא אמר רב הי' לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל חייב, חתיכא ספק של תומן ספק של חלב ואכלה פטור, א"ר זירא מ"ט דרב קסבר שתי חתיכות אפשר לברר איסורו חתיכא אחת א"א לברר איסורו וכו':

א"ר נחמן וכו' אמר רב הי' לפני שתי חתיכות ואינו יודע וכו' חייב חתיכה אחת וכו' פטור אר"נ מ"ט דרב, קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא, מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר איסורין, איכא בינייהו, כגון שהי' לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא עכו"ם ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השנייה לרבא ליכא מצוות בעידנא דאכל ישראל, לר' זירא א"א אפשר לברר איסוריה, לרב נחמן איקבע איסורא:

רמב"ם פ"ט מטומאת מת, דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משים ספק הרי הן של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאי אב כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [וכ"מ מביא שמצא כתוב בספר ישן ואעפ"כ דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] ומרכבת פ"ט מה"ט כתב דר"נ יבמות קי"ט דאמר רישא דאיסר כרת חששו וכו' סובר דוקא ספק כרת מדאוריי' לחומרא אבל ספק לאי לקולא ורבא שם סובר דאין חילוק עי' כס"נ, ועי' גו"ו כלל ז':

פט"ו מאיסורי ביאה, דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי אסור לבא בקהל ולא ספק וכו' מנין אני אומר שאין השתוקי ואסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהי' ערוה עליו, הרי נאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה ואמרו חכמים שאם יעשה זה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואולי הי' הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי אסור בכל אשה שאפשר שתהי' ערוה עליו לא היינו באים למדה הזאת לעולם ולא תהי' הארץ מלאה זמה, הא למדת שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק עד שיודע בודאי שזו ערוה עליו שאם אתה אומר כן כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם היו אסורין להנשא בכ"מ שמא יפגע בערוה עכ"ל:

פי"ח הלכה י"ז, והואיל אסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקלו בשבויה:

פט"ז מאבות הטומאת, מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שטמאים מרובין אם טומאה ודאי נדחית מפניהן ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספקות מדבריהן וכו':

סוף הלכות כלאים כתב כבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק, וכתב ראב"ד אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה מיהו ק"ל כל ספק אסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא, על זה כתב הכ"מ שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהי' לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיח:

ח"ס סי' ק"ב ביו"ד מביא בשם מעין חכמה, לרמב"ם דס"ל ספ"ד לקולא וא"כ מ"ט החמיר קרא דבעי' רק עץ אשר תדע הא בכל איסורי' ספיקא נמי שרי אע"כ מיירי דכבר אתחזק איסור קציצה בזה האילן שהרי היה עץ מאכל ולא פקע מיניה חזקת איסר עד אשר תדע בברור כי נזדקן ולא עץ מאכל הוא ודפח"ח והנה לפ"ז גם על רמב"ם תיקשי כיון דמיירי מאתחזק איסור פשיטא דספיקא לחומרא דהרי מביאים אשם תלוי וא"כ מ"ש הכא דפרט קרא אשר תדע ע"ש:

רשב"א קידושין דף ע"ג כתב ספק ממזר יבא, מכאן דקדק רמב"ם דכי אמרי' בעלמא ס"ד לחומרא דרבנן הוא מדאוריי' לא אסרה תורה אלא הודאי, וקשיא לי טובא דא"כ אזל לי' אשם תלוי למאי דלא בעי חתיכא אחת משתי חתיכות ה"מ לענין קרבן אבל להתיר לכתחילה לא קאמר דהנך תנאי לאו בהכי פליגו, ועוד בפ"ק דחולין בעינן למפשט דאזלי' בתר רובא מפסח וכו' ואם איתא למה לן לרובא ולחזקה הא כל ספק דאוריי' מותר, אלא הכא דאמרי' ממזר ספק יבא מייתורא דקהל אתי ואדרבה דוק מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפי' ספק ממזר לא יבא, ועי' תוה"ב בשער התערובות, ועי' רשב"א יבמות דף מ' לא תאפה חמץ אמר רחמנא משמע חמץ ברור וחלוט אפי' אינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברור, מבואר ברשב"א סברת חו"ד ודו"ק מרי"ט ח"ב סי' א' כתב בהא פליגי דמאן דסבר דלא בעי ב' חתיכות סובר דאפי' בכה"ג קפיד רחמנא אספקא, ומאן דסבר בעי ב' חתיכות דוקא אין אסור מה"ת בספקות אלא כשהיקבע האיסר וכו' ומה שהקשה רשב"א מחולין, י"ל היכא דאפשר להתברר ודאי אסור לאכלו ואיסר שבירת העצם בתר דאתחזק בתורת פסח אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא וכו' מדקאמר רבא ד"ת שתוקי מותר משמע דאיסורי מד"ס דבכל התורה מצינו דחכמים עשו סיג לתורה ומ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק מחזר לגמרי שרי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפ"מ שיהי' מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספיקא היי תרתי דסתרין אהדדי ואעפ"כ התורה התירתי וגזה"כ היא דקהל ודאי ולא קהל ספק ואפי' תרתי דסתרין דאלו לספק גרידא לא אתא קרא למשרייהו דבלאו קרא אין בו איסר תורה, ולהכי קשיא ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי רחמנא שרי' ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספקן הרי אין כאן איסור תורה דאפי' מגליא מלתא דממזר הוא רחמנא שריה וכו', ונ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר אף היודע אינו רשאי לגלותו דומי' דספק ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרי' ספק לי אנא איכול, ואליהו לא יגלה המשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו וכו' ומביא רמב"ם פט"ז מאבה"ט כתב מפני מה ספק טומאה בר"ה טהור שהרי ציבור עושין פסח בטומאה, אם טומאה ודאי נדחית ק"ו טומאת ספק שכל ספיקות מדבריהם, וירושלמי סוטה שאלו בן זומא מפני מה ספק ר"ה טהור א"ל מצינו שציבור עושין פסח בטומאה, ויש לתמוה למה נתן טעם מפני שספיקות דבריהם וכו' לכך נראה כיון דגלי רחמנא מסוטה דספיקא טמא לא הוי שני לן בין רה"ר לרה"י, ע"כ בן זומא יהיב טעמא דמצינו חילק לענין טומאה בין רה"י לרה"ר ע"ש שמאריך ומביא ת"כ לה יטמא בודאי מטמא ולא בספק, וגם מגמרא ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק עי' בתוס' רק אסמכתא, ונראה גם אם ספק מותר רק אם הספק על האיסר, כי כך נראה מלשונו הזהב שכתב שכל איסור ספיקות, אבל אם האיסר בודאי, ורק מצד אחר הספק גם רמב"ם מודה שאסור, כמו שבת בודאי ומילה הספק בודאי אסור ולא צריך קרא רק לחייבו כמש"כ שם המרו"ט כי אם עבר מצד הספק לא הי' לו עונש אבל כיון שתורה אסרה חייב עונש, וכן בטומאת מן האיסר בודאי ע"כ לה יטמא רק בודאי ודו"ק, [כעין זה כתב השעה"מ סוף פ"ב מאישות לישב קושי' מל"מ פי"ו מסנהדרין סתירת תוס' ביבמות דף פ' נעשה סריס למפרע, ונדה דף מ"ו ע"ב, ובזה יהי' מיושב ג"כ קושיי ש"ש ש"א פ"ג שהקשה אם ס"ד לקולא מותר לאכול חלב כעת מצד דעכשיו ספק הוא ודו"ק, אבל לאחר העיון קשה לי להיפך גם לסוברים ס"ד לחומרא האיך ילקה, בשלומא אם גדול הוא מחויב לשמור חוקות התורה אבל כיון שעדיין ספק קטן הוא ואינו מחויב לשמור שספק לחומרא, וגדולה מזה כתב הפנ"י קידושין דף ס"ג הקטן איני מחויב לילך אחר רוב וחזקה שנעשה גדול שקטן כאנוס דלאו בר דעת]: הו"ד מחדש שרמב"ם הוציא דינו מגמרא סוטה דף כ"ט רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל טהור ודאי אבל ספק לא יאכל אלמא כל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק, מזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום עשה לשב וא"ת, כגון בלא תאכל חזיר וחלב אמרי' חזיר וחלב ודאי אבל ספק יאכל, אבל בקום ועשה אכילת מצה אמרי' דמחוייב שיהי' בודאי ולא בספק, ומיושב כל הקושי' בחולין יליף מפסח וקרבנות ע"ש והרבני הגדול בתורה אלוף נעורי מו"ה יאקב סגאליץ זצ"ל, הקשה עדיין קשה מאי ראיה מפסח דלמא הי' בודק ושיבר עצם, ולאו לא תשברו בו רק לאחר שנודע שכשר הפסח אבל קודם שנודע רק ספק הוא ומותר לשבור ולבדוק וצע"ג, ואחי מורי גאון קדוש ישראל ב"מ מחנה חיים ז"ל תירץ אם נמצא שכשר הפסח ונגלה שעבר למפרע על לאו ועצם לא תשברו, באופן זה לא אמרי' ספק דאוריי' לקולא ודו"ק, כ"ס יו"ד סי' ע"ג, גו"ו כלל ז' מביא יש מקשים הא דאמר בסוטה רב גידל רמי והבשר אשר יגע וכו' אימא סיפא והבשר אשר טהור וכו' מאי קושי' דשאני בין טומאת בשר בלאו לטומאת הגוף בכרת שאז ספק מה"ת אסור ע"ש, וכתב נמצינו למדין שספק באיסר תורה לרמב"ם מותר בהתיחס אליו חמשה תנאים המבוארים א' שלא יהא בו חזקה לא איסור ולא היתר דאל"כ הולכין בתר חזקה בין להקל בין להחמיר, ב' שלא יהי' בו איסור כרת אלא איסור לאו לגירסת כ"מ, ג' שלא יהא איקבע איסורא כמו חתיכא אחת מב' חתיכות וזה אף באיסור לאו מה"ת אסור, ד' שאין בידו לברורי הוא דשרי אבל ספק דשמיא בידיה לברורי מה"ת אסור, ה' שלא יהא ממנ"פ ודאי איסור, ובממזר תליא בפלוגתי' אי ספק כה"ג מותר: בילדותי שמעתי מאחי מורי הגאון מחנה חיים ז"ל, עפ"י חו"ד לישב למה שרמב"ם נקוט פ"ד ממ"א טריפה אסור מפסוק לכלב תשליכון אותו, ולא מביא הפסוק זאת החי' אשר תאכלו כמו בגמרא, לשיטתו שספק מותר ומזאת החי' משמע ודאי חיה וספק אסור ודו"ק:

רמב"ם פ"ח משגגות, אינו חייב באשם עד שיהי' שם איסור קבוע הי' לפניו חתיכות חלב ושומן ואכל אחת מהן וכו' אבל אם הי' לפניו חתיכה אחת ספק שהיא חלב או שומן ואכלה פטור שהרי אין כאן איסור קבוע וכו', ורשב"א סי' רע"ב מובא בפרי מגדים בפתיחה לתערובות, הקשה השואל, איך מביא אשם כיון דיבש ביבש בטל ברוב, ואי אפשר לצמצם שיהי' שווים, וחתיכה קטנה בטל בחתיכה גדולה [כי לא צריך חד בתרי ממש, עי' במקנה כלל ל"ח פרט י"ג] , ושמא גדולה ההיתר ואין כאן קביעות ע"ש, וראיתי בספר בשם ברוך טעם לישב, כי לכל חתיכה יש חזקה, ואי אמרי' שהיתר הי' הגדולה אז נתבטל האיסר בהיתר, אבל אם האיסר הגדולה, והיתר לא שייך שנתבטל כי אין היתר בטל באיסר, ע"כ אוקמי אחזקה חתיכה של איסר שהיא הגדולה, ע"כ חייב אשם, ודו"ק:

פרט ו סוגיה האומר בני זה ממזר

קידושין דף ל"ט א"ר יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני, א"ל ר"ז לר' אסיא והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר [ואי ודאי בח"ל הלכה היכי מזלזלים בספקא] אישתומם כשעה חדא, א"ל אימא כך כאמר ספיקא מותר ודאה אסור, וכתב הר"ן, ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן דספק דאוריי' לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אחרי' הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקא, ואי מהא לא ארי' דהכא אצטרך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אתר דמש"ה אמרי' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכו' ואפי' לספוקי להדדי נמי שרי ואלו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפ"ע, מיהו קושטו דמילתא הכי איתא דס"ד דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה ע"ש וש"ש ש"א פ"ב הקשה כיון דודאין אסור בהנאה א"כ כי יהיב חד לחבריה איהו ידע בערלה אסור לאתנויי ביה מידי דאסור בהנאה אסור ליתן אפי' בחינם כמבואר בתוס' פסחים דף כ"ב, ורמב"ם וטור לא הביאו כלל הך דיכול לספוקי אהדדי וגו' א"כ הדרא קושי' לדוכתיה, למה לי הלכה להתיר ספיקות ומחדש לישב גם הקושי' למה צריך קרא על ספק ממזר שמותר, דאיצטרך למשרי ספק ממזר בנתערב במחבואה ממזר בולד כשר דכה"ג בעלמא אסור דאיקבע איסורא, ובממזר מותר דלא כמל"מ פט"ו דאיסור ביאה כתב דאע"ג ספק ממזר מותר מ"מ ממזר שנתערב לא שריא ע"ש לפ"ז אצטרך להתיר ספק ערלה להיכא דאיקבע איסורא בגינה יורד ואוכל כל שהוא ספק, ועוד בערלה אפי' חתיכה אחת חשוב איקבע כיון דקודם שלש שנים אסור והשתא דמספקא לן אם הותרו ע"י שלש שנים ה"ל איקבע איסור כמו בספק גירושין, ויש לחלק אע"ג אילן איקבע אבל פירות לא איקבע באיסורא ולפי מה שמבואר אצלינו דספק בפנים ה"ל חזקה מעליא ואע"ג דעשוי להשתנות א"כ ספק ערלה כיון דנסתפקנו אם הוא בת שלש או לא נימא אוקי אחזקתו ועדיין אינו בת שלש וחזקת אילן מהני גם לפירות כמו דמהני חזקת אם לבת יע"ש, לדעתי הקלושה בחזקת אם יש לדון גם על האם אבל העץ אין בו דין ערלה ולא שייך חזקת האם, אפי' אם מתה האם עי' תוס' דף ס"ו בכ"ז הי' לכה"פ מקום לדון גם עליה כמובן, ועי' צל"ח ברכות דף ל"ו ד"ה ובדרך אחר מה שהקשה לרמב"ם למה נאמר בערלה הלכה להתיר ספיקו, שהלכה בא להתיר אפי' בפרדס שרובו נטיעות ומיעטו זקינות ובכל התורה לרמב"ם ספק לקולי' אבל ברוב איסור ודאי שאסור מה"ת ובי' הלכה בערלה להתיר הספק אף במקום שיש רוב איסור, ועי' ח"ס סי' רפ"ו: ש"ש פ"ג כתב שרמב"ם לשטתו שכתב בספר המצות כל מצות דרבנן בלאו לא תסור, והקשה רמב"ן א"כ האיך הקילו באיסר דרבנן לומר ספק דרבנן מותר ותי' בזוהר הרקיע הם תקנו והרשו ללכת בספק לקולא, הא תינח בספק גוף המעשה אבל במחלוקת השנוים בדברי סופרים דלדברי המחמיר והאוסר לא הרשה להקל, וא"כ מאן שרי איסר לאו לא חסור, לכן מוכרח שיטת רמב"ם מן התורה כל ספיקות מותר וכו', ומביא גמרא בחולין דף יוד פלוגתי' רבא ואביי אם חמירא סכנא מאיסר וכו' שרבא סבר ספק אסור מה"א וספק טומאה ברה"ר טהור אינו אלא משום דיליף מסוטה ואביי סבר כל ספיקות מדבריהם, ולא יליף מסוטה רק לטמא ברה"י אבל טהרה ברה"ר לא צריך קרא משום כל ספיקות מדבריהם:

מ"ח ת"ר סי' ל' כתב לישב קושי' רמב"ן שיש הבדל בין איסר דאוריי' לדרבנן, נבילה וחזיר המה איסר דאוריי' טרם שיעבר אדם עבירה כאשר מונחים על שלחן המה איסורי תורה איסר חפץ אבל כל איסורי דרבנן כל זמן שהחפץ מונח על השולחן הוא מותר מדאוריי' ואסור רק מדרבנן, רק כאשר יעבור הגברא על איסר דרבנן הוא עובר לאו דאוריי' דלא תסור אבל אין זה איסר חפן, ע"כ בספק כל זמן שהחפץ מונח הוי רק איסר דרבנן וס"ד לקולא ומותר לאכול ואין כאן לאו לא תסור דהא חתיכה נעשה היתר מכח ספק עצמו ע"ש ודו"ק כי' נפלא מאוד, ובזה מיושב הרבה מה שהאריך אב"מ בתשובה סי' י"ד שאין התפסה באיסר דרבנן:

קידושין דף ה', נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן, וכתב הר"ן דכיון דספיקא הוא הו"ל ספיקא דאוריי' והיכא קאמר דחיישינן מדרבנן וכו' לפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאוריי' או לא דאפשר מדאוריי' שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרי' העמד ממון על חזקתו אבל רב אלפס כתב לקמן בבעיא דרב מארי בכלב הרץ אחריה דסלקא בתיקא דה"ל ספיקא דאוריי' לחומרא וצריך עיון:

ומרי"ט על ריף כתב נ"ל דכי אמרי' העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופא דלא אתרע עד השתא אבל חזקה אפנויה הא אתרעי לה שהרי פשטה ידה וקבל קידושין אלא שאנו מסופקים במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשטה ידה יצתה מכלל פנויה שהיתה מקודם לכן ושוב אין להעמיד על חזקתה שתהא מותרת מה"ת כמש"כ תוס' בזרק לה קידושין וכו' לכך כתב הריף בההיא לך ורץ אחריה דסלקא בתיקא דהו"ל ס"ד לחומרא, אבל מש"כ כאן חיישינן מדרבנן וצריכה גט, שאנו הכא דכיון דאמרה היא אין נתינתו של בעל כלום דשמא מתנה יהיב לה, אבל רמב"ם שכתב ה"ז מקודשת בספק עשאו לספק זה כדין כל הספיקות והא דאמרי' וחיישי' מדרבנן לפי שכל הספיקות אצלו אינם איסר תורה ע"ב:

פלתי בכללי ס"ס הקשה לשיטת רמב"ם מאי פריך הש"ס לר"מ האיך אכל בשרא, הא עכ"פ אפי' לר"מ דחייש למיעט הרוב מבטל חזקת איסור והוי פלגא פלגא כדאי' חולין דף פ"ו, ולמה לא יאכל בשר כיון דס"ד לקולא, ותירץ דיש לדקדק למה דייק דוקא לר"מ הא רע"ק וסייעתא חיישי למיעוטא, ואולם לרמב"ם ניחא דהם ס"ל דס"ד להקל, אבל ר"מ דסובר במס' כריתות דף חי' דלא בעי חתיכה אחת מב' חתיכות ובע"כ סובר ס"ד מדאוריי' לחומרא שפיר מקשה ע"ש, ושעה"ת ח"ג דף נ"ג:

דורש לציון דרוש ד' מחדש דהא דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ חייש למיעט ורבנן אזלי' בתר רובא אפשר דפליגי בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א, דרבנן ס"ל כרשב"א דס"ד אסור מה"ת, וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בחד רובא, ור"מ סובר כרמב"ם דכל ס"ד שרי' וא"כ נסתרו כל ההוכחות דאזלינן בתר רובא, דאף דלא אזלינן בתר רובא ספיקא הוא ורחמנא שריא ולכך סובר ר"מ דלא אזלינן בתר רובא וחייש למעוטי, ואין להקשות כיון לר"מ ס"ד מותר לענין מאי חייש למיעוטא, י"ל לענין דלהוי ס"ד מדרבנן לחומרא אבל בדין דאוריי' באמת ליכא נפקותא במה דחייש למיעוטא אלא היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא לרבנן אחרי' רובא וחזקה רובא עדיף ובזה קיי"ל כר"מ עי' תוס' בכורות דף כ' ע"ש בהגה:

טו"א באבני מלואים סוף חגיגה כתב לישב כי אר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסר עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, פי' אם נולד לה ספק טריפה שריא, והאי חזקת היתר ליתא אלא לבתר דקים לון מקרא דאזלי' בתר רובא ומיד שנשחטה כהוגן עומדת בחזקת היתר, אבל כל כמה דלא נפקא לן מקרא דאזלי' בתר רובא, ומ"מ בתר חזקה ודאי אזלינן, ומחזקינן מאסור לאסור, ובמקום חזקה חיישינן לספיקא מן התורה כאיתא התם מויצא הכהן, אלא ודאי אזלינן בתר רובא, וכ"ת אי לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה לא אזלינן דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, הא כבר פי' תוס' לבתר דנפקא לן מקרא דאזלינן בתר רובא משריפת פרה אדומה ע"ש:

ברוך טעם מישב הקושי' מחולין כי רמב"ם כתב בעצמו בתשובה מה שסובר ס"ד לקולא אתי' ליה מממזר ספק שמותר בממזרת או בישראלית, ועי' תוס' קידושין דף ע"ג שכתב תימא היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל, וי"ל דמקיש מחזר לקהל, מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעיטין מחזר ספק, הרי דעיקר הלימוד להתיר ספק ממזר הוא מחמת דדרשינן קהל ודאי ולא קהל ספק דסתם קהל הוא קהל ודאי, כל זה לפי האמת דאזלינן בתר רוב, אבל אם הי' הס"ד דלא אזלינן בתר רובא לא הי' מצינו למידרש קהל ודאי דלמא לאו אביו הוא מקשה הגמרא, והוי צריכין לומר דאף ספק קהל מקרי קהל ודאי וכן בספק ממזר, וספק דאוריי' לחומרא:

בספר יהושע פסקים אות ג' כתב לישב בחולין כ"ח בשוחט מחצה על מחצה פליגי אם הוי כרוב אי אמרה שחוט רובא או לא תשתייר רובא, והנה מה שכתב רמב"ם דבספק אמרי' מה"ת לקולא אף דהוה הספק שקול היינו נמי דאמרי' דמחצה ע"מ הוי כרוב וא"כ כל זה לבתר דמסקינן דאזלי' בתר רובא א"כ בספק שקול נמי אמרי' דהוי כרוב משא"כ אי נימא דלא אזלי' בתר רובא וא"כ כל דבר רובא הוא אצלינו בספק ויש עוד רוב הנוטה להקל ואפ"ה אמרי' בהאי מנין דאזלי' בתר רובא וא"נ הוי ס"ד דאפי' בספק ורובא לא אזלי' בחר רובא להקל מכ"ש דהיכא דליכא רובא רק ספק השקל מכ"ש דלא שרינן בכה"ג משא"כ בתר דמסיק דאזלינן בתר רובא נוכל לומר דאף בספק שקול דהוי מחצה ע"מ אמרי' ביה דהוי כרוב ומה"ת לקולא ולא דמי להאי מחצה ע"מ דידעינן דהוי מחצה בודאי ולא ספק בזה פליגי בגמרא אי הוי כרוב ואנן קיי"ל דלא הוי כרוב דהתירה אמרה לא תשתייר רובא, משא"כ בספק אי אסורה או מותרת אמרי' שפיר דהוי כרוב ומה"ת לקולא כנלע"ד בעזה"י ומקום הניחי לי, עכ"ל:

בכ"ס על מגילת אסתר מביא בשם ח"ס, אמר אביה דשמואל א"א שנאנסה אסורה לבעלה וכו' הפנ"י הקשה הא איכא חזקת היתר לבעלה, ותי' דאיכא רוב נשים דסופם ברצון וכי לפי מה שהשריש לנו הריב"ש דרוב לא עדיף משני חזקות, א"כ הא איכא כאן חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות, וכתב דנהי דלא עדיף מתרי חזקות אבל גם שני חזקות לא עדיף מרוב והוי כפלגא ופלגא וספיקא דאוריי' הוא וחיישינן שפיר אבל יש לעי' לרמב"ם דספקו לקולא האיך מקשה הש"ס אונס דשריא רחמנא האיך משכחת הא לא חיישי' אלא מדרבנן, וצ"ל דקושי' הש"ס מדרבנן היכא משכחת עכ"ד הקדושים: פמנ"ד במ"ז סי' שד"מ סק"ו כתב הא דספק מה"ת לחומרא בל"ת דיליף מדאיצטרך ספק ממזר, הא עשה דקיל מל"ת ספיקו לכ"ע י"ל מדרבנן עכ"ל, ועי' רשב"א סוכה דף מ"ו כתב בספק שמיני ס"ד לחומרא:

טוב גיטין דף ב' גמרא היכא דלא איתחזק איסורא כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן, בפנ"י נתקשה כאן על רמב"ם דס"ל דחתיכה ספק שומן ספק חלב שרי מה"ת, וא"כ ל"ל נאמנות ע"א יע"ש וצ"ע שהרי רמב"ם מודה באיקבע איסורא דאסור מה"ת ואפי' חיוב אשם תלוי איכא ביש כאן ב' חתיכות א' חלב וא' שומן וא"כ כה"ג ע"א נאמן לברר חתיכה ולא מקרי אתחזיק איסורא כיון דלא איתחזק איסורא בהך חתיכא גופה כמ"ש רש"י וזה פשוט עכ"ל ועי' פלס חיים:

פרט ז סוגיה האומר בני זה ממזר. ספקא דרבנן לקולא

עירובין דף ל"ה, מתני' נתגלגל חוץ לתחום ע"ש הסוגי' וכתב הש"ך ק"י סק"כ מסוגי' זו מוכח דהא דאמרי' ספ"ד לקולא היינו היכא שאין לו חזקת איסור, אבל אם יש שם חזקת איסור לא אמרי' לקולא דהלכה כר' יוסי דאמר ספק טבל אפי' בטומאה דרבנן ספקו טמא כמ"ש רשב"א סי' ת"א, ופר"ח משיג מרמב"ם פ"י מקוואות פסק כר"מ ספק טהור, ופלתי הקשה מביצה דף ג' דפריך למ"ד משום משקין שזבו אמאי ספיקא אסורה הא הוי ס"ד לקולא, מאי פריך הא ביצה זאת יש ספק אם נולדה מעיו"ט או ביו"ט הול"ל חזקה השתא הוא דילדה ביו"ט בע"כ צ"ל אף במקום חזקה ספקא דרבנן להקל, ועי' נב"י יו"ד ס"ה, מש"כ הש"ך היינו אם הספק הוא בדבר שיש בו חזקה כר"י פ"ב דמקוואות, אבל בסי' ר"א סעיף ע"ג הספק הוא במקוה אם היא פסולה או כשירה ובזה אין שום חזקת איסר ומתורץ מה שהקשה מעלתו את הש"ך מדידי' אדידי' עכ"ל, גם כתב במ"כ הש"ך הדין כן באיסר דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אפי' באתחזק אסורא ספק לקולא, ועי' צל"ח ברכות כ"א לר' יודא ק"ש דרבנן אין לה עיקר מה"ת כלל לכן אתי ספק קרא ומוציא ודאי שנתחייב בקומו, ועי' בתשובת מרם א"ש ח"ר סי' ט"ו תשובה נפלאה ומסיים באות ה' בכל איסר דרבנן אפי' יש לו חזקת איסור אזלינן לקולא לדעת רמב"ם דלא כש"ך ק"י ואף שיש לו עיקר מדאוריי' נמי אזלינן לקולא: ש"ך ק"י אות כ"א כתב אם נתערב איסר דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחת מהם ולא נודע איזהו לא אמרי' בהא ס"ד לקולא כיון שהי' מוחזק איסר באחד משתים הו"ל חזקת איסר, ובסי' קי"א גבי קדירה של בשר שחוטה ולפניו ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסר ונפל בה אחת מאלו ב' חחיכות אנן תולין דשל היתר נפלה, כתב הש"ך נראה דכאן מיירי דב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן, דאי נתערבו בתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק אסור בשתי חתיכות כל אחד ואחד דיינינן ליה כגופו של איסור ולא אמרי' ס"ד לקולא ע"ש, ופר"ח, ומנחת יעקב בקונטרס הספיקות השיגו ע"ש:

ד"מ בסי' נ"ז כתב דלא אמרי' ס"ד לקולא אלא היכא דעיקר הספק הוא באיסר עצמו ומצד עצמו הוא איסר דרבנן, אבל היכא שמצד עצמו ספקא דאוריי' ומצד אחר בא לו שהוא איסור דרבנן הואיל ונתערב לא מקרי ספק דרבנן לילך בה לקולא, וכן כתב מריב"ל בספק טריפה שנתבשל בכלי לא אזלינן לקולא אפי' לאחר מעת לעת דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר הספק נולד בדאורייי' עי' מל"מ פ"ד בכורות, וש"ך אות י"ט בדיני ס"ס, כתב אין להקשות מסי' קי"א באיסר דאוריי' שנפל בשתי קדירות ויש בקדירה רוב שהוא מותר מה"ת, הו"ל ספק דרבנן לקולא, וי"ל דאין הספק מצד עצמו אסור מה"ת שהרי הקדירה מותרת רק ספק אם יש בה איסר כלל ע"ש, ושעה"מ מקוואות בכלל ו' מסי' צ"ח בנתערב מב"מ ונשפך אם נודע שהי' רוב היתה מותר, והא הכא מצד תערובות בא לו שהוא דרבנן ע"ש ונראה לדעתי הקלושה שסבר רק בספק טריפה הדין לחומרא, וכי בעבור שנתערב ונעשה דרבנן ואומר ספק דרוסה מותרת שלא נדרם, א"א לאמור על ספק איסר דאוריי' שלא נעשה הטריפות יען ע"י תערובות הוא רק איסור דרבנן וכי בעבור זה לא נטרפה, הא ספק דרוסה אסורה יען שאמרי' שנדרסה אבל בשארי ספיקות למה לא אמרי' שקדירה מותרת כי אין כאן איסר דאוריי' ובדרבנן תולין, ושעה"מ הקשה מפרק כל שעה פלוגתי' דמר עוקבא ושמואל גבי נתבקעו ופסק רי"ף וראש אם נמצא בתבשל ספק דרבנן לקולא ע"ש שם אנו אמרי' למיכל בעין אסור שמא הדין כתנא שאוסר, אבל בדרבנן אמרי' הלכה כמ"ד שאין זה חמץ, ועי' הטיב ט"ז סי' ס"ו ס"ק ה' ותוס' פסחים דף ט' ד"ה כדי שבהמה אוכלת וצל"ח ברכות כ"א כתב ש"ך ס"ק ח"י, גבינה שיש בה ספק אם היא כל ישראל או של עכו"ם א"א בזה ס"ד לקולא שכיון שאסרו חכמים גבינות עכום מחמת חשש איסר בגופן עשאוה כאיסר של תורה:

ד"ה פ"ב מחמץ כתב הראה אע"ג דספקא לרבנן לקולא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספק יותר משאר ספק של דבריהם, ועי' לת"מ דאיכא חילק בין ספק דענינא לבדוק הבית משום ספק אבל בספק דדינא הוי ספק לקולא:

מל"מ פ"ד מבכורות כתב דלא אמרי' ס"ד לקולא אלא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעי' אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אנו מסתפקין אם נעשה דבר המתירו בכה"ג לא אזלי' לקולא יעי' שעה"מ פ"י דמקוואות שמשיג וט"ז ס"ט באשה ששכחה אם מלחה תחילה והתיר כי דם שבשלו מדרבנן ועצי אלמוגם סי' שצ"ד כתב יען בנט"י לא שייך למימר אוקמי אחזקתייהו שאין כאן אלא טומאה מספק מקילין אפי' בספק נטלי וצ"ע כי כך גזרו חכמים שצריך ליטול ויש חזקה שלא נטל:

מל"מ פ"ב דמגילה מביא ר"ן בספר עיר אם היא מקפת חומה, הורו הגאוני' שקורין ביום י"ד כיון מן הדין הוי מ"ד ולקולא אלא דלא, אפשר למיזל לקולא דא"כ פטרו בשניהם דבכל יום ויומא איכא למימר שמא אינו חייב מש"ה אמרי' דיקרא ביום בראשון ופטור בשני משום דהוי סד"ר דשמא נפטר במה שקרא בראשון:

ר"ש בפ"ב דמקוואות משנה ב' מביא תוספתא, סני מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר' וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות חלויות בשני ועשה טהרות טהורות וכו' בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות, וכתב הר"ש השתא מחמירין בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה דאטומאה חמורה אמרי' הראשונות תליות ושניות טהורות והיינו טעמא משום דהכא מעיקרא טומאה קלה ה"ל דאם במים שאובין טבל בסוף אכתי טומאה קלה אית ביה שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין הלכך שתיהן תלוית אבל גבי טומאה חמירה ספיקא דטומאה חמורה אזלא לה ומספיקא לא מחתינן ליה לטומאה קלה עכ"ל, ומל"מ פ"ט מקוואות הלכה ז' כתב והיא דין מחודש מאוד ע"ש ויש לי צע"ג ממכות דף ד' אר"י אמר רב חביות מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין מים שאובין וכו' וכן ככר של תרומה שנפל שם טמא, מאי וכן מהו דתימא התם אוקי גברא אחזקיה הכא אוקי תרומה אחזקיה קמ"ל, ימים שאובין שבא על ראשו ג' לוגין רק מדרבנן, ומדאוריי' עלתה לו הטבילה, ה' יאיר עיני בתוה"ק, ומובן בזה הדין ביו"ד צ"ח אם נתערב מין במינו ונשפך בעין ואין יכול לשער אם הי' ס' אם הי' לכה"פ רוב היתר והוי רק ספק דרבנן אמרי' לקולא גם שהי' לו חזקת איסר, ובחזקת איסר דרבנן אזלי' לחומרא, ולפי ר"ש מובן כיון שיצא מחזקת איסר דאורייתא כמובן, ואולי כוונת ר"ש דווקא בטבל בשניהם ויצא באחת מחזקת טומאת דרבנן ג"כ, רק חשש דלמא טבל בשניה שהי' שאובה מספיקא לא מחתי' לטומאה דרבנן, אבל בטבל במקוה שהי' כשירה מדאוריי' וספק אם כשרה מדרבנן מוקמי' אחזקת טימאה מדרבנן לא יצא מטומאת דאוריי', וכן כתב לי מחותני הגאון החרי"ף מו"ה עמרם ני' אבל אחרונים לא כתבי כן:

מג"א בסי' ס"ז בברכת ק"ש אם מסופק אם קרא ק"ש צריך לברך גם הברכות, ובסי' קפ"ד אם מסופק בבהמ"ז צריך לברך גם ברכת בונה ירושלים שהוא מדרבנן כיון ענין דאוריי' ודרבנן באים ביחד לפנינו א"א להחמיר בדאוריי' ולהקל בדרבנן כי יהי' זלזול, ועי' פר"ח בסי' ס"ז בכוי שצריך לכסות דם מספק, אבל לא צריך לברך על הכיסוי יען שספק בעיקר המצוה אם מחויב בדבר ע"ש באריכות, לדעתי הקלושה ההסבר כך כיון שצריך לברך בהמ"ז ואמרי' שלא בירך עדיין ממילא אם לא בירך ברכות ראשונות בודאי לא אמר בונה ירושלים, א"כ יהי' זלזול לדרבנן, ע"כ לא זכיתי להבין מחהש"ק בסי' תל"א כתב נסתפקתי אם עכשיו רוצה לבטל ואז לא יהי' בדיקה דאוריי' כ"א מדרבנן ולא יצטרך להפסיק או כיון שצריך להתחיל לבטל צריך גם להפסיק לבדיקה כי חדא מצוה הוא כמו בבהמ"ז אם מסתפק וכו' צריך לברך גם ברכת הטוב ומטיב ע"ש ודו"ק:

מרדכי פרק החולץ בדין נצוק אינו חבור נחלקו רש"י ורמב"ם מוקי להחמיר וכו' ואע"ג דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתי' דתנאי אבל היכא דלא חזינא פלוגתא דתנאי בהדי' אלא מספקא לן מאי אמר בה קמאי כי הכא דנצוק אזלינן לחומרא אף בשל סופרים וכה"ג אמרו בפסחים דכלהו ד' כוסות צריכין היסבה מספק אע"ג דבשל סופרים הוא, ועי' מראן חיים הנקרא מים עמוקים סי' מ"א:

בספר ארעא דרבנן תמ"ד כתב נראה מרש"י חולין קל"ד דלא אמרי' ספקא דאיסורא לחומרא אלא דוקא בהני דאית בהו מיתה או כרת אבל בשאר איסורים אפי' באיסורי דאוריי' כגון מתנות וכיוצא לא וכ"ש באיסורין דרבנן עכ"ל, ועי' גן המלך אות ס"ח ועי' באות כ"ב, דבר שהוא ספק במלתא דרבנן אם יש בו סרך קדושה אין להקל בו לעשות לכתחלה וראיה מב"י או"ח סי' פ"ג הי' ב' בתים וזימן אחת לבהכ"א וכו' אע"ג דהוי ספיקא דרבנן, דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לחוש בדבר, ומסתברא דאין לחוש רק במידי דאית ביה סרך קדושה:

ח"ס א"ע סי' ב' כתב בהלכה למשה מסיני מייתי ר"ש פ"ו מקוואות מ"ז תוספתא דמשמע חינה דבספק הל"מ לא תיקנו חכמים ספיקו להחמיר, אבל הוא נגד פשטיות הש"ס ספ"ק קידושין אימא כך נאמרה הלכה וכו' וכן הקשה ב"י ביו"ד רצ"ד אהטור ע"ש ועי' תשובת חו"י ססי' קצ"ב ע"ש:

מל"מ פ"ד מבכורות דהא דקיי"ל ס"ד לקולא ה"ד היכא דאיני יכול להתברר אבל היכא דיכול להתברר לא אזלי' לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וגדולה מזו כתב רשב"א בתה"ב דאפי' ספק הבא מחסרון ידיעה לא מקרי ספק ואף בדרבנן אזלינן לחומרא, ומביא טיו"ד סי' ק"ץ לבשה חלוק ואינו יודעת לבדוק ע"ש ושעה"מ מקוואות כלל ג' משיג ע"ב ועי' בספר מוצל מאש סי' י"ג:

עי' מל"מ בכורות ופ"ח מאבה"ט וג"וו כלל ח' ס"ס לאיסר גם בדרבנן להחמיר, גם רשדם כתב ספק מחסרון ידיעה לא אמרי' סד"ר לקולא, והקשה בארעי דרבנן אות תמ"ח מערבין דף ח"ה דילמא הלך אזלי ע"ש:

סמ"ג בהלכות מגילה כתב טומטום אינו מוצא לא אח מינו ולא שאינו מינו דשמא אחד זכר והשני נקבה ורא"מ כתב שם אין כאן ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה גם היוצא נקבה, דס"ס בתרי גופי לא אמרי', וא"ת אפי' את"ל דספיקא חדא הוא מ"מ כיון דמגילה דרבנן היא הו"ל ס"ד לקולא, י"ל כיון דמגלה תקנתא דרבנן היא, כל דתקון כעין דאוריי' תקון, א נמי הא דאמרי' ס"ד לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפ"ז אפי' ס"ס נמי לכתחילה לא, ועי' מוצל מאש סי' י"ג כתב רבים תמוה עליו שהרי כל האיסורים אנו מתירין בס"ס לכתחלה, לענ"ד כוונת הגאון לומר דדוקא לענין איסר לא תעשה שרינן ס"ס אפי' לכתחילה אבל לענין קיום מצות או דרבנן או דאוריי' שהיא עשה כך וכך אין לפוטרו מטעם ס"ס שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב א"כ הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזה הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה משום ס"ס וע"ש בהערות, בזה מיושב מה שהקשה בשערי אפרים על גמרא ברכות דף כ' אם נשים בהמ"ז חייבות מדאורייתא מנ"פ להוציא אחרים י"ח, למה לא אמר שנפ"מ אם מסופקת אם בירכה בהמ"ז שאם היא דאוריי' צריך לברך ואם מדרבנן אין צריך לברך, לפי הנ"ל במצוה לא שייך ס"ד לקולא, ועי' ט"א מגילה דף ה' שכתב אין לדקדק דספק דברי קבלה לחומרה מתוספתא שהביא דף ד' דטומטם אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואי ספיקו לקולא אפי' טומטם יוציא אפי' איש גמור דלמא איהו נמי זכר הוא אלא ש"מ ספיקו לחומרא, הא לאו מלתא הוא דלטעמך דאפ"ת ספיקו לחומרא, הא אינו מוציא אפי' מינו טומטום כמותו אמאי הא ה"ל ס"ס שמא זכר הוא ואת"ל נקיבה שמא גם השומע נקיבה, אלא מה אית לך למימר אע"ג דאיכא ס"ס להקל, דלפעמים מתהפך הספק ספיקא לאידך גיסא כגון אם טומטם אחר בא להוציא את זה והאומר למי שמוציאו מחמת ס"ס, ספק שמא המוציא איש ואת"ל אשה שמא גם היוצא אשה, הרי להוציא טומטום אחר אמרת שמא זכר הוא, וכשטומטם אחר בא להוציא אותו מספקו בנקיבה וה"ל תרתי קולא דסתרי אהדדי ע"ש, ועי' תוס' ב"ק דף י"א ג"כ בשלוה כסברה הנ"ל ועי' בגו"ו כלל כ' מביא תוס' הנ"ל תרי קולא דסתרי אהדדי אין הולכין אחריהן והנה בפסחים דף יוד בשני בתים בדוקים וכו, מתירין ס"ס שמא לבית חבירו ואת"ל לבית זה שמא מצה או שמא אכלו וכן להיפך מתירין ס"ס אף שסותרין זא"ז, שאני התם דהם של שני בני אדם ואין משגיחין במה שסותר אחד את חבירו ע"ש אי בעינן שיהי' ב' ספיקות סותרין לגמרי או אף שאחד לבד סותר ובפתג"ד סוף ק"י מאריך בזה ומביא תוס' נדה כ"ז ע"ש, וע' צל"ח ברכות דף ל"ו:

פרט ח סוגיה האומר בני זה ממזר. ספק ספיקא

כתובות דף ט', אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו, ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו [ספק תחתיו משנתארסה זינתה] ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון וכו', מה שרצה רש"י שמדייק משנתארסה זינתה, אולי הכוונה כי תוס' הקשה באשת כהן נקמה על חזקה שכשירה לכהונה, ותי' אדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמי אחזקת הגוף שהי' בתולה, והנה ידוע סברת רשב"א אם לא נוכל לאחור כעת קודם השחיטה נטרפה כמו סירכה והוגלד המכה א"כ כבר יצאה מחזקתו כל גבינות שנעשה מחלבה אסורות, ובודאי לא שייך שהי' מזנה תחת החופה עי' שמ"ק א"כ בע"כ קודם נישואין זינתה א"כ כבר יצאה מחזקת הגוף ומקמי בחזקת כשרות לכהן, בע"כ שתוס' אינה סובר סברת רשב"א, ולסברת תוס' לכאורה קשה האיך אמרי' ס"ס ספק אינו תחתיו כיון שיש חזקת הגוף עי' פנ"י שמתקשה בו, ע"כ כתב רש"י משנתארסה זינתה הספק אם זינתה משנתארסה אבל לאחר החופה לא הי' ספק, א"כ כבר יצאה מחזקה כסברת רשב"א א"כ שפיר יש ס"ס:

תוס' הקשה בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתי' וצ"ב מאוד כיון דס"ס הוי כמו רוב דספק אחד הוי פלגא ופלגא וא"כ ספק תחתיו הוי פלגא ופלגא הוי אידך ספיקו ספק אונס אע"ג דאונס לא שכיחו הוי מיעוטא אפ"ה מצריפינן מיעוטא לפלגא וה"ל רובא להתירא עי' פנ"י, ושמעתי בילדותו מפה קדוש גאון עולם רבי יחזקאל בענעט אבדק"ק נייטרא ז"ל, כיון שס"ס צריך להפוך, ויתחיל ספק אונס ספק רצון, ואונס לא שכיח והוי מיעוט ואינו עושה מחצה ודו"ק, בזה י"ל מה שהקשה פרי מגדים בסי' שמ"ג על רוקח שמתיר אשה מעוברת ליכנס לאוהל מצד מ"ס שמא זכר שמח נקבה ושמא נפל, הא מפילות מיעוט נגד רוב כמבואר ביבמות ולא מצרפינן לס"ס ע"ש, ואולי טהרה בלוע מדאוריי' שרי ורק אסור מדרבנן ע"ש בפרי מגדים , ובדרבנן כתב הדג"מ בסי' ק"י לא צריך להפך א"כ מתחיל ספק זכר ספק נקבה ושמא נפל ועושין ס"ס בידים ודו"ק, אבל צ"ע על ט"ז ביו"ד שע"ג שפי' שכהנים גדולים מצוים שלא לטמאת לקטנים משמע רק כהנים ולא ישראלים וכ"ש אשה, מרוקח משמע להיפך:

ש"ך ק"י סקס"ו מביא שיטות אם ס"ס צריך לברר או לא, והקשה ח"ס לשיטה שלא צריך לברר, א"כ האומר פ"פ מצאתי ובא לפני ב"ד אם יחקור הדבר ויברר אומרים לו שלא צריך לברר, א"כ למה תקנו חכמים בתולה נישאת ליום רביעי פרש"י כדי שיבא עדים, ולמה לנו זאת התקנה כדי שיבורר הדבר אם מצד הדין אין צריך לברר, עי' אמרי א"ש א"ע סי' נ"ה ונראה כאשר כתב ישו"י בסי' תצ"ה, ואמרי בינה הלכות שבת סי' ל"א, לחלק בין הנושאים דאמאי באשת כהן שילדה ולד ומת בתוך ל' יום סמכינן ארובא דולד מעליא ילדן, ובבהמה לא סמכינן ארובא, דהיכי דאנו דנין על דבר פרטי שפיר סמכינן ארובא ולא חיישינן למיעוטא, אבל כשאני באין לעשות תקנה כללות צריכין אנו לתקן גם המיעוט, שהרי המיעוט יבא לכלל איסר, א"כ בעגלים אם אנו מתירין כל עגלים קודם שמונה ימים בודאי גם נפלים יבוא לכלל אכילה קודם שמונה ימים לכך החמירו חז"ל לחוש למיעוט ולא סמכינן ארובא, משא"כ באשת כהן דעל אשה זו אנא דנין אם זקוקה ליבום שפיר סמכינן ארובא, וכן אם התירו חכמים דכל הנופלים במשאל"ס נשותיהם מותרות לשוק לכתחילה בודאי הי' מזדמן במשך השנים מכשול שבעלה נמלט וחי, ע"כ תקנו אף למיעט ולא תנשא לכתחילה, אבל אם נשאה לא אסרו בדיעבד בצירף דייקא ומינסבא ע"ש, ע"כ עשאו תקנה בתולה נושאת לתקן גם המיעוט אשר יש בכללות, אבל באדם פרטיי שמצא פ"פ סמכינן על ס"ס והדין שלא צריך לברר:

ונב"י יו"ד סי' מ"ג, מחדש כלל גדול דוקא אם יוכל ברר כל שני ספיקות אז חייב לברר אבל אם רק יוכל לברר ספק אחד ונשאר ספק ואמרי' לחומרא זאת אינו מחויב לעשות מס"ס ספק אחד ע"כ אשה שראתה דם מחמת תשמיש לא צריכה בבעלה ראשון לבדוק ולברר אם הדם ממקור יען שעדיין יהי' ספק שמא אין כוחות שות, ורק בבעל שלישי צריכה לברר ע"ש כי מתוק הוא ובתשובת רעק"א הקשה א"כ לחה צריך לבדק הסכין לאחר השחיטה אם ימצא פגימה עדיין ספק שמא לאחר שחיטה נפגם בעצם וכדומה, עי' סי' ע"ז ונראה שם לא יהי' אסור מצד ספק לבד רק אחרי' בהמה בחיי' בחזקת איסר וכו' וספק אסור מצד חזקת איסר, ונב"י מחדש אם יהי' אסור מצד ספק ודו"ק:

הגאון רבי מנחם ז"ל באמרי אש א"ע סי' נ"ה כתב דאם ס"ס מצד דספק אחד מותר מה"ת נראה צריך לברר, דמרי"ט תי' מה שמקשין על רמב"ם מחולין דאזלי' בתר רוב מפסח ועולה, ותי' דתורה לא התיר ספק אם יוכל לברר, א"כ גם בס"ס היכא דיכולין לברר צריך לברר דאין יכולין לאמיר דספק ראשון מותר מה"ת דהרי בלי בירור אינו מותר מה"ת, אמנם אם הטעם דס"ס מותר מצד רובא י"ל דאינו צריכין לברר, וכן כתב בגו"ו כלל ח' ע"ש, שעה"מ במק"א כלל ג':

המג"א סי' ח' ובסי' תל"ז כתב הכלל כך, חזקה צריך לברר, ע"כ צריך לבדוק ציצית כל יום, ורוב לא צריך לברר, ע"כ לא חיישינן לבדוק על חי טריפות וסמכינן על רוב בהמות כשירות, ורק אם רוב נגד חזקה כמו בהמה בחייה בחזקת איסר עומדת, ורוב שוחטים מומחים הם, גם שרוב עדיף מחזקה, זה המעט שרוב עדיף על חזקה צריך לברר, אם שוחט לפנינו צריך לבדוק אותו, ועי' מחהש"ק ח':

ש"ך סקט"ו מביא מנ"ע כתב אע"ג דאשכחן לקצת רבנן שסמכו להתיר בס"ס אע"פ שאינו מתהפך המחבר לן דהא והא איתא שכל שלא הוברר איזה ספק נולד ראשון ואנן מהדרינן לאספוקו אז בהכרח בעינן שיתהפכו להקל בדבר דאי לא מאי חזית ליפתח בהדין ספק דאידך גריר בתריה, דל לאידך גיסא ונפתח בחבריה דליתה לאחרונה בהדיה וה"ל חס ספיקא ובכה"ג בדאוריי' אזלי' לחומרא וכו' וכתב בדג"מ לפי דבריו שהטעם בדאוריי' אזלי' לחומרא, א"כ לדעת רמב"ם הא דספק דאוריי' לחומרא רק מדרבנן, א"כ יש להקל בס"ס אף שאינו מתהפך:

מל"מ פי"ב בכורים מחדש באיסר כרת לא מהני ס"ס אם הנוסחא של כ"ת שפיר דבכרת לא אחרי' ס"ד לקולא מובן הנ"ל, ועי' פרי מגדים פתיחה להלכות טריפות:

רמ"א בסי' ק"י כתב דמהני ס"ס אפי' הי' לו חזקת איסר, וכתב הש"ך וט"ז, הרב בהג"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסר אלא כגון בנשבר הגף דוקא שאין החזקה סותר לס"ס, אבל ס"ס בשחיטה ודאי אין להתיר כיון דהו"ל חזקת איסר ממש והחזקה סותרת לס"ס, ודימה לזה אשה שהיא בחזקת א"א אפי' כמה ס"ס במיתת הבעל לא יועיל כיון שאתה בא להוציא מכלל א"א שהיתה תחילה ע"ש, ופנ"י בסוגי' דפ"פ הקפה על תוס' שהקשה באשת כהן נוקמי בחזקת היתר כשירה לכהונה, תיפק ליה דאיכא ס"ס לאיסורי שתא זינתה תחתיו ואתמ"ל אינה תחתיו אפ"ה שמא זינתה לפסול לה, בע"כ דתוס' סברי דלעולם לא אמרי' ס"ס היכא שהוא כנגד חזקה כיון דחזקה דאוריי' תו לא מקרי ספק כלל כשיטת בעל משאת בנימן הביאו ט"ז וש"ך בסי' ק"י, א"כ קשה על תי' של תוס' דאוקמי על חזקת הגוף דהשתא נבעלה, א"כ מאי מקשה גמרא הא ס"ס הא אינו תחתיו לא הוי ספק כלל דאוקמי אחזקת הגוף ע"ש שמתקשה מאוד, ואולי י"ל אם הס"ס נגד חזקת כשרות אז נגד כל ספק עומדת חזקת כשרות לא מהני ס"ס נגד חזקה אבל נגד חזקת הגוף עומדת רק ספק אחד אבל ספק באונס אין זה נגד חזקה ושפיר הקשה גמרא ס"ס הוא, אבל חי"ד ופרי מגדים כותבים להיפך דוקא אם ב' ספקות סותרין לחזקה מצרפין הספיקות והוי רובא, אבל אם רק ספק אחד סותר לחזקה ספיקו כמאן דליתא:

פרט ט סוגיה האומר בני זה ממזר

אין לעשות ס"ס בידים:

מג"א תס"ז סק"ב, פר"ח בכללי ס"ס אית ח"י, ונוב"י יו"ד מ"ג, האריכו למעניתם שאין עושין ס"ס בידים, וראיה מאלו טריפות ההיא שרקפא דספק דריסות לא שרינן למכור לעכום אע"ג דאיכא ס"ס שמא לא נדרס ושמא לא ימכור לישראל, וכן בדגן שנטבע וכו' והכל כי זה כמו שמבטלין איסר לכתחילה עי' פרי מגדים ומרי"ט סי' ב' בח"ב, ושיבת ציין סי' מ"ה מביא בשם הגאון רבי דוד דייטש ז"ל שהקשה מתוס' זבחים דף ע"ב ד"ה נתערבו שיכול להסיר מכל אחד מלא סיד משתרי מטעם ס"ס, מבואר שרשאי לעשות ס"ס בידים ע"ש, וחותני מורי הגאון ז"ל תי' גם מה שהקשה לו מורי הגאון כ"ס ז"ל, למה נקט תוס' שיחתך מכל בגדים אם יחתך רק מבגד אחד יהי' ס"ס כמש"כ רא"ש פרק גיה"נ סי' ל"ז [ור"ש פ"ג דערלה ועי' שך ק"ט] בנפל אחד לים מותר מצד ס"ס וצ"ע, ואמר לישב עפ"י תה"ד מובא בש"ך צ"ב, אם יש ספק אז מותר לבטל איסר לכתחילה והנה אם יחתך רק מבגד אחד צריך להתחיל אם נחתך האיסר, את"ל לא נחתך דלמא אין זה הבגד, א"כ הי' האיסר בידים, כי להיפך א"א להתחיל כמובן כיון שלא חתך רק מבגד אחד, אבל אם חותך מכל בגדים יתחיל הספק על כל בגד דלמא אין זה הבגד שנתערב, וכיון שיש ספק אז מותר לעשות ספק שני דלמא נחתך ודו"ק, רק עדיין צ"ע מספק דרוסה למה אסור למכור, לענ"ד נראה רק לעשות ספק השני שמת"כ יהי' מותר זאת אסור לעשות בידים כי זה כעין מבטל איסר לכתחילה, אבל לעשות ספק ראשון בזה לא הותר האיסר כי ספק לחומרא, ורק ע"י ספק שני שיבא ממילא מותר הדבר אין זה כמבטל האיסר בידים, ובבגד אם ילבש צריך להתחיל בספק שמא אין כאן עוד איסר ע"י שנחתך ובזה עדיין לא הותר רק אם יאמר ספק שני שאין זה המלבוש שנתערב וספק זה לא הוה עושה, ולישב קושי' מורי כ"ס ז"ל למה לא די אם יחתך רק מבגד אחד, נראה לישב ואקדים מש"כ השיך ק"י ס"ד בנמצא ביצה אחת ואינו ידוע אם היא מטריפה או מכשרה שאין יכול לאמור ספק שמא נגמרה קודם לכן ואת"ל נגמרה אח"כ שמא אינו מן הטריפה אלא מכשירה, הרי כבר אמרת שמא נגמרה אח"כ א"כ הודית שבא מטרפה ואיך תחזור ותאמר לא הימנה ע"ש א"כ בשלומה אם נחתך מכל בגדים יש ס"ס על כל בגד דילמא אין כאן עוד שום איסר בתערובות ואתח"ל עוד יש איסר בתערובות דילמא בגד זה לא הי' בו האיסור, וכן להיפך כמובן, אבל אם יחתך רק מבגד אחד, בע"כ צריך להתחיל על בגד שלא נחתך, דילמא אין כאן איסר בתערובות, ואת"ל יש כאן איסר בתערובות דילמא אין זה הבגד, אבל להיפך להתחיל דילמא אין זה הבגד, ואת"ל הוא הבגד א"כ אסור כיון שלא נחתך ממנו, אבל יוכל להשיב עפ"י סברת מנחם עזרי' אשר מובא בש"ך ס"ק אות ט"ו כי צריך להתחיל אם יש כאן איסור כמו ספק אם על כמובן, אבל מה נעשה עם הבגד שנחתך, אם יתחיל ספק אולי נחתך ממנו האיסר, את"ל שלא נחתך ממנו האיסר דלמא אין זה הבגד האסור, הלא כבר אמרת שהי' בו האיסר כמו בביצה שכתב הש"ך ודו"ק היטיב: שעה"ת ח"ג כלל ח' פרט ד' כתב נראה לר"מ דחייש למועט דלא מהני ס"ס להקל באיסר, לרשב"א שכתב ס"ס הוי כמו רוב, ור"מ חייש למיעט, ולפנ"י שכתב לשיטת רמב"ם ס"ד לקולא רק מדרבנן לחומרא. וספק שני הוי ספיקא דרבנן לקולא, לר"מ דסובר בכריתות דף חי דלא בעינן איקבע איסורא ואפי' בחתיכה אחת חייב א"ת בע"כ סובר ס"ד לחומרא ועי' שב יעקב סי' ת"ח, אולם אפשר לומר דמודה ר"ת דמהני ס"ס דהוי כמו רובא דאיתא קמן דספיקות הם קמן וברובא דאי' קמן מודה ר"מ דלא חייש למיעט כמ"ש תוס' יבמות דף קי"ט ועי' בקונטרס הספיקות כלל ו' סק"ז שכתב דס"ס הוי כמו רובא דאיתא קמן:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה