עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ה · פרט ז סוגיה האומר בני זה ממזר. ספקא דרבנן לקולא
עירובין דף ל"ה, מתני' נתגלגל חוץ לתחום ע"ש הסוגי' וכתב הש"ך ק"י סק"כ מסוגי' זו מוכח דהא דאמרי' ספ"ד לקולא היינו היכא שאין לו חזקת איסור, אבל אם יש שם חזקת איסור לא אמרי' לקולא דהלכה כר' יוסי דאמר ספק טבל אפי' בטומאה דרבנן ספקו טמא כמ"ש רשב"א סי' ת"א, ופר"ח משיג מרמב"ם פ"י מקוואות פסק כר"מ ספק טהור, ופלתי הקשה מביצה דף ג' דפריך למ"ד משום משקין שזבו אמאי ספיקא אסורה הא הוי ס"ד לקולא, מאי פריך הא ביצה זאת יש ספק אם נולדה מעיו"ט או ביו"ט הול"ל חזקה השתא הוא דילדה ביו"ט בע"כ צ"ל אף במקום חזקה ספקא דרבנן להקל, ועי' נב"י יו"ד ס"ה, מש"כ הש"ך היינו אם הספק הוא בדבר שיש בו חזקה כר"י פ"ב דמקוואות, אבל בסי' ר"א סעיף ע"ג הספק הוא במקוה אם היא פסולה או כשירה ובזה אין שום חזקת איסר ומתורץ מה שהקשה מעלתו את הש"ך מדידי' אדידי' עכ"ל, גם כתב במ"כ הש"ך הדין כן באיסר דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אפי' באתחזק אסורא ספק לקולא, ועי' צל"ח ברכות כ"א לר' יודא ק"ש דרבנן אין לה עיקר מה"ת כלל לכן אתי ספק קרא ומוציא ודאי שנתחייב בקומו, ועי' בתשובת מרם א"ש ח"ר סי' ט"ו תשובה נפלאה ומסיים באות ה' בכל איסר דרבנן אפי' יש לו חזקת איסור אזלינן לקולא לדעת רמב"ם דלא כש"ך ק"י ואף שיש לו עיקר מדאוריי' נמי אזלינן לקולא: ש"ך ק"י אות כ"א כתב אם נתערב איסר דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחת מהם ולא נודע איזהו לא אמרי' בהא ס"ד לקולא כיון שהי' מוחזק איסר באחד משתים הו"ל חזקת איסר, ובסי' קי"א גבי קדירה של בשר שחוטה ולפניו ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסר ונפל בה אחת מאלו ב' חחיכות אנן תולין דשל היתר נפלה, כתב הש"ך נראה דכאן מיירי דב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן, דאי נתערבו בתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק אסור בשתי חתיכות כל אחד ואחד דיינינן ליה כגופו של איסור ולא אמרי' ס"ד לקולא ע"ש, ופר"ח, ומנחת יעקב בקונטרס הספיקות השיגו ע"ש:
ד"מ בסי' נ"ז כתב דלא אמרי' ס"ד לקולא אלא היכא דעיקר הספק הוא באיסר עצמו ומצד עצמו הוא איסר דרבנן, אבל היכא שמצד עצמו ספקא דאוריי' ומצד אחר בא לו שהוא איסור דרבנן הואיל ונתערב לא מקרי ספק דרבנן לילך בה לקולא, וכן כתב מריב"ל בספק טריפה שנתבשל בכלי לא אזלינן לקולא אפי' לאחר מעת לעת דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר הספק נולד בדאורייי' עי' מל"מ פ"ד בכורות, וש"ך אות י"ט בדיני ס"ס, כתב אין להקשות מסי' קי"א באיסר דאוריי' שנפל בשתי קדירות ויש בקדירה רוב שהוא מותר מה"ת, הו"ל ספק דרבנן לקולא, וי"ל דאין הספק מצד עצמו אסור מה"ת שהרי הקדירה מותרת רק ספק אם יש בה איסר כלל ע"ש, ושעה"מ מקוואות בכלל ו' מסי' צ"ח בנתערב מב"מ ונשפך אם נודע שהי' רוב היתה מותר, והא הכא מצד תערובות בא לו שהוא דרבנן ע"ש ונראה לדעתי הקלושה שסבר רק בספק טריפה הדין לחומרא, וכי בעבור שנתערב ונעשה דרבנן ואומר ספק דרוסה מותרת שלא נדרם, א"א לאמור על ספק איסר דאוריי' שלא נעשה הטריפות יען ע"י תערובות הוא רק איסור דרבנן וכי בעבור זה לא נטרפה, הא ספק דרוסה אסורה יען שאמרי' שנדרסה אבל בשארי ספיקות למה לא אמרי' שקדירה מותרת כי אין כאן איסר דאוריי' ובדרבנן תולין, ושעה"מ הקשה מפרק כל שעה פלוגתי' דמר עוקבא ושמואל גבי נתבקעו ופסק רי"ף וראש אם נמצא בתבשל ספק דרבנן לקולא ע"ש שם אנו אמרי' למיכל בעין אסור שמא הדין כתנא שאוסר, אבל בדרבנן אמרי' הלכה כמ"ד שאין זה חמץ, ועי' הטיב ט"ז סי' ס"ו ס"ק ה' ותוס' פסחים דף ט' ד"ה כדי שבהמה אוכלת וצל"ח ברכות כ"א כתב ש"ך ס"ק ח"י, גבינה שיש בה ספק אם היא כל ישראל או של עכו"ם א"א בזה ס"ד לקולא שכיון שאסרו חכמים גבינות עכום מחמת חשש איסר בגופן עשאוה כאיסר של תורה:
ד"ה פ"ב מחמץ כתב הראה אע"ג דספקא לרבנן לקולא כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספק יותר משאר ספק של דבריהם, ועי' לת"מ דאיכא חילק בין ספק דענינא לבדוק הבית משום ספק אבל בספק דדינא הוי ספק לקולא:
מל"מ פ"ד מבכורות כתב דלא אמרי' ס"ד לקולא אלא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעי' אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אנו מסתפקין אם נעשה דבר המתירו בכה"ג לא אזלי' לקולא יעי' שעה"מ פ"י דמקוואות שמשיג וט"ז ס"ט באשה ששכחה אם מלחה תחילה והתיר כי דם שבשלו מדרבנן ועצי אלמוגם סי' שצ"ד כתב יען בנט"י לא שייך למימר אוקמי אחזקתייהו שאין כאן אלא טומאה מספק מקילין אפי' בספק נטלי וצ"ע כי כך גזרו חכמים שצריך ליטול ויש חזקה שלא נטל:
מל"מ פ"ב דמגילה מביא ר"ן בספר עיר אם היא מקפת חומה, הורו הגאוני' שקורין ביום י"ד כיון מן הדין הוי מ"ד ולקולא אלא דלא, אפשר למיזל לקולא דא"כ פטרו בשניהם דבכל יום ויומא איכא למימר שמא אינו חייב מש"ה אמרי' דיקרא ביום בראשון ופטור בשני משום דהוי סד"ר דשמא נפטר במה שקרא בראשון:
ר"ש בפ"ב דמקוואות משנה ב' מביא תוספתא, סני מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר' וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות חלויות בשני ועשה טהרות טהורות וכו' בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות, וכתב הר"ש השתא מחמירין בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה דאטומאה חמורה אמרי' הראשונות תליות ושניות טהורות והיינו טעמא משום דהכא מעיקרא טומאה קלה ה"ל דאם במים שאובין טבל בסוף אכתי טומאה קלה אית ביה שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין הלכך שתיהן תלוית אבל גבי טומאה חמירה ספיקא דטומאה חמורה אזלא לה ומספיקא לא מחתינן ליה לטומאה קלה עכ"ל, ומל"מ פ"ט מקוואות הלכה ז' כתב והיא דין מחודש מאוד ע"ש ויש לי צע"ג ממכות דף ד' אר"י אמר רב חביות מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין מים שאובין וכו' וכן ככר של תרומה שנפל שם טמא, מאי וכן מהו דתימא התם אוקי גברא אחזקיה הכא אוקי תרומה אחזקיה קמ"ל, ימים שאובין שבא על ראשו ג' לוגין רק מדרבנן, ומדאוריי' עלתה לו הטבילה, ה' יאיר עיני בתוה"ק, ומובן בזה הדין ביו"ד צ"ח אם נתערב מין במינו ונשפך בעין ואין יכול לשער אם הי' ס' אם הי' לכה"פ רוב היתר והוי רק ספק דרבנן אמרי' לקולא גם שהי' לו חזקת איסר, ובחזקת איסר דרבנן אזלי' לחומרא, ולפי ר"ש מובן כיון שיצא מחזקת איסר דאורייתא כמובן, ואולי כוונת ר"ש דווקא בטבל בשניהם ויצא באחת מחזקת טומאת דרבנן ג"כ, רק חשש דלמא טבל בשניה שהי' שאובה מספיקא לא מחתי' לטומאה דרבנן, אבל בטבל במקוה שהי' כשירה מדאוריי' וספק אם כשרה מדרבנן מוקמי' אחזקת טימאה מדרבנן לא יצא מטומאת דאוריי', וכן כתב לי מחותני הגאון החרי"ף מו"ה עמרם ני' אבל אחרונים לא כתבי כן:
מג"א בסי' ס"ז בברכת ק"ש אם מסופק אם קרא ק"ש צריך לברך גם הברכות, ובסי' קפ"ד אם מסופק בבהמ"ז צריך לברך גם ברכת בונה ירושלים שהוא מדרבנן כיון ענין דאוריי' ודרבנן באים ביחד לפנינו א"א להחמיר בדאוריי' ולהקל בדרבנן כי יהי' זלזול, ועי' פר"ח בסי' ס"ז בכוי שצריך לכסות דם מספק, אבל לא צריך לברך על הכיסוי יען שספק בעיקר המצוה אם מחויב בדבר ע"ש באריכות, לדעתי הקלושה ההסבר כך כיון שצריך לברך בהמ"ז ואמרי' שלא בירך עדיין ממילא אם לא בירך ברכות ראשונות בודאי לא אמר בונה ירושלים, א"כ יהי' זלזול לדרבנן, ע"כ לא זכיתי להבין מחהש"ק בסי' תל"א כתב נסתפקתי אם עכשיו רוצה לבטל ואז לא יהי' בדיקה דאוריי' כ"א מדרבנן ולא יצטרך להפסיק או כיון שצריך להתחיל לבטל צריך גם להפסיק לבדיקה כי חדא מצוה הוא כמו בבהמ"ז אם מסתפק וכו' צריך לברך גם ברכת הטוב ומטיב ע"ש ודו"ק:
מרדכי פרק החולץ בדין נצוק אינו חבור נחלקו רש"י ורמב"ם מוקי להחמיר וכו' ואע"ג דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתי' דתנאי אבל היכא דלא חזינא פלוגתא דתנאי בהדי' אלא מספקא לן מאי אמר בה קמאי כי הכא דנצוק אזלינן לחומרא אף בשל סופרים וכה"ג אמרו בפסחים דכלהו ד' כוסות צריכין היסבה מספק אע"ג דבשל סופרים הוא, ועי' מראן חיים הנקרא מים עמוקים סי' מ"א:
בספר ארעא דרבנן תמ"ד כתב נראה מרש"י חולין קל"ד דלא אמרי' ספקא דאיסורא לחומרא אלא דוקא בהני דאית בהו מיתה או כרת אבל בשאר איסורים אפי' באיסורי דאוריי' כגון מתנות וכיוצא לא וכ"ש באיסורין דרבנן עכ"ל, ועי' גן המלך אות ס"ח ועי' באות כ"ב, דבר שהוא ספק במלתא דרבנן אם יש בו סרך קדושה אין להקל בו לעשות לכתחלה וראיה מב"י או"ח סי' פ"ג הי' ב' בתים וזימן אחת לבהכ"א וכו' אע"ג דהוי ספיקא דרבנן, דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לחוש בדבר, ומסתברא דאין לחוש רק במידי דאית ביה סרך קדושה:
ח"ס א"ע סי' ב' כתב בהלכה למשה מסיני מייתי ר"ש פ"ו מקוואות מ"ז תוספתא דמשמע חינה דבספק הל"מ לא תיקנו חכמים ספיקו להחמיר, אבל הוא נגד פשטיות הש"ס ספ"ק קידושין אימא כך נאמרה הלכה וכו' וכן הקשה ב"י ביו"ד רצ"ד אהטור ע"ש ועי' תשובת חו"י ססי' קצ"ב ע"ש:
מל"מ פ"ד מבכורות דהא דקיי"ל ס"ד לקולא ה"ד היכא דאיני יכול להתברר אבל היכא דיכול להתברר לא אזלי' לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וגדולה מזו כתב רשב"א בתה"ב דאפי' ספק הבא מחסרון ידיעה לא מקרי ספק ואף בדרבנן אזלינן לחומרא, ומביא טיו"ד סי' ק"ץ לבשה חלוק ואינו יודעת לבדוק ע"ש ושעה"מ מקוואות כלל ג' משיג ע"ב ועי' בספר מוצל מאש סי' י"ג:
עי' מל"מ בכורות ופ"ח מאבה"ט וג"וו כלל ח' ס"ס לאיסר גם בדרבנן להחמיר, גם רשדם כתב ספק מחסרון ידיעה לא אמרי' סד"ר לקולא, והקשה בארעי דרבנן אות תמ"ח מערבין דף ח"ה דילמא הלך אזלי ע"ש:
סמ"ג בהלכות מגילה כתב טומטום אינו מוצא לא אח מינו ולא שאינו מינו דשמא אחד זכר והשני נקבה ורא"מ כתב שם אין כאן ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה גם היוצא נקבה, דס"ס בתרי גופי לא אמרי', וא"ת אפי' את"ל דספיקא חדא הוא מ"מ כיון דמגילה דרבנן היא הו"ל ס"ד לקולא, י"ל כיון דמגלה תקנתא דרבנן היא, כל דתקון כעין דאוריי' תקון, א נמי הא דאמרי' ס"ד לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפ"ז אפי' ס"ס נמי לכתחילה לא, ועי' מוצל מאש סי' י"ג כתב רבים תמוה עליו שהרי כל האיסורים אנו מתירין בס"ס לכתחלה, לענ"ד כוונת הגאון לומר דדוקא לענין איסר לא תעשה שרינן ס"ס אפי' לכתחילה אבל לענין קיום מצות או דרבנן או דאוריי' שהיא עשה כך וכך אין לפוטרו מטעם ס"ס שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב א"כ הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזה הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה משום ס"ס וע"ש בהערות, בזה מיושב מה שהקשה בשערי אפרים על גמרא ברכות דף כ' אם נשים בהמ"ז חייבות מדאורייתא מנ"פ להוציא אחרים י"ח, למה לא אמר שנפ"מ אם מסופקת אם בירכה בהמ"ז שאם היא דאוריי' צריך לברך ואם מדרבנן אין צריך לברך, לפי הנ"ל במצוה לא שייך ס"ד לקולא, ועי' ט"א מגילה דף ה' שכתב אין לדקדק דספק דברי קבלה לחומרה מתוספתא שהביא דף ד' דטומטם אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואי ספיקו לקולא אפי' טומטם יוציא אפי' איש גמור דלמא איהו נמי זכר הוא אלא ש"מ ספיקו לחומרא, הא לאו מלתא הוא דלטעמך דאפ"ת ספיקו לחומרא, הא אינו מוציא אפי' מינו טומטום כמותו אמאי הא ה"ל ס"ס שמא זכר הוא ואת"ל נקיבה שמא גם השומע נקיבה, אלא מה אית לך למימר אע"ג דאיכא ס"ס להקל, דלפעמים מתהפך הספק ספיקא לאידך גיסא כגון אם טומטם אחר בא להוציא את זה והאומר למי שמוציאו מחמת ס"ס, ספק שמא המוציא איש ואת"ל אשה שמא גם היוצא אשה, הרי להוציא טומטום אחר אמרת שמא זכר הוא, וכשטומטם אחר בא להוציא אותו מספקו בנקיבה וה"ל תרתי קולא דסתרי אהדדי ע"ש, ועי' תוס' ב"ק דף י"א ג"כ בשלוה כסברה הנ"ל ועי' בגו"ו כלל כ' מביא תוס' הנ"ל תרי קולא דסתרי אהדדי אין הולכין אחריהן והנה בפסחים דף יוד בשני בתים בדוקים וכו, מתירין ס"ס שמא לבית חבירו ואת"ל לבית זה שמא מצה או שמא אכלו וכן להיפך מתירין ס"ס אף שסותרין זא"ז, שאני התם דהם של שני בני אדם ואין משגיחין במה שסותר אחד את חבירו ע"ש אי בעינן שיהי' ב' ספיקות סותרין לגמרי או אף שאחד לבד סותר ובפתג"ד סוף ק"י מאריך בזה ומביא תוס' נדה כ"ז ע"ש, וע' צל"ח ברכות דף ל"ו: